חידושי ר' חיים על הש"ס/בבא מציעא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חדושי הגר"ח זצ"ל על ב"מעריכה

בענין העדאת עדיםעריכה

רמב"ם פכ"ב מה' עדות ה"ב ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות אחד במנה ואחד במאתים וכפר שמעון בשני השסררת רעדי השפר ?ה כת אחת מאותן השנים שהכחישו זא"ז ועדי ה9םר השני הכת השני," הרי שמעון משלם מנה שיד בעל הססר על התחתונה וישבע על השאר יראה לי ששבועה זד שישבע על השאר בנקיסת חפץ כדין מודה במקצת שהרי עליו שני עדיס כשרים מעידין במקצת הממון שכפר כולו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שביארנו ע"כ , ובהשגות א"א וכוי" ועוד אני אומר שאין זה דומה לדרבי חייא דהתה סענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמיא אבל הכא שני שסרות שתי מענות הן ובו' ועוד כי הוא עצמו כתב בסוען את חבירו חמישים בשסד וחמישים בלא שטר והודה בשסר וכפר השאר מסוד ע"כ , והשגת הראב"ד הוא כיון דבדין זה אם הודה המקצת סבססר אינו מתחעיב שבועה לא משום הודאת,פיו:משום דהוי אין יכול לכפור וגם לא משום העדאת עדים א"כ גט הכא לא יתחייב ליבועה משום העדאת עדים •

ונראה לומר בזה דהנה באמת קחה אמאי לא יתחייב התם בהודה המקצת שבשטר משום העדאת עדים המחייבים חמישים ומשום לא תהא וכי' י וניל דדיגא דד"ח אינו אלת בעדים סבעייפ סתובעו מנה וכמר והביא עדים על חמישים , אבל אם הוציא ל1םד על חמישים ל"ש דין של העדאת עדים , דבשסר הדין דנחקדה עדותן בב"ד מכבר והרי קדמו עדותן לתביעת הסנה ונקרא דקדמה הודאה לתביעה דאינו מחויב שבו?ה . אכן עדיין צ"ע דהרי כמו שהשסד הוא הודאה כן מציאות השטר הוא תביעה על הבע"ח וההודאה והתביעה הוי כאחת ושוב לא קדמה הודאה לתביעה , וצ"ל דהכא התביעה הרי לא הוי רק על המקצת שבשטר , וקדמו תביעה להודאה בעיגץ תביעת כל הטענה וגם תביעת הכפירה , והכא קדמו הודאה לתביעת הכפירה דאין יכול לחייב שבועה וכדאיתא ברמב"ם ה' טוען ונטען כור חיטין יש לי אצלך ואמר הן וכור שעורים יש לי אצלך וכפר פטור משבועה דהודה במקצת קודם שכפר במקצת השני," , והסברתי נותנת כן דהמחייב שבועה הוא הודאה ממקצת הטענה שתובעו התובע דכתיב אשר יאמר כי הוא כפירה במקצת הסענה והודאה במקצת וחייב שבועה על הכפירה חמישים בשטר ומסיסיים בלא שסד דמה שיש לו שסד על חמישים ולא קדמה ההודאה לתביעה זו אבל החמישים בע"פ הוי תביעה רק כשבאו לב"ד ונמצא דקדסו העדאת ?דיס לתביעת החמישים בפ"ע שכופר עליהם , וזהו אם אנו באין לחייבו מדין העדאת עדיש אבל *עדיין יכול להתחייב משום הודאת פיו על החמישים שבשמד , ע"ז כתב הרסביים דהודאה שאין יכול לכפור בה אינה הודאה לחייב ,, ומעתה הרי סיושב הרמב"ם סב," שסרות , דהרי הבא מיירי בהוציא ב' שטרות שטר על חנה ושטר על מאתים ואם הי' מוציא בב"ד כ"א בפ"ע בודאי הי' גובה בו דבל אחת באה בפ"יע ומעידה ואף שידעו ב"ד שיש לו שטר מכת השני' אם לא הי' מוציא שניהם ביחד לפנינו הי' נובה בכל אחד וכן איתא בסוייע , ורק הוא בתביעתו שניהם ביחד הפסיד בעצסו שיד בעל השסד על התחתונה ואין גובה אלא סגה אבל קודם שהוציא שניהם ביחד הי' אצלו שטר בשר על מאתים ועדות שחי' יכול לגבות בו ויש בו דין תביעה על מאתים , ורק עכשיו אינו גובה אלא סנה , ונמצא דיש כאן הןדאת עדים הסחייבו סנה ותביעה על מאתים 'ולא קדמה הודאה לתביעה , דהתביעה היא נסה שיש לו מציאות השסר


זה דהיינו ולכן כשתובע הוא התביעה

והשטר שהוא המגיעה היתה שוה בזסן אחד עם הד.עדאת עדים ולכן חייב שבועה משום דר"ח דלא תהא הו.דאת פיו גדולה סהעדאת עדים . אלא דאכתי ע"ע דמלשון הרמב"ם משמע דנשבע על השאר והיינו על שגי המאות משום תביעתו עכשיו , ולפי מה שביארנו הרי תביעתו של עכשיו אין לה דין תביעה לחייב שבועה דהדי היא אחר הודאה והחיוב שבועה הוי רק משום תביעת השסד , והדי שטר על שלש מאות הרי ליכא הכא דחד מסייג אין לו דין שטר וממילא דאין לו תביעה על סנה השלישית . ועייל דהשבועה על מנה השלישית הוא מטעם גלגול שבועה דכיון דנתחייב שבועה על מגה אחת סגלגלין עליו גם על מנה השלישית ,

ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד נראה דאזלו בזח לשיסתייהו בהל' מוען ונסעון מנה לי אעלך הלואה ואמר להד"ם אבל ממשים דנרים סקדון או משום נזק וכיוצא בזה יש לן בידי הודו דבותי שזה מודה במקעת וישבע שהרי סענו שהוא חייב לו מאה והודה לו שהוא חייב חמישים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משים פקדון ויכו' , ובהשגות א"א ואני מורה ונא שאם סענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחר אין זה מודה במקעת המענה שהלואה ופקדון שתי טענות הן ויש בידי ראי' ע"ז וה"ה שקין בזה פקעת הודאה עכ"ל , (פ"ג הי"ד) , והנה להרמב"ם דגם ב' טענות מעסרפות לחייב שבועה וחשיב סודה במקעת אם הודה בטענח אחת לחייב שבועה על כפירת טענה האחרת א"כ גם הכא העדאת עדים מהשטר של מנה םעסר'ף לכפירת הסנה והוי כאן העדאת עדים דמקעת משטר אמד לחייב שבועה על הפקעת מהשטר השני ואף דשני השטרות הוי שני טענות דמעיאות השטרות הם התביעות וכל שטר הוי תביעה בפ"ע מתחייב שבועה עיי הודאת שטר אמד והיינו טענה אמת , אבל הדאב"ד ס"ל דלא מעסרפי שני השטרות ששני טענות הם ומכל שטר בסיע אין חיוב שבועה ורק משני השטרות ביחד נעשה חיוב שבועה וא"כ לו נוכל לומד דמעיאות השטרות יהיו התניעה והעדאת עדיס על שטר אמד יחייבו שבועה , וע"ב דחיוב השבועה יכול להיות רק ע"י התביעה שתובע עכשיו בב"ד שלש מאות וכפר לו ונתחייב עיי העדאת עדיק מהשטרות מנה שזה יחייבו שבועה על השאר , ועל תביעה של עכשיו נב"ד הרי קרמה העדאת העדים שבשטר דנמקרו עדותן בכבד , וע"ב שפיר הסיג על הרמב"ם מסה שהוא עעמו פוסק שאם תבעו מנה ממיסים בסטר וממיסים בלא שטר והודה על החמישים בשטר רפסור משבועה משום דאינו יכול לכפור , ומשום העדאת עדים ג"כ אינו חייב טסום דקדמה הודאה לתביעה דהתביעה היא עכשיו בב"ד וההודאה הוא בשטר שנחקרה מכבר , וא"כ ה"ג בשתי שטרות דכוותי דהרי הכא ג"כ התביעה היא עכשיו בב"ד , אבל הרמב"ם לסיסתו דשני תביעות טעטרפות למירב שבועה א"כ י"ל דחתביעה היא ג"כ ע"י הסטר אף דהו• שה• טענות ולא קרטה הודאה לתביעה , ע"כ , הגר"ח זע"ל

בענין בעל הבית שליקט את הפאהעריכה

דף ם' ם• שליקט את הסאה ואמר הר* זה לפלוני עני ר"א אומר זכה וחכמים אומרים יתננה לעני הנטנא ראשון , ומירד"י בדברי ר"א דאמר נכד. לו דמיידי באדם בעלמא דאינו נעל השדה דאי נבעל השדה לא אמר ר"א זכה לו דליכא למיסר מינו* דזכה לנפשי דאפילו הוא עני מוזהר הוא על שדה שלו וכדאמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על סלו , והר"ש בפ"ד רפאה הקשה על פירס"י ממ"ב פ"ה דאיתא סם סבולת לקט שנתערבה בגדיש מעסר אחת ונותן לו אפר ר"א וכי אין העני חזה מחליף דבר שלא בא לרשותו . ואימא בירושלמי דראא לדבריהם דרבנן קאמר דלדידי' מזי לזכות עבור העני , הרי דלר"א גם בע"ה יכול לזכות עבור העני .

והנה על שיםת רש"י דבבע"יה לא שייך סיגו דאי בעי סמקיר נכסיו משום דעני מוזהר על שלו הקשו המפרשים כיון דגם באדם בעלמא אריכין אנו להסגו דאי בעי מפקיר נכסיו וא"כ לא יהי" עוד בעייה . ואייל בשימת דס"י דבאדם בעלמא שסלקם לקם שלא כדין איכא משום דין גזל עניים אבל בבע"ה דליקם מלבד דאיכא דין גזל עניים איכא עוד דין איסור דלעני ולגר תעזוב אותם , ודעת רסייי דמגו דאי בעי מפקיד נכסיו ליים אלא לדין גזל דעל דין ממון שייך מנו ומיקרי דיס לו זכות ע"י הסיגו , אבל לדין איסור לא מחני הסיגו , ולהכי פירש דאיירי באדם, דעלמא דשייך גבי," סיגו , אבל בבעייה לא מהני סיגו משום האיסור תלקם . ולפי"ז הרי ניחא קושית הר"ש דהתם הא איידי בשבולת לקם \ילי> שנתערבה דהאיסור שבה בסל ברוב כדין כל תערובות איסור בהיתר ו^קע מיניי" האיסור דלא תלקם , אלא דהדין ספון של עניים לא בסל סיגי־" ■ וכן מבואר בביזה דף ל"ב דאם איכא על דבר שני דינים ממון ואיסור אעייפ שהדין ממון לא בסל ס"ם הדין איסור שבו בסל ברוב , וע"כ שסיד דומה כאן בע"ה כסו אדם דעלמא כיון דאין עוד האיסור דלא תלקס ונשאר רק הדין ספון , וע"ז סהני הסיגו כמו באדם דעלסא ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בדין זכיה ושליחותעריכה

הרמב"ם ס"ג מאישות היייז כתב וז"ל ויש לאיש לעסות סליה לקדש לו אשה בין אשה פלונית בין אסה משאר נשים וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה בין מאיש פלוני בין פשאר אנשים עכ"ל " ויש לדקדק פרוע באסה כתב הרמב"ם הגדולה ובאיש לא כתב הגדול.

ונראה דהרמב"ם כיון הגדולה לאפוקי דזכיה מטעם שליחות דאלו זכיה לא מטעם שליחות היה בדין דפקבלים עבור הקמנה בתורת זכי," , ומשו"ה כתב הגדולה דזכי' מטעם שליחות ואין יכולים לקבל עבורה , וזהו דוקא לענין קבלת הקדושין דשפיד מהני זכי," כיון דהיא אינה עושה הקדוסין , אבל לענין הולכת דקדושין אפילו אם נאסר דזכי' לאו פמעם שליחות ג"כ אין יכולים לקדס עבוד הקסן כי הדין זכי' אינו מועיל בקדושין , והביאור הוא דזכי' אינו מועיל רק בקנינים דאין זריך רק דעת קונה או מקנה וע"כ בהדין זכי," הוי כפו דיש כאן קונה או מקנה , אבל בקדושין יש עוד דין דזריך להיות מקדש כי בבעל^תלו* המעסה הקדוסין ובדין זכי," לא פיקדי דהוי מעשה די\י' . ויאמר בזה עוד הגר"ח זז"ל דפה דאמרה תורה כי יקח ולא כי תלקח ואילולא הקרא היי" הדין דגם אסירה דידה פהני וזהו פסום דאז היי" מהני ג"כ זכי," דהוי כסו כל קנינים דאין החילוק בין הקונה אופר או המקנה אומר וא"ב י"ל דבמאי דאפרה התורה כי יקח תלתה התודה את הקני ן בבעל א^י זה הוי כמו כל קנינים ורק דהוא עושה הקנין , או דנאמר דהקראי^כי יקח אפרה התורה דקדושין אינו דימה לקניני־ם דזריך דעתו לחוד רק דהכא דין דמעסה הקדושין תלה בבעל , דאי"כ בזד. הסברא יבואר הרמב"ם דהכא בקדושין דגלתה התודה כי יקח דהמעשה תלוי בבעל וע"ז לא מהני זכי," רק שליחות ממש ופשו"ה לא כתב הרמב"ם האיש הגדול לפעם דקסן לא םו.:י , דאפילו זכי' לאו מטעם שלימות ג"כ לא פהני דבדין זכי' לא נקרא מקד^ ודוק היטב בזה 9 ע"כ הגר"ח זצ"ל

בדין זכיה מטעם שליחותעריכה

הנה אסר הגרייח זא"ל דאפילו אם גיסא וזכי' לאו מטעם שלימות אפי"ה לא כסו שסוברים אנו דהוא מדין יד דעדיף עוד יותר משליחות דפנא לן לעשות עדיסופא עוד יותר משלימות , אלא אפילו אם נימא לאו סמעם שליחות אפילו הכי דין שליחות נגעו בה , אלא דפלוגתייהו אי זכי," מטעם שלימות או לא תליא בהא , דאי גיסא דמטעם שליחות היינו והתורה דיבתה כמד דאשכחן שאדם יכול לעשות שליח כשחבידו מוניהו לשליח כמו"ב בזכי' דכיון דזכות הוא לו אינו זריך למינו* אלא דנעשה שליח אף כשלא מיגיהו , ונמאא דכל הפסולין ששייך בסליחות כמו קסן ושומה וכדומה שייך גם בסליחות דזכי' , כיון דוה הו* ג"כ שליחות , אבל אינך סבדי דזכי' לאו מטעם שליחות והכוונה דאינו שליחות דקרא דאתם גם אתם אלא דין שליחות ממודס סע"י זכי' ג"כ יכול לעשות שליח , אבל אינו שליח דקרא דמגלה דעי"ז ג"כ נעשה שליח כמוש"ב , אלא חידוש שחידשה התודה דע"י שזכות הוא לאדם יכול אדם לעסות פעולה עבור חבירו מדין שליחות , ובזה מהני אפילו קסן ג"כ כיון דאינו שליחות דקרא , ורק דין שליחות מחודש ובזה ליתא לחסרון רקמן , דאינו שליחות האסורה בתורה בדין שליחות בכלל* דאתם בם אתם ורק דין מחודש ומיוחד ולזה ליתא חסרון דקסן ודוק בזה , ע"כ . הגר"ח זא"ל

בדין הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטהעריכה

דף נ"ז במאי קמיפלגי בדסמואל דאמר שמואל הקרס סוה מנה שחיללו על סוה פרוסה ממולל מר אית לי דסמראל וסר לית לי' דסמואל , והיינו מייד ביסול מקח יש להם ל"ל דססואל . והנה קשה ממתני' דערכין לפי סירוס הרמב"ם סם הקדיש כל נכסיו והי' עליו כתובה ובע"ח הפודה פודה ע"ם ליתן לאסה כתובתה ולבע"ח את חובו , ונגס' סם ל"ל למימר הסודה פודה משום דר' אבוה סלא יאמרו הקדש יואא בלא פדיון , וברש"י סם דהא לא חייל הקרס עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו , ולשיסתו הפדיון הוי רק מדרבנן דאין קדושת דמים מפקיע מפקיע מידי שעבוד ־א חל ההקדש כלל , אכן הרמב"ם מפרס בס"ז מערכין המקדיש כל נכסיו יכו' אין האשה יכולה לגבות מן ההקדש ולא הבע"ח את חובו דההקדס מפקיע מידי שעבוד שקדם אבל כסימסור ההקדש הקרקע הזו ותאא הסדד. לחולין יכול הבע"ח והאסה לגבות מן הפודה שהשעבוד עומד על הקדקע והא למה זה דומה לשני לקומות וכו' ולוקח אומה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יואא בלא פדיון ן"כ , והיינו דההקדס חל וסודה מן ההקדש אפילו בדינר , וקסה ממתני' לסייד ביסול מקם יש להם ולית לי' דשמואל וא"ע .

והנה עיקר דינא דדימואל נאמר גם לענין מעשר כדאיתא מפורש ברמב"ם לעניו מעסר וכן בתום' פה ואף דבמעסר אין שייך כלל דין אונאה וביסול^זקח דהוא רק חילול קדושה , אלא ודאי דינא דסמואל הוא דין בחילול קדושה , והיינו דהרי אימא במעסר דאינו תופס יתר מכדי דמיו לזה אשמעיגן שמואל דעל פחות מכדי דמיו מתמלל והוא דין בחילול קדוסה , ובהקדש דסייך אונאה וביסול מקח אי לאו דמיעסה תורה והוא דין מיוחד , ורק דממילא שמעינן ממימרא דסמואל דביסול מקח אין להס . והנה מקור הן דינא דר' אבוה הוא בערכין ל"ג גבי מקדיס בית בבתי המאדים וגאלו אמר מידו דהקדס ופגע בו יובל יוזא ללויים וסם מאי איריא גאלו אמר אפילו לא גאלו אחר גסי אמר ר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון , וזהו הפדיון פשיטא דדיו תורה הוא דאין הקדש יובא בלא פדיון אלא דינא דר"א הוא פדיון תורה •

וביאור העוין דהממונות דהקדש חל עלייהו דין יובל וזוכה בהם עייי דין החזרת יובל וכל עיקר הדין הוא משום דאין הקדש יוצא בלי פדיון , ונמצא דפדיון זה ליתא רק על דין קדושה ולא על דין הממונות , דזה זוכה עייי החזרת יובל , ובדין חילול קדושה כו"ע מודד לדינא דשמואל דמילול הקדש נתחלל על פחות והיינו הרבה על פחות , ורק היכא דע"י הפדיוז הוא זוכה בהממונות שם הוא דין דביסול מקח יש להם , וכן איתא ברמב"ם לענין מקדיש שדה אחוזה דהכהנים נותנין דמי," ותהא אחוזה להם שאין יוצא בלא פדיון , ואף דזוכין בהשדה מדין מתנות כהונה , אפייה גותנין דמי** דאין הקדש יוצא בלא פדיון , הרז דהוא דין הקדש דגם באופן דזוכין בהממונות מ"ם אין הקדושה נפקעת אלא ע"י פדיון . ולפי"ז ניחא גם לענין בע"ח וכתובת אשה דהרי שעבודן על הקרקע ולא נפקע השעבוד לגמרי ודק דאין יכולין לגבות מן ההקדש דאין הקדש יוצא בלא פדיון אכן הממונות זוכין שסיר ע"י שעבודן שעל הקרקע ורק דצריך הכא לדין חילול להפקיע הקדושה , ובאופן זה הרי כוייע סודו לדיג* דשמואל דהקדש שוה מגה שחיללו על שוה פרוסה מחולל ואתי שפיר המשנה דערכין גם למ"ד ביטול מקח יש להם , ע"כ , הגר"ח זצ"ל

בדין אונאהעריכה

דף ס"א תוס' ד"ה אלא לאו וכו' הקשו *יד ניליף גזל מריבית ואונאה והא גבי אונאה קיי"ל דאין אונאה לעבדים וא"כ לא נדע גזל בעבדים . והנראה בזה דגבי אונאה איכא תרי דיני חדא מה שמאגיהו מיקרי ממון של אחרים , ועוד דממון אחרים אמור , וממילא ילמינן מאונאה לגזל דהוי ג"כ ממון של אחרים ואסור # והנה בהא דממעסינן עבדים מאונאה איכא תדי גוונא , או דנתאנה בעל העבד או דנתאנה בעל הממון , והנה בהך גוונא דנתאנה בעל העבד הוי הגזילה בהעבד , והן גוונא דגתאנה בעל הממון הדי הוי הגזילה בהממון , ואם גיסא דהא דאין אונאה לעבדים הוא מטעם דגזילת עבדים מותרת , א"כ הי' גדיד להיות דהיכא דנתאנה נעל הממון יהי' אונאה , דהרי לא שאני הך גזילח מגזילה דשאר אונאת מסלסלין , אלא ודאי דהא דמסעטינן עבדים מאוגאה היינו מדין אונאה דלא מיקרי ממון סל אחרים כלל דהוא דין במכירת עבדים דאין להם אונאה , וא"כ הא נמצא רכל עיקר המיעוט הוא סדין אונאה אבל הא פשיסא דגזילתו אסורה ולא מצינו מלוקא בין עבדים לשאר דברים , ואייכ הא ספיר נוכל למילף מאונאה גם גזילת עבדים דאסור , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין השבת המשכוןעריכה

הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה סייג ה"א וזיל שלמנה בין היא עני' בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה וכו' שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ וכו' אבד המשכון או נשרף קודם שהחזיר לוקה ובה"יב וכן המלוח את מבידו וכו' לא יחבול כלים שעושים בחם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות סל ע'ץ ויודות וכו' שנאמד כי נפש הוא מובל ואם חבל מחזיר בע"כ ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכייל וצריך אין סובר הרמס"ם , דבמה שכתב מחזירין אותו בעייכ משמע דאין זה משום מצות השבת המשכון משום דעד בוא השמש תשיבנו לו , דא"כ לא הי' צריך להחזיר אלא בעת שהוא צדין לו וגם משמע דהחזרה היא לעולם ולא בדיני השבת הסשכון , ראם גיסא כן דליכא המצוה דהשבת המשכון כאן משמע דלא קנה להמשכון והא והוא עובר הוא על החבלה בלבד , וא"כ קשד. אסאי אינו לוקה סיד אפילו לא נאבד המשבן כיון דאין כאן סמצוה דהשבת משכון ולא הוי הלאו ניתק לעשה , ואי ני.םא דקנה להמשכון והוי הלאו ניתק לעשה דעד בוא השמש תשיבנו לו , א"כ קשה אסאי מחזירין אותו בע"כ , והא חזרה זו הוא כדיני כל חזרת המשכון , ועיין במפרשי הרמב"ם . ובגם' תמורה דף ויי והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבום עבוסו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום תיובתא דדבא , מיי" כיון דיש כאן מצות .השבת המשכון שיים דקנה להמשכון וזהו הקושיא לרבא ומתרץ שאני התם דאמר קרא השב תשב מ"ם . הרי דהיכא דקנה להמסכון יש להסשכון כל דיני החזרת המשכון , וזהו הס"ם דהגם' דכיון דיס בו מצות הסבת משכון ש"ם דקנה ולכן כל דיני מ"ע נוהג בו , וקשה על הרמב"ם דברחים ורחב יס להמצוח של החזרת המשכון ודיני החזרה ך.ם באופן אחר . ובאמת זו היא קושית התוס' שם ד"ה שאני התם וכי' באמצע דיבורם , וקסה מההיא דמוף המקבל דף קט"ז דההוא גברא דחבל סכיגא דאשכבתא מחברי■" אתא לקמי דאביי א"ל זיל אהדר משום דהוי דברים טעוסין בהם אוכל נפש וכיון דאית לי' לאביי דאי עבד מהני אמאי אמר לי' זיל אהדר , פי' דמסמע להו לףתוס' דזיל אהדר לאו בדיני החזרת הטסכון הוא וע"ז הקשו הו ם"ל לאביי אי עבד מהגי וקנה להמטכון , עיי"'! מה שתירצו . 1

רהגנ^ה דיס לחלק בין משכנו סלא ברשות לחובל רחים ורחב ובגד אלמנה , דטסכנו סלא גרסות דהחפץ בר ממכון הוא רק דאופן החבלה הי' שלא כדין , וכיון דהוא דין דעבד מהני וקני להמסכון בהנסילה יכול לתפוס-. את המסכון סיס עליו דיני החירת המסכון מסום דהרי החמץ בר משכון הוא , אבל היכא דחבל בגד אלמנה וכן ברחיים ורסבאין החפץ בר מסכון וכן באלמנה אין המלוח בד נסילת מסכון ממנה ואף דקנה להמסכון ונכלל בוהסב תסב עדיין קאי עלה בלאו דלא תחבול רחיים ורכב וכל שעה אסור לתפוס אותו מסום זה הלאו דלא תחבול כיון דאין זה החפץ בר מסכון ומשום לאו זה מחזירין אותובע"כ ומיד , אבל באמת גם המצוה סל החזרה המשכון יש עליו כיון דקני להמסכון , ולהכי הוי לאו הניתק לעסה , ורק דהחזרה מיד ובע"כ הוא מסום בלאו דלא תחבול דיש על התמיסה 77ל כל דעה ושעה ראסור לחובלו וכן "כאלמנה משום דאמור לחובלה , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין בר מצראעריכה

דף ק"ח הני ד' בני מצדני דקרים חד מינייהו וזבין זביני' זבינא ואי כולהו אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרניזול , ופירש הרמב"ם דין זה בהלכות סכנים פי"ב ה"ה דמיירי לענין סילוק הלוקח דאם קדם חד מן הבר?1צראות וסילקו להלוקח סאינו בר מצרא זבינא זבינא מסוס דאין על הבר מצרא זכות גר מצרא ואי אתו כולהו בהדי הדדי פלגי לה דכולהו זכו בה וסלקוהו כאמת , אבל יתר הראסונים הובאו בתסובת הדסב"א וכן המור והסו"ע פירשו דמיידי אצןל המוכר ראם קדם חד וזבן זכה ואי אתו כולהו בהדי הדדי אלא דאח"כ קדם חד לא מהני זביני ופלגי לה , ועיין סמ"ע ויתר האחרונים . וקסה דאין דיייך הזכות דבר מצרא כסקנו מהמוכר , רעל הסוכר הרי ליכא כלל זכות בר מצרא כדאיתא שם קנה מעכו"ם ומכר ל*כו"ם מה שעשה עשה , ועל חד מבני מצרא ג"כ ליכא ליתר הכני מצרא זכות בר ם1רא עליו דהרי אם קדם וזבין זביני'זבינא , ובשלמא אצל הלוקח רעליו יש זכות• בר מברא והוא נעשה שליח בקגיתו לכל הבר מבראות ולכן אי אתו כולהו בהדי הדד• פלגי לה ואם קדם מד וסלקו וכה דעליו ליכא כבר זכותי בר מברא , ופססות הסבדא הוא כפירוש הרמב"ם , אבל לפי' שאר הראשונים קשה דעל סי סהם יס זכות בר מארא בדליכא לוקח באסבע •

והנה הובא בעיסור מחלוקת כשיש חמישה בני סברא שנים מחד בד ושלשה מכל בד אם חולקין השדה לחמישה חלקים שוים או לארבעה ושנים נוםלין מלק אחד , והדה"ם כתב דמהרמב"ם משמע דפלגי לה בשוד. . וסם בתשובת הרשב"א הובא בשו"ע דפלני לארבעה חלקים והשנים נוסלין חלק אחד , ובריך ביאור הלא זכות בר מברא שייך גם לבר מברא קסן כמו לגדול דהרי אם קדם וזבין אפילו הבד מברא קסן זביני' זבינא ואמאי לא יחלוקו חמישה הסברים כאחד # וזהו באמת סברת הרמב"ם דחולקים בסוה וסובר דגם כשבאו כולם בב"א כל אחד לוקח בזכותו וזכות לבר מברא קסן כמו לגדול , ונמבא דזכות כולם סוה , ואופן החלוקה בקרני זדל אינו דין בהלכות מבדנים אלא דההא דין מדיני חלוקה כמו באחין ושותפין , ולכן הסמים הרמב"ם זה הדין בהלכות שכנים וסומך על מה שכתה בהלכות סותפין #

ונראה בסיסת תלמידי הרשב"א רזה ודאי דזכות בר מברא הוא על הלוקח לבדו , אך אימתי חל הזכות ומהו שמסוה לחלות הזכות היא המכירה , ובאופן סבעת המכירה לא יחול ה כות בר מברא אין לו על הלוקח שום סענה , וזהו פשום מכמה הלכות שבדיני בר מברא כגון שאין לו מעות בעת המכירה ועוד שם כמה הלכות ועיי"ס , וסוברים תלמידי הרשב"א דלא לכל אחד לבדו יש לו הזכות בר מברא על כל השדה והחלוקה היא משום שיש אחרים מיש להח הזכות הזה , אלא דחל זכות ביים אחד וכולם נעשים עוותפין בה , והדין דסלגי לה בקרני זול הוא דין בדיני מברנות דכן חל הזכות ביים דליפלגי בקרני זול כ"א לסי מה סיש לו מלק בחלות הזכות , ולכן השנים בנד אחד נוטלים רק בד אמד ומלק אחד כיון דמכל המברנים ימד נעשה הזכות ב"ם ולכן נוסל כ"א ואחד לסי סד. סיס לו בהשדה , דהזכות נגמר עייי כל הסינר • וזהו סברת הגאון דהשניס מבד אחד נוסלין חלק אחד מה דפלגי לה בקרני זול , דכיון דהוא דין מדיני מברנות הזכות ע"י כולם וכל אחד כפי מה שיש לו חלק בהזכות , ולפי שיסה זו שייך כבר לחלק אגל המוכר בין באו כולם בב"א לבין קדם אחד , דבקדם אחד וקנה וזכה בהזכות בר מנרא שלו לבדו זכה דאין עליו מענת בד מברא ועל המוכר ג"כ ליכא , אבל כשבאו כולם חל הזכות ב"ם אחד לכולם וכולם שותפין בה , ואם קדם אחד וקנה קנה לכולם כלוקח בעלמא , דכבר חל הזכות ב"ם של לזותפין ואינו יכול לזכות בהזכות ב"ם סלו לבדו , ע"כ , ( ועיי"ש מה שכתב בעיסור דאפילו כי מסלקים כולם את הלוקח מהסבה ג"כ נוסלים כ"א לפי חלקו בהמיבר , ולסימס"כ כסבאו כולם אבל המוכר כבר מבואר דגומלים כ"א לפי חלקו אבל כשלא באו כולם בעת המכירה מסלקים הלוקח , ולכאורה לא הי' בדיך להיות הדין כן , וזהו קבת דאי' לדברינו . וסבדת החידוש דאפשר גם כשקונה הלוקח יחול אז הזכות מר מבדא בקניתו וחל הזכות לכל המגרנים בשותפות ולא לכל אמד ואחד לבדו) # ע"כ מהגר"ח זבייל או מבנו הגרי"ז שליסייא)