סימן ריז
עריכהא) להל' שחיטה.
נראה דמי שאינו נאמן באיסורין אינו נאמן לומר יש לי בנים, ולא מהני בו מיגו, והלכך הפורקים והע"ה שאינם במקרא ובמשנה ובד"א, וידענו בהם שאינם חוששים למשבק היתרא ולאכול איסורא אינם נאמנים, ובזה"ז רבים המה אלו, ד' יגדור פרצות עמנו.
ב) להל' נדה.
ברכות כ"ד א' והא איכא עגבות כו', יש לפרש דעגבות חברו אוסרתו משום דין עקבו נוגע בערוה דמסקינן לקמן כ"ה ב' דאסור בין נוגע בערותו בין נוגע בערות חברו כדאיתא בטוש"ע או"ח סי' ע"ד ס"ה, מיהו פלוגתא היא התם דהכא פריך בפשיטות ולכן נראה דפריך משום דעגבות דידי' נוגעת בבשר חם של חברו וזה אסור, וזה ע"כ מוכח מברייתא דקתני מחזיר פניו והיינו שלא תהא נגיעה בערוה בחברו, והיינו דפריך והא איכא עגבות ולא הרויח כלום בהחזרת פניו וש"מ דעגבות אין בהן משום ערוה.
וברייתא במכוסין במכסה אבל ערום אפי' לבוש חגורה שאין לבו רואה את הערוה אסור כיון דערותו מגולה, כדאמר סוכה י' ב' בערום בבית שהוציא ראשו מן החלון אסור לק"ש, ולבוש שהוציא ראשו חוץ לחלון ואחד שוכב בבית ערום על הארץ למטה מן החלון נראה דמותר, אע"ג שאם ינטל הכותל תהא ערות חברו כנגדו מ"מ השתא חייץ הכותל, ומ"מ ערום שהוציא ראשו מן החלון אסור אע"ג שאין ערותו כנגדו, מ"מ כיון דערותו מגולה אסור וזה בכלל ולא יראה בך ערות דבר, וכ"מ בסוגין דאמר לימא מסייע לי' לר"ה האשה כו' ולמה תהא אסורה משום עגבות אפי' עגבות הוי ערוה, הלא ערוה מאחוריו מותר כמש"כ הר"מ פ"ג מה' ק"ש ומה שבשרו רואה את הערוה נמי לית לן בה דקיי"ל עקבו רואה את הערוה מותר, אלא משום דעגבות ערומות אסור אי אית בהו משום ערוה, וזו כונת הט"ז והש"ך יו"ד סי' ר' שחלקו על הב"ח והסכימו עמהם אחרונים ז"ל. [א"ה, וע"ע מזה חלק או"ח מועד סי' ט"ז באורך].
ג) כ' במ"ב סי' ע"ד בבה"ל ד"ה משום, דאם עומד ערום בכלי ומוציא ראשו חוץ לכלי שפיר דמי, דלא מבעי לי' בירו' אלא במגדל אי הוי ככלי, הנה פי' דאיירי בבא במדה ומשום דדמי טפי לאהל וכדאמר עירובין ל"ד א' אבל כלי ודאי חשיב לבוש, ואינו מוכח דנראה דבמגדל פחות ממ"ס נמי מבעי לי' וכל הכלים בכלל הספק, מיהו למש"כ רי"ו ספיקא דירו' לקולא א"כ הוציא ראשו חוץ לכלי מותר, מיהו נראה דוקא כילה ומגדל שכל גופו מתכסה בתוכן אבל עומד באמבטי שכולו ערום נגד העומד למעלה אין זה עשוי כמין לבוש אף אם יסמוך על דופן אמבטי ויוציא ראשו חוץ לאמבטי, וזו דעת הט"ז יו"ד סי' ר' ול"ק קו' המ"ב בשם פמ"ג.
ד) להל' מילה.
ביצה כ"ח ב', שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט, בגמ' מוכח דאפי' לצורך מקומו אסור מדקאמר מידי דהוי אקוץ ברה"ר והיינו במונח במקום שהולכין והיינו לצורך מקומו, ואפ"ה אסור, ואפשר דשפוד דנמאס ואין ראוי לשום תשמיש הוי ככובד עליון ותחתון, שבת קי"ג, דאסר ר"י לטלטלינהו לצורך גופן ומקומן אף לר"ש דהא ר"י כר"ש ס"ל, ומיהו קשה דהא שפוד דבר שמלאכתו להיתר הוא וראוי לצלות בו עוד הפעם, וי"ל דמיירי שא"צ עוד לצלות, אבל קשה מאי איריא שפוד אפי' קדירה נמי, ובב"י או"ח סי' תקי"ח כ' בשם רי"ו משום דשפוד אינו משמש אלא מעשה קוץ החמירו בו, ורש"י כ' משום דנמאס, והנה כל הכלים מותרין לטלטלינהו אף מחמה לצל אף לאחר שאין דעתו לאשתמושי בהו כיון שמלאכתן להיתר וראוין למלאכתן, רק בשפוד החמירו, וחשבוהו כאין בו תורת כלי כיון שאינו עומד עתה לשום מלאכה, אבל כל שדעתו לצלות בו נראה דמותר לטלטלו אף לכל צורך ככל הכלים, וכ"מ מל' רש"י, וכ"ה ל' הר"ן, אבל ל' הרי"ו שהביא ב"י משמע דאף קדם צלי' אסור לטלטלו אלא לצורך צלי, ולדבריו ז"ל מצינו דבר שמלאכתו להיתר ואסור לצורך גופו ומקומו, ובשבת קכ"ד א' ל"מ כן וכמש"כ בחלק או"ח מועד סי' מ"ג סק"ו, והטור או"ח סי' תקי"ח פירש דמיירי בחיזרא יבשתא דקיי"ל דשרי, ואמר דלאחר צלי' אסור לטלטלו, כיון דליכא תורת כלי עלי' וצ"ע מ"ש לאחר צלי' מקדם צלי' דהא דעת הטור או"ח סי' תק"ב דסומכין את הקדירה בבקעת יבשתא דכיון דראוי' להסקה מותר לצורך גופו, ואפי' לדעת הרי"ף וש"פ דקיי"ל דאין סומכין את הקדירה בבקעת מ"מ לא מצינו שאסרו עצים לצורך מקומן, ואת"ל דכיון דאסור לצורך גופו כש"כ לצורך מקומו דחמיר טפי כדמוכח שבת קכ"ד א', א"כ אף קדם צלי' נמי, ואפשר דבסתמא נמאס ואינו עומד להסקה, והלכך אסור בטלטול, ומיהו אי יהיב דעתו להסיקו שרי, ולפ"ז אסור לצלות בו פעם אחרת כיון שאין ראוי להסקה וגריעא מרטיבא, אבל אי אפשר לומר כן דמתחלת צלי' אידחי לי' וכי קמהפך באיסורא קמהפך וע"כ דראוי להסקה גם אחר צלי' ולמה אסור לטלטלו וצ"ע, ונראה לענין הלכה להחמיר בכל שפוד כל שאין דעתו לצלות בו עוד וכדעת רש"י ותו' [דאי הוו מפרשים כהטור לא הוו סתמו דבריהם] והרשב"א והרא"ה והר"ן ורי"ו והכלבו, והטור יחידאה בזה, אם לא במקום היזקא, והכלבו כ' דלצורך גופו ומקומו שרי, וצ"ע דהא משום היזקא היינו לצורך מקומו ואפ"ה דוקא משום היזקא, והלכך נראה דאסור אף לצורך גופו ומקומו, וכ"כ במ"ב בשם המאירי, ובחיזרא אין חילוק בין קדם צלי' לאחר צלי', דלהסקה וצלי' שרי, ולגופו ומקומו אסור, דאנן קיי"ל דעצים לצורך גופן ומקומן אסור וכדעת הרי"ף וש"פ דלא כר"ת שהוא דעת הטור או"ח סי' תק"ב.
ולמש"כ איזמל של מילה שרי לטלטלו לאחר שמל וכדעת רש"ל ודלא כהט"ז או"ח סי' ש"י סק"ג, שו"ר בבהגר"א יו"ד סי' רס"ו שהכריע מהתוספתא וירו' כהט"ז, וצ"ל דאיזמל לא מקרי כלי עומד למלאכה כל שאין תינוק מזומן למול מפני שאין הזדמנות מלאכתו מצוי' כלל, והלכך כיון שמל התינוק לא חזי למידי וחשיב כאבן, וכן לולב לאחר שיצא בו, ומיהו למש"כ לעיל לחלק בין שפוד לשאר כלים, י"ל דלולב דמי לשפוד שאינו כלי כלל, אבל סכין של מילה י"ל דשפיר הוי כלי, ול"ק קו' הגר"א, ואפשר שזה דעת הרי"ו בשם הרמב"ן שהביא ב"י.
ה) שבת ל"ה ב' תוד"ה והתניא, ואומר ר"י כו' אפי' לצורך גופו ומקומו, ולמאי דמוקים לה כר"נ ניחא דאסור אפי' לצורך מקומו, אע"ג דמודה ר"נ דדבר שמלאכתו לאיסור שרי לצורך מקומו וכמש"כ תו' לק' ל"ו א' ד"ה הא, דכיון דאורחי' לטלטולי' לצורך מקומו מקרי צורך תשמישין, ולגמע מים אסור לר"נ משום דלאו אורחי' בהכי, מ"מ השתא דאסור לגמע בו מים לתינוק לא עדיף שופר מחצוצרות ואסור לטלטלו אפי' לצורך מקומו, וכמש"כ תו' מ"ד א' ד"ה מטה, ולר"נ הוי שופר וחצוצרות כסכינא דאשכבתא דאסור אף לר"ש לצורך מקומו וכמש"כ תו' קכ"ג ב' ד"ה וסכינא.
ובזה מבוארין דברי הגר"א יו"ד סי' רס"ו שכ' דהכא שהשופר בידו אי היה שרי לצורך מקומו היה מותר גם להצניעו, אבל השתא דמוקמינן כר"נ הוי מוקצה גמור ואסור להאריך בטלטולו אף כשהוא בידו, ואפשר דעת תו' דאין נכון לתקן שיתקע ברגע אחרונה ולטלטל בשבת וכמש"כ המ"א סי' רס"ו, ולכך פי' תו' דדייק מדקתני שאין מטלטלין, ומיהו השתא דקתני טעמא לפי שאין מטלטלין כו' שפיר מתפרש כפי' הגר"א דזה טעם שאסור מן הדין להצניע, ולכך ע"כ מוקי לה כר"נ, ונראה מדברי הגר"א דמחלק בין כלי שמלאכתו לאיסור לשאר מוקצה וכמש"כ שאר אחרונים ז"ל אבל אין מחלק בין נטל מתחלה בהיתר לנטל באיסור, שהרי נטל מבעוד יום נטל בהיתר, וכן איזמל של מילה נטל בהיתר, ולפ"ז דבר שמלאכתו לאיסור אף אם נטלו באיסור מוליכו למקום שירצה דהרי צריך לפנות ידו והוי לצורך מקומו, ואף שאפשר בניעור, לא מצינו בכלי שמלאכתו לאיסור שיהא אסור לטלטל לצורך מקומו היכי דאפשר בניעור, ובמ"ב סי' ש"ח ס"ק י"ג הביא דעת הגר"א לאסור בזה, ולא נראה כן מדברי הגר"א ביו"ד שם, ובהדיא מבואר שם דאי נקט דבר שמלאכתו לאיסור מבעו"י מותר לטלטלו לכל מקום, וע"כ הא דפליג בסי' רס"ו משום שהוא מוקצה גמור.
ו) ודברי הגר"א ביו"ד שם באיזמל של מילה צ"ע כונתו ז"ל, אי כונתו משום דכל שנגמרו צרכי תשמישו חשיב מוקצה וכדעת הט"ז וכמו שציין לדברי הט"ז, וע"ז כתבנו לעיל סק"ד לישב דברי רבנו ירוחם בשם רמב"ן [ומדברי הגר"א משמע דמפרש דברי רי"ו אפי' בהניחו כבר לאיזמל מותר לטלטלו ולא כמ"א סי' של"א] אבל ל' הגר"א משמע דצורך מצוה לא חשיב צורך לבטל שם מוקצה אלא שנדחה מוקצה מפני המצוה, וכבר כתבו כן תוספות סוכה מ"ב ב' ד"ה טלטול, אבל דברי תו' צע"ג דמקנים של מערכה שהביאו ראי' מוכח להיפוך שהרי בשבת קכ"ג ב' אמר דקדם התרת כלים נשנה, ואף למאי דמסיק שאין צורך בהן היינו כמש"כ רשב"א בחי' דהוי כמאן דאסר מחמה לצל, או כמש"כ ריטב"א דהוי שלא לצורך כלל, אבל לכו"ע צורך מצוה לא חשיב מוקצה, ול' הגמ' טלטול בעלמא י"ל משום שקדם היתר כלים היה אסור וגם טלטול שלא לצורך כלל אסור שייך ל' איסור בטלטול, אבל קושטא דמלתא דאף איסור דרבנן ליכא בהאי טלטול, ועי' או"ח סי' תרנ"ה במ"א בשם הרשב"א דלולב שנתלש ביו"ט אסור ולא שרינן מוקצה משום מצוה, ועוד קשה הא דתנן מקבלת אשה מיד כו' ומחזירתו למים, ואיך מותר לטלטלו, הא מוקצה הוא, ובסי' תקצ"ו כ' הט"ז דמותר לטלטל השופר כל היום, וכן נוהגין לטלטל הלולב כל היום, [ואף דגירסת הגר"א בתוספתא ספ"ב דסוכה יו"ט הראשון שחל להיות בשבת, לענין איסור טלטול אין חילוק בין שבת ליו"ט, אלא ר' יוסי לענין אם הוציאו בשבת אח"כ חייב קאמר, וכן פי' בקה"ע בירו' ספ"ג, וכל זמן שבידו אם הוציאו פטור, וזה דלא כש"ס דידן דכיון שיצא בו מחייב ר"י], ואפשר לפרש דהא דאמר אסור לטלטלו היינו אסור להשתמש בו, דלמצוה לא חזי עוד, ולשאר תשמיש אסור, והיינו דאמר בירו' זאת אומרת אסור בהנאה, וצ"ע.
ז) להל' מזוזה.
יומא י"ב א' ודכפרים מי מטמא בנגעים כו' יצאו אלו שאין מיוחדים לו, כתבו בת"י דס"ל דגם בית השותפין א"מ בנגעים ופטורה מן המזוזה והא דתניא חייבת במזוזה ומטמאה בנגעים כר"מ, ומיהו הא דאמר מחוורתא כדשנינן מעיקרא משמע דאפשר לשנויי הא דאית בה בית דירה ואכתי תקשה בית השותפין וע"כ כר"מ אתיא, ועוד תירצו דשא"ה שלא הוברר חלקם מעולם, ונראה דר"ל דהכא אינו מטמא בנגעים דדרשינן מקרא דאשר לו הבית דאחוזתכם היינו לאחר חלוקה גמורה וכל שלא הוברר עדיין הבית בחלוקת הארץ דין בית הזה כבתי חו"ל שא"מ בנגעים, אבל אחר חלוקת הארץ שני אחים שירשו בית או שנים שלקחו בית בשותפות מטמא בנגעים, אבל קשה דלפ"ז מאי מקשה מהא לבהכ"נ דכפרים הלא ביהכ"נ דכפרים הו"ל בית השותפין, וצ"ל דכי היכי דלא קרינן אשר לו קדם גמר החלוקה, ה"נ לא קרינן דירה בבהכ"נ כיון שאין תשמישן ע"י בעלות גמורה שהוא קדוש למצותו ואין בו דין גוד א"א, וגם אין מוחין לזה שבניו הרבה שלא ליכנס כלם שלכך שיעבדו שיהיו כלם שוין לעולם, וכל שתשמישן שלא בבעלות לא מקרי דירה, וע"כ צ"ל דהא דביהכ"נ לא חשיב דירה אינו משום דתשמיש תפלה לא מקרי דירה דהא כתבו תו' לעיל י"א ב' ד"ה שאין, דאם הוא של עצמו חייב במזוזה, וגם אין לומר דלעולם חשיב דירה אלא שפטור ממזוזה דלא קרינן ביתך שאין מיוחד לו, דהא ביש בו דירה לחזן ביהכ"נ חייב אע"ג דלא הקנוהו לחזן הכנסת אלא הוא דר בשלהם, ועוד דאמר עירובין נ"ה ב' דבהכ"נ אין עושין עיבור לעיר ואי חשיב דירה אלא שאין מיוחד לו למה אין עושין אותו עיבור, אלא ודאי דתלי זה בזה, דענין דירה הוא מה שהאדם מתיחד בבית זה ואין בני אדם שוטפין עליו במקום זה, והלכך כל שתשמישו עראי אי הוא בעלים בבית הזה ויכול לעכב על אחרים מקרו אחרים אורחים עמו ומקרי אצלו דירה, אבל אם כל בני העיר שוין עמו לאו דירה הוא, ומיהו חזן הכנסת הדר שם כיון שיש לו דירה קבועה ודאי דירה היא, והא דירושלים א"מ בנגעים ולא חשבינן להו כחזן הכנסת בבהכ"נ, נראה משום דלא קרינן בירושלים אחוזתכם ולא אמרה תורה דין טומאת נגעים בירושלים וכמו בחו"ל, תדע שהרי ירושלים חייב במזוזה ואפי' שער הנקנור חייב במזוזה כדאמר לעיל י"א א'.
ולמדנו מכאן דביהכ"נ אפי' של כפרים א"מ בנגעים, ויש לתמוה על הר"ש שכ' נגעים פי"ב מ"ד אבל בתי כנסיות דכל א"י מיטמאין בנגעים כדתניא בתוס' ביהכ"נ כו' הרי אלו מטמאין בנגעים כו', שהרי בגמ' יומא שם מסקינן דהאי דתוס' כר"מ או ביש בו בית דירה, וכ"כ תו' מגלה כ"ו א' דהא דתלי לה במצי לזבונינהו ליתא למסקנא, וכן פסק הר"מ פי"ד מה' טו"צ הי"ד דא"מ עד שיהא בו בית דירה, והנה לענין עיבור לעיר משמע דסגי בנבנה לדירה או שנתיחד פעם אחת לדירה, [עי' מש"כ מעשרות סי' ה'] אע"ג דהשתא אינו מיוחד לדירה, ובמזוזה כ' הגרע"א בתשובה [סו"ס ט'] דבעינן שידור בו עכשו, ומשמע דאף שמיוחד עכשו לדירה לא מהני, ולענין נגעים לא נתפרש אי בעינן שידור ממש או במיוחד לדירה סגי, ומיהו אי הוי דירה ונחרב ודאי לא מהני.
ולענין עיבור לא מהני דירת בהמה או בית האוצר, ולענין מזוזה חייבין גם אלו, ולענין נגעים כתבנו לעיל שאינו מטמא.
כ' המל"מ פי"ד מטו"צ הי"ב בשם ק"ס שאם השכיר ישראל בית לעכו"מ מטמא בנגעים דקיי"ל ע"ז ט"ו א' דשכירות לא קניא, וקרינן בו אחוזתכם, ואין הדבר מוכרע דנהי דקרינן בו אחוזתכם אבל לאו בית הוא, שאין בית זה מיוחד לדירה אצל ישראל, ואילו נתיאש מלשמש בו דירה א"מ בנגעים דהוי כביהכ"נ שאין בו דירה, וכ"כ תו' פסחים ד' א' לענין מזוזה שמצד המשכיר אין בית המושכר חייב במזוזה שאין זה בית דירה אצלו, וכ"כ תו' ע"ז כ"א א' ד"ה הא, וכתבו שם עוד בד"ה אף, דאף לענין להביא תועבה לא קרינן בו ביתך שאינו בית דירה אצלו.
ח) להל' כלאי בהמה.
ב"מ ח' ב' רש"י ד"ה אלא רכוב, שנייהם באים לפנינו כו', בקצה"ח סי' רס"ט פי' דרש"י ס"ל דלענין קנין לא מבעי לי' דודאי תרויהו קנו אלא לענין מוחזקין מבעי לי', ותמוה דהרי סיים רש"י וכי אמרינן משיכה קני היכא דליכא רכוב אבל במקום רכוב לא, הרי בהדיא דמנהיג לא קני במקום רכוב, ובד"ה או, פירש והיא הגדולה בקנין, והנה דעת רש"י דקנין ומוחזק כהדדי נינהו, וזהו דקשיא להו לבעלי תו' דהרי ע"כ מוכח במשנתנו דמנהיג במקום רכוב מקרי מוחזק, ואולי כונת רש"י דשניהם מודים דזה רכב וזה הנהיג בבת אחת וזה אומר קנין שלי עיקר וזה אומר קנין שלי עיקר, ולמדנו גם מדברי רש"י דאי רכוב עדיף ואין מנהיג קונה, מ"מ רכוב קונה, ולא אמרינן כיון דמנהיג לדידי' לא קני לאחריני מקני, דרכוב א"צ כלל לסיועו של מנהיג דזה דאזלא מקצת מחמתי' חשיב קנין שלם בכל הבהמה, וכדעת ריטב"א שהביא בקצה"ח שם, ואמנם י"ל דהיכא דאחד עדיף מחברו והוא קונה הכל, ודאי א"צ שחברו יקנה עבורו, וחשיב קנין שלם, אבל בשנים רוכבין או שנים מנהיגין כיון דשניהם שוין הוי כל חד כחצי קנין וצריך לדין מגביה מציאה לחברו, וכמו שדייקו מלשון רש"י ח' א' ממשנה יתירה כו' כדפרישית, ומשמע דבשנים רוכבין נמי בעינן לדין מגביה מציאה לחברו, ומיהו בחרש ופקח שכתבו הקצה"ח והנה"מ דלדעת רש"י אמרינן מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח, אינו מוכח די"ל דבעצם חשיב קנין שלם בכל הבהמה בכל אחד ואחד, אלא היכי דקנו שניהם ע"כ נגרע הקנין של כל אחד ואחד כיון שיש כאן מחצה שאין קנינו שולט עלה וחשיב כעושה פעולה רק בחציה, אבל כשהשני חרש כיון דלא קני חשיב הפקח בקנינו כעושה בכל הבהמה וקני כולה.
כתב הרא"ש דהלכה כשמואל דרכוב לחודי' לא קני דליכא מאן דפליג עלי', וכל מה דפריך עלי' פריק לה, ובה' כלאים סי' ו' הביא דר"י פסק כשמואל, והרי"ף פסק דלא כשמואל דפריך לי' טובא ונרא' לי' לרב אלפס דשינויי דחיקי משנינן, והדבר תימא כיון דליכא מאן דפליג מאן ספון לומר דשינויי דחיקי נינהו, ואמנם יש לעי' כיון דמחתימי התלמוד מסרו לנו גירסת המשנה ור"מ פוטר ורק שמואל מפיך, א"כ שמואל יחידאה וכמש"כ תו' עירובין י"ד א' ד"ה אתנייה.
ונראה דבאמת יש לומר דאע"ג דרכוב לא קני, מ"מ לענין כלאים חייב, ושמואל דאפיך ע"כ קבלה היתה בידו, דהא הרבה פעמים פסקו אמוראי כיחיד ולא הגיהו המשנה כדי דתיקו ההלכה כרבים, והלכך יש לומר דהא דאמר שמואל רכוב לא קני הלכתא היא דליכא מאן דפליג עלי', ואע"ג דאיהו ס"ל דגם לענין כלאים רכוב לאו כלום הוא, ואנן לא קיי"ל כן, מ"מ לענין רכוב לא אשכחן מאן דפליג עלי', ור"א ס"ל כיון דשמואל ס"ל ג"כ לענין כלאים דרכוב לאו כלום הוא נראה דלמד דין קנין מק"ו מדין כלאים וכיון דלא קיי"ל כותי' בכלאים לא קיי"ל כותי' בקנין.
ובזה ניחא דברי הטור, דביו"ד סי' רצ"ז כתב דמסקנת הרא"ש דהיושב בקרון סופג את הארבעים, ובסוגין פסק הרא"ש דרכוב לא קני, וכ"כ הטור חו"מ סי' קצ"ז בשם הרא"ש, מיהו הטור ביו"ד שם כתב דר"י פסק כשמואל גם בכלאים וצ"ע טעמי', מיהו בהא דפריך בגמ' השתא יושב קני כו' משמע דמכלאים ילפינן קנין וצ"ע [ואפשר דעיקרו בא להוכיח דרכוב עדיף מיושב דאי שוין הן ע"כ מוכח ממתני' דגם יושב קני וקשה אדאשמעינן מתנ' דרכוב קני לישמעינן דיושב קני ואע"ג דשוין הן מ"מ הוי רבותא, אלא ודאי דוקא רכוב קני ולא יושב].
ט' א' רש"י ד"ה ש"מ, וכיון דשלא במקום מנהיג קני כולי' במקום מנהיג פלגי, קושיות הגמ' יש לפרש בתרי גווני, יש לפרש דבעי למדחי הא דפשיט רכוב מיושב וע"כ מוכח דרכוב קני, והלכך צריך לפרש הא דשמואל ברכוב במקום מנהיג, ואפשר דזה מוחלט דרכוב לא עדיף מיושב וכמו דמסיק בגמ', אלא דבעי לאותובי לשמואל דודאי שמואל אמר דרכוב לא קני וכדמסיק רב יוסף, אבל האי ברייתא הוי תיובתי', וא"כ לדידן רכוב במקום מנהיג שניהם קנו, דבלי מימרא דשמואל אין לנו לחדש דחד עדיף מחברו, ואע"ג בהא דפריך לעיל ממתני' מני אילימא ר"מ כו' בעי למדחי דלא תפשוט רכוב מיושב היינו למאי דפריך דלא אצטריך לאשמעינן דרכוב קני אי יושב ג"כ קני, וע"כ לומר דרכוב עדיף מיושב, אבל למאי דמסיק הדרינן דודאי רכוב לא עדיף מיושב אלא דמותבינן לדחות הא דשמואל, וכן דעת הרי"ף שפסק דלא כשמואל ולא הביא כלל ספיקא דר"י ברכוב במקום מנהיג, ואם איתא דקושית הגמ' שלא לפשוט רכוב מיושב א"כ יש לנו למנקט דשמואל ברכוב במקום מנהיג קאמר ולא צריכי לשינויי דחיקי, אלא ודאי קיימא במסקנא דלא עדיף רכוב מיושב, אלא דאתותב שמואל, ולזה דקדק רש"י לפרש דהשתא לא בעי לאוכוחי דרכוב עדיף מיושב אלא בעי למיתיב לשמואל.
ח' ב' והיושב בקרון סופג את הארבעים, נראה דלענין כלאים אין נפקותא אם יש מנהיג או לא, דכל שהוא משתתף בהנהגת כלאים חייב, ודוקא לענין קנין יש מקום לומר דאין רכוב במקום מנהיג קונה משא"כ לענין איסור כלאים.
ט) להל' כלאי בגדים.
טור יו"ד סי' ש' וכיצד הן ב' תכיפות כו', לכאורה כונת הטור דלהרא"ש לא סגי בב' תפירות עד שיקשור ב' הראשין קשר של קיימא והיינו ב' פעמים זה ע"ג זה, וכמש"כ ב"י בה' שבת סי' שי"ז בשם הרא"מ והסמ"ג והמרדכי, ואם תפר תפירה אחת וקשר ב' הראשין על שפת הבגד אף שקשר קשר ע"ג קשר אין בו משום כלאים, וזהו ששנינו תכיפה אחת אינו חיבור, אבל זה דבר שאי אפשר דהא במנחות ל"ט א' אמר ש"מ קשר עליון דאורייתא דאל"כ לא אצטריך קרא למשרי כלאים בציצית דהא תנן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, אלמא דתכיפה אחת אינו חיבור משום שחסר קשירה, ולכן פי' הפרישה דלא איירי בלא קשר ב' פעמים, ולפ"ז בב' תפירות חייב אף בקשר אחד, אבל הדבר תימא דשלב חוט בחוט לא חשיב קיום כלל, ולכן נראה דמיירי דכורך חוט אחד ע"ג חברו וקושרו בעצמו וחוט השני נתחב בקשרו, ובמרדכי בה' ציצית האריך בזה ומסיק דחזר בו ר"ת והצריך ב' קשרים זה ע"ג זה, [ומש"כ המרדכי פ' א"ק בשם הר' פורת, דקשר חוט בעצמו אף פעם אחת חשיב קשר של קיימא היינו כשאין תחוב בו חוט אחר, ואפשר דלענין שבת חייב אף בתחוב בו חוט אחר אבל לענין ציצית בעינן חיבור החוטין ולענין זה בעינן ב' קשרים זה ע"ג זה דזה אינו מניח להרפות את הקשר ומכביד על שליפת החוט השני המהודק בקשר, אבל נראה דגם לענין שבת לאו קשר הוא דהרי תנן בפ"ט דכלאים, דהשומטה בשבת פטור, ומיהו י"ל דשומט החוט עדיין הקשר קיים, ואין כאן משום מתיר, ובזה ניחא דשנה התנא שומטה ולא תני לענין תוכף בשבת תכיפה אחת, וכמו שהק' בתו"ח כלאים שם, דבתוכף חייב משום קושר] והלכך בתופר ב' תפירות וקושר חוט אחד בעצמו ותוחב חוט השני בקשרו, חשיבא תפירה קיימת דחוט התפירה הנכנס בבגד בדחק ולחץ יש לו קצת קיום וב' תפירות וקשר מעט יש בהם קיום מספיק, אבל תפירה אחת וקשר רפוי אינו מספיק, וזה גם כונת הר"ן והסמ"ג בשם הרא"מ שהביא ב"י שם, [בב"י שם הביא בשם המרדכי דקשר הגרדין בחוט הנפסק מקרי קשר של קיימא, אפי' בקשר אחד, ומוכח דתוחב חוט בקשר של חברו מקרי קשר של קיימא וזה כדעת ר"ת מעיקרא, ואפשר דגרדין קושרין ב' חוטין יחד].
שם והרמב"ם כתב כו', כפי מה שפירשו הרא"ש האי תכיפה אחת היינו תפירה אחת וב' תכיפות היינו ב' תפירות ובזה תמה הרא"ש איך אפשר לחייב ב' תפירות בלא עשיית ב' ראשיהן לצד אחד הלא בהדיא אמרו בגמ' שבת ע"ד ב' דדוקא בשקשרן, ובמתנ' דכלאים תנן והשומטה בשבת פטור, וגם על זה קאי התנאי דתכיפה אחת מכלל דב' תכיפות השומטה חייב [ודברי הט"ז והגר"א סי' ש' לחלק בין שבת לכלאים לדעת הר"מ צ"ע] ואם שומטה חייב משום קורע התופר חייב משום תופר, ובפ"י מה' שבת ה"ט כתב הר"מ דתופר ב' תפירות אינו חייב אלא א"כ קשר ראשי החוט מכאן ומכאן, ונראה דהר"מ מפרש תכיפה אחת היינו ב' תפירות, [וכ"ה בהדיא בפי' הר"מ במתנ', והיינו דקרי לה תכיפה ולא קרי לה תפירה כמשנת שבת] ואינו חיבור, עשה ב' ראשיהן לצד אחד היינו שקשר אחד מן החוטין בעצמו והחוט השני תחוב בקשרו וכמש"כ לעיל, והוא הדין בקשר ב' ראשי החוטין שלא ישמטו מן הבגד כמש"כ הר"מ בה' שבת, ולפ"ז אין כאן פלוגתא וגם הר"מ ס"ל כהרא"ש.
ובמ"א סי' י"א ס"ק י"ג ג"כ פי' דברי הרא"ש והטור כמש"כ הפרישה דבתפירה אחת בעינן ב' קשרים ובב' תפירות סגי בקשר אחד אלא שלא פירש מהו קשר אחד כמו שלא פירשו הפרישה, וכ' המ"א דהעושין ב' נקבים סגי בקשר אחד ולמש"כ לעיל דדוקא בחוט הנתחב בחוט סגי בקשר אחד, לדידן שקושרין ד' חוטין עם ד' חוטין לא סגי בקשר אחד אף בב' נקבים, ועוד דלא אמרו דסגי בקשר אחד אלא בתופר דהחוט נכנס בדוחק בבגד ומתהדק, אבל לא בחוטין שמכניסין בנקבי הטלית בריוח.
מש"כ הר"ן דע"כ דתופר ב' תפירות לא איירי בקשר גמור דא"כ ליחייב משום קושר קושטא דמלתא קאמר אבל אין זו קושיא דאה"נ דחייב גם משום קושר, ובבהגר"א כתב דבירו' פריך מהמותח חוט ומשמע דמתני' ל"ק, והר"מ דפי' דקושר ראשי החוטין מכאן ומכאן לא חש לה דהא בזה איכא קשר דאורייתא לדעת ה"ר פורת וכמש"כ לעיל.
ור"י דפליג במתנ' דכלאים ואמר עד שישלש, היינו שישלש חשיב חיבור בלא שום קשירה אבל ב' תפירות אף שקשר קשירה פחותה אינו חיבור, ומיהו ב' תפירות בקשר גמור מודה ר"י דחשיב חיבור, ומהא דר"י ג"כ ראי' דאין חילוק בין שבת לכלאים, דאם איתא דלת"ק ב' תפירות בלא שום קשר חשיב חיבור ויש בו משום כלאים, והשומטה בשבת פטור, ור"י סבר דדין חיבור וכלאים כדין שבת, אינה מן המדה שישנה התנא ג' דברים ויסתום פלוגתת ר"י ובאמת בחדא מניהו מודה ת"ק.
בריך רחמנא דסייען