סימן קלג עריכה
א) סעי' ל' ולא עוד אלא אפי' עשה כל המקוה משלג כו' תנן בפ"ז יש מעלין כו' אר"ע היה ר"י דן כנגדי שאין השלג מעלה כו' והעידו אנשי מידבא כו' יצאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה, והנה בהא דאין השלג פוסל לא נחלק אדם אלא ר"י היה פליג שאין מעלה, והנה יש לפרש מתנ' דפלוגתיהו דלת"ק אע"ג שלא גזרו עליו משום שאובין שאינו מים גמורין מ"מ מצטרף כמו טיט הנרוק ור"י היה חושב לו אוכל גמור ואינו מצטרף, ולכו"ע אינו פוסל משום שאובין, והלכך לת"ק אף אם הביאן בכלי ורמי לי' למקוה בידים מצטרף, ואף לר"י דאמר אין השלג מעלה יש לדון כשהביאו בכלי ונפשר דעכשו הוא מים וראוי להצטרף, אלא שאם היה על השלג תורת שאובין לענין שאין מעלין, לא היו מעלין אלא לפי שאין על השלג תורת שאובין כלל הן מעלין עכשו לת"ק והן מעלין לכשיפשר לר"י, ובזה כו"ע מודים דכשם שאין השאיבה גורמת בשלג שיפסלו כך אין שאיבה גורמת להן שלא יעלו, וזהו בכלל אין פוסלין דמשנתנו, ולמאי דחזר ר"י וחשב להן למים גמורין שעושין מהן מקוה בתחלה, נמי מודה שאין פוסלין דכיון דשאיבה דרבנן ולא גזרו בשלג ואף אי רמי לי' בכלי בידים למקוה עד י"ט סאה מצטרף, מיהו אם עשה רוב המקוה מהן בכלים למ"ד כלו שאוב פסול מה"ת ה"נ בשלג דאין מקום לחלק בדאוריתא בין מים לשלג כיון דשלג מים גמורין ועושין מהן מקוה בתחלה וכן אם היה הויתו ע"י דבר המק"ט להפוסקים שגם במקוה הוא פסול מה"ת, פסול גם בשלג, מיהו לת"ק שאין עושין מקוה בשלג אין על השלג משום שאוב אף בכלו ואף אין בו משום הוי' ע"י טהרה, ונ"מ שאם רמי לי' במקוה בידים ונפשר כשר, ולר"י פסול משום שאוב, וכפי' הזה פי' הרז"ה, ומעשה דאנשי מידבא היה לפ"ז בהוליכן עם הקרקע או שנפלו מעצמן ע"י צנורות שאין להן בית קיבול, ואפשר שאף אי כלו שאוב מדרבנן מ"מ כיון דאסמכוהו אקרא מה מעין ביד"ש כו' גם בשלג לא הקילו בכלו, ומשמע דעת ר"ש ור"א ור"ש במרדכי שהביא ב"י דהלכה כמעשה דר"י, ור"ש פירש משנתנו כמו שפירשנו והלכך התיר לטבול בשלג.
ב) אבל הר"א במרדכי שם לא ניחא לי' בפי' זה דתקשה לר"י דאמר עושין מקוה בתחלה משלג למה אינו פוסל ומשמע דר"י לא פליג אהא דאין פוסלין, וגם לישנא צאו והביאו שלג ועשו משמע בידים, ולכן פי' דמתנ' דקתני מעלין ולא פוסלין חדא דאית בו תרתי קאמר אע"ג דשלג אינו עיקר מים מעלה ועוד דאפי' הוא שאוב לא דיו שאינו פוסל אלא מעלה ועדיף ממים שמראיהן יין דאע"ג דאינן פוסלין מ"מ אינן מעלין כמש"כ לעיל סי' קל"ב והכא שלג שהוא שאוב מעלה, וע"ז היה דן ר"י שאין שלג שאוב משלים אבל שלג שנפל ממילא מודה דמעלה, ושאוב שאינו מעלה בין קדם שנפשר בין לאחר שנפשר דהא קדם שנפשר נמי ראוי הוא להצטרף אלא אינו משלים מפני שהוא שאוב ואינו מועיל לו הפשרו, ושוב חזר ר"י ואמר שאין בשלג משום שאוב ולפיכך קדם שנפשר משלים אף שהוא שאוב, ואף אם הביא מ"ס שלג ורמי במקוה בידים אין בהן משום שאוב ולכשיתפשר טובלין בו, ובמש"כ נתישבו דברי הר"א במה שהק' ב"י דהא בתוס' מפורש דאף בלא הופשר מעלה דבאמת מודה בזה הר"א ואין כונתו רק בדברי ר"י שפליג שאין מעלה ושחזר בו שאמר צאו והביאו שלג דאיירי לאחר שהופשר ומתנ' איירי בהא דהא אמר ולא פוסלין וכבר כתב בבעה"נ דאיכא מ"ד דאי שקיל ורמי לי' בידים אע"ג דאין פוסל מ"מ אינו מעלה, אלא שהראב"ד דחי לי' דלת"ק מעלה בכל ענין, אבל דברי ר"י שפיר יש לפרש כן, וכן פי' הראב"ד כהר"א, אלא דפי' דאפי' נפל ממילא ונפשר לת"ק דוקא מעלה אבל אין עושין מקוה בתחלה, ולר"י אין מעלה אף שנפשר ולמאי דחזר בו עושין מקוה בתחלה לכשנפשר, ולא נתפרש טעמו למה לת"ק אין עושין מקוה בתחלה לכשנפשר דמה לי נפשר חוץ למקוה ונפל למקוה דמודה הראב"ד דמים גמורין וכמבואר בלשונו שם דכ' הטעם משום דבשעת נפילה הוי אוכל, וקרא כתיב ישב רוחו יזלו מים ואמרינן שמא ירבו נוטפין ומ"מ מטהר באשבורן אע"ג דהוא הפשרת שלגים, ומה לי הופשרו במקוה ואולי ט"ס הוא וכונתו כמו שפירשנו לדעת הר"א, ובהעתקת ב"י דברי הראב"ד ליתא כל הכתוב בספרים שלנו בבעה"נ.
ג) וכתב עוד המרדכי שרבנו שמחה התיר ואח"כ חזר בו שאי אפשר שיגע כל השלג בבשרה ועוד דאין מטבילין בכיפין, ונראה כונתו ז"ל נהי דמן הדין המקוה כשר מ"מ אי אפשר שהשלג יגע בכל בשרה בב"א שהרי שלג כשכובשין אותו נשאר גומא ואינו חוזר וכשהאדם נכנס בו ודאי נשארו הרבה גומות שמפסיק אויר בין גופו לשלג ואם נשאר אויר במקום אחד כל שהו פסול, ועוד שאין מטבילין בכיפין ר"ל השלג שעל ראשו אם עומד בפני עצמו אף אם יסיר ראשו מתחתיהן, חשיבי כיפה ולא דמי למים שעל ראשו דהתם המים על ראשו ושוכנים על ראשו אבל השלג שוכן בפ"ע באויר, וכונת ר"ש נהי דמעיקר הדין הוי מקוה כשר אבל צריך לדקדק שיהא השלג מרוסק וסמוך להפשרו דאז הוא נשפך כמים, אבל כל זמן שהשלג עב לא יתכן לטבול בו אדם, וכל מש"כ ב"י על דברי ר"ש אלו אינו מובן מה פירש בכונתו ומה השיב עליהם.
והנה לדעת ר"ש ור"ש אם רוב המקוה שלג ומיעוטו מים וטובל במים כשר וכן אם ריסק השלג עד שהוא נשפך, ולדעת הר"א והראב"ד בעינן רוב מים, ודעת הרז"ה נראה דקיי"ל כר"י וכשר כלו שלג אלא שלא יהי' כלו שאוב [ואפשר דהרז"ה מפרש לא פוסלין היינו שאין פוסל משום שלג אבל אי רמי לי' בכלי פוסל משום שאוב ולפ"ז פוסל בג"ל] ותימא על הש"ך ס"ק ע"א שכ' דהרז"ה אוסר, וכן מש"כ דרש"י אוסר תימא דלכו"ע מעלין היינו משלימין ומ"מ הלכה כר' ישמעאל דמעשה רב או דמודה ת"ק ומתחלה נקט מלתא פסיקתא דמעלין ואח"כ הביא דברי ר"י שעושין בתחלה ומשום טיט הנרוק נקט מעלין וכמש"כ ב"י, ודעת הרמב"ם לא נתבאר אי וריסקו דאמר היינו למים ואשמועינן אף דרמי לי' בידים, או וריסקו שיהי' רך שיכול לטבול בו וכמו שכ' רבנו שמחה, ומ"מ נראה דעתו כדעת המתירים מדלא פי' בהדיא שאם עשה כל המקוה מהן פסול ואם רסקו כשר, ומ"מ אין זה הכרח [אבל ל' רסקו אינו שנפשר אלא שהוא רך ושבור ומשמע כהמתירין] גם דעת הרא"ש לא נתבאר דלכאורה משמע דכמו שהוא קאמר אבל אי אפשר שיהא כשר ולא יהא השאיבה פוסל בכלו דהא בעינן ביד"ש, ולכן נראה דעת הרא"ש דבעינא משלים דוקא, ואינו פוסל משום שאוב בכל המקוה ולכשיפשר רובו כשר, וכ"כ ש"ך בדעת הרא"ש [ואם אין דעת הרא"ש לפסול כלו שאוב מה"ת אלא משום הוי' ע"י טהרה וכדעת ר"ש אפשר דבשלג לא גזרו משום שאוב אפי' בכלו והרא"ש בכלים שאינם מק"ט קאמר, או באינו נופל להדיא מכלי למקוה אלא שאינו המשכה גמורה, א"נ הרא"ש בהמשכה קאמר וכשר כלו בהמשכה בשלג, דפשט דברי הרא"ש והטור משמע כפי' ב"י דמכשרי אפי' לא נפשר] ונקטינן לדינא די"ט סאין שלג משלים ואף אי רמי להו בידים למקוה ואף שלא נפשר ואם עשה רוב המקוה משלג ורמי לי' בידים לכו"ע פסול, ומ"ס שלג המונח בבקעה או שנפל למקוה ממילא, הוי ספיקא דדינא, ויש להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן, והמיקל כדעת מרן והרמ"א שהכריעו להקל יש לו על מי לסמוך, ואם נפשר אח"כ לכו"ע כשר, ואי רמי לי' בידים למקוה ונפשר, אפשר דפסול לדעת המכשירים כלו שלג, וקשה להקל למעשה.
ד) סעי' כ"ט השיק במקום המים מקום המים טהור מקום היין לא טהור, נראה דמקום היין לא יצא מתורת שאוב ואי עשה מחיצה בין מקום היין למקום המים וירדו גשמים וחזר למראיו עדיין פסול משום שאוב, דאי יצא מתורת שאוב אלא שלא טהור דקתני היינו שפסול משום מראה יין. א"כ השיק במקום היין נמי הדין נותן שיצא מתורת שאוב דמה לי חיבור בכלו ומה לי חיבור כשפה"נ, וכ"ת ה"נ א"כ השיק במקום היין יהא מקום המים טהור כיון שיצא מתורת שאוב, וכן לישנא דברייתא דאמר מקום היין לא טהור, לא טהור משאוב משמע.
כ' ב"י בשם שעה"מ שבסוף ס' ת"ה וז"ל שינוי מראה חוזר להכשרו ואין המים השאובין חוזרין להכשרן ויראה לי שכן הדין לג"ל שנפלו למקוה ע"י דבר המק"ט, ותימא היכא מצינו דעל ידי דבר המק"ט פוסל בג"ל, [עי' לעיל סי' קל"ב סק"ז בארך] ואולי כונתו ע"י אדם, ועיקר הדבר אינו מובן בשלמא שינוי מראה חוזר להכשרו כשעברה המראה אבל שאוב לא שייך בו חזרה שהרי זהו דינו שפוסל כל המים הבאים עליו, ומה שייך לדון להחזירו להכשרו, ואם כשהשיקו למקוה כשר, ודאי חוזר להכשרו. ש"ך ס"ק ע"ד כ' דשאוב שהגליד ונפשר כשר לטבול בו, וב"י כ' בשם סמ"ג דלדעת השאלתות דכלו בהמשכה אי נפלו במקוה אח"כ מ"ס מ"ג כשר יש לפרש דהגליד חשיב כהמשכה ואין הכשרו רק כשירדו אח"כ מ"ס מים כשרים, אלא שהב"י לשיטתו שאין הלכה כהשאלתות ממילא מתפרשת התוספתא שכשר להקוות עליו היינו שהוא מקוה כשר, אמנם למש"כ לעיל סי' קל"א ס"ק י"ד לפסוק כהשאלתות יש מקום להחמיר בזה, ומ"מ אפשר לפרש גם לדעת השאלתות דהכא כשר כמו שהוא.
ויש לתמוה לדעת הרא"ש והטוש"ע דמקוה כלו גליד כשר, וכיון שעושין ממנו מקוה בתחלה, הדין נותן שפסול משום שאוב למ"ד שאוב פסול מה"ת וגם יש בו משום הוי' ע"י דבר המק"ט, וכמש"כ סק"ג, א"כ מאי הועיל לו מה שהגליד, הלא גליד ומים דין אחד להן דכשר למקוה ופוסל בו שאוב כלו, ואילו הביא גליד בכלים ונפשר פסול, וכי הביא מים והגליד ונפשר כשר, ואף אם נפרש כשר להקוות עליו היינו שירדו עליו מ"ס מ"ג קשה שאין בדין שיטהר משאוב כשהגליד, ומוכרחים אנו לומר דאין דין שאוב והוי' ע"י טהרה בשלג וגליד כיון שעומדין בפ"ע ואינן צריכין למקוה להחזיקן ואין זה עיקר הוי' ודוקא במים שייך הוי' ודאתאן עלה נראה דברי הרא"ש והטור כפשוטן שהכשירו אפי' לא נפשר ואפי' הביאום כלן בכלים, ומיהו לדעת הרז"ה קשה שמכשיר בכלו ופוסל בשאוב, וצ"ל שאין מכשיר בכלו רק בשלג ולא בגליד +וזה לא מסתבר, ויותר נראה לפרש שהקוו עליו רוב גשמים והקילו בפסול שאובין וכפי' הסמג לדעת השאלתות וכן פי' הגר"א בביאור התוספתא בטהרות ועוד פי' שמושך אותן למקוה אחר להשלים מ"ס, ואפשר דמקוה שאוב דקתני ר"ל מקוה שהיה בו מים שאובין ולא היה אפשר להקוות עליו הגלד ולא איירי כלל במ"ס מ"ש אלא במיעוט מ"ש, ואפשר עוד לפרש דהאי תנא ס"ל שאין עושין מקוה כולו שלג וגליד, ולא קיי"ל כן [א"ה, עי' לקמן סי' קל"ח באורך]+ [ולמעשה קשה להקל ברמי שלג בידים ואפי' נפשר, כיון דאיכא חשש דאורייתא משום הוי' ע"י מק"ט ומשום כלו ע"י אדם, והרז"ה פוסל בהדיא, ואפשר דכל המכשירים כלו שלג ס"ל כן, וכיון דנקטינן עיקר כדעת המכשרים כלו שלג ממילא יש בו משום הוי' ע"י טהרה וכמש"כ הראב"ד בס' בעה"נ, וזה דלא כמש"כ הפ"ת ס"ק כ"ד בשם ח"ס].
ה) סעי' ל"ב מקוה שיש בו מ"ס מים וטיט רך שהפרה שוחה ושותה, לא נתבאר שיעור המים שיהי' מים גמורין לפסול המקוה בג"ל ולטבול בתוכו אף שאין המים צפין ע"ג, דהא ודאי מים עכורין נמי מים גמורין הן, וכיון דיהבינן לי' דין טיט אף שהפרה שותה לא ידעינן כמה שיעורי' שלא יהי' עליו דין טיט, וצ"ל דכל שאין עליו שם טיט אלא שם מים עכורין אין עליו תורת טיט, מיהו קשה שיהא טיט עב כשיעורא דתנאי במתנ' פ"ב ראוי לשתי' ואפשר דשותין מהן היינו שמלקקין ומוצצין מימי הטיט, בשטמ"ק כ' בשם תו' חצוניות דהא דאמר זבחים כ"ב א' אי דאין פרה שוחה ושותה אפי' למקוה נמי לא היינו להשלים שיהי' מקוה גמור לטבול אף בטיט ואף מן הצד ולעשות מקוה בתחלה שאין ראוי להשלים למי כיור אלא אם ראוי לעשות ממנו מקוה, דהא בעינן שיהי' בו שיעור לד' כהנים ואם אחד יטול ידיו מטיט לחוד פסול דלא שייך כאן דין טיט שצף על גביו מים, ולפ"ז נתבאר דין שיהא חשוב מים גמורין הוא בפרה שותה מהן, ואם אין פרה שותה מהן יש להן דין טיט הנרוק ובמתנ' פ"ב שיעור שיצא מתורת טיט הנרוק, ואפשר שזה דעת סמ"ק שהביא ב"י.
והא דאיתא בשו"ע שטובלין במים אף שאין מ"ס רק עם הטיט, היינו דוקא ברוב מים אבל י"ט סאין מים וכ"א טיט הנרוק פסול שאין עושין מקוה מטיט הנרוק ורובו ככלו וכדתנן בפ"ז.
וסתימת הפוסקים משמע דטובלין בטיט הנרוק שמים צפין על גביו אפילו הוא מהטיטין החוצצין המבואר בסי' קצ"ח סעי' י"ד ועי' מקואות קמא סי' ט' סק"ט בארך.
והא דטובלין בטיט שהמים צפין על גביו היינו אף אם היה המחט בטיט מקדם ואח"כ הקוה מ"ס על הטיט, דטיט הנרוק הוא כמים גמורין.
ו) דעת ר"ש פ"ט מ"ב, דהא דמהני מים מקדמים בפ"ז מ"ז, היינו בשאר טיט חוץ מג' הטיטין אבל הג' טיטין סופגים לתוכן המים ונדבקין במטה וחוצצין, אבל דעת הראב"ד והר"ן שהביא ב"י סי' קצ"ח מבואר דאפי' בג' טיטין מהני מים מקדמים שכתבו דלפיכך לא אמרינן בטובלת בנמל, לפרש"י דמשום טיט שברגליה קאמר, המים מקדמים, משום שהטיט נדבק בין אצבעותיה [אפשר שלא הי' מים בין האצבעות והוי בית הסתרים ואין צריך ביאת מים רק ראוי לב"מ, א"נ אפי' הי' מים בין האצבעות מתוך הדוחק מנגבים המים] א"נ שנדבק הטיט ברגליה קדם שנכנסה למים, וע"כ בטיט החוצץ איירי דאל"כ אף בין האצבעות אינו חוצץ, ואפ"ה פשוט להו דמהני מים מקדמים, וצ"ל שהם מפרשים הא דתנן פ"ט מ"ב שאין טובלין בהן ואין מטבילין אותן היינו אין טובלין בהן אם הן על בשרו ואין מטבילין אותן אם הן על כלים.
ז) סי' קצ"ח ש"ך ס"ק מ' כ' דבשאר טיט צריך הטובל להגביה רגליו, ובטיט היון לא מהני הגבהת רגלים, וביאור דבריו ז"ל דהרא"ש פי' טעם רש"י לחלק בין מטה לאדם משום שהאדם מכביד, ולפ"ז איירי בשאר טיטין ואע"ג דאינן חוצצין כשהן על בשרו שהמים שסביבות הטיט מחרחרים דרך טיט הלח וחשיב כאילו כל מי המקוה נוגעים בבשרו, מ"מ כשהן בקרקע המקוה שאין מים מקיפין את הטיט לא עלתה לו טבילה שאין שם מקוה על טיט העבה, והמים הטופחין בטלין אגב הטיט, וכ"ז כשלא קפץ אבל אם קפץ להגביה רגליו עלתה לו טבילה ואף שטיט דבוקין ברגליו כיון שהמים מקיפין את הטיט שב דין הטיט כשאר טיט על בשרו שאין חוצץ, אבל הראב"ד והר"ן כתבו טעם לפרש"י משום שנכנס הטיט בין אצבעותיה ובטיט היון איירי, ולפ"ז בשאר טיט טובלין ולא חיישינן משום שמכביד על הטיט, ואמרינן מים מקדמים, אבל בטיט היון לא מהני קפיצה דסוף סוף טיט החוצץ דבוק ברגליו, והנה נקטינן לחומרא דגם בשאר טיט צריך קפיצה, ובטיט היון אף קפיצה לא מהני, ומיהו נראה דאין להחמיר בשאר טיט כיון דדעת הפוסקים שאין ראוי לחלק בין אדם למטה שהרי לא הצרכנו לכל טובל להגביה רגליו, וכן מתנ' פ"ט מ"ב ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח משמע כן, ושפיר י"ל דרש"י מודה בזה ובטיט היון איירי א"כ אין לנו מחמיר מפורש בזה, ובפ"ת סק"ך כ' בשם הנו"ב להחמיר ולהאמור יש להקל בזה וכש"כ כשהטיט רך שנרוק דרך הקטן שבשיעורים בפ"ב, דהוי טיט הנרוק ומבואר בר"מ בפי' המשנה דכל תנא מתנאי מתנ' מיקל על מי שקדמו, וא"כ ר"מ הוא המחמיר בכלן, וקיי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י, ולפיכך יש להקל כר"י, אבל אין להקל כשאר תנאי דדלמא הלכה כר"י, וזה נראה דעת הר"מ שפסק שם כר"י ולפ"ז כל שאין הקנה עומד בתוכו הוא ודאי טיט הנרוק, ואף שאין פרה שלנו שותה מהן, דאין כל הפרות שוות, וכמש"כ הראשונים ז"ל, ונידון הש"ך ונו"ב ביש מ"ס מלבד הטיט, ולדעת ש"פ אמרינן מים קדמו אף בטיט היון וכש"כ בשאר טיט עב.
ח) כ' ב"י בשם המרדכי בשם הרא"מ דטעם דיו וחלב וחבריהן לחין אין חוצצין אינו משום דמחלחלי בהו מיא דהא אמר חולין כ"ו ב' זבחים ע"ח ב' דאם הן בכלי חוצצין אלא הטעם משום שאינה מקפדת ואם מקפדת חוצץ וכבר הביאו התוס' שם ושם קו' הרא"מ וחלקו בין שהן בכלים לבין לכלוך שעל הגוף, אבל הטעם משום שהמים מחרחרים, ופי' הרא"מ צ"ע דדין חציצה הוא ברוב הזמנים ולכאורה רוב בני אדם מקפידים על לח ברוב הזמנים ואינן מניחין אלא מן ההכרח, וגם בטיט לח כ' משום שאינה מקפדת, וכ' דאפי' פרה שותה אם מקפדת חוצץ, ואינו מובן שהרי היכא דפרה שותה טובלין בהן כשהמים צפין עליהן, ומה אכפת לן במה שהיא מקפדת, ובשו"ע סי' קצ"ח סעי' י"ד הביא הרמ"א דברי הרא"מ להלכה ולא הביאו דעת תו' כלל, וצ"ע.
ויש לעי' לדעת תו' משום דהמים עוברים דרך הדיו, מאי מייתא פסחים ס"ה ב' שאין הדם הלח חוצץ בין כהן לרצפה הלא התם לא שייך טעם זה, וי"ל דאף לפי' תו' עיקר הטבילה הוא במים שסביבות הדיו והחלב דאע"ג דמים מחלחלי מ"מ רובו נשאר חלב ואינן ראוין להכשר טבילה, אלא כיון דמחלחלי בהו מיא אינן חוצצין בין גוף למי המקוה, וה"נ כיון דאין הלח מפסיק בין רצפה לכהן הפסקה גמורה לא חשיב הפסק, ולפי' רא"מ קשה דלכאורה כל שנתון על הרצפה חוצץ ולא מהני אינו מקפיד דבעינן רצפה וליכא, ועוד הא הוי כלו ואינו מקפיד ואמרינן יבמות ע"ח ב' דחוצץ. [א"ה, עי' לעיל סי' צ"ד סק"ח].
ט) סעי' ל"ג פסק דתחלת בריתו מן המים עושין ממנו מקוה בתחלה כרשב"ג זבחים כ"ב א' וכ"פ הרמב"ם, ובסעי' נ"ב פסק דממעט בשפה"נ דלא כרשב"ג פ"ו מ"ז בתוי"ט הניחו בקושיא, והגרי"ח מאמציסלו זצ"ל בהגהות משניות כ' דלמש"כ הרמ"א או"ח סי' ק"ס ס"י דדוקא ברסקו למים ניחא, דבזה כו"ע מודים לרשב"ג, או חכמים פליגי עלי' אבל הלכה כרשב"ג, אבל ההיא דסעי' נ"ב שהיא מתנ' פ"ו מ"ז כשלא נימוח ובזה הלכה כחכמים, ומיהו צ"ל דבלא רסקו אינו משלים ג"כ דאם משלים, אלא שאין עושין מהן מקוה בתחלה, א"כ מאי פריך זבחים כ"ב א' אפי' בעיניהו נמי, לימא דאיירי בלא נימוחו, אלא שאינו משלים ג"כ כשלא נמוחו, ונראה דאפי' אי מטבילין בשלג בעינו, מ"מ רשב"ג בנמוחו למים איירי, ובזה ניחא דאין שלג וכפור וכיו"ב וכן תמד שהחמיץ בכלל הא דרשב"ג דתחלת בריתו מן המים, וכמו שכתבנו מקואות קמא סי' ח', והא דאין בריתו מן המים ממעט שדרכו להמצא במים ונטפל למים, ולפ"ז צ"ל דציר דתנן פ"ז ופסקו הר"מ פ"ז ה"ה אינו ציר דגים כמו שפי' הרא"ש במשנה שם אלא שאר ציר הוא [ועי' מכשירין פ"ו מ"ג מבואר דדג צריך הכשר וע"כ דכל זמן שלא נימוח הוי אכל ומבואר שם דציר אינו מים וצ"ל דציר גרע ממיחוי בשרו שאינו אלא זיע בעלמא ולא חשיב כמים וכדאמר רפ"ב דמכשירין].
וכן הא דאמר רשב"ג פ"ב דידים מ"ב דתחלת בריתו מן המים שנמצא על היד אינו חוצץ לפי' הרמב"ם שם, היינו נמי שהוא נטפל למים ואינו חוצץ בין מים ליד, ומשם נמי מוכרח שאין עליו תורת מים ממש דא"כ היה נטמא מן היד וחוזר ומטמא את המים הבאים ואת היד, ולפר"ש שם לא איירי לענין חציצה אלא שהמים שעליו אינן מיטהרין בשניים לרבנן, ולרשב"ג מיטהרין כיון דהן נטפלין למים הוו מים שעליו כמו שהן על היד, והתם נמי לא קיי"ל כרשב"ג.
י) ר"ש פ"ג מ"ד לא אם אמרת במקוה שלא עשה בו את הצפורין כו' פר"ש אבעבועות והק' מהא דזבחים כ"ב א' כל שתחלת בריתו מן המים מטבילין בו ומבואר דסבר דקיי"ל כרשב"ג, ומשמע דסבר דרשב"ג אפי' בלא נמוחו איירי, דאי בנמוחו לימא דהתם השתא מים נינהו ומיהו י"ל דהכא לא גריעי מדג שנמוח, ולא הקשה משלג וגליד דאולי צפורין גריעי, א"נ ס"ל דדוקא מעלין אבל אין עושין מהן מקוה בתחלה, אם לא רסקן, מיהו עיקר פר"ש קשה דמה טעם הוא זה שבשביל שצפורין נמי פוסלין את הגוף לא יפסלו שאובין טהורין והגר"א גרס אפכא שעשה בו במקוה ושלא עשה בו בגוף, ור"ל דג"ל מים שאובין לפסול המקוה אף צפורין פוסלין, אבל אין פוסלין את הגוף, איברא הגר"א גרס צרופין ונראה דר"ל דפסול מקוה לטבול בו חמור דצירוף שאובין לכשרין פוסל לכשרין אבל לפסול הגוף אין פוסל עד שיהא כלו שאוב כדקתני לעיל מקצתן שאובין ומקצתן אין שאובין כו' טהור, ולגיר' דידן נמי יש לפרש כן לא א"א במקוה שלא עשה בו את הצרופין שיהי' צירוף הכשרין להשאוב מפקיע אותן מדין שאובין.
יא) כ' ב"י בשם המרדכי וז"ל על מאי דפרש"י אשה לא תטבול בנמל מפני שיש שם טיט והוא נכנס בין אצבעות רגליה כו' הלכך כ"מ שהטיט מעורב כ"כ במים שאין פרה שוחה ושותה כו' ואע"פ שיש מים מרובין שיעור טבילה לבד הטיט כיון שהטיט עבה שאין פרה שותה ממנו א"כ הו"ל יבשה גמורה, ואם כונתו שיעור טבילה היינו מ"ס, אלא שהוא טובל בטיט ואין כל גופו במים לבד הטיט, וכן אם כונתו שטובל במים אלא שאין מ"ס מלבד הטיט, לא יתכן לישנא דהו"ל יבשה גמורה וגם זהו בכלל דבריו הראשונים ואם יש מ"ס לבד הטיט וטובל במים ודאי כשר, ונראה דזה שסיים ב"י וצ"ע, אלא נראה כונת המרדכי דאע"ג דיש מ"ס מים לחוד אף כשיסננו המים ויסירו העפר מבין המים מ"מ המים בטלים דהו"ל כיבשה גמורה ואין עליהן תורת מים.
יב) זבחים כ"ב א' אר"פ אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינוריות הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא, ארישא קאי מקוה שנתן סאה ונטל סאה דאמרינן דכשר וברביעית פסול, ואמר ר"פ דאם המשיך ממקוה זה שרובו מים ומיעוטו מי פירות לבריכה ריקנית רביעית והפסיקו מן המקוה כשר מן התורה למחטין וצנוריות, כיון דבשעה שבאו למקוה נתבטלו המ"פ ונעשה מקוה כשר וכשנמשך אח"כ לבריכה נמי כשר וכשהפסיקו לא נפסל, ור"פ מן התורה קאמר, ושמעינן מכאן דר"ל ברביעית של תורה נמי קאמר, וצ"ל דמש"כ תו' בד"ה לרביעית דר"ל בנטילת ידים איירי היינו דאיירי נמי בנטילת ידים דאל"כ הו"ל לפרש דסתם רביעית אינו רביעית של תורה, אלא בכל רביעית איירי ר"ל, אבל אין לפרש דכיון דמהכשירא דמקוה קאתא אף בזמן הזה כשר ולא פסלוהו חכמים, דא"כ לישמועינן בעלמא ולמה קבעה ר"פ למלתי' הכא בבא ממקוה שמצורף בו מ"פ, ולא שייך לומר דתרתי אשמועינן דכשר מה"ת וגם לא בטלוהו חכמים דאין דרך אמורא למימר הכי, וגם אין לומר דבמקוה דעלמא קאי שכלו מים ואשמועינן דלא בטלו חכמים היכא דאתא מהכשירא דמקוה, דודאי אין כאן מקומו, וגם לישנא דר"פ לא יתכן כלל, אלא ודאי מה"ת קאמר ובעירוב מ"פ, וכן פי' בהדיא הראב"ד בס' בעה"נ, אלא שהוא ז"ל מפרש בלא הפסיק הרביעית מן המקוה ודלא כפרש"י בסוגין, ויצא לו מזה חומרא דפחות מרביעית אע"פ שמחובר למקוה אין מטבילין בו, ואשמועינן ר"פ דאע"ג דאין רביעית מים אלא בתערובות מ"פ ואפ"ה חשיב כרביעית מים וחשיב חיבור למקוה, וכ' הראב"ד דחורי המערה דתנן רפ"ו דחשיב חיבור אף שאינן מחוברין כשפה"נ ה"ה דא"צ רביעית מים [והראב"ד מפרש דדין נתן סאה ונ"ס הוא במים שאובין, וא"כ ברביעית לא מצטרפין אף מים שאובין, אם לא בבא ממקוה ולא הפסיקו, מיהו מאי דמשמע מהר"א שם דאם נתן ונטל בקדיחה פסול אף שהיא מחוברת בשעה שנותן המ"ש צ"ע כיון שיש בקדיחה רביעית הוי צירוף מעליא וכשנתן בה מ"ש הוי כנתן למקוה עצמה דמה לי רביעית ומ"ל יתר מרביעית ואם ברביעית פסול א"כ גם בסאין הרבה פסול ואין שיעור לדבר, ואפשר דכונת הראב"ד בהפסיקו ונתן ונטל ואח"כ חיבר למקוה אם לא נשאר רביעית מים כשרים פסול דלא חשיב חיבור, תדע דהא תנן פ"ו מ"ג ג' מקואות כו' והטובלים טהורים אלמא דלא בעינן מ"ס במקום אחד לטהר שאובין, ועוד הלא השאובין שבקדיחה מחוברין למקוה שלם וכל שאוב המחבר למקוה מתכשר].
ולענין הלכה נראה דהוי ספיקא דדינא בפחות מרביעית המחובר למקוה דלפרש"י חשיב חיבור ולהראב"ד לא חשיב חיבור ונ"מ לטבול כלים הנקחים מן הנכרי.
יג) שו"ע סעי' ז' הלוקח כלי כו' אם הכלי תשמישו דרך ברזא שבשוליו אע"פ שהסיר הברזא וקבעו בארץ לא חשיב קבעו ולבסוף חקקו כשמשים הברזא, דכיון דכן דרך תשמישו מקרי חקקו ולבסוף קבעו, ופוסל את המקוה וזה נלמד מאביק פ"ו מ"י דאע"ג דמחובר לקרקע פוסל המקוה אע"ג דיש לו נקב המוציא את המים, ומסתמא הנקב בשוליו שהרי עשוי לנקות את המקוה ואין חילוק בזה אם עשוי מתחילה לשמש הקרקע או שנמלך עליו לקובעו דבכל ענין פוסל את המקוה אלא לענין קבלת טומאה יש חילוק שנעשה לשמש הקרקע טהור ונמלך טמא, ואם היה נקוב כשפה"נ לחברו +א"ה, כמדומה דצ"ל וחברו+ וסתמו הוי קבעו ולבסוף חקקו, וגם בזה אין נפקותא אם נעשה לשמש הקרקע או שנמלך לקבעו, ובל' הר"מ במשנת אביק נפלה ט"ס וצ"ל אע"פ שאינו מק"ט להיותו נתך לארץ כו', וזה דלא כח"ס סי' קצ"ח וסי' ר"ה ור"ו.
וכן לענין לטבול בכלי דינו כדין פסול מקוה, ולפ"ז אם יש נקב כשפה"נ בתיבה ובחבית הנעשה לשמש בו ברזא לפקקו ולפתחו להוציא מימיו, אף אם קבעה בארץ אין טובלין בה דחשיב חקקו ולבסוף קבעו, ואין נפקותא אם נעשה לשמש הקרקע או לא אלא בשעת הנקב תלוי אם נעשה לבטלו מתורת כלי ולהשאירו פתוח לעולם בטל מתורת כלי, וכשקבעו הו"ל קבעו ולבסוף חקקו, ואם נקבו לשמשו בברזא לא בטל מתורת כלי, ואם קבעו בארץ הו"ל חקקו ולבסוף קבעו, מיהו דוקא כשהנקב פקוק אבל כשהנקב פתוח ודאי לא חשיב כלי, וכ' הח"ס שיש תקנה לעשות ב' נקבים אחד לצורך הברזא, ואחד לבטלו מתורת כלי ויסתום הנקב השני לאחר שיקבענה בארץ, ואע"ג שדעתו לסתום הנקב מ"מ השתא בטל מתורת כלי ודלא כהנב"י סי' קמ"ב אלא כדעת הבית אפרים, דדוקא ברזא שתשמישו בכך לא מבטל לי' מתורת כלי אבל נקב מבטלו, ולענין קבלת טומאה מבואר בהדיא שבת ט"ז ב' שמא לא יקבנו בכדי טהרתו אבל בכדי טהרתו אע"ג דדעתו לסתמו טהור, [ושם נ"ח ב' מבואר דאם אין ראוי כל פרק למלאכה נטהר כשפרקו אף שדעתו להחזיר עיי"ש בתו'] סילוק ברזא אינו מטהר, אלא הכא לענין שיהא חשיב כלי קיבול דבשעה שאין הברזא לא חשיב כלי קיבול ואין פוסל את המקוה ואין נוטלין ממנו לידים, ואפ"ה חשיב חקקו ולבסוף קבעו, בזה ס"ל להנו"ב דגם נקבו ע"מ לסתמו לא מהני, אבל נראין דברי הב"א דדוקא ע"מ לקבוע ברזא שזהו תיקונו וזהו תשמישו, אבל ע"מ לסתמו השתא לאו כלי הוא [והח"ס וב"א פליגי גם בע"מ לשמש בברזא, ואין דבריהן מובנין, דודאי כיור שנטמא ושקיל הברזא לא נטהר למ"ד שבת נ"ח ב' הואיל והדיוט יכול להחזירו ואף למאי דמסיק שם דבעינן ראוי למלאכתו אפשר דה"נ ראוי לתשמיש מעין מלאכתו, ואף את"ל דאינו ראוי וטהור, מ"מ לענין לפסל המקוה מוכח מהא דאביק שפוסל, והב"א כ' דלעשות ברזא גרע מלסתום הנקב לגמרי, ולמש"כ לעשות ברזא עדיף טפי].
ונראה דאף לדעת הר"ש פ"ב דכלי מלא שאוב ששברו חשיב המשכה מ"מ כשפותח הברזא חשיב כשופך מן הכלי למקוה, שזהו תשמישו וחשיב כשופך מכלי קיבול, אבל כלי ששברו נראה דמים היוצאין לא חשיבי כבאו דרך ברזא לענין נט"י, כמו שאין פוסלין את המקוה לדעת ר"ש, ואף דלפי' הר"מ והרא"ש המשנה שם אין לנו מקור למחשב שבירה כהמשכה מ"מ אין ראי' ממשנה שם דלא חשיב המשכה דהתם ברוב המקוה איירי ולא מהני המשכה ברובו, ומ"מ אפשר דבלא ראי' לא חשבינן לי' המשכה, מ"מ לענין נט"י לא חשיב נטילה מכלי, ודלא כהח"ס סי' קצ"ח ועי' מש"כ ידים סי' ג' ס"ק [ד'].
והלום ראיתי דברי הנו"ב שכ' שאם אין הנקב מבטלו מתורת כלי כיון שדעתו לסתמו, א"כ הוי המים הבאין לחבית הוי' ע"י דבר המק"ט כיון שטמא מדרס, נראה דעתו דאף לענין קבלת טומאה חשיב כלי כיון שדעתו לסתמו, וזה תימא ממה דמבואר בשבת ט"ז ב'.
יד) הנו"ב שם פרט הדינים העולים ויש מהם שמקום לנטות, מש"כ להחמיר בקבעו ולבסוף חקקו נגד הראשונים ז"ל גם הגר"א ז"ל הניח דבריהם בצ"ע, וכן הגרע"א ז"ל החמיר, ומ"מ כיון דהראשונים ז"ל הקילו הסומך עליהם יש לו על מי לסמוך וכמש"כ הח"ס ז"ל סי' קצ"ח ועי' מש"כ סי' קכ"ט ס"ק י"ג בישוב הסוגיא.
שם באות ו' כ' דטובלין בכלי נקוב שסתם הנקב בסיד ובנין אע"ג שלא חברו לארץ, ונראה דזה פסול מה"ת דבעינן מים בקרקע והכא המים תלושים, ובת"כ פסלינן בור שבספינה אע"ג שאין הספינה כלי וכמו שאמרו שבת פ"ג ב', ואע"ג דלכאורה מבואר כן בר"מ לפי' ב"י מ"מ קשה להקל באיסור דאוריתא, דבר שאינו מתקבל, וגם דברי הר"מ לא נתפרשו בבירור שאין מבואר כונתו ז"ל באר היטב אלא שאנו מדמין, וגם פי' ב"י בתוספ' קשה מאד שלא הוזכר כלל החילוק בין קבעו בארץ ללא קבעו, וגם בד"א חוזר ארישא, והגר"א ז"ל כ' להגיה הרבה, ולכן עלינו ללמוד דברי רבותינו המפורשין, ולא מצינו להקל לטבול בחור שבעשת התלוש אף שאין על חור זה תורת כלי, ואפשר שדברי הר"מ בסיד ובבנין היינו שהכלי מתחבר לארץ דרך נקב זה, וזה מקרי בנין, שאין בנין בכלים אלא בקרקע, ונקט הר"מ שני מיני קביעות אם קבע עצם החבית בארץ ואז אף אם סתם הנקב שלא בבנין שלא נתחבר הסיד והגפסיס לארץ במקום הנקב חשיב מחובר, או שסתם הנקב דרך בנין ששפך הסיד דרך הנקב על הארץ ונתחבר החבית לארץ דרך הנקב ועי"ז נסתם הנקב, ובזה נתפרש טעמו של ד"ז, שאם נפרש דבכלי תלוש איירי אין מובן מה יועיל שסתמו בצרורות שיצא מתורת כלי יותר משהיה הנקב פתוח, ומה שייך שהכלי יצא מתורת כלי לתורת בנין.
באות י"א כ' דכלי נקוב כשפה"נ פוסל המקוה לדעת הרמב"ם ויש להחמיר בכל מי המקוה הולכים ע"י כלי זה, ולא נתבאר ד"ז, ואדרבה משמע בב"י דבשפה"נ סגי לעולם להוציא מתורת כלי, שכ' דשדה שבים בכלי עץ איירי ולכך שיעורו כשפה"נ וכן כל דברי הר"מ פי' בכ"ח ואם איתא דכשפה"נ נמי לא מהני א"כ גם בכלי עץ שיעורו בכרמון שהוא שיעור טהרתו, אלא ודאי דוקא לראבר"י דס"ל בתוס' דשיעורו בכדי טהרתו מחלקינן בין קבעו ללא קבעו, אבל לת"ק דשיעורו כשפה"נ אין חילוק ולעולם טהור, וכן הוא בבהגר"א דבכשפה"נ טהור להר"מ אף בלא קבעו [שו"ר דהנו"ב נמי ס"ל דבכלי עץ מהני כשפה"נ וקבעו לדעת הר"מ אף דליכא בנקב שיעור טהרתו ולכן לא חילק הנו"ב בין כ"ח לשאר כלים, אלא דבלא קבעו בארץ ס"ל דלא מהני כשפה"נ אבל גם זה אינו מוכח ובשפה"נ סגי לעולם].
טו) ודברי הר"מ לפי' הכ"מ והגר"א קשה מאד, וכמש"כ לעיל, וגם לשונו בכדי טהרתו אינו מורה על טהרת קבלת טומאה דדרך הר"מ בכגון זה לפרש ולסמן כמו שבארנו בה' כלים, וגם אין סברא לחלק כאן בין עשוי למשקין ששיעורו בכונס משקה ובין עשוי לאוכלין, וכן הב"י כ' דשיעורו בכזית ומשמע אף בעשוי למשקין, וכן בנקב מן הצד יש חילוק כמה נשתייר ועי' ר"מ פי"ט מה' כלים, ועוד איך סתמו בתוס' וכן הר"מ דלאו בכל הכלים עסקינן אלא בכלי חרס דוקא, ולו"ד רבותנו אפשר לפרש דברי הר"מ כדעת הרא"ש וש"פ, והא דאמר ונקבו נקב המטהרו היינו שמטהרו מלפסול המקוה וכמו שפירש בהלכה הקודמת דהיינו כשפה"נ, [והר"מ פירש דמשנתנו אתרויהו קאי ופסק כמתנ' דגם למטה שיעורו כשפה"נ וכמש"כ הגר"א] ומש"כ וקבעו בארץ היינו ששקעו בארץ והדקו בחוזק ובטלו להיות שם, והוי מקוה כשר, וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבנין היינו שהעמידו על הארץ ובנה בתוך הנקב עד שנתחבר הכלי לארץ, סתמו בסיד ובגפסיס עדיין פוסל ר"ל אף שהוא כלי פגום שאין זה סתימה מעליא מ"מ עדיין כלי הוא לפסול המקוה, אלא אין תקנה שיהי' שלם ולא יפסול עד שיקבענו בארץ או יבנה, ובזה יסתם נקבו, ואם הושיבו ע"ג הארץ וע"ג הסיד ומרחו בטיט מן הצדדין הו"ל כקבעו וכשר.
טז) ואפשר הא דכלי נקוב פחות מכשפה"נ פוסל את המקוה דוקא בקבעו בקרקע ועשה אותו שיחזיק מימיו אבל אם עומד באויר אינו פוסל אף אם הוא כלי מ"מ אינו עשוי לקבלה והרי כלי אינו עושה מים שאובין אלא דרך קבלתו וכדתנן זקפה לידוח כו' אינה פוסלת [פ"ד מ"ב] ועי' שו"ע סי' ר"ב ס"ו וסי' ר"א סעי' ס"ג ומשמע דמותר לטבול כלי שפיו צר במקוה שיש בו מ"ס ולהעלהו דרך שוליו, ולא אמרינן דהמים נעשין שאובין משום שאינו דרך קבלתו, וה"ה ביש נקב בשוליו לא מקרי דרך קבלתו, ומיהו שאני טבילת כלי שלא נפסק הנצוק וחשיב חיבור, וע"כ ה"ט דהא ע"י אדם אף בלא כלי נעשה שאוב, וכמש"כ לעיל סי' ק"ל ס"ק י"א.