חידושי הרשב"א על הש"ס/נידה/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מ"ט דשמאי: איכא למידק והא טעמיה דשמאי טעמא תריצא, דסברי ליה כולהו ניהו, דאתתא בחזקת טהרה קיימא, אלא דבטהרות בלחוד החמירו לתלות. ואיכא למימר דלפרושי למתני' הוא דקא בעי מ"ט אחמורה בה הלל וחכמים ועבדו בו סייג ושמאי לא עבד בה סייג כלל, ואפשר לי לומר דדילמא אכתי לא ידעינן אי בדינא פליגי ואפילו דחולין או בטהרות בלבד פליגי, וכדאקשינן נמי להלל קשיא טומאה ודאי.
ובשלהי שמעתין נמי אמרינן א"ל הלל לשמאי אין טעמא קאמרת כלומר לדינא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה את מיהו עשה סייג לדבריך כלומר לטהרות, ומשום הכי קא בעי הכא מאי טעמיה, דכיון דמגופא קא חזיא והרי דם לפניך, הוה לן למיחש בה לטהרות מיהא. ואמרינן, דאפילו הכי קא סבר שמאי דהעמד אשה על חזקתה ובדקה עצמה ומצאה טהור ודיה שעתה.
דאילו מעת לעת שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו התם טומאה ודאי: איכא מאן דדייק מהכא, דמעת לעת שבנדה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים גזרו לתלות בתרומה וקדשים, מדלא פריך הכא אלא משום דהכא תולין והתם טומאה ודאית, ולא פריך נמי דאילו הכא בר"ה טמא ומעת לעת שבנדה בר"ה טהור. וכן אמרו בירושלמי דמעת לעת שבנדה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד תולין. וטעמא דמלתא, דלא הלכו בטומאה זו ע"ד טומאת סוטה דברשות הרבים טהור, משום דטומאה דהכא בלמפרע היא, ואילו טומאת סוטה בלהבא היא וליתא בלמפרע, הילכך בטומאה זו דלמפרע השוו בה הרשויות לתלות, ולא לשרוף. ויש לי לומר דטעמא דמילתא, משום דלא להוו מילי דרבנן כחוכא, דהכא כיון דאשה זו ודאי נגעה בין בטהרות דרשות היחיד בין בטהרות דרשות הרבים, וכשנגעה מעיקרא בטהרות דרשות היחיד טמאתם, אלמא בטומאה מוחזקת, וא"כ כשחזרה ונגעה בטהרות דרשות הרבים, היאך אתה מטהרם, אמש טמאה ועכשו טהורה, טומאה דמעיקרא להיכן פרחה.
וא"ת והלא יש לנו כיוצא בה במעת לעת עצמה, דאילו נגעה בדבר שיש בו דעת לישאל טמא, ובדבר שאין בו דעת לישאל טהור, אעפ"י שנגעה בזה ובזה, לא היא, דהתם מימר אמרינן גזירת הכתוב היא שלא יהא דבר שאין בו דעת לישאל מקבל טומאה מן הספק אלא מן הודאי, וכל דבר שהוא מצד המקבל אינו נראה כחוכא, מידי דהוה קצת אפשוטי כלי עץ ופשוטי כלי מתכות שאלו מקבלין טומאה ואלו אין מקבלין טומאה וכן כל כיוצא באלו.
וי"מ דמעת לעת נמי דוקא ברשות היחיד טמא אבל ברשות הרבים טהור כטומאת סוטה, וכמו שטהרו בו נמי דבר שאין בו דעת לישאל כדאיתא לקמן דאלמא כטומאת סוטה ונשאוה שלא לטמא בו אלא דבר שיש בו דעת לישאל וברשות היחיד דוקא ולא ברשות הרבים. ולדבריהם ה"ה דהוה מצי לאקשויי נמי הכא ואילו מעת לעת שבנדה ברשות הרבים טהור ואלו התם בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא. אלא דחדא מינייהו נקט. וי"ל לפי דבריהם, דיש בכלל מאי דאקשינן, דאילו הכא טמאה ודאי ההיא קושיא נמי דאילו הכא ברשות הרבים טהור ואלו התם טמא, דמנא לן דהכא טמאה ודאי, מדקתני בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמא וכדפרש"י ז"ל, והילכך כיון דאקשינן דאילו הכא טמאה ודאי, הוה ליה כאילו אמרה דאילו הכא טמא ואפילו ברשות הרבים ואילו הכא תולין וברשות הרבים טהור.
הא דאמרינן: הכא מי איכא למימר חזאי ואתאי חזאי ואתאי: פרש"י ז"ל משום דתחלה נעקר הדם מן המקור ליפול בחבלה אחת בפרוזדור, והשתא הוא דהורעא חזקתה בשעה שבא הדם לפנינו. ותמיה לי דכי נפלה בחבלה אחת או מעט מעט מאי הוי, ומאי נפקא מינה, דאפילו כי נפל בחבלה אחת דילמא עם סילוק ידיה נפל כלו לפרוזדור וכותלי בית הרחם העמידוהו. ואם לומר שאין כותלי בית הרחם מעמידין דם הרבה, אכתי ק"ל טובא חדא דהאי פירוקא אליבא דהלל נמי איתיה, והלל ודאי לא סבירא ליה הכין ואדרבה כותלי בית הרחם מוקמי, דהא סבירא ליה טמא למפרע דאם איתא דלא מוקמי דמא תהא דייה שעתא. והא דאמרינן לקמן הכי קאמר ליה הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, לאו למימרא דמודה ליה הלל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דמא, ואי הוה התם, מעיקרא הוה אתא, אלא לדבריו קאמר ליה כלומר לדידי כותלי בית הרחם מוקמי ליה, אלא אפילו לדידך דקא אמרת טעמא דסבירא ליה דלא מוקמי דמא, מכל מקום עשה סייג לדבריך. ועוד קשה לי דלהאי לישנא אפילו שמאי לא אתי ליה משום דאם איתא דהוה דם, דא"כ לא אקשינן עליה מקוה חבית ומבוי, דלההוא לישנא ליכא לאקשויינהו כלל וכדאמרינן לקמן.
ור"ח ז"ל פירש מי איכא למימר חזאי ואתא חזאי ואתא ולא ארגשא הא ודאי אלו אתא מעיקרא הוה מרגשי. ואף לדידיה נמי ק"ל מאי דאקשי' לעיל, דאכתי לא שמעינן ליה לשמאי דאית ליה הכין, וללישנא אחרינא הוא דאמרינן לקמן דאית ליה לשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה ועוד דלההוא לישנא להלל נמי תו ליכא למירמי מקוה חבית ומבוי.
ויש לי לומר פירוש לפירושיהן זצ"ל, דהכא עיקרא דמילתא אטעמא דהעמד אשה על חזקתה הוא, ולומר דכיון דבחזקת טהורה קימא, אע"ג דהשתא איתיה לדם לפניך, מ"מ כיון דדרכה של אשה להרגיש בביאת האורח, אי נמי שאין הכתלים מעמידים דם בכל עת, אכתי לשמאי איכא למימר דלא מטמאים לה למפרע כלל, ולהלל די להו אם נחוש לית לתלות, אבל להני לישני דלקמן, מימר קאמר שמאי דלעולם אין אורח בא אלא בהרגשה, וכן אין הכתלים מעמידין דם לעולם, והיינו דאקשינן עליה מכתמים, כלומר דלמאי דקסבר שמאי דלעולם אינו בא אלא בהרגשה, א"כ אף הרואה כתם ואפילו סדינים שלה מלוכלכין בדם אל נאסרנה לבעל, אלמא שמאי אינה רואה אלא בהרגשה קאמר, אבל השתא לאו למימרא שלא תראה אלא בהרגשה, אלא לומר דכיון דדרכן לראות בהרגשה, וזו בחזקת טהרה עומדת לא נחוש לה לטמאה למפרע וכן להלל לא תטמאנה טומאה ודאי, כנ"ל לפי פירושיהן ז"ל.
והא דאקשינן: ודילמא הגס הגס חזיתיה: נ"ל דלשמאי בלחוד קא פריך אבל להלל תקשי כלל, דמשום דלימא לא מטמאין לא טומאה ודאית ולא שורפין מספק את התרומה. ופריק התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא איכא לריעותא. וא"ת אכתי מ"ש מסוטה דליכא אלא חדא לריעותא ואתה עושה בה את הספק כודאי. א"ל התם מכאן ולהבא אבל למפרע לא. אי נמי התם משום דאיכא רגלים לדבר שהרי קנא לה.
וא"ת עוד מאישה מהא דתנן ומייתי לה לקמן נגע באחד בלילה ולשחר השכים ומצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאים, כלומר מטמאין טומאה ודאית לשרוף עליה את התרומה שכל הטמאות דשעת מציאתן ובמקום מציאתן. יש מתרצין דשאני אשה דבחזקת טהרה עומדת שהרי בדוקה היא מעיקרא, ואע"ג דאמרינן לקמן דאשה הואיל ושכיחי דמים כמי שאינה בדוקה דמיא, משום דחומר טהרות הוא דקאמרינן, אבל ודאי כיון דהפסיקה טהרה בחזקת זו קיימא, אבל אדם זה לא בחזקת חי היה עומד, וכדתניא בתוספתא עלה דההיא מודים חכמים לר' מאיר כשראהו חי, אלמא אלו היה קאי בחזקת חי לא הוה מפקינן ליה מחזקתיה אע"פ שנמצא עכשו מת במקום מציאתו.
ויש מפרשים דלא דמי, דהתם דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתו ובמקום מציאתו אבל הכא באשה ספק ביאה הוא, דהא מספקא לן אי הוה דם בההיא שעתא או לא, ולא הוי דומיא דסוטה דודאי נסתרה במקום הראוי לטומאה, והילכך הכא תולין להקל. ויש מקשים לתירוץ זה מקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו דקופה ונמצא שרץ באותה קופה עצמה בזוית אחרת דאמרינן לקמן דמודו שמאי והלל דטהרות הראשונות טמאות, וטמאות ודאות כדאמרינן, ואע"פ שדומה לאשה בזה דספק הוה ספק לא הוה הוא. ולדידי לא קשיא לי מינה מידי, דההיא דקופה נמי בתולי' קא מפרשי לה וכדבעינא למכתב קמן בס"ד.
הא דתנן: היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ: לא מפני שהיין והחומץ לענין תרומה שני מינין הם כמו שפרש"י ז"ל, דלא קי"ל כר' דאית ליה הכין, אלא טעמא מפני שנתכוין להפריש מן היין על היין ועלה בידו חומץ וכמו שמוזכר בתוספתא וביבמות פרק האשה רבה הארכתי בה גבי המפריש מן הטמא על הטהור בסייעתא דשמיא.
מדאמרינן מאן תנא חבית ר' שמעון היא: משמע דלית הלכתא הכין, אלא אינה תרומה כלל כרבנן משום דכיון דאית ביה תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה כמקוה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בחבית כר' שמעון ובמקוה כרבנן.
ושניהם לא למדוה אלא מסוטה: איכא למידק, אדרבה ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה, דהא הכא לרבנן ברשות הרבים טמא ואלו בסוטה טהור, ולר' שמעון ברשות היחיד תולים ואלו בסוטה ספקה כודאה. ויפה פרש ר"ת ז"ל דהכי קאמר, ושניהם לא למדוה אלא ממה שהן מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה, וכל דדמיא לסוטה גמרינן מינה, וכל דלא דמי לא גמרינן, ורבנן סברי מקוה ברשות היחיד דמיא לה וספיקיה כודאי, וברשות הרבים לא דמי לה, דהכא כיון דאיכא תרתי לריעותא, מה שאין כן בסוטה, כודאי טומאה דמי, ור' שמעון סבר ברשות היחיד דמי לה וברשות היחיד כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם כודאי והכא תולים.
הא דאמר ר' שמעון התם יש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא: פירש רש"י ז"ל דמהכא שמעינן דלר"ש כל ספיקי טמאות ברשות היחיד אי ליכא רגלים לא אוכלים ולא שורפים. ויש מפרשים דלא אמר ר' שמעון דבעי רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה באשה, שסתם נשים בדוקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני, והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים שקנא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו ברשות היחיד דודאו כודאו ושורפים עליה, ולא ירדתי לסוף טעמם, דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק, כגון ספק נגע בהן שרץ, ספק לא נגע בהן שרץ, מי לא שרפינן.
הא דאמרינן: ואיבעית אימא טעמיה דר' שמעון דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה: קשה לי והא לר' שמעון לא הוה קשיא לן אלא רשות היחיד מאי שנא מסוטה, אבל רשות הרבים כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא, והכא לא אנח לן אלא רשות הרבהים דניח וקאי אבל רשות היחיד לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ"ש דתקשי לן אי הכי מה התם ברשות היחיד טמאה ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרו ליה מסוטה, אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא, ועוד מאי קא מהדרינן נמי תו אטעמייהו דרבנן, הא רבנן נמי אמרי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו, דכיון דאיכא תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה. ומאי חדית לן השתא. ב.
ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום שמעון אלא אדרבה משום דרבנן, דללישנא קמא הוה אמרי' דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה, והילכך קשיה להו לרבנן אי מסוטה ברשות הרבים טהור, ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה, אף הכא ברשות הרבים הוו מטהרי רבנן כסוטה, והשתא קא נסיב, ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה טמא טומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מסקינן ליה מטומאתיה, ור' שמעון סבר דכולהו טמאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן, והילכך אף זו ברשות הרבים דדמי לסוטה עבדינן ליה כסוטה וספיקו טהור, אבל ברשות היחיד אי אפשר למיגמר הכא מסוטה, משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים לדבר תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא רבי שמעון כנ"ל, והכא הכי קאמר אי בעית אימא ר"ש אטעמיה קמא קא סמיך דגמר סוף טומאה, מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה, אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מסקינן ליה.
ואי בעית אימא היינו טעמיה דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה: איכא למידק ואם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא איך אפשר לומר מרגשת היתה והלא עכשיו לא הרגישה, ותירצו בתוספות דכיון דרוב פעמים מרגשת לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים לחוש מחמת זו כלל, ואע"ג דבסוטה מודו שמאי, התם הוא משום דכל ראיותיה לעולם בלא הרגשה, וכן נמי ללישנא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, דאמרינן לקמן דמודה שמאי במוך, משום דכל משמשת במוך לעולם לא אתי דם, דמוך מוקי ליה הא בשאר נשים אעפ"י שיש דלא אתי דם כשישנה במטה, דאע"ג דאתא דם מעיקרא לא אתי, אפ"ה לא חלק בהו שמאי ולא מודה בהו ומסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דאף הכא נמי אימר עם כניסת עד אתי דם, ובודאי ארגשא, אלא דסברה דהרגשת עד היא, וכדאמרינן לקמן בריש פרק הרואה (דף נ"ז ע"ב) ת"ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא דם עליו אם עגול טהור אם משוך טמא היכי דמי אי דארגיש עגול אמאי טהור אלא לאו דלא ארגיש וקתני עגול טהור ופריק לא לעולם דארגיש ואימא דהרגשת עד הוא.
הא דאמרינן: כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמי: לאו תרתי לריעותא ממש קאמר, דאם איתא אף הוא הוי כודאי לשרוף עליו את התרומה כמקוה וחבית, ומבוי ודאי לתלות הוא ולא לשרוף, דדומיא דכתם הנמצא בחלוק קתני ליה במתניתין לקמן בפרק דם הנדה (דף נ"ו ע"א) אלא כתרתי לריעותא לחוש בו למפרע קאמר.
הא דאמרינן: והא איכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי: פירש רש"י ז"ל הא איכא כתמים דקי"ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוה איפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כר"ש בן אלעזר דאית ליה הכין לקמן בסוף בא סימן (נג, ב) אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר דכיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן, זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה, ואנן לא אשכחן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא ופרקינן דמודה שמאי דכתמים ואפילו למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם שעת מציאתה הא בא והילכך חוששים לו למפרע.
והא דאמרינן: בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא אלא מגופה: קשה לי דכיון דשמאי סבירא להו דכל הנשים מרגישות בעצמן, לימא דילמא נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא וכאותה שאמרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ואע"ג דלא נתעסקה בצפור ולא עברה בשוק של טבחים אימר נתעסקה או עברה ולאו אדעתה.
ויש לומר דשאני הכא, דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים, אי אפשר לך לטהרה אלא אם כן תחזיקנה בשוכחת, דנתעסקה ושחכה או שעברה ולאו אדעתה, וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה, דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים, מוטב שתתלה אותו במצוי, דדמים מצויין בה כנ"ל.
מאי איכא בין הני לישני להאי לישנא, א"ב למרמא מקוה חבית ומבוי: איכא למידק, ולימא נמי איכא בינייהו סוטה ומוך, וי"ל דהיא גופה קא דייק, כלומר למה לן דשבקינן ההוא לישנא דהעמד אשה על חזקתה, דלא מפיק שמאי מינייהו לא סוטה ולא מוך, וכפשטא דלישנא דמתניתין דקתני כל הנשים, והדרינן בתר הני לישני דאית לן למימר דמודה שמאי בסוטה ובמוך, ופריך משום דלא ליקשי לן מקוה חבית ומבוי.
מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא לאביי איכא מוך לרבא איכא מוך דחוק: ק"ל אמאי לא אמר נמי דאיכא בינייהו סוטה, דלהאי לישנא דאשה מרגשת מודה שמאי בסוטה ולא במוך, ולהאי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא, מודה הוא במוך ולא בסוטה, דדילמא אתא דם ולא אדעתא ואבדתו. ומסתברא דאפילו להאי לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתא מודה שמאי בסוטה, דדילמא אתא דם ולאו אדעתא ואבדתו, וכי קאמרינן הכא משמשת במוך מאי איכא למימר ולא קאמר סוטה מאי איכא למימר, היינו משום דההיא קא אמרינן דמודה בה שמאי אלא אף משמשת במוך קאמרינן, והילכך ליכא בין האי לישנא להאי לישנא אלא משמשת במוך כנ"ל.
אמר לו הלל לשמאי אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וכו' אמר לו אבל ומה הפרש בין זו לזו: איכא דמקשה ולהלל מי ניחא, והלא קופה שורפין עליה את התרומה, ומעת לעת שבנדה תולין. וניחא להו, דאף הלל אית ליה דיש הפרש בין קופה לאשה דזו יש לה שולים וזו אין לה שולים, אלא דהכי קאמר ליה, כיון דקא מודית בקופה שיש לה שולים ששורפין, אודי לי מיהת באשה שהיא כמי שיש לה אוגנין שתולין, ואמר ליה שמאי דלא.
ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ היאך אמר הלל מה הפרש בין זו לזו דלדידיה נמי טובא איכא בינייהו, דזו טמאה ודאי מן הדין לשרוף עליה את התרומה וזו טהורה מדינא אלא דמשום סייג הוא בא לחוש לה. ועוד דבפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דבסמוך אקשינן עליה דחזקיה, והא בין שמאי ובין הלל מודו בקופה, ופרקינן כי מודו שמאי והלל בקופה שיש לה שולים, וכי פליגי חזקיה ור' יוחנן בתולין פליגי, כדמוכח בהדיא בכולה סוגיא, וא"כ אכתי מי ניחא לחזקיה, דאטו שביק הלל ועביד כשמאי, דמכל מקום אף בקופה שאין לה שולים בשיש לה אוגנין תולין כדברי הלל דתולה באשה.
ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקופה דשמאי והלל נמי בתולין היא, דומיא דמעת לעת שבנדה, ועל כרחיך אית לן למימר הכין, ותדע לך דהא כי מוקמינן לקמן להלל ושמאי בקופה שאינה בדוקה, קא מתמהינן והא דומיא דאשה דקתני ואשה בדוקה היא, אלמא מעיקרא הא דשמאי והלל בבדוקה הוה שמיע לן, ואי לשרוף קאמרי, היאך אפשר לומר כן בקופה בדוקה דהא אפילו מבוי דאית ביה שרצים בגופיה ושרצים דמעלמא אין שורפין אלא תולין, דדומיא דכתם שנמצא בחלקו קתני ליה במתניתין, כל שכן בקופה דלא שייכי ביה שרצים דאין שורפין. ועוד דכי מוקמינן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן במכוסה בבדוקה מוקמינן לה, והכי קאמר אי בעית אימא הא והא בבדוקה אלא דהלל ושמאי בשאינה מכוסה ודחזקיה ור' יוחנן במכוסה, ובבדוקה ודאי לא שרפינן כדאמרן. ועוד דהא מפלגינן בין דשמאי והלל לדחזקיה ור' יוחנן אלא במכוסה ושאינה מכוסה, וחזקיה ור' יוחנן לא פליגי דלא שרפינן, וכדאמרינן בהדיא וכי תימא הני מילי לשרוף אבל לתלות תלינן כלומר ור' יוחנן דאמר לתלות כנ"ל.
ובפירש רש"י ז"ל גם כן מצאתיו בלשון הזה, יש לה שולים סייג לטהרות הוא דאמרינן משום מעלה דטהרות ע"כ וזה כדברינו. ואי קשיא לך מה בין זו לנגע באחד בלילה דהתם שורפים והכא תולין, הא תריצנא לה לעיל, דהכא ספק ביאה הוא, ספק הוה שם ספק לא הוה שם, אבל בנגע בא' בלילה דודאי נגע, אזלינן בתר שעת מציאתן ובמקום מציאתן.
אמר ליה אם כן בטלת פריה ורביה: כלומר אם אתה מטמא אותה למפרע א"כ אף בעלה היא מטמאה, והילכך אף הוא פורש ממנה לעולם.
והלל לפריה ורביה מי אמר: כלומר לטמא בועלה למפרע כדי שיתבטל הוא ע"י כך מפריה ורביה מי אמר. אנא לטמא טהרות למפרע בלחוד קאמינא, ומשום סייג.
הא דתניא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו: איכא למידק, וליחוש נמי לאדם טמא, ומ"ש מהא דאמרינן בפרק קמא דפסחים (י, ב) קרדום שאבד בבית או שהניחו בזוית זו ובא ומצאו בזוית אחרת בבית טמא, שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו, ואמרינן נמי בפרק קמא דחולין (ט, ב) צלוחית שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה, וכל שכן הכא דאיכא תרתי לריעותא, חדא דילמא אדם טמא נכנס ונטלו, ועוד שמא נתגלגל מן הדף על המדף ונטמא.
ויש מי שתירץ, דהכא שאני דכיון דהמדף נתון תחתיה מוכחא מילתא דלא נטלה אדם מן הדף אלא כדי שלא יתגלגל על המדף ויטמאנו, והילכך אי לאו דאדם טהור הוא לא היה מסלקו משם להצילו מפני הטומאה, אבל התם דילמא אדם טמא הוצרך לקרדום ונטלו, וכן לגבי צלוחית להצילה משרצים כסה, ושמא טמא היה. ואינו מחוור כל הצורך, דאף כאן ניחוש שמא אדם טמא נטלו והיה מחזיק עצמו בטהור, דהתם נמי אי טמא ודאי היה לא היה נוגע בה כדי שלא יטמאנה, אלא שמא עם הארץ טמא המחזיק עצמו בטהור.
ור"ת ז"ל תירץ בספר הישר, דהתם כלים נינהו וספק כלים הנמצאים טמאים כדאיתא בפרק קמא דשבת (טו, ב), דשוינהו רבנן לרובא דעלמא טמאים לגבי כלים הנמצאים, אבל לגבי אוכלים שוינהו לרובא דעלמא טהורים, הילכך הכא גבי ככר ליכא למיחש לאדם טמא אלא לספק נפל על המדף, והוי ליה ספק נגיעה בדבר שאין בו דעת לישאל וספקו טהור.
הא דאקשינן: מכדי ספק טומאה ברשות היחיד הוא: פירוש אככר פריך וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר וככר נמי מאי קושיא, דילמא משום דשלא במקום מציאתו הוא. וליכא למימר דאליבא דר' יוחנן פריך, דלר' יוחנן נמי שלא במקום מציאתו אין שורפין אלא תולין משום מעלת טהרות דלא דמי לסוטה. וי"ל דאליבא דכולהו פריך, דמעיקרא הוא דהוה טעי מקשה, וקסבר דטעמא דככר משום דשלא במקום מציאתו, אבל קושטא דמילתא אינו אלא משום דתולין באדם טהור להקל וכדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלו ומ"ה קא פריך כיון דאיכא למתלי באדם טהור ואיכא למיחש נמי שמא נתגלגל על המדף וטמאו, הוי ליה ספק נגע ברשות היחיד דספקו טמא כנ"ל.
ואי בעית אימא הכא בטומאה דרבנן דכתיב קול עלה נדף: תמיה לי ואפילו בטומאה דאורייתא אמאי טמא כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. ומאן דקא מקשה נמי ספק טומאה ברשות היחיד הוא, היכי מקשה הכין כיון דהוי דבר שאין לו דעת לישאל. אך כך מצאתי בתוס' רבי אלחנן ז"ל בשם רשב"ם ז"ל דה"פ, ואיבעית אימא אפילו יש בו דעת לישאל טהור משום דטומאה דרבנן היא. ואכתי ק"ל לדעת המקשה מאי קא מקשה.
הא דאמר אביי לרבה א"כ תהא דייה שעתא ואמרינן דרבה נמי לחדודי לאביי הוא דקא בעי: קשה ליה דילמא טעמייהו דרבנן משום דאשה מרגשת בעצמה לפיכך אינה מטמאה מפקידה לפקידה כהלל, ומיהו משום סייג חוששים לה מעת לעת, וכאותה דאמר לו הלל לשמאי אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתא ומי' עשה סייג לדבריך. וי"ל דהכי קאמר ליה, אם איתא דמשום דאשה מרגשת לימא כשמאי, ואי משום סייג לימא כהלל ומאי שנא מעת לעת.
מתוך שמהומה לביתה אין מכניסתו לחורים ולסדקים: דקדק מכאן הראב"ד ז"ל דכל לבעלה אינה צריכה בדיקת חורים וסדקים. נראה שהוא ז"ל מפרש מתוך שמהומה לביתה אינה בודקת אלא במה דצריך לה לשעתה לביתה, וכן סייע דבריו מההיא דאמרינן בשילהי פרקין (יב, א) כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, כלומר לפי שנותנת דעתה ומרגשת אם יש דם בבית החיצון אם אין, ואין לך בדיקה כל דהוא מתביעה. והוא ז"ל כתב, דיש מי שאומר בבדיקת זבה בין בהפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים צריכה בדיקת חורים וסדקים, ולא הקלו לגבי בעלה אלא בבדיקת המעלות, לפי שאין עקר הבדיקה לבעל מחמת הבעל אלא מחמת מעלות הטהרות שהיא עסוקה בהן והילכך לא הצריכוה אלא בבדיקה כל דהו.
והדעת מכרעת כלשון הזה, שהדין נותן דלא יהא בעלה שהוא איסור כרת קל ממעלת עסק טהרות, ועוד דאף בזאת יש לי לומר דבבאה לישאל אומרים לה לבדוק חורים וסדקים וכאן חשש פשיעה הוא, כלומר מתוך שהיא מהומה לביתה, ועוד דבעלמא אין אתה מצריכה לבעלה שמא תפשע ולא תבדוק יפה.
והרמב"ן נר"ו הכריע בדבר, דבדיקת ההפסקה שהיא להעלותה מטומאה לטהרה צריכה חורים וסדקים, אבל בדיקת השבעה דכבר בחזקת טהרה עומדת בבדיקה כל דהו סגי. גם זה אינו מספיק לדעתי, דכיון שאף אתה מצריכה בדיקה בימי ספירה או בתחלה או בסופה או שמא בכולן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בשלהי מכלתין, (סט, א) ואם לא בדקה כלל הרי היא בחזקת טומאה, אף אתה מצריכה בדיקה בכל מקום שימטמאה בו, דמה הועילה זו בחצי בדיקה, אם אתה חושש לה אע"פ שהפסיקה טהרה, זיל חוש בחורים וסדקים ואם אין אתה חושש לחורים מפני מה אתה חושש לשאר המקומות, ואדרבה הדעת נותנת שיהיו חורים וסדקים צריכין בדיקה יותר, מפני שהן מעמידין. ועוד דבדיקת חורים היא שנקראת בדיקה, אבל בדיקה אחרת אינה נקראת בדיקה אלא קנוח, וכדמשמע לקמן בשלהי פרקין (יב, א) דאמרינן התם בעא מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור לחייב בעלה חטאת א"ל ומי משכחת לה בדיקה בתוך שעור והתניא איזהו וכו' הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה, כלומר דבדיקה אינה אלא בדיקת חורים וסדקים. וא"א לה בשיעור וסת אלא קינוח בלבד כלומר בדיקת כל דהו חוץ לחורין אלמא בדיקה משמע בדיקת חורין וסדקין ואנן בבדיקת שבעה נקיים בדיקה תנינן בהו כלומר בדיקת חורים הוא.
השתא מעת לעת ממעטא מפקידה לפקידה מבעי: פירוש דלדברי חכמים לעולם מפקידה לפקידה ממעטי ממעת לעת, והילכך אם היא ממעטת על יד מעת לעת שהוא זמן גדול, על יד פקידה שהוא זמן מועט יותר, מבעי' שתמעט.
מסייע ליה לזעירי דאמר מעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב: פירוש מדקתני מטה על כרחין שמעינן מינה דמעת לעת מטמא משכב ומושב, דאי לאשמועינן דמטמא כלים כמו שהוא מטמא אוכלין פשיטא וכ"ש הוא, דהשתא אוכלין שהפסדן מרובה שאין להם טהרה במקוה טמא, כלים שיש להם טהרה במקוה לא כ"ש. ועוד דא"כ ליתני היתה עסוקה בטהרות ונגעה בכלים ופרשה וראתה, מאי שנא מטה דנקט, אלא ודאי לאשמועינן דמעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא כלים כדזעירי. ופירוש לטמא אדם לטמא בגדים, כלומר שהוא לבוש בשעת נגיעה, י נמי בגדים וכלים שהוא נוגע בהם בשעה שהוא נוגע במשכב או במושב, והיינו טומאה בחבורים דאמרינן בעמא (ב"ב ט, א), אבל כלים שהוא נוגע בהן אי נמי בגדים שהוא לבוש לאחר שנגע במשכבה אינן מטמאין, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה.
מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא וכל טומאות מסוטה גמרינן להו מה סוטה יש בה דעת לישאל ספקה טמא אף כל שיש בו דעת לישאל: וטהרות שהיא מטמאה במעת לעת, היינו משום דאוחזתן בידה והוו להו כידה, אלא מטה המונחת ע"ג קרקע אינה כידה ואין בה דעת לישאל. ותרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, וכל שהן נושאות המטה הרי היא כידן, וכדאמרינן לענין טהרות.
הקשו בתוספות, מדקא מקשה הכא דבר שאין בו דעת לישאל הוא, שמע מינה דברשות היחיד בלבד גזרו במעת לעת שבנדה, דאי ברשות הרבים אין חלוק בין דבר שיש בו דעת לישאל ובין דבר שאין בו דעת לישאל, דלעולם ספיקו טהור, וכיון שכן היכי תרגמה זעירי כשחברותיה נושאות אותה במטה, דא"כ הוה ליה רשות הרבים הוי לה אינהו תרתי ואיהי חדא הא תלתא והויא ליה רשות הרבים וספקו טהור. והכי אמרינן בנזיר פרק שני נזירים תחלתו (נז, א) דגרסינן התם קתני שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה ברשות היחיד אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא ברתי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא והו"ל ספק טומאה ברשות הרבים.
ויש מתרצים דהתם הוא דאיכא שלשה אנשים, אבל הכא דנשים נינהו אפילו מאה בחד דמיין ורשות היחיד הוא, דגמרינן מסוטה, מה סוטה אין סתירתה אלא באיש אחד, אבל בשנים והיא לאו סתירה היא שהרי אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים, אף רשות היחיד בלא שלשה אנשים אבל שני נשים סתירה היא, דאין שתי נשים מתיחדות עם איש אחד. ויש מי שתירץ כגון שהיא ישנה בכילה במטה שחלקה רשות לעצמה.
ויפה תירץ הרמב"ן ז"ל שזו שהיא טמאה ודעי, ואין הספק בה, אלא שהיא מטמאה, אינה נחשבת בכלל המנין, אלא הרי היא כגוף השרץ. ולדבריו, כשאין נושאות אותה אלא שתים הא שלש בין כך ובין כך לא מטמיא.
הא דקתני ואם אי אפשר אלא א"כ נגע: לאו דוקא שאי אפשר, אלא שהדבר קרוב הרבה ליגע. ותדע לך, שאם אתה אומר שאי אפשר כלל שלא נגע, א"כ היאך אמרה רשב"ג אומרים לו שנה, וא"ת רשב"ג לאו אסיפא פליג אלא ארישא פליג, ואומרים לו שנה לחומרא, א"כ הוו להו רבנן לקולא ורשב"ג לחומרא, ואנן איפכא אמרינן לקמן במכילתין (נח, א) דכי אמרי רבנן אין שונין בטהרות הני מילי לחומרא אבל לקולא שונין, כלומר כדי להחמיר בהן. ורש"י ז"ל שפי' כאן אין שונין חוששין שמא עכשיו נגע ובתחלה לא נגע או חילוף, דמשמע דבין ברישא בין בסיפא פליגי, לאו דוקא אלא חוששין שמא עכשיו לא נגע ובתחלה נגע, ואסיפא פליג ורשב"ג לקולא ורבנן לחומרא.
ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל ילכך מה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו': הקשו בתוספות א"כ נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מהיכא מייתי לה מכלי חרס המוקף צמיד פתיל, הילכך לימא מה כלי חרס שאינו מטמא אדם לטמא כלים, אף משכבה ומושבה לא יטמא אדם לטמא כלים. ולאו קושיא היא, דהכי קאמר ומה כלי חרס שטומאתו מועטת שנצל באהל המת, אפילו הכי אינו נצל במעת לעת שבנדה, משכבה ומושבה שטומאתן מרובה, שאינן ניצולין באהל המת, אינו דין שיטמאו במעת לעת שבנדה.
האי דאקשינן אי הכי לתנייה גבי מעלות. ופרקינן כי קתני היכא דאית ליה דררא דטומאה היכא דליתא ליה דררא דטומאה לא קתני: קשיא לן דהא קתני התם חמש מעלות דלית להו דררא דטומאה, כדאיתמר התם (חגיגה כא, ב) חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה דאורייתא גזרי בהו בין בקדש בין בחולין שנעשו על טהרת הקדש, חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה דאוריתא, לקדש גזרו בהו רבנן לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן.
ויש מי שתירץ דהתם אפילו בחמש בתרייתא דררא דטומאה אוריתא ליה להו הא טומאה דרבנן אית להו, אבל הכא אפילו דררא דטומאה דרבנן לית להו, דחששא בעלמא הוא וסייג שעשו לטהרות. ויש מפרשים דרב הונא לא לקדש מקודש בלבד אמר, אלא בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, והילכך פרכינן ליתנייה גבי חמש מעלות קמאיתא, דגזרו בהו בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש. ופרקינן דכי קתני התם, הנך דאית להו דררא דטומאה דאורייתא, אבל מעת לעת אין לה דררא דטומאה דאוריתא.
והרמב"ן ז"ל הקשה על זה, דא"כ כי מותבינן לקמן קדש בימי רבי מי הוה, מאי קושיא, לימא הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. ואינה קושיא, דהכי קא פריך קדש בימי רבי מי הוה, והילכך אפילו חולין שנעשו על טהרת הקדש ליכא, דלעולם אין אוכלים חולין על טהרת הקדש אלא משום הרגל קדשים, ואי קדש ליכא, למה לי דאכלי חולין על טהרת הקדש. ומשני חבריה מדכו בגלילא, כלומר דכיון שהיו קרובים לחרבן הבית היו מצפין לבנינו והיו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן על טהרת הקדש. כן מצאתי לר"ח ז"ל שפירש חבריא מדכן בגלילא אוכלין חוליהן בטהרת הקדש.
בהא דתנן נולד לה ספק עד שלא תתגלגל תעשה בטומאה, ובהא דתנן אשה והיא טובלת יום ולשה לה העיסה וקוצה לה חלה: קשיא ליה עליהו הא דתנן בגיטין פרק הניזקין (סא, א) אשת חבר בוררת וטוחנת עם אשת עם הארץ ומשתטיל לה מים לא תגע עמה ושם כתבתיה בארוכה בסייעת דשמיא.
מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת: איכא דמקשו ונכללה מיכלל כדאמרינן בפרק תפלת השחר (כט, א) אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ ממוצאי שבתות וימים טובים מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ואקשינן עלה ונכללה מכלל ואסיקנא בקושיא. וי"ל דהתם הוא מפני שכל השנה כולה מתפלל הביננו, תפלתו שגורה בפיו ולא מטריד כולי האי, אבל הכא כיון דכל השנה מתפלל מונה עשרה ועכשיו הוא מתפלל מעין שמונה עשרה, אם בא לכלול בה דילמא מטריד. ודומה קצת לאותה שאמרו שם אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, ואקשינן עלה ונכללה מיכלל ופרקינן דילמא אתי לאטרודי, ואקשינן תו אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי אתי לאטרודי, ופרקינן אמרינן התם כיון דבתחלת צלותיה לא מיטריד.
ויש מתרצים, דאין התם והכא ודאי קשיא אמאי לא כללינן להו מיכלל, אלא מיהו לא דחינן ברייתא מחמת קושיא זו, והתם ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך תיקשי לך הא דא"ר חנינא בן גמליאל משם אבותיו, אלא דאיכא דמצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה.
דתנן אמר ר' יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף הפגין אסור בשרף העלין ובשרף העיקרים מותר: קשה לי מאי קא מייתי ר' זירא ראייה מדר' יהושע תנא דשביעית רבנן היא, דהא בהדיא פליג ר' יהושע בקיטפא דגוזא ולא מודה אלא בקיטפא דפירא, וקטף דשביעית היינו שרף מעצי הקטף וקיטפא דגוזא הוא, וליכא מאן דפליג בפירוש קטף דשביעית, דהיינו שרף מעצי הקטף, ותדע לך מדאקשינן בהדיא אי ר' אליעזר מ"ש אילן שאינו עושה פירות.
על כן אני אומר, דר' זירא עיקר טעמיה בהא איבעית אימא בתרא תלי ליה, והכי קאמר אפילו תימא מתניתין דשביעית רבנן היא, ותדע לך דעל כרחיך לא פליגי רבנן עליה בכולהו קיטפי אלא בקיטפא דגוזא דוקא, דתנן אמר ר' יהושע וכו', וכיון שכן איבעית אימא רבנן נמי לא פליגי רבנן עליה אפילו בקיטפא דגוזא אלא באילן שעושה פירות, דקטפא לא זהו פריו, אבל באילן שאינו עושה פירות מודו ליה, דכיון דאפילו באילן העושה פירות מודו בקיטפא דפירא, אע"ג דעיקר פירא לאו היינו קיטפא, כ"ש בקיטפא דגוזא באילן שאינו עושה פירות, דאיכא למימר דקיטפא זהו פריו, והיינו דמתניתין דשביעית נקטי לה באילן שאינו עושה פירות, ובשלמא אי מתניתין רבנן היא שפיר, אלא אי ר' אליעזר היא מ"ש אילן שאינו עושה פירות. ואהדר ההוא סבא משמיה דר' יוחנן, דלעולם מתניתין דשביעית ר' אליעזר ולא רבנן, דאלו רבנן קטפא דגוזא לעולם לאו פירא היא בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות.
ואיכא למימר דר' יוחנן מדר' יהושע נפקא ליה, מדלא מפליג אלא בין דעקרין לשרף הפגין, ואם איתא ליפלוג וליתני אפילו בשרף העלין והעיקרין ממש דהוי רבותא טפי, והאי דקא מייתי בתר האי לישנא בתרא דתנן א"ר שמעון, דמשמע לכאורה דהאי איבעית אימא אהאי ראיה בלחוד מסמיך ליה, לא היא, אלא אטעמא קמא סמיך וקא מסייע ליה ממתניתין גופיה, דהאי מתניתין היינו מתניתין גופה דהורד והכפר והקטף וכמו שאני כותב לקמן בס"ד. כך נראה לי פירושא דשמעתין ולית ביה ספיקא.
ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא בשרף הפגין אסור, כאסהדתיה דר' יהושע, ובקטפא דגוזא באילן שעושה פירות לכולי עלמא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, אלא דבקטפא דגוזא דאילן שאינו עושה פירות, פליגי ר' זירא ור' יוחנן, דלר' זירא מודו ביה רבנן, ולר' יוחנן ור' פדת אף בדידיה פליגי רבנן.
ובהא מתרצא לן נמי שמעתא דגבינת הגויים דפרק אין מעמידין, (לה, ב) דאי לא, הוה לן לאקשויי לר' יוחנן ולר' פדת ממתניתין דגבינות הגויים לההיא טעמא דמוקי לה התם במפני שמעמידין אותה בשרף הערלה וכדר' יהושע, אי נמי אית להו למימר התם ולר' יוחנן דקאמר דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר אפילו בקיטפא דפירא מאי טעמא.
ולענין פסק הלכה קי"ל דקטפא דפירא דאסור, דלא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר, ובקטפא דגוזא באילן שאינו עושה פירות נמי אפשר דהוי פירא אפילו לרבנן וכדר' זירא, ופשטא דמתניתין דשביעית רבנן תנו לה, דאי ר' אליעזר מאי איריא קטף, אפילו אילן העושה פירות, והא דדחי ההוא סבא משמיה דר' יוחנן לעולם ר' אליעזר ולדבריהם דרבנן קאמר להו, שנויא הוא ולא סמכינן עליה אלא אפשטא דמתניתין. ואי משום דר' יהושע דלא מפליג אלא בין שרף הפגין לשרף העיקרין, איכא למימר דר' יהושע מדשמעיניה לר' אליעזר דאתא לאשמועינן רבותא, ואסר אפילו בשרף העיקרין דאילן העושה פירות, אהדר ליה ר' יהושע ואסהיד דבאילן העושה פירות לא אסרו בשרף העלין והעיקרין אלא דוקא בשרף הפגין, ומיהו באילן שאינו עושה פירות, אפילו רבנן מודו בשרף העיקרין דקיטפו זהו פריו וכ"ש הוא, וכדוקיא דר' זירא וכדכתיבנן לעיל.
עוד יש לי לומר דאפילו תמצא לומר דרבנן פליגי עליה בכל שרף העיקרין, ואפילו באילן שאינו עושה פירות וכדר' יוחנן, אכתי איכא למימר דהילכתא כר' אליעזר בהא, הואיל וסתם לן תנא דשביעית כוותיה, דר' אליעזר, ור' יוחנן דאמר לעולם ר' אליעזר ולדבריהם דרבנן קאמר להו, לאו למימרא דמשום דסבירא ליה בכל קיטפא דגוזא דשרי קא מפיג ליה למתניתין מדרבנן, אלא משום אסהדתיה דר' יהושע קאמר וכדכתבינא לעיל, ודילמא בהא כר' איעזר סבירא ליה, וכטעמיה דאית ליה בעלמא הלכה כסתם משנה.
והא דאמר ליה ר' זירא לר' פדת חזי קא שרית קיטפא לעלמא, לאו מהאי טעמא לחוד דמוקי לה למתניתין כר' אליעזר קאמר ליה, אלא מינך ומאבוך קאמר ליה, הא לדידן דקי"ל דכי אמרינן בארבע בסדר טהרות קאמרינן הא בשאר סדרי איכא, אפשר נמי דקי"ל כר' אליעזר בהא משום דסתם לן תנא כוותיה, ואפילו תמצא לומר דר' אליעזר היא.
ור"ח נמי הכין פסק דבשאר סדרי איכא, והתם בפרק אין מעמידין דאייתי ההיא דר' יהושע, לאו למישרי כל שרף חוץ משרף הפגין קא מייתי לה, אלא לאפוקי מאידך דר' אליעזר דהמעמיד בשרף הערלה, דההיא אפילו בשרף העלין והעיקרין דאילן העושה פירות קא מייתי לה. ואף הרמב"ם ז"ל כן פסק בשרף העיקרין דאילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו. וזה נראה לי עיקר.
הא דתנן ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית: אינה משנה וגם לא מצאנוה גם כן בחיצונה. ואומר אני, שהיא אותה משנה שבשביעית (משנה, שביעית ז, ו) דתנן הורד והכפר. והקטף והלוטם יש להן שביעית ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו ושה פרי. ומשום דר' שמעון תני מפני שאינו פרי, ומשמע דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה משום דקטפו זהו פריו, ומסקינן הכא בפירושא דמתניתין וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו, והכניסו פירוש המשנה בלשון משנתנו ממש כאלו נשנית משנתנו כן בפירוש.
ויש לנו כיוצא בה הרבה בתלמוד ואחת מהן בשלהי פרק הבית והעליה דאמרינן התם תנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא היוצא מן הגזע ומן השרשים של האילן ואינה משנה, אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה (פא, א) דקתני היוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית קרקע, ור' יהודה קתני לה, דמדרישא ר' מאיר הוי סיפא לאו ר' מאיר, דקתני רישא ר' מאיר אומר קנה קרקע, ומשום הכי אייתו הך ברייתא בשם מתניתין, משום דבמתניתין רמיזא, וכן הא דאמרינן התם ותנן גבי ערלה כי האי גוונא אינה משנה, אלא אטו לתא דהאיך אמרינן דתנן, ובקידושין פרק האומר דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי ר' מאיר אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת ר' יהודה הנשיא אומר וכו'. ואילו במתניתין תנן סתם אינה מקודשת, ולא תנינא בה לא ר' יהודה הנשיא ולא ר' יוחנן הסנדלר, אלא משום דעיקרא נשנית במשנתנו ושלא כדברי ר"מ, אמר תנן, לומר לך דהך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין כדפריש בברייתא בהדיא.
וא"ת זו אינה שיטה אנן קיימינן עלה דההיא דהוורד והכפר, ומתמהין עליה דר' זירא היכי לא מוקי לה איהו נמי כר' אליעזר, דרבנן ודאי פליגי עליה, וכדדיקי' ממתני' דערלה, והשתא מהדר להו ר' זירא אההיא מתניתין גופא ואמר להו מאן חכמים דפליגי עליה דר' אליעזר הא אמרי דלאו לא היא, דר' זירא הרי אהדר להו, על כרחין מגופא דמתניתין דייקינן דלאו ר' אליעזר תני לה, מדנקט לה באילן שאינו עושה פרי, דאי ר' אליעזר מ"ש שאינו עושה פירות אפילו אילן שעושה פירות וכדמפרש ואזיל כנ"ל.
תנא שלש בתולות הן בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה נפקא מינה לכ"ג אי נמי לכתובת מאתים: והא דקתני בתולת אדם, יש לומר דלאו דוקא, אלא כל שלא נעשה בה מעשה איש, אבל נעשה בה מעשה איש ואפילו ע"י הכאת עץ, הרי זו כבעולת אדם בין לכ"ג בין לכתובת מאתים. ולי נראה דבתולת אדם דוקא קאמר, וכדתניא בפרק הבא על יבמתו (נט, ב) נבעלה למי שאינו איש כשרה לכהונה, ואמרינן תו התם רב ורבי יוחנן דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשא אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ומוכת עץ תחתיו, ואע"פ ששנינו שם במשנתנו (שם, ע"א) כהן גדול לא ישא את מוכת עץ, ומשמע דכולהו מודו בה, דילמא לכתחילה ומדרבנן והכא בדיעבד ומדאורייתא הואיל וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, וכדאמרי רב ור' יוחנן התם בפרק הבא על יבמתו (ס, א) ולכתובה נמי אתיא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דכתובות (יא, א) מוכת עץ כתובתה מאתים.
ואיכא למידק ולטעמיה דמקשה, דהא איכא בתולת בתולים והיינו בוגרת שלא נעשה בה מעשה איש, ונפקא מינה לכהן גדול דבוגרת אסורה לכהן גדול. וי"ל דיסבר לה כר' אליעזר ור' שמעון, דאמרי התם ביבמות בפ' הבא על יבמתו דבוגרת מותרת לכ"ג. ומיהא למאי דפרי' רב שישא בריה דרב אידי דלא קתני אלא מידי דתלי במעשה, איכא למימר דאפילו בוגרת אסירא, אלא דלא תני אלא מידי דתלי במעשה, אבל בוגרת ובתולת דמים דלא תלי במעשה לא קתני.
הא דבעי ר' ירמיה מר' זירא דאתה ואח"כ הוכר עוברה מהו: קשיא לן מאי קא מיבעיא ליה כל מדות חכמים כך, בארבעים סאה היה טובל בארבעים סאה פחות קרטוב אינו טובל. ויש מפרשים דר' ירמיה הכי קא בעא מיניה גבול שנתנו לה חכמים משיהא ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה, והיינו משיהא העובר נכר, וקרוב לפנניו, משהיא מרגשת בעצמה, או דילמא גבול שנתנו לה חכמים הכרת העובר ממש הוא, וקודם לכן אפילו בסמוך אינה מטהרתה. וא"ל אף איבריה אינן כבדין עליה אלא משעת הכרת העובר ממש, אין הולד חי ומכביד עליה אלא מזמן זה ואילך. ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה ליה למיבעיא אלא אי ראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר סמוך לו מלפניו, או אין ראשה כבד עליה אלא משהוכר העובר ממש. ועוד, דאי ר' ירמיה הוה טעי וסבר, דראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר וסמוך לו, לא הוה ליה לר' זירא לאהדורי ליה בכי האי לישנא, מידי הוא טעמא, אלא הכי הוא דהוה ליה למימר, אין ראשה כבד עליה אלא משעה שהוכר העובר ממש.
ונראה לי לפרש דהכי בעא מיניה, מי אמרינן דמשהוכר עוברה דקתני, היינו דמשהוכר העובר איגלי מילתא דקודם הזמן הזה מעת לעת דמיה מסולקין, דאי לא, כי קא חזיא סמוך ממש להכרת העובר מפני מה מטהרים אותה מעת לעת למפרע, לא הוה לן לטהרה למפרע עד שיעברו עליה כ"ד שעות לאחר הכרת העובר, אלא משמע דהכרת העובר הוי גלוי דמעת לעת מסולקת דמים למפרע והילכך אף זו שראתה סמוך להכרת העובר לא מטמיא, או דילמא משהוכר העובר ממש דמיה מסולקים ולא קודם לכן, אלא משום דמעת לעת דרבנן הקלו בה לטהר למפרע משעה שהוכר העובר, והילכך כיון דבעידנא דחזאי אכתי לא הוכר העובר, מטמיא. וא"ל ר' זירא מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבדה עליה וכיון שהדבר תלוי בסבה, עד שעה שהגיע הסיבה שהיא כבדות ראשה ואיבריה אין דמיה מסולקין, הא אין הדבר תלוי אלא בהכרת העובר ממש כנ"ל.
הא דבעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עבורה: איכא למימר דלבעלה דוקא קאמר, כלומר אם צריכה בדיקה לשמש את הבית או לא, אבל לטהרות צריכה היא בדיקה, וכדקתני במתניתין אעפ"י שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טוהר, דאלמא אף מעוברת ומניקה צריכה בדיקה. ואי נמי איכא למימר לטהרות קאמר, והכי נמי מסתברא לי טפי, דהכא לא איירי בבדיקת בעלה כלל, אלא גבי מתניתין דעסוקה בטהרות קא אתינא, ועלה קא מיבעי ליה הגיע עת וסתה בימי עבורה אם צריכה בדיקה בעת וסתה מיהא, ואהדר ליה דלא. ועוד, דהא ודאי כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה אף לבעלה, דהא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת כדאיתא לקמן, ואפילו הכי בעסוקה בטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה, ואפילו בשיש לה וסת וכדתנן ואע"פ שאמרו דייה שעתה וכו' פעמים צריכה לבדוק שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, א"כ כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה. ואי אמרת דלבעלה קא בעא מיניה, ובשאינה עסוקה בטהרות. הוי ליה לפרושי לבעל הגמרא הכין בהדיא, כיון דבשמעתין דעסוקה בטהרות קא מייתי ליה, ועוד דכל דבעי לבעלה ולא לטהרות בהדיא קאמר ופרש לבעלה מהו, ככל הני בעיי דשלהי פרקין דמפרשי בהדיא לבעלה. ומתניתין דאע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר, לאו כללא הוא לכולהו ארבעה נשים ואפילו אמעוברת ומניקה, אלא אבתולה וזקנה וכאידך דר' יוחנן דלקמן (י, ב), דאמר במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאת מעת לעת, וא"ר יוחנן לא שאנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מניקתן.
וא"ת אם כן לימא חוץ מן הנדה ומניקה, דיש בכלל מניקה יושבת על דם טהור, אבל השתא דקתני היושבת על דם טוהר משמע דדוקא היושב על דם טוהר, הא מניקה צריכה בדיקה והוא הדין למעוברת. איכא למימר נדה ויושבת על דם טוהר איצטריכא ליה, נדה לאשמועינן דאין האשה קובעת וסת בימי נדה היכא דחזיתיה ממעין פתוח, ואע"ג דקובעת היכא דחזיתיה ממעין סתום כדעת ר' יוחנן וכ"ש דאיצטריך אליבא דר"ל, ויושבת על דם טוהר במבקשת לישב, ולאשמעינן דמעין אחד הוא כרב.
וא"ת מ"מ סתמא קתני דכל הנשים צריכות בדיקה חוץ מזו. לא היא, דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ורישא דמתניתין נמי קתני במה אמרו דייה שעתה, ואפ"ה אוקמה שמואל ורבי יוחנן בבתולה וזקנה בלבד, והילכך סיפא נמי ארישא סמיך ובהנך דרישא דהיינו בתולה וזקנה קא מיירי נמי בסיפא כנ"ל.
הכא נמי דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה: מדקאמר ולא בעיא בדיקה, משמע דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה, דמסולקת דמים לגמרי חשבינן לה, ואין צריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל והרב ר"ז ז"ל, ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא, וכ"ש לדידן דקיי"ל כמאן דאמר וסתות דרבנן.
אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה, שהוא מפרש לא בעיא בדיקה בדיעבד, לומר שאם עברה ולא בדקה ולא ראתה לא בעיא בדיקה מיום זה ואילך, דחזקה כיון דמסולקת דמים היא ולא הרגישה, בידוע שלא בא האורח בזמנו. ומשמע ליה רב ז"ל הכין מדמדמי לה להיתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה ומשמע ליה לרב ז"ל מדקתני והגיע עת וסתה ולא בדקה דוקא קתני ולא בדקה דיעבד, הא לכתחלה צריכה בדיקה. והראשונה נראה עיקר.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים (עב, ב) גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור, דפרכינן התם מ"ש יבמתו, דקא עביד מצוה, אשתו נמי מצוה קא עביד, ומשני באשתו מעוברת, ופריך והא איכא שמחת עונה, ומפרק סמוך לוסתה דמשמע מיהא דאע"ג דמעוברת, צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה. תירצו בתוס' דלמאי דמוקמינן לה בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת.
ולי נראה, דאפילו אמעוברת קאי, ומיירי בג' חדשים ראשונים שלא הוכר העובר, דבג' החדשים הראשונים הרי היא ככל הנשים וחוששת לוסתה וצריכה בדיקה, ואסורה לשמש עונה אחת סמוך לוסתה, ובאותן ג' חדשים ליכא מצוה, ואדרבה קשה לה וקשה לולד ומ"מ שמחת עונה איכא.
זקנה שעברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים: ראיתי מקצת ספרים מהמפרשים ז"ל שפירשום דהא מני ר' היא, דאמר בתרי זימני הויא חזקה ודלא כרשב"ג והא דבעי ר' הכא תלתא זימני, משום דראייה ראשונה אינה ראויה להצטרף, דכיון דעברו עליה ג' עונות סמוך לזקתנה, חשבינן לה מסולקת דמים, וכי הדרא וקא חזיא אין ראיה זו אלא כמקרה וארעי, לפי שכן דרכן של זקנות מפסיקות וחוזרות ורואות פעם אחת ושוב אינן רואון והביאו ראיה לדבריהם מהא דתניא בסמוך תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דייה שעתה שנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים וכשהגיע זמנה לראות פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה מעת לעת ואמרינן פעם ראשונה דייה שעתה שנייה מטמאה למפרע מני ר' היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה, ואמרינן אימא סיפא עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה אתאן לר' אליעזר רישא ר' וסיפא ר' אליעזר, ואסיקנא כולה ר' אליעזר ובוסתות סבר לה כר', אלמא כולה ברייתא רישא וסיפא רבי היא, דאי לא ליקשי נמי רישא ורישא דרישא רשב"ג ומציעתא וסיפא ר' היא ואפילו הכי קתני רישא פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וכן עברו עליה ג' עונות פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים וטעמא דמילתא כדאמרן, דאף זו שאינה ראוייה לראות, פעם ראשונה אינה אלא כמקרה וארעי ואינה ראויה להצטרף, ומתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, התם בשקרבה ראייתה בשנייה, דאיגלי מילתא דהפסקת ג' עונות ראשונות לאו סלוק דמים הוו, ועדיין לא הגיעה זו לכלל זקנה, אבל בשרחקה אף ראייה שנייה זקנה היא, אלא שרואה היא דרך מקרה, וצריכה חזקה.
וקשיא לי להאי פירושא דהא שקלי וטרו בהאי סוגיא ובסוגיא דלקמן אמוראי טובא רב גידל ורב כהנא, ועוד דאפליגי חזקיה ור' יוחנן בכתם שבין שנייה לשלישית, אבל בין שלישית לרביעית לכולהו טמאה דאיתחזקה לה בדם שלישית, והיאך איפשר לומר דחזקיה ור' יוחנן פליגי אליבא דלאו כהלכתא, ואנן בוסתות כרשב"ג סבירא לן, כדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בסופו (מד, ב) ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן על כרחין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא, מדדחינן לדחזקיה מדאמר ר' שמעון בן יהוצדק תינוקת שלא הגיע זמנה לראות רוקה ומדרסה בשוק טמא הור ועוד, דאילו בתינוקת שהגיע זמנה לראות, אפילו ין ראייה ראשונה שניה כתמה טמא לחזקיה מיהא, דהא לחזקיה כל היכא דאילו חזיא מטמיא, כתמה נמי טמא, והילכך אפילו כתם נמי שבין ראשונה לשניה טמא, ולא עוד אלא מסתברא לי דלכ"ע נמי, ומסתברא נמי דאפילו קודם ראייה חוששת לכתמה, ודייקנא ליה מדתניא לעיל (ה, א) ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן, ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם, ושלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא אלמא כתמה טמא ואע"פ שלא ראתה עדיין. ואי אמרת דהכי קאמר ותינוקת שהגיע זמנה לראות וראתה שתי ראיות או שלש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הא ליתא דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אם ראתה שלש וארבע למר כדאית ליה ולמר כאית ליה כתמה נמי טמא, אלא על כרחיך אפילו קודם שתראה קאמר והילכך הא דחזקיה ור' יוחנן דמודו דלית לה כתם עד דאיתחזקה בדם, וכל דלא מטמינן ראייתה למפרע כתמה טהור, ודאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות היא. ותמה על עצמך היאך נחלקו חזקיה ור' יוחנן ורבין וכל נחותיה מא דאמרו משמיה דר' שמעון בן יהוצדק אליבא דר' דלית הלכתא כותיה.
ויש אומרים דלא איפסיקא הלכתא כרשב"ג אלא בוסתות, כלומר בקביעות וסת, דקתני במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בראייה שנייה מטמאה מעת לעת, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, כיון דאתיא ביבמות למפסק הלכה בפלוגתא דר' ורשב"ג, ואמרינן בוסתות ושור המועד דהלכה כרשב"ג בנשואין ומלקיות הלכה כר', מאי טעמא שיירה לזו דחזקת דמים, ה"ל למימר בנשואים ומלקיות ודמים הלכה כר', אלא ודאי דחזקת דמים בכלל וסתות הוא והכא נמי בשמעתין לחזקת דמים וסתות קרי ליה, כדאמרינן ר' אליעזר היא ובוסתות סבר לה כרבי, ואע"ג דלגבי מתניתין דקתני במה אמרו דייה שעתא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, שקלי וטרו עלה רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל, לאו אפעם ראשונה ושנייה קיימי, אלא לומר, דהא דקתני במתניתין דמטמאה למפרע כשראתה אח"כ אמאן קאי, מר אמר אכולהו קאי, ולר' כדאית ליה ולרשב"ג כדאית ליה, ומר אמר אבתולה וזקנה הדה כדינה והדה כדינה, אבל מעוברת ומניקה אינן בכלל משנתינו, דלעולם אינה מטמאה למפרע, דדיין ימי מניקתן דיין ימי עבורן.
ועוד קשיא לי, דאם איתא דראייה ראשונה לא מצטרפא, היכי מקשינן אפילו פחתה ואפילו הותירה ולא מיבעיא כונה, אדרבה כי כונה קבעה לה וסת, דכיון דלא מצרפינן ראייה ראשונה וחשבינן לה למקרה וארעי, א"כ אפילו לר' לא קבעה לה וסת להפלגת שלש שלש עונות, דהא כי מגרעת לה לה לראייה ראשונה לא אשתיירו אלא תרתי ראיות, ותרתי ראיות לא נפקא מבינייהו אלא הפלגה אחת, ובהפלגה חדא ליכא מאן דאמר דקבעה לה וסת. וליכא למימר דלא מצרפינן לה לראיות, אבל הפלגה דבינה לבין ראייה שניה מצרפים להפלגה שבין שנייה לשלישית, דאי מצרפה לה לראיות זיל הכא ואחזקה ראיות וזיל הכא וקבעה וסת להפלגה, ואי לאו ראיה היא אלא מקרה ועראי, וסת נמי לא תקבע, דראיית בקרי אינה אלא כעין אונס, וכל שתקבענה מחמת אונס לה קבעה לה וסת, ובראית הקרי מקרה נמי יש לנו לומר כן. אלא שיש לומר בזו, דכיון דראתה פעם שלישית איגלי מילתא דאף הראשונה לאו מקרה היתה ולא מסולקת דמים היא אלא וסת הוא שנשתנה, אלא אכתי קשיא אידך.
ונראה דהא ברייתא ואידך ברייתא דלמקן דתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, תרוייהו אתיאן בין לרשב"ג בין לר' דכל שראתה שלשה פעמים בין זקנה בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות הוחזקה בדם ואפילו לרשב"ג, דכיון דאיתחזקא תלתא זימני איגלי מילתא דראיה ראשונה לאו מקרה הוא, בין בזקנה בין בתינוקת, אלא בזקנה איגלי מילתא דשנוי וסת הוא ולאו סלוק דמים, וכשכוונה ראיותיה קבעה לה וסת להפלגת שלש עונות, דהא איכא שלש הפלגות, ושינוי וסת הוא, שעקרה את הראשון וקבעה לה וסת משלש עונות לשלש עונות, אבל פעם ראשונה ושנייה דייה שעתה אפילו לרבי, בין בזקנה בין בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דכיון דזקנה מסולקת דמים היא ותינוקת קודם זמנה חוששין שמא פעם ראשונה שלהן מקרה וארעי היא, ושניה עדיין לא הוציאה מחשש ראשון ולא החזיקה אותה בדם, אלא הרי זו כראיה ראשונה, אבל פעם שלישית הרי זו חזקה וגלוי ששאר הראיות הקודמות לא מקרה הוו אלא שינוי וסת הוא בזקנה ומהרו לבא בתינוקת. והלכך בין לר' בין לרשב"ג בעינן תלתא זימני, ובתלתא זימני סגי להו לכ"ע. והא דתנן במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה מעת לעת, ולכולי עלמא אזקנה ובתולה מיהא קיימא, אלמא לרבי בתולת דמים בתרי זימני מתחזקה, התם בתינוקת שהגיע זמנה לראות היא וכפרש"י ז"ל שם.
ואם תאמר אפילו בשלישית היכי מטמיא למפרע לרשב"ג דהא עד תלתא זימני לא איתחזקא והילכך עד רביעית לא תטמא למפרע כשור המועד, עד דעת דנגח נגיחה רביעית לא משלם לרשב"ג, לא היא דהתם עד נגיחה שלישית לא איתחזק, אידך כי לא נגח מאי משלם, אבל הכא כיון דאיתחזקא בתלתא זימני, ממילא מטמיא טהרות למפרע, וכענין שאמרו בריש חזקת הבתים (כט, א). ולהאי פירושא מתניתין נמי דבמה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה הרי היא ככל הנשים, איפשר נמי דבזקנה מודה בה רשב"ג, ובשקרבה ראייתה בשנייה, כענין שאמרנו לפי הפי' הראשון, משום דכל שקרבה ראייתה מוכחא מילתא דלאו סלוק דמים הוה בה כלל, ומיהא בבתולה לא מודה אלא סתמא כר', ומיהא סתמא בתרא עדיפא דלקמן בפרק האשה סתים לן כרשב"ג.
וא"ת כיון דבשלישית איגלי מילתא דלאו סלוק דמים הוה כלל, נטמא למפרע מעת לעת ואפילו בראיה ראשונה. כבר השיב בזו רש"י ז"ל, דמעת לעת דרבנן הוא, וכל שבשעת ראייתה בחזקת טהרה אין מחזיקין אותה למפרע. וא"ת והלא הקשו לעיל גבי היתה בחזקת מעוברת וראתה ואח"כ הפילה רוח אמאי אין מטמאין אותה למפרע. י"ל דהא איכא רב פפי דפריק נמי הכין הנח מעת לעת דרבנן, ואע"ג דרב פפא לא שני הכין, אלא משום דראשה כבד עליה, דמשמע הא לאו הכי מטמינן למפרע, שאני התם דאיגלי מילתא דלאו עובר הוה, ובטעות הוה מוחזקת במעוברת, אבל הכא אכתי איכא למימר דמעיקרא לא שכיחי בה דמים והשתא הוא דאתרעאי, ואי נמי התם דבסמוך לראיה הפילה איפשר לטמויי, אבל הכא דלאחר תשע עונות לא אפשר וליכא למימר הכין.
זו שירפה מצוי: פירש ר"ח ז"ל כדאחזקיה במטמא קא פריק, כלומר מ"ש מבתולה שדמיה טהורין דנותנין לה ארבע לילות, מפני שלא הגיע זמנה לראות, אף זו נטהר כתמה ופריק זו שירפה מצוי, כלומר זו כבר התחילה לראות דם טמא וחזקתו מן הטמא, אבל הבתולה אין שירפה מצוי. ולא כן פירש רש"י ז"ל. שירפה לשון חולי כדאמרינן בויקרא רבה בפרשת זאת תהיה והסיר ה' ממך כל חולי זו שירפה.
אמר רב חלקיה בר טובי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, ושופעת כל שבעה אינה אלא ראיה אחת: ונראה לי, דמשום הכי נקט תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, משום דבעי למינקט לה אפילו אליבא דרבי דאלו בהגיע זמנה לראות, כיון דבתרי זימני הוה חזקה ובפעם שנייה מטמאה מעת לעת, לא נפקא לן בין שתהא בראייה אחת בין שתהא כשתי ראיות, דבין כך ובין כך בראייה שתראה אחר שתטהר מנדתה תטמא למפרע, משום הכי נקט לה בתינוקת שלא הגיע זמנה, דאפילו לר' בעיא תלתא זימני כנ"ל.
ר' יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן: תמיה לי כיון דר' יוסי פליג אתנא דלעיל דתני מעוברת משנודע עוברה, אמאי לא תני לה לדר' יוסי עלה. ויש לי לומר דמדקתני במתניתין ארבע נשים דיין שעתן, ומשמע דמתחלת עבורן והנקתן דיין שעתן, שבקיה לפירושינהו לכולהו ובתר הכין תני פלוגתא דר' יוסי והא דקתני גבי מניקה פלוגתא דחכמים, התם לא פליגי חכמים אתחלת זמן מניקה, אלא בהמשך זמן מניקה, וחכמים דמתניתין גבי דינא דהתחלת מניקה, לאו ר' יוסי אלא ר' שמעון, אלא דר' יוסי מודה ליה בהמשך זמן הנקה.
ואכתי קשיא לי, דהא בהדיא תני בברייתא (ט, א) ר' יוסי ור' שמעון אומרים דייה שעתה כל עשרים וארבעה חודש, ואי בעית אימא במניקה שיעברו עליה שלש עונות, א' ועשרים הם. ויש לומר דלר' יוסי לא כ"ד חדש ממש קאמר דדייה שעתה אלא עד תשלום עשרים וארבע חדש, ולאפוקי מדר' מאיר דאמר היתה מניקתו והולכת ארבע וחמש שנים דייה שעתה. וכדאמרינן בגמרא לפי' דר' יוסי מהו דתימא תרתי אית ליה קמ"ל. אי נמי כגון שהפסיקה שלש עונות בימי עבורה ואח"כ ילדה, וכמאן דתני בברייתא ימי מניקתה עולין לה לימי עבורה כנ"ל.
אלא לקפיצות: פירש רש"י ז"ל דכל יום שתקפוץ מחזקינן לה לרואה אפילו בשאר ימות השנה וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. והביא ראיה לדבריו, מדאקשינן הכא לימים לחודייהו פשיטא, מכלל דלקפיצות לחודייהו לאו פשיטא הוא, שהוא עיקר הגורם, דאי לא, ה"ל לאקשויי נמי לקפיצות לחודייהו פשיטא. ועוד הביא ראיה מדאמר רב הונא גופיה לקמן בריש כל היד (טו, ב) גבי הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה לא שאנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות, דכיון דבמעשה תליא מילתא אימר לא קפיץ ולא חזאי, אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלבד הדבר תלוי. והא דפרקינן לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולא לקפיצות לחודייהו, תריצתא דברייתא הוא ולא הויא אוקמתא לשמעתיה לאו הכי אוקמתא דשמעתיה דרב הונא דרב הונא לא איירי בוסת מורכב בימים וקפיצות, אלא בוסת פשוט של קפיצות בלבד בכל יום ויום המזדמן.
וראיתי להרמב"ן ז"ל שהקשה דאם איתא דמעיקרא קס"ד דלקפיצות לחודייהו תקבע וסת, הכי הוה לן לתירוצי בברייתא לא קבעה לה וסת לימים אבל קבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו, דמאי דאמרינן מעיקרא משנינן. ואין קושיתו מחוורת בעיני, דלכשתמצא לומר דאית ליה לרב הונא דאשה קובעת וסת בקפיצות לחודייהו, אי אפשר להעמיד ברית, בהכין, דעל כרחיך ברייתא בוסת מורכב בימים וקפיצות קא מיירי לדעת רב הונא, דאי בוסת פשוט של קפיצות כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחמשה בשבא וחזאי וקפצה בשבא וחזאי, בכי הא לא הוה צריכה ברייתא לאשמעינן דלא קבעה וסת לימים לחודייהו מתוך אונס של קפיצות, דכל כי האי גוונא אפילו ראתה בלא קפיצות לא קבעה לה וסת, דהא אין כאן ימים מסודרים, ואמאי קתני כל שתקבענה מחמת אונס לא קבעה לה וסת, אפילו בלא אונס נמי לא קבעה, אלא על כרחיך בוסת מורכב קאמר, וכיון שכן לא איפשר לתירוצי לא קבעה וסת לימים אבל קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, בוסת מורכב בימים ובקפיצות ליכא מאן דאמר קבעה וסת לקפיצות לחודיהו, ואפילו רב הונא מודה בה דלא קבעה אלא לימים וקפיצות אבל לעולם היכא דחזאי בקפיצות דמזדמנות, אפשר לומר דקבעה לה וסת לקפיצות לחודייהו בכל עת שתקפוץ.
ומכל מקום אין דבריהם ז"ל מחוורים, דמדאקשינן עליה דרב הונא למאי אלימא לימים, אלמא בימים מסודרים הוא דמיירי רב הונא, דאי בשאינן מסודרים היכי איפשר דלימים קאמר, דהא לא חזאי בחד גוונא, אלא רב הונא בוסת מורכב נמי איירי בברייתא, ואפילו תאמר דאינהו ספוקי מסתפקי בעיקר מימריה דרב הונא, אכתי תקשי לן כי אמרינן בפירוקא דברייתא לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, אם איתא דרב הונא לקפיצות לחודייהו קאמר דקבעה לה וסת, לא הוה ליה למתרץ למסתם לישניה ולמימר לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, דהא ודאי משמע דמעיקרא הוה משמע לן דברייתא ורב הונא בחד גונא איירו, וכיון דלרב הונא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו ולבריתא לא קבעה, הוה לן לפרושי ולמימר הכא במאי עסקינן בוסת מורכב בימים ובקפיצות, והא קמ"ל דלימים לחודייהו או לקפיצות לחודיהו לא קבעה לה וסת. ועוד, דהא ללישנא אחרינא דרב הונא, בודאי רב הונא בוסת מורכב איירי, וכדאוקי רב אשי, אלמא אע"ג דרב הונא קפצה וראתה סתם קאמר, בשקפצה בימים מסודרים קא מיירי, ומינה ללישנא קמא נמי בכה"ג קא מיירי.
והא דאקשינן בימים לחודייהו פשיטא לא אקשי' נמי לקפיצות לחודייהו פשיטא, היינו טעמא משום דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא, אלא אדרבה צריכה רבה דאי לא, הוה אמינא דכיון דכל אימת דקפצה ראתה תקבע לה וסת קמ"ל, אבל ימים לחודייהו ודאי פשיטא דהא לא חאי בלא קפיצה. ועוד בהא דפריך לימים לחודייהו לישנא יתירא הוא דקא דייק, לומר אמאי איצטריך למימר א לא לימים לחודייהו, דהא לאו בדידהו איסתפקא לן, אלא לכ"ע פשיטא דלימי' לחודייהו לא קבעה, ולא הוה ליה למתרץ למימר אלא לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, דהיא היא עיקר צריכותא דברייתא, ואסיקנא דלימים מי איצטריך כנ"ל. והא דאייתי ראיה מהא דריש פרק כל היד, אף היא אינה ראיה, דהתם נמי דביש לה וסת לימים וקפיצות קאמר. וכן פר"ח ז"ל שם במקומה, הילכך לא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל אן.
אמר רב הונא קפצה וראתה דם: ולאחר כך וכך יום קפצה וראתה ועוד ראתה פעם שלישית בחשבון הימים ובקפיצה, קבעה לה וסת בימים ובקפיצות, אבל לימים בלא קפיצות לא, ובקפיצות נמי בלא ימים לא, דהא תניא כל שתקבענה לוסתה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת ע"כ. ומיהא דוקא וסת הבא מחמת אונסין, כגון קופצת וראתה ואי נמי אכלה פלפלים או שום וכיוצא בזה וראתה, שהאונס גורם לוסתה שיבוא, אבל וסת הנקבע באונסין הבאים מחמת הוסת, הרי הוא נקבע בהן, כגון שהיא רגילה לפהק ולהתעטש ורואה, או שחוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה וכיוצא בזה, וכדתנן לקמן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (סג, א) אלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כרסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמר מורת אוחזין אותה וכן כיוצא בזה, וכל שתקבע לה שלשה פעמים הרי זה וסת, וטעמא שאין אלו גורמים, לוסת שיבא, אלא אדרבה הוסת גורם למקרים אלו שיבואו.
כגון דקפיץ בחד בשבא וחזאי וקפיץ בחד בשבא וחזאי ולשבתא קפצה ולא חזאי: כן נמצא בספרים מדוקדקים. ויש גרסאות אחרות שאין עולין כהוגן. ואפילו לגירסא זאת יש לדקדק כי קפצה בשבתא ולא חזאי, היכי תיסוק אדעתין דקבעה וסת לימים לחודייהו, והא מ"מ לא חזאי בחד בשבתא אלא תרי זימני. ונראה מדברי רש"י ז"ל דה"ג ולשבתא קפץ ולא חזאי ולחד בשבא חזאי בלא קפיצה, מהו דתימא כיון דאמש קפצה ולא חזאי והשתא חזאי בלא קפיצה, לא קפיצות הן עיקר אלא ימים קמ"ל דקפיצה נמי גרמה, והא דלא חזאי בשבתא משום דאכתי לא מטא זמן קפיצה, והא דחזאי בחד בשבתא בלא קפיצה, לא יום בלבד גרם אלא קפיצה דאמש גרמה שתראה היום, דאמש נעקר הדם ע"י קפיצה וכד מטא זימניה, דהיינו חד בשבא יצא לחוץ. וכן נראה גירסה של הרמב"ם ז"ל.
הא דאמרינן בכולי שמעתין: דקפיץ לחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי: לאו דוקא, דאי חזאי בחד בשבא והדר חזאי בחד בשבא דלקמי', בכי הא ודאי לא קבעה לה וסת, משום דחד בשבא ניין דכיון הוה ליה בתוך ימי זיבה, וקי"ל דאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבה, כדאיתא לקמן בפרק בנות כותים בסופו (לט, א) אלא בחד בשבא וחד בשבא דנקט סימנא בעלמא הוא, כלומר שראתה בזמנים מסודרים, ואי נמי דוקא מיירי, כגון שקפץ בחד בשבא ולחד בשבא רביעי הדר וחזאי דהוה ליה פתח נדתה וכן כתב הראב"ד ז"ל.
הניחא לריש לקיש דאמר אין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה שפיר: איכא למידק ולריש לקיש מי ניחא תבדוק שאם תפסוק ותחזור ותראה בתוך ימי נדתה, חוששת נמי לאותו יום מיהא, כמו שהיא חוששת לוסת שאינו קבוע, דמדקאמר אינה קובעת, משמע דנהי דאינה קובעת הא מיחש חיישא, וכענין שאמרו בפרק בנות כותים (עא ) גמר' כל אחד עשר יום בחזקת טהרה, דמקבע הוא דלא קבעה הא מיחש חיישא. ועוד דאפילו תמצא לומר דבימי נדתה אפילו מיחש לא חיישא, דדמים יתירי הוא דאתוספו בה ואינו עיקר ראיה, מכל מקום תבדוק, דהא איכא שופעת או מדלפת שני ימים או יותר, והילכך הוו להו כולהו ימי ראיה בעונת הוסת וביום א' ושעה א' הילכך וצריכה לחוש לכל זמן המשכת הוסת, וא"כ תבדוק לראות כמה ימשך ומתי יפסק כדי לחוש לזמן המשכתו. וי"ל דמהא שמעינן דאינה חוששת כלל לראיות שבתוך ימי נדה, בין בפוסקת בין בשופעת ומדלפת, שאין הולכים אלא אחר התחלת הוסת שהוא העיקר, ושאר הדמים תוספת דמים הם ואין חוששין להם דטפילה הן, ובהעקר העיקר נעקר הכל.
וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וראיה לדבריו, מדתניא לקמן (סג, ב) היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא לה דרגילה למחזי בסוף לילי, והא ודאי כל היכא דתני עם, לאלתר משמע, ואם איתא הוי ליה לר' יהודה למימר כל הלילה וכל היום שלה, דהא א"א דלא עיילא ראיה בתוך הנץ החמה קצת, ותתסר יממא ולילה. ועוד דסתמא קתני היתה למודה להיות רואה, ולא מפליג בין רואה ראיה מרובה לרואה ראיה מועטת, זו ראיה הביא הראב"ד ז"ל, ואע"פ שהוא סובר כסברא הראשונה, כן נראה יותר דההיא מכרעא כן, ושמעתין נמי הכי מוכחא.
אלא דקשיא לי קצת מדאמרינן לעיל (י, ב) דפוסקת הוי לה כשתי ראיות, אלמא ראייה שנייה שבתוך נדתה לאו בתר ראייה ראשונה שדינן לה, לומר דאין דמים אלא מחמת ראייה ראשונה אלא בראייה בפני עצמה חשבינן לה, ומעתה תחוש לה. ושמא נאמר, דהתם להחזיקה בדמים בלחוד הוא שאסרו, ומשום חומר דטהרות. ואי נמי אפילו לבעל ונפקא מינה לענין כתמים, דכיון דפסקה וחזרה וראתה אלמא מוחזקת דמים היא אבל מ"מ התחלת הוסת הוא העיקר לענין קביעות ואף לביאת האורח ובהסתלק העיקר יסתלק הטפל.
הא דאמרינן הכא: אשה קובעת וסת בימי זיבתה: ה"מ בדחזיתינהו ממעין סתום כגון דחזאי בתמניא בירחא ובתמניא בירחא ובריש ירחא ובתמניא בירחא דאע"ג דראייה שלישית קימא לה בימי זיבה, קבעה לה וסת, כיון דשתי ראיות קמאיתא חזיא ממעין סתום אידך דמים יתירי הוא דאיתוספו בה, כענין שאמרו ברואה בימי נדה.
מדאמרינן הכא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה: כתב הרמב"ן נ"ר, דנראה דאשה קובעת בימי הנקה, דלא ממעטים הכא אלא ימי טוהר דידה. והראב"ד ז"ל כתב דאינה קובעת לא בימי עיבורה ולא בימי מניקתה.
ונ"ל לומר לפי דבריו, דהא דאמרינן הכא דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, דמשמע הא בשאר ימי מניקתה קבעה, היינו דוקא ללישנא דיושבת ממש על דם טוהר, ומשום דלא אשכחן לה למתני' צריכותא לההוא לישנא אלא זו בלבד אבל ללישנא מבקשת לישב דמבקששתו לא איצטריך לאוקומה בהכין, אלא נדה לאשמעינן דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה למר כדאיתא ליה ולמר כדאית ליה, ויושבת על דם טוהר, לאשמועין דמבקשת לישב אינה צריכה בדיקה כדרב, דמעין אחר הוא, אבל יושבת על דם טוהר לא צריכא ליה דפשיטא, דאי לאשמועינן דאינה קובעת בהן וסת הא לא איצטריכא, דאפילו בימי מניקתה לא קבעה, וכן בדין דכיון דמסולקת דמים היא עד שאינה צריכה בדיקה אפילו בשעת וסת כדאיתא לעיל (ט, א) ואינה מטמאה למפרע כדא"ר יוחנן לעיל (י, ב) א"כ אינה אלא במקרה ואינו ראוי לקבוע.
ותדע לך, דהא מאן דמוקי לה במבקשת לישב קא פריך למאן דמוקי לה ביושבת, אי יושבת מאי למימרא, ואם איתא דימי טהרה לימי טומאה בלחוד לא קבעה קמ"ל, מאי קא פריך, אלא משמע דעד דאוקי' לה ביושבת לא ידעינן האי חילוק, אלא בין ימי טוהר בין שאר ימי מניקתה לא קבעה לה וסת בהן, כנ"ל לדעת הראב"ד ז"ל. עוד י"ל לומר, דהכא מילתא פסיקתא קתני, משום דסתם מתניתין ר"מ ור"מ ס"ל דנתנה בנה למניקה גמלתו או מת הרי היא ככל הנשים, וא"כ לדבריו משגמלתו או מת חזרו דמים למקומן, וראוייה היא לקבוע בהן את הוסת, והילכך אי קתני מניקה הוה אמינא דוקא בשמניקה ממש, משום דאז היא מסולקת דמים ואינה ראויה לקבוע בהן וסת, אבל בשנתנתו למניקה או מת ריכה בדיקה ואפילו ביושבת על דם טוהר, דימי טהרה לימי טומאה קובעים, קמ"ל יושבת על דם טוהר דאפילו בשנתנתו למניקה או שמת, בימי טוהר מיהא אינה צריכה בדיקה, דימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא לאחר ימי טוהר צריכה היא שתבדוק דדילמא קבעה. וזה נראה לי עיקר.
מתני' פעמים צריכה להיות בודקת וכו' ובשעה שהיא עוברת לשמש את הבית: כלומר קודם תשמיש, מדקתני בשעה שהיא עוברת. וי"מ דאותו עד שלפני תשמיש אינה צריכה להיות בודקתו אחר בדיקה מיד קודם תשמיש, דהא לבעלה אינה צריכה בדיקה אלא משום מעלת טהרות היא, והילכך בודקת קודם תשמיש ומצנעת העד עד למחר שהיא רוצה להתעסק בטהרות, וכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ואינו מחוור בעיני דהא אמרינן טעמא בגמרא משום מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה נמי לבעלה, ואם איתא מאי מגו איכא, דהא אינה צריכה בדיקה אלא לטהרות בלבד ולא לבעלה כלל, אלא נראה כשאר המפרשים שפירשו דבודקת בו לאור הנר קודם תשמיש קאמר, דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי לבעלה.
גמרא חדא מכלל דחברתה איתמר: פירש"י ז"ל או הא דרב יהודה מכלל הא דר' זירא או הא דר' זירא מכלל הא דרב יהודה. ואינו מחוור, דהא דר' זירא דייקינן מינה לקמן (יב, א) יש לה וסת עירה בעיא בדיקה ישנה לא בעיא בדיקה, אין לה וסת בין עירה בין ישנה בעיא בדיקה, והא לא נפקא היא מכלל הא דרב יהודה, אלא ודאי משמע דהא דרב יהודה נפקא מכלל הא דר' זירא ויש מפרשים, דהא דרב יהודה ואיך דר' זירא תרוייהו אמרן שמואל, והכא הכי קאמר הא דאוקמינא לה לההיא דר' זירא בעסוקה בטהרות ועירה וישנה אתא לאשמועינן ואי לאו הא דרב יהודה לא הוה ידעינן דעסוקה בטהרות היא, אלא הוה מוקמינן לה אף לבעלה ממש ובשאינה עסוקה בטהרות.
וק"ל קצת להאי פירושא, דא"כ רבא היכי מצי אמר למימר יש לה וסת לטהרות בעיא בדיקה אין לה וסת אפילו לבעלה בעיא בדיקה, דהא אמר רב יהודה משמיה דשמואל בהדיא דמתניתין בעסוקה בטהרות אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה, ומתניתין בין בשיש לה וסת בין בשאין לה וסת דאי לא, אהוי הא דשמואל צריכה, דבשיש לה וסת מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היא, כדאמרינן לעיל. ועוד למה ליה לרבא למידק מהא דר' זירא דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה, הא אמרה שמואל בהדיא. והראשון עיקר.
תניא נמי הכי במה דברים אמורים לטהרות: כלומר דעלה דמתניתין פירושו בברייתא דהני מילי לטהרות, אבל לבעלה מותרת, ומתניתין בין באשה שיש לה וסת בין שאין לה וסת מיירי, אלמא אף בשאין לה וסת כל לבעלה לא בעיא בדיקה.
הא דבעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה: היינו משום דאיתספקא ליה אי הא דמצריכינן בדיקה לטהרות אי משום דאיכא למיחש למילתא הוא משום דדמים שייכי בכל עת באשה, ולבעלה קיל הוא שהקלו בו כדי שלא יאריכו עליו את הדרך, והילכך בעל נפש לא יבעול אלא בבדיקה, וכאידך דידיה נמי, דאמר לקמן בפרק כל היד (טז, ב) מדברי כולן נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה, ואמר ליה רב יהודה דבדיקות הללו לא שיהא ספק בדבר אלא משום מעלת טהרות בלבד אבל לבעלה אף אין רוח חכמים נוחה הימנו, דאדרבה יהא לבו נוקפו ופורש ונמצא בטל מפריה ורביה, וכן ר' אבא דבעא מיניה מרב הונא לאחר תשמיש, מהאי טעמא נמי הוא ומנעיה, משום דאף הוא לבו נוקפו ופורש.
ופירוש לבו נוקפו כיון שרואה הבעל את אשתו בודקת עצמה, אומר אילולי לא הרגישה בעצמה לא היתה בודקת עצמה נמצא לבו נוקפו ופורש שיש שם הרגשת דם ופורש, כן פירש ר"ח ז"ל וזה לשונו ואף לדברי רש"י ז"ל שפירש במשנתינו שאותו עד שבודקת בו לפני תשמיש אינה בודקת אותו עד למחר, כן יש לנו לפרש כאן כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאין לפרש לבו נוקפו לפי שהיא בודקת ואינן יודעים מה מצאו עד למחר, דהא ליתא, דכיון דזו אינה עסוקה בטהרות וכל עצמה אינה בודקת אלא מחמת בעלה, לא עלתה על דעת שתהא זו בודקת ומנחת העד עד למחר, דבדיקת מחר מאי מהניא לבעלה, ועל כרחיך הא דבעא ר' זירא מהו שתבדוק בעלהשתבדוק לאור הנר קודם תשמיש קאמר ואין לבו נוקפו מחמת כך כנ"ל.
והא שמואל במאי מוקי לה אי כשיש לה וסת קשיא עירה וכו': איכא למידק, לוקמא בשאינה עסוקה בטהרות ולבעלה, דכל לבעלה לא בעיא בדיקה. וי"ל דאין הכי נמי אלא דבעא לארווחא ולאוקמה אפילו בעסוקה בטהרות. ובספר התרומה מתרץ דלישנא יתירא קא דייק, דאי לבעלה למה לי למתני ובאין ושוהין עדיין עמהם, הא תנא ליה נשיהן להן בחזקת טהרה אלא דהכי קאמר, נשיהן להן בחזקת טהרה בשאינה עסוקה בטהרות, ובאין ושוהין עמהן אף בעסוקה בטהרות.
הא דאמרינן: כיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו: פירש רש"י ז"ל דכל הבא מן הדרך דרכו לפייס, ומתוך כך רמיא אנפשה ומרגשה אי איכא דם או לא, אבל שוהה עמה בעיר אין דרכו לפייס, ולפי' עירה בעיא בדיקה, אבל הניחא בחזקת טמאה, לא מהני בה תביעה, עד שתאמר לו בפירוש טהורה אני.
וקשיא לי, דאדרבה לקמן בפרק כל היד (טו, א) גמר' גבי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאים מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה, אקשינן למה לי למתנא הבאים מן הדרך, ומפרקינן ס"ד הני מילי היכא דאיתיה במתא דרמיא אנפשה ובדקה עצמה אבל כי ליתיה במתא לא, קמ"ל, אלמא טופי רמיא אנפשה כי איתיה במתא ומרגשה טפי. וי"ל, דהתם הכי קאמר, אבל כי ליתיה במתא, דילמא חזיא ולאו אדעתא דכל דליתיה לא רמיא אנפשה, וניחוש לה, ואפילו בדקה ומצאה טהור, קמ"ל דאפילו בא מן הדרך אשתו בחזקת טהרה לו.
ולא פירות: פירוש פירות נכסי מלוג שאכל אינו חייב להחזיר לה, וטעמא דמילתא, משום דמחילה בטעות הויא מחילה כדאיתא במציעא דף (סו, ב). בפרק איזהו נשך גמר גבי הלוהו על שדהו. ולא בלאות. פי' בלאות נכסי צאן ברזל שאינן קיימין, משום דתנאי כתובה ככתובה דמו, ובלאות שאינן קיימין ככתובה הן, הואיל והוא מקבלן ככתובה באחריות על עצמו, אבל בלאות הקיימין ודאי אית לה, דלא גרעה ממזנה, דאמרינן בכתובות (קא, ב) דאית לה, דאם היא זונה בלאותיה מי זנו.
הא דאמר ר"מ יוציא ולא יחזיר עולמית: דוקא בדאמר לה הוי יודעת דמשום דאין לך וסת אני מגרשך, דאי לאו הכי לא הייתי מגרשך, דה"ל כתנאי כפול, וכיון שכן אי שרית לי' לאהדורי מצי לקלקולה, הא אם לא אמר כך אין כאן חשש קלקול, וכדתנן בגיטין פרק השולח (מו, ב) המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאן חכמים ר' מאיר, וטעמא משום דלא כפליה לתנאי' לא מצי לקילקולה. ורבנן נמי דלא בעי לתנאי כפול, הכא דוקא בשאמר לה משום כך אני מוציאך, הא גרש סתם יכול להחזיר, וכענין שאמרו שם גבי אילונית ומוציא משום נדר ומשום שם רע.
וי"א, דהכא שאני, דכיון שאסורה היא לשמש כלל, בידוע שלא גרש זה אלא מחמת פסול זה, אבל באינך כיון שגרש סתם יש לחוש שמא עילה מצא לגרש, שהרי יש כמה אנשים שמשהין נשותיהן אילוניות, הואיל ונהנין מהן קצת, וכן במוציא משום שם רע, כיון שלא שהה עד שידע אם ימצאו הדברים בדאים וקדם וגרש, רגלים לדבר שלא על דבר זה בלבד גרשה אלא בדעתו היה לגרשה, והילכך התם עד שיפרש, דמשום כך הוא מוציאה, אינו יכול לקלקולה.
ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים והן הן תקוניה והן הן עוותיה: פירוש כל זמן שהיא רוצה לשמש משמש בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, וזהו תקוניה, כלומר תיקונה ותיקון הבעל, אם תמצא טהור, שאין צריכין להביא קרבן, ואם מצאה טמא יהו חייבין בקרבן ואם לאחר שעור וסת טמאין מספק ואלו הן עוותיה ועוותיה ותקוניה, היינו לחייב או לפטור מן הקרבן ומן הטומאה וכדתנן לקמן בפרק כל היד (יד, א) לתקן את הבית.
ואקשינן: אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא: היינו הא דר' זירא דאמר משמיה דשמואל, דשאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקימנא בעסוקה בטהרות ואי בשאינה עסוקה בטהרות קשיא דר' זירא דאמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה. ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא, כלומר לעולם בעסוקה בטהרות, ודקא קשיא לך תרתי למה לי, מאן דמתני הא לא מתני הא, ולעולם כל לבעלה אינה צריכה בדיקה. ואי קשיא לך והא אמרה רב יהודה משמיה דשמואל חדא זימנא, גבי מתניתין דפעמים צריכה להיות בודקת כדאיתא לעיל, כבר תירץ רש"י דרב יהודה לא אתא לאשמועינן מידי בעסוקה בטהרות ולא אתא למפסק בה מידי, אלא משום דמתניתין הוה שמעינן בין עסוקה בין בשאינה עסוקה, אתא רב יהודה ואשמועינן פירושא דמתניתין, דשאינה עסוקה לא בעיא בדיקה ובהא אשמעינן דהלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס ובאותה משנה דעסוקה בטהרות בעיא בדיקה.
ור"ח ז"ל פירש, אי בעסוקה בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא, כלומר מדקאמר רב יהודה אמר שמואל לעיל, מגו דבעיא בדיקה לטהרות בעי נמי בדיקה לבעלה, ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי קא מקשה ואזיל, ואי בשאינה עסוקה בטהרות הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דא"ר זירא, וכו' מאי טעמא שבקיה לדר' יהודה אמר שמואל ומהדר לאקשויי מדר' זירא, ליקשי נמי בהא מדרב יהודה אמר שמואל דאמר בהדיא אבל אינה עסוקה בטהרות לא בעיא בדיקה, אלא פירושו של רש"י ז"ל נראה עיקר.
ובהא נמי דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא: משמע שר"ח ז"ל מפרש לה אשאינה עסוקה בטהרות, ומאן דמתני הא דשמואל דפסק כר' חנינא בן אנטיגנוס לא מתני הא דר' זירא דאמר כל לבעלה אינה צריכה בדיקה ומאן דמתני הא דר' זירא דאמר כל לבעלה אינה צריכה בדיקה, לית ליה הא דר' חנינא. שהוא ז"ל כתב ואסיקנא מאן דמתני הא לא מתני הא, וקי"ל כי הא דאמר להו הלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דאלמא משמע דפליגא הא אדר' זירא.
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכן פר"ת ז"ל בהדיא ולישנא דגמרא ודאי לכאורה הכי משמע דאקושיא דסליק מינה קא מהדר מאן דמתני הא לא מתני הא, אמר להו הלכתא כר"ח בן אנטיגנוס דבעיא בדיקהכלומר לבעלה, ודקשיא לך דר' זירא, מאן דמתני הא לא מתני הא אלא דקשיא טובא, דהא דרב יהודה גופיה הוא דאמר לעיל משמיה דשמואל דכל לבעלה לא בעיא בדיקה, וכי תימא היא גופה אמוראי נינהו ואליבא דרב יהודה, מכל מקום לא הוה שתיק גמרא מלאקשויי ולפרוקי אמוראי נינהו, דההיא דרב יהודה ודאי אף באין לה וסת קאמר, דאי בשיש לה וסת, מתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היא, כדאיתא לעיל. ועוד דהא בעא מיניה ר' זירא מרב יהודה אשה מהו שתבדוק לבעלה, ואהדר ליה לא תבדוק, ואם איתא דבשאין לה וסת צריכה בדיקה, לא הוה מהדר ליה סתם לא תבדוק, אלא הוי ליה לפרושי בהדיא, אין לה וסת צריכה בדיקה, יש לה וסת לא תבדוק, וכ"ש דהוי ליה לפרושי בהדיא לר' זירא דאית ליה לכל לבעלה אינה צריכה בדיקה, כנ"ל.
והרב אלפסי ז"ל נראה שפירש גם הוא כדברי ר"ח ז"ל בנו דמאן דמתני הא דרב יהודה אמר שמואל פליג אדר' זירא. ומכל מקום לא להצריכה בדיקה לעולם קאמר, אלא שר' זירא משמיה דשמואל סבר, דאף מי שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל לבעלה, ור' חנינא בן אנטיגנוס סבר שמשמשת שלשה פעמים בשני עדים לאחר תשמיש, אחד לו ואחד לה, עד שתהא מוחזקת ג' פעמים שלא תראה מחמת תשמיש, והן הן עוותיה, אם תראה ג' פעמים מחמת תשמיש אסורה לשמש לעולם ותצא, אבל אם לא ראתה הן הן תקוניה, דמכיון שהוחזקה ג' פעמים שאינה רואה בשעת תשמיש, הן תיקוניה, דשוב אינה צריכה לשמש בעדים. עשאה רבינו ז"ל לזו כהאי דתניא בריש פרק תינוקת הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. ולדבריו, הא דאקשי' הכא במאי, אי בעסוקה בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא, דאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, אלמא בבדיקה מיהא מותרת לשמש כר' חנינא, ולא חיישינן דילמא מקלקלה ליה כר' מאיר ואי בשאינה עסוקה בטהרות, ואפ"ה קאמר דצריכה שני עדים, הא אמר כל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל דא"ר זירא אמר רבה בר ירמיה וכו' ואוקימנא בעסוקה בטהרות, ומדלא אוקמה לבעלה ובג' פעמים ראשונים, שמע מינה דכל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל, ומפרקינן לעולם בשאינה עסוקה בטהרות ואמוראי נינהו ואליבא דשמואל, ר' זירא לית ליה הא דרב יהודה, ורב יהודה לית ליה הא דר' זירא, ואידך דרב יהודה דלעיל אתא לאשמועינן דאחר שהוחזקה שוב אינה צריכה בדיקה, וכן פירשה כאן הרמב"ן נ"ר לדעת הרב אלפסי ז"ל ובלשון אחר פירשה בס' המלחמות וזה נראה לי יפה.