סימן קצו
עריכהא) רא"ש ה' חלה סי' ו', כ' דאם העיסה של ישראל ושל נכרי ויש שיעור משל ישראל יוכל להפריש מני' ובי' דיש בילה בדבר לח לכו"ע ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהא בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור מה"ת, ונראה דהא דהוסיף רבנו דחלה אין לה שיעור מה"ת היינו לתת טעם שאינו נוטל אלא אחד מכ"ד מחלקו ועושה אותה חלה, ואע"ג דבחלתו איכא חצי פטור ולא חייל עלי' שם חלה מ"מ כיון דאין שיעורו אלא מדרבנן והכא הרי נותן לכהן אחד מכ"ד סגי בכך, וזו כונת הרא"ש בראשית דבריו ז"ל שא"א להפריש כדי שיעור חלה של חלקו שהרי חציו פטור ומפריש מפטור על החיוב, ומסיק דמ"מ יש להקל, ומיהו קשה דהא לק' בסי' ט' בשאור של חיוב ועיסה של פטור מוציא אחד מכ"ד על כל העיסה, ולא סגי בחלה כנגד החיוב לחוד י"ל דהתם משום טעם כעיקר חשבינן כאילו כולה חיוב, ואע"ג דכשמפרי' ממקום אחר מפריש לפי חשבון דכיון דמתקן את האיסור מיתקן התערובות, מ"מ כשמפריש מני' ובי' לא הקלנו שהרי מן הדין צריך שיפריש מן החיוב על החיוב אלא מפני הדחק הקלנו עליו בשותפות עכו"מ שלא להפריש על חלק עכו"מ, מ"מ בכולו של ישראל לא הקלנו, ומיהו אין אנו בטוחים שזו כונת רבנו ז"ל, אלא שאין אנו יודעים לישבם בלא"ה, לא מש"כ בה"ו ולא מה שהצריך רבנו בה"ט לטעם שנעשית כולה טבולה.
ובטוש"ע סי' ש"ל ס"ג כתב בעיסת השותפות של ישראל וש"נ ויכול להפריש מני' ובי', ולמש"כ ר"ל שמפריש אחד מכ"ד מחלקו, ומפריש קודם שיחלקו כדי שלא ימסור לנכרי טבל שאין ברירה [והכא בקמח של נכרי שכבר הוכר ולא שייך ברירה].
ומיהו בלקח עיסה מן הנכרי ועירב מפריש לפי כולה דכיון דהיא עכשו של ישראל הוי כדין שאור שלא הורמה בסי' ט' שנוטל לפי כולה דנעשית כולה טבולה כדין טבל אוסר בכ"ש, וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל ב' דין ג' שלא התיר ליקח מני' ובי' כשיעור חיוב, אלא אם בא ליטול מני' ובי' נוטל לפי כולה וכדי שלא יפסיד נתן להן עצה ללוש כדי שיעור חלה.
ב) והנה מבואר דעת הרא"ש דיש בילה בעיסה וחשיב כלח, וכ"ד הר"פ שהביא הטור סי' שכ"ד דבשאור של פטור יכול להפריש מני' ובי' ולא חיישינן דלמא בא לידו מן הפטור, וכן נראה מדברי המרדכי ס"פ מקום שנהגו, שכתב שלא יערב שאור פטור דלמא ישלים בהם השיעור ולא חש דלמא יפריש מני' ובי', ומיהו בב"י סי' שכ"ד כתב בשם המ"כ דאין בילה ואם מפריש מני' ובי' צריך שיפריש יותר משיעור הפטור, וכ"כ בתה"ד סי' ק"ץ בשם המרדכי בשם מהר"מ, וכבר כתב הר"ף שנהגו להחמיר אלא שכתב שהיא חומרא יתירא, וגם השואלים בתשובת הרא"ש נהגו להחמיר וגם הרא"ש בתשובתו לא אמר לבטל מנהגם.
ונראה להוכיח דעיסה בעיסה יש בילה מהא דתנן ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל ולא חיישינן דלמא לקח הכל מן הפטור, וכ"ת משום טעם כעיקר אתינן עלה אכתי ליכא שיעורא דהא מחמת טכ"ע אין ההיתר מצטרף לאיסור וכמש"כ הרמב"ן ר"פ אלו עוברין וכדמוכח בסוגיא שם, ואף לדעת הרא"ש פ' ג"ה בשם ר"ח דבאיכא כזית בכא"פ לוקה על כל כזית מן התערובות אכתי הכא שאין כאן מן השאור כלום אלא טעמא לחוד אין כאן כזית בכא"פ ואין מפריש אחד מכ"ד, ומיהו י"ל דהקילו בשיעורא דרבנן ומה"ת סגי בטעמא לחוד ואכתי הדבר מוכרח בהא דתנן העושה עיסה מן הדגן ומן האורז אם יש בו טעם דגן אדם יוצא בה יד"ח בפסח למה שפי' הרא"ש סוף ה' חלה דמיירי ביש כבכא"פ ומשום טכ"ע, ואי אין בילה ניחוש דבמאי דאכיל ליכא מן הדגן כזית בכדי אכילת פרס, ומיהו דעת רמב"ן דהתם משום גרירא ואפי' ליכא כבכא"פ.
ובתו' זבחים ע"ח א' פירשו בעירב ב' זיתים נותר וב' זיתים פיגול ובללן ואכל חציין בהתראת נותר וחציין בהתראת פיגול הוי התראת ספק אבל אחת מהן ודאי אמת, וזה לא יתכן אלא א"כ יש בילה, וכ"ה ברמב"ן ע"ז ע"ג דשאור בעיסה יש בילה כלח בלח.
ובירו' הובא ברא"ש סי' ו' יעשה קב מכאן וקב מכאן וקב הנכרי באמצע א"ל ר"ז ואינו מעורב ע"י גידין [וי"ג ע"י עכו"ם] ולכאורה אינו מובן דאי יש בילה מאי פריך ואי אין בילה מאי משני, ואפשר דאע"ג דאין בילה מ"מ מעט מעורב בכל וזה דמשני לי' אבל הסברא קשה דאם אין בילה ודאי יש לחוש שאין כאן כלום ממין אחד וכדאמר זבחים פ' א', ואפשר לפרש דבאמת י"ב והמקשה סבר שאין כאן חיבור כיון דבכל חוט מעורב דבר שאינו מחבר ואיקליש חיבורו ור"ז השיב לו דחיבור קליש חיבור, ואף אם נפרש דסבר אין בילה ומ"מ מעט איכא למדנו דבחלה דידן דסגי בכ"ש יכול להפריש מני' ובי'.
ג) אבל הגר"א ז"ל יו"ד סי' ש"ל סק"ה חולק על הרא"ש דאף קמח בקמח אין בילה ועיקרו סברא שלא הביא רבנו ז"ל שם שום ראי' דאין בילה בקמח, ומהא דפ"ד דתרומות דמשמע שם דאע"ג דטוחנן אין בילה התם טוחן רק שלא תהיינה ניכרות בין לבנות לשחורות, אבל דבר שאפשר לטחון לקמח ולבלול יפה יפה שפיר י"ל דחשיב לח בלח, וצ"ע למה קרי להו לדברי הרא"ש תמוהים, ובר"מ פי"ג מה' תרומות ה"ד כתב בד"א בדשא"ד להבלל כגון חטים לחטים או קמח לקמח כו' י"ל בלא בלל יפה יפה ולא הקילו אלא ביין ושמן דנבלל בתנועה לחוד אבל קמח בקמח שכל שלא בלל יפה יפה יש לחוש שכל התרומה נפלה לחולין השניים ומדמע לפי חשבון אף בבלל יפה נמי החמירו לדמע לפי חשבון כל שלא נתבטל, ואפשר דהר"מ איירי בלא בלל יפה יפה.
ובתה"ד סי' ק"צ נמי שונה לה בפלוגתא והביא דעת סמ"ק דיש בילה, ודעת ר"ח א"ז דאין בילה, איברא מש"כ התה"ד בדעת הרא"ש לחלק בין עירב שאור לעירב עיסה [אולי כונתו עירב קמח] אינו מובן, ומה שלא הקיל הרא"ש בתשובה להפריש מני' ובי' הוא משום שהיו השואלים מחמירים כדברי האומרים אין בילה ויהיב להו תקנה לצאת כל הדיעות, וגם אם מפרישין מני' ובי' מפרישין גם על הפטור.
ד) ש"ך סי' שכ"ד ס"ק י"ח, כתב בדעת הטור דיש בילה בין עירב עיסה בין עירב שאור, וכדעת הסמ"ק והר"ף, ותמה למה כתבו הטעם דנעשית כולה טבולה ת"ל משום יש בילה, ולמש"כ לעיל נתנו טעם הא דמפריש על כולה ולא סגי באחד מכ"ד לפי החיוב לחוד, אבל מש"כ הש"ך לחלק בין מעט לרוב אין לו מקום דאם דינו כלח קיי"ל יש בילה אף אם צריך למועט וכדמוכח זבחים פ', ואם אין בילה חיישינן דלמא בא בידו מן המועט וכדמוכח שם.
והנה ברא"ש כתב דהא דמפריש ממק"א עליו ולא הוי כמפריש מן החיוב על הפטור שאין השאור בטל בעיסה, ור"ל משום טכ"ע דאורייתא וכמש"כ ר"ש, ובהא דאם אין לו עיסה אחרת מפריש לפי כולה כתב הטעם דטבל אוסר בכ"ש במינו והנה שאור בעיסה יש בו חומרי מינו ויש בו גם משום טכ"ע ולכאורה טכ"ע עדיפא שהוא דאורייתא ומטעם זה מותר להפריש עליו ממק"א, ולמה סיים רבנו בהא דמפריש לפי כולה משום טבל אוסר בכ"ש, [ועי' ש"ך סק"כ] אמנם יש חילוק בין רישא לסיפא דרישא שמפריש על השאור מהני טכ"ע שהשאור בחיובו אבל בסיפא שמפריש על כולו אין חנ"נ מה"ת ולא נהפך ההיתר לאיסור וטעם טבל אוסר בכ"ש או משום טכ"ע שוין הן דשניהם דרבנן, ובאמת אי אפשר לפרש כונת הראשונים ז"ל דמשום טבל אוסר בכ"ש יכול להפריש מני' ובי' אף אם אין בילה ויש לחוש שבידו מן הפטור דזהו ממש דינו דרש"ש מנחות ל"א א' דאינו יכול להפריש ממק"א עליו, וה"נ השאור חייב מה"ת והעיסה אינה אלא מדרבנן, ועוד נהי דאסור לאכול כל התערובות משום דפתיכי בי' איסור אבל אין ההיתר מתחייב בחלה [ואף אם נימא חתיכה נ"נ מדרבנן, מ"מ כיון שא"צ להפריש רק מן החיוב וממילא מיתקן כולו לא שייך להפריש מהפטור על החיוב].
והנה דברי הש"ך ז"ל דמשום טבל אוסר בכ"ש יכול להפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור, וזה שייך בשאור של חיוב בעיסה של פטור או עיסה בעיסה, אבל שאור פטור בעיסה חייבת אין השאור מתחייב, והלכך צריך בדינא דהר"ף משום בילה, וכבר תמה עליהם הגרע"א דודאי משום טבל אוסר בכ"ש נאסר גם שאור משום תערובות עיסת טבל, ואין דין טבל אוסר בכ"ש מספיק לעשות חיוב כיון דהוא מדרבנן, והלכך בעיסה אם הרוב פטור אין לו פרנסה ממק"א אלא א"כ האחר אינו חייב אלא מדרבנן כדאמר מנחות ל"א א' ומני' ובי' תלוי אם יש בילה, ואפשר להקל כדעת הרא"ש הר"ף והסמ"ק וכמו שהכריע בשו"ע, ויש מקום להחמיר כדעת המחמירין וכדעת הגר"א, וכן דעת ש"ך שראוי להחמיר למעשה.
ועיסה שלא הורמה שנתבטלה ברוב שהורמה מין במינו דאמרינן דאין לה פרנסה ממק"א דהוי מן החיוב על הפטור, מ"מ אם עבר והפריש עליו ממק"א העיסה מתוקנת והחלה נשארה בטבלה, ולדידן שמפרישין חלת האור אפשר שמותר לכתחלה בשעת הדחק וכמש"כ דמאי סי' י"ב ס"ק י"ט לענין מעשר כה"ג.
ה) יו"ד סי' שכ"ד סי"ב בהגה' האופה פשטיד"א כו', מש"כ הט"ז והש"ך דאשמעינן דיכול להפריש על הטעם ולא חשיב מן החיוב על הפטור, צ"ע דמאי רבותא מעיסה אחרת יותר מפשטיד"א עצמה ולמש"כ ט"ז דדוקא מעיסה אחרת ניחא אבל כבר חלקו עליו אחרונים ז"ל, ונראה דיכול להפריש מטעם על טעם ויקח חתיכה קטנה מן הבשר ויעשה את הטעם שבה חלה על השאר, והכי אמר בירו' פ"ק דדמאי ר"י כד הוה אכל אפי' קופד כו' הוה מתקן, ואע"ג דהתם בדמאי [ובנתבשלו ברשותו שכבר נתחייבו הזרעים והירקות בדמאי דאם לקח ביעים מבושלות לא גזרו על תערובות דמאי] מ"מ שמעינן דחייל מה"ת שם מעשר על טעם דאי לא חייל לא תיקן כלום, וכ"מ ממתנ' דנתן שאור שלא הורמה חלתה לעיסה שהורמה דמפריש מני' ובי' לדעת הסוברין אין בילה ואפשר שבא לידו הכל מן העיסה וע"כ דחייל חלה משום טעם וכמש"כ לעיל, [ומיהו נראה שאין להפריש מן הבשר של פשטיד"א על עיסה אחרת או על הפשטיד"א ולא מיקילינן רק במקום שי"ל בילה, ומיהו בחלה דידן שאין לה שיעור לכאורה מפריש גם מן טעם על עיסה]. [א"ה, ועי' לעיל סי' כ"ד ס"ק כ"ג].
ו) נראה דענבי בציר בענבי עוללות דמעשר מני' ובי' [והיינו ביין וכדמוקי בירו'] הוא דוקא משום בילה, אבל אי נזדמן לידו מן הפטור אף אם יש בהם טעם שקבלו מן החיוב לא מהני שהרי טעם מין במינו אינו אלא דרבנן, ויש לפ"ז סעד דטעם משנה ראשונה נמי משום בילה ולא משום טכ"ע דכיו"ב משמע דחד טעמא לתרוייהו, ומיהו הא דמפריש עליהן ממק"א לאו חד טעמא דבחלה משום טכ"ע ובתרומה איירי שרובו חייב או שמעשר מחיוב דרבנן וכמש"כ הר"ש, [מיהו יש לתמוה דבירו' אמר דלמ"ד טבל בטל ברוב מפריש מן הנשוך שהוא מדרבנן אלמא דשאור בעיסה מקרי מב"מ כיון שמשתוין אחר תערובתן ועי' מעשרות סי' ו' בארך והר"מ והרע"ב פי' באמת שמביא פחות מכשיעור וכדאמר בירו' ולמאי דמשמע בירו' דלמ"ד טבל בטל ה"נ בטל ולא הוי כאן משום טכ"ע ע"כ הא דמעשר מני' ובי' הוא משום בילה וע"כ דהוי כלח בלח וכיו"ב דקתני הוי דוקא].
ז) שאור של טבל הטבול לתרומ"ע שנתן לעיסת חולין נראה דבמחלוקת שנוי', לדעת הרא"ש דיש בילה מעשר מני' ובי', אבל לדעת האומרים דאין בילה א"א להפריש מני' ובי' ולא מהני כאן טכ"ע, דלא נאמר אלא בחלה דלית לי' שיעורא מה"ת, אבל במעשר אם נזדמן לידו מן החולין אע"ג שיש בהן טעם של השאור אין בעשירית טעם כדי שיעור מעשר דהרבה טעמים יש בממשו ואע"ג די"ל דחשיב הטעם כאוכל שנתפח הא קיי"ל מנחות נ"ד א' דכמו שהן אינו אלא לחומרא ולא לקולא, ואפשר דטעם לא מקרי נתפח, והדבר מבואר ברא"ש סי' ט' שכתב שאם אין לו עיסה אחרת מביא קמח ומצרף עם השאור לה' רבעים וכ"כ הר"ש פ"ג דחלה מ"ח, ולא אמרינן כיון דנתפשט השאור בכל העיסה הוי כנתפח והרי יש בה ה' רבעים ואפי' אם השאור מעיסה שאין בה ה' רבעים ליחייב השתא השאור, והר"ש והרא"ש דקדקו לפרש דשאור מעיסה חייבת היא, אלא ודאי שאין הפשטת טעם כנתפח אפי' לחומרא, ומיהו י"ל שדקדקו לפרש בשאור חייבת דאל"כ אין מפריש עליו ממק"א, ומ"מ למדנו שאין הפשטת הטעם משלים שיעור מדאורייתא, וזה מוכח ג"כ מהא דמפריש עליו ממק"א לפי חשבון.
ואם נתערב עיסה בעיסה נמי בהאי פלוגתא דיש בילה תלי, בין מין במינו בין מין בשא"מ, ואין נפקותא בין הרוב חיוב לרוב פטור, ומיהו במין בשא"מ יש מקום לדון אף אם אין בילה לדעת הרא"ש שלהי ה' חלה דמשום כזית בכא"פ מתחייבת כל העיסה ומפריש ממק"א גם על האורז, א"כ הדין נותן דגם כאן מפריש על הכל, א"כ מפריש גם מני' ובי' דשב כולו חיוב, איברא אם אין בילה אין אנו בטוחים שיש בכל התערובות כזית בכא"פ, וכמש"כ לעיל.
ח) והנה בא לידינו עיסה שעיקרה משיפון חו"ל, אבל מרננין שמערבין בה סלת חטים והסלת יש בארץ מהגדל כאן, ויש מהמובא מחו"ל, והגדל כאן הוא נטחן ברחיים הגדולה המספקת סלת לכל הארץ, שכפי הנשמע מעשרין שמה ע"י משגיח ממונה על כך, ונראה דאפשר להקל להפריש מני' ובי' כדעת הרא"ש דיש בילה בקמח בקמח, כיון דס"ס הוא שמא לא עירבו ואם עירבו שמא של חו"ל ואם של ארץ שמא הוא מעושר ועוד נראה דעובדא דידן לא חמירא מדמאי וקיי"ל דבדמאי יש בילה וכמש"נ דמאי סי' י"ב, ומיהו אם אפשר למצוא טבל ודאי יכול להפריש עליהן בתנאי ואת התרומה ותרומ"ע שעשה יקבר וכמש"כ לעיל שם.
ט) רא"ש ה' חלה בסופו הביא ל' רמב"ן ומסיק דמשום טכ"ע נהפך ההיתר לאיסור, ולדעת ר"ת אפי' ליכא כזית בכא"פ, ולדעת ר"ח דוקא דאיכא כזית בכא"פ, ודעת רמב"ן מבואר במלחמות ר"פ א"ע, דלא מהני לעולם טכ"ע לצרף את ההיתר דאל"כ הרי המל"א בכל התורה משום טכ"ע ולמה פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי, והא דאמר ע"ז ס"ז טעמו וממשו לוקין וזהו כזית בכא"פ היינו באכל מן האיסור כזית, והלכך ע"כ הכא משום גרירא.
ויש לעי' לפי' הרא"ש דמשום טכ"ע אתינן עלה איך משלים האורז שיעור חלה [וכדאמר בירו' דדוקא רשב"ג ס"ל דבעינן שיעור בדגן לחוד] וגם מפריש ממנו על עיסה אחרת ומעיסה אחרת עלי', הא תנן פ"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה כו' אם יש לו פרנסה ממק"א מוציא לפי חשבון, ולא מהני טכ"ע לחייב הכל, ומשמע דאפי' יש כזית בכא"פ, וי"ל דהכא חשיב טעמו ולא ממשו דלענין ממשו חשיב מין במינו ורק לענין טעמו חשיב כטעם של א"מ אבל לכי החמיץ את העיסה שב לחד מינא, ולפ"ז שאור של חטים בעיסה של שעורין מפריש לפי כולה, אבל י"ל דכיון דהורמה חלתה של העיסה מועלת הפרשתה, וכל שאתה הולך ומחייבה משום טכ"ע לא יועיל לחזור ולחייב זה שהורם כבר ממנה והרי הוא כאילו הרים השתא, ומיהו שאור של חטים מארץ שנתן לעיסת שעורין של חו"ל לדעת הרא"ש מפריש עלי' ממק"א לפי כולה אבל לדעת רמב"ן אין מפריש אלא לפי חשבון, ולדעת הרא"ש מצטרף השאור והעיסה לה' רבעים משום טכ"ע [שו"ר דז"א אלא בחטים וכוסמין אבל לא בחטים ושעורים דלענין חלה דאורייתא אין חטין ושעורין מצטרפין וכמש"נ ס"ק י"א].
י) ובדגן ואורז לדעת רמב"ן אפי' ליכא כזית בכא"פ מתחייב כולו ומפריש עליו ממק"א לפי כולו, ודוקא אורז א"י אבל אורז חו"ל לא עד דאיכא ה' רבעים דגן ויהא כזית בכא"פ, ואפשר דבנ"ט סגי.
ודעת רמב"ן דקיי"ל כרשב"ג דבעינן שיעור חיוב מדגן לחוד [ואם בא מקצתו מעיסה גדולה סגי] דאע"ג דאורז ג"כ נגרר מ"מ הנגרר נטפל לחיוב אבל אם אין חיוב בלעדו אין הבא ע"י גרירה משלים שיעורא, ומיהו אי איכא חיוב זולת האורז, ונעשה כולו חיוב, האוכל כזית קדם שהורם חלתה לוקה אע"ג שאין כאן כזית מן הדגן לחוד, ומיהו לענין כזית מצה לעולם אין האורז משלים השיעור אלא בעינן כזית מן הדגן וכדתניא בתוספתא, ולכאורה היה מקום לחלק דבעיסה בעינן חיוב בעיסה אין הנגרר משלים אבל מצה לא בעינן שיעורא במצה אלא באכילה שאם יש לו חצי זית ואפה קדם אכילת פרס והשלים אכילתו יצא, א"כ כשאכל את הנגרר נמי יצא, אבל למדנו מהתוס' דגם באכילת מצה בעינן שיעורא זולת הנגרר וכן הוא בראב"ד בפ"ו מה' חמץ ה"ה.
ודעת רמב"ן דאין גורר אלא חטים ואורז בלבד, ושאר מינין שאינן בדין גרירא בעינן טעמא ורובא, ואפי' איכא רובא אין שאר מינין משלימין את השיעור, דהא דעת רמב"ן במלחמות ר"פ א"ע ובחולין צ"ט דאף באיכא כזית בכא"פ ממשו אין היתר מל"א, וה"נ לא משלים שיעורא וכ"מ בל' הרמב"ן, [וביטול רוב לא מהני לעשות מפטור חיוב] מיהו יש לעי' לר' הילא דמצריך רובא מאי האי דתנן במתנ' אם יש בה טעם דגן איך יתכן דרובא דגן ואין בה טעם, ואפשר דטעם גמור קאמר שאם נשתנה טעמו אף שנרגש לא מקרי טעם דגן, מיהו יש לעי' למה לי רובא בכזית בכא"פ ליסגי כמו באיסורין [היכא דאיכא ה' רבעים דגן] וי"ל דלא מהני טכ"ע לענין לצאת בשביל מצה, ולא לחייב בחלה, א"נ אם רובא מדבר שלא בא לידי חימוץ גם המיעוט אבד את החימוץ ובטל שם דגן מני'.
יא) ירו' פ"ק דחלה ה"א הכא ב' דברים רבין על אחד ומבטלין אותו, אע"ג דבלול מצטרפין לכו"ע אין הצירוף אלא מדרבנן דאם יש צירוף לא שייך ביטול, והכא באיכא שיעורא מכל אחד פליגי שכל טבל בטל בחברו ואין כאן עיסה הגונה מאחד מהן, ואילו נתערבו רק ב' מינין יש כאן אחד שיש בו רוב, אבל כשנתערבו ג' מינין ב' מינין מבטלין את האחד וה"נ פליגי לענין מצה כדאמר לק' בה"ב ולדעת רמב"ן דבשאר מינין בעינן רובא ניחא, אבל לדעת הרא"ש דמשום טכ"ע ראוי לחייב אף שאר מינין והא דפטרינן שאר מינין ברוב מהן הוא משום דאינן באין לידי חימוץ ואפשר שזו גם דעת רמב"ן [לענין לפטור בזמן שיש שיעור דגן] וכמש"כ לעיל, א"כ בעירב ג' מינין שכולן באין לידי חימוץ הדין נותן לחייב כל אחד ולא שייך ביטול ברוב כיון דהוי מין בשא"מ ונותן טעם ויש גם כזית בכא"פ, [ובריט"א הביא שכן הק' הרשב"א והוכיח מזה דקיי"ל כרשב"ג דלא מהני טכ"ע להשלים שיעורא וצ"ע דהא בירו' פטר מה"ת אפי' איכא ה' רבעים מכל אחת] וי"ל דדוקא בנתן שאור החייב לעיסה הפטורה מין במינו או נתן חטים לתוך אורז מהני טכ"ע אבל נתן חטים לתוך שעורים כיון שאינן מצטרפין לא חשיב חימוץ דידהו חימוץ כל שמתבטלין ברוב ואין חימוץ של זה כשל זה ואין עיסה של זה כשל זה וכל אחד מפסיד חשיבותו משום ביטול.
ואף אם עשה עיסת חטים של ה' רבעים וכן של שיפון ושל שעורים ועירבן בטלין מדאורייתא כדאמר בירו', ואע"ג דכבר היתה כל אחת עיסה וכבר נתחייבה, מ"מ כל שפקעה שם לחם מיני' אח"כ מיפטר, ועיקר חיוב משום שם לחם, וכל עיסה שאינה ראוי' ללחם לאו עיסה היא לענין חלה ומצה, [מיהו קשה דהא תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת כדאיתא סי' שכ"ט ס"ג ומשמע מדאורייתא, ואפשר דבירו' איירי בחשב מתחלה לערבן וצ"ע] מיהו הא דתלי לה בירו' לדין איסורין מבטלין זא"ז צ"ע דהא הכא כחד איסורא וכחד שמא, ואי משום שאינן מצטרפות זע"ז הן מפסידות זא"ז א"כ אפי' למ"ד אין איסורין מבטלין זא"ז הכא עדיף.
יב) הק' הריט"א לפי' רמב"ן דחיוב אורז משום גרירא, והא דהוכיח זבחים ע"ח א' מכאן דטכ"ע דאורייתא, דאי טכ"ע לאו דאורייתא אינו בדין שדבר המתבטל גורר א"כ מאי מבעיא לי' בירו' אי תבואה שלא הביאה שליש נגרר תיפוק לי' שאין זה שהביא שליש גורר משום שהוא בטל ברובא שלא הביא שליש שהרי מין במינו מה"ת בטל, וי"ל שאין דברי רמב"ן אלא במין בשא"מ דכיון דיהיב טעמא ואיסורו ניכר ראוי שיאסר ואם נימא שהוא בטל ע"כ דהמיעוט לא חשיב וכאיקליש הוא, א"כ אין בכחו לגרר ואם הוא גורר ע"כ שטעם הוא כח אלים ומציאותו מציאות וראוי לאוסרו, אבל מין במינו שמתבטל לא מפני שאיקליש אדרבה הוא מתאחד עם ההיתר בטעמו אלא מפני שאינו ניכר בעולם מתבטל מדין רוב שאמרה תורה, ודאי ראוי הוא לגרור ושב כולו חיוב.
יג) יו"ד סי' שכ"ד ס"ט העושה עיסה מהחטים ומהאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, אם יש ה' רבעים דגן, או שלקח עיסת דגן מעיסה גדולה, אותו הדגן לכו"ע חייב, אבל האורז לדעת הראב"ד בפטורו עומד, ולדעת רמב"ן גם האורז שב לחיוב, וכ"ד ר"ש והרא"ש, ואם אין ה' רבעים מן הדגן לדעת הראב"ד ורמב"ן פטורה, ולדעת ר"ש והרא"ש חייבת, וכ"ד הר"מ, ולדעת הרא"ש דוקא באיכא כזית בכא"פ, והלכך בליכא כזית בכא"פ וליכא ה' רבעים לכו"ע פטורה, וכי פליגי באיכא כזית בכא"פ וליכא ה' רבעים.
ש"ך ס"ק י"ז, כ' לדעת הרא"ש דכל ה' מיני דגן גוררין, אבל אין לזה מקור, דאע"ג דאמרינן טכ"ע מ"מ בלא גרירא לא סגי כדאמר בירו' וכמש"כ הרא"ש, ובהדיא תניא בירו' דעד שיהא רובו דגן וטעמו דגן, ומוקי לה בשאר מינין, וכיון דקיי"ל דבטעמו סגי ע"כ בשאר מינין בעינן טעמו ורובו. [א"ה, עי' בכל זה, לעיל סי' קצ"ה].
יד) שכ"ד ט"ז ס"ק ט"ו, הביא דברי מהרי"ו דאם נתבשלה עיסת טבל בחו"ל מפריש אח"כ וידקדק להפריש פחות מק"א, ונראה דעתו ז"ל דהא דחלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש היינו דתנאי ב"ד הוא דתיכף לחיוב העיסה בחלה תוקדש החלה אותה שעתיד להפריש, וכיון שקבעו חכמים כן תקנה קבועה לכל ישראל וכל ישראל עושה ע"ד חכמים הוי כהתנה כל אחד על עיסתו בשעה שמגלגלה, והלכך אם מפריש פחות מא' מק"א שפיר בטל טעמה אבל אם יהי' יותר יאסור הטעם, והנה משמע דסבר דאי אפשר שיחול שם חלה חוץ מן הטעם שעתיד לצאת ממנה, ודברי מהרי"ו דוקא בחלת חו"ל אבל בארץ דחייל השתא שפיר מפריש השתא גם על הטעם המובלע בעיסה ובתבשיל, מיהו עיקר דבריו ז"ל צ"ע דשפיר י"ל דחייל למפרע חלה אותה שהפריש וזה חוץ מן הטעם שיצא, ועוד דבגמ' ביצה ט' א' משמע דהא דאוכל והולך ואח"כ מפריש אינו מטעם דחייל למפרע אלא שלא גזרו בזה איסור טבל ובלבד שיפריש אח"כ ולפיכך בעי למימר דמותר להפריש ביו"ט שאין כאן תיקון ומסיק דמ"מ חשיב שבות, ומיהו אי חייל בתנאי ב"ד למפרע נמי יש לפרש דפריך דלא הוי שבות כיון דכבר חייל בתנאי ב"ד ומשני מי לא מודה שמואל שאם קרא לה שם שאסורה לזרים וא"כ חייל השתא, ולפ"ז נלמד דהמתנה מע"ש שתחול בשבת ע"י ברירה אסור וכמש"כ דמאי סי' ט', מיהו ל' הגמ' מי לא מודה כו' ל"מ כפי' זה והו"ל למימר מי לא מודה שמואל שאינה אסורה לזרים עד שיפריש.
ויש לעי' בהא דפשטיד"א למה צריך לעשר על הטעם הא הטעם המובלע בבשר אינו אפוי אלא מבושל והו"ל כעושה עיסה ע"מ לבשלה שפטורה מן החלה, וי"ל שנכנס טעם אחר שכבר נקרמה הפשטידא ועוד דהו"ל מקצתה לאפות ומקצתה לבשל וחייב וכדאיתא סי' שכ"ט ס"ד.
טו) מן האמור נלמד בעובדא דולזין, הובא בנמוקי הגרי"ב יו"ד סי' שכ"ד, דקדם אפי' עירבו קמח שיעור חלה לתוך העיסה והראשונה מרובה ונאכל הכל ונשאר ככר אחד, יש להקל להפריש חלה מני' ובי' כדעת הרא"ש דיש בילה, אך לפי שראוי להחמיר לכתחלה יעשה אח"כ עיסה ויצרף עם הככר ויפריש עליו ואע"ג שהוא פטור מה"ת שנתבטל ברוב מין במינו ומפריש מן החיוב על הפטור והוי חלה מקולקלת לית לן בה כיון שחלה דידן נשרפת ומיהו צריך להפריש מקדם ולא סגי לעשות עיסה שאם מפריש מתקן גם מה שנאכל כדין חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש, אבל כי מפריש מעיסה אחרת אשתכח דאכל טבל. [א"ה, ועי' מעשרות סי' ו' ס"ק י', ולקמן סי' ר"ב, ועי' או"ח מועד סי' קי"ט ס"ק כ'].
טז) ר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ז המוכר פירות כו' ובהש' הר"א והכהן לא יאכלנה כו', הכ"מ פי' דכונת הר"א דיש לחוש שמקצת נאבד ומקצת קיים ואין בילה לכן א"א לעשר את המעשר מני' ובי' אלא ממקום אחר וגם המעשר השני ספק וצריך לעשר עליו ממק"א, ומש"כ הר"א אא"כ חזר בעה"ב ותיקן פירותיו על תנאי, היינו שיתנה על המעשר שאם כבר נאבדו הפירות שמכר יהיו פירות המעשר מעשר על פירות אחרות, ואז יהי' התרומת מעשר ודאית, ותמוה לפרש כן שאין דרך חכמים אלא לדבר בהוה ולמה יתנה כן בעה"ב שהרי עדיין יקלקל את המעשר שבצפונו של הכרי שעשה מספק ולא ידע אם הוא מעשר וצריך לתרום ממנו תרומת מעשר או שהוא חולין וצריך להפריש ממנו מע"ש, וגם למה לקח לו הראב"ד את הכהן לנושא דבריו והלא גם המע"ר ומ"ש או מ"ע הוו ספק טבל, איברא מש"כ הכ"מ שא"א לתקן המעשרות מני' ובי' משום אין בילה צ"ע דהלא יכול להתנות שאם מקצתן קיימות יהי' מעשר בכל קורט לפי חשבון ובכגון זה יש בילה לכו"ע וכמש"כ רש"י גיטין מ"ז ב' והתו' לא חלקו אלא משום אין ברירה אפשר דהגיע לידו חלקו של נכרי כולו או מקצתו אבל התנו שיהי' הכל שותפות ודאי מהני וכמש"כ הגר"א סי' ש"ל סק"ה, [ודעת תו' דסתמא יש לכל שותף זכות חלקו שיגיענו ואין אנו יודעין מה חלקו, אבל אם התנו בהדיא ודאי מהני ודעת רש"י דאי אין ברירה הוי כהתנו שיהיו שותפין בכל קורט, ולא דמי לירושה דהתם לאו בדידהו תליא וירושה של תורה יש לכל יורש זכות כפי' על אחיו לחלוק והוי כירש חלק מיוחד ולא ידענו איפה חלקו ולכן הוי כולו ספק וכמו שהוכיחו תו' שם, ואם התנו בפירוש שיהיו שותפין בכל קורט חשיבי לקוחות אף למ"ד יש ברירה] ובמעשר שאינו שותפות אלא קריאת שם ודאי יכול להתפיש את המעשר בכל קורט, ויוכל אח"כ להפריש מעשר ממעשרותיו מני' ובי', וכונת הראב"ד נראה לפרש לן שבעה"ב יהא זהיר להפריש מעשר ממעשרותיו ומתרומת מעשר, שאם יתן לכהן התרומת מעשר והוא לא יפריש רק מן הנשאר בידו אין לכהן תקנה שאם הוא טבל אינו של כהן אלא של בעה"ב ואין לו רשות להפריש, אלא א"כ יפריש עליהן ממקום אחר דא"צ דעת כמש"כ הר"מ פ"ד מה"ת ה"ב, ומ"מ עדיין אין אנו בטוחים בכונת הר"א, וגם יש מקום לומר שהכהן יש לו רשות להפריש שהרי כבר נתן לו בעה"ב וצ"ע.
וממה שכתבנו נלמד דיש תקנה לטבל וחולין המעורבין לעשר עליהן ממק"א שלא יהא האחרון נרקב, וצ"ע למה לא פירשו כן תו' גיטין מ"ז ב' שכתבו דהאחרון ירקב, איברא יש לעי' בדברי התו' שכתבו דיפריש עליהן ממק"א, הלא מבואר מנחות ל"א א' דא"א להפריש על טבל המעורב ברוב חולין מן הטבל החייב מדאוריתא, והכא שאין אנו יודעין אם הטבל רוב או החולין רוב א"א להפריש לא מן הטבל דאוריתא ולא מטבל דרבנן, וצ"ל דיפריש מן הטבל דאוריתא ויחזור ויפריש מטבל דרבנן, וכן צ"ל בדברי הראב"ד כשמפריש מעשר על המעשר ממק"א, ואפשר דאיירי שידוע שכולו על מצב אחד או כולו קיים או כולו אבוד ומצי להפריש עליו מטבל דאוריתא.
יז) ומן האמור מבואר שאין דברי הראב"ד כאן השגה על הר"מ אלא הוספת פירוש [שהראב"ד בהשגותיו לא כיון להשיג אלא להשלים התורה ושיהי' הר"מ יחד עם דבריו ז"ל ס' מבואר בו הלכות כל התורה] והרי הר"מ פסק בפ"א מה"ת ה"ך כפרש"י גטין שם דטבל וחולין מעורבין בכל קלח, וכש"כ כשיעשר לפי כולו ולא יהי' בו חיוב רק מקצתו יהי' מעשר וטבל בכל קלח, ולפיכך אין מכאן סעד לומר דהר"מ סובר יש בילה וכמש"כ המל"מ פי"ד מה' מעשר ה"ח, גם מדברי הר"מ פ"א מה' מ"ש ה"ח אין סעד לזה דמש"כ שם הר"מ צובר גורנו אינו לבלול אלא ר"ל שא"צ להבדילן ולהפריש מכל אחד אלא צובר גורנו ומעשר מזה על זה וכבר כתוב לשון זה על כונה זו בירו' ובר"מ במקצתן עשו קצצין וכמש"כ שביעית סי' ז' סק"ד, ועיקר הש' הר"א דלא הו"ל לשמש ל' זה הנאמר בגמ' משום בלילה, אבל הר"מ שיכל כאן להביא דברי שמואל דהלכה כרש"ש דצובר גורנו ולאו מטעמי' אלא משום שהכל הולך אחר גמ"פ, ולפ"ז רמז כאן רבנו דאין בילה, וכן נראה עיקר דרבנו סובר דאין בילה דהרי הלכה רוחת היא בגמ' ואין מאמוראים בגמ' דידן פליג אדשמואל, ועי' ר"מ פי"ג מה"ת ה"ד מבואר דאין בילה אלא ליין ושמן [עי' לעיל ס"ק א' - ט"ו].
והא דהעתיק רבנו בפ"ב מה"ת הי"ג משנת חלה פ"ג, י"ל דאע"ג דסתם מ"מ צריך לפרש דיעשם שמן ויין וכמו שפר"ש שם, וסתמא הכי הוא שהרי אין מפרישין ענבים על ענבים בזמן שעומדין ליין [עי' מש"כ מעשרות סי' ו' סק"י] א"נ איירי שכל הענבים של מין אחד הם מסומנים וניכרים אלא שאינו יודע איזהו הבציר ואיזהו העוללות ושפיר מצי להפריש מכל מין, ובזה נתישבה קו' הר"ש איך מפריש עליהן ממקום אחר אי העוללות רובא, [שו"ר דבירו' ל"מ כן דפריך דלבטל ברובא, ומיהו בירו' מסיק דאיירי בנתערבו יין ושמן, מיהו נראה דאנן קיי"ל דטבל דרבנן נמי לא בטל וכדאמר ביצה ד' א' דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל, וא"צ לאוקי מתנ' ביין ושמן].
וכ"כ הגר"א בפשיטות ביו"ד סי' ש"ל סק"ה, והגר"א ז"ל שם כ' דאפי' קמח בקמח אין בילה.
יח) ומיהו בזבחים פ' א' מבואר דאף אם יש בילה אינו אלא ודאות שיש בכל משהו משני התערובות אבל אינו ודאות שיש בכל טיפה לפי חשבון, ולכאורה קשה הא בר"ה י"ג ב' מבואר דאי יש בילה מעשר מן התערובות מן החדש על החדש ומן הישן על הישן, וא"כ ביין ושמן דלכו"ע יש בילה למה לא סגי בב' הזאות, ונראה דסוגיא דזבחים איירי בנפל ולא בלל ביד ובזה אמרינן אי יש בילה מתפשטה הטפה בכל המים אבל לא בשוה בכל התערובות, ואפשר דזה שאמרו אי קסבר יש בילה כו' היינו בכה"ג דבבולל לכו"ע בלח יש בילה, ואינו בולל את מי חטאת ואת המים המעורבים, דכיון דמוזהר על שמירתן אינו הגון לערב בהן את הפסול בידים, ולמדנו מזה שבמקום שצריך לסמוך על הבלילה צריך לערב יפה יפה לכן ראוי להחמיר לכתחלה ואף דיעבד באינו בטוח שעירב יפה וכמו שהחמירו אחרונים ז"ל שהביא הש"ך וכמש"כ רמ"א, אבל בעיקר הדין דבילה בקמח ועיסה שהחליט הגר"א ז"ל שאין בילה דלא כהרא"ש צ"ע מנ"ל לרבנו הא וכל דבריו ז"ל אינו אלא דאין ראי' מדין תערובות לענין ביטול לכאן אבל אכתי אין ראי' להיפוך ומשנת חלה א"א לישבה אלא משום בילה, ובהא דפריך בירו' הובא בר"ש חלה פ"ג מ"ו יעשה קב מכאן כו' וקב הנכרי באמצע ומשני דמעורב ע"י גידין למדנו שאין בילה שיהא בכל קורט לפי חשבון, אלא דמ"מ משהו יש בכל קורט משניהם דאל"כ אפשר למשהו בלא גידין אלא מוקף כולו בעיסה של נכרי אלא ע"כ דאי אפשר לשל נכרי בלא גידין של ישראל, והן הנה דברי הרא"ש דיהיב טעמא דחלה אין לה שיעור, ואי הוי בלול בכל קורט לפי ערך התערובות אף בדבר שיש לו שיעור נמי מפרישין מן התערובות כדאמר ר"ה י"ג ב' אלא דעת הרא"ש שאין כאן בלילה יפה ומ"מ יש בכל קורט גם של ישראל וזה מבואר בירו' דאי אפשר בלא גידין ותערובות קמח הוי כמים שנפלו למי חטאת ולא בללן יפה, ודברי הגר"א ז"ל צ"ע.
כ' הש"ך ס"ק י"ז, דלהרא"ש דתלה הטעם משום טכ"ע א"כ לאו דוקא אורז וחטין אלא כל המינין, וצ"ע דהא טעם דגריר איתא בירו' ופי' הרא"ש דצריך טעם זה כדי שיהא בא לידי חימוץ דאל"כ לא חשיב מצה, וא"כ ה"ה לענין חלה דהא פטור אורז בחלה ילפינן ממצה ובמצה ילפינן שאין לחם אלא הבא לידי חימוץ, ועיקר דברי הרא"ש יש לעי' דהא בנבלע עיסה בבשר ודאי אין הבשר משלים את השיעור [מלבד חסרון שלא בא לידי חימוץ] דבעינן גלגול ואפיה לעשות לחם וא"כ אורז נמי לא חשיבא בו אפיה אלא בישול מצד עצמו אם לא בגרירה, והנה אם גלגל אורז בפ"ע וחטין בפ"ע ובשלן או כבשן עד שנתן טעם נראה דמודה הרא"ש שכבר נפטר בשעת גלגול, אבל אם בשל אורז וחטים עד שנתנו טעם ואח"כ עשה עיסה מהאורז בפ"ע לדעת הרא"ש חייב ולדעת רמב"ן פטורה. שו"ר שאין דברי הרא"ש אלא באיכא ממשו כזית בכא"פ ואז נהפך ההיתר לאיסור אבל לא בטעמו ולא ממשו, וכדאמר ע"ז ס"ז א', [עי' לעיל ס"ק א' - ט"ו באורך].
יו"ד סי' שכ"ד בב"י. [א"ה, עי' לעיל סי' כ"ד סקי"א].
יו"ד סי' שכ"ד סי"ד. [א"ה, עי' לק' סי' קצ"ח וסי' קצ"ז].