סימן קסז
עריכהא) ידים פ"ג מ"ד גליון שבספר כו', הגליון לא חלקו חכמים בינו לבין מקום הכתב ואפי' ר"ש דפליג ברצועות מודה בגליון, ור"י דפליג בגליון שבסופו כל זמן שלא עשה לו עמוד, היינו משום דאכתי אין לס"ת צורך בו ולא גזרו עליו, ואפשר דלר"י אין הגליון פוסל את התרומה, ואין איסור לאחזו ערום, ומדקתני גליונות משמע דעמודיו אינו פוסל את התרומה ואינו מטמא את הידים, דאם איתא דגם עמודים בכלל ספר הו"ל לתנא להשמיענו, וכן לענין להציל מפני הדליקה דמבעיא לי' שבת קט"ז א' בגליונות היינו דוקא בגליונות אבל בעמודים לא קמבעיא לי', ומיהו קשה דתניא בתוס' המשיחות והרצועות שתפרן בספר מטמאות את הידים והביאה הר"ש בסמוך ופסקה הר"מ פ"ט מאה"ט ה"ט, וא"כ גם עמודים התפורות בו, ונראה דר"ש דפליג ברצועות של תפילין פליג אהא דמשיחות דאם איתא דגם משיחות המחוברות לספר מטמאות הידים ואע"ג שאינן בכלל כתבי הקדש מ"מ הן מטמאות משום יד, א"כ גם רצועות נמי, וכן ר"י דפליג בגליון שבסופו קדם שעשה לו עמוד ולא מטמא משום יד, ואף ת"ק דמטמא ברצועות ובגליון שבסוף היינו משום דס"ל דהוי בכלל עיקר כתבי הקדש וכדאמר שבת קט"ז א' דלמא אגב ס"ת שאני, ואם איתא דגם משיחות מטמאות הידים ומשום יד אין שייך כלל למפשט מטומאת ידים להציל מפני הדליקה דודאי משיחות לאחר שנגזזו מן הספר אין מצילין אותן מפני הדליקה, ולכן נראה דתנא דמשנתנו לית לי' דין יד בכתבי הקדש וכמש"כ ידים סי' ח' סק"א ואין משיחות התפורות בספר מטמאות את הידים, אמנם אחרי שפסקה הר"מ להא דתוס' מבואר שפירש שאין משנתנו פליגא בזה וצ"ע, ומיהו נראה דדין התוס' הוא משום דין ידות הכלים והנוגע במשיחה כנוגע בספר, אבל אין איסור ליגע במשיחה ערום ודלא כהמ"א סי' קמ"ז, וכן בעמודים מותר לאחוז ערום, וכבר חלקו אחרונים על המ"א.
ואפשר דהגליונות שמלמעלן ושמלמטן אין להם שימוש לס"ת ולולא שנתחייבנו בגליונות אלו לא היו נדונין בדין יד כלל, שהיו עומדין ליחתך, ולפיכך תנא להו תנא שהן בכלל הספר עצמו, ודין ידות הכלים שייר במתנ' ותני להו בברייתא, ולפיכך משיחות ורצועות התפורות מטמאות הידים לכו"ע, וכן רצועות של תפילין אינן בדין ידות ולכך פליג ר"ש, ומיהו אכתי יש לעי' אם אין הרצועות יד אכתי הן חיבור ולא גרע חיבורן משלל של כובסין ועי' שבת מ"ח ב'.
ב) ידים פ"ג מ"ה שה"ש וקהלת מטמאין אה"י, היינו כבן עזאי ור"ע ור"י בן ישוע דלכלם גמרו את מחלקותן שמטמא אה"י ולב"ע וריב"י דנחלקו בשניהם גמרו בשניהם, ולר"ע לא נחלקו רק בקהלת ומ"מ אין נפקותא לדינא כיון דגמרו שמטמא, ור"י דאמר שה"ש מטמא וקהלת מחלוקת נראה דסובר כר"ע, ושפיר י"ל דמודה לת"ק דלדינא קיי"ל במחלקותן דמטמא, אלא דלת"ק לא איירי אלא בעיקר הדין, ור"י איירי במסורת של דין זה ומאורעות שאירע בו, ולכאורה הו"ל למנקט דברי ר"י אדב"ע ור"ע דר"י אומר כדברי ר"ע, אבל אפשר דר"י לא שמע דברי ר"ע אלא קבל מאחרים, ור' יוסי ורשב"מ בתוס' ובמגלה ז' א', דאמרי קהלת א"מ אה"י ושה"ש מחלוקת ס"ל דלא כב"ע ודלא כר"ע אלא ס"ל דלא נגמר הדבר, ומיהו קשה הלא א"א להכחיש עדותו של ב"ע, אם כי ר"ע מכחישו בשה"ש, אינו מכחישו אלא דלא נחלקו אבל קבלתו אמת, וגם לא מסתבר דר"י יחלוק על ע"ב זקנים, ומיהו מצינו זבחים י"א ב' דאמר מפי ע"ב זקנים ולא הודו לו חכמים, וע"כ שיש מקום לחלוק א"נ גם החולקים קבלו מחכמים ראשונים, ור"ש דאמר קהלת מחומרי ב"ה היינו נמי דנחלקו ונגמרה מחלקותן דכבר גמרו דהלכה כב"ה, והנה דברי ר"י הפוכות במגלה כמש"כ ר"ש וצ"ל דתרי תנאי אליבא דר"י, א"נ צריך להגיה בברייתא ר' יהודה תחת ר' יוסי, ור"מ דהתם כר' יוסי דמתנ' דידים ס"ל, ובתויו"ט בשם מהר"מ כתב דברייתא דמגלה לקדש ור"מ ס"ל דקהלת א"מ אפי' לקדש ובשה"ש נחלקו ור"י סבר דלקדש לא נחלקו בשה"ש אלא בקהלת לקדש נחלקו, וכן נחלקו בשה"ש לתרומה, והדבר קשה דלא מצינו בגמ' חילוק בין קדש לתרומה בכתבי הקדש, וטעם פלוגתתן הוא אי נתנו לכתוב, ואי נתנו לכתוב למה יגרעו שה"ש וקהלת מכל כתבי הקדש, ואם לא נתנו לכתוב למה יטמאו הידים לקדש.
ולכאורה נראה דמ"ד אינו מטמא את הידים ה"ה דאינו פוסל את התרומה ומותר לאוחזו ערום, ואינו בכלל כתבי הקדש ונאמרין בכל לשון ובכל כתב שלא בספר על הדיו, ומיהו יש לעי' דנראה דלכו"ע קהלת ושה"ש הוא תורה ומה שאמר רשב"מ מגלה ז' א' שחכמתו של שלמה הוא היינו חכמתו בתורה והרבה תורה למדנו ממקראי קהלת, אלא ר"ל שלא נמסר להכתב ולצרפו לתורה שבכתב, וא"כ איך הותר לכתוב הו"ל תורה שבע"פ שא"א רשאי לאומרן בכתב כדאמר גיטין ס' ב', וכן יש להקשות למ"ד מגלה שם אסתר ברוה"ק נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב ופי' תו' שם דמדרבנן נתנה לכתוב וחקקו בה דין תורה שבכתב לכותבה בספר ובדיו ובאשורית, ואיך הותר לכתוב כיון דלא נתנה לכתוב, וע"כ דכיון דרשות ביד חכמים לתקן לפרסומא ניסא מצוה קבועה בקריאת המגלה מקרי עת לעשות והותר לכתוב, וה"נ צ"ל בשה"ש וקהלת דראו חכמים את רוב התורה הרמוז בה וחרדו עליהם שלא ישתכחו והחשיבו לעת לעשות להתיר כתיבתם, ולכו"ע נתנו לקרות בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת, וצריכין ספר ודיו מדרבנן כמו מגלת אסתר למ"ד א"מ את הידים, ולפ"ז יש מקום לומר דשייך בהו דר' פרנך דגזרו לכבדן ככתבי הקדש, ומ"מ לא גזרו שיטמאו את הידים, א"נ דלית בהו דר' פרנך, ומ"מ לענין לפסול את התרומה דהוא משום שלא יבואו לאיבוד ע"י שמניחין אצלן אוכלי תרומה, שפיר י"ל דלכו"ע גזרו עליהן, ולפ"ז י"ל דפוסלין את הידים לקדש כדין יד מטמאה חברתה, ונמצאו דברי מהר"מ מבוארין דשפיר י"ל דכל תנאי דמתנ' מודים לענין לטמא ידים לקדש, אלא דר"מ פליג בקהלת אף לקדש, וס"ל דל"ג עליו אף לפסול את התרומה.
ג) ב"ב י"ד א' כי תניא ההיא בס"ת כו' כל הספרים נגללין לתחלתן היינו שמצוה לגוללו כלו לתחלתו כשגמר למודו וזהו כבודו ובתחלתו היה לו גליון כדי היקף, ובס"ת מפני שקורין בו בצבור על הסדר לא הטריחו את הציבור לגלול בפניהן לתחלתו, ומפני שמצוה להדקו בפני הציבור א"א למוסרו ליחיד להוציאו למקום אחר לגוללו וגם אין זה כבודו להוציאו מבהכ"נ ולגוללו בביהכ"נ והציבור ילכו להם או יתפללו ג"כ אין זה כבודו, ולכן הקילו לגוללו לאמצעיתו, ומפני שעומד תמיד באמצעיתו יותר טוב שיהיו לו ב' עמודים.
ומסקינן לק' דס' עזרה לתחלתו הוא נגלל, ולפרש"י היינו הס"ת שבארון ובה היו קוראין ביוה"כ והיו רשאין להכנס לק"ק להוציאו ולהכניסו כיון שהוא צורך הס"ת, ובש"מ כ' בשם הראב"ד דעמודי כסף היו נותנין בו בשעת הקריאה, וברשב"א שם משמע שהיו לו עמודין, והא דנגלל לתחלתו י"ל דלא לפני הציבור היו גוללין אותו לתחלתו, אלא קדם שהחזירוהו לארון היו גוללין אותו לתחלתו, א"נ מחלו כבוד הציבור בזה, והטעם שלא השאירוהו באמצעיתו, כיון שאין קורין בו תמיד ואין כאן טורח תמידי עדיף טפי לגוללו לתחלתו, והנה בזמן שמקדש ראשון קיים היו קורין בס"ת שכתב משה, אבל בבית שני נראה דלא היה להם ס"ת של משה כמו שלא היה להם ארון הקדש כדאמר יומא נ"ג ב', וגם בב"ש היה ס"ת מיוחד שהיו קורין בו ביוה"כ והמלך בהקהל, ואע"ג דהס"ת היה בבהכ"נ כדתנן שם ס"ח ב' ומשמע שהיו ציבור מתפללין שם בבהכ"נ מ"מ לא היו קורין בס"ת המיוחד לכה"ג ולמלך, וס"ת זה היה נגלל לתחלתו כיון שאין קורין בו תמיד, וכן צ"ל לדעת תו' שכתבו לעיל דלא היו קורין בס"ת של משה אף בבית ראשון דא"כ היה לו להזכירו בסדר יומא שהרי שנוי שם גם סדר הראשון כדתנן שם נ"ב ב' הגיע לארון כו' ושם נ"ג ב' משנטל הארון כו' וע"כ הא דאמר הכא ס"ת של עזרה לתחלתו היינו ס"ת שקורין בעזרה ביוה"כ, והכי פירושו אפי' של עזרה היה נגלל לתחלתו כיון שאין קורין בו תמיד וכש"כ ס"ת המונח בארון.
והא דתנן פט"ו דכלים ס' עזרה אין מטמא את הידים היינו ס"ת זה שהיה מיוחד לקרות בו ביוה"כ וכן הא דתנן מו"ק י"ח ב' ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר עזרה היינו ס"ת זה, והר"ש כתב דיש גורסין ס' עזרא וכן הגי' במו"ק שם, ורש"י שם כ' דיש גורסין עזרה, ונראה דבבית שני היה הס"ת המיוחד לכה"ג של עזרא, והכל אחד, ומש"כ רש"י במו"ק שם שממנו מגיהין שאר הספרים נמי אמת, וכ"כ הרמב"ם ה' ס"ת פ"ז ה"ב דס"ת של מלך מגיהין אותו מס' העזרה.
ולפי האמור אין נפקותא לדינא בין הגירסות ואפי' אי גרסינן עזרא לאו דוקא, ואין כתיבת עזרא גורמת אלא יחודה לכה"ג ולמלך גורמת שלא גזרו עליה טומאת ידים, וזה דלא כהמל"מ פ"ט מאה"ט ועי' מש"כ ידים סי' ז' ס"ק ט"ו.
והא דמדביק תורה נו"כ כאחד נגלל לסופו ולא לאמצעיתו נראה משום שאין דרך לקרות בה בציבור, שא"א לקרות בו נו"כ בציבור שיהא צריך לגוללו בפני הציבור, ולכך של ציבור לעולם תורה לעצמו ונביאים בפ"ע, [והגרע"א בגליון יו"ד סי' רפ"ג כ' דבמדביק תנ"ך נגלל לתחלתו, ונראה דכיון דהתו' לא הכריעו בדבר ובש"מ בשם הר"י אבן מיגש והרמב"ן והרשב"א הכריעו דלסופו הוא נגלל הכי נקטינן].
ד) מגילה ט' א' תוד"ה כאן, כונתם דיש מקום לומר דלרבנן דכל כתובים נכתבים בכל לשון ה"ה מגילה ולא דרשינן ככתבם וכלשונם, וכמו לרשב"ג דאמר כל כתובים אינן נכתבין בכל לשון אלא יונית ה"ה מגילה נכתבת יונית כדאמר לקמן י"ח א' ולא ממעטינן לי' מככתבם וכלשונם, ויש מקום לומר דלרבנן מגילה אינה נכתבת אלא אשורית מקרא דככתבם וכלשונם, ולרשב"ג כשר ביונית משום יפיפותו של יפת יהי' באהלי שם, וכ"ז לרבנן אליבי' דרשב"ג אבל לר"י דלא התירו אלא תורה, לכל הפירושים אין מגילה נכתבת אלא אשורית דלא גריעא מכל הכתובים, ויש עוד מקום לומר דלרבנן מגילה נכתבת בכל לשון ככל כתובים, ולרשב"ג אינה נכתבת אלא אשורית ואף לא יונית אע"ג דשאר כתובים נכתבים יונית מגילה ממעטינן מקרא דככתבם.
והנה הכריחו תו' דע"כ הא דאמר בגמ' דמגילה אינה נכתבת אלא אשורית מקרא דככתבם אינו אלא אליבא דרשב"ג ולמעט יונית קאתא, דאי אליבא דרבנן א"כ דין מגילה תפילין ומזוזות שוין והן שוין גם לענין גידין כדאמר י"ט א' וגם לענין טומאת ידים כדאמר ז' א' [ומיהו פלוגתא דתנאי היא התם] ומ"ט לא כללינהו התנא מגילה תפילין ומזוזות, אלא ודאי לרבנן דין מגילה ככל כתובין וכשרה בכל לשון, ומתנ' דידים אתיא כרשב"ג, וכן מתנ' דלק' י"ז א' דתנן עד שתהא כתובה אשורית כרשב"ג וכן ברייתא שם י"ח א' דדוקא יונית ליונים יצא כרבן שמעון בן גמליאל, ובמגלה לא מכשיר רשב"ג ביונית טפי משאר לשון, אבל לרבנן כשרה מגלה בכל לשון ככל כתובים, והיינו דלא תני במשנתנו מגילה בהדי תו"מ, ושמואל דאית לי' לקמן י"ח א' דלרשב"ג יונית כשר לכל ולא ממעטינן יונית מככתבם, ע"כ לא מוקי מתנ' דידים במגילה דהא כתבה יונית לכו"ע מטמאה את הידים אלא מוקי לה כר"א דמוקי מתנ' דידים כר"י דלא התירו יונית אלא בתורה ולא בנו"ך וה"ה במגילה, ויש לעי' מתנ' דלק' י"ז א' דתנן עד שתהא כתובה אשורית וכן ברייתא שם י"ח א' דתניא יונית ליונים דוקא וכן גפטית ושאר לשונות כמאן אתיא אי כרבנן כשרה בכל לשון לכל, ואי כרשב"ג כשר ביונית לכל, וצ"ל דאתיא נמי כר"י אליבא דרשב"ג, ומיהו דוחק הוא דסתמא דמתנ' דפרק שני סתמא דלא כרבנן ודלא כרשב"ג דמשנתנו והו"ל לגמ' לפרש, ועוד מ"ש דלרשב"ג ממעטינן יונית מכתבם ולשונם ולרבנן לא ממעטינן כל לשון מככתבם וכלשונם.
ה) ולענין קושיתם י"ל דאע"ג דמגלה נמי פסולה בכל לשון מ"מ לא תני לה בהדי תפילין ומזוזות משום דכשרה ללועזים בלעז משא"כ בתפילין ומזוזות, ועוד דתפילין ומזוזות אתיא אף כרשב"ג ואי הוי עריב מגלה בהדיהו לא הוי אתיא כרשב"ג דלדידי' כשרה מגלה יונית, והלכך שפיר י"ל דאין כאן מחלוקת דלכו"ע לרבנן מגלה דוקא אשורית, ולרשב"ג לכו"ע כשרה יונית, וכי מוקי מתנ' דידים במגלה אתיא כרבנן ולא כרשב"ג, ונראה דזה דעת תו' שבת קט"ו ב' ד"ה מגלה, שדנו אי ברייתא דהתם דקתני אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון כו' היינו לענין הצלה מפני הדליקה או לענין הכשירא, ולדבריהם במגלה אין תנא דיסבור הכי דספרים כשר בכל לשון ומגלה דוקא אשורית ומאן דמכשיר בכל לשון היינו רבנן דרשב"ג מכשרי נמי מגלה מדלא עריב מגלה בהדי תו"מ, אלא דעתם שאין הכרח ממשנתנו דלא עריב מגלה בהדי תו"מ, ומיהו מש"כ שם ועוד קשה דשביק ר"א התם שינויא קמא דמוקי לה במגלה ומסייע לי' ברייתא כו' משמע דדעתם דלמאי דמסקו דברייתא דשבת לענין הצלה מפני הדליקה שפיר מתפרש דהא דר"א נאיד משינויא קמא היינו משום דס"ל דלרבנן דרשב"ג גם מגלה כשרה בכל לשון ולרשב"ג כשרה ביונית והיינו כדבריהם במגלה, וצ"ל דמתחלה לא רצו להקשות מאן הוא האי תנא דספרים כשרים בכל לשון ומגלה דוקא אשורית דשפיר יש לדחוק דאה"נ דרבנן דרשי ככתבם וכלשונם, אבל לקושטא דמלתא נראה להם הדבר דוחק ומפרשים דמוקי לה כרשב"ג דוקא ור"א פליג וס"ל דגם רשב"ג מכשיר יונית ולפיכך מוקי מתנ' דידים כר"י.
ו) והנה קיי"ל לדינא כרשב"ג כמו שפסק ר"י ט' ב', והלכך בין ס"ת בין שאר ספרים אינן נכתבין אלא אשורית או יונית, ואז מטמאין את הידים, אבל לא בשאר כתב או לשון, וכן במגלה כרו"ש י"ח א', ואי כתבה בשאר כתב או לשון, אע"ג דכתבה לועז בלעז אינה מטמאה את הידים וכמש"כ תו' מגילה ח' ב' ד"ה עד, והנה הרמב"ם בפ"ט מאה"ט העתיק משנה ידים כצורתה, ואע"ג דלמאי דמוקי לה בגמ' מגילה ט' א' אינה כהלכתא, מ"מ כיון דכל מאי דקשיא לי' הוא דאיכא יונית וכיון דיונית כבר בטלה כמש"כ הר"מ בפ"א מה' תפילין הי"ט, לא חש הר"מ להעתיק המשנה כצורתה.
ונראה דקיי"ל דמגלת אסתר מטמאה את הידים, ואע"ג דשמואל ס"ל מגילה ז' א' דאינה מטמאה את הידים הא מוקמי התם שמואל כתנאי, וזוגא דסדר מועד פליגי עלי' וסברי כר"א המודעי דנתנה לכתוב ולמאי דמוקי מתנ' דידים במגלה מבואר סתם משנה דמגלה מטמאה הידים, והר"מ בפ"ט מאה"ט סתם וממילא הרי היא בכלל כתבי הקדש.
ז) שבת קט"ו ב' אין בין ספרים למגלה כו', פי' תו' לענין להציל מפני הדליקה דכתבי הקדש מצילין אף על פי שאין קורין בו אבל לא מגלה, וכן דעת הר"מ שכ' בפ"א מה' תפילין ה"ה דבכל הספרים אפי' כתב אות אחת בשאר צבעונין פסול, וכ"כ בפ"ט מאה"ט ה"ז שאין מטמא הידים אלא א"כ כתובין בדיו, ואפ"ה פסק בפכ"ג מה' שבת הכ"ז דכתובין בסם וסיקרא מצילין אותן מפני הדליקה, מיהו יש לעי' כיון דהא ברייתא סברא דבכל לשון לא נתנו לקרות והיינו רבותא דבכל לשון וכמש"כ תו' א"כ לדידן דקיי"ל דבכל לשון אין מצילין, שפיר י"ל דגם בסם וסיקרא אין מצילין והא דאמר אי תניא תניא היינו דע"כ מוכרח דלמ"ד מצילין בכל לשון ה"ה בסם וסיקרא, אבל אכתי לא אפשטא למ"ד אין מצילין, ומ"מ כיון דאיתא כן בברייתא ולא קים לן דאיכא דפליג עלי' נקטינן הכי, ומיהו יש לתמוה דסתם הר"מ דכל כתבי הקדש הכתובין בסם וסיקרא מצילין הלא בכלל כתבי הקדש גם מגלה והתם אין הדין כן ולמה לא התנה הר"מ חוץ ממגלה כדתניא בהדיא.
ח) קט"ו א' תוד"ה לא, ופי' הרב פור"ת כו' וקשה כו', נראה דאפי' למ"ד ספרים נכתבין בכל לשון מ"מ מותר לקרות תרגום ע"פ, ולא נאסר אלא דוקא בלה"ק, דכו"ע מודים דלה"ק קדוש טפי ואין מניחין ספר תורה הכתובה בכל לשון על הכתובה בלה"ק וכן ספר תורה שנצטוה משה לשום בק"ק צריכה להכתב בלה"ק, וכל תרגום התורה מותר לאומרה ע"פ ולמ"ד דספרים נכתבין בכל לשון יש לו כח תורה שבע"פ ויש לו כח תורה שבכתב, יש לו כח תורה שבע"פ כיון שהוא מתרגם את התורה של לה"ק, שלשון זה נבחר מכל הלשונות, ויש לו כח תורה שבכתב שמותר לכתוב התורה בכל לשון ולקרות בו, ויש לו קדושת התורה, ולמ"ד לא נתנו לקרות בהן אין לכל לשון רק דין תורה שבע"פ אבל אין לו כח תורה שבכתב, ונראה דדין דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב דאמר גיטין ס' ב' הוא בכל כתב ובכל לשון ואין חילוק בין דיו לסם וסיקרא, ומ"מ אי מתרגם התורה וכותב את התרגום אין בזה משום תורה שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב כיון שאינו רק מתרגם ונהי דמ"ד לא נתנו לקרות בהן לא ס"ל שיהא בכל לשון כח להכשיר את התורה כדין תורה כתובה בלה"ק מ"מ מודה דאין בזה איסור של דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב, אלא שאין קורין בהן שאין זה כבוד התורה להכתב בכל לשון.
ומשמע מהא דאמר מגלה ט' א' לר"י דהתירו יונית משום מעשה דתלמי המלך, דרשות ביד חכמים לקבוע כבוד התורה כפי אשר יורו עליהם מן השמים בקביעות כבודה, ובלבד שיהא הדבר קבוע לכל ישראל ע"פ בית דין של כל ישראל, ומה שיקבעו לכבודה הוא קבוע לעולם, ומי שיכתוב במה שאינה כבודה לא הוקדש.
ואם קורא בלה"ק מתוך ספר שאין כתוב כהלכתו כגון שאינו כתוב על העור, או כתוב בסקרא, או שאינו ספר שלם, משמע מדברי התו' קט"ו א' ד"ה לא, דמודים להרב פורת דאיכא איסור בע"פ ומיהו אפשר דלמאי דסתרו דברי הר"פ ס"ל דבכתב אין איסור ע"פ, ואיסור הקריאה הוא משום שאינו כבוד התורה בכתיבה זו והקורא בו מחלל כבוד התורה, שמחזיק כתיבה בזוי'.
ט) תורה שבעל פה שהותר לכתוב משום עת לעשות ודאי מותר בכל לשון ובכל כתב ובסם וסיקרא בין ספר שלם בין חסר, אבל ס' אפטרתא דאמר גיטין ס' א' דהותר משום עת לעשות, יש לעי' אי צריך קלף ודיו דכל מה דאפשר עבדינן או דלמא כיון דאין כאן ספר שלם אין נפקותא בכתיבתו ומותר בכל אופן, ואפשר דעדיף טפי לשנותו דכל מה שמשנהו טפי לא מחזי כס"ת ונ"ך, וכן י"ל דכל שאינו ספר שלם מותר בכל לשון, וכן יש להסתפק במגילה לתינוק למאן דשרי משום דלא אפשר, אי צריך לדקדק בקלף ודיו ולשה"ק, והיכי דאי אפשר לדקדק לא מבעי לן דמותר הכל משום עת לעשות כי תבעי לן באפשר לדקדק בחדא ואי אפשר לדקדק באידך מאי, ומסתבר דא"צ לדקדק כלל כיון שאינו ספר אלא מגילה, ומ"מ אינו חיוב להוסיף לשנות דאל"כ לעולם אסור לכתוב אפטרתא על הקלף בדיו וזה לא שמענו.
ויש לעי' לפ"ז דר"י אית לי' גיטין ס' א' כותבין מגילה לתינוק להתלמד, וא"כ מותר לכתוב בכל לשון ובמגילה ט' א' מוקמינן הא דתנן מקרא שכתוב תרגום אינו מטמא את הידים בשאר ספרים וכר"י, ואמאי אין מטמא את הידים הלא תניא בתוס' דידים הכותב מגילה לתינוק להתלמד מטמאה את הידים, וא"כ אפי' כתב בכל לשון נמי בדין הוא שתטמא [ומיהו מהתוס' אין ראי' דבתוס' מסיים אע"פ שאינו רשאי וס"ל דאין כותבין מגילה לתינוק ומ"מ מטמאה את הידים וי"ל דדוקא בכתבה בלשון הקדש, ומ"מ למ"ד כותבין שפיר יש ללמוד דאפי' בשאר לשון מטמאה] וא"כ למה גרע ס' שלם ממגילה, ולפיכך נראה דאי כותבין מגילה להתלמד נהי דא"צ לדקדק בקלף ודיו, מ"מ לה"ק בעי, דלשון מלתא אחריתא, וכל שאפשר בלה"ק לא הותר בכל לשון, ומה שאנו נוהגין היתר בכתיבת תרגום אונקלוס ושאר תרגומים היינו משום דאנו צריכין לתורתן ומשום עת לעשות מותר, ולפ"ז אסור לכתוב תרגומים על התורה בשאר לשון, אם לא לאנשים לועזים ומשום עת לעשות, ועוד י"ל דס' שלם בכל לשון גרע טפי וטוב לקרות במגילה בכל לשון מלקרות בס' שלם בכל לשון, ולפ"ז י"ל דכל שאינו ספר שלם א"צ לדקדק בלשון הקדש.
י) גיטין ס' א' כיון דמגילה מגילה נתנה כותבין כו' כיון דלא אפשר כתבינן, נראה דלטעם דמגלה מגלה נתנה הוי מגילה כחומש, ולפ"ז אין כותבין אלא על הספר בדיו, אבל לטעם דלא אפשר אין בה קדושת חומש אלא מותר משום עת לעשות, לפ"ז מותר שלא על הספר ושלא בדיו, והא דבעי למפשט מפרשת סוטה ע"כ לא דבעי למפשט דמגילה מגילה נתנה ולא אמרינן כיון דאידבק, דאכתי בעי ספר ולא טבלא של זהב, אלא בעי למפשט דשרי לצורך גדול, ומיהו קשה דהא לא מבעיא לן אי שרי משום עת לעשות דודאי שרי כדתנן ברכות נ"ד א' אלא דמבעיא לי' לאביי אי חשבינן לי' לעת לעשות, ומאי מייתא ראי' מפרשת סוטה ועוד מה עת לעשות הוא בפרשת סוטה, ולכ"נ דאף אי כותבין מגילה אין בה קדושת חומש אלא דשרי ללמוד ממגילה ואין בזה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, ומ"מ כיון דאין בה עיקר קדושה נכתבת אף על הטבלא.
והא דנחלקו ר"י וחכמים אי כותבין מגילה לתינוק להתלמד, יש לעי' אי טעמא דר"י משום דלא אפשר, או דסבר דתורה מגילה נתנה, ומדלא אמר תנאי היא בהא דתורה מגילה מגילה נתנה נראה דטעמא דר"י משום דלא אפשר ולכו"ע אמרינן כיון דאידבק, והא דאמר ר"י בבראשית עד דור המבול היינו דענין שלם הוי כבוד טפי ולא מקילינן בפחות מזה.
ופסק הרמב"ם בפ"ז מה' ס"ת דאין כותבין מגילה, אבל הרי"ף פסק דכותבין, והנה דין זה משתנה לפי המקום והזמן שהרי לא מבעיא לן אלא עד כמה מקרי עת לעשות, ואם נחלקו חכמים ראשונים במקומם ובזמנם אין ראי' לדורות, והא דאמר בגמ' כתנאי, אי מפרשינן טעמא דר"י משום דלא אפשר, צ"ל דקים להו דלא נשתנה הדבר להם מדורו של ר"י, ומדברי הרא"ש בדעת הרי"ף בתירוץ הראשון למדנו דהא דפליגי תנאי אינו בסברת לא אפשר [וכמש"כ דא"כ אין ראי' מדורו של ר"י לדורות אחרונים, וס"ל דלא מסתבר דפליגי ר"י ורבנן במדת עת לעשות] אלא טעמא דר"י משום מגילה מגילה נתנה, ולית לי' כיון דאידבק, ות"ק סבר חתומה נתנה, וקיי"ל כר' יוחנן דמגילה נתנה, וא"כ הלכה כר"י, ומיהו קשה דלמא טעמא דת"ק משום דאידבק, ומיהו לר"ל ע"כ לית לי' טעמא דאידבק דר"ל ע"כ מוקי נפשי' כתנאי וסבר כת"ק דחתומה נתנה, וא"כ י"ל דר"י נמי מוקי נפשי' כתנאי.
עוד כתב הרא"ש בדעת רי"ף משום עת לעשות ור"ל דשיער הרי"ף בדורו דמותר משום עת לעשות וכ"כ המרדכי וכן פסקו אחרונים ז"ל יו"ד סי' רפ"ג, ונראה דאם לא אפשר למכתב בכתב סופר אלא בדפוס שוב אין חילוק בין ספר שלם למגילה דכיון דדפוס לא הוי כח אדם אלא הוי ככתבו קוף לא הוי ספר ולא ניתן לקרות בו, וכן אם לא אפשר על הקלף או אי אפשר בדיו, והלכך לדידן דהכל נעשה ע"י דפוס והוא שלא מכח אדם ושלא בדיו ולא על הקלף, והסופרים נתמעטו, ודאי הוי לא אפשר, ונראה דאין נפקותא לדידן בין ספר שלם למגילה כיון שאינו על הקלף ולא בדיו ולא ע"י סופר, ועוד דלא מקרי שלם אלא בנקראים בגלילה ראשה של יריעה אחרונה בצד סופה של ראשונה, אבל מדביק ראשי היריעות אף אם כתב על הקלף בדיו ותפר בגידין כל ראשי היריעות כקונטרס פסול ואין זה ספר, ולפיכך כשאין נביא כתוב כדינו ומפטירין בציבור בקונטרס אין נפקותא בין קונטרס של תנ"ך שלם או אפטרתא שבחומש.
והנה הותרה לדידן כתיבת התורה משני טעמים נפרדים כתיבת תורה שבע"פ משום דבצר לבא, וכתיבת תורה שבכתב שלא בספר על הדיו, משום עניות, שא"א לנו להשיג כתובות כהלכתן ללמוד בתוכן.
יא) וכתבו הפוסקים דכל כתבי הקדש דניתן לקרות בהן משום עת לעשות מצילין אותן מפני הדליקה, ונראה דלענין לטמא את הידים אין מטמא עד שיכתבנו בספר בדיו, והרי מוקמינן משנת ידים דכתבו תרגום א"מ את הידים במגילה אע"ג דכשרה ללועזים מ"מ כיון דאינה כשרה לכל א"מ את הידים וכמש"כ תו' מגילה ח' ב'.
ויש לתמוה דתניא בתוס' דידים והביאה הר"ש פ"ג דהכותב מגילה לתינוק להתלמד אע"פ שאינו רשאי מטמאה את הידים ופסקה הר"מ פ"ט מאה"ט, והלא כיון דלא ניתן לקרות בה אין מצילין אותה מפני הדליקה וכש"כ שאין מטמאה הידים, שהרי כתבה בסם ובסקרא קיי"ל דמצילין ומ"מ א"מ את הידים כדתנן במשנת ידים עד שיכתבנו על הספר בדיו ומוקמינן לה מגילה ט' א' בשאר ספרים וכן פסק הר"מ בפ"ט מאה"ט, וכש"כ במגילה שאין מצילין אותה שא"מ את הידים, ואפי' את"ל דמגילה מצילין כיון דכתובה בלה"ק וכמו בכתבה בסם ובסקרא, וכדמסיק שבת קט"ו ב', והא דתניא התם הברכות והקמיעות א"מ אותן אע"ג דכתובות בלה"ק ע"כ התם שאני דהוי כתורה שבע"פ שלא ניתן לכתוב ובזה לכו"ע א"מ אף שכתוב בלה"ק, וכן נראה דברכות אין להן דין מגלה דבתו' דידים דתניא דמגלה של תינוק מטמאה אה"י תני דברכות אינן מטמאות הידים, ועוד אי ברכות תליא בפלוגתא דר"ה ור"ח שבת קט"ו א' במקום דלא ניתנו לקרות בהן אי מצילין אותן, א"כ ליסייעי' לר"ה מהא דתניא הברכות אין מצילין אותן, אלא ע"כ ברכות וקמיעות גריעי טפי, ומ"מ י"ל דמגלה של תינוק מצילין אף לר"ה משום דכתובה בלה"ק, אכתי אין ראוי' לטמא את הידים כיון דלא נתנה לקרות בה, ועוד דהא תנן תרגום שכתבו מקרא א"מ את הידים ואמר שם בגמ' בשלמא תורה איכא יגר שהדותא, ואמאי א"מ את הידים נהי דאפסל מ"מ הנשאר לא גרע ממגלה, ומיהו תו' שם הקשו באמת למה א"מ אה"י הלא לא אפסל כלל כל זמן שלא חסר יריעה, ותירצו דלא בא אלא לומר דצריך להגיהו ודבריהם סתומים דהא תנן דא"מ את הידים, ומוקים לה כרשב"ג ולא קשיא לי' אלא יונית, ועיקר קושיתם ל"ק למש"כ רשב"א גיטין ס' א' דלאו דוקא יריעה אלא אפי' כתב אחד, והא דאמר יריעה משום דלא בא לאשמועינן דיריעה מעכבת אלא בא לאשמועינן דאין קורין בחומשין השלמים כיון דאין כאן ס"ת שלמה, ולענין זה אין רבותא באות אחת יותר מיריעה, אמנם לענין הפסד הפרשה עצמה כל אות החסר פוסל פרשה זו וענין זה החסר בו, וכל שחסר פרשה זו נפסל כל החומש, וא"כ שפיר יש ללמוד מהא דתרגום שכתבו מקרא דמגלה א"מ אה"י, ומיהו י"ל דהכא גרע טפי כיון דמדובק כל הס"ת ועשוי' להכשיל דמחזי שכך כתוב בתורה והיינו דאמרינן גיטין ס' א' ולא היא התם מחסר במלתי', וע"כ צ"ל כן דהא חומש הוי בכלל כתבי הקדש ומטמא את הידים דהא ניתן לכתוב ודוקא בצבור אין קורין בו, וכדתניא מגלה כ"ז א' דמניחין חומשין ע"ג נביאים וכתובים וכ"כ הר"מ פ"ז מה' ס"ת הי"ד [ובכ"מ שם כ' מקור לדברי הר"מ מהא דגיטין ויותר ראוי להביא הא דמגלה שאין מניחין חומש ע"ג תורה ומניחין תורה ע"ג חומש] והכא תנן סתמא דבתורה תרגום שכתבו מקרא א"מ אה"י ומשמע דכל התורה א"מ, אלמא דאין קורין אפי' בחומש השלם, ויש לתמוה על הרשב"א גיטין שם שכ' דקורין בחומש השלם ולא מקרי מחסר במלתי' כיון דהחומש שלם והביאו הרמ"א או"ח סי' קמ"ג שהרי בכאן מבואר שא"מ אה"י, ועיקר דברי הרשב"א לא נתפרשו מ"ט לא מקרי מחסר במלתי' הלא זהו דינא דרשב"נ שאין קורין בו כלל, ומפרשינן טעמא משום דמחסר במלתי', ואולי פירש רשב"א דמחסר במלתי' היינו שאין קורין בחומש החסר, אבל ל' הגמ' א"א לפרש כן דהו"ל למימר דלמא בהאי חומש קאמר דודאי לא פשטוה בבית המדרש מהא דאין קורין באותו חומש החסר אלא שפירשו מלתא דרשב"נ בתורה כלה אין קורין וכ"כ רשב"א שם בהדיא דרשב"נ בא למעט שאין קורין בחומש השלם מפני חסרון יריעה בחומש אחר, וצ"ע.
ואי הוי גרסינן בתוס' הכותב הלל ושמע לתינוק אע"פ שרשאי א"מ את הידים הוי ניחא, ואתיא כמ"ד כותבין מגלה לתינוק א"נ במקום דלא אפשר, אבל אחרי שבר"מ ובר"ש הגי' כמו שלפנינו וגם הגר"א לא הגיה משמע דכך עיקר הגירסא, ועוד דבמתנ' פ"ג מ"ה תנן מגלה שכתוב בו פ"ה כו' ומיהו י"ל דאיירי בדעתו להשלים כדאמר גיטין ס' א', ונתנה לקרות בה.
יב) כ' הר"ן פ' כ"כ בשם הראב"ד דכשם שהתירו גפטית לגפטים ה"ה בכל כתבי הקדש ומסתבר דדוקא בכשאין מכירין לה"ק, ונראה דצריכים לדקדק בקלף ודיו, וסופר ישראל כשר, וכדין כל לשון לרבנן ואין ביניהם רק טומאת ידים, וכשקורין בהן לא מקרי כקורא ע"פ, אבל כשאין כתוב כהלכתו והותר משום עת לעשות הוי כקורא ע"פ וכמש"כ ריטב"א גיטין ס' א', אלא שהותר משום עת לעשות, ולפ"ז י"ל דאין קורא הגפטי בגפטית אלא כשנכתבה לצורכו בהכשר, אבל אם נכתבה במקום האסור הוי ככתבה קוף ואין קורין בה, ומיהו אם אין לו אחרת יש להתיר משום עת לעשות, ומיהו בקריאת המגלה אפשר דאין מברכין עליה אף שמותר משום עת לעשות, ואם נכתבה לגפטי ועכשו היא במקום שאין מכירים גפטית, או במקום שהכל מכירים לה"ק, צ"ע אי דינה כס"ת שבלתה ולא נשתייר בה פ"ה אותיות, או דלמא כיון דנתקדשה ועכשו נמי ראוי' לגפטים מצילין אותה מפני הדליקה, וכ"ז אי נימא כדעת הר"ן והראב"ד דלמידין כל כתבי הקדש ממגלה, אבל יש מקום לומר דאין למידין ד"ס מד"ס ובמגלה דתניא תניא, אבל שאר כתבי קדש אין נכתבין בכל לשון כלל, ואם הותר משום עת לעשות מ"מ אין להם דין כתיבה, ונכתבין שלא על הספר ושלא בדיו דבלא"ה אין להם דין ספר, ולפ"ז אין מצילין אותן אלא במקומן שיש בהם משום עת לעשות, ומיהו הר"ן בשם הראב"ד כתב ג"כ דדוקא במקומן מצילין, ומשמע דאע"ג דנכתבו בקדושה אין מצילין אותן במקום אחר, ומיהו י"ל דאורחא דמלתא נקט.
כ' הר"ן שם בשם רמב"ן דדוקא תרגום אונקלוס וכיו"ב הותר לנו משום עת לעשות אבל לא שאר תרגומים דהפרו תורות איכא עת לעשות ליכא, והר"ן תמה דכל חכם שתרגם יש בו משום עת לעשות, ונראה דאין בזה מחלוקת, דודאי הא דהותר תרגום אונקלוס לא משום לועז ללועזים הותר אלא תרגום אונקלוס הוא בכלל תורה שבע"פ ואנו צריכים לתורתו והותר לכתוב, ואף אם היה אפשר לכתוב על הקלף ובדיו א"צ להדר ע"ז כיון שאנו מבינים בלה"ק יותר מל' ארמית, ודאי עיקר תורה שבכתב שלנו הוא לה"ק ולא ניתן לקרות בציבור תרגום אונקלוס, רק תורה שבע"פ האצורה בת"א התירו לנו לכותבו משום עת לעשות, ומותר בכל כתב ובסם וסיקרא וכיו"ב, והלכך אם עשה גאון תרגום כיו"ב ואנו צריכים לתורתו ודאי מותר, והרמב"ן בהעתקות הדיוטות איירי שבקיאים רק בלשונות, ול"ק קו' הר"ן.
יג) נמצא לדינא אם יש הכרח לכתוב ס"ת נו"ך בשאר לשון לאינם מכירים בלה"ק ואפשר להם לכתוב בסופר כשר על הספר בדיו, צריך לכתבו כדת של תורה, וצריך לכתוב ספר שלם, ואם משום עת לעשות צריך לכתוב מגלה אין לדקדק בקלף ודיו ואף לא בסופר ומותר בדפוס, אבל אפשר דצריך לדקדק בלה"ק ואם משום עת לעשות אי אפשר לדקדק בקלף או בסופר א"צ לדקדק בס' שלם.
ול' השו"ע או"ח סי' של"ד סי"ב סתום, ואין כתוב בכל לשון חלוק לדידן מזמן הגמ', אלא אם כתוב גפטית לגפטים גם בזמן הגמ' מצילין, אי משום עת לעשות, או שניתן לכתוב כמש"כ הר"ן בשם הר"א, ואי כתוב גפטית במקום שאין בזה משום עת לעשות ותרגמה חכם בלשן ולא מופלג בתורה, גם לדידן אין מצילין כמש"כ רמב"ן במלחמות, וכן מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא גם לדידן אין מצילין דאין בזה משום עת לעשות, ואם אינם מכירים בלה"ק וכתבו להם תרגום ודאי יש בזה משום עת לעשות אבל יגר שהדותא שכתבו מקרא נראה דאין בזה משום עת לעשות אף אם אינם מכירים ארמית, ומיהו לדידן שהותר מגלה להתלמד ואף בדפוס בלא קלף ודיו אפשר דא"צ לדקדק גם בלה"ק וכמו שנסתפקנו לעיל.
אחרי שהותר לכתוב תנ"ך שלא כהלכתו ולקרות בו אין אנו רגילים לשער בכל שעה ושעה אם אפשר לקרות בתנ"ך כשר דלא הטריחו בדבר שזה גם כן עשי' לתורה שלא להטריח בדבר, ומ"מ אין ללמוד תורה שבכתב ע"פ אף שקורא בחומש שלנו ג"כ דינו כע"פ.
והיה נראה דא"צ להדר לכתוב ס"ת נ"ך בהכשר, אף במקום שאפשר לו להטריח, כגון שכותב ס"ת על הקלף כדינו וכותבו בסם שאין כאן איסור כיון שרשאי לכתוב מגלה, ולכתוב על הנייר ובמקום שיש ס"ת קמן אנו קורין בחומשין, א"כ לא אכפת לן אם יכתוב בסם וסיקרא, אבל במ"ב בשעה"צ סי' של"ד אות ל"ז כ' בשם מ"א דאם כתובה כדין ופוסלה בדבר שבשביל זה לא היו מקילין האידנא דאין אנו דחוקין בדבר ההוא כמו כותב בסיקרא במקום דיו, פסול גם לדידן ואין קורין בה, אמנם כ' דהא"ר חולק על המ"א דכיון דשרי בכל פסול שרי גם בכתובה בסיקרא.
ומש"כ במ"ב שם בבה"ל דלדעת הראב"ד אם מכיר בלה"ק אסור לקרותה בכתב לעז, דברי הר"א הן בעיקר הדין ולא נסתפק בזה אדם דהלא קיי"ל כרשב"ג אבל לדידן דקורין בספרים נדפסים וחשיב כקורא ע"פ, שפיר י"ל דמותר לקרות בכל לשון לכתחלה, ונ"מ נמי לענין הצלה אם כלם מכירים בלה"ק אי מותר להציל לדידן.