סימן קכו עריכה
א) לעיל סימן קכ"ה כתבנו שאין ג"ל פוסלין בתחלה אלא מג' כלים ולא מד' וכדין ג"ל ע"פ המים, ויש מקום לומר דע"ג המים שאני דהשאובין בטלים כל שאין שם שיעור לפסול אבל במקוה ריקני כיון דהשתא איכא ג"ל שאובין שפיר מקרי ג"ל אף שבאו למקוה בזא"ז, ואין ראי' מהסמ"ק והרשב"א שהכשירו טלה"ט שבקרקע המקוה משום שלא באו ג"ל בב"א דהתם נשפכו מן הכלי בשעת נקיון ועדיין היו מים במקוה ונתבטלו השאובין במים הכשרים [וכבר נסתפקנו בזה לקמן סי' קל"א סק"ט] ואמנם בר"מ פ"ה ה"א אחרי שכתב שאין מ"ש פוסלין מד' כלים ולא מג' בהתחיל השני אחר שפסק הראשון סיים שדין זה בין שהשאובין קדמו בין שהכשרין קדמו, מבואר דגם בפרטיהן של הג' לוגין שוין וכן רהיטא המשנה דתנן פ"ב מ"ד בין בתחלה בין בסוף, ותנן פ"ג מ"ד מכלי אחד מב' כו', ומדלא פירשו לחלק ש"מ שאין חילוק.
ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י כ' השואל אלא שנשאר הקרקע לח וטלה"ט, ולא הזכיר הכתלים, והרשב"א השיב שאין מ"ש פוסלין אפי' בתחלתן פחות מג"ל ולפיכך בידוע שאין בטופח זה ג"ל וע"כ צ"ל הא דלא חששו לכתלים או שהכוונה דטופח של הקרקע והכתלים יחד אין בהם ג"ל, או שאין קטפרס חשיב שאובין, ואפשר דאיירי שהכתלים כבר נגבו שהרי לעולם הכתלים מקדימין להתיבש תיכף כשהמים מתנמכין והקרקע מתאחרת להתיבש.
כ' עוד הרשב"א טעם להתיר משום דטלה"ט הנשאר אינו כולו מן השאוב אלא מן השאוב ומן מי המקוה, ור"ל אף אם נשפך מן הכלי ג"ל בב"א, וגם יש בטלה"ט ג"ל אכתי אין כאן ג"ל מ"ש אלא ג"ל מן התערובות, ויש לעי' הלא מקוה שנפסל בג"ל ונטל ממנו מקצת מימיו ונתן לתוכו מים כשרים הרבה עד שהשלימו למ"ס עדיין הוא בפסולו עד שיצא מלאו ועוד, וכדתנן פ"ג מ"א, ואם הוסיפו מים כשרים במקוה כל המים נחשבין כפסולין ואם בא להכשיר צריך להוציא מלאו כמו שהוא עכשו כיצד מקוה שמחזיק פ' סאה וג' לוג והיה בו מים כ' סאה ונפל לתוכו ג"ל מ"ש וחזר ופתק לתוכו מים כשרים ס' סאה המקוה בפסולו, ואם בא להכשירו צריך ליתן לתוכו פ' סאה ועוד מים כשרין, ואם הוציא מקדם י"ט סאה ונשאר סאה ונתן מים כשרים י"ט סאה היה הדין נותן שנוטל עכשו סאה ועוד ודיו, אבל כתב בש"ך ס"ק נ"ז בשם אגודה דבעינן דוקא שהמים יצאו מאליהן אבל מה שמוציא בידים אינו מכשיר.
בענין מי גשמים הבאים לאוצר המים ע"י צנורות מטסי ברזל, ומדקדקים שלא תהא בהם שום גומא נראה דאם אי אפשר לתקן אין לפסול דיעבד אף שהיתה גומא, ולא מבעי אם הגומא אינה מחזקת רביעית, דפחות מרביעית לא חשיבא עשוי' לקבלה וכדתנן פ"ד מ"ג ובש"ח רביעית ומתכת הוי כחרס וכמש"כ לקמן סי' קל"ד ס"ק י"א, אלא אפי' גומא מחזקת רביעית כיון שלא נעשה לקבלה אלא נתהוה מאליה אינה פוסלת וכדתנן פ"ד מ"ג סלון שהוא צר מכאן כו', וכמש"כ הרמ"א סעי' ל"ו ולא חיישינן שמא נעשה בהן גומא כו', ומיהו אם ניחא לי' לבעלים בהאי גומא כדי לקבל צרורות אף שנעשה מאליה פוסלת כמש"כ הח"ס סי' ר"א וכמש"כ לקמן שם, אבל סתם גומא הנעשית בטסי ברזל היא כעין קערה ואין לה דפנות זקופות ואינה מעכבת כלל את הצרורות, וכפי הרגיל אין כאן שום ניחותא בגומות.
והא דתניא בתוס' והובא בר"ש פ"ו מ"ח דאם הצנור כפוף כל שהו פסול, פי' הכ"מ פ"ח ה"ז, דאיירי בנעשה לקבלה, [וסתמא לא חשיב כנעשה לקבלה וכדתנן כלים פ"ב מ"ג וסילונות אע"פ כו', ותניא בתוס' ב"ק פ"ב הסילונות והקרמיון שעשה בהן בית קיבול מים או צרורות טמאין אלמא בעינן עשי' בכונה] אבל צ"ע כיון דמחובר למקוה שלם כשפה"נ גם מים שבתוך הכלים חשיב כמקוה כמו שהאריכו הר"ש והרא"ש בפ"ה מ"א מהא דמטבילין כלי בתוך כלי ועוד ראיות, והכא במים שבתוך הצנור הנתון ראשו במקוה לכאורה לא שייך למגזר שמא יטבול בכלים, ואמנם לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ג כתבנו דאיירי בקטפרס ונהי דלענין לטהר שאובין סגי בקטפרס ולא נעשו המים שבגומא שאובין, מ"מ לטבול מחטין בתוך הגומא אי אפשר שאין טובלין בכלים מה"ת ולא מהני חיבור קטפרס, וכיון שאין טובלין בהאי גומא אינה ראוי' לחבר ב' המקואות ואיירי בעליונה חסר, ול"ק קו' הכ"מ על הראב"ד ממתני' דסלון צר מכאן ומכאן דאינה פוסלת, ומ"מ ליכא מאן דפסל גומא דלא נעשה לקבלה.
ומהיות טוב צריכין לעשות סמוך לאוצר המים המשכה ג"ט ע"ג קרקע, דלכמה פוסקים כולו בהמשכה כשר אף בשאובין גמורין, ואף הפוסלין כולו שאוב מה"ת מודים דכולו בהמשכה אינו פסול [לדעת הפוסלין] אלא מדרבנן, וכמש"כ לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ד.
ואף שעושין המשכה צריך לדקדק לכתחלה שלא תהיה שום גומא בהצנור אף פחות מרביעית, אבל כבר כתב הרמב"ן בה' נדה לא טוב היות האדם מרבה בספיקות לחוש דלמא איכא גומא ומרוב ההרהורים נשאר בלא מעשה ואין המקוה נבנה והמכשלה רבה, אלא צריך לעשות בזריזות אחר הדקדוק.
ב) ע"ד הצנורות המביאין את המים מאוצר המים להמקוה שהם של ברזל ויש להם ברזא לסגור ולפתוח נראה דאין כאן פסול, דהצנורות נעשין לשמש את הקרקע וכן הברזות ואינן מקבלין טומאה, [עי' יו"ד סמ"ח ואם הסילון כו' ואין חילוק בין אם טמון כו'] ואף אם נוטלים לפעמים צנורות לבתי חרשת ולספינות שהן תלושין ג"כ אינם מקבלים טומאה דהם אינם משמשין בפני עצמן אלא הן מתחברין להמכונה ואינם כלי לעצמן, וגם אינם כלי קיבול שאינם יכולים לקבל מים אלא א"כ יסגירו את הברזא שבראשו אחד יחזיקו את הצנור זקוף הברזא למטה וראש השני למעלה, ומעולם לא נעשה לתשמיש זה אלא נעשה לקבוע בבנין להיות מעבר למים, וכשסותמין הברזא ג"כ לא ניחא לי' בקבלת המים אלא לעכב שטף המים מהאוצר, וכיון שלא נעשה לקבלה אינם פוסלין משום שאובין, ולא עוד אלא אם יש בפיהן כשפה"נ המים שבתוכן מקוה כשר כיון שמחוברין לאוצר המים כשפה"נ, שהרי מעיקר הדין אף כלי ממש המחובר למקוה כשפה"נ מים שבתוכו דין מקוה להם ולפיכך טובלין כלי בתוך כלי, אלא לדעת ר"ש פ"ה מ"א בכלי קבוע גזרו, ולדעת הרא"ש כל שהכלי בצד המקוה גזרו, [עי' חזו"א מקואות קמא סי' ה' סק"י י"א ולקמן סי' קכ"ט סק"ח] והכא שאין הצנור מחזיק מים דרך שכיבתו רק אם אוצר המים מתמלא מתפשטין המים לתוך הצנור וגם אין לו כניסה רק דרך המקוה הוי כחורי המקוה ואף אם היה על הצנור דין כלי קיבול היו המים שבתוכו בדין מקוה ע"י חיבור כשפה"נ למקוה.
ואף אי יהבינן לצנור שם כלי קיבול אחרי התחברו לכותל האוצר אינו כלי לעשות שאובין כדין קבעו ולבסוף חקקו כיון שאינו כלי תשמיש בתלוש כלל, ורק אחר שחברו לאוצר המים והאוצר מתמלא מים אז יכול הצנור להחזיק מימיו, [עי' חזו"א לקמן סי' קל"ד סק"א] וקרוב הדבר דזה עדיף מקבעו ולבסוף חקקו, דהתם הסדן אחד וכמעשהו בתלוש מעשהו במחובר, ובזה האריכו אחרונים להחמיר לטבול בתוכו אף בקבעו ולבסוף חקקו אבל בנין הנבנה ע"י אבנים ולבנים לכו"ע כשר וכבית הטבילה של כה"ג ביוה"כ, וכמש"כ ב"י בשם הרשב"א וה"נ הצנור לא הוי אלא חלק בבנין אוצר המים שהרי אין שימוש הצנור אלא בשותפות עם אוצר המים.
נמצא היתרו מג' טעמים, א. שאין תוכו נעשה לקבלה, ב. שקבעו ואחר כך חקקו, ג. שמימיו מחוברין למקוה כשפה"נ, ואפשר שא"צ כאן כשפה"נ כדין חוררי המערה פ"ו מ"א ועוד דא"צ שפה"נ בשאוב כדאיתא סנ"ג [עי' לקמן סי' קל"א סק"ג] ואף אם אינו חיבור בפחות משה"נ, אפשר דמ"מ לא נעשו המים שאובין כל זמן שלא נעקרו מן המקוה, וכדין הטביל בו את הסגוס פ"ז מ"ו [עי' לעיל סי' קכ"ה סק"ב] ומיהו אם היה על הצנור דין כלי קיבול ממש בעינן חיבור אשבורן לבטל פסולן כמש"כ לק' סק"ה במלא מקוה בכלי נקוב ואז בעינן כשה"נ.
ואי בעינן כשפה"נ צריך מים בכל שפה"נ כדאיתא יו"ד סעי' נ"ב ופעמים שאין המים בכל רחב הצנור, ולפעמים נשארו מים בצנורות ואין מימיהם קשורים עם מימי האוצר ואין כאן היתר הג', וראוי ליזהר שלא לפתוח הברזא של הצנור עד שיגיעו מי האוצר למעלה מהצנור.
ובכל זה למעשה יש להוסיף ולעשות המשכה ג"ט ע"ג קרקע דלדעת כמה פוסקים כשר כולו בהמשכה ואף להפוסלים אינו אלא מדרבנן ובזה מתקיים גם היתר הג' שאף אם ישאר בצנור ג"ל שאובין לא יפסלו דשאובים בהמשכה אינם פוסלים רק בכ' סאין [עי' לקמן סי' קל"א ס"ק י"ד] וגם יצא מחשש שמא עברו המים על דבר המק"ט דכל שיש הפסק משהו כשר, ואף אם היה ברז המק"ט כשר.
והנה בזמן שהברזא פתוח ודאי לא חשיבי המים שבצינור שאובין כיון שאין הצינור מקבל כלום וכל הנידון בזמן שהברז נעול, ואז המים מחוברין למי האוצר באשבורן ואם פי הברז כשפה"נ יש כאן חיבור כשפה"נ, ואם אין בפיו כשפה"נ, יש לדון דסגי בהכי כמש"כ לעיל, ואף אם יהיו כ"א סאין בצנור בשעה שסגרו את הברז ואין בפי הצנור כשפה"נ כשר משום שכולו בהמשכה אינו אלא מדרבנן ובדרבנן סגי בחיבור כשערה, וכמש"כ לעיל, וגם לא נעשו שאובין משום שהן מחוברין למקוה כשר וכמש"כ לעיל, ומיהו אם יש כ"א סאה בצנור ונפסק החיבור בינו לבין האוצר ופתחו הברז קדם שמלאו את האוצר עד הצנור אז אין כאן היתר הג' ולפיכך צריך לדקדק דלעולם לא ישארו כ' סאה בצנורות, וכ"ז אם היה דין כלי קיבול על הצנור אבל העיקר שאינו כלי כלל, ולא נעשה לקבלה, וכמש"כ לעיל.
לפעמים במקום קביעות הברז מתמעט חלל הצנור ע"י תיק הברז ויש עיכוב המים במקום הזה, ונראה דלא חשיב כלי קיבול בשביל זה דחטט בסילון אינו פוסל אלא בניחא לי' בקבלתו כדי לקבל צרורות אבל כאן לא ניחא לי' שיתקבצו חול וצרורות בצנור שזה מקלקל את שטף המים, ובמקום גלוי ניחא לי' בעיכוב הצרורות כדי שיהיו המים נקיים ואת הצנור ינקה בידיו בכל פעם, אבל כאן שהצנור בנוי בכותלים ואי אפשר לו לנקותן אם יתוספו הצרורות יכבידו על שטף המים, וגם אצלנו המים העירונים הבאים לאוצר הם מזוקקים, והעיקר דהדבר ידוע שאין לנו שום ניחותא בהאי עיכוב, ובלא"ה אין כאן דין חטט דבשל מתכת בעינן רביעית כמש"כ לעיל.
ומ"מ אנו מקפידים לעשות ברזות שפותחין את כל פי הצנור ואין המים מתעכבין כלום.
וע"ד פתיחת הברזא ע"י אדם אי נחשבו המים הבאים בכח ראשון כבאו בכח אדם ואם יש לחוש שבאו ג"ל בכח ראשון הרי יש כאן פסול ג"ל, כבר נתבאר לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ז דזה לא מקרי ע"י אדם דלענין פסול ע"י אדם בעינן דוקא שהוגבהו המים ע"י כחו וחוזרין למקוה, וכמש"כ בהדיא הר"מ פ"ד ה"ג דלא בעינן כולו בידי שמים ולפיכך כופה ושובר, וכש"כ דנטילת הפקק לא פוסל.
ג) מקואות פ"ו מ"ח כיצד מביא סילון של חרס כו', עי' חזו"א מקואות קמא סי' ג' סק"ג וסק"ט ולקמן סי' ק"ל ס"ק י"ג, דלא נתישב פירוש המשנה דאם איירי בעליון חסר ובעינן חיבור כל שעה, א"כ מוכח דסגי בחיבור כשערה, וקשה למה צריך ליתן ידו עד שיתמלא מים, ובפי' הרא"ש כתב דבתחלה בעינן חיבור כשפה"נ ובסוף סגי כשערה, והדבר תימא מה שייך כאן תחלה וסוף אם עכשו אין להחסר שיעור חיבור למה יוכשר, ואפשר דמניח עד שיתמלא מים כדי שישטפו המים בחזק ונקט התנא בהוה שמביא סילון קצר שאינו מגיע עד התחתון אלא עמוד הקילוח היוצא מפי הסילון מגיע לתחתון וסיים התנא דסגי במגיע כשערה, מיהו הא דנקט העליון מן התחתון ה"ה תחתון מן העליון ואפשר דעליון מן התחתון הוי רבותא טפי, ואפשר דמה שסיים התנא והרחוק מן הקרוב הוי כמו שאמר התחתון מן העליון.
ובפי' הרא"ש כתב דאינו משקע הסילון במי העליון אלא משהו מחללו ושאר החלל חוץ למקוה וכשנותן ידו תחתיו מתמלא גם פיו העליון כשפה"נ, ותימא דאם אין כל חללו משוקע במים לא יועיל סתימת ידו למלא פיו העליון דהמים לא יעלו לעולם למעלה מגובה המים שבמקוה העליון, וגם צ"ע למה נקט התנא כן ולמה לא ישקע את כל פי הצנור במקוה.
פ"ו מ"ח ר"ש אם נכפף הסילון כ"ש פסול, בכ"מ פ"ח מה' מקואות ה"ז פי' דאיירי בנעשה לקבלה, והגר"א פי' דהא דמביא רכובה מכאן ומכאן משום דהוי קבעו ולבסוף חקקו, ומבואר דלא מהני חיבור למקוה להכשיר מים שבכלים והוא כמש"כ הר"ש והרא"ש פ"ה מ"א דכלי קבוע בצד המקוה לא שרינן משום גזירה, מיהו מש"כ לעיל דצנור שנסתם ע"י ברזא אינו בכלל גזירה זו, יש לישב אף לדבריהם ז"ל דכל שאינו מקבל רק ע"י סתימה וראשו השני במקוה הוי כחוררי המקוה טפי, ולמש"כ לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ג מבואר דלא גזרינן בסילון ואם מחובר למקוה באשבורן טובלין גם בגומא שבסילון.
יו"ד סי' ר"א סמ"ח בהגר"א ס"ק פ"ח ומ"מ צריך שלא יהי' בית קיבול כו', כבר כתבנו לעיל דפי' הכ"מ דוקא בנעשה לקבלה, והא דסגי בכל שהו ולעיל סל"ו בשל חרס צריך רביעית וה"ה בשל מתכת כמש"כ לעיל, דהכא בנעשה לקבלה לחשוף מים מגבא וכיו"ב ואין לו שיעור אבל סל"ו איירי שאינו אלא לקבל צרורות ואינו ראוי בפחות מרביעית, ומיהו ל' הגר"א צ"ע לפ"ז דהלא בשו"ע איירי בנעשה לשמש את הקרקע, כמש"כ בדמ"ר, וא"כ אינו פוסל בגומא פחות מרביעית, ואפשר דמ"מ מש"ל בניחא לי' בקבלת מימיו לאיזה צורך, ולא לקבלת צרורות.
ד) בס' דברי חיים יו"ד סי' מ"ה, כתב דפקק של מתכת שבקרקע המקוה פוסל את המקוה אף אם נעשה הפקק מתחלה לשמש הקרקע, ולמדה מהא דאביק פ"ו מ"י, והדברים תמוהים מאד, דמים שאובים והוי' ע"י טהרה שני דברים הן, ומים שאובים בקבלה תליא מלתא, ואפי' כלי גללים ואבנים עושין שאובין וכמו כן צנור שחקקו ולבסוף קבעו דעושה שאובין היינו אפי' חקקו לקובעו בארץ שאינו מקבל טומאה מ"מ עושה שאובין, וזהו דין אביק דהיינו חקקו ולבסוף קבעו [ואף שיש בו נקב וברזא, וקבעו בזמן שהנקב פתוח מ"מ לא מקרי קבעו ולבסוף חקקו כיון דדרך תשמישו בכך וכמש"כ לקמן סי' קל"ג ס"ק י"ג] ויש עוד הלכה מחודשת באביק דדלי מלא שאובין העומד במקוה אינו פוסל כדתנן פ"ו מ"ד, והכא באביק הבנוי בבנין המקוה ואי שקלת לי' לאביק המים של כל המקוה שוטפים לחוץ מים שאובים שבאביק חשיבי כמעורבים במקוה ופוסלין את המקוה והיינו נמי דין גסטרא שהיא משוקעת כו', שהביא הר"ש פרק ב' משנה ד', ובפרק ו' משנה י', וכל זה במים שאובין האצורין בדבר שיש בו קבלת מים, ומשמע דאפי' אין ג"ל בגסטרא דכל המים גדורין ע"ג כלי קיבול, ואפי' יש מ"ס במקוה ואח"כ נפחת קרקעיתו, וסתם בכלי קיבול פסול.
ודין הוי' בטהרה נאמרה בעיקרה בזבחים כ"ה ב' במים עוברים מדבר המק"ט לחלל המקוה, אבל לדעת ר"ש פ"ה מ"ה, דבכלי זה סותם נקב המקוה בדבר המק"ט, דנמצאו מי המקוה אצורין במקוה ע"י דבר המק"ט, ודין זה דוקא בדבר המק"ט, אבל כלי הנעשה לשמש את הקרקע אינו פוסל את המקוה בין אם המים עוברין מכלי זה אל חלל המקוה בין אם סתם נקב המקוה בכלי זה, ולא נחלק בזה אדם מעולם, [ובעיקר הדין בסתם נקב המקוה בדבר המק"ט, הרא"ש ה' מקואות סי' י"א, חולק על הר"ש ומביא ראי' מגודר בכלים וביו"ד סי' ר"א ס"נ הביא ב' דעות בזה, ואע"ג דכתב דעת האוסר סתם ודעת המתיר בשם יש אומר, אפשר דלכתחלה דעת המחבר להחמיר, אבל לענין דיעבד אין כאן הכרעה והגר"א הביא ראית הרא"ש מגודר בכלים ולא פי' לדעת ר"ש איך יפרש המשנה].
ובד"ח שם כתב דאע"ג דנעשה לשמש את הקרקע מק"ט, ואמנם בר"ש הביא תוס' דאביק טמא ופר"ש דטמא מדרבנן טומאה קלה, ונראה דאין זה אלא בכלי קיבול אבל שאר כלים העשוים לשמש הקרקע אין להם טומאה דרבנן וכדתנן פי"א דכלים מ"ב חוץ מן הדלת כו' והצנור שנעשו לקרקע, [ומשמע אפי' אינו מחובר מדלא מפליג בנגר בין מונח לנגרר כבמתני' עירובין ק"ב א', ועי' חזו"א כלים סי' י"ד ס"ק ט' ולקמן סי' ר"י סק"א], ובפי"ב מ"ג מ"ד.
אע"ג דמים באויר לא חשיב מקוה וכדאמרו חגיגה י"ט א', אין מטבילין בכיפה, שאין מטבילין באויר מ"מ כל שהמים שוכנים אף על דבר תלוש חשיב מחובר, כיון שהתלוש נתמך על מחובר חשיבי גם המים כמונח על מחובר, והלכך אם הניח באמצע גובה הבור עצים שלא בטלן רק נתנן לפי שעה וירדו גשמים מ' סאה בהאי בור יורד וטובל, ודוקא באויר מפסיק בין המים למקום הראוי לנוח פסול, או שהמים מונחין בתלוש שיש לו שולים ודפנות שראוי לקבל בפני עצמו, אבל אם הדפנות הם דופני בור ועשאו שולים הרי זה מקוה כשר, והלכך אם פוקק את הנקב שבשולי המקוה בתלוש כשר, אלא שנחלקו הפוסקים בסותם בדבר המק"ט אבל פקק ברזל הנעשה מתחלה לכך לכו"ע כשר.
ה) ואם רצפו את המקוה בטסי ברזל והם אינם מחוברין זל"ז אלא הם דבוקים כל אחת ואחת לכותלי המקוה ושוליה, אפי' אם נעשו לשמש בתלוש והן מקבלין טומאה כשר כיון שאינן מחוברין זל"ז אין כאן כלי והוו אשבורן ע"י הבנין והטסין ג"כ קיומם ע"י הבנין ואינם חוצצין, ואף אם הטסין מגינים שלא יאבדו המים בהמשך הזמן לית לן בה אף לדעת הר"ש שאין סותמין בדבר המק"ט, דזה דוקא כשהמים נזחלין שיעור זחילה הפוסלת והפקק מעכבן אבל מה שהמים נבלעין מעט מעט בקרקעית המקוה ובכותליו שאין זו זחילה, אין מניעתן ע"י דבר המק"ט פוסלתן, ופעולת הטסין אינו אלא גרמא לאורך ימים של המים, וכבר הביא כן בס' ד"ח שם סי' מ"ד בשם הנו"ב והח"ס ומש"כ בספר שם לחלוק עליהם אינו מובן.
פתיחת הברזא לא מקרי הוי' ע"י אדם אף אם בכח ראשון נשפך ג"ל כמש"כ לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ז וכ"ה בח"ס סי' רי"ד, ואנו צריכין לזה בזמן שהמים באו מבריכה שאין בה מ"ס, אבל אם המים באים מבריכה שיש בה מ"ס והיא מקוה כשרה, אף אם היו כאן ג"ל מים שאובין בתחלתן הן נטהרין ע"י עמוד הנצוק שהעמוד מחבר את השאובין לאוצר המים שהוא מקוה כשר ונצוק חשיב חיבור לטהר שאובין כמו קטפרס, וכמש"כ לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ב, ע"פ דברי הראב"ד בבעה"נ שהביא תוספתא מפורשת דכ"ז שרגליו של ראשון נוגעות במים ממלא בכתף, ואחרי שגם הר"ש בפ"ו מ"ח מסתפק שיהא סגי בטהרת השאובין חיבור קטפרס, והראב"ד פשטה מתוספתא והנידון בדרבנן יש להקל בדבר ואמנם לקמן שם מספקא לן דאפשר דדוקא קטפרס חיבור אבל לא ניצוק, ואמנם מהא דתנן פ"ג מ"ב מקוה שנפסל בג"ל אם יש מ"ס בחצר נטהר העליון מן התחתון והיינו כשהמים קטפרס כמש"כ הר"ש והרא"ש והם פירשו דמתני' ר"מ היא דאית לי' חגיגה י"ט א' דטובלין בעליונה, ואמנם לפי' הראב"ד מתפרשת מתני' אפי' כרבנן ולטהר שאובין סגי בהכי, ולפ"ז שמעינן דגם ע"י גוד אסיק מטהרינן שאובין, ונראה לפ"ז דנצוק שסופו לירד ג"כ הוי חיבור דנצוק שסופו לירד לא גרע מקטפרס שאין סופו לירד וכמש"כ תו' גיטין ט"ז א' מסוגיא דע"ז ע"ב ב'.
מיהו בשואב בכלי נקוב ממקוה כשר ושופך לבור ריק אין נצוק חיבור שנצוק היוצא מן הנקב סופו לחזור למקוה הכשר וכבר כתוב כן לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ד.
ומיהו אם היה בג"ל הראשונים חסרון של הוי' ע"י אדם לא היה בכח של חיבור הנצוק למנוע חסרון זה, דבזמן שהמים באויר ואינם מעורבים במים אחרים יש להם פסול הוי' ע"י אדם ואם דין הוי' ע"י אדם בכל המקוה פסול מה"ת הכי נמי כאן הג"ל שהן בעין והויתן ע"י אדם הן פסולין מה"ת ואין בכח נצוק להכשירן, וכמו שכתבנו לקמן סי' ק"ל ס"ק י"ד דמלא מ"ס בכלי נקוב פסול אף אם שאב ממקוה שיש בו יותר מפ' סאה, ולא מהני לה נצוק, אבל בפתיחת הברזא שיצאו ג"ל בכח ראשון ואח"כ נפסק כח האדם ורבו מים כשרים ואין כאן רק פסול ג"ל בתחלה בזה מהני חיבור נצוק למקוה כשר להכשירו.
וכל מקום דמספיק חיבור נצוק וקטפרס לא בעינן כשפה"נ, כדאיתא יו"ד סי' ר"א סנ"ג.
דינים החלוקים לפרטיהן, אם שאב ממקוה חסר בכלי מנוקב, וחזר ושפך לתוכו אין המקוה נפסל משום ג"ל מים ע"י אדם, כיון דהכלי נקוב והמים מחוברין ע"י נצוק למי המקוה, לא חייל עליהן פסול ע"י אדם, ודוקא כשהחזירן למקוה זה שממקום שבאו שמה חזרו, דבזה כל שלא נתלשו מן המים המחוברים לא חייל עליהן שם שאוב.
היה בור ריק אצל מקוה של פ' סאה ומשהו מים כשרין, בא אדם ושאב מן המקוה בכלי מנוקב ושפך מ"ס לתוך בור הריק פסול משום הוי' ע"י אדם ואפי' שפך רחוק מן הבור ג"ט קרקע הראוי לבלוע, דנצוק אין מטהר כאן כיון דיש בנצוק הזה פסול ע"י אדם אף אם היה אשבורן ואף אם היה בו מ"ס ולא הקילו בטהרת השאובין אלא חסרון נצוק וקטפרס אבל אם מפסיק בין מקוה הכשר למקוה השאוב [והן מתחברין ע"י עמוד הנצוק] נצוק של הוי' ע"י אדם בטל חיבורן.
שפך לבור הריק ג"ל בכלי הנקוב ואח"כ נתמלא הבור מי גשמים מ"ס המקוה פסול מדין ג"ל מ"ש בתחלה.
מילא בור הריק ע"י אדם או בשאובין בכלי ואח"כ חיברו למקוה הכשר ע"י נצוק וקטפרס פסול, היה שופך את השאובין על שפת הבור ברחוק ג"ט ואח"כ חיברו למקוה הכשר בנצוק וקטפרס כשר.
שפך ג"ל לבור הריק ואח"כ חיברן למקוה כשר בנצוק וקטפרס, ואח"כ נתמלא גשמים מ"ס כשר דמים השאובין נטהרו ע"י השקתן למקוה הכשר, ואע"ג דבשעת השקה לא הוכשרו לטבילת אדם וכלים כיון דלא היו בהן מ"ס ואין נצוק וקטפרס חיבור להכשיר מקוה חסר, מ"מ פסול שאובין פקע מניהו וכשרבו עליהן מי גשמים מ"ס הרי זה מקוה כשר.
יו"ד סי' ר"א ס"נ לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקב"ט כו', דין זה נלמד מדין העביר את המים ע"ג דבר המקב"ט למקוה דילפינן זבחים כ"ה ב' מקרא דאך מעין ובור וגו' דבעינן הוייתן ע"י טהרה ומ"מ לא דמי ממש להעביר המים ע"ג דבר המקב"ט דהתם נפסלו המים לעולם אבל סתם את הנקב בידו או בדבר המקב"ט כי הדר הסיר את ידו והפקק המקב"ט וחזר ופקק את הנקב בדבר שאינו מקב"ט המקוה כשר ורק בשעה שהוא טובל צריך שיעמדו המים בלי דבר המקב"ט ולעולם כשאדם פוקק את הנקב בדבר שאינו מקב"ט המים מתעכבים ע"י האדם המחזיק את הפקק בידו טרם שהדק את הפקק שיעמוד בעצמו ומ"מ לא נפסלו המים ע"י זה שנתקיימו ע"י אדם שעה אחת.
ו) שם סמ"ה שיעור המשכה זו אין פחות מג' טפחים, נראה דאין חילוק אם הני ג"ט הם על קו ישר או שהן כתמונת ד' או ח' או כחצי קשת כל שאתה פושטן והן ג"ט סגי, ודוקא בנופלין להדיא למקוה במשך פחות מג"ט פוסלין, ושיעור לבוד שהזכירו הראשוני' היינו לקבוע שיעורא, [עי' בל' רשב"ץ שהביא ב"י], אבל כל שהמים נגררין ע"ג משך ג"ט עד שיבואו לחלל המקוה כשר, ועי' ב"י בשם ריב"ש דהרשב"א חולק וסובר דסגי בכל שהו, וכן נראה דעת הטור שכתב שאינו שופך להדיא למקוה ולא הזכיר ג"ט, אבל ריב"ש ורשב"ץ כתבו להחמיר כדעת ר"י דבעינן ג"ט.
ז) לקח פקק של גומ"י וחרז בתוכו שלשלת של ברזל מעבר לעבר שתהא השלשלת יד לפקק להוציא את הפקק מן הנקב בכל פעם שיש צורך להוציאו, וסתם בפקק זה את המקוה, יש לדון בזה אם פקק זה מקבל טומאה, מארבעה טעמים, א. אם פקק זה מקבל טומאה מצד עצמו, ב. אם מקבל טומאה מדין כלי קיבול, ג. אם מק"ט מדין כלי מתכת משום שהוא מחובר לשלשלת, ד. אם השלשלת מק"ט יהא הפקק טמא משום מחובר לטמא.
ונראה שאין גומי מק"ט שלא נאמרה טומאה אלא בז' כלים כמש"כ הר"מ פ"א מה' כלים ה"א, והגומי הוא שרף עץ ידוע ששרף שלו גומי, וה"ז כזפת שאין כלי זפת מקבלין טומאה.
ובכלי קיבול דקיי"ל דהנעשין מן העלים מן השיפא ומן הגמי הכל טמא וכדתנן כלים פי"ז מט"ו בעושה כיס מן הנייר [ונייר שלהם היינו מן העלין], וכדאמר סוכה כ' ב', וכדאיתא בר"מ פ"א מה' כלים הי"ג, נחלקו הר"מ והתו', דעת הר"מ שם [ובפי' המשנה פכ"ד דכלים מ"י] דכל זה מה"ת ויש להם טהרה במקוה ופי' הא דאמרו שבת פ"ד ב' דמפץ יש במינו טהרה במקוה היינו דאם עשה כלי קיבול משיפא וגמי יש להן טהרה במקוה, ודעת תו' שבת שם דאין להם טומאה מה"ת אלא טומאת מדרס ומדרבנן מטמאין כלי קיבול שלהן [ואפשר דאין להם טהרה במקוה אף שטומאתן מדרבנן]. [א"ה, ע"ע חזו"א כלים סי' כ"ח סק"ח וסי' ל' ס"ק ל"א].
ובגומי נראה דגם כלי קיבול טהור [ואפשר שאין מטמאין מדרס כדין כלי גללים כלי אדמה ולא מקרי דיש במינן טהרה דלאו מינא דעץ נינהו], דלאו מינא דעץ נינהו.
ועוד יש לדון אחרי שנתרבו שאר בגדים לטמא שלשה על שלשה, ואפשר שגם גומי בכלל שאר בגדים אף שאינו אריג הלא גם לבדים טמאים, ואמנם נראה דלא נתרבו אלא צמר גמלים וצמר גפן וכיו"ב שהן בטוי' ואריגה כצמר ופשתים אבל לא דברים הנמסים ונתכים, וכ"ה לשון הר"מ פ"א מה"כ הי"א י"ב.
ואף בגד ועור דמקבלי טומאה בעינן שיעורא, בגד שאר מינין שלשה על שלשה עור ה' על ה', ופחות מכאן טהורים אלא א"כ יחדן לתשמיש חשוב [עי' חזו"א כלים סי' ל' ס"ק כ"ה] ואז חשיבי כיש בהן שיעור ואע"ג דבעינן בהו מטלטל מלא וריקן, זה שהן ראוין לקיפול חשיב כמטלטל מלא וריקן, ויחוד לפקוק את המרחץ הוא תשמיש גרוע כמש"כ חזו"א כלים סי' ל"ב ס"ק י"ד, ולפ"ז אף בגד צמר גמלים וכיו"ב שאין בו שלשה על שלשה ופוקק בו אינו מק"ט, והנה פקק הגומי אינו מק"ט משום בגד אף אם היה בו דין בגד, כיון דאין בו גע"ג, ועוד מטעם אחר אינו מק"ט דלעולם בעינן בבגד מטלטל מלא וריקן וכל שראוי לקיפול מקרי מטלטל מלא וריקן, אבל עור שלוק טהור כיון שאינו ראוי לקיפול וכמש"כ תו' שבת ס"ג ב' ד"ה מניין, והכי נמי פקק הגומ"י הוא קשה ואינו ראוי לקיפול, ואם נעשה מתחלה לפקק את המקוה יש לטהרו גם מטעם נעשה לשמש את הקרקע.
ח) במג"א סי' תרכ"ט סק"ח, כתב דסולם לענין קב"ט תלוי אם נקבי העמודים הם מעבר לעבר או שהם בלתי מפולשין דאם הנקבים מפולשין מעבר לעבר לא מיקרי בית קיבול והוי הסולם פשוטי כלי עץ וטהור אבל אם אין הנקב מפולש חשיב בית קיבול ואע"ג דהוא בי"ק העשוי למלאות הא מסקינן סוכה י"ב ב' דבי"ק העשוי למלאות שמי' בי"ק והדברים צ"ע דזה דכלי עץ הפשוטים טהורים הוא דאיתקש כלי עץ לשק ובעינן מיטלטל מלא וריקן והכא בסולם אין השליבות מתטלטלין ע"י שולי הנקב אלא ע"י צדדי הנקב אבל נראה דעת הרמב"ן דהא דתנן כלים פט"ז מ"ח זה הכלל העשוי לתיק טמא הוא אפילו בעשוי כתיבה פרוצה כיון שכן הוא עיקר תשמישו וכמש"כ חזו"א כלים סי' כ"א סק"ח והלכך אפילו אם הנקבים מפולשין מעבר לעבר חשיב בי"ק, כיון דעיקר תשמישו שתהיינה השליבות קבועות בצדי העמודים, ולפ"ז נראה דגם בקבע השליבות במסמרים על העמודים הסולם טמא מפני שהעמודים מקבלים את המסמרים וחשיב בי"ק, וצ"ל לפ"ז דהא דכתב התה"ד דסולם אינו מק"ט הוא כשיטת התו' שבת נ"ב ב' ד"ה היא, וכמש"כ חזו"א שם סי' כ"ז סק"ד, אבל קשה דהא בת"כ פ' שמיני ממעט סולם שאינו מק"ט משום שאינו משמש משמשי אדם והובא בתו' מנחות צ"ו ב' ד"ה ולדברי, ובש"מ, ופסקו הר"מ פ"ד מה"כ, וע"כ צ"ל דמסמרות שהן עצמן נוקבין לא מקרי בי"ק א"כ אף בשליבות בנקב לא מקרי בי"ק כיון דעיקר תשמישן ע"י השענם על העובי של העמוד ולא על השולים וכמו שכתבנו לעיל ואפשר לקיים דברי המ"א דכל שאין לו שוליים לא מקרי בי"ק אבל בזמן שיש לו שולים מקרי בי"ק אף שמטלטלו בשולים מן הצד, ועוד דפעמים מטלטל הסולם על צדו ואז השליבות זקופות למעלה כדרך קבלת הנקב.
ולהאמור פקק של עץ שחרז בתוכו מקל להיות לו יד להכניסו ולהוציאו וסתם בו את המקוה הו"ל מעמיד בדבר המק"ט אף אם הנקב של הפקק מעבר לעבר דהפקק חשיב כלי קיבול ומיהו אם עשאו מתחלה לסתימת המקוה הוא טהור מדין עשאו לשמש את הקרקע.
ואם הפקק של גומי אף אי חשיב כלי קיבול הוא טהור למש"כ לעיל דגומי אף קיבול שלהן טהור.
ואם היד של ברזל יש מקום לדון אם אזלינן בתר פקק שהוא של גומ"י או בתר ידו שהוא של ברזל, ונראה דאזלינן בתר פקק וכהא דתנן פי"ג מ"ו פותחת של מתכת וחפין שלה של עץ טהורה מפני שהוא מתכת המשמשת את העץ, ואמנם זה דוקא כשהברזל הי' גולמי קדם שהכניסו לפקק אבל אם הברזל כבר היה כלי קדם שקבעו בפקק אינו עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה, ועדיין הוא מק"ט, ויש להסתפק אי גם הגומ"י טמא מדין כל המחובר לטמא טמא כדתנן כלים פי"ב מ"ב אבל י"ל דאין דין זה אלא בטהור המשמש את הטמא או בשניהם שוין אבל טמא המשמש את הטהור דבדין שיהא גם הטמא טהור אלא שאינו עולה מקבלת טומאה במחשבה אפשר שהטהור נשאר בטהרתו, ונ"מ לדינא כשהברזל דק ואם יוטל הברזל לא תהא זחילה נכרת, ואם ינטל הפקק תהא זחילה נכרת, ובזה הדין תלוי אם הפקק נידון כמק"ט הרי העמיד המים בדבר המק"ט, ואם הפקק טהור המקוה כשר.
וסתם חוט ברזל אינו מק"ט שאינו בר שימוש אלא עומד לקובעו בתלוש או במחובר ודינו כמסמרים דתנן פי"ב מ"ד מ"ה דמסמרים שיחדן לשימוש טמאין אבל העומדין למסמרן בתיבות ובשאר כלי עץ טהורין, דעכשו אין להן תשמיש, וכמבואר בר"מ ה' כלים פ"י ה"א מסמרות שמחזיקין כו' אינן מקבלין טומאה.
ט) צנורות המביאים את הגשמים שכתבנו לעיל שהן כשרין שאין בהן בית קיבול וגם אינם מק"ט דנעשו לשמש את הקרקע, זה אינו אלא בצנורות הקבועים בשפת הגג לקלח את המים המתאספים על הגג, אבל יש לוקחים טסים דקים וכופפים שפתותיהם למעלה ונעשו צנורות ותולין אותן בשפת הגג בחוטי ברזל, להעביר את מי הגשמים להאוצר, ואח"כ מסירים את הצנורות ועושין מן הטסין כלים, ונראה דגם צנורות אלו אין מק"ט, דטסי ברזל העומדים לעשות מהם כלים לאו כלים נינהו ולא מקבלי טומאה, ושימוש עראי להביא המים על ידם אינו עושה אותם כלי.
ואם קבע אדם צנור זה לשימוש זה להביא את מי גשמים לאוצרי המים על ידו [בזמן שעוסק בבנין המקואות] כבר שב שימוש זה לתשמיש קבוע וחייל שם כלי עלי', ואמנם נראה דתשמיש זה מקרי שימוש ע"ג קרקע כיון שאין השימוש ביד אדם, ואין צורך השימוש אלא אם קדמו המים על הגג ואין חילוק בין צנור המונח ע"ג הקרקע לתלוי על הכותל ע"י חוטי הברזל.
ומיהו אין לסמוך על זה במים נופלים להדיא מן הצנור לאוצר דיש בזה חשש הוי' ע"י דבר המק"ט אבל כפי שנוהגין לעשות המשכה ג"ט ע"ג קרקע קדם שהגיע לאוצר, אין כאן משום הוי' ע"י טהרה אף במים עוברין ע"ג דבר המק"ט, [ולענין הוי' ע"י טהרה א"צ ג"ט ולא קרקע ראוי' לבלוע כמבואר זבחים כ"ה דאפי' אויר מפסיק וכמש"כ בפ"ת ס"ק ל"ב, בשם הח"ס], ואמנם אם ההמשכה אינה ע"ג רצפה אלא במחילה שתחת הרצפה הפתוחה לאוצר ע"י חור שבכותל האוצר, יש מקום לומר דלא הוי המשכה שהרי אם ימלא את האוצר מים על כל גדותיו תמלא גם המחילה מים ותהא כשרה לטבול בה מחטין וצנורות, אשתכח דהמחילה והאוצר חד הוא וכשהמים נופלים מן הצנור למחילה היינו נפילה להדיא לאוצר, ואמנם בחזו"א מקואות קמא סי' ב' סק"ו, לקמן סי' קל"ד סק"ד, כתבנו דכל דיש באוצר מ"ס קדם שיגיעו המים לחור הכותל המוליך להמחילה מקרי המשכה.
יו"ד סי' ר"א סמ"ח ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע כו', בתשובת הרא"ש כלל ל"א סי' ז' מבואר שאם הצנור מכוסה בקרקע ודאי זהו ששנינו כלים פי"א מ"ב דצנור טהור שנעשה לקרקע, וכן בצנור מגולה ומחובר בבנין לקרקע, ונראה דעת הרא"ש נוטה דאף במונח על הקרקע כיון דדעתו להניחו כך תמיד מקרי משמש עם הקרקע אבל אחר שכתב השואל בשם גדולים שהחמירו לפסול כתב דאפשר דבעינן דוקא מחובר או טמון, [ולא דמי לנגר דמקרי נעשה לשמש את הקרקע אף בתלוש כמש"כ לעיל סק"ד, דהתם אין לו לנגר תשמיש נפרד אלא נועל את הדלת אבל הכא העברת המים הוא תשמיש נפרד] ובב"י כתב על דברי הרמב"ן ומדלא מפליג בין טמונים כולם לאינם טמונים משמע דכל שהן מחוברים לקרקע מכשר, ומשמע דאם אינם טמונים בעינן מחוברים, ומיהו אפשר דאין פירוש מחוברים שהן משולבים לקרקע בסיד או בנעיצת יתדות שצריך כח לתלשן, אלא כל שבטלן לקרקע שדעתו להניחן לעולם זהו בכלל מחובר, ולאפוקי אם הניחן לפי שעה ודעתו ליטלן.
והנה דבר המק"ט שחיברו לקרקע עדיין הוא מק"ט שאינו עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה כדאמר שבת נ"ח ב', ולפיכך כתב בדמ"ר ובנו"ב דאיירי בעשאו מתחלה לכך, ותמה שלא פירשוהו הפוסקים, והנה אי מונח ע"ג הקרקע גלוי ולא חיברו נמי בכלל נעשה לקרקע ניחא דלא פירשו דכל צנור סתמא מקרי נעשה לקרקע ששימוש בתלוש לא שכיח כלל, וכדתנן פי"א דכלים מ"ב והצינור [ועיי"ש בתשו' הרא"ש דהשואל נסתפק אם הוא סילון או צנורא דדשא] משמע דסתמא הכי הוא, אבל אי מונח ע"ג הקרקע טמא אף שבטלו, א"כ דין הוא שאף אם חיברו או טמנו עדיין הוא מק"ט דסתמו גם להנחה ע"ג קרקע עשוי ונחית לקבלת טומאה ואינו עולה אלא בשינוי מעשה, וקשה למה הכשירו הרמב"ן והרשב"א במחוברים, ומוכח אחד משני אלו, או דבטלו מהני אף באינו מחובר ואינו מכוסה, או דכיסוי העפר או חיברו בבנין חשיב כקבעו ובנה עליו פ"ך דכלים מ"ה דחשיב כשינוי מעשה, ול"ק קו' הדמ"ר.
אם הצנור מחוברין ראשיו לבנין, או שהן טמונים בקרקע אף דאמצע הצנור ע"ג קרקע נראה דהוי כמחובר ומסתבר דגם ראשו אחד מחובר דינו כמחובר, והלכך לדידן הצנורות דנעשו סתם הן כנעשו מתחלה לשמש את הקרקע דאין אצלנו שימוש צנורות בתלוש אלא כולן מתחברין ראשיהן בבנין.
י) יו"ד סי' ר"א סמ"ו, [אין המשכה מועלת כו' שלא הי' עליו שם כלי בתלוש כו'] לקמן [סי' קל"ב סק"ז] פירשנו דר"ל דלא היה לו תורת כלי בתלוש היינו תורת כלי קיבול, ור"ל כגון שהיה כלי נקוב כשפה"נ דלא הוי כלי קיבול לפסול את המקוה ואח"כ חיברו לארץ וסתמו והו"ל קבעו ולבסוף חקקו, ואם כלי זה נעשה לשמש בתלוש הרי כלי זה מקבל טומאה אף לאחר שחיברו לקרקע, ואמנם מקור הדין הוא בראב"ד שפי' דסגוס אינה עושה שאובין אבל איירי שיש בסגוס שאובין ואינם נטהרים ע"י הסגוס ולמדנו מכאן שאין שאובין מתטהרין ע"י המשכה ע"ג כלים [עי' לקמן שם] ולא זו היא המדה שהמחבר יבדה ענין אחר ולא יזכיר הדין הפשוט, ועוד אף אם לא היה לו תורת כלי קיבול בתלוש כיון שהוא כלי המקבל טומאה דין הוא שלא תחשב המשכה.
ונראה דהא דכתב המחבר ע"ג צנור שלא היה עליו שם כלי בתלוש היינו שקבעו ולבסוף חקקו, [וכ"ה בהדיא בל' הראב"ד שהביא ב"י], ואינו כלי לא לפסול את המקוה ולא לקבל טומאה, ואשמעינן דלאו דוקא קרקע מבטלת שאוב אלא אף עץ ומתכת המחובר לארץ, ואח"כ סיים אבל כלים שהעביר המים על גבן ולא דרך תוכן שאין המים נעשין עכשו שאובין, מ"מ אם היו שאובין מקדם לא פקע שם שאובין מניהו ואפי' הן כלי גללים.
ובלשון הראב"ד שהביא ב"י כתוב ומכאן נלמוד עוד לכל אותם הכלים שאינם פוסלין את המקוה שאע"פ שאינם פוסלים אינם מכשירין את השאובין, וכלים שאינם פוסלין יש לפרש ביש להם בית קיבול אלא שלא נעשו לקבלה כמו צנורות כפופין, או שאין להם בית קיבול כמו צנור פשוט, ויש להסתפק בחיברן בקרקע אם הן בכלל כלים, ואם נעשו לשמש בתלוש ואח"כ חיברן י"ל דעדיין הן בכלל כלים כיון דהן כלים לקבל טומאה, אבל אם נעשו לחברן בקרקע וחיברן ובית קיבול אין להן, י"ל דלא גרע מקבעו ולבסוף חקקו, וגם לאו שם כלי הוא כל זמן שלא חיברו לקרקע, ולמש"כ בחזו"א לקמן [שם] הדבר מבואר בש"ך דזה כשר אבל כיון שאין הדבר מבואר להדיא וגם רחוק לפרש כן לשון השו"ע וכמש"כ לעיל הדבר צ"ע, ולשון השו"ע סמ"ד ע"ג סילון כיו"ב שאינו פוסל את המקוה משמע דכל שאינו פוסל את המקוה מכשיר את השאובין, ומיהו מחובר לקרקע ודאי בעינן.