חידושי ר' חיים על הש"ס/בבא בתרא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חדושי הגר"ח זצ"ל על ב"בעריכה

בענין חרדלעריכה

ב"ב בביאור רב,־י הגאון בסוגיא דחרדל שהעי ג עליו הריייף נסה שפסק דפודה ד"י בפשרה ו־ירק דהוי גידי דילי' , ובחרדל פסי דל* הוומי' פשים דל* פליגי ר"י ורבנן אלא בסעפא ולא בדיני , והא בגם' סוכה איסכא דקאפר לדבר"הם דרבנן קאפד להו לדידי פשרה וירק נפי . והנה לכאורה יש להקשות פנלן דסודה ר"י בגידי דילי' והא גם באילן דהו* גיר* דילי' דהשרשים הולכים ומזיקים לבורו של אבירו ושרשים שלו מזיקים הפה ופ"ם סבר רעל הניזק להרחיק את עצמו , וכן יש להסתפק בסעפו דרבנן אי חולקים על ר"י בעיקר הדיי בגידי דילי' וס"ל רעל •זמזיק להדחיק את עצמו , או דס"ל דאף דלא הוי גירי דיל*1' אסדר להעמיד דבר בחצירו שעי"ז יפנע את חבירו מלהשתמש כחצר שלו . ויש להוכיח פזה דהא לאחר פ"ז אפה אין בסרשים שלו ואפאי צריך להדחיק עד כ"ה אפה , אלא סעפא דרבנן משום העמדה , וממילא היכא דאין איסור העטדח אפשר דגם ובגן סברי דעל הניזק להרחיק את עצמו , ודיי* ע"כ ל"ל סעפא דאיסוד העמדה היכא דלא הוי גירי דילי' , וגוו אית לי' בגידי דיל♦' דעל הניזק להרחיק את עצמו מדלא הצייד להרחיק ט"ז אפה , ופשוייח פריד הגם' אי בלוקח פ"ם דרבנן כיון דהעמיד בהיתר וממילא דאי 1 *ייד אמ"ב להרחיק מטעם מזיק , דאפסד דסברי דעל הניזק להדחיק את עצמו , ומשני רבינא דפבדי רבנן רעל המזיק להרחיק את עצמו , ואגן דפפקינן בד"י דעל הניזק להרחיק גם בגידי דילי' א"כ גם בפשרה וירק אף לדעת הגאון דהוי נירי דילי' כיון דהעמיד בהיתר דאיירי בלוקח אי"צ אח"ה להדחיק כיון רעל הניזק להרחיק את עצמו ואמאי פסק דצריך להדחיק אח"כ כיון דפסק כר"י . והנה אי נימא דלר"י בגידי דילי' הוי מזיק ממס ומ"ס אין צייד להדחיק דס"ל רעל הניזק להרחיק , א"כ היכא דבעת שמכר לו ושייר רבד המזיק ומכר דבר הניזק וכיון דמוכר בעין יפה סוכר אין להסוכד סעגה על הלוקח שירחיק , וספילא כיון דהוא מזיק על הסוכר להרחיק את עצמו , אבל היכא דלא הוי גירי' דילי' אינו מזיק לו כלל וא"ב בפשרה וירק דהוי ג"כ גירי דילי' לרבנן צריך להרחיק משום רעל המזיק להרחיק את עצמו ולר"י ג"כ עדיך להרחיק מטעם סזיק , ונמעא דלדינא שניהם שוים בפשרה וירק ולא £ליג* אלא בפעפא . אלא דקשה פאי קאפר הגם' דרייי לדבריהם דרבנן קאפר להו הדייל להגם' לתרץ דלא פליג ד"י באמת אפשרה וירק מ/סום טעמא דסוכר בעין ימה סוכר . ונראה דהכא בשניהם מזיקים יש גמ"מ בין ר"י ורבנן אי הוי הטעם פשרם דסוכר בעין יפה פוכר או דהוי הפעם פדום רעל המזיק להרחיק את ע5םו , דלר"י באמת על הניזק להרחיק את עצמו ורק משום דבעין יפה הוא פוכר להויזק אייה אף היכא דהלוקח הוי"מזיק ג"כ אין להמוכר עליו טענה שירחיק את עצמו פרין פזיק רלר"י על הניזק להיחיק את עצמו ומדין ניזק אין עליו סענה כיון דבעין יפה סוכר *"ל *ייד הפוכר להרחיק כל ההרחקה , אבל דרבנן היכא דשניהם פזיקים יש להמוכד על הלוקח טענה שירחיק את עצמו סדין מזיק יע"ז לא מייד בעין יפה מוכר כיון דהו* מזיקו וצייד כ"א להרחיק חצי הרחקה או דלא ירח"קו כלל וזה ימשני הש"ס לדידי אפילי משרה וירק נסי לא בעי הרחקה מדין סליק רק משום דסוכר בעין יפה הו* סוכר והשו"ה אף ששל"הם פזיקים כסו חרדל ג"כ שייר הטעם משום דסוכר בעין יפה הוא מוכר ועל הפוכר להרחיק את עצמו , אבל לדירכו דאית לכו הטעם רעל המזיק להרחיק את עצמו א*יכ היב* ששניהם מזיקים לפה ירחיק ת&וכך כל ההרחקה, ונ&ג* לשפיר פסק חנאון בפשרה וירק נס •לד"י אף דהוי גירי דילי' כיון דאיידי בסוכר ולוקח על הסוכר להרחיק את עצמו מטעם דסוכר בעין יפה הוא סוכר , אבל בחרדל פסק כרבנן רק בזה דלא הו* שניהם סזיקים כדקאסר הגם," ורבנן אי בדינתא ובו' וג"כ הבעל החרדל להרחיק את עצמו סטעם דמוכר בעין יפה סוכר . ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין רקיקעריכה

רמב"ם פי"ג מהל' טו"ם ה"ד ואלו מביאין ולא חוצצין האדם וכו' ורחים של יד דהרי הוא בכלל כלי אבנים כל אלו מביאין ולא חוצצין , ובהעגות א"א אולי סובר דאין שום כלי חואץ בפני הסוסאה ואפילו כלי אבנים וגללים ואדסה וכו' ואינו כן סלא אסרו אלא שלא נעעה אוהל ולא מעסיד אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעלי; כל דבר שאינו מקבל חו&אה חוצץ ולא תעבור הטומאה לצד עני ודוק ותשכח , והנה השגת הראב"ד הא איתא בכסה מעניות דכלים שאינם מקבלים סומאח חוצצין בפני הטומאה , וא"כ לפי דברי הרמב"ם דסובר דכלים אינם חוצצין בפני הטומאה א"כ לפי"ז נמצא דגם אדם אינו חוצץ בפני הטומאה דהא במתני' מדמינן אדם לכלים לענין דאין נעשין אוהל והייה לענין שיהא חוצץ בפני הטומאה דהא דמיא להדדי , וא"כ קשה מהא דאיתא בב"ב דף כ' דעכו"ם ממעט בחלון , והא כלים אינן חוצצין בפני הטומאה וה"ד, אדם ♦ והנה בתוס' בייב שם הקעו דבכל החוגיא <.לוכח דהא דכלי חוצץ בפני הטומאה היים כשאין דעתו לפנותו והקשו דהא מוכח מכמה משגיות באוהלות דאפילו דעתו לפנותו נמי חוצץ בפני הטומאה * ועוד קשה הא איתא באוהלות פ' ארובה שמפר' הקדרה למסה אלא לאם תעלה הקדרה את הארובה ה"? חוצצות בפני הטומאה , והתם ל"ש לומר דאין דעתי לפנותו דכל הטעם דאין דעתו לפנותו הוא משום דסבסל שם אבל הכא הדי אין הקדרה בארובה ול"ש תך טעמא דמבסל סם . וביותר קשה על התוס' דחקרו אם הך סתימה מיירי בביטול או לא , והדי מתני' דארובה וקדרה על הארץ מוכח דאפילו אינו מבטל שם נסי הוי סתימה וחוצץ בפני ו:םיםאה דהא התם לא שייך ביטול , ועיי"ש בתוס' דתירצו דיש לחלק בין סותם כדלו ובין סותם מקצת דהיכא דממעם בפתח אז בעינן ביטול והיכא דמותם כולו אז אפילו דעתו למנותו נסי חוצץ בפסי הטומאה . והנה צ"ל החילוק בין סותם כולו להיכא דממעם בפתח , דהא בסותם מקצת נמי ע"כ לא הוי פותח טפח ואין הטומאה יכולה לכנוס בו , ואייב מאי נפ"ם בין סותם כולו לסותם סקצתו "

ונראה דהנה יש להסתפק הא דגבי חלון דאם יש בה פותה טפח מביא את הטומאה ובאין בה פותח טפח אינו מביא את הסוסאה , אם הטעם הוא גבי חלון כמו בעלמא דפחות מפותח טפח אין הטומאה נכנסת ולא יוצאות וכמו דמצינו גבי טומאה רצוצה דאינה מתמשמות לצדדי! , והטעם צ"ל פשו? דכיון דאין סם חלל סמח אין הטומאה יוצאות וכמוייב גיסא ג"כ גבי חלון , *ו דנימא דגבי חלון דין הוא בפ"ע דאם אין בו כשיעור חוצץ בפני הטומאה , ונראה דהנה איתא בפי"ג דאוהלות מ"א דחלון העשוי לאורה שעודו כפונדיון שעשוי מאליו שעורו מלא אגרוף ועוד• עיי"ש היטב דיש חילוק עוד בין עשוי לתשמיש , ואם גיסא רגבי חלון נסי הטעם משום רפתה סיש בו פותח ספת מכניס את הטומאה א"כ מה"ם דחלון העשוי למאור שיעורו כפונדיון הא פונדיון הוי פחות מטפח ופחות מטפח אין מביא את המוסאה וגס אין הטומאה יוצאות , אלא ע"כ דשיעודו דמליז אין תלוי כלל בהשיעורים דעלמא דתלוים בספח להכנסת הטומאה , אלא דשיעירו דחלון תלוי אם לתשמישו הוי תלון אז תביא את הסו&אה , ואם לתשמישו אינו חלון הגם דלהבאסג הסומאה יש לו שיעור אפי"ה אינו מביא את הטומאה , ואין נפ"ם באיזה חלון אם עשוי לתשמיש או למאור או בידי אדם או מאליו , כיון דהוי מלון לתשמישו מגיא את הטומאה ♦ ויסוד הדברים מפני מה חלון שאני מכל מקום נראה עפ"י דברי הספרי זוטא הובא בר"ס פי"ג פתוחה כל הפותח לאורך סמא . והנה מרבדי הספרי זוטא אנו למידין דדוקא דרך פתח טומאה נכנסת אבל דרך נקב אין טומאה נכנסת , וא"כ לפי"ז גבי חלון אם אין בו שיעור תשמיש א"כ לא הו• פתח אלא נקב ואין הטומאה נכנסת בו אלא דרך פתח , ולכך גבי חלונות תלוי אם הוי חלון ממילא הוי פתח ולכך טומאה נכנסת ויוצאות בו .

ולפי"ז י"ל דברי התוס' דמחלק בין היכא דממעס להיכא דסותם כולו , דהיכא דממעם אי לאו דמבטל סם יכול הטומאה לכנוס שם , דהא אפילו בנקב כ"ש ג"כ יכול לכנוס אם אך הוא עשוי לתשמיש דהוי פתח , וא"כ הוי דממעם בחלון ודעתו לפנותו א"כ הדי לא ביטל עוד הפתח ממנו ויכול הטומאה לכנוס שם דהא סם פתח עליו , אבל היכא דאין דעתי לפנותו א"כ הרי מבטל הפתח והרי בסל שם פתח ממנו והוי רק נקב ואין טומאה נכנסת דרך נקב . ודבר זה אנו רואים בסוכה דף ד' דהכא דמבטל שם מטעם משיעור עשרה והיכא דאינו מבטל שם לא ממעט משיעור עשרה , כן הכא גבי חלון אם אינו מבטל שם א"כ הרי יש עליו שם פתח ויכול הטומאה לכנוס שם , אבל היכא דמבטל 7ים הרי במל הסם פתח ממנו . וכ"ז במטעם בחלון אבל היכא דמותם כל החלון הא איתא בערובין פרק חלון דסתימה עושה מחיצה , וא"כ ה"נ גבי חלון אף דאינו מבטלו והו* עליו דין פתח אבל סתימה עושה מחיצה שלא יכול לכנ-ום הטומאה ולצאת , ולכן ספיר הוי חלוק בין היכא דסותם כולו ובין היכא דממעם במלון , דהיכא דממעם א"כ הרי יש מקום לטומאה לכנוס וא"כ בלא ביטלו הא הוי עוד שם פתח עליו ולא נקב ותיכ^דהוי סם פתח יכול הטומאה לכנוס אפילו ע"י פחות מספח כמו סנתבאר -ילכ-ן צריך סיבטל סם דבסל הסם פתח והוי רק נקב ואין הטומאה נכנסת דרך נקב , משא"כ היכא דסותם כולו אף סאינו מבטל לסם ולא בטל הדין פתח אפי"ה אין יבול הטומאה להכנס סם מסום דהוי מחיצה דסתימה עושה מחיצה .

ולפי"ז יס לייסב דברי רס"י בסבת דף צ"ח דאיתא סם ברס"י דדדך נקב אין טומאה נכנסת , והקסו סם בתוס' מכלים פ"ס נקב העדוי לאוכלין סעורן כזיתים העסוי למסקין שיעורן כמסקין עיי"ס , הרי דטומאה נכנסת אפילו דרך נקב . ונראה דהא רש"י מיידי בכלי חרס דכתיב כל כלי פתוח דדרך פתח טומאה נכנסת אבל לא דרך נקב , אבל בשאר כלים גם דרך נקב טומאה נכנסת , ולכן לא קשה מפייס דכלים דהתם הא מיירי בשאר כלים . אבל לפי דברינו קשה הא איתא שם גם בתנור ותנור הוי כל* חרם ואפי"ה תנן שם דסומאה נכנסת אפילו דרך נקב . ולפי"ד ניחא דהא שם מיירי שהיתה פתח וסתמו והונח סם עוד גקב עיי"ש בר"ש דפי"' כן , וסייר* דלא הי' מבטל להסתימה וכיון דלא סבסל לי' א"ב לא בסל שם פתח מיני' ולכך יכול טומאה להכנם אפילו דרך נקב כיון דשם פתח עליו כנ"ל , אולם קשה לפי"ז מהא דאיתא בב"ב הנ"ל דעכו"ם ממעט בחלון , והא עכויים לא שייך לומר דמבסלו להפתח אלא דשייך רק לומר דמבטלו להמחיצר, אבל להפתח אין שייך לומר דמבסלו כמובן * וא"כ לפי"ז י"ל דמאי נס"ם בין סותם כולו לסותם מקצתו דסותם. מקצת צריך ביסול וסותם כולי לא צריך ביסול , ולא נוכל לתרץ כנ"ל דהא הבא הביסול לא מהני שיבטל הפתח ואייב ביון רעוד 00 •תה עליו א"ב מאי מילוקא הוא . ונראה דהגה בספרי זוסא הנייל איתא כל הפותח לצורך ססא , היינו ובעינן שיהא פתוח לאורן תשמיש ואם לא פתוח לאורך תשמיש לא הוי ססא , ואייב אף דאינו מבסלו להפתח גבי נכדי דלא שייך גבי אדם שמבסל להפתח , אבל ם"ם מנפל להסחיאד. דהא אין דעתו למגיתו , וכיון דמבסלו להסחיאה אייב אינו ראוי לתשמיש דהא לא הוי פתוח לאורך תשמיש ולכן לא הוי פתח ומשו"ה הוי טהור 9 ונמאא לפי"ז החילוק כנ"ל דאם מבפל לי," התם לא הוי פתוח לאורך תשם*ש •

ולפי"ז מבואר דברי הדמביים , דהנה הרמב"ם* דסובר דבלים ואדם אין חואצין הוא נובע ממתני' דאדם וכלים אינם נעשים אוהלים וסובר הרמב"ם דהייה דאין חוצצין בפגי הטומאה דלאו דוקגא אוהל לא נעשין אלא דהייה חואאין מטעם דפנות אהלים ג"ב לא הוו , ואי"כ זה דוקא אם אדם נעשה חוצץ בסני הטומאה , אבל ו*כא גבי עכו"ם שיסב במלון הא אין נעשה חוצץ בפני הטומאה , אלא כיון דמבמלו סס ממילא לא הוי פתוח לצורך תשמיש וממילא בסל הפתח והוי נקב , אבל לא דאדם נעשה חוצץ בפני הטומאה , וכיון דלא נעשה חוצץ בפגי הטומאה אלא דהפתח הוי שלא לצורך תשמיד ממילא גם באדם מהני באופן זה , דהכא האדם לא נעשה אוהל ולא חוצץ רק דמבטל להפתת ממילא , ע"כ . הגר"ח זצ"ל

בענין נסכא דר' אבאעריכה

דף ל"ב הוי מחויב שבדעה ואין יכול לשבע ו כ ו," 'משלם רהקסו בתוס' מ"ש מהא דמבואר לקמן דף מ"א דנאמן לומר החזרתי במינו דנאנסו ואעייג דצריך לשבע שבועת הסומרין על נאנסו.

ונראה דהנה לכאורה קשה לסי המבואר במו"ם ם," איים הלוה שאמר על מפצים שתחת ידו שאינו סלו דאין נאמן וגובה מהן הבע"ח לפי שחזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא סלו ומבואר משם דאפילו יש לו מינו נסי לא מהימן משום דלא מהימן סיגו נגד חזקה , וא"כ הא קשה בהן דינא דאמרינן בסובין דאם אין עדיל על החטיפה כלל נאמן לומר דידי מטפי במיגו דלא חטפי והא הוי סיגו במקום הזקה שכל מה שתחת יד אדם הייה שלו , ואף דהוי הפה שאסר אם אין עדים על החטיפה סיים לא מהימן נגד חזקה הנ"ל , ואדרבא על הבעלים הראשונים אמוינן חזקה זו ולכאורה הוא תמוה . ונראה דדינה בטענת לקוח הדי קיי"ל דנאמן ואף דהוי להבעלים הראשונים חזקה שכל מה שתחת יד אדם הייה שלו , אלא דהדבר פשוט משום דכיון דעתה החפץ ביד הלוקח אמרינן דמצלו הוי החזקה שכל מה וכו," , ורק בחטיפה לייש זה כיון דאנו רומים שעייי חטיפה וגזילה בא המפץ לידו " ולפי"ז הגע עצמך לו הי' אם לא יהי' יכול להיית שום חטיפה אם לא בדבר שהוא שלו הרי פשיטא דגם ע"י חטיפה היתה חשובה הך חזקה בעד החוטף , ולפי"ז ניחא מה שמועיל סיגו דלא מטפי מאחר שאין ידוע שחטף אלא דהוא מודה שחטף ומאחד דאמד דירי חטפי הא אין זה חטיפה כלל ונמצא דאין כאן הודאה על מטיפה , ונמצא דהחזקה סכל מה שתחת יד אדם וכו' הוי אצל החוטף , ועייכ ספיד מהני מינו כיון דאדרבא החזקה נשארת אצל החוטף , ולא דמי להך דמבואד בחו"ם ם' ציים שהביאנו לעיל , דהתם הרי נס עתה המפץ אצל הלוה להכי הוי מינו נגד חזקה ומשוייה אינו נאמן 9 משא"כ הכא כיין דאין כאי לפי דבריו חטיפה כלל א"כ הוי הן חזקה ביד החוטף ואין כאן נגד חזקה , ומ"ם צריבין למינו דבלא הך סברא דפיגו הוי מפלנינן דיבורו והוי אמדינן דנאמן שחטף ולא על דידי מטפי , אבל מאחר דאמרי' מינו מהימן לי' לכולא דיבורא , הרי נמצא דאין כאן הודאת משימה כלל ושמיר ממימן .

והנה בהא דנגימן לומר החזרתי בסיגי דנאנסה לכאורה קשה , דהרי למי סה דקיי"ל בחסשין ידענה וחסשין לא ייענה מתון שאין יכול לשבע סשלס הרי רכל זמן רלא נשבע שנאנסה אינו נאסן לומר שנאנסה והוי החמץ בחזקת שלא נאנסה , ולמי"ז קשה איך מהימני' לי' על סענת החזרתי במינו רנאנסה והא כ*• שלא נשבע הרי אינו נאסן גם על שענת נאנח , אכז התי' בזה משוש דנה* דאין נאמן על שענת נאנסה הרי בידו להיות נאסן על סענת נאנסה והיינו שיסעון נאנסה וישבע , וסאמר דבידו להיות גאסן אף דעתה אינו גאסן שמיר חשיג סיגו* ולמי"ז הא נסנא גם הכא דסוען דידי חשפי סאחר דיס ע"א הסחייבו שבועה שסעיד שחשף אייכ כ"ז שלא נשבע ה"ה בחזקת שחסף $לא דיס לו סיגו דבירו להיות נאסן שלא חשף , ולפי"ז הרי ניחא קושית התום' דנהי דיש לו סיגו אבל זה עכ"ס ידעי' דחסף דהרי יש כאן ע"א דחסף ואם ידעי' דחשף הרי נשאר החזקה דכל סה וכו' אנל הנחשף וא"כ לא סהני הסיגו דאית לי' סאחר דסיגו לא סהני נגד חזקת, ולא דסי לטענת החזרתי דחתם הוי סענתו שענה שסועיל סיגו משא"ב חכא בטענת דידי משמי דהוי נגד חזקה דכל סה וכו' ואיב הרי אין מועיל הסיגו, ולא דסי גיב להיכא דליכא ע"א על המשימה רמתם הרי הוא המחדש לנו את החטיפה ובלא הודאתו הרי מחזיקי' בידו א"כ הוי החזקה להחוסף, שהרי הוא אומר דבדין חשף ואין כאן חסימה כלל, סשא"ב היכא דהעד יודע סמסף אלא דאינו יודע סל מי הוא מאחר דנאסן העד כיז שלא הכחישו בשבועה, נשארת החזקה להבעלים הראשונים, (הגהה: הנח יביס תסחו על מת שהקשו הראשונים אפילו יש כאן שני עדים על מחשיפה אסא• לא מהימן במיגו דהחזרתי אם לא ראו עתה הנסב• בידו, וחנה הקשו להיסוד הזה דמיגו נגד חזקה דכל סה וכו' לא אמרי' מאי קושיתם, ותירץ הגר"ח זאייל ראם יש מינו דהמזרתי שאני דאז אין לנו עדים על משימה כיון דיכול לשעון החזרתי הרי אפשר שהחזיר, ורק עייי הודאתו אוסר לגו שזו היא החסימה הראשונה, וסוב יש על המוסף חזקה סכל סח וכו', וליד למינו דלא חשפי היכא דיס ע"א שחשף דכיון דיס ע"א והע"א נאמן כ"ז סלא נשבע הו* סיגו נגר חזקה, ע"כ , עיין הלבוש מרדכי על ב"ס שמתרץ על קושיא זו סל הראשונים נ"כ מסום דהוי סיגו נגד חזקה) >

ובהנ"ל מיושב קוסית התום' שהקשו עוד באייר איו לסידין דין דר"א בגסכא מן שבועת ד' תהי' בין שניהם שמחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם הא חתם שאני דליכא סיגו, אבל כאן דאיכא סיגו מנלן דסשלס. אכן למי הגיל תלוי שמיר דין דר"א בנסכא בדין מתול וכו' דאם אקינן מתוך ל"ש סיגו ואי לא אמרי' שייך סיגו, רכל השעם דאינו נאמן בסיגו הוא דכ"ז שלא נשבע להכחיש את העד ח"ז בחזקת בעלים הראשונים כסו שמעיד חעייא, והרי זה ל"ה אלא דאם גיסא במסשין לא ידענא מחויב שבועה ואין יכול לשבע משלם, הרי דבלא שבועה הוי בחזקת שאינו נאמן, אבל אם נימא יכלא ידענא מסור מכלום, א"כ מזינן דגם בלא שבועה אין העד נאסן על ענס החסימה, ואין עדותו מהני רק לענין שבועה ולא על ססון, וא"כ הא הוי הודאת עאמו וכיון דאמר דידי חסמי אינו סודה בחסימה , ונסעא דהחזקה הוי אנל המוסף ושמיר אתריגן סיגו, ואייב נסנא דהנן■ תר* דינית תלויס זה בזה , ע"כ , הגר"ח זצ"ל

עוד בענין הנ"לעריכה

דף ל"ב בתים' דיה מתוך וכו'תיראו בשס חר"י דלהכי אינו נאסן לשעון דירי חסמי כמינו דלא מסמי ססום דאינו מעיז מניו לשבע ולהכחיש העד וע"כ לא אסרי' סיגו, וחקשו בתום' איר קאסר חגם' כשבועות דרב ושמואל סליג על דייא, סאחר דלייה סיגו הא סשיסא דאינו יכול לשעון דידי חססי, ונשארו בצ"ע על פי' זה, ולזה הביאו את פי' הריב"ם .

ונראה ליישב את פי' הר"י דהנה בב"ם דף ג," הקשו בגם," דבכל חייבי שבועות גיסא סיגו דמשיד א&סונא השיר אשבועתא אלא ש"ם דלא אמרי," סיגו דמשיד יכו,*, וב' בתוס' שם דכ"ז בחשור אבל בודאי גזלן פשיסא דפסול לשבועה ג"כ כמבואר בסנהדרין. ולפי"ז הא קשה לכאורה לפי המבואר בסנהדרין גבי לדידי אוזפא בריכיתא דמצסרף הבע"ד עם הע"א ונעשה השני פסול ויאי, וא"ב הא קשה הכא גיסא סיגו דחשיד וכי*", והכא ל"יש תי' הגם' דלא אמרי' סיגו דחשיד וכו' דהרי היכא לנעשה עייי השנים נולן ודאי הא הוי חשיד אשבועתא, ואיך מזיינו ע"א המחייבו שבועה הא נעשה גזלן ע"י העד והבעלים. אכן בכ"ם נראה פשום כתי' הגם' שם דכופר ממון אין פסול לעדות דלא נעשה גזלן משום דמשסמם, אבל בהך סוגיא דעד מעיד שמסף דלא שייך אישתמוטי א"כ הא הוי גזלן ודאי וא"כ קשה איך מחייבו הע"א שבועה . והנה עייייש בשבועות דפליגי דו"ש ור"א בשניהם חשודים דרוייש מייל דפסור לגמרי משום דלא אמרי' מתוך וכו' ור"א סובד דמי שמחויב שבועה הוא משלם משום דינא דמתוך, והנה לפי"ז קושיתנו מתפרש בתרי אנפין, דלרו"ש מאחר דהוא גזלן ודאי יפטור בלא שבועה , ולד"א יקשה דישלם ולא יהני שבועה, וכ"ז הוא מדינא אבל לפי התקנה דבחשיד כשנגדו נשבע א"כ גם הכא כיון דהתובע שהעד מסייע אינו גזלן א"כ צריך להיות דהכנגדו דיננו התובע ישבע ויסול, (והגיים לא כתב כן דהכא ליכא דינא דכשנגדועייייש) וקשה איך ישבע להכחיש את העד. אכן נראה משום דהנה הטעם דמצסרף הבע"ד והעד לפוסלו הוא משום דפלגי' דיבורו ואסרי' דגזל אבל לא סמנו אשר ע"כ שמיד כשר להעיד, וא"כ הא מסייג סמור לשלם דאם פלגי' דיבורו ונמצא דגזל משל אחרים וא"כ הא ודאי פטור מזה התובע, דלהתחייב לשלם תרתי דסתרי אהדדי הוי ומסייג אינו חייב לשלם ואינו מועלת שבועת מבירו, ופשום. אכן כ"ז הוא דוקא לחייבו תשלומין אבל לענין למוסרו משבועה שסיר הוי גזלן דהכא ל"ש הממ"ג כיון דאנו באין לפוטרו, ולענין סטור הא לא איכפת לן אם גזל מזה או מאחר מו"ם הוי גזלן וחשור על השבועה וע"כ פטור משבועה. הדי נתבאר דהך גברא דאמהיד בי' ע"א שחטף הוי משור לענין לפוטרו משבועה אבל לא לענין שלא תועיל השבועה ויצטרך לשלם, ולפי"ז לדו"ש דלא אסרי' מתוך גבי חמסין ידענא וכו' ממילא הוי הדין גבי מסוד דפסור לגמרי, אבל לר"א דסובד מתוך שאייי לשבע משלם הכא ודאי אינו פטור לגמרי ע"י דחוי משור לגבי השבועה דםםנ"ס או ישבע או ישלם, וא"כ מאחר דלענין חיוב תשלומי ן לא הוי משור ושבועתו מועלת לפטור שמיד נטבע ולא משלם. ולפי דברינו הא נמצא דאי גיסא גבי חמשין ידענא וכו' מתוך א"כ הכא בנסכא שמכחיש חעד צריך שבועה לפטור, אבל אם גיסא דלא ממדי' מתוך אי*כ באומו לא חטפתי ומכחיס את העד סטור מסבועה. והנה הא דאין עייך לומד סיגו דלא חטפתי הוא דוקא אם יצטרך לשבע דאינו מעיז לשבע ולהכחיש העד כדמבואר בתוס' כאן, אבל אם יהי' נאמן להכחיש את העד בלא שבועה שסיר נאמן על דידי מטפי במיגו דלא חטפי, וא$כ לרו"ש דלא אמרינן מתוך וממילא פטור בלא שבועה סיבא ומכחיש את העד שפיר הוי סיגו ופליג על ר"א, ור"א לטעמי' דט"ל מתוך וכו' וא"כ הא חייב לשבע על לא חטפתי, וממילא לית לי' סיגו דאינו מעיז להכחיש העד השבועה , ושפיר תלוים תרי הדינים זה בזה , ע"כ , הגרייה זצ"יל