סימן קנג עריכה
יו"ד סי' רמ"ט בטור. [א"ה, עי' לק' סי' קפ"ב סק"ו].
ב"ב ז' ב' מתנ' כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר יב"ח, ואף שאין לו בית בעיר כיון שדר יב"ח מחייבין אותו להשתתף בחומה, ולמדנו דגם שכנים משתתפים בבנין החומה.
שם ואם קנה בה בית דירה כו', היינו אפי' אינו דר בבית שקנה אלא בבית אכסניא [אבל אם אינו דר כלל בעיר אף שיש לו בית בעיר אין מחייבין אותו בבנין החומה וכמש"כ הרא"ש בשם התוספתא] וראי' לזה מהא דאמר רשב"ג לק' י"א א' דאפי' קנה קרקע כ"ש או קרקע הראוי' לבית דירה ולא פליגי רבנן עלי' דרשב"ג אלא דלא סגי בהכי ובעינן קנה בית דירה, אבל קנה בית דירה אע"ג דלא דר בתוכו, דהרי לא שמעינן דפליגי רבנן עלי' דרשב"ג בזה שלא מצריך רשב"ג שיהא דר בבית שלו, והא דכתב הנ"י והוא שדר בה ר"ל שדר בעיר, ואין נפקותא אם דר באותו בית או בבית אחר וכמו שסיים הנ"י שאם אינו דר שם אין משעבדין אותו כדתניא בתוספתא, [והלשון "בה" מוכיח כן דבית לשון זכר].
והא דבעינן י"ב חודש נחלקו הפוסקים דעת ר"ב בס' החכמה שהביא המרדכי, דדוקא כשהוא עובר ממקום למקום בעינן יב"ח אבל אם דרכו לשבת בבית הרי הוא כאנשי העיר מיד, ודעת המרדכי דאפי' בא להשתקע בעינן יב"ח וכ"כ הנ"י וכ"ה בריב"ש סי' קל"ב, וקניית בית דירה לדעת זו היא מכרעת בין בזה שהוא עובר ממקום למקום ובין שהוא יושב בית, ולדעת ר"ב אין צורך לדון בשביל קניית בית אלא בעובר ממקום למקום, וכתב ריב"ש די"א דלאו דוקא קנה דה"ה שכר דירה ליב"ח, ואפשר דאין הנידון אלא בנודד אבל בשוקט לכו"ע מהני שכירות ליב"ח, ודוקא קנה אבל ירש או ניתן לו במתנה אין זה עושה אותו כבן עיר מיד וכמש"כ ריב"ש בשם ריטב"א, ונראה דר"ל אפי' דר באותו בית.
ולמאן דסבר דשכירות ליב"ח חשיב כקנה, א"צ שידור בו אלא אפי' דר בבית אחר כדין קנה וכמש"כ לעיל.
יש לעי' קנה בית דירה בעיר ואינו דר בעיר ואח"כ נכנס לעיר מי בעינן י"ב חדש כיון דקנייתו לא עשאה אותו כאנשי העיר מפני שלא היה דר בעיר בזמן ההוא, ועכשו כשנכנס לדור בעיר אין כניסה זו קובעת שהרי הנכנס לבית שנפל לו בירושה אינה קובעת וה"נ אין כניסה זו קובעת לומר שדעתו להשתקע בשביל שיש לו בית, שהרי חזינן שעד עכשו לא היה ביתו מושך אותו לדור כאן ואפשר שלימים הבאים ג"כ יצא לדור לעיר אחרת, וכבר עמד על זה הריב"ש סי' רי"ד והכריע דכל שנכנס לבית שקנה אף שלא נכנס לתוך העיר מיד אלא לאחר זמן כל שנכנס לעיר ויש לו בה בית שקנה נעשה בן עיר מיד, והא דקתני ואם קנה ולא קתני ואם יש לו בית דירה לא אתא לאשמועינן דבעינן שיכנס מיד אחר שקנה אלא בא לאפוקי אם יש לו בירושה או במתנה.
ב) שו"ע חו"מ סי' קס"ג ס"ב בהגה' וי"א דבעינן קנה דוקא להשתקע, דברי הרמ"א ז"ל צ"ע מאן י"א ולכאו' לא מצינו מי שיאמר דלא מהני קנה בית דירה בסתם, ולא נחלקו ר"ב והמרדכי אלא בלא קנה ודעתו להשתקע אבל קנה בית דירה ודר בעיר ואצ"ל בדר באותו בית הרי הוא כאנשי העיר ואף אם הולך בחמרת וגמלת, ולא מצינו מי שחולק בזה, וגם משנת הרמ"א ברישא צ"ע דהו"ל למימר בלשון י"א דדוקא בסתם אבל אם ידענו כו' וי"א דבעינן דוקא קנה, מיהו עיקר דברי הרמ"א צ"ע דלא נחלקו דוקא בידענו שרוצה לקבוע אלא נחלקו אף בסתם דלדעת ר"ב לא נאמר יב"ח אלא בנודד אבל בן אדם שדרכו לקבוע אף בסתם הוי כדעתו לקבוע, מיהו הריב"ש והנ"י והמרדכי סברי דאף בדעתו להשתקע בעינן יב"ח, וכן נראה להלכה, כיון דרבים נינהו ובתראי, [ומהרא"י הובא בד"מ שכתב לענין מס דאם דעתו להשתקע מחייבין אותו מיד לא קבע דינו כדעת ר"ב שהביא המרדכי אלא קבע דינו מחמת המנהג עיי"ש ומהרי"ו שהביא ד"מ אינו תח"י], מיהו בקנה בית דירה סתמא הרי הוא כאנשי העיר מיד ולא מצינו מי שיצריך בזה כונה חיובית להשתקע.
ובדין אי שכירות כמקח דכתב הרמ"א דהוי פלוגתא, הנה הריב"ש הזכיר שכירות ששכר בהדיא ליב"ח, אבל בנ"י שכתב דשכירות לא מהני לא הזכיר ששכר בהדיא ליב"ח אלא שכירות סתם ובזה מודה ריב"ש אבל שכר ליב"ח אפשר דמודה הנ"י, ומיהו אף בשכר ליב"ח נקיט לי' ריב"ש בלשון י"א ואין זה מוחלט, ודוקא בלא התחייב השוכר לדור יב"ח, אבל מי שהשכיר עצמו לציבור והתחייב שלא לעזבם תוך יב"ח כ' ריב"ש דהרי הוא כאנשי העיר מיד, דהתחייבות ליב"ח הוי כקנה בית דירה, וכמש"כ ריב"ש סי' קל"ד.
ג) בב"י חו"מ סי' קס"ג הביא תשובת ריב"ש דהא דבעינן שהה יב"ח היינו באנשים הנודדים אבל מי שנכנס לעיר לשמש להציבור באיזה שימוש ונתחייב להם שלא לצאת מעירם קדם יב"ח הרי הוא כאנשי העיר מיד כדין קנה בה בית דירה, ודיוקי דרישא וסיפא סתרי אהדדי, דברישא קאמר דוקא בנודד צריך יב"ח הא סתמא הרי הוא כאנשי העיר מיד ובסיפא קאמר דנתחייב לציבור לישב עמהם יב"ח הרי הוא כאנשי העיר משמע דוקא נתחייב להם אבל סתמא לא, ובסי' קל"ב כתב הריב"ש בהדיא דאפי' דעתו להשתקע בעינן יב"ח, ושמעינן דדיוקא דסיפא דוקא אבל סתמא אף דדעתו להשתקע בעינן יב"ח דדלמא לא מתדר לו, והא דהזכיר ריב"ש ברישא נודד לומר דיב"ח מועיל אף בנודד וכן נשתעבד לקהל להיות יב"ח אף בנודד מהני.
ובד"מ כתב שדעת מהרא"י ומהרי"ו כדעת ר"ב במרדכי [לשון הד"מ אינו מכוון אפשר דנפל שם ט"ס אבל זו כונתו] דאם דעתו להשתקע הרי הוא כאנשי העיר מיד, אבל הדברים צ"ע דמהרא"י לא הכריע בזה כלום אלא הביא ב' הדעות וכתב דאף לדעת הסוברין דבדעתו להשתקע ג"כ בעינן יב"ח, מ"מ במקום שיש מנהג הולכין אחר המנהג.
ד) פלוגתת ר"ב והמרדכי בדעתו להשתקע, קנגעא בדין עיר הנדחת, דלר"ב הרי הוא כאנשי העיר והוא בסייף וממונו אבד, ולדעת המרדכי הוא בסקילה וממונו פלט, והנודר מבני העיר, לדעת ר"ב אסור בו, ולדעת המרדכי מותר בו, וכן לענין תמחוי וקופה וכסות וקבורה ופסי העיר, לדעת ר"ב חייב מיד ולדעת המרדכי יש לו כל הסדר כדתניא בגמ' ח' א', וכן הא דאמר רשב"ג בגמ' י"א א' דסגי בקרקע הראוי' לבית דירה או קרקע כל שהוא הוא לענין כל הני מילי.
והא דנחלקו במס הקצוב, אינו נוגע בשאר דברים רק לענין מס, דאמר בירו' פ"ק דב"ב לפיוסים ולזמיונות יב"ח [והיינו מסים כמש"כ המרדכי] ובזה נחלקו אי איירי במס הקצוב.
ה) כ' הר"מ בסיום מכלתין דמס' נגעים דטהרת מצורע נוהג בחו"ל ונראה דראית נגעים וטהרתו חובה אף בזה"ז אף שאין לנו טהרות וטהרת המצורע חובה אפי' למאן דלית לי' טבילה בזמנה מצוה, שהרי הוא דוחה בתגלחתו לאו דהקפה והשחתה וגילוח נזיר.
ויש לעי' במצוה שאין זמנה קבועה מאימתי קעבר עלה, והנה במ"ק ז' ב' ילפינן דממתינין לדבר מצוה ולדבר רשות ואיכא למ"ד דאין ממתינין לדבר רשות, ומשמע לכאורה דאם נשתהה בשביל הפסד ממון עובר בעשה, וא"כ בכל מצות דליכא קרא דממתינין לדבר הרשות עובר מיד, ומיהו מצינו בחליצה ויבום שאינו חייב מיד ואמרינן פסחים ד' א' שאם ממתין אינו עובר רק משום זירוז, ומיהו התם במצוה שזמנה קבועה והרי אמרה תורה שאינו עובר עד שיעבור היום, ומיהו נראה דבכל מצוה שאין זמנה קבועה ממתין בין לדבר מצוה בין להפסד ממון והא דאצטריך קרא בנגעים דחמירי טפי דחייב על קציצתו וכתיב בהו השמר, א"נ קרא אשמועינן דממתין ואין בו משום זירוז, וה"ה בשאר מצות ממתין לדבר מצוה ולדבר רשות וכדאמר נדרים ל"ב א' במשה שנענש שנתעסק במלון תחלה מכלל דמותר מן הדין, ומיהו אם מתעכב בלא טעם אפשר דעובר בעשה, ואפשר דכל שדעתו לקיימה אינו עובר בעשה וכעין שכתבו תו' פסחים כ"ט ב' במשהה חמץ ע"מ לבערו והא דאצטריך קרא שבת כ"ד ב', שאין מלה בזמנה +א"ה, כמדומה דצ"ל שלא בזמנה+ ושריפת נותר דוחה יו"ט ולא קרינן לי' ממתין לדבר מצוה דכיון דמלאכת מצוה מותר ביו"ט אין כאן חילול יו"ט כמו קרבנות הבאין בשבת ואין ראוי להמתין ולא קרינן בזה אפשר לקיים שניהם ובצדקה דאמר ר"ה ו' א' דקאי עלי' בב"ת לאלתר יש להסתפק אי ממתין לדבר מצוה ולדבר רשות, ולמש"כ ר"ן +א"ה, כמדומה דצ"ל רא"ש+ נדרים ח' א' דבפיך לאו דוקא צדקה אלא כל קבלת מצוה א"כ י"ל דקאי עליהו בב"ת לאלתר, ומיהו מצות שלא קבל עליו אלא התורה חייבתו אין בהו ב"ת, ועי' בכורות י"ג א' לענין מצות פדי' ועריפה. [א"ה, וע"ע בזה ובדין בל תאחר, בחלק אה"ע נשים ר"ס קל"ו, בכורות סי' י"ז סק"ט, וסק"ב ד', דמאי סי' ב' סק"ב, או"ח מועד סי' קמ"ב סק"ב].
יו"ד סי' רנ"ז ס"ג. [א"ה, עי' ערלה סי' א' סקט"ו].
ו) בש"מ [ב"מ נ"ז א'] בשם ריטב"א הביא סברת תו' דאין דין שמואל הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל אלא קדם שמסר ליד גזבר, וכתב תדע שהרי קיי"ל דאין שאלה בהקדש באתא ליד גזבר וכדאמר בהדיא בערכין, וצ"ע דלא הוזכר זה בערכין, ובריטב"א הנדפס בחידושיו הביא הא דערכין ו' א' בסלע זו לצדקה לענין לשנותו, ואולי יש ט"ס בל' הריטב"א בש"מ, ודברי הריטב"א אינם מפני שאין הפסד להקדש שהרי יכול לישאל, וכמש"כ הטו"א, אלא לקבוע שיש חילוק בין הקדש שנמסר כבר ליד גזבר ובין הקדש ביד בעלים.
ואמנם ד"ז אמת שאין שאלה לאחר שנמסר ליד גזבר כדאיתא ביו"ד סי' רנ"ח, ומש"כ בפ"ת שם בשם הנו"ב דהוא משום שאין לו נאמנות שהוא מתחרט, תמוה, והטעם הוא שאין כאן טעות המבטל את המעשה דא"כ לא הי' צריך ג' להתיר, אלא הוא מזה שאמרה תורה הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין לו, ולא אמרה תורה אלא בזמן שהענין הוא תלוי רק בדיבור, אבל לא בנעשה מסירה, דבזה לא חדשה תורה, ומה שצדד הנו"ב שיש חולקים בדבר, קשה לקבוע דין בדעת הר"מ במה שלא הזכיר, ואם היה דעת הר"מ דתרומה ביד כהן ג"כ אפשר למשאל עלה ולהוציא מידו היה מן הראוי לאמרו בפירוש, והלכך ראוי לן ללמוד דין זה מדברי הרשב"א והטור, ועוד הלא צדקה עדיפא שהרי הנותן צדקה לעני, ודאי לא מצי למשאל עלה ולהוציא מידו, ולמדנו מדברי הרשב"א והטוש"ע דגזבר ג"כ כיד עניים, ואין לנו מי שחולק בדבר. [א"ה, ועי' לקמן סי' קצ"ד סק"א].