סימן רי
עריכהא) כלים פי"א מ"ב חוץ מן הדלת כו' והני דנעשין לשמש הקרקע דמטהרינן להו כ' הט"ז ביו"ד סי' שע"א סק"ג דמ"מ חשיבי כלים לענין דין אין כלים נעשים אהלים לטהר ופי' בזה דלת שסמכו במפתח וצ"ע דהא דלת נמי קתני לה במתנ' לטהר משום שנעשה לשמש וא"כ דלת נמי לא תחוץ [ומיהו דלת הוי עם דפנות אהלים ועוד דמשמע בפ"ה מ"ו דאהלות דסרידה שאין לה גפיים נעשה אהל לטהר עי' לק' ס"ק ד' אהלות סי' ג' ס"ק ט"ז וסי' ט"ו סק"ט] ובתו"ח בפ"ו דאהלות מ"ב כ' דשאני מפתח שהוא תלוש ולא הוי כמנעול ומיהו צ"ע לחלק בין מפתח לנגר למש"כ כלים סי' י"ד סק"ט, ואפשר דשאני נגר דתשמישו להיות קבוע בדלת אבל מפתח אינו אלא לנעול ולפתוח וחשיב תשמיש אדם ועי' ב"ב ס"ה ב' מכר את הנגר כו'.
ב) הט"ז ביו"ד סי' שע"א האריך שאין פרכת התלוי בטבעות לפני החלון חוצץ, משום שאף אם חשיבי משמש עם הקרקע אכתי לא נפיק מדין כלים שאין נעשים אהלים לטהר, ונראה דאף אם נימא דמפתח תלוש מקרי משמש עם הקרקע וטהור, ואפ"ה חשיב כלי, לענין שאין סומכין בו הדלת לחצוץ, מ"מ האי פרכת הוא כאחת הדפנות ולא חשיב כלים, והלכך אם הפרכת אינו מק"ט שפיר חוצץ, ואם היה מק"ט מקדם צריך שינוי מעשה ובסתמא נחתך ונתפר לפי הנאות לפרכת וחשיב שינוי מעשה והוא טהור, וגם הטבעות טהורין שאינן אלא משמשי כלים ותשמישן עם הקרקע, ונראה דלא חשיבי כלים גם לענין דין אהלים לטהר, וכן דעת הגאון בעל עה"ג בגליון יו"ד שם, וכש"כ בדלת וציריה דחוצצין וכמש"כ לק' ס"ק ד' [ואם הפרכת נעשת מחתיכת בגד העומדת לעשות בגדים אי צריך שינוי מעשה עי' לעיל סי' פ"ט ס"ק ג'].
ג) ט"ז יו"ד סי' שע"א סק"ג ומעשה כו' באותו פרכת קטן שתלוי שם בקרסי הברזל תמיד כו', נראה דהאי וילון כיון שאין שייך בו טעם שהשמש מתחמם כנגדו חשיב כמחיצת הבית ואין לו שום טומאה וקיי"ל כב"ה דמשיקשור טהור, וכש"כ בשחבלו ותפרו, ומה שדן הט"ז דאכתי הוא בכלל כלים לענין שא"נ אהל כתבנו במק"א. [א"ה, עי' לעיל סק"א ב', ולק' סק"ז].
ד) רמב"ם פי"ג ה"ד כ' הראב"ד אולי סובר כו' ואינו כן כו' אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעלי' כל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ כו' הכ"מ כ' שדעת הרמב"ם אינו כן אלא כמו שאינו נעשה אהל אינו חוצץ, וחלילה לומר כן שהרי משנה שלימה שנינו פ"ה מ"ב ארובה שבין בית לעלי' וקדירה נתונה עליה כו' היתה שלימה כו' היו כלי גללים כו' וטעמא משום דחשיב דפנות אהלים כמש"כ הר"ש שם מ"ה ואפי' להגורסים ומצילין מ"מ טעמא דרישא נמי משום דפנות אהלים ופסקה הרמב"ם להאי מתנ' בפכ"ג ה"ד, ותניא בתוספתא הובא בר"ש פ"ו מ"ב בית שחצצו בקנקנים טהורות ופיהן כלפי הטהרה מצילות, וכן כתב הרמב"ם שם בפי' המשנה והביא גמ' דב"ב וכ' שם וז"ל הנה זאת החבית חוצצת לפי שלא תטמא מגבה כמו שקדם בקדרה שבארובה, עכ"ל וכ"ה בר"מ פט"ו ה"ד סתם החלון בכ"ח כו' [ובתוספ' פ"ז תניא קדירה כו' היתה נתונה בחלון שבין ב' בתים וטומאה באחת מהן הרי זו טהורה מפני שהיא ניצלת עם דופני של שני] וכן מוכח סוגיא דמגילה כ"ו ב' דאמר דכלי עץ העשוי לנחת חוצץ, ונראה דאף לדעת הר"מ דמחזקת מ' סאה נעשה אהל לטהר, מ"מ כלי עץ העשוי לנחת לא עדיף מכלי אבנים [אע"ג דטעמא דבאים במדה טהרתן משום עשוי לנחת, מ"מ לענין אהל מחזיקות מ' סאה תנן דמשום גודלן חשיבי אהלים שו"ר בראב"ד בפכ"ה מטו"מ ה"ד בפירוש פרדסקין משמע דעשוי לנחת נמי חשיב אהל להציל וצ"ע בזה] ומש"כ בר"מ ברחיים של אדם דאף ע"פ ארובה אינה חוצצת הרי יהיב טעמא משום דלא מבטל לי' ובחיבורו דכ' הטעם משום כלים ע"כ מיירי בלא דפנות אהלים, כי הצלת כלים בארובה ובחלון הוא מן הלכות קבועות וכל הפוסקים שוין בה.
והא דתנן פ"ו מ"ב בסמכו לדלת במפתח אם אין הדלת יכול לעמוד בפ"ע אינו חוצץ, ע"כ דדבר הנסמך בכלים גרע מכלים עצמן, ואע"ג דכלים עצמן מצילין עם דפנות אהלים, הדלת העומד ע"י כלים אינה מצלת עם דפנות אהלים, וכן פירש בהדיא הרא"ש במשנה זו וסיים שהוא הלכה, אף שהוא תימא בסברא, וי"ל טעמא דמלתא דהיכי דהכלי היא עם דפנות אהלים נפקא מכלי למחשב אהל, אבל בסומכת הדלת לא נפקא לתורת אהל והנה דעת הר"ש הוא ג"כ כהרא"ש, שפי' טעם משנתנו משום כלים אע"ג דהמפתח טהור כדתניא בתוספתא, וכמש"כ הש"ך בנה"כ סי' שע"א, וזה דעת ר"י שכתבו התו' ב"ב י"ט ב' ד"ה רואין בסוף דבריהם, ואף שבתחלה כתבו דמיירי במפתח מקבל טומאה הלא כיון דתניא בתוספתא בהדיא דהמפתח טהור, הלא בכגון זה אמרינן אי תניא תניא, ואף אם נפרש דמיירי דהמפתח מבפנים, ומיירי במפתח מקבל טומאה, אלא שהוא נשאר בטהרתו אם הדלת חוצץ, מ"מ שמעינן דה"ה למפתח טהור שאינו מקבל טומאה, דלא מצינו דמקבל טומאה גרע, שהרי כ"ח מגבו מצלת עם דפנות אהלים אף שהוא דבר המקבל טומאה, וה"נ מפתח שאחורי הדלת, וע"כ סומך הדלת גרע מדפנות אהלים, וא"כ אף מפתח טהור נמי, וזה נראה גם דעת הר"מ שכ' פי"ח ה"ג נושאי המת כו' וסמכו במפתח כו' וכן אם היה אדם כו' לפי שנמצא האדם כו' והאדם והכלים כו' ואי כונת הר"מ לתת טעם על אדם לבד, ומה שהזכיר כלים שיגרא דלישנא הוא, א"כ נשאר דין סמכו במפתח בלא טעם, וע"כ כונת הר"מ משום כלים, ומש"כ הש"ך בנה"כ שם דכונת הר"מ דהאדם סמך למפתח, באמת בפי' המשנה פי' רבנו כן אבל אי אפשר לומר כן דהא בהדיא תניא בתוספתא לפי שלא נטמא המפתח, ואי טעמא דת"ק משום אדם הסומכו הו"ל לומר מפני שהאדם טהור, ובודאי חזר בו רבנו מכח ההיא דתוספ' וכמו שכ' בחיבורו וסמכו במפתח כו' וכן אם היה אדם כו' מכלל דרישא משום מפתח קאמר, ולא מצינו מי שיחלוק בדין זה אלא בפי' ראשון שכתבו תו' ב"ב שם דטעמא משום דסתימת עראי הוא, ולפי' זה צ"ל דהא דקתני בתוספ' בדברי ר"א לפי שלא נטמא המפתח, אין זה טעם על מחלקותו, אלא טעם מחלקותו משום דחשיב לי' סתימה, אלא אם היה המפתח טמא לא היה חשיב חציצה משום אהל הנסמך ע"י דבר טמא, אבל זהו דחוק, ומדברי התו' נראה דסיומא דמלתא הוא כמו שמצא ר"י בפי' המשנה וכדמוכח בתוספתא [עי' אהלות סי' ט"ו ס"ק ט'] ולכן נראה עיקר לדינא כדעת הט"ז בזה דהנסמך על כלים טהורים אינו נעשה אהל לטהר אף בדפנות אהלים. והנו"ב חיו"ד סי' צ"ד לא נחית לחלק בין כלי החוצץ בדפנות אהלים, לכלי הסומך את הדלת, ולכן כל דבריו ז"ל תמוהים מאד, גם מה שנדחק שם איך צ"פ מציל הלא כלים אינם נעשים אהלים תמוה מאד דהלא צ"פ הוא הצלה אחריתא לא מכח אהלים, ואינה מצלת אלא על מה שבתוכה כמו שאמרה תורה ואינה מצלת על כלים שחוצה לה, שאינה נעשה אהל, ואינה מצלת על טומאה שבתוכה אפי' בכלים טהורים, שאינה נעשה אהל, גם מש"כ בשם הש"ך לפרש סוף דברי תו' משום סתימת עראי תמוה דהש"ך עצמו כ' שם להיפוך יעו"ש, וכל דברי הש"ך שם ע"פ פי' ראשון שבתו' ומה שנטה הש"ך לפי' ראשון משום דהמרדכי והאגודה כ' שהנסמך לא חשיב אהל אם אמרו לחומרא יאמרו לקולא, אמנם בענין הצירים שפיר י"ל כהש"ך דכיון דהן קבועים לא חשיבי כלים לענין זה, א"נ דהן והדלת הן דבר אחד וחשיבי ככלים עם דפנות אהלים, והרי חזינן דעמוד של קדירות נעשים אהלים עם דפנות אהלים, אף שאין רק הקדירה העליונה נוגעת בקורה, והיא נסמכת ע"י כלים, וע"כ דכלהו חשיבי כעם דפנות אהלים, וה"נ י"ל בצירי הדלת, ומשנתנו במפתח המטלטל ולא בקבוע, ובמפתח מבפנים, ולא נטמא המפתח [ומיהו לפר"ש דר"א מודה בטומאה על גביו, וכלים מקבלי טומאה סומכין הנדבך, כלים שתחתיו טמאין, לא מהני הא דמפתח בפנים עי' אהלות סי' ג' ס"ק י"ח] ומיהו ר"ש פי' במפתח מבחוץ וצ"ל דמפתח של אבן דלא מק"ט, אבל אי אפשר לומר בגולמי כלים כמש"כ הש"ך שם, דלא כתב כן רק לתירוץ ראשון שבתו' מטעם סתימת עראי, אבל לטעמא דכלים אי אפשר לומר בגולם דכי היכי דלא חשיב גולם כלי לענין קבלת טומאה ה"נ לא חשיב כלי לענין דין אהלים, [שו"ר בר"ש פ"י דכלים מ"ד לשון התוספ' גולמי כ"מ הרי הן ככל הכלים כו' ולפיכך אפשר דאין נעשים אהלים לטהר, עי' אהלות סי' ב' ס"ק כ"ד].
ה) שבת כ"ז ב' תוד"ה ואין, וקשה לר"י כו' והסדינים שהם עשויין אהלים ואיך חוצצין כו' והא כל דבר המק"ט א"ח כו' וי"ל דמיירי בסדינין של משי כו' וכ"ד הראב"ד בפ"ה מטו"מ הי"ב, והא דתנן באהלות פ"ז מ"ב טומאה בתוכו הנוגע בו מאחוריו טמא טומאת ערב, וע"כ בשל פשתן איירי, דאי באהל החוצץ הנוגע מאחוריו טהור מכלום, וכיון דמיירי באהל הטמא א"כ תוכו כמאן דמלי טומאה, והנוגע מאחוריו אף שלא כנגד הטומאה יהא טמא ז' וכדתנן בפ"ט בכוורת שאם גבוהה מן הארץ טפח וכזית מן המת תחתיה כל הכלים שע"ג טמאה, וכן בנדבך שע"ג כלים רפ"ו, כבר פירשוה הראשונים ז"ל דמשנתנו לאחר שהוציאו המת או במקצתו מהופך לחוץ או מקצתו מרודד, אבל קשה בטומאה מאחוריו לחשב כאילו הטומאה בתוכו שהרי כל הכלים שבתוכו טמאים אף שהטומאה מאחוריו כדין טומאה ע"ג הכוורת וע"ג נדבך, וי"ל דלא רבתה תורה טומאת אהלים שיטמא תוכו לאחרים טומאת ז' אלא בכזית המת בתוכו ממש, ולא בטומאת המת נכנסת תחתיו דרך חלון, ואפי' בבית ועלי' וארובה פ"ט ביניהן וטומאה בעלי' י"ל דהנוגע בתוך הבית טמא טומאת ערב, וצ"ע, ומיהו קשה דקתני סיפא מקצתו מרודד על ארובה ר"י אומר מציל, ולדעת ר"י והראב"ד הלא לעולם אין אהל הטמא מציל, ולמש"כ אהלות סי' ט' סק"י ניחא דהכא לא נטמא האהל, ועוד י"ל דסיפא מיירי באהל של משי, אמנם לשון הר"א בפכ"ג שכתב משום שיפועי אהלים קשה דאי הוא אהל פשתן מאי מהני שיפועי אהלים הלא אינו חוצץ, ואי חוצץ משום שהוא טהור א"כ לשון הר"מ מכוון שהאהל מציל בכיסוי, וצ"ע, והא דתניא בתוספ' פ"ח בטומאה מאחוריו הנוגע מתוכו טמא טומאת ערב והנכנס לתוכו טהור, מיירי לאחר שהוציאו הטומאה.
ו) אבל דעת הר"ש דאע"ג דהאהל טמא חוצץ וגזירת מלך הוא באהלים, ומשמע בתוספ' שהביא הר"ש אהלות פ"ז מ"ב בדין סדין שנתנו ע"ג עריסה ובאהל הנטוי על השפודין דאפי' לא בטלו לאהל אלא עשאו לפי שעה דלא חשיב בזה מחובר, ועדיין טמא משום כלים, ואפ"ה מציל על הטומאה, והנה נראה דאין ד"ז אלא בבגד ושק ועור, הטמאין בטומאת אהלים, אבל לא בשאר מינין דלא מצינו בהן שיהיו חוצצין כשהן טמאין, אבל הר"ש כ' בפ"ח מ"א ואע"ג דכל הני מקבלי טומאה כו' ומפץ אמרינן כו' וכן מחצלת כו' דאהל שאני דאע"ג דמקבל טומאה מציל כו' ומבואר מדבריו ז"ל דאע"ג דנטוי כאהל מפץ ומחצלת עדיין טמאין וע"כ טומאתן מדין כלים שאין בהן טומאת אהלים, וע"כ מיירי דלא בטלן או דלא עשה בהן שינוי מעשה דאפי' בטלן בעינן שינוי מעשה כמש"כ תו' ב"ב י"ט ב' ד"ה ותיפוק ואפ"ה מצילין, אמנם לדעת ר"י והראב"ד דגם אהלים הטמאין אינן מצילין ע"כ מתנ' דרפ"ח בעשה בהן שינוי מעשה ובטלן, ונטהרו בנטית אהל, וכן הא דתוספ' באהל ע"ג שפודין וע"ג עריסה, ומיהו אף לדעת הר"ש דאהלים טמאין מצילין, שפיר יש לחלק ולומר דדוקא כשטמאין מחמת אהלים אבל לא כשטמאין מחמת כלים, וכל הני בעשה בהן שינוי מעשה ויחדן לאהלים, דשוב אינן טמאין מחמת כלים אף בלא חברן דאינן כלי, ודברי הר"ש דרפ"ח צ"ע.
ז) והא דבעינן נטית אהלים והיינו דוקא גג ודפנות אבל גג לחוד לא מהני, צ"ל לדעת ר"י והראב"ד דלא חשיב יחוד לאהל בכך וסופו ליטלו, וכן הא דנחלקו ר"י ור"ש בתוספ' בנתון ע"ג דוקרנים נמי דלא חשיב ביטול, אבל לפר"ש ניחא טפי דנטית אהלים מציל ביטול, +א"ה, כמדומה דצ"ל מציל בלא ביטול+ ולכל הפירושים נראה דסדין שעשאו וילן לחלון שבין בית לבית וקשרו כהא דתנן בפ"כ דכלים מ"ו דפרחה טומאה מינה והוי כמחיצה ונעשה אהל לטהר, ואע"ג דהתם במתנ' תנן אבל טמא טמא מת נראה דדוקא בוילן שעל הפתח שייך טעמא שהשמש מתחמם כנגדו כדאמר ביצה י"ד ב' אבל לא בוילן החלון, ולפ"ז צדקה הוראת המורה שהביא הט"ז יו"ד סי' שע"א שסתם החלון בוילן המיוחד לו, והט"ז טען ע"ז דבעינן נטיית אהלים, וז"א דכיון דמיוחד לוילן חשיב שפיר יחוד, ואין סופו ליטלה לדעת ר"י והראב"ד דבעינן נטיית אהלים משום ביטול, וכש"כ לדעת הר"ש דדין נטיית אהלים הוא כשלא בטל ועדיין מק"ט, אבל בבטל דבטל תורת כלי מינה שפיר חוצץ, ולענין הטבעות אם הן כצירי הדלת נראה דלא איכפת לן בזה, וכמש"כ לעיל ס"ק ד'.
ח) מרתף שתחת הבית ופתחו לחוץ והדלת נעול שהאריך הט"ז יו"ד סי' שע"א דחשיב ק"ס העיקר כדעת בעל עה"ג בגליון שם דכל שלא פרץ פצימיו לא מקרי ק"ס וכ"ה בהדיא בר"ש פ"ו מ"ז דמאחר שהן פתוחין אע"פ שמגופין כו' דא"כ בית מוגף וטומאה בתוכו תכנס טומאה לעלי' כו' עיי"ש, ובהגהות הט"ז כתב דגם בפתוח העומד ע"ג מן המת לצד הפתח טמא, ודבריו תמוהין מאד, דמש"כ רש"י ב"ב י"ב א' דטמא כנגד הפתח היינו תחת המשקוף משום סטל"צ אבל למעלה ע"ג הבית אין שום טומאה, איברא מש"כ בחי' הגרשוני שם דבטפח פתוח בלא דלת סגי למת שלם [וזה גם דעת הדרישה והט"ז והש"ך בנה"כ שם] אינו נראה דבתוספ' מבואר דצריך פתח ד' דוקא להוציא מק"ס וכמש"כ אהלות סי' י"ז סק"ד בין פתוח בין נעול, וכבר חלק עליו בס' מש"א בפ"ג דאהלות מ"ו, אלא שנראה מדבריו שפירשו דבכזית קאי ולחומרא דבעינן פתוח דוקא ולא נעול, אמנם נראה דבמת שלם קאי ולקולא דבטפח פתוח סגי, אבל העיקר דבעינן ד"ט בין פתוח בין נעול. [א"ה, ועי' אהלות סי' י"ז].
ט) אהלות פי"א מ"א ר"ש ובשאין גיפוף בסדק איירי דאי יש גיפוף אסור [צ"ל טמא] לא ידענא מאי גיפוף, ונראה דיש כאן ט"ס וצ"ל ובשיש גיפוף בסדק איירי דאי אין גיפוף טמא, ור"ל דהסדק מגופף בסתימה דאל"כ ודאי טומאה נכנסת מזל"ז בפ"ט [או במלא אגרוף] ואפי' מחוץ לפנים, ואילו הכי מטהרי ב"ש עד ד"ט ואפי' בד"ט אין טומאה נכנסת מחוץ לפנים וע"כ במגופף, ואפ"ה טומאה בפנים כלים שבחוץ טמאים לכל אחד כשיעורי' משום סוף טומאה לצאת, ומיירי דאיכא טפח לצד אחר, דאי ליכא פתח כלל הרי בית דפרץ פצימיו מטמא כל סביביו כדאמר ב"ב י"ב א', ואי דאיכא פתח תחת גג הפורח, א"כ טומאה נכנסת תחת הגג בלא הסדק.
שם ומיהו קשה לפי שיטה זו דבכ"מ חלון שיש בו טע"ט מביא את הטומאה מבית לבית ומ"ש הכא נראה דר"ל דבכ"מ אמרינן דשיעורי' בפ"ט ובפחות מזה לא מטמאינן אף בטומאה בפנים וכלים בחוץ אי יש לבית הפנימי פתח אחר, ולמה טמאו ב"ה הכא בכל שהו, אבל הא דבעי לב"ש ד"ט ולא סגי בטפח כבר ישב הר"ש דלא עדיף סדק מחלונות דפתח מציל על החלונות, אבל קשה דא"כ מאי קשיא לי' לב"ה למה מטמא בכ"ש הא בעינן טפח, עיקר קושיתו דהא כיון דאיכא פתחא רבא למה טומאה יוצאת דרך סדק, ואף טפח לא מהני, ואפשר דר"ל דודאי טעמי' דב"ה אינו משום סוף טומאה לצאת אלא סדק שיעורו בכ"ש להוציא הטומאה ולא להכניס ואף גיפוף לא מהני, וע"ז קשיא לי' מ"ש סדק מכל חור [ובהגהות רוו"ב זצ"ל הגיה בל' הר"ש שהגג פתוח לאויר לחוץ כנגד הסדק כו' נראה דר"ל דהכותל סדוק עד התקרה וגם התקרה שעל הכותל כנגד הסדק הוסרה [והתקרה קרוי גג בל' הר"ש] והסדק מגולה לשמים, והאי סדק הוא הנקרא בחוץ במשנתנו שזה חוץ לגג הבית והיינו דכ' הר"ש דליכא גיפוף ר"ל דאילו נשאר למעלה גיפוף הוי אהל על הסדק שלמטה, וכמדומה לי שאין זה כונת הר"ש ולא עיינתי איך אפשר ליישב ההלכה בזה].
י) והראב"ד בפט"ז ה"ו פי' כפי' קמא דהר"ש ופירש דמיירי בסדק פתוח ואפ"ה טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים ואע"ג דאיכא שיעורים הללו, דסדק גרע מחור דסדק עומד להבנות ואין האהלות מתערבת דרך סדק, ולא חשבינן כלים שבפנים והטומאה שבחוץ שהן באהל אחד, ומיהו בטומאה בפנים לב"ה יוצאת בכל שהו, משום דסופו של סדק להתגדל וחשיב כפתח בכל שהו, ואע"ג דאיכא פתחא אחרינא אין פתח מציל אלא על פתח נעול, אבל לא על חור וסדק פתוח, וב"ש סברי דאין סדק חשיב פתח אף לכזית עד שיהא בו ד"ט, כיון שאין לסדק תואר פתח, עוד כ' לפרש דמיירי שאין פתח אחר, והראב"ד לשיטתו דס"ל דהא דפרץ פצימיו מטמא כל סביביו היינו במגע אבל לא באהל, וכמש"כ בפ"ז ה"ד, והלכך אין טומאה יוצאה תחת גג הפורח, ואין להקשות תיפוק לי' משום סטל"צ דאף בלא פתח כלל אמרינן סוף טומאה לצאת כיון שאין להבית שהטומאה שם יציאה ובכל חלק מהכותל יש לומר דשם תצא הטומאה ולמה לי סדק, י"ל כיון דבמקום הזה יש גג פורח ובשאר הבית אין הגג פורח חוץ אמרינן דסוף הטומאה לצאת לצד השני כדי שלא תבוא הטומאה תחת גג הפורח, אבל באיכא סדק ופתח אמרינן דע"כ תצא דרך הסדק והפתח, והא דתנן אכסדרה שנסדקה היינו סדק הגג, ובזה אין נפקותא בין טומאה בפנים לטומאה בחוץ והלכך תנא סתמא כלים שבצד שני טהורים ואין לומר דמשנתנו בנסדקה מהבית עד לחצר, אבל בנסדקה ונשאר מחצית לצד הבית ומחצית לצד החצר, בזה טומאה בפנים כלים שבחוץ טמאים, דא"כ היה התנא מפליג בדידה בין נסדקה לארכה לנסדקה לרחבה, אבל השתא דסמך דין אכסדרה שנסדקה לכותל שנסדק, משמע דבאכסדרה לעולם אין טומאה עוברת הסדק וכ"מ ל' הראב"ד, ובס' דמ"ר יו"ד סי' שע"א כ' להשיג על הח"צ וז"ל הרי הראב"ד מפרש משנה זו בכותל שנסדק ולענין להביא את הטומאה לא לענין לטהר הטומאה ועם היות שפי' הראב"ד תמוה דא"כ מה חילוק בין טומאה בחוץ כו' לטומאה בפנים מ"מ בשביל קושיא אין לדחות דברי הראב"ד לגמרי ולפירוש הראב"ד לא אשתמיט להו משנה זו כלל עכ"ל ודבריו ז"ל תמוהין מאד במה שתמה על הראב"ד דהלא שפת הראב"ד ברור מללו, שאין סדק מביא את הטומאה אף באיכא טפח משום שעומד להבנות, ורק לענין סוף טומאה לצאת סדק עדיף משום שסופו להתגדל ועומד להוציא הטומאה משם טרם שיסתמנו, ומש"כ דלדעת הראב"ד אין ראי' דסדק מבטל סטל"צ למש"כ מוכרח כן מאכסדרה שנסדקה, ומש"כ שם בשם הרא"ש נראה דיש שם ט"ס וצ"ל בחוץ חוץ לסדק, וכמו שפי' הרא"ש רישא טומאה בחוץ, ואילו היה משתנה הדין בכלים בחלק הבית שבחוץ ולא היה דין המשנה רק בכלים בסדק לא היה מסתם לה התנא, וגם מהא דתנן פ"י טומאה תחת ארובה הבית טהור אף שאין בארובה פ"ט יש להוכיח דלא אמרינן סוף טומאה לצאת בסדק מפסיק, דמה לי שהטומאה עכשיו תחת הסדק, או שסופה לבוא תחת הסדק, דכיון דבהגיעה תחת הסדק לא אמרינן תו סוף טומאה לצאת, א"כ גם כשהטומאה לפנים לא שייך סטל"צ שהרי לא תבוא לעולם לצד חוץ עד שתקדים לבוא תחת הסדק ואז כבר אין סופה לצאת, ומש"כ הט"ז סי' שע"א סק"ד אינו מובן, אלא העיקר דל"א סטל"צ משום שאין כאן משך אהל דסטל"צ מבטלת המחיצות החוצצות, אבל לא שיעשה אהלות, והיינו נמי טעמא דהפסק סדק.
יא) אהלות פט"ו מ"ח חצר הקבר, לפר"ש והראב"ד בפ"ו ה"ט מטו"מ החצר אינה מקורה ומערות מקורות, ושניהם בעמק הקרקע [אלא שהמערות עמוקות יותר מהחצר כמש"כ תו' ב"ב ק"א] והעומד בחצר מן הדין הוא טהור כל שאינו נוגע במשקוף [אבל בנוגע במשקוף טמא משום דהטומאה מתפשטת מהכוך תחת כל תקרת המערה בין אם הכוך סתום ויש לו דין ק"ס שמטמא באהל, בין אם הכוך פתוח ויש פ"ט ע"ג, ואף באין פ"ט מתפשטת הטומאה לצדדין, כיון שהטומאה נראית לתוך חלל הכוך שיש בו טע"ט או שהמת מגיע עד חלל המערה בכל אופן המערה הוא אהל המת, ותחת המשקוף טמא דהכא ליכא דלת ולא שקוף, וכיון שנוגע בשקוף ממשיך האהל תחת ידו, ועל עצמו מביא בכ"ש, וכמו שפי' הגר"א ספי"ב, והר"ש לא פי' כן שם דפי' ביש שקוף היינו חקק ולא נשאר טפח וכמש"כ אהלות סי' ז' ס"ק ט"ו, אבל הכא שאין חקק במשקוף יש לטמאת מחמת אהל ידו, והר"ש לא פי' כן במשנתנו, ולא מצינו להר"ש שמביא על עצמו בכ"ש] וגם משום הא דגזרו במת שתופס ד"א ליכא כיון דמסיימי מחיצתא מיהו גזרו שאם החצר פחותה מד"ט שיהא טמא שמא יגע במשקוף ולאו אדעתי', ודוקא בפתחו מן הצד שיש לו מדרון שהוא כסולם לכניסה ויציאה, אבל בפתחו מלמעלה שהוא מטפס ועולה, גזרו בכל חצר שהיא פחותה מד' אמות שיהא טמא [ותוס' דתניא פתוחה לאויר ואינה פתוחה לאויר ופר"ש דהיינו שהמערות מקיפות כל החצר, ה"ה באין המערות מקיפות כל שאין מדרון לכניסה כמו שפרש"י סוטה מ"ד, אלא שדברו בהוה] והכל תלוי בגודל החצר אבל כל שהחצר גדולה ד"ט בפתחה מן הצד וד"א בפתחה מלמעלה, טהור אף במתקרב אל פתח המערה ובלבד שלא יגע, ובשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ה כ' דאף במסיימי מחיצתא צריך להרחיק ד"ט, וכבר תמה ע"ז הגר"א בביאורו שם, ולשון התוס' דקתני אבל בזמן שפתוחה לאויר אפי' אינו מרוחק מן השקוף אפי' כ"ש טהור ובלבד שלא יגע למשקוף, קשה לפרשו דזה אפי' באינה פתוחה לאויר, אם יש בחצר ד"א, ועיקר החידוש דא"צ ד"א חסר מן הספר.
יב) והר"מ בפ"ו ה"ט פי' דברייתא קאי בין לב"ש בין לב"ה דאימתי צריך שיעור, בחצר מקורה, אבל פתוחה לאויר אין שיעור בדבר אלא כל שלא נגע טהור, ולפ"ז סוגיא דסוטה הוא ענין אחר, ובחצר מקורה איירי דאי פתחה מלמעלה דברי הכל ד"א, וק"ק דפתחה מלמעלה היינו פתוחה לאויר, מיהו האי שיעורא כפי מה שהגיה הראב"ד וכ' הכ"מ שהיא נוסחא האמתית, אינו אלא על משך החצר +א"ה, כמדומה דצ"ל אינו על משך החצר+ אלא על חלק המגולה סמוך לפתח המערה, דלב"ש ד"א ולב"ה ד"ט, ובפתחה מלמעלה ד"ה ד"א, אבל לישנא דמתנ' ודתוס' וגם לשון הר"מ בפירושו לא משמע הכי אלא בשיעור חצר קעסיק, וגם טעמייהו דכל אלה החילוקים אינו מובן.
יג) ובשו"ע שם איתא אסור לקרב בתוך ד"א ש"מ או של קבר בד"א שאין הקבר מסוים במחיצות גבוהות י"ט אבל כו' או בחריץ עמוק י"ט כו' נראה דר"ל דבנוי נפש על הקבר דאע"ג דהנוגע בו בכתליו טמא מ"מ לא גזרו בד"א דזה מקרי מסיימי מחיצתא כמו עומד בחצר הקבר דלא חיישינן שמא יגע במשקוף וכש"כ אי מחיצה אחרת מפסקת דלא חיישינן שמא יעבור על המחיצה ומועיל מחיצה בין על המת בין על הקבר, וחריץ עמוק י' נראה דבעינן רחב ד"ט כדאמר עירובין ע"ח ב' ומועיל אף לעומד בחריץ סמוך למת ולקבר, ולא חיישינן דלמא יפשוט ידו ויאהיל דמחיצה מזכירתו, ומה שפירשנו הוא כדעת הגר"א בביאורו ס"ק ט"ו וס"ק י"ח דבית סתום אינו תופש ד"א, וכ"מ ברא"ש בה' טומאה סי' ח' דקבר בנוי מקרי מסיימי מחיצתא, אבל דעת רש"י ותו' ב"ב י"ב א' דבית סתום מטמא סביביו ד"א, ונראה דס"ל דוקא בחצר המערה שאין כותל המערה מטמא במגע שהרי הכוכין הן פתוחין כמש"כ תו' ב"ב ק' ב' וש"מ, ואפי' אם הכוכין סתומין, קרקע עולם אין מטמא צדדין משום ק"ס כדתנן בפ"ט מט"ו, ואין טמא אלא כנגד פתח המערה ובזה מקרי מנכרא מחיצתא שלא יגע במשקוף אבל שפיר חיישינן שמא יגע בכתלים היכי דהוא ק"ס, והגר"א ז"ל תמה על דבריהם מהא דחצר הקבר וכ' דהקבר הוא ק"ס ומ"מ מותר לעמוד בחצר, ולא הבנתי הדברים, והא דכ' המחבר דהיכי דמסיימי מחיצתא צריך להרחיק ד"ט, קשה דהא תניא בהדיא בתוס' דאינו מרוחק אפי' כ"ש טהור ובלבד שלא יגע כו' ואין לך פתוח לאויר יותר מעומד מלמעלה סמוך למחיצה על הארץ, וכ"כ הגר"א וכן תמה במעי"ט על הרא"ש שם, והנכנס תוך ד"א טמא טומאת ז' ונעשה אב הטומאה מדרבנן לכל דבר.
ולענין טומאת כהנים בזה"ז כ' הראב"ד בפ"ה מה"נ הט"ו דאינן מוזהרין דס"ל דלרבה נזיר מ"ב ב' אף שלא בחיבורין אינו חייב בטומאה וטומאה, וכמו שבאר הלח"מ שם דבריו, והלכה כרבה, ומבואר מדבריו ז"ל דאף למחר אינו מוזהר על הטומאה, ותימא דא"כ הא דבעי ר"א שבועות י"ז א' נזיר י"ז א' אי בעי שהי' למלקות היכי מש"ל הלא אפי' ביוצא ונכנס אינו חייב אלא אחת, ובתו' שם פירשו דהא דפטרינן בחיבורים היינו קדם שהיה יכול לפרוש, אבל ביכול לפרוש חייב, ור"ת פירש דמיירי בסוף היום ושהה לכניסת יום אחר והוסיף טומאה של יום אחד, ולהראב"ד לא יתכן שני הפירושים, ועוד מנ"ל להראב"ד להקל ביום המחרת הא בין לר"ט ובין לר"ע במס' שמחות חייב ביום המחרת, אבל דעת ר"ת הובא ברא"ש ה' טומאה סי' ו' דביום זה נטמא וחזר ונטמא פטור, ומשום הוספת טומאה בחיבורים לית לן בה, אבל נטמא למחר חייב משום שהוסיף טומאת יום אחד, ואפשר שהוא מפרש סוגיא דנזיר כהראב"ד, ומיהו ליום מחרת ס"ל דמודה רבה, ומיהו קשה לפר"ת דהא דמבעיא לי' אי בעי שהי' למלקות היינו בסוף היום מאי שייך שהי' הא כל זמן שהוא יום לא עביד איסורא ומותר לו לשהות, ובסוף היום אין כאן שהי' ולא שייך שהי' אלא כששוהה באיסורו, וצ"ע, ומש"כ בלח"מ דגם דעת רש"י בפי' הסוגיא כהראב"ד צ"ע דבפרש"י שם בתחלת הסוגיא ד"ה אבל מבואר דלא כהראב"ד, ובפ"ת יו"ד סי' שע"ב סק"ט כ' בשם הח"ס להשוות דעת הראב"ד ור"ת [ומה שחשב גם דעת רש"י כמותם צ"ע כמש"כ לעיל] ואינו תח"י, וכנראה דמחלק דדוקא בליכא אפר פרה ס"ל להראב"ד דאין מוזהרין דאין כאן הוספת יום, אבל באיכא אפר פרה מוזהרין ליום המחרת דאיכא הוספת יום אבל אין זה סברא דאינו לוקה משום טומאה כשלא הזה ולא טבל ואין האזהרה שלא לטמא ביום השני משום שלא יכול להזות ביום ג' אלא ז' הימים שאין ראוי לטהרה חשיבי טומאה יותר, וכשנטמא ביום ב' שכבר לא נשארו לו אלא ו' יום ועתה נתוסף טומאתו מקרי חילול חדש, אבל אם הוא ראוי לטהרה, אלא שאין אפר פרה, ונטמא וכבר נדחה שאינו ראוי לטהרה, ודאי מקרי חילול חדש, ולענין כהן ערום אם חייב לצאת כ' בס' דמ"ר דכיון דהוא טומאה בחיבורים גם להרמב"ם אינו מוזהר ודבריו תמוהים דבשהה כדי השתחואה חייב מלקות כמבואר שבועות י"ז א' וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' אבל ה"ד ובלא שהה ספיקא לענין מלקות ומ"מ איסורא איכא, וכמש"כ תו' בשבועות דכיון דיכול לפרוש ולא פירש חשיב כיצא וחזר ונכנס. [א"ה, ועי' אהלות סי' י"ג ס"ק י"ב י"ג, וע"ע לק' ס"ק ט"ז].
יו"ד סי' שע"ב. [א"ה, עי' לעיל סי' ר"ט סק"ז].
יו"ד סי' שע"ב ס"א. [א"ה, עי' אהלות סי' כ"ד ס"ק ח' - י'. ועי' לק' סקט"ז].
יד) ר"מ פ"ט מה' טו"מ ה"ד העכו"מ אין להם טומאת קברות כו' כתבו רבנו כאן לביאור אהא דה"ג דבמקום שחזקתן עכו"מ א"צ בדיקה ואע"ג דהבדיקה הוא משום טהרת א"י וגם עכו"מ מטמאין במגע ומשא, ולזה כתב רבנו דמ"מ טומאת קברות אין להן.
והנה ממשנת נזיר ואהלות מוכח שאין העכו"מ מטמאין באהל דאל"כ אף שלא כדרכו צריך בדיקה, וכ"פ פ"א מה' טו"מ [הי"ג] ופ"ג מה' אבל, ומיהו לדעת התו' ב"מ קי"ד ב' ומהר"מ המובא בטיו"ד סי' שע"ב דעכו"מ מטמאין באהל, הא דממעטינן מושכב שלא כדרכו היינו דמותר לפנותן ומ"מ צריך בדיקה, והבדיקה הוא כפי מנהגם בקברותיהם וצ"ע.
יו"ד סי' שע"ג ס"ה. [א"ה, עי' לעיל סי' ר"ח סק"ו].
טו) יו"ד סי' שע"ג ס"ו אינו מיטמא להם אלא עד שיסתום הגולל, נראה דאף לצורך כגון לגרש משם בהמה וכיו"ב, ויותר מזה מבואר לפרש"י דגולל היינו כיסוי הארון דאע"ג דעדיין צריך לשפוך עליו עפר מ"מ אינו מטמא לו.
שם ואם דעתו לפנותו כו' נראה דאף בקברו קבורה עולמית והושלך מקברו או שמפנהו לקבורת אבותיו ועדיין הוא שלם מטמא לו עד שיסתום גולל השני, וכדאמר נזיר מ"ד א' מעשה שמת אביו כו' ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם כו' ופי' בתו' שרצה לקוברו בקבורת אבותיו אלמא דבשלם מותר, אלא הכא בעודו קבור קיימינן דכיון דנקבר ע"מ לפנותו קבורה ראשונה לאו קבורה היא עדיין אלא נטירותא בעלמא, ובבהגר"א בשם הרשב"א דנלמד מאבלות לק' סי' שע"ה, והנה התם דוקא בדעתם לפנותו תוך ז' אין סתימת הגולל הראשון מחייבתם להתאבל, והכא לא חילקו דהכא לאו בז' תליא, ומיהו מש"כ דוקא לצורך צ"ע מנ"ל לחלק כיון דחשיב כקדם קבורה אפי' שלא לצורך נמי לדעת המתירין שלא לצורך, ומיהו מדברי הרמ"א לעיל שכ' ולסברא הראשונה כו' ולשמרו כו' משמע דאף לסברא ראשונה בעינן צורך שמירה ולסברא אחרונה בעינן צורך קבורה דוקא, ואע"ג דהרמב"ן הוכיח מהא דר"מ ור"ש התירו לאחר הקבורה, י"ל דאיירי נמי לצורך כבודו, אבל פשטא לא משמע הכי, ועוד דאמר בא"ר מעשה שמת רשב"י בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל כו' והנה לא ספרו בכאן שום צורך אלא שרצה לבוא על קברו ומשמע דלר"מ ור"ש שרינן לו, וכ"ה בהדיא בת"ה שכ' ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך כמה שירצה, וכן הוא בתה"ד ומש"כ שהוא צורך שמירה כתבו לרווחא דמלתא, ולפ"ז צ"ע למה כ' הרמ"א כאן דוקא לצורך, ועיקר דברי רשב"א יש מקום לנטות דאע"ג דדעתו לפנותו השתא מיהא הוא קבור כדין ואע"ג דלענין אבלות כיון דדעתו לפנות תוך ז' אין מתחיל אבלות עדיין מ"מ לענין טומאה י"ל דאסור לטמא לו, וי"ל דטעם הרשב"א כיון דקברוהו ע"מ לפנות ע"כ לא קברוהו השתא לפי כבודו וא"כ חייבין לפנותו בכל שעה שיעבור האונס והוי כקדם קבורה ומ"מ נראה דאם קברוהו במהמורות לפנותו אחר עיכול הבשר מודה הרשב"א דאין מטמא לו דהשתא הוא קבור לפי כבודו ואין חיוב לפנותו, ועוד כיון דעתיד לפנותו כשהוא חסר ואינו מטמא לו בשעת פנוי אינו מטמא לו גם עכשיו.
בב"י הביא דעת הר"י דלא מקרי חסר אלא א"כ חסר כדי שינטל מן החי וימות, וכדאמר בירו' ובתוס' לענין מת החסר אין לו תבוסה, וסיים הכלבו ואין הכל מודים לו דסוגיא דנזיר מוכחת דאפי' עצם כשעורה מקרי חסר, והנה באמת קשה בסוגיא דפריך אהא דרב מהא דתניא דחוזר על עצם כשעורה אלמא דמטמא אף על החסר שהרי מתחילה היה חסר כשעורה, ומנ"ל דלרב אפי' חסר כשעורה מקרי חסר כיון דבעלמא מצינו דלא מקרי חסר עד שיחסר כדי שינטל מ"ה וימות, ועוד למה נקט רב נקטע ראשו לימא חסר כ"ש אינו מטמא לו וכשאמר נקטע ראשו ודאי לא שמעינן מני' דאפי' חסר כ"ש מקרי חסר, ובאמת כבר נתקשה הרמב"ן איך אימעיט חסר כ"ש מלאביו וכי חסר לאו אביו הוא, ופירש דדוקא נחסר לאחר מיתה, ואכתי לא נתישב כיון דמקרי אביו בחסר כי חסר לאחר מיתה איך אימעיט מאביו, ולכן נראה לפרש כדעת הר"י דרב לא אמר אלא בחסר אבר שהנשמה תלוי' בו [וכדאמר לענין בכור בכורות ג' א', ולענין מכירה ב"ק ע"ח ב'] והא דפריך לרב היינו מעיקר דין חזרה דבשלמא אי דין טומאת קרובים כדין מ"מ דראשו ורובו בעינן ואפי' חתוך לחתיכות שפיר ראוי לחזור על עצם כשעורה שמצטרפת בקבר והוי בכלל לאביו, אבל לרב דליכא דין צירוף אלא בעינן שיהא שלם ממש והכי גזה"כ דחתוך לא הותר מדין קרוב אין ראוי לחזור על עצם כשעורה דעצם זה שנפרש הוי כעצם של מי שאינו קרוב שהרי חתוך אינו בכלל היתר כלל, ומסקינן דרב כהאי תנא כו' דאע"ג דהיה ראשו ורובו קיים מ"מ אסרוהו לטמא לו דבעינן שלם ממש, ולפי' זה שפיר י"ל דמודה רב דחסר אבר לא מקרי חסר וכדעת הר"י, וזה גם דעת הרמב"ם שכ' בפ"ב מה' אבל אין הכהן מטמא לאמ"ה של אביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט בו' אע"פ שהשדרה קיימת כו' ואי כולו שלם רק חסר כ"ש אינו מטמא לו למה האריך כל כך ולמה נקט אע"פ שהשדרה קיימת לימא אע"פ שכולו שלם אלא שחסר כ"ש אלא ודאי דוקא נקטע ראשו או אבר כיו"ב העושה אותו נבילה או סגי בעושה אותו טריפה וכ"ה בירו' לענין רקב דנוטל מן הארכובה ולמעלה אין לו רקב ואפי' נחסר מחיים כיון שמת עי"ז, וצ"ע בנקב שאין בו חסרון כמו נקובת הושט והלב אי הוא בכלל חסר, שו"ר בירו' לענין רקב אמר דנקובת הושט לא מקרי חסר, והא דכ' בשו"ע דהרוג הוי בכלל חסר ע"פ סוגיא דנזיר ס"ה א' דממעט הרוג משום חסר, הוא לפי' התו' והר"ש והרא"ש אבל לא לפי הר"מ עי' אהלות סי' כ"ב ס"ק י"ג, ומיהו לדעת שו"ע דסגי הכא בחסר כ"ש י"ל דהרוג הוי בהכרח חסר כ"ש ומיהו חתך בבשרו ודאי אינו עושה אותו חסר וע"כ דוקא פצעים שהמיתוהו מקרי בשבילן חסר וכמש"כ אהלות סי' כ"ב ס"ק י"ג וזה א"א לומר מסברא אלא שנלמד מדין תבוסה. [א"ה, ועי' לעיל סי' ר"ח סק"ו].
טז) ברכות כ' א' שא"ה דכתיב ולאחותו וליגמור מינה יש לעי' הא א"א למילף מינה אלא עשה וכבוד הבריות דוחה עשה שיש בו כרת, אבל כבוד הבריות שאין בו עשה אלא רשות מנ"ל, וי"ל דפשוט לי' לגמ' דאם כבוד הבריות בטלה במקום איסורא אין כאן עשה של קבורה כלל שהרי אמרו סנהדרין מ"ו ב' דאי קבורה משום בזיוני אי אמר אל תקברוני אין שומעין לו ופירשו הראשונים בזיוני דכל המשפחה דאי בזיוני דידי' שומעין לו, והרמב"ן בת"ה כתב דהוא בזיוני דכל החיים, וא"כ הדין נותן שאם כל החיים ימחלו פקעה מצות קבורה אלא שהוא דבר שאי אפשר וגם אי היה הדבר אפשרי אין ראוי לעשות כן שרצון ד' ית' בכבוד בריותיו, אבל אם הקבורה באיסורי דאמרינן אין עצה ואין תבונה כבר בטלה בזיוני ועדיף מאילו מחלו כל החיים על בזיונם, ומדהתירה התורה כאן שפיר ילפינן דאין מבטלין כבוד הבריות מפני איסור ובעלמא רשות וכבוד הקבורה חובה, ולכאורה סוגין רהיטא דקבורה משום בזיוני דאי קבורה משום כפרה ואי אמר אל תקברוני שומעין לו ואין חוששין לבזיוני, וע"כ מ"מ דקיימינן בו בדניחא לי' בקבורה אבל מ"מ שאמר קדם מותו אל תקברוני אין כהן מטמא לו, ואי אפשר למילף מכאן לכבוד הבריות דהכא ע"כ משום כפרה דמת הותר לכהן ולא משום כבוד הבריות, ואע"ג דלא אפשטא התם הכא פריך אי אמרת קבורה משום בזיוני, ואפשר דכי היכי דצער בזיוני אימחל במקום איסורא ה"נ חסרון כפרה אימחל במקום איסורא, א"נ הא דילפינן דמטמא למ"מ הוא אפי' אמר אל תקברוני ואף אי קבורה משום כפרה דנהי דמצות קבורה ליכא מ"מ משום כבוד הבריות איכא והותרה כהונה ולפ"ז פריך שפיר טפי וליגמור מיני'.
ובמאי דמשני שוא"ת שאני הק' רש"י ז"ל דמ"מ ניליף מאיסור טומאה, ותירץ רש"י דלא משום כבוד הבריות דחתה התורה איסור טומאה אלא כשנתקדשו כהן ונזיר ליאסר בטומאת מת לא נאסרו במ"מ כמו שלא נאסר כה"ד בקרובים ואע"ג דמ"מ היינו שאין לו קוברים ומוטל בבזיון מ"מ לא בשביל זה נדחה אלא באופן זה הוא מ"מ ועל זה לא הוזהר, אבל כבוד הבריות דעלמא אין כהן מיטמא כמו לקראת מלכים או לבוא אחר הציבור בדרך הטמאה כיון דיש כאן איסור טומאה לא נדחה משום כבוד הבריות, וכן הסכים הרמב"ן בת"ה, אבל הביא שם דעת רה"ג כפי' תו' דמשום שישנו בשאלה ואינו שוה בכל שרינן מפני כבוד הבריות אפי' בקום ועשה, ועי' יו"ד סי' שע"ב שפסק רמ"א כדעת רש"י ובאה"ע חולק שראוי לפסוק כהתו' אחרי שגם דעת רז"ה ורשב"א כדעת תו' ואף שהחו"י סי' צ"ה צ"ו תמך בפסק רמ"א, אין דבריו ז"ל מספיקין רק לישב פרש"י וכבר ישבם רמב"ן שאין ענין מ"מ בתורה אלא לענין כה"ג ונזיר, שהרי מצות קבורה שוה בעיר ובשדה לגבי ישראל אלא לענין כה"ג מ"מ חלוק, ומ"מ כיון דרה"ג גרס כן בגמ' ובתו' ורז"ה ורשב"א הסכימו להקל הסומך עליהן אין מזניחין אותו.
אמר אל תקברוני אי שומעין לו נראה דאין קרובים מטמאין לו ואף אי מותר לטמא שלא לצורך הכא הוי כלאחר סתימת הגולל.
הא דאמר בירו' ובא"ר דמ"מ אינו אלא בראשו ורובו פי' רמב"ן בת"ה דה"ה שדרה וגולגולת ורוב בנין ורוב מנין וכדאית לי' לר"י נזיר מ"ג ב' לענין טומאת קרובים, וכ"כ הטור סי' שע"ד אלא שקיצר ולא הביא רוב בנין ורוב מנין, ואע"ג דבירו' נמי אמר ר"י שדרה וגולגולת ולא הזכיר רוב בנין ומנין מ"מ ממילא משתמע שרוב בנין ומנין חד דינא אית להו עם שדרה וגולגולת ואי אבר אחד אין בו חיוב קבורה כלל ואין בו משום בזיוני ניחא, אבל אי בחד אבר נמי איכא מצות קבורה ויש בו משום בזיוני יש לעי' למה לא הותר משום מ"מ כיון דהתירה תורה משום כבוד הבריות, ולדעת רש"י דלא הותר משום כבוד הבריות אלא במ"מ ניחא, אבל לפי' תו' קשה, וע"כ מוכח דבחד אבר ליכא בזיוני מיהו קשה למה חוזר על אבר אחד כיון דליכא בו משום כבוד הבריות, וי"ל דודאי יש בו משום כבוד הבריות לקוברו כולו ולא לשייר ומה שהוא בתוך הקבר עדיין אינו בכבודו כל זמן שמקצתו מוטל באשפה, אבל אם אין כאן רק חד אבר אין בו לחוד משום בזיוני כולי האי וצ"ע.
יז) עי' בב"י סי' שע"ד בשם ת"ה, והמתבאר דמ"מ הוא הנמצא חוץ לעיר, ור"ל דבעיר הקבורה מצוי' אם ע"י קרובים או אוהבים או אנשי חסד, וכיון דשיעור כדי נושאי מטה וחילופיה עד אחר הקבורה מצוי אין כהן מטמא לו ואף שהוא מתני וצריכים לכהן לשיפורי וכיו"ב מ"מ אינו מטמא כהן אלא ילווהו ולא יטמא, אבל אם מצאו חוץ לעיר כיון שאין קוברים מצוין שם וקשה למצוא צרכי קבורה ומקום קבורה והדבר קשה על האנשים באם הדרך להתעסק בקבורתו נקרא מ"מ, והלכך אם לא קרי ותני ויש כדי צורך לכל קבורתו אין הכהן מטמא, אבל אם קרי ותני כיון דצריך לו לכהן לשיפורי מותר לו גם לטמא כיון דהוא מ"מ והותר לו אלא כיון דאפשר ע"י אחרים לא הותר לו, וכיון שצריכים גם לו לכבודו אינו נזהר גם מטומאה ולדעת רש"י ורמב"ן י"ל דזהו גדר מ"מ שלא נאסר לו לטמא אבל לפי' תו' דמשום כבוד הבריות דחינן לי' לכהונתו צ"ע למה יהא מותר לטמא שלא לכבודו שהרי אפשר ע"י אחרים הקבורה והוא יתקע בשופר כי היכי דבלא קרי ותני אסור לו ליטמא משום שאפשר ע"י אחרים, ואפשר דהירוש' שהביא הת"ה איירי שצריכין לילך לכבודו במקום טומאה ואי אפשר בענין אחר, וכבר כ' ב"י דהרא"ש לא מפרש כרמב"ן ואיכא לפרש כדפירשנו.
ובנזיר מ"ג ב' בהא דאמר ר"ח שאין כהן מטמא למת החסר פריך אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקי' גנבי לראשו כו' ואינו מובן מה ענין זה לדר"ח ממ"נ אי לא הוי מ"מ, היינו מת חסר בעיר ולמה יפלא שלא יטמא לו ואי חשיב מ"מ ודאי מטמא לו, ואפשר לפרש לדעת רמב"ן דפריך דאזיל באורחא ויש שם כדי נושאי מטה וחילופיה וצריכים לו לשיפורי ואילו לא היה אביו מטמא לו כיון דהוא מ"מ דצריכים לו, והשתא שהוא אביו ס"ד דאין דינו כמ"מ כיון דאיכא ברא והוי כמת בעיר ואינו מטמא לו לא משום דין מ"מ ולא משום בנו, ומסיק דאינו כן אלא מטמא משום מ"מ, דלא דמי למת בעיר דהתם הקבורה מצוי' אבל בדרך אף שיש שם קרוב שחייב בקבורתו מ"מ הוי מ"מ, [ולכאורה זה דלא כפרש"י עירובין י"ז ב' וצ"ע] עוד יש לפרש דר"ה סבר דהא דהתירה תורה קרובים לכה"ד משום דהחשיבתן תורה כמ"מ שהעם יתרשלו כיון שיש קרובים ואין כבוד כה"ד מרובה כל כך שיזדרזו בעדם, והלכך לא מסתבר לי' לב"ה לאסור לטמא לחסר, והיינו דפריך אי אתה מודה שאם הוא בדרך אע"ג דאיכא כדי נושאי המטה וקובריה מותר לי' לטמא דיהבינן לי' דין מ"מ ושרינן לי' לבנו לטמא משום שבני השיירא יתרשלו אם הבן לא ישתתף עמהם, וה"נ כשהן בעיר ראוי למחשב לי' כמ"מ, ורב סבר דבעיר ודאי ימצא הבן בהשתדלותו מתעסקים, אבל לא בדרך והא דפריך והאי מ"מ הוא והא איכא ברא הוא סיומא דברי ר"ה ור"ל הא אמרת דבעיר אינו מטמא לו ואע"ג דאתה מודה שבני העיר לא יקבלו עליהם הטורח בזמן דאיכא בן והוא יורשו ואיסור מת חסר לא מינכרא להו לאינשי כל כך, אלא שאתה סומך כיון דאיכא בן ישתדל לקברו ע"י אחרים א"כ בדרך נמי ומשני דדרך שאני, וכ"ז למדנו מדברי הרמב"ן בת"ה שפי' סוגין באיכא שיירא אלא שיתרשלו וכההיא דיבמות פ"ט ב'.
יו"ד סי' שע"ד ס"ב. [א"ה, עי' לעיל סי' ר"ח סק"ו, ולעיל סקט"ו].
יו"ד סי' שע"ד ס"ג. [א"ה, עי' לעיל סי' ר"ט סק"ז].
יו"ד סי' שע"ד ס"ח. [א"ה, עי' לעיל סי' קנ"ה].
יו"ד סי' שע"ה ס"ג. [א"ה, עי' לעיל סקט"ו, ולק' סי' רי"ג].
יו"ד סי' שע"ה ס"ה. [א"ה, עי' לק' סי' רי"ג].
יו"ד סי' שע"ו ס"ד. [א"ה, עי' לעיל סי' ר"ט סקט"ו].
שם בהגה'. [א"ה, עי' לעיל סי' קמ"ט סק"ו].