סימן קטז
עריכהא) נדה כ"ח א' תוד"ה אמר, נראה דאנדרוגינוס חייב במצות והוא כישראל לכל דינין ועונשין אפי' אם הוא בריה בפ"ע, ואע"ג דלאשה צריך רבוי לרבוינהו כדיליף בפ"ק דקדושין, ולכאורה אנדרוגינוס שהוא בריה עוד גרע ואין לדונו כישראל, אמנם אנדרוגינוס נידון כישראל אחרי שכל הנולדים יחוסן ומשפטן ישוב לפי מולידיהם, שנברא בס' יצירה, נראה דאין לו כל זכיות ישראל וקרוב שאין לו גם זכיות אדם [בח"צ נסתפק בזה] וא"כ כל נולד אין דינו בהויתו הוא לחוד בשלילת מולידיו, רק דינו נמשך מפאתי מולידיו, ולא חלקה התורה שיהא הנולד על צד שלמות המין, משא"כ באשה דאי לאו דרבי קרא אין לחייבם היכי דנאמר בלשון זכר.
ב) אמנם כ"ז בדברים שהושוו איש ואשה, אמנם בדברים שהמה חלוקין יש להסתפק בו ובמשפטו כגון אם חייב במצות שהז"ג, אמנם יתכן לחייבו במצוות שהז"ג ומ"מ אינו נידון כאיש בדברים שסיבתם בגוף האיש, שאינו איש, ולכן אינו בדין שיהא מטמא בלובן, ואין זה גרעון בחיוב מצותו אלא שחסר תנאי המעשה, וטעמא דמ"ד אנדרוגינוס זכר סבר שעיקרו זכר אלא שאינו מתוקן על אפנו, וכן מ"ד ספיקא הוא קסבר שהוא בעצם אחד מהאישים, ואם כי הוא מקולקל לא יצא ממשפטו, אלא שאנו מסופקין איזהו שלמותו ואיזהו קלקולו, א"נ שכחות שניהן בו ומ"מ לא נתנה התורה תורת שניהן באדם אחד ולכן נשאר בספק באיזה דין הוא נידון.
ג) מ' א' לרבות טומטום ואנדרוגינוס כו' ור"ש כו', מבואר דאע"ג דילדה כעין שהזריעה טמאה, מ"מ יתכן דבטומטום ואנדרוגינוס אין אמו טמאה לידה, וטעמא דבשפיר מרוקם כבר ניכר אם זכר אם נקבה וכדאמר לעיל כ"ה ב', אבל מה שנתמעך אח"כ לא איכפת לן, משא"כ בטו"א שלא נתרקמו מעולם על מתכונת זכר ודאי נקבה ודאית, והלכך צריך קרא לרבוינהו.
ד) אר"נ א"ר טו"א שראו לובן או אודם אין שורפין עאה"ת כו', לא שייך הכא לס"ט ברה"י דספק ראיה היא וכמש"כ תו' לעיל י"ז ב' ד"ה ואין, אבל יש לעיין דמ"מ ליטמא מחמת ספק נגיעה שהרי נגע בלובן או באודם, ואם נגע בספק שרץ ספק צפרדע ברה"י טמא, ויש לעיין ביסוד זה, וכן ברה"ר תולין מטעם זה, ואין להעמידן בחזקת טהרה, שהחזקה לא תכריע אם זכר אם נקבה, ואפשר שמה"ט לא שייך למידן בדין ס"ט ברה"י, וצ"ע בכ"ז.
ה) וצ"ל דמיירי דראתה בהרגשה, דאל"ה אינה מטמאה מה"ת וכדאמר לקמן נ"ז ב', ולהנך דסברי דסגי בהרגשת זיבת דבר לח ניחא, ולהני דסברי דצריך הרגשת פתיחת פי המקור צ"ל דהכא בהרגשת הזדעזעות האברים, א"נ הרגשה פנימית, אבל איננה מכרעת.
ו) ויש לעיין ראתה לובן אמאי אין שורפין אה"ת, למאי דקיי"ל לקמן מ"א ב' דמקור מקומו טמא וכדמסיק לטומאת ערב, וא"כ ממ"נ טמא אם זכר הרי הוא כב"ק ואם נקבה הוא טמא טומאת ערב בנגעו במקור, ואולי בטפה אחת מיירי וכדמסיק שם ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא עיי"ש וצ"ע, ועוד י"ל בשפופרת, ועיין לעיל כ"ב א' וצ"ע [א"ה, ועי' לעיל סי' ק"ט ס"ק ב' - ה'].
ז) שנאמר מזוע"נ תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית, נראה דהנוגע בהם [אם הם בטומאת זב וזבה] ובלובן ואודם שלהם כלן אין חייבין על ביאת מקדש, דאלא"ה גם הם עצמם חייבין שהרי חייבין על טומאת נגיעה, ודוחק לומר דמיירי שטבלו ואין כאן אלא טומאת ראיה, ועוד דא"כ שוב הוי ספק דלמא זכר הוא וכבר נטהר, וטעמא דלענין שילוח מקדש לא צותה תורה בטומאה זו, אבל למאי דבעי למימר דלענין טומאת שרץ נמי, א"כ אינו תנאי בדין הטומאה אלא בדין המצוה, שטו"א אינן בדין וישלחו כו', א"כ הנוגע בהן שפיר טעון שילוח, ויש לעיין איך יתכן למעטן כשנגעו בשרץ הלא כיון דמקבלין טומאה למה יגרעו מכלי שהמכניס כלי טמא למקדש חייב [ר"ל עובר בלאו או בעשה] והמכניס את הטומטום פטור, [ואין לומר דפריך דנמעט אותן מדין מצות שילוח והמכניס אותן חייב והם שהכניסו את אחרים פטורין, שהרי מזכר ועד נקבה על הטמאין קאי] ואולי הא דמשני מזכר מטומאה הפורשת כו', ר"ל שלא שייך למעט אלא בדין המתיחד בזכר או בנקבה דבעינן דוקא זכר ודאי, אבל בטומאת נגיעה דזכר ונקבה שוין בו ואינו מיוחד אלא שיהיה איש ישראל לא שייך למעט וצ"ע.
ח) אמר עולא לא כו' ואמר חזקי' כו', עיין שבועות י"ח ב' וכן אמר עולא כו' דעולא רמי כו' וה"ה מהכא, והנה בשבועות י"ט ב' אית לי' לר"י דידיעות ספק מהני, שאם הלך באחת ונכנס למקדש והזה ושנה וטבל והלך בשני ונכנס למקדש ה"ז בקרבן עולה ויורד, והנה בודאי דין זה אפי' לר"א דבעינן דידע באיזה טומאה נטמא מ"מ ספק ידיעה מהני, דכי היכי דאית להו לרבנן דבעינן דידע דנטמא ומ"מ מהני ספק ידיעה, ה"ה לר"א בספק בטומאת שרץ, וא"כ כי ראה לובן נכנס למקדש וטבל וראה אודם ונכנס למקדש חייב, וכש"כ ראה לובן ולא טבל וראה אודם ונכנס למקדש דחייב, ודוחק לומר דמשום ידיעה בסוף קאתינן עלה, דמנ"ל דפליג ר"א גם בידיעה בסוף, ונראה דעד כאן לא קאמרינן דידיעת ספק מהני אלא בהלך בב' שבילין, דכשידע דהלך בשני הוא יודע דכשיכנס למקדש ימצא חטא בודאי או בכניסה הזאת או בכניסה הראשונה, משא"כ הכא לא ידע עדיין באיזה טומאה הוא נכנס למקדש, וכן מוכח דאי ספק מהני א"כ לא ממעט ר"א אלא כשסבר שנטמא בשרץ ונודע לו שלא נטמא אלא בנבלה, ולכאורה לכו"ע לאו ידיעה היא כיון דידיעתו בטעות, ואולי בשרץ ונבלה לפניו ונגע באחד מהן וסבר בשרץ ונמצא דבנבלה מקרי ידיעה, שוב ראיתי בסוגיא דשבועות דעולא רמי דר"א אדר"א, משמע דר"א בידיעה בתרייתא נמי אמר וניחא הכל.