סימן רטז עריכה
לפרק השוחט.
לעיל סי' רי"ד, לדף ל"ה א', כתבנו לפרש סוגיא דחולין ל"ה א' דרב"ח סבר דאם איתא דאין שלישי של חולין שנעטה"ק פוסל לקדש, ה"ה דאין שלישי של חולין שנעט"ת פוסל, דלא אמרינן טהרתו טומאה אצל הקדש אלא בין שלישי לראשון אבל לא בין טהור לטמא, וצ"ל לפ"ז למאי דמסיק תנאי היא ור"י סבר כראב"צ, ורב"ח סבר כרבנן, דרב"ח סבר דכי היכי דרבנן סברי דיש רביעי בחולין שנעטה"ק וא"צ קדש מקודש, ה"נ שלישי של חולין עושה רביעי בקדש, אע"ג דחולין שנעטה"ק עדיף, דדינו כקדש דיש בו רביעי, מ"מ כיון דא"צ קדש מקודש לענין רביעי, ה"ה חולין שנעט"ת עושה רביעי. (טהרות סי' ב' ס"ק י"ג).
לפרק כסוי הדם.
פ"ז ב' תוד"ה כל, פי' הא דאמרינן דמשקין היוצאין מן המת טהורין, היינו ביצאו בשפופרת שלא נגעו, אבל אם נגעו טמאין שהרי הן משקין המק"ט, ובשאר טמאין גזרו אף אם יצאו בשפופרת אלא שלא גזרו אלא ברביעית, ופי' בזה הא דאמרינן כריתות י"ג דדמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה ברביעית היינו ביצאו מן הזב בשפופרת ולא גזרו אלא ברביעית, וכתבו עוד א"נ הנהו קראי אסמכתא ולא גזרו אלא ברביעית, ומשמע דבתירוץ בתרא, לא צריך לאוקמא ביצאו בשפופרת אלא אע"פ שנגעו במת לא גזרו עליהן טומאה, וכ"מ בר"ש סוף מכשירין, ומיהו תימא אילו נגעו בטומאה אחר שיצאו נטמאו ולמה גריעא נגיעתן במת בעת יציאה מנגיעה אח"כ, ואם כונתם דגם אינו מק"ט בפחות מרביעית, י"ל דלכך לא גזרו שאין נוגע רביעית בב"א, אבל בזב גזרו אף שאין יוצא רביעית אלא בזה אחר זה, אבל לא משמע כן שהרי פי' הא דכריתות דבעינן רביעית, וע"כ דלטמא אחרים בעינן רביעית וצ"ע, ועוד קשה למה משקה המת אינו מכשיר [וכמש"כ ר"ש] כיון דהן משקין מדרבנן.
והר"ש שם כתב לדחות תירוץ הראשון דיצא דרך שפופרת דלא מסתבר דגזרו במלתא דלא שכיחא, ולכאורה י"ל דמשקין שיצאו מן המת לא חשיבי משקין אי לאו משום גזירת חכמים דאינו בכלל דמעת עין דאתרבו ושארי משקין דאתרבו נדה נ"ה ב', וכ"ת אם כן כשיצאו ואחר כך נגעו לא נטמאו ואנן אמרינן משקין שיצאו מהן כמשקין הנוגעין בהן זה אינו דהלא אמרינן קלין שרץ ופירש רש"י מי רגלים שבשלפוחית, ומי רגלים של שרץ חי אינו משקה כדתניא בתוס' דמ"ר של בהמה טהור ופסקה הר"מ פ"י מטו"א ה"ב, וע"כ ה"ק משקין היוצאין מהן כמשקין גמורין הנוגעין בהן, וא"כ שפיר י"ל דמשקין היוצאין מן המת לאו משקה היא, ואפ"ה אי לאו דבדילי מני' הוו גזרינן בהו, ומיהו אף אם משקין היוצאין מן המת נמי משקין הן אכתי הא לא חשיב משקה אלא היוצא לרצון כדתנן פ"ג דטבו"י מ"ו, ואע"ג דבמ"ר תנן לדעתו ושלא לדעתו היינו משום דלעולם חשוב לדעתו, אבל היוצא מן המת שלא לרצון ודאי לאו משקה הוא, וא"כ שפיר מתפרש ביצאו שלא לרצון אדם, ואינן מתטמאין מן הדין, ומשום דבדילי אינשי מני' לא גזרו.
והנה למדנו מהא דתנן שאר כל הטומאות בין קלין בין חמורין משקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן, ואמרינן מאי קלין שרץ, דגם משקין היוצאין מן הנבילה טמאין, ואף אם יצאו בשפופרת דהא בלא"ה מ"ר של בהמה לאו משקה הוא ואפ"ה גזרו בהו חכמים, ומזה שמעינן דדם נבלה טמא טומאת משקין דדמו לא גרע משאר משקין, ונסתיים דינו של הר"מ דדם נבלה מטמא משום משקה, וכ"כ רש"י שבת ע"ז א', ולכאורה כל הני דמטמאין מכשירין דהא משקין טמאין מטמאין ומכשירין כאחד, כדתנן ריש מכשירין, אבל א"א לומר כן דהא תנן פ"ו דמכשירין דדם השרץ אינו מכשיר ואילו היה מכשיר מדרבנן לא הוי סתם לי', וכן בדם נבלה אמרו בירו' פ"ג דשקלים דאינו מכשיר, וע"כ כיון שאינו משקה גזרו עליו טומאה ולא הכשר, מיהו קשה מאי פריך חולין פ"ז ב' בהא דתנן כל משקה המת טהור מהא דתנן שאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין משקין היוצאין מהן כמשקין שנוגעין בהן, הלא כל משקה המת טהור היינו לענין הכשר וכמש"כ הר"ש סוף מכשירין, ועוד דבפ"ג דטבו"י מ"ו מבואר דרוק של כל הטמאין מכשירין שלא לרצון ומשמע דהטעם הוא משום דמשקין היוצאין מהן גזרו בהן טומאה אף שיצאו שלא לרצון והוא הדין לענין הכשר.
והנה הר"מ פ"י מאה"ט ה"ד לא הזכיר דמשקין היוצאין מן השרץ טמאין, ונראה דפי' שרץ היינו מגע שרץ אבל לעולם לא החמירו במשקה שרץ כיון שאינו משקה כלל מן הדין, ולפ"ז גם משקה נבילה טהור, ולפ"ז כל שגזרו עליו לטמא ה"ה דמכשירין, ולפ"ז אין לנו מקור לטמא דם נבלה טומאת משקין, ודברי הר"מ פ"א מאה"ט ה"ד צ"ע, ולדעת הר"מ אפשר דיצאו בשפופרת לא גזרו, מיהו יצאו שלא לרצון ודאי גזרו כדתנן פ"ג דטבו"י מ"ו, [ול' הר"מ פ"י מטו"א ה"ה שכ' זב וחבריו, צ"ע למה נקט זב וחבריו, אפי' טמא שרץ נמי, שלא אימעט רק טבו"י] וכבר כתב הר"מ פ"י מה' אה"ט ה"ד דמשקין היוצאין מכל הטמאין כמשקין שנוגע בהן. (מכשירין סי' ט' ס"ק ב' ג' ד').
לפרק גיד הנשה.
ק"א א' איסור כולל באיסור חמור אית לי', פרש"י דאיסור הנאה ודאי חייל, אבל הנידון אי חייל איסור אכילה והיינו באוכל כזית ולית בו ש"פ, ולדעת הר"מ אסור בהנאה מקרא נדרך, והנידון אי לקי משום כליל, ולפי' תו' איסור הנאה משום מעילה ואכילה מלא תוכל ואיסור הנאה בפרוטה ואכילה בכזית.
ויש לעי' איך חייב על אכילת גיד עולה משום כליל או משום לא תוכל, הלא גיד שפירש חולצו לתפוח כדאמר לעיל צ' ב', וכיון שאינו עומד להקטרה אינו בכלל כליל ולא בכלל לא תוכל, וצ"ל דסבר רב כר"ח שם דאמר מי כתיב לא יאכל המזבח וסבר דאפילו פירש יעלה, א"נ באכלו יחד עם כזית בשר שהיה מחובר בו, והוי בדין מחובר יעלה ואפשר אפי' פחות מכזית כיון דראוי להקטירו עם שאר העולה, וכיון שמקטירו גם גיד עצמו משלים לכזית כיון דיש בגידין בנו"ט.
מכות י"ח א' תוד"ה ולילקי, דסוף סוף ליתי' אלא בשוה פרוטה כו', דבריהם ז"ל צ"ע דז"א אלא לא"ש דגם תרומה בש"פ, אבל לרבנן שיעורו כזית כמבואר פסחים ל"ג א' וכמש"כ הוספות בסוף חלק קדשים עמ' 340 סק"א. (הוספות בסוף חלק קדשים עמ' קע"א סק"ג).
לפרק העור והרוטב.
קכ"ה ב' תוד"ה קסבר וא"ת כו' דקתני בקולית סתומה כו' תימא הא עצם מטמא במגע ומשא ואינו נעשה אהל לטהר אף בגבוה טפח כדתנן בפי"ג דאהלות, ולא עדיף רצוצה לר"י מאהל לרבנן וצע"ג. (אהלות סי' י"ב ס"ק ט').