סימן קנח עריכה
א) רמב"ם פי"ד מה' א"ב הי"ג כיצד דין הגרים כו', בבהגר"א סי' רס"ט באר דעת רבנו דס"ל דב"נ מוזהר על אמו ואשת אביו ואחותו מאמו, דפסק כר"ע דאמו אמו ממש ואביו היינו אשת אביו, ואחותו ס"ל דהוא בפלוגתא דר"מ ורבנן סנהדרין נ"ז ע"ב וחכמים נמי כר"ע ס"ל בדרשא דע"כ יעזוב וגו' ומ"מ אמרו עריות יש שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה וב"נ מוזהר עליה והיינו אחותו דילפינן מקרא דלא בת אמי, ובגר אסרינן שאר אם האסור לב"נ משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה כו' ומטעם זה הגר אסור באמו ובאחותו מאמו, ואסרינן בקרבות של אם משום דלא ליתי לאיחלופי בישראל, ומטעם זה אסרינן לגר אחות אמו, ואשת אחיו מאמו, ובת אשתו ובת בתה, ואם אשתו ואם אמה, ואחות אשתו, והם ט' עריות, ומותר בט' בתו ובת בתו ובת בנו בת בן אשתו, אם חמיו, אחות אביו, אשת אביו, אשת אחי אביו, אשת בנו, וכן מותר באחותו מאביו, ואע"ג דאמר סנהדרין נ"ח א' דלכתחלה לא יכנוס ס"ל דדוקא לר"א דאחות אביו אסור לב"נ ואסור לגר משום שלא יאמרו גזרו לכתחלה בכל שאר האב, אבל לר"ע אין איסור לכתחלה בשאר האב, והא דהתיר רבנו אשת אב ולא חש לטעם שמא יאמרו, פי' הרמב"ן דכו"ע ידעי דאין אב לגר, ולכאורה קשה דהא אחות אב לר"א יוציא, ומ"ש אשת אב לר"ע מאחות אב לר"א, וי"ל דאחות אמו שהיא עצמה היתה אסורה לו בגיותו, אם תותר השתא איכא משום שלא יאמרו, אבל אשת אביו דאשתו הנשואה לאביו בגיותו ודאי מותרת לו דאין אישות לגוי לגבי דיני ישראל ולא שייך שלא יאמרו, ואין שייך לאסור אלא בנשא אביו בגירותו, ובזה אמרינן דמידע ידעי דאע"ג דבדיני ב"נ חשיב אב לאסור אשתו על בנו, לא חשיב אב לגבי ישראל, ודעת הריטב"א דאשת אביו אסור לגר וכ' על שיטת הרמב"ם והרמב"ן דאינו מחוור.
ב) והנה מבואר מל' רבנו דאין מפרישין אותן אלא בהיה נשוי אמו או אחותו מאמו שהן אסורין לב"נ, אבל בנשוי אחות אמו מאמו אין מפרישין אותן, ומדברי הגר"א ז"ל שם נראה דמפרש דדעת רבנו דכל האסורין מטעמא דאיחלופא אינו אלא לכתחלה ולמדו מדין אחותו מאביו ואחות אמו מאביו דאמרינן אם נשא יקיים כיון דאינו אלא משום איחלופי, אבל צ"ע דהתם משום איחלופי באחותו מאמו והיא גופה אינה אסורה אלא מדרבנן, והלכך די שאסרו לכתחלה אבל היכי דאסור משום איחלופי בישראל לא שמענו בגמ' דלא יוציא וכל האסור מדרבנן כל ביאה וביאה אסורה עד שיבארו בהדיא בגמ' דלא יוציא, וגם בגמ' יבמות צ"ח א' דאמר מעשה בניפטיים הגר שנשא כו' משמע דאף דיעבד יוציא וכן שם כשהלכתי לכרכי הים כו' ומשמע שדנו על דיעבד, והש"ך שם כ' בשם עט"ז דמודה הר"מ בנשא ביהדות באיסור שמוציא, ונראה הטעם דבאמת כל האסור משום איחלופי בישראל אף אם נשא יוציא, אלא דבנשא בגיותו ונתגיירה עמו, ס"ל להר"מ דליכא משום איחלופי, דעיקר איחלופי הוא בשעת נשואין וכשנושא בגירותו פעמים שנשכח שהם גרים, אבל בנתגייר הוא ואשתו ליכא משום איחלופי, וכיון דלא מצינו בגמ' טעמא דאיחלופי בנתגיירו שניהן לית לן למיסר בזה והלכך כ' רבנו דאין מפרישין אותן, ואפי' בנשא אחות אמו, ובזה ניחא דאין מפרישין אע"ג דהיא אינה אשתו כלל והיא לאחר הגירות פנוי' והוא נושא אותה עכשו לכתחלה ולא מצינו כיוצא בו בכל מה שאמרו אם נשאת לא תצא, ובגמ' שאמרו מן האב יקיים בנשא בגירותו איירי, אבל נתגייר הוא ואשתו שהיא אחותו מן האב לא שמענו דיכנוס עכשו, אבל אי טעם רבנו דליכא כאן משום איחלופי ניחא, ואע"ג שמקדשה עכשו מ"מ קלא אית לי' שהיא אשתו מקדם, ולפי' זה כל דברי הר"מ מדוקדקים בהעתק רק המבואר בגמ' וכ' דבאסורים משום שלא יאמרו מפרישין אותן אף בנשוי מקדם דבטעם זה אין חילוק בין נשוי מקדם לנשא אחר הגירות, וסיים דבנשוי מקדם אין מפרישין בשאר עריות, אבל אחר הגירות אסור בכל שאר האם ולא הזכיר דין אם נשא יוציא כיון שלא נזכר בגמ' אבל סתמא כפירושו דיוציא, ומבואר בהדיא בדין נשא אשה ובתה דאמרינן שמוציא אחת, ומפרשה רבנו בנשא בגירותו, אבל אם נשוי מקדם לא יוציא לדעת רבנו, וכ"ה בהדיא בעט"ז ובש"ך דטעם רבנו בנשא אשה ובתה דמוציא משום שנשא ביהדות.
ג) אלא שקשה לפי' זה הא דסתם רבנו מוציא אחת ואין ראוי לקיים השני' אלא הראשונה וכמו שהאריך הגרע"א בתשובה סי' קכ"א, וע"כ צריך לפרש גם ל' רבנו דמקיים הראשונה ומגרש השני', ובתשו' חוט המשולש סי' ה' האריך לחלוק על העט"ז והש"ך, ולמש"כ נתפרש טעמם ול"ק מה שהקשה שם על זה, והא דאיתא בירו' אם הכיר שתיהן כיון שהכיר הכיר ודאי פליגי, לפי' הגר"ח זצ"ל שם, איברא צ"ע מה הכרח יש לפי' זה דהא יש לפרש כיון שהכיר הכיר ושתיהן נשיו מן הדין ואסרי אהדדי ומגרש שתיהן או שצריכה השני' גט קאמר, והגר"ח פי' דלדעת הרמב"ם כל שאסור משום איחלופי אם נשא נשוי וא"צ להוציאה בין בנשאה בגיותו בין נשאה בגירותו, והא דמוציא בנשא אשה ובתה משום דבנשא בגיותו לא מקרי דיעבד כיון דליכא עלה שם אשה ובתה עד השתא, וכיון דהצריכו להחמיר דיעבד של נשא בגיותו החמירו גם דיעבד של נשא בגירותו ולא החמירו אלא להחזיק שתיהן אבל לא בגירש אחת מהן, בין שגירש הראשונה ובין שגירש השני', אע"ג דבנשא בגיותו וכנס בגירותו אחת מהן וגירשה אינו נושא השני' דלא מקרי דיעבד משום נשואי גיות, מ"מ אם נשא השני' לא תצא ובזה לא השוו המדות, וזה תימא מנ"ל להר"מ כל זה ולמה לא נפרש בפשוטו דכל דאסרו חכמים משום איחלופי אם נשאת תצא, ודין נשא אשה ובתה בנתגייר עמו, ומה שפירש לחלק בין אשה ובתה לשארי ג"כ אינו מוכרח דהא אחות אמו מעיקרא היתרא והשתא נאסרה והוא כונסה עכשו באיסור ומ"מ התירו ולא הצריכוהו להפריש אשתו, ולמה החמירו כל כך באשה ובתה, ומש"כ להכריח זה מקושית הגמ' סנהדרין נ"ח א' לגיר' הרמב"ן דקו' הגמרא אהא דאמר ערוה שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין ב"נ מוזהר עליה, ופריך מהא דתניא יש לו שאר האם, ולא משני משום איחלופי, אלא דלטעמא דאיחלופי אינו מוציא, נראה דע"כ אין זה כונת הגמ' דמאין פסיקא לי' דאי אפשר כלל לומר יוציא מטעם איחלופי עד שמקשה מכח זה, וקו' הגמ' י"ל דפריך מאחות אביו דליכא משום איחלופי וע"כ משום דאסור לב"נ וכן מוכרח מהא דקתני מן האב יקיים אבל לכתחלה לא יכנוס, וע"כ דגזרינן משום מן האם, וזה אינו אלא לטעם באנו מקדושה חמורה ולזה הוצרכו להשוות המדה שאסור בקרוביו הראשונים, אבל לטעמא דאיחלופי בישראל לא אסרו בשאר האב [מיהו דעת תו' יבמות כ"ב א' נ"ח א' דאחותו משום איחלופי ואפ"ה גם מן האב לא יכנוס] ועוד דלדעת הרמב"ם והרמב"ן באמת אין איסור לכתחלה בשאר האב אלא לר"א דב"נ אסור באחות אביו [ועוד י"ל דפריך למ"ד יבמות צ"ז ב' דלא חיישינן במן האם ומן האב והכא סתמא קתני מיהו אפשר דדוקא באיסור ע"י קדושין קאמרינן אבל בקרובי עצמו אף מן האב ומן האם גזרינן] וכן מהא דאמר כ"ב א' ומ"ש מעריות כו' אין ראי' די"ל דפריך גם לר"נ מיהו לקושטא דמלתא י"ל דעדות אם נתקבלה לא שייך לפוסלה משום איחלופי ועיי"ש ברש"י ד"ה מ"ש דפי' דפריך מהא דמן האם יוציא.
ד) יבמות צ"ח ב' תוד"ה אשה, כדאמרינן שמותר בא"א מאמו ולא גזרינן כו', לכאורה אינו מובן דהא עיקר ספיקיהו לדמותן לאחותו מן האב ואחות אמו מן האב דתניא לכתחלה לא יכנוס ואחותו מן האם לפי' תו' לעיל כ"ב א' ד"ה ערוה, הוא משום איחלופי, ואפ"ה מן האב ג"כ לא יכנוס, והנה ממקומו מוכרע דכל שע"י קדושין מן האב מותר לכתחלה, מדשרינן אשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת אביו, וע"כ שאני התם דהקורבא נעשה ע"י קדושי אחרים, ואכתי איכא למימר דכל קורבי שע"י קדושי עצמו גם מן האב אסור לכתחלה, וא"כ מאי ראי' מאשת אחיו מאמו, ועוד למה כתבו לפרש"י דוקא, הלא גם לפירושם אכתי שמעינן דמן האם לא גזרינן משום איחלופי בישראל וע"כ קדושין שאני, ואפשר דכונתם דלפרש"י שייך לגזור ולא גזרינן, וה"ה לקדושי דידי' שאין אסור על ידן בשאר אב.
רמב"ם פי"ד מה' א"ב הי"ג, דעת הראב"ד דאשת אחי אביו ואשת אביו שנשאו בגירותן יוציא, משום דכלהו כהדדי נשנו, ויש לעי' בטעמא דמלתא והרמב"ן כ' דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו, אבל אי אפשר לומר כן בדעת הראב"ד דהא משמע דלא פליג בהא דפסק הרמב"ם דאחות אם מן האב יכנוס וכן אחות אב מן האם יכנוס וע"כ דפסקינן כר"ע, ולמה אשת אחי אביו אסורה וצ"ל דגזרו בכל איסורי אישות משום אשת אחיו מאמו, והלכך אין נ"מ בזה בין ר"ע לר"א.
ה) הגרע"א סי' קכ"א תפש בפשיטות דמתה אשתו הוא בכרת על בתו אפי' אם לא נחלק בין אמה לבתה לענין שריפה, ונינקוט כדעת רש"י דבאמה ליכא כרת, ובאמת מדברי הרמב"ן משמע דמסתפק דגם בבתה ליכא כרת וכמו שהקשה הגרע"א שם בדברי הרמב"ן, ואפשר לומר כיון דילפינן מהדדי גם לאו וכרת דכתיב בבתה דוקא בחיי אשתו, אבל קשה לפ"ז הא דאמר צ"ז א' אנס אשה מותר לישא בתה מהכא כתיב ערות כו' ודלמא קרא לבתו אחר מות אשתו, ועוד בבתה ליכא איסורא כלל, והתם תניא באנס אשה מותר לישא בתה ומוקי לה במתה.
ו) רמב"ם פי"ג מהלכות א"ב ה"ט גיורית שראינוה נוהגת בדרכי ישראל כו', בחלק אה"ע נשים סי' ח' כתבנו שמתנאי הנהגה המחזקת לסקול ולשרוף הוא שיתאמת הדבר בלב הרואים ולא יסתפקו עליהם בספק ערמה ואמתלא, ובזה אחר ל' יום דנין ע"י חזקה זו, ואפשר דהכי נמי בנוהג דרכי ישראל בחזקת גר בעינן תנאי זה, והוי חזקה ככל חזקות במין חזקות אלו, ועוד י"ל דהכא דינא קאמר דמתחלה כשאמר נתגיירתי צריך עדים דחיישינן לי' שיש לו איזה עילה בדיבורו ואין רצונו בגירות אלא לרמות, אבל כשארכו לו הימים ומתנהג בדרכי ישראל חזינן שחפץ בגירות ולכן נאמן שנתגייר כדין דלמה יערים שלא לטבול כדין כיון דהוא בידו, אמנם לפ"ז אין שיעור לדבר וע"כ יהבינן לזה ג"כ שיעור שיתאמת בלב הרואים, והיינו חזקת הנהגה, אבל אם נהג דרכי ישראל ל' יום ואין הדבר מאומת בין אנשי מקומו, נראה דלא מהני כלל, ואם הוחזק בעיר לגר ואינם זוכרים תחלת גירותו אף אם יש עדים שהיה נכרי הרי זה גר גמור וזה בכלל חזקת הנהגה שאין ב"ד מניחין להחזיק בעיר שלא כדין, וכיון שהוחזק בעיר שהוא גר המותר בישראלית חזקת הדבר שהותר מן הדין בישראלית, ואם הוחזק בעיר שעדיין לא נתברר גירותו בב"ד, כשבא לישא ישראלית צריך לברר גירותו, ובזה יש לדון דהנהגתו בדרכי ישראל יחשב חזקת הנהגה.
ז) יבמות מ"ז א' תוד"ה במוחזק, כדמשמע בריש מס' פסחים כו' נראה דאי חשיב ספק לא יהבינן לי' מפסח מספק אע"ג דאיכא קולא דמבטלינן לי' מפסח, דלמא נפיק חורבא למיהב לי' בת ישראל, ועוד יש לפרש דאי בעינן עדים א"כ כל ישראל היו מביאין ראי' ועדים המכירין אותן, והיה ניכר בזה ריעותא שלא הביא עדים.
שם ואין לומר שאני התם כו' נמי איכא רובא, נראה דבאמת טעמא דמהימני משום רובא, ואף שלשונם משמע דאינו אלא בדרך דחי'.
שם ועוד ראי' משמעתין כו' לכאורה קשה דהא התם משמע דאיירי בידוע שהיה נכרי וכמבואר בל' התו' לקמן ד"ה נאמן, הא השתא נמי דאין נאמן פגומין הן כו' ונראה דאפי' באין ידוע שהיה נכרי אם אומר שהוא גר מחמרינן בבניו שאין כאן רוב לומר שהוא ישראל, ואפשר שנאמן לגמרי, והלכך מפרשי התו' ההיא עובדא בבא למקום שאין מכירין והחזיק עצמו לגר והיה נאמן במגו, אבל אי בעי עדים בתחלה א"כ ע"כ הביא עדים על הגירות ואיך היה יכול לומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, ולא משמע כלל בסוגין שאמר סהדי שקרי הוו וכדאמר יש לך עדים, מיהו י"ל דאיירי בכבר נשתכח ראשיתו, והיה בחזקת גר בעיר, ובזה אפשר דעדים מהימני לומר שנתגייר בינו לבין עצמו ולא חשיב כתרי ותרי, וכמו בהוחזקו לאיש ואשה או לאם ובת, ובאו עדים והכחישון דנראה דעדים מהימני, ואי הנהגת דרכי ישראל מהני בשלשים יום אף בידענו שהיה נכרי י"ל דבהכי איירי האי עובדי דר"י, ועי' ב"י סי' רס"ח בשם רי"ו בשם הרמ"ה הזכיר ב' הענינים דמהימן, או בהחזקה או במגו.
ח) הגר"ח ז"ל [הובא סק"ג] שם כתב דאם אינו מכיר שפת היהודית אף שאומר שהוא ישראל אינו נאמן ואין כאן רוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם, ולכן אינו נאמן לומר גר הוא במגו, ונראה דהכי קים לי' למרן ז"ל במקום הנידון ושעתו אבל אי אפשר לכלול כללא בזה דהרבה יהודים שכיחים בשפה אחרת אם הן יחידים נטמעין או רבים, ורוב הבאין בתורת יהדות ישראל הם בכל לשון, ולענין עיקר הנידון של הגרע"א כבר הסכים גם הגרע"א לסמוך על חזקת הנהגה שהוחזקו לגרים ולא סיימוהו קמי' דהגר"ח תשובת הגרע"א, ולזה ודאי יש לצרף העדר הכרתם שפת יהודית, מיהו מה שכתבו אחרונים ז"ל פלוגתא אי חזקת הנהגה בעינן מנהג דוקא או דיבור, למש"כ לעיל אין בזה פלוגתא ועיקר הנהגה הוא מה שמפיקים אמון בלב כל רואיהם בהמשך ל' יום, ואין בזה גדר מיוחד, ואם אמרה נתארסה וארכו דבריה עם חברותיה יום יום עד שאין הדבר ספק בעיר מקרי חזקה מן הדין, ולא נחלק בזה ריא"ז, ומה שאמר מפי עצמה אין עונשין, היינו אמירה בעלמא והשומעין אינן בטוחין בפשיטות בזה. [וראי' לזה מהא דהביא ריא"ז סוגיא דב"ב קס"ז ב' בהוחזק שמו בעיר ל' יום וכן ציין הגר"א אה"ע סי' י"ט ובאמר שמו לא שייך הנהגה במעשה, ובדברי הגר"ח שם במוקף הרחיק את המביא סוגיא דב"ב למקור דברי הר"מ, ותימא שריא"ז עצמו הביאו וכן הגר"א].
ט) שו"ע סי' רס"ח ס"י ואם ראינום נוהגים בדרכי ישראל כו', הגר"ח שם מפרש דארישא קאי באומרים נתגיירו בב"ד ש"פ דוקא, וזה תימא אם הוא חזקת הנהגה אמירה למה לי, ונתגיירנו סתם למה לא סגי, ומנ"ל לחדש כזה שלא נזכר בגמ', ומל' הרמב"ם ושו"ע אין הכרח כלל לזה, אלא הם בחזקת גרים אף בלא אמירה ואף שסיימו שאין שם עדים כו' עיקר בירורא נקטי דהיינו עדים.
שם סי"א מי שהיה מוחזק בישראל, נראה דהאי בישראל ר"ל שנתגייר כדין, או שהוא עתה ישראל ואינו מוחזק ביחוסו אם גר אם ישראל, והגר"ח שם לא פירש כן.
יבמות מ"ז א' דאמרי שמענו כו', כ' הרא"ש דדוקא לר"י כן אבל לרבנן בעינן עדים גמורים וצ"ע דא"כ קרא למה לי ובגמ' משמע דדרשא גמורה היא.
מ"מ פי"ג מה' א"ב ה"ט וקרובים דבריהם לדברי רבנו, צ"ע אם הא דר"א וריב"ל מחמת חזקת הנהגה מנ"ל דלא מנסבינן לי' לכתחלה, והא דגר בעי ג' הלא מעכב דיעבד, וע"כ אי אפשר לפרש דברי הרי"ף אלא כהרמב"ן בקבל מצות כבר בפני ג'.
י) יבמות צ"ח א' גר שהיתה לידתו בקדושה כו', הרמב"ן האריך לפרש הא דאמר סנהדרין נ"ז ב' כל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה כו' וחכ"א הרבה עריות כו' היינו דוקא עריות של אם שאין אב לעכו"מ, ודוקא של שאר ולא של אישות שאין להם אישות, והוכיח כן מדלא פריך בסנהדרין שם מאשת אב דקתני דגר מותר בה אע"ג דב"ד של ישראל ממיתין עליה, ויש לעי' דא"כ לא נשארה ערוה אסורה אלא אמו, דבתו בת בתו ובת בנו מותרות לו, בת אשתו וב"ב וב"ב מותרות לו, וכן חמותו ואם חמותו ואם חמיו, וכן אשת בנו ואשת אביו, ולא שייך לשון כל ערוה כו' ואפשר דידע הא דר"ע לאסור אשת אביו מקרא דיעזב איש את אביו, וניחא לי' ברייתא, אבל לפ"ז ע"כ הוי מצי להקשות מאשת אב, וצ"ע, ובל' רש"י שם נ"ז ב' ד"ה אין וד"ה הרבה, משמע דאפי' של אב אסירי לרבנן, וזה תימא דהא יעקב נשא ב' אחיות ואפי' אם לא היו אחיות מן האם קשיא, וכן עמרם שנשא דודתו ומוקי לה נ"ח ב' בדודתו מן האב.
סנהדרין נ"ח א' תוד"ה נשא, וי"ל דב"נ לא אסור באחותו אפי' מן האם כו', אין הכרח גמור לזה אלא דניחא להו לפרש שיהא מבואר בברייתא חששא דאיחלופי, ומשמע מדבריהם דאפי' לרבנן דפליגי עלי' דר"מ אחותו מותרת, ולפ"ז צ"ל דרבנן כר"א ס"ל ולאסור אחות אביו ואחות אמו קאתו, וצ"ע.
יא) יבמות מ"ז א' דסד"א משום טיבותא דא"י קמגיירו, יש לעי' הא קיי"ל לעיל כ"ד ב' כלם גרים הם, ואין לומר דמהכא יליף דלא יתכן לפ"ז הא דאמר והשתא נמי כו', וצ"ל דלענין קבלה לכתחלה קאמר, אבל קשה דהא באמת לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, וע"כ דאשמועינן דבטיבותא זוטא מקבלין, ולפ"ז נמי קשה קצת דקמסיים והשתא נמי כו' איכא לקט שכחה למה לי' להרבות דהו"א אין מקבלין גם בשביל לקט, ואולי לישנא דקרא דבארצכם קמישב.