סימן קצז עריכה
א) כ' הגרע"א בתוספותיו תרומות פ"א אות ה', דהא דאין תרומה חלה במחובר היינו אפי' בנתיבש כל צרכו, ואפי' למ"ד כל העומד לבצור כבצורות דמיא לענין שבועה וכמש"כ תו' סנהדרין ט"ו א' וראי' מהא דאמר פסחים ל"ג א' דאחמיץ במחובר לא הי' לי' שעת הכושר אע"ג דאין מחמיץ במחובר אלא בנתיבש כל צרכו, ויש להוסיף בזה דיש שני פרקים בפירות וחלוקים בדיניהם, דין בישול כל צרכו וא"צ ליניקה אבל עדיין יש לו איחוי עם השרשים ומגיע עדיין הנקה להפירות אלא שזה ללא צורך או לגרעון, ובזה נחלקו ר"מ ורבנן לענין שבועה שבועות מ"ג א' ולענין מעילה סנהדרין ט"ו א', דלענין תשמישי בני אדם בנמצאים שעל הארץ שחלקה תורה בין קרקע למטלטלי יש מקום לומר דהעומדים לבצור בכלל תשמישי המטלטלין, אבל לענין שבת כתבו תו' שבועות שם דלכו"ע התולש ענבים העומדים לבצור חייב עליהם משום קוצר דסוף סוף מחוברין הן, וה"ה לענין טומאת אוכלין חשיבי מחובר כדאמר חולין קכ"ז ב' תאנה שצמקה באביה מטמאה טו"א, וצמקה היינו שנסתלק החיות ממנה ואינה עומדת בשום קשר יניקה עם האילן, אבל נתבשלה כל צרכה אינה מטמאה טו"א, וכן לענין מעשר מבעי לי' בירו' פ"ג דערלה ה"ו בשלקה באביה אי חשיבא כתלושה, ורהיטת הסוגיא שם דטו"א ומעשר חד דינא הוא, ומסיק שם דצמקה באביה מטמאה טו"א ומשמע דה"ה דחל מעשר ואם שלקה נטבלה. [א"ה, ועי' ערלה סי' י' סס"ק י"ג].
ונתיבשה שהזכיר הרשב"א לענין חימוץ היינו יובש של בישול כל הצורך, אבל אינו יובש של פיסוק הקשר עם השורש, וכן מבואר בל' הרשב"א בב"י סי' תס"ז.
ב) הר"מ בפי' המשנה תרומות פ"ב מ"ב כתב דשעת הכושר דאמרו פסחים ל"ג א' היינו שנטמא לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר, וכן העתיק הרע"ב במשנה שם, וכבר תמה הגרע"א שם דבגמ' אמר דאחמיץ במחובר, והר"ש במשנה שם כתב דלא מקרי לא היתה שעת הכושר אלא א"כ נפלו מים במחובר ותלשו אדם טמא, וכ"ה דעת הרא"ש שם, ואחרי שדברי הר"ש והרא"ש מכוונין עם הגמ' ודברי הר"מ עלומים מאתנו נקטינן כדעת רבותנו הגלויות לנו, ומיהו אין נ"מ כל כך לדינא דמל' הרע"ב משמע דמדרבנן מיהא חייב אף דלא היתה לה שעת הכושר, ובלא"ה דעת הר"מ דבזה"ז מעשר דרבנן.
נראה עוד להוכיח דאם נטמא קדם גמ"מ חייב בתרומה, מהא דאמר בירו' תרומות פ"ב ה"א [בהא דאמרו דאגודה שנטמאה מקצתה תורמין מהטהור שבה על הטמא שבה] מתני' שנטמאת ועודה אגודה אבל נטמאת קלחין ואוגדן לא בדא, ור"ל דלא הקילו לתרום מן הטהור על הטמא אלא בנטמאת כשהן באגודה, אבל כשנטמאו קלחין וחייל דינן שאין תורמין עליהן מן הטהור לא מהני איגודן עם הטהור כדי ליתן להם קולת אגודה, ומשמע דאכתי הן חייבין אף שנטמאו בעודן קלחין, ואע"ג דתנן פ"ק דמעשרות ירק הנאגד משיאגד וא"כ כשנטמאו בעודן קלחין הו"ל קדם שנגמרה מלאכתן, ואם איתא דפקע טבליהו מה"ת לא אצטריך לאשמעינן דאין מעשרין עליהן מן הטהור, ואין לומר דבאמת טעמא דגמ' משום פטור דהא הדר מבעי לי' התם אגד שנטמא והתירו וחזר ואגדו אלמא דמשום איסורא של טהור על טמא קאתינא עלה ומשום דאין כאן היתר אגודה, ומיהו י"ל דאיירי דאגדו והתירו ונטמאו קלחים וחזר ואגדו או בלא היה דעתו לאגדן ונמלך ואגדן [ולמאי דאמר בבית הגתות דאם נטמאו קדם עונת המעשרות לא בדא, ע"כ צ"ל דהכא בנגמרו בעודן קלחים איירי, דאל"כ למה לי טעמא משום שאינן תפושה אחת בשעת טומאה, תיפוק לי' משום שלא היו ראוין לתורמן בטהרה] ואכתי יש להוכיח מדאמר שם [בהא דכל בית הגתות אחד ותורמין מן הטהור על הטמא] הדא דתימר בשנטמא משישלה ומשיקפה שכבר נראו לתורמן בטהרה אבל אם נטמא כו' לא בדא, ומשמע דדוקא מן הטהור אין מפרישין עליהן אבל הן חייבין, ואף אם הפריש עליהן מן הטהור דיעבד חייל מעשר.
ומהא דתנן מעשרות פ"ד מ"ג ומן הטמא פטור מפני שהוא מחזיר את המותר, אין להוכיח דלא מפטר משום טומאה אף קדם שנגמרה מלאכתו, די"ל דחייב מדרבנן, ועוד דלמ"ד פסחים ל"ג ב' דמפקד פקידי עדיין השמן טהור ויכול לדרוך פחות מכביצה.
והר"מ פ"ה מה"ת ה"ח סתם ולא חילק בין נטמא קדם עונת המעשרות או לאחר מכאן, נראה דחזר בו רבנו, ומ"מ אין להוכיח דאפי' לא היתה לי' שעת הכושר בתלוש לית לן בה מדלא הביאו, די"ל כיון דלא שכיח ולא הוזכר בהדיא בגמ' לא הביאו, ומיהו אחמיץ במחובר דהוזכר בהדיא בגמ' ג"כ לא הביאו.
ובגמ' פסחים שם נחלקו אמוראי, ור"ה בדר"י ס"ל דטעמא דמפריש תרומה חמץ לא חייל משום שאין כאן שירים ראוין לאכילה, והגרע"א הק' דא"כ כי אפריש מן החמץ על מצה בדין הוא דתיקדש, אבל כבר יישבו אחרונים ז"ל דכיון דאין ראוי ליעשות תרומה על עצמו הו"ל פטור, וכ"ה בירו' פסחים פ"ב ה"ג, ונראה דה"ה לר"נ ב"י דמפרש טעמא משום תתן לו ולא לאורו ג"כ מפטר לגמרי ואין מפרישין ממצה עליו וכמש"כ תו' בכורות י"ב ב' ד"ה כיון, לענין שביעית, ולפ"ז אי נפלו מים על הפירות במחובר ותלשן טמא פטורין מתרומה ומעשר, [דין מעשר לא נתבאר אבל נראה דכל שאין חייב בתרומה אינו חייב בשארי] ומיהו לר"ה בדר"י דמפרש טעמא משום דבעינן שיריים אין טעם זה רק למפטר חמץ, אבל טמא דלא היה לי' שעת הכושר חייב, וחמץ לדידי' אפשר דאפי' הי' לי' שעת הכושר פטור, ומדהעתיקו הר"מ והר"ש דברי רנב"י משמע דהכי הלכתא וכדאמר וכן מורין בי מדרשא כוותי.
ג) ויש לעי' מהו דין חלה בנטמאת קדם נתינת מים, ולכאורה יש לאפטורי מחלה כמו דפטרינן מתרומה דאיתקשי להדדי וכדאמר מעילה ט"ו ב', מנחות ס"ז א', ובתו' נדה ו' ב' ד"ה נולד, פשיטא להו דחייבת בחלה, וצ"ע טעמא.
והדין מוכרח בהא דתנן חלה פ"ב מ"ג מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה ור"ע סבר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, ואם איתא דנטמאת קדם הטלת מים פטורה למה לא יעשנה במים טמאים, הלא אין כאן טומאת טבול לחלה כיון שלא היתה לה שעת הכושר, ולמה אמר ר"ע יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, ומשמע אף באי אפשר לנתינת מים בטהרה קאמר.
ד) ירו' חלה פ"ג ה"א ר"י בשם רשב"ל דר"ע היא דתנינן תמן כו', ומסקינן דברי הכל היא כיון שהיא נותנת המים זו היא ראשית עריסותיכם, לק' פ"ד ה"ב אמרו דבתחלה אמרו טעמא דר"ע דהנוטל חלה מן הקב ה"ז חלה משום דמדמה לי' לפירות שלא נגמרה מלאכתן והכא נמי מצי לצרפן, ואפי' אפה את הקב בפני עצמו ולא צירפו מ"מ חלתו חלה כדין הפריש מפירות שלא נגמרה מלאכתן דתרומתו תרומה אפי' לא באו לכלל גורן, וחזרו לומר דטעמא דר"ע דהוי כאומר פירות אלו תרומה על פירות אלו המחוברין לכשיתלשו ונתלשו, והנה לטעם זה אין דברי ר"ע רק כשהשיך אח"כ ובאו לכלל חיוב, ור"ע סבר דסתמא הוי כאומר שתחול לכשיצרף ורבנן פליגי אסתמא, אבל אם אמר בהדיא אפשר דמודים חכמים, וכדאמר בסוגין דמלמדין שתאמר ה"ז חלה על השאור המתערב בה ועל הקמח שנשתייר, והנה למאי דחזרו צריך שתהא החלה קיימת בשעת צירוף העיסה, וכאן בסוגין למאי דבעי למימר דהא דמגבהת חלתה בשעה שנותנת את המים הוא כר"ע, צ"ל דהיינו למאי דפירשו בתחלה דהוי כפירות שלא נגמרו, אבל לאחר חזרה דטעמא דר"ע דהוי כמתנה שתחול כשישיך לעיסה אחרת, א"כ ה"נ הוי כמתנה שתחול כשיגלגל, א"כ למה תנן ובלבד שיהא ה' רבעים קמח או שלא ישאר ה' רבעים כיון שהחלה חלה כשיגלגל, אלא לטעם דר"ע דמדמה לפירות שלא נגמרה מלאכתן אמר דה"נ בנתינת המים חשיב כלא נגמרה, ומסיק דנתינת המים עדיפא ולכו"ע חשיבא כפירות שלא נגמרה מלאכתן, ויש לעי' למאי דבעי למימר כר"ע למה צריך ה' רבעים קמח, וי"ל משום דלכתחלה אין מפרישין מקב וכדמסיק, א"נ לא חשיבא כפירות שלא נגמרה אלא בקב מגולגל או ה' רבעים מעורס.
שם פ"ב ה"ב מחלפה שיטתי' דר"ע כו', גם סוגין קדם חזרה דאי טעמא דר"ע משום דהוי כמתנה שיחול כשיצורף הכא כשיעשה קבין לעולם לא יצרף, אלא למאי דמפרשינן טעמא דר"ע משום דחשיב כפירות קדם גמ"מ פריך למה אמר ר"ע אל יעשנה קבין, הלא עיקר סברת ר"ע דמוטב להפריש חלה בטומאה מלבטל מצות חלה, ולר"ע דהנוטל חלה מקב ה"ז חלה יעשה קבין ויטול חלה, ולזה משני דלכתחלה אין נוטלין חלה מקב, והא דנוטלין קדם גלגול לכתחלה ואין נוטלין מקב הוא קביעות חכמים דצריך שיהא שיעור עיסה, ומיהו למאי דחזרו לומר טעמא דר"ע דהוי כהתנה ניחא בפשיטות.
ה) שם פ"ג ה"א אר"ח ל"ש אלא עראי אבל קבע אסור מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה כו', תוכן הסוגיא דר"ח מפרש טעמא דאיסור קבע הוא משום דפוטרה מן החלה דזימנין דלא נשאר שיעור חלה בעיסה, ומיהו במאי דמבטל חלה מזה שהוא אוכל לא איכפת לן אף שאוכל קבע, אבל כיון דבקבע הדבר מצוי שלא ישאר בעיסה שיעור אסרוה חכמים לעולם, ואפשר דבקבע חוששין במאי דמפקע לה מחלה אף שנשאר בעיסה שיעור, ולא ניחא לי' לר"ח לפרש טעמא דמתנ' כפשטה דקבע אסור משום איסור טבל כמו שאסרו חכמים קבע בכל טבל שלא נגמרה מלאכתו, דשאני פירות שאין להן שיעור וחטה אחת חייבת בתרומ"ע, והלכך כשאוכל קבע שפיר אסרו חכמים שהרי הוא טבל, ואילו הפריש חייל תרומה מה"ת, אבל עיסה שחלקה קדם גלגול פקעה טבלה, ואף אם הפריש לא חייל חלה כדין נוטל חלה מן הקב [לרבנן דר"ע, ואף לר"ע בלא חזר והשיך למאי דחזרו ופירשו טעמא דר"ע משום דהוי כמתנה לכשיצורף] ואע"ג דהכא לאחר שנתנה מים קיימינן, דקדם שנתנה מים ודאי אין איסור קבע, ולאחר נתינת מים אם הפריש חייל מה"ת דכבר מקרי עריסה כדאמר בירו', מ"מ כשחלקו קדם שהפריש פקע טבלו מה"ת, ואף אם יפריש עכשו לא חייל, והלכך ס"ל לר"ח דאין איסור בקבע משום טבל, [ואפי' לשיטת הפוסקים שאם הביא במוץ לבית אסור קבע [עי' מעשרות סי' ג'] הכא גרע טפי, דמתחלה אי אפשר לאסור קבע דלעולם כל הנפרש אין בו זיקת חלה דבצר לי' שיעורא] ואע"ג די"ל דחכמים גזרו עליו כבר איסור טבל לענין קבע כאילו כבר נתגלגלה, ואף אם חלקה והפריש הוי חלה מדרבנן ואסרו בקבע עד שיפריש, לא מסתבר לי' לר"ח לפרש כן, ופירש טעמא דמתני' כדי שלא יפקיע מצות חלה, ומיהו כיון דאסרו קבע שפיר מפריש וחייל חלה מדרבנן אף שחלקה וגם יש איסור טבל מדרבנן, אלא עיקר גזירת חכמים הוא מטעם הפקעת חלה, ור"י פליג ומפרש דגזרו איסור טבל בקבע ולא משום הפקעת חלה, שאילו היה משום הפקעת חלה אין חילוק בין קבע לעראי, שהרי אין חילוק בין קבע לעראי בכמות, אלא אם מכין מקדם סעודתו ואומר מכאן אני אוכל חשיב קבע, ואם אוכל בלא הכנה חשיב עראי וכמש"כ מעשרות סי' ד' סק"י, ומייתא מימרא דר"א דאף בלגין שהוא גדול לא הוטבל, וה"נ כשנוטל שתים שלש מקרצות מקרי עראי כיון שאם לא יאכל כולם יחזירם מקרי עראי, ועוד דאין לחוש שלא ישאיר שיעור חלה שהרי כבר אסרו חכמים לעשות עיסתו קבין ואיך לא ישאיר שיעור, ומיהו דברי ר"י אינן אלא סברא, דר' חגי סבר דאע"ג דאפשר דעראי יהי' הרבה, מ"מ לא אסרו חכמים אלא קבע שהוא קבוע ביותר, וסבר דאסרו אכילת קבע כדי לחזק מה שאסרו לעשות עיסתו קבין, [ומיהו בעשה קבין לא גזרו על קבע וכמש"כ לק' סק"ו] ור"י מסתבר לי' דהכא אסרו חכמים קבע משום איסור טבל.
והא דאסור בקבע היינו אפי' אינו עושה פת, ולר"ח דמשום הפקעת חלה אתינן עלה צ"ל דמשום שמא לא ישאר שיעור חלה בעיסה דמשום דמפקע לה לזה שאוכל מחלה [למה שכתבנו לעיל] לא שייך אלא כשאוכלן פת אבל לא כשאוכלן תבשיל.
ויש לעי' בהא דאמר דאפי' שתים ושלש מקרצות מותר הלא עיסה אינה ראוי' לאכילה אלא ע"י בישול או אפי' ובעלמא אור קובע לאסור עראי ועיקר משנתנו דהתירו עראי קשה, וי"ל דהא דאור קובע היינו משום גמ"מ וכמש"כ מעשרות שם ס"ק י"א אבל קבע לא הוי כיון דדעתו לאפות כל העיסה ואפה מקצתו כדי לאכלו מיד עראי, ומיהו צ"ע מה צריך להביא הא דר"א אף מה שבלגין לא הוטבל.
ו) ועיקר מימרא דר"א דאף מה שבלגין לא הוטבל לא נתפרשה כל צורכה, ובמעשרות סי' ה' סק"ג כתוב דר"ל דאע"ג דהלגין גדול ולא ישתה הכל ולא אמרינן דסתמא הוי כמשאיר לסעודה אחרת ויהא הלגין כבור קטן, אלא אמרינן דסתמא עומד להחזיר המותר לגת [אבל לישנא אף מה שבלגין אינו מתישב אלא הו"ל לומר אף נטל בלגין לא הוטבל וצ"ע] ויש לפרש כן גם בעיסה אף שלקח יותר מכדי אכילתו עכשו לא הוטבל, ולרוחא דמלתא נקטה דאף אם הפריש הרבה עדיין עלי' שם עראי, ונראה דאף אם לא הוחזר לא הוקבע ויכול לאכול את הנשאר בלא מעשר, ומיהו אם חשב בהדיא לקובעו לסעודה שני' הוי כדין מכאן אני אוכל דחשיב קבע, ובמעשרות שם כתוב דר"א קאי במזגו בצונן, ואי דין מזגו בצונן הוא דוקא בשותה על הגת וכמש"כ מעשרות סי' ד' ס"ק ט"ז קשה דאינו ענין לנוטל ב' ג' מקרצות, אבל לדעת הר"מ שכתוב שם ס"ק ל"ג דבצונן אפי' חוץ לגת ניחא, ואפשר דר"א כולל בין מזגו על הגת ובין שותה בלא מזיגה אפי' חוץ לגת.
נראה דאוכלין קבע מקב אפי' לר"ע דהנוטל חלה מקב ה"ז חלה, ואפי' למאי דפירשו טעמא דר"ע דמדמה לי' לפירות קדם שנגמרה מלאכתו דמ"מ כיון שאין מפרישין לכתחלה מקב והשתא בציר שיעורו מסתבר דלא אסרו קבע, ומיהו יש לאסור לאכלו דהא אסרו לעשות עיסתו קבין וא"כ השתא נמי חייב להוסיף קמח ולחייבו ולא לאכלו כן, ומיהו אפשר דלא אסרו רק לכתחלה ואם כבר גלגל לא חייבוהו להוסיף, ועוד דאין איסור לעשות עיסתו קבין אלא בדעתו לאפות ה' רבעין ומחלקן, אבל כי לית לי' רק קב לא חייבוהו להטריח למצוא עוד.
ובנתן מים דאסור בקבע נמי אינו אסור רק בשכבר עירס ה' רבעים אבל בבציר משיעורא לא אפי' לר"ע, וכש"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ע, ואף לר"ע למאי דחזרו לומר טעמא דר"ע משום תנאי.
ז) נראה דהא דתנן פ"ב מ"ג יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה, היינו שיחלק לקבין קדם נתינת מים, דאם יערב ה' רבעים כבר הוא חייב להפריש מדרבנן וכבר גרם טומאה לחלה, ומיהו אם כבר נתן מים ועכשו אי אפשר לי' לגמור בטהרה נמי חייב לחלק כדי שלא לגרום טומאה לחלה דאורייתא, ואע"ג דהשתא ג"כ חייב להפריש מדרבנן וחלה זו שהוא מפריש הוי חלה דאורייתא, מ"מ כיון דהשתא רשאי לאכול כל העיסה בלא חלה מה"ת, כי מגלגל לה בטומאה חשיב גורם לטומאת חלה.
ח) פ"ג ה"ב אר"ש דר"ע היא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין אר"ז ד"ה הוא יעשנה קבין בספיקן [ר"ל הא דתנן יעשנה בטומאה היינו דיעשה כדין עיסה טמאה, ועיסה טמאה עושה קבין כדי שלא לגרום טומאה לחלה, ואחרי שעושה קבין רשאי גם לטמא, והגר"א גרם יעשנה קבין בטומאתן] התיב ר"ח כו' אף בשאר המינין כן אית לך למימר יעשנה קבין בספיקן, קשיא לי' עיקר הדין, כיון דרבנן סברי דאפי' קדם גלגול אסור לטמא ה' רבעים אע"ג דאין כאן הפסד כהן שהרי בידו לעשות קבין ולא יתן לכהן כלום, וע"כ שאסור לגרום טומאת חלה בעולם, א"כ גם בנולד לה ספק טומאה נמי צריך לעשות בטהרה דלמא היא טהורה אלא דבחלה איכא תקנה לעשות קבין, אבל בפירות דליכא תקנה צריך לעשות בטהרה, מיהו לא יתכן לפרש כן, דא"כ כי אתיא כר"ע נמי קשיא, נהי דמתיר ר"ע לעשות בטומאה במקום שאי אפשר משום דר"ע לית לי' תקנתא דקבין דהפקעת חלה חמירא לי' טפי, אבל בנולד ספק טומאה למה לא יעשה בטהרה לר"ע כמו לרבנן, אלא ודאי אין איסור לטמא טבל אלא משום הפסד כהן וכיון שנולד לה ס"ט שאין כאן הפסד כהן מותר לטמאותה וכדמסיק לקמן ומודים בזה חכמים, ומיהו בחלה דאיכא תקנה שלא להביא חלה טמאה לעולם ס"ל לחכמים דמוטב לעשות קבין, ואף בנולד לה ספק טומאה כן, דסוף סוף החלה תשרף, מוטב שלא להביאנה לעולם, ואלא קשיא לי' למאי דמשני דיעשה בטומאה היינו קבין וא"כ אין גורם טומאה לחלה כלל, לא יתכן הא דתניא וכן שאר המינין, דהתם ע"כ אשמעינן דמותר לגרום טומאה לתרומה כיון דבלא"ה יש בו ספק טומאה, וע"כ ברייתא אזלא כר"ע ומפרש תנא דברייתא גם מתנ' כן, ומיהו אין כאן תיובתא גמורה לר"ז, דאפשר דנקט לשון וכן, דסוף סוף היתר קבין הוא ג"כ על יסוד הספק ושפיר מיתני לי' וכן.
ט) בתוס' נדה ו' ב' ד"ה נולד, כתבו בחד צד דקדם גלגול מותר לטמא אפי' בלא נולד לה ס"ט ואין כאן הפסד כהן משום דאפשר להפריש עלה ממקום אחר, ונראה כונתם אליבא דר"א חלה פ"ב מ"ח דניטלת מן הטהור על הטמא, ואיכא אמוראי בירו' שם דהורו כר"א, והא דתנן שם מ"ג מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין אתיא אפי' כר"א, דהתם בלית לי' עיסה טהורה, ומיהו בירו' פ"ג ה"ב אמר בדין הוא שיטמא אדם טבלו כו', ומשמע דאף אם יש לו עיסה טהורה אסרו חכמים לטמאותה, ומשמע דאפי' כר"א אתיא דלא הקילו חכמים בשביל שיש לו עיסה אחרת.
י) פ"ב ה"ב מתנית' דר"ע דר"ע אמר יעשנה בטומאה כו' עיסה גדולה היתה כו', רהיטת הסוגיא דאין הלכה כר"ע אלא משום דעיסה גדולה היתה והקילו משום טורח, ואע"ג דלקמן פ"ג ה"ב מוקי סתם מתנ' כר"ע, כבר כתבנו לעיל סק"ח דאין כל כך הכרח ממתנ', ואפי' למאן דמפרש לה כר"ע ע"פ הברייתא אפשר דלא חשיב סתם משנה, דעיקרו אשמעינן דאינו חייב לנהוג בה דין עיסה טהורה, ונקטי' לדעת ר"ע יעשנה בטומאה, וגם לרבנן באיכא טורח לעשות קבין הדין כן, אבל הר"מ פ"ח מה' בכורים הי"א פסק כר"ע ולא אתפרש טעמא, והרמב"ן בה' חלה כתב דהלכה כת"ק וסיים דוקא בא"י אבל בחו"ל כיון דנאכלת בטומאה יעשנה בטומאה, ומשמע דבא"י אף בזמן הזה שאין לנו טהרה יעשה קבין, ולכאורה נראה דכיון דאין לנו טהרה לעולם אין ראוי לעשות קבין לעולם, והמנהג לעשות בטומאה, ואפשר שהוא כדעת הר"מ. [א"ה, ע"ע דמאי סי' ד' סק"ג].