סימן קלב עריכה
א) סעי' ט"ו או שנתזו מרגלי בהמה כשר וי"א כו' נראה דמרגלי נכרי לכו"ע פוסל, אבל בהא דאיתא סעי' מ"ח לא יאחוז הדף בידו דהתם משום דצריך הוי' ע"י טהרה, דוקא ישראל האוחז פוסל אבל בנכרי אין קפידא אף בנותן ידו כדי שיבואו המים ואולי כיון שגזרו עליהן טומאה מדרבנן פוסלין ג"כ.
והא דאיתא בסעי' מ"ח שיחבר בפי הסילון של אבר סילון קטן של עץ כ' בפ"ת בשם ח"ס שאין מועיל הדבר אלא אם הסילון הקטן יכול לעמוד בפ"ע שאל"כ הו"ל הסילון הטמא מחזיק את הקטן והוי כדין אדם אוחז את הדף, ונראה דאם נכרי מחזיק עצמו בשפת המקוה ואוחז ביד ישראל או בכלי המקבל טומאה והמים עוברים עליו כשר אע"ג שאם ילך הישראל יפול הנכרי ולא יבואו המים למקוה לא מקרי הוי' ע"י דבר המק"ט דהישראל מעשה עץ שימש וכל הפעולה הוא של נכרי אבל אם ישראל אוחזו מקרי הישראל המהוה, ולפ"ז יש מקום לומר דצנור הנאחז ע"י דבר המק"ט לית לן בה ולא נאמר אלא באדם האוחז שפעולת האדם חשיבא ונטפל הכל להאדם, משא"כ בדוממים לא משגחינן אלא בדבר שהמים עוברים ממנו למקוה, וצ"ע בדבר.
ב) סעי' כ' בור שהוא מלא מ"ש כו', ובסעי' כ"א מקוה שנפלו לתוכו מ"ש כו', נראה דהא דתנן רפ"ג לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלאו ועוד אין נפקותא בין נפסל המקוה בג"ל בתחלה לנפסל בג"ל בסוף, ואם היו בו ג"ל שאובין בתחילה ואח"כ נתמלא המקוה הוי כלו פסול לרבנן, ובעינן שיצא ממנו מלאו היינו כל מדת מים כשרים שבו ועוד, דהא בתחלה חמור מבסוף כדתנן פ"ב מ"ד, ולפיכך בור שהוא מחזיק מ"ס ונפל בו ג"ל שאובין ואח"כ נתמלא גשמים לעולם הוא בפסולו עד שיצאו כל מ"ס חוץ מפחות מג"ל, היו בו כ' סאה מים כשרים בתחלה ונפלו ג"ל שאובין ואח"כ נתמלא ג"כ דינא הכי דהמים אחרי השאובים ג"כ נפסלים, כדין ג"ל בתחלה, ומיהו כשמחליף את המים ונוטל את הפסולים ונותן כשרים לא גזרו חכמים על השניים אע"ג דאיכא ג"ל במקוה שאובין, המים השניים לא נפסלו ואם יתמעטו בסוף השאובין יחזרו השניים להכשרן, ומיהו כל זמן שלא נתמעטו השאובין מג"ל אע"ג דיש בשניים מ"ס הן פסולין דדין מי החליפין לרבנן כהראשונים לר' יהושע, ונראה דאם יש כ' סאה מים כשרים ונפל ג"ל ונפסל ונטל סאה ונתן ב' סאה, סאה אחת הוא מי חליפין, והשני נפסל, וחשיב כ' סאה שאובין וצריך שיצאו כ' סאה פחות ג"ל ואע"ג שבשעה שירד הסאה האחרונה לא היו ג"ל שאובין במקוה מ"מ לרבנן פוסלין גם הכשרים שנפסלו את הבאים עליהם, [עי' לק' סק"ו בשם אגודה דלמש"כ שם לא שייך לדון בנטל סאה לנתן סאה].
ג) ול' הר"מ פ"ה ה"ו שכ' כיצד מקוה שיש בו כ' סאה מ"ג ונפל לתוכן סאה מ"ש ואח"כ הרבה עליו מים כשרים ה"ז בפיסולו עד שידע שיצאו ממנו כ' סאה שהיו בו וה' קבין ויותר מרביע הקב ולא נשאר מן הכל שנפסל חוץ מפחות מג"ל, סתום, שאם איירי במקוה שמחזיק יותר מכ' סאה כדמשמע לשונו ז"ל שם א"כ כשרבה, כל המים נפסלו וצריך שיצאו כל מלאו, וצ"ל דה"ק דרבוי מים כשרים לא מהני והכל נפסלים, אלא תקנתו שידע שיצאו המים הפסולים קדם שבאו הכשרים, או שהמקוה מלא וזה נכנס וזה יוצא.
וגם ל' ר"ש פ"א מ"ה שכ' מלאו י"ט סאה צ"ל דלאו דוקא אלא י"ט סאה וה' קבין ורביע הקב וכמש"כ בקמא סי' ב' סק"ז.
ואף דאם נפרש דהכשרים הבאים על השאובין מודים חכמים לר' יהושע שאינם פסולים רק כל זמן שהראשונים קיימים, יהי' ל' הראשונים ז"ל מיושב מ"מ אי אפשר להקל בזה דא"כ לא לישתמיט לאשמועינן דמודים חכמים לר"י בג"ל בתחלה שפסלו את המקוה נוטל כל שהוא והוא כשר, ועוד דא"כ למה סגי לעולם במלאו ועוד, כגון מקוה שמחזיק ק' סאה והיו בו סאה מים כשרים ונפלו בו ג"ל ונפסל ואח"כ נתמלא גשמים ושטפו כיון שיצא סאה ועוד כשר, והכא ודאי לא יצא אלא לפי חשבון, ולא יצא סאה הפסול, ובשלמא אי לעולם בעינן שיצא מלאו של כל המקוה הקילו כמש"כ הראב"ד בס' בעה"נ דלעולם המים הבאים דוחים את הראשונים ותולים שהראשונים יצאו, אבל בנתערבו במקוה לא שייך האי טעמא, ומיהו גם במלא כיון שנכנסו המים הבאים הם שוכנים במקוה ומתערבים וצ"ע.
ד) ובבעה"נ איכא ב' נוסחאות ואין הראשון מבורר אבל נראה כונתו דגם במלא שאובין מיקילינן דסגי במלאו ועוד דהראשונים דוחין את האחרונים, ואף אם יצאו לפי חשבון ודאי יש כאן רוב כשרין, ובנוסח ב' ס"ל דדוקא בנפסל בג"ל מיקילינן במלאו ועוד והיינו עד מחצה, דכיון דאיכא רוב כשרין מיקילינן, אבל בכלו שאוב או רובו בעינן לפי חשבון או משערינן להו מחצה על מחצה, והאי רוב כשרין משערינן כשהמקוה מלא והמים מתחילין להתחלף.
ואם משערין לפי חשבון אין לנו חשבון מורה על אמתת המדה בזה דבכל שעה מתרבין הכשרים ומתמעטין הפסולים, ואם יש מ' לוג פסולין ויצאו פ' לוג עדיין לא יצאו ג' לוגין אחרונים, ואי משערינן מע"מ כשיצאו פ' אמרינן דיצאו מ' הראשונים, ומיהו לא נתפרש בדברי הראב"ד דכשיצאו פ' אמרינן דיצאו כלן, ושיעור מחצה ע"מ א"א לומר דשוה הוא בסאה ראשון ואחרון, דמי יאמר לסאה שני' שלא תדחה מן סאה ראשון כלום אלא תדחה את המים הראשונים בלבד כמו שעשתה הסאה הראשונה, אלא ודאי הדבר משתנה בכל סאה וסאה אלא שהראב"ד שם הוכיח ממתנ' פ"ו מ"ה דכשנותן מ"ס במקוה מ"ס נשאר בו כ' ויצאו ממנו כ' ולפ"ז לעולם כשיצא מלאו אמרינן דיצא מחצה, ואם היינו משערין לפי חשבון ראוי לומר דיצאו רוב, וא"כ במלאו הראשון יש לנו חומרא, וכשיצא עוד פעם מלאו לא ידענו לשער שאם נימא דיצאו מחצה מכל הראשונים לפי חשבון שהראשונים היו מחצה כשרים ומחצה פסולים, שהרי הכחשנו במלאו הראשון שאין היציאה לפי חשבון ומה נשתנו אלו מאלו, וצ"ע.
ה) ודברי הש"ך ז"ל ס"ק נ"ו תמוהים מאד שכ' שאם יש בבור מ' לוגין והאמה ק"ך לוגין ויצאו פ' לוגין אי דיינינן במע"מ שרי דכבר יצאו המ' לוגין ואי דיינינן לפי חשבון יצאו מהשאובין רק כ' לוגין, ותמוה מה לנו ולאמה הלא הבור מלא שאובין וכשהאמה נכנס השאובין יוצאין אלא שהמשתייר ממי האמה בבור חוזרין ויוצאין ע"י דוחק המים הבאין אחריהן, וכשיצאו פ' לוגין אין אנו יודעין חשבון מדוקדק כמה יצאו מן השאובין אבל כבר יצא הרבה יותר מרובן, דביצא ארבעים לוגין כבר יצאו רוב השאובין, כנלמד בציור זה /במקור יש שרטוט/, אין שום נפקותא כמה הן מן האמה שחוץ לבור, ואי כונת ש"ך שלא הי' הבור מלא אלא הי' בו מ' לוג והוא מחזיק ק"ס ונכנסו בו ק"ך לוג ואח"כ התחילו לצאת, למש"כ לעיל כה"ג צריך שיצאו כולם דהכל נפסל, ואף אי דעת ש"ך דסגי ביציאת שאובים, אכתי אין החשבון מדוקדק במש"כ דלפי חשבון ביצאו פ' יצאו כ' שאובין שהרי נתוספו הכשרין בכל רגע ולא היו השאובין רביע אלא בראשונה, ועוד תימא מש"כ דאי משערינן מחע"מ יצאו מ' השאובין, וכי המים נביאים הן שיצאו השאובין מחצה ושאר המים מחצה, בין שהשאובין מחצה בין שהשאובין רביע ובין שהן עשירית דביש מאתים לוגין בבור וי' שאובין הן וק"ץ כשרין, כשיצאו כ' אנו מתירין דאמרינן י' השאובין יצאו כלן בהני כ' וכשיש כ' שאובין ובעינן שיצאו מ' וכשיש מאה שאובין בתחלה לא סגי ביצאו ק' ולא אמרינן הראשונים יצאו אלא אמרינן נ' הראשונים יצאו לנ' האחרונים, ולמה כשיצאו מ' לא אמרינן דכ' הוא מק' הראשונים שבאו לבור וכ' מק' האחרונים, ומי פסק דכ' לא יצאו מתערובות כל ק' הראשונים אלא מכ' הראשונים דוקא, ודברי הראב"ד אינו אלא ביצא כל מלאו ע"י ששפכו בתוכו אז יצא מחציתו, ונראה דאין כן דעת כל הפוסקים לשער במחצה וראית הראב"ד מפ"ו אינו אלא לפי שיטתו דנתן סאה ונטל סאה היינו אפי' במים שאובין וקיי"ל להקל, וגם הר"א גופי' מספקא לי', ויותר נראה סתימת הפוסקים דבמלאו ועוד סגי אף במלא שאובין.
ו) ש"ך ס"ק נ"ז הביא דברי האגודה במקוה שנפסל בג"ל כשהיו מנקין אותו שיש תקנה להוציא מעט יותר ממה שהיה במקוה בשעה שנפסל, ור"ל שאי אפשר לנגב את המקוה אלא בטורח מרובה, וגם אי אפשר להזהר שלא ישפוך ג"ל מכלי שדולה לנקות ולזה כ' אגודה עצה קלה, שאם נפלו ג"ל בשעה שהיה במקוה י' סאה ינקו כמה שאפשר ואם ישאר במקוה ב' סאין שא"א לנגב יניחו את הב' סאין וימשכו מים כשרין ח' סאין ואלה ח' סאין לא נפסלו שהרי הן חליפי ח' סאין שהוציא, ויחזור ויוציא ב' סאין וישפוך לחוץ והשתא כבר יצאו כל י' סאה שנפסלו, כדין יצאו מלאו ועוד, ולא הסכימו רבותיו ונראה שיש ט"ס שם וצ"ל ודנתי לפני רבותי ולא הכשירו אם לא שהוציאו כו' וטעמם דדוקא בנתמלא המקוה ושוטף תלינן שהוחלפו השאובין שאין הדבר ניכר כל כך מי הן היוצאין וי"ל שהאחרונים דוחין את הראשונים אבל כשדולה בכלי אין לתלות שדלה הפסולין, וכמש"כ האגודה שם.
ז) סעי' מ"ו אין המשכה מועלת כו' או ע"ג צנור שלא היה עליו שם כלי כו', כבר נתבאר לעיל סי' קכ"ט ס"ק י"ג דדין כלי לפסול המקוה ודין כלי לענין קבלת טומאה חלוקין הן, דבנעשה לשמש את הקרקע טהור מטומאה ופוסל את המקוה, ואם נקוב כשפה"נ בכלי עץ ומתכת טמא ואינו פוסל, ואם קבעו בקרקע כשהוא נקוב ואח"כ סתם את הנקב אינו פוסל כדין קבעו ולבסוף חקקו, אבל הוא טמא כיון שהיה כלי בתלוש לענין קבלת טומאה, וכן צנור שאין לו בית קיבול בתלוש והוא של מתכת וקבעו בקרקע וחקק בו בית קיבול צרורות אינו פוסל כיון שלא היה בו בית קיבול בתלוש, אבל הוא טמא אם לא נעשה מתחלה לשמש את הקרקע, ויש להסתפק הכא מאי, כשקבעו בארץ דחשיב המשכה, אי כל שקבעו ואין לו בית קיבול חשיב כקרקע דכיון דחשיב כקרקע דאף אם יעשה לו בית קיבול לא יפסול חשיב נמי קרקע לענין המשכה או בעינן שלא יקבל גם טומאה, ומדברי הש"ך ס"ק ק' למדנו דכל שלא היה על הצנור שם כלי קיבול בתלוש אע"ג דמק"ט מהני חיבור לקרקע לענין המשכה, והא דאיתא בשו"ע או ע"ג צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש היינו שם כלי לפסול את המקוה ורהיטא דלישנא הוא ור"ל או צנור קבוע בקרקע שאינו עושה שאוב, וכ' הש"ך דהא דצנור המק"ט עושה המשכה היינו כשהיו המים באין זולתו דאל"כ פסול משום הוי' על ידי דבר המק"ט והאחרונים ז"ל בגליון תמהו על דברי הש"ך ולהאמור דבריו ז"ל מבוארין. [א"ה, עי' לעיל סי' קכ"ו ס"ק י'].
ומיהו הא דצריך שיבואו המים זולתו היינו דוקא ברוב המקוה אבל אין הוי' ע"י דבר המק"ט פוסל בג"ל, דהא הראב"ד והרמב"ן הוכיחו כל שבא מיד אדם למקוה פוסל בג"ל מהטביל את הסגוס וזבו ממנו ג"ל ומסוחט כסותו ואם איתא דכל שאין הויתו בטהרה פוסל בג"ל כי זבו מעצמן למקוה נמי פוסלין כל שבאו המים מהן להדיא למקוה, ולעולם איכא למימר דע"י אדם אינו פוסל בנתז מרחוק, וכ"ה בל' הרשב"א שהביא ב"י וז"ל ועל ענין שאמרת אם חוששין לכלי שמק"ט בודאי אלו היה כל שיעור המקוה כו' ובלא ראי' אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ולא מצינו שגזרו על ג"ל בדבר המק"ט אלא בכלי קיבול, ואם הויתו ע"י מק"ט פוסל בג"ל נצטרך לדחוק בהא דשכח קנקנים אינו פוסל בכלי גללים או בהמשכה פחות מג"ט.
ח) ובאמת יש לתמוה בהא דסעיף ל"ה בזקפה לידוח שכתב הטור שאם אין המים באין זולתה פוסלת, והו"ל לפרש דוקא ברוב מקוה [וכמש"כ קמא סי' ה' דזה כונת הרא"ש] גם בשו"ע סתם הדברים, אבל הדין דוקא ברוב המקוה [תדע שהרי הכשירו בסעי' מ"ח במחבר לפי הסילון של אבר סילון של עץ, ואם יש בזה משום פסול ג"ל בעינן המשכה גמורה, וזה לא חשיב המשכה כדאיתא סעי' מ"ו, ועוד דלא מהני המשכה בכל המקוה] ועיקר דינא דסעי' מ"ו דלא חשיב המשכה ע"ג כלים הוא מדברי הראב"ד שלמדה לפי שיטתו שאין ע"י אדם פוסל בג"ל אבל אנן לא קיי"ל כן ומ"מ הדין אמת וכמש"כ לעיל סי' ק"ל סק"ט, וציון הבה"ג והגר"א אינו מובן דד"ז אינו ענין להוליכו על דבר המק"ט דהכא אפי' על כלי גללים, ואפשר דעל כל דבר תלוש לא מהני.
סעי' ל"ו ואם חקק כו', בש"ך ס"ק ע"ז הק' הא הוי בהמשכה וכ' דמיירי בליכא רוב מים כשרים במקוה והוי רובא בהמשכה ובנה"כ חזר בו וכ' דכל הצנור חשיב כלי ולא חשיב המשכה ופוסל בג"ל, [ויש שם ט"ס בנה"כ ובמקום (וא"כ וצריך) צ"ל [וא"צ] גם בבה"ט העתיק דברי הנה"כ בלי מובן כלל] ונראה דדופן הכלי לא חשיב המשכה כיון שהוא כלי קיבול הפוסל, ואע"ג דגב הדופן אינו כלי קיבול, אלא שהוא דופן לכלי קיבול, מ"מ לא דמי לצנור מתכת שאין לו בית קיבול וקבעו בארץ דאע"ג דלא נעשה לשמש את הקרקע והוא טמא מ"מ חשיב המשכה על גביו וכמש"כ סק"ז, דדופן כלי קיבול גרע טפי, ואפשר דצנור שחקקו ולבסוף קבעו, ולאחר שקבעו חקק בו עוד גומא, וסתם חקק הראשון, חשיב כחקקו ולבסוף קבעו, וצ"ע בזה. [ובר"מ פ"ב ה"ב מבואר דמה שאין לקיבול צורך בו אינו טמא אלא מד"ס והח"ס ז"ל סי' קצ"ח פי' דדוקא במשמש אדם ומשמשיו טמא מד"ס אבל בצנור המותר טהור לגמרי, ואפשר דלענין המשכה גרע טפי וחשיב חד כלי, ואפשר כיון דהצנור ובית קיבולו צריכים זל"ז ומשמשים חד תשמיש חשיב כלו כחד כלי גם לענין טומאה, ולענין טומאה דרבנן שכ' הר"מ פ"ב ה"ב צ"ע אם הוא מדין משמש אדם ומשמשיו דלכאורה המותר הוא משמש אדם לחוד כיון שאין לבית קיבול צורך במותר, ואפשר דלעולם הנטפל לב"ק ומשמש אדם טמא מד"ס, ומיהו אין לדברי ר"מ אלו מקור, ויש לתמוה דהא בתוס' תניא שאין טמא אלא במה שיש לב"ק צורך, ואם איתא דכלו טמא מד"ס הוי תנא ליה תנא דדבר הטמא מד"ס לא תנא לי' בלשון טהרה, ואפשר דהר"מ בעלמא קאי דאם הוא משמש אדם וכלים יש לו טומאה מד"ס].
ט) ויש לעי' בהא דחקק בו כ"ש, הא פחות מלוג בכלי אינו פוסל וכמבואר סעי' ט"ו ובש"ך שם ס"ק מ"ז מ"ח ובמקואות קמא סי' ה' [סק"ג] כתבנו דאיירי בנתכוין לרבות, ואפשר כיון דזה נכנס בכלי וזה יוצא הוי כג"ל בב"א ואפילו לא נתכוין לרבות פוסל.
עוד כתבנו שם דדוקא בשרוב המים עוברים דרך החקק דאל"כ ליבטל המיעוט ברוב וביטול חוץ למקוה מהני כמו שנלמד לפר"ש במתנ' פ"ד מ"ד, ואפשר דגם המים שעוברים ע"פ הכלי בזמן שמקצתן תוך הכלי גזרו חכמים משום שאובין, וכן משמע פ"ד מ"ה דאם השוקת נקובה מן הצד ומקבלת כ"ש פוסלת ואף שהנקב כשפה"נ ומשמע דאף במים עוברים ע"פ השוקת ומשוקת למקוה, והלא מן הנקב ולמעלה אינו כלי קיבול ומ"מ פוסל ולמה לא נתבטלו השאובין ברוב אלא שכל המים הגדורין על פני הכלי גזרו חכמים משום שאובין.
י) סעיף כ"ד ותמד שלא החמיץ, תימא דבחולין כ"ו א' אמר דתמד שלקחו בכסף מעשר ואח"כ החמיץ קנה מעשר כו' ופריך אלא מתנ' דקתני החמיץ אין כו' דלמא אי שבקי' הוי מחמיץ ומשני כששייר בכוס ולא החמיץ, ופי' תו' דפריך למה פוסל המקוה הלא ספק מים שאובים כשר, ואין לומר דפריך אהא דאין נקחין בכסף מעשר ומשמע דאם לקח מותר לאוכלן חוץ לירושלים דלא קנה מעשר, דא"כ הו"ל לשנוי' בששהה ולא החמיץ ומדאמר בששייר ממנו מוכח דלא פריך אלא אהא דפוסל את המקוה וכמו שפי' התו', וא"כ הו"ל להפוסקים לפרש דדוקא כששייר ממנו ולא החמיץ, ואף לרבא שם דמסיק מתני' ריב"נ מ"מ לדידן דקיי"ל כרבנן בג"ל חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב ונפלו למקוה לא פסלוהו קיי"ל נמי דמה שסופו להחמיץ אינו פוסל, ואף לפרש"י שם דרבא לטעמי' דתני חסר קורטוב ברישא ואנן לא קיי"ל כן אלא אפי' ג"ל שלימין שמראיהן כמראה יין אינן פוסלין, אין דברי רש"י ז"ל רק לישב למה קנה מעשר לרבנן דלמא תרתי בעי שיהא טעמא וחזותא פירי כי היכי דבעי שיעורא וחזותא מיא במקום דבעינן מים, אבל לענין לפסול המקוה ודאי אין פוסל כיון שסופו להחמיץ כי היכי דאין קרטוב חלב משלים לג"ל, וכן מימרא דר"א חולין שם דאמר דאין מפרישין אלא מני' ובי' מוכח דהוי פירי למפרע דאל"כ כי היכי דאין מפרישין עליו ממקום אחר דלמא אחד מהן יחמיץ והוה ליה מחיוב על הפטור ומפטור על החיוב כי מפריש מני' ובי' נמי דלמא יחמיץ והו"ל השתא פטור ולבסוף חיוב דלר"א לא מחייב ר"י עד שלא החמיץ אלא לחומרא בעלמא, אלא ודאי דכי החמיץ הוי פירי למפרע, וכן פסק הר"מ פ"ז מה' מע"ש ה"ו.
והא דתנן משהחמיץ אינו פוסל את המקוה פי' התו' חולין שם דאפי' יש ג"ל מלבד [היין] אינו פוסל דהוי כלו יין, והריטב"א עירובין כ"ט ב' פי' הא דאמר התם שכר מערבין בו היינו תמד משהחמיץ דמרבינן שם כ"ז ב' מקרא דבשכר לענין ניקח בכסף מעשר וקשיא לי' הא דפוסל את המקוה וכ' דמתוך הדוחק י"ל דאיירי בשהחמיץ וביש ג"ל מים מלבד היין, ולפ"ז כשלא החמיץ מצטרף היין להשלים ג"ל, ותימא דהא קיי"ל כרבנן דבחסר קורטוב אפי' מראיהן כמראה מים לא פסלוהו בין שנפל לתוכן יין או חלב, ודעת כל הפוסקים נראה כדעת תו' מדסתמו ומתנ' פ"ז דמקואות וסוגיא דחולין הכי רהיטא, ושכר דפוסל את המקוה היינו שכר שעורים ותמרים, שהרי הר"מ כ' דין שכר ודין תמד אלמא תרי מילי נינהו, ולא נתגלה טעמו של ריטב"א דלא פירש שכר של שאר מינין, נקטינן, דתמד שהחמיץ אינו פוסל אפי' בג"ל מים שבו, ובסופו להחמיץ צ"ע, ואם הניחו ולא החמיץ פוסל בג"ל מים שבו, ואפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא דקיי"ל כרבנן ב"ב צ"ו ב' כדאיתא או"ח סי' ר"ד, מיהו צריך שיעורא דג"ל מיא מלבד היין, ואי רמי תלתא ואתא תלתא פוסל בג"ל דקיי"ל תלתא עייל תלתא נפיק, ואי רמא תלתא ואתא ד' אינו פוסל כלל דחמרא מזיגא הוא ויש לעי' דהכא פסקינן דהחמיץ אינו פוסל כר"י ובב"ב פי' תו' דחכמים ואחרים כרבנן דר"י וקיי"ל כחכמים התם, וי"ל דהתם פלוגתא אחריתא היא אי תלתא על תלתא נפיק או לא, ופלוגתתן בשלא החמיץ לכו"ע ובהחמיץ לרבנן דלא מהני החמיץ, והתם ס"ד דמדקתני ומצא כדי מדתו דביתר מכדי מדתו הוי חמרא מזיגא מפני היין הנכנס בו ואפילו בלא החמיץ, ומשני דאפי' ביתר מכדי מדתו פליגי, ולדידן דקיי"ל בהחמיץ הוי פירי מברך עליו בפ"ה, והא דקיי"ל כחכמים כשלא החמיץ, וק"ק למה לא פירשו כן התו' בחולין ובב"ב, ואם כונתם לפרש גם אליבא דר"א חולין כ"ו א' דאמר בלא החמיץ מחלוקת הלא אמר שם בהדיא דאין מפרישין עליו ממקום אחר אלמא דאין ר"י מחייבו אלא מדרבנן, ואין מברכין עליו בפ"ה.
יא) שם נתן סאה ונטל סאה עד י"ט פעמים כשר, אע"ג דביותר מזה נמי עדיין רובא מיא דהא כי שקיל שקיל נמי מי פירות, מ"מ כיון דאין לנו חשבון מדויק למסור בו הלכה זו גדרו חכמים בדבר בי"ט סאה, וכן במקוה שנפסל שאמרו עד שיצא מלאו ועוד אע"ג דבאמת נשאר עדיין הרבה יותר מג"ל מ"מ חזינן כאילו כל היוצאין הן שאובין, וכמש"נ לעיל סק"ד, והתם לקולא והכא לחומרא, וכ"כ בת"י יבמות פ"ב ב' וז"ל שאפי' כי נתן סאה כו' א"א כו' שלא יתערב בהם כו' ואפ"ה גזור רבנן לפי שהוא נראה כרובו, ופי' כן הא דאמר שם בגמ' דהוי מדרבנן דר"ל כ' סאה נמי אינו אלא מדרבנן, ואע"ג דאינו ענין להא דר"י שם דהכא שרי ברוב מים ורק משום גדר אמרו י"ט סאה, ושפיר יש לעשות הגדר בכ' סאה, כיון דבכ' סאה נמי איכא רוב מים, מ"מ כיון דעשו גדרן לחשוב כי כל הנטלין הן מים יש לקבוע קצבתן כמו בעלמא, והלכך אי בדרבנן שרי במחצה ה"נ אפשר למקבע שיעורא במחצה אבל אי בעלמא בעינן רובא ה"נ קבעינן שיעורי' ברובא ולא שרינן אלא בי"ט סאה, ויש מקום לומר דכיון דעיקר פסול מי פירות דאוריתא קבעינן שיעורו כשיעור דאוריתא וזה סברת התו' ושאר ראשונים דלא ניחא להו בפי' הת"י אלא כתבו דעיקר הפסול הוא דרבנן דקמא קמא בטל, והגרע"א סי' רכ"ב כ' דבאמת גזרו חכמים שאין מ"פ משלימים כלל, והא דכשר נתן סאה ונטל סאה משום דתלינן שנטל המי פירות, וכמו שפי' ריטב"א ונ"י, וכיון דההיתר משום שאני אומר א"א להקל רק בי"ט סאה דאי אפשר לומר דנטל לפי חשבון דא"כ נשתיירו מי פירות אלא צ"ל דנטל או מים או מי פירות, ולפיכך עד י"ט סאה כשר דאפי' אי נטל מים נשתייר רובא, אבל בכ' לא, ומיהו בתו' ד"ה דלא, משמע דלא מפרשי משום שאני אומר וכן הראב"ד בס' בעה"נ לא מפרש משום שאני אומר, וגם מבואר בריטב"א דדוקא מי פירי דפירי קפא מלעיל איכא למימר דנטל כל מי פירי, אבל ליכא למיחוש שנטל מים ולא מ"פ, וא"כ שפיר י"ל שאני אומר ביותר מכ' סאה.
יב) הא דפסול בנטל כ' או כ"א כ' תו' יבמות שם בחד תירוצא דאינו אלא מדרבנן ומן הדין אמרינן קמא קמא בטל ואע"ג דהשתא מי פירי נינהו דינן כמים, וכ"כ רמב"ן ורשב"א וריטב"א, ובת"י תמה ע"ז, והא דאין מי פירות מעלין בתחלה נראה דאינו אלא מדרבנן דמה לי בתחלה מה לי בסוף ואם היה יין בבור וירדו גשמים אם היה י"ט סאין וירדו כ"א מ"ג ודאי פסול, אלא אם ירדו כל שיעור מקוה מ"ג אפשר דפסול מה"ת כיון דמה"ת אמרינן קמא קמא בטל, ואפשר דלא אמרינן קמא קמא בטל אלא דמשקין מפסידין חשיבותן ואינן חוזרין לחשיבותן, אבל מים לא נעשו משקין, ולא שייך בהו קמא קמא בטל, ומבואר בתו' שם דמקוה שלם שנפלו בתוכו מ"א סאה מי פירי פסול מה"ת לחד תירוצא.
ש"ך ס"ק ס"ו כ' בשם ראב"ד אף על פי שלא נשתנה למראה יין כיון שנשתנה ממראה מים פסול, וצ"ל דהא דאמר זבחים ע"ח ב' אם דיהה מראהו כשר היינו שדיהה למראה מים, ודוחק, ובתו' חולין פ"ז א' ד"ה רואין מבואר דפי' דאפי' אי ניכר מעט אדמומית היין כיון דדיהה מראה היין כשר, ודלא כראב"ד, ופסול שינוי מראה מבואר בל' הראב"ד שהוא גזירת חכמים, וכן מוכח מהא דסעי' כ"ח שאין מעין נפסל בשינוי מראה, ואם היה חזותא דאוריתא וחזותא יין הוא כיין גם במעין ראוי לפסול, ואפשר דיש לסמוך להקל כדעת תו', כיון דהוי פלוגתא בדרבנן וצ"ע.
יג) סעי' כ"ט מקוה חסר שנפל שם יין ונשתנה מראהו ונפלו שם ג"ל מ"ש אינן פוסלין כו' והוא מתוספ' ומבואר דדוקא בנפלו לאחר שנשתנה מראהו, אבל נפלו בו ג"ל מ"ש ברישא ואח"כ נפל בו יין ושנה מראהו לא יצא מתורת שאובין.
מקוה של מ"ס שנשתנה מראה חציו אינו נפסל בג"ל מ"ש אף אם נפלו במקום המים כ"ה בתוספ' בר"ש פ"ז מ"ד לגיר' הגר"א שם.
ג"ל מ"ש שמראיהן כמראה יין דלא פסלוהו הוא הדין דאין מעלין וראיה מהא דתנן פ"ז מ"ג ובשו"ע סעי' כ"ה ימתין עד שירדו גשמים.
והא דתנן ימתין עד שירדו גשמים מסתבר דכל שירדו גשמים עד מ"ס אע"ג דלא חזר למראהו רשאי עכשו למלא בכתף כיון דאיכא השתא מ"ס מים כשרים, אינו נפסל בג"ל, ועוד שהרי אינו נפסל בג"ל כיון שמראהו כמראה יין, ובמים אחרונים שחזר למראה מים הרי פגש מקוה כשר ועוד שמים המחזירים למראה מים אין בהן ג"ל אלא תלוי בטפה אחרונה של הג"ל, ולפיכך נראה דכשם שמתכשר במ"ג כך מתכשר בי"ט סאין בהמשכה אם יש במקוה כ"א סאה מים כשרים ואף אם לא חזר למראיו בי"ט סאה ממלא בכתף עד שיחזור למראיו כיון שיש עכשו מ"ס מים כשרים.
וכן משמע דעת ט"ז ס"ק ל"ח אלא שכ' דדוקא אם המקוה מחזיק המים הנכנסין עד שחזרו למראיו, אבל אם אין המקוה מחזיק אלא שהמים נכנסים ויוצאין עד שחזר המקוה למראיו בזה יש חילוק דאם היה במקוה מ"ס ואח"כ נפל לתוכו יין ונשתנה מראיו ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזור אף שאין המקוה מחזיק רק מ"ס ומים השאובין נכנסין לתוכו ודוחין הכשרין, אבל אם היה במקוה כ"א סאה מים כשרים ונפל לתוכו יין ושנו מראיו ומשך לתוכו י"ט סאין שאובין ונתמלא אינו רשאי למשוך עוד כיון שלא ישאר כ"א סאה מים כשרין, ודין זה לא נתבאר ואין סברא לחלק ביניהם, ואם ממלא בכתף ושוטף ע"פ המקוה כשר במקוה שלם ה"ה בנשתנה מראיו בעודו חסר ואח"כ נשתלם במ"ג או בהמשכה מיעוטו, דינו עכשו כשלם, אלא שלא מצינו מקור להקל גם במקוה שלם דאפשר דאין השאובין יוצאין מתורת שאובין במה שמשיקן למקוה שמראהו מראה יין וכדתניא בתוס' דאם המקוה שאוב והשיקו למקוה כשר אם השאוב מקצתו מראה יין השיק במקום היין זה וזה לא טהור, ומה שדקדק הט"ז דקתני ימתין אין כונת התנא רק לשלול שלא ימלא בכתף אף שאינו פוסל אינו משלים וגם לאשמועינן דלא בעינן שיצאו הראשונים.
והא דתנן היו בו מ"ס ממלא בכתף כו' עד שיחזרו מראיהן למראה מים, משמע אף אם פותק מ"א סאה ואע"ג דבשעה שהמקוה מתכשר רוב מימיו שאובין אין ראי' מכאן דמקוה שמראהו יין מכשיר שאובין, דנהי דלא מכשיר מפסל נמי לא מפסלו המים הכשרים ובשעה שהן חוזרין למראיהן מתכשרו ומכשירין נמי השאובין, ואפשר דלמ"ד כלו שאוב פסול מה"ת מ"מ מקוה שיש בו מ"ס שאובין וירדו לתוכו מ"ס כשרין, כשר מה"ת, ואפי' מ"א סאה שאובין בתחלה ואח"כ ירדו מ"ס כשרין, ואם זה פסול מה"ת וצריך רוב מים שבבור כשרין [וכן לדעת ר"ת דשאובין ג"ל בתחלה פסול מה"ת דכיון דשאובין פסולין לא מהני רבי' מים כשרין עליהן דקמא קמא בטל, א"נ דבעינן מ"ס מים כשרין וכיון דקדם במקוה שאובין כי טביל בשאובין קטביל דבעינן טבילה במים כשרים כל גופו והכא שאובין קמסייעו בטבילתו, והיה ראוי שאפי' פחות מג"ל בתחלה יפסלו אלא שזהו בכלל שיעורין הללמ"מ, יעוין במרדכי שבועות] מ"מ יש לחלק בין שאובין בתחלה לכשרין בתחלה שנפסלו מחמת מראה.
ויש להסתפק בשאובין שנפל לתוכן יין ונפלו למקוה בתחלה [לדעת ר"ת ראוי שיפסלו דהא שינוי מראה פוסל המקוה מדרבנן, וא"כ שאובין בתחלה דפוסלין מה"ת ראוי שיפסלו אף שמראיהן מראה יין וצ"ע] דמשמע דאינן פוסלין ואפי' הן רוב שיעור מקוה כ"א סאה כיון שנפלו מ"ס מים כשרין למקוה, כשר, אם היו מ"א סאה ונפל לתוכו מ"ס מהו, כיון דרובו שאוב פסול או לא, ולמ"ד שאוב פסול מה"ת אי כה"ג ג"כ פסול מה"ת בשאר שאובין נראה דה"ה הכא ולא מהני שינוי מראה להקל בפסול דאוריתא וצ"ע.
יד) ראב"ד פ"ז הי"ב פי' תוס' דקתני מקוה כו' ונשתנו מראיו אינו נפסל בג"ל ולא עוד אלא אפי' חזרו מראיו לכמות שהיו כשר, והאי ולא עוד אינו מובן דהיינו רישא דקתני אינו נפסל בג"ל, דה"ק מקוה שאין בו מים מ"ס ונפל לתוכו יין [ועכשו יש בו מ"ס בצירוף היין] ונשתנו מראיו אינו נפסל בג"ל ולא עוד אלא אפי' חזרו מראיו לכמות שהיו כשר, ר"ל דיין משלים דחשיב כיין לבסוף דמשלים כדתנן נתן סאה ונטל סאה כשר, ואע"ג דהכא בתחלה הוא כיון דנשתנה מראיו ונפסל והשתא הוא דמתכשר אין ניכר כל כך דיין משלימו ולא אמרו אלא בתחלה שבא להשלים שיעור המקוה ביין, ומשום שבתחלה נמי אינו אלא מדרבנן דמן הדין בטל משקין ברוב הקילו בזה, וכתב ב"י דלפי' ר"מ ור"ש תוס' זו אין לנו מקור לקולת הראב"ד, מיהו לא נתפרש האי ולא עוד לפר"ש ואפשר דה"ק דהשתא ע"י השאובין חזרו מראיו לכמו שהיו כשר להקוות עליהן, וטעמא דכי חזרו מראיו למים בצרי להו ג"ל ולא נפלו כל הג"ל לאחר שחזרו מראיו למים.