סימן צ עריכה
א) נדה נ"ט ב' תוד"ה דלמא, בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור כו', צ"ע מאין פסיקא לי' דפסקה מלזנק ושתתה, ואי משום דאורחא דמלתא הכי דבסוף שכבר נתמעטו המים הם יוצאים בשתיתה, אכתי אז ליכא לחץ במים ואין להם דחק ליכנס למקור ולהביא דם, ומדברי הרא"ש נראה דכח הזינוק מונע מליכנס למקור אבל בשותתת יש לחוש דהדור למקור אבל בגמ' אמרו משום דדחיק לה עלמא [ר"ל שעוצרת יציאתה] הדור למקור.
שם ושמא בשעת זינוק א"א לדם לבוא כו', ר"ל ואפשר לקיים פרש"י דהא דלא חיישינן שמא ראתה דם בשעת זינוק אינו משום דלא מחזקינן שיארעו ב' המקרים ברגע אחד, [דא"כ אין להחזיק ג"כ שראתה ברגע שפסקה מימיה], אלא דבשעת זינוק נסתם מעין הדמים, וא"כ דין הוא שנחוש דלמא ראתה דם בתר דתמו מיא.
נ"ז ב' תוד"ה אימר, ואע"פ שלא הטילה כדאמר בריש מכלתין כו', קים להו דאפי' בלא הטילה, דהא מטמאין מפקידה לפקידה ולא מטהרין קדם שהטילה, אבל א"צ לזה אלא ע"כ הא דאמר בגמ' ג' א' לב"ה כסבורה הרגשת מ"ר הוא היינו צער הנולד לפעולת ההטלה [וכדאמר שם לב"ש אגב צער מתערה מידי דהוי אהרגשת מ"ר ור"ל הצער שפקד הטבע על האדם לזרזו להטל המים] ואין לומר הרגשת מ"ר היינו הטלת המים דהרי בשעת הטלת מים לעולם אין חוששין שיבוא דם המקור כמש"כ לעיל בשם התו' נ"ט ב'.
והנה יש מקום לומר דהא דאמרו לעיל כסבורה הרגשת מ"ר הוא, אינו ר"ל דזה מקרי ראי' בהרגשה אלא לענין לטהרה למפרע לסמוך על זה שלא הרגישה אי אפשר דדלמא לאו אדעתה בשעת הרגשת מ"ר להבחין אם ראתה דם, אבל באמת יכולה להבחין ואם לא הרגישה בדם הרי זה טהור מה"ת כדין ראתה שלא בהרגשה, ומ"מ קשיא להו להתו' דלמאי דס"ד השתא דשלא בהרגשה טהור לגמרי וגם חכמים לא גזרו עלי' ואף לטהרות היא טהורה, ע"כ צ"ל טומאת מעל"ע משום דסבורה הרגשת מ"ר וחשיבא כראתה בהרגשה כמו בהרגשת שמש והרגשת עד, וא"כ קשיא להו מאי קשיא לי' מנמצא על שלה, אף דלא ידע מהרגשת שמש ל"ק דאימר הרגשת מ"ר הוא, ולזה תירצו דמי לא עסקינן דלא היה לה צער מ"ר, ודוקא במעל"ע איכא למימר כסבורה הרגשת מ"ר הוא, ולמאי דמסקינן דשלא בהרגשה טמאה מדרבנן, י"ל דצער מ"ר לא חשיבא כראתה בהרגשה ולא דמי למ"ר דהדור למקור ולשמש דחשיב הדם היוצא מן המקור כראי' בהרגשה וכמ"ש לעיל.
ג' א' תוד"ה מרגשת, וא"ת וכי בדקה כו', ואע"ג דאמר לק' נ"ז ב' דהרגשת עד מבטלת הרגשת הדם אין זה כללא דהרבה פעמים היא מוצאה בקינוח קל שאין כאן ביטול הרגשת הדם, ומבואר מדבריהם דב"ש מטהרין במצאה שלא בהרגשה אע"ג דאם נחוש למפרע יש לנו לתלות בהרגשת מ"ר או בהרגשת שמש, דלעולם מן הדין חזקה עדיפא ואין לחוש למפרע, ודין זה גם לב"ה דלא נחלקו אלא לטהרות ומשום סייג, ושמעינן מכאן דהא דאמרינן נ"ז ב' דבדקה קרקע עולם וישבה ומצאה דם אינה טמאה אלא משום כתם ולר"נ דקרקע עולם אינו טמא משום כתם טהורה, הוא אפי' אם הרגישה הרגשת מ"ר בתחלת ישיבתה [ואח"כ חדלה מלהרגיש,] ואפי' אם הרגשת מ"ר הוי כהרגשת שמש, שהרי מן הדין אמרינן דהשתא חזיא והו"ל ראי' שלא בהרגשה ואינה טמאה אלא משום כתם וע"ג קרקע טהור, וכיון שדין הוא לטהר מכאן ולהבא אין כאן חומרת מעל"ע לטהרות אע"ג דאי מטמאת לי' למפרע יש כאן משום נדה ולא משום כתם דאימור הרגשת מ"ר שללה הרגשת הדם, מ"מ לא נאמרה טומאה למפרע אלא אחרי שטמאנוה מכאן ולהבא, אבל אם מן הדין יש לטהרה מכאן ולהבא לא שייך למיהב לה סייג ולחוש למפרע משום נדה, מיהו במצאה אותיום להרגשת מ"ר, אם הרגשת מ"ר כהרגשת שמש יש לטמא גם במצאה ע"ג קרקע שהרי יש כאן משום נדה ולא משום כתם, ואמנם ממה שאמרו ס"א ב' דתקנת בנות ישראל בגדי צבעונין משמע דאין בהרגשת מ"ר משום נדה דהא עד שיתיבש הכתם מצוי הרגשת מ"ר ואם הרגישה הרגשת מ"ר יש כאן משום נדה ואין כאן טהרת צבעונים, ומדסתמו הדבר משמע דלעולם הוא משום כתם אף בהרגישה המ"ר, ודברי התו' הם למאי דקס"ד דשלא בהרגשה אף טומאה דרבנן ליכא וכמש"כ לעיל אבל למסקנא אין המ"ר כהרגשת שמש.
נ"ז ב' תוד"ה הרואה, ואומר הר"י דמדיני כתמים כו', ר"ל דאף להס"ד דשלא בהרגשה אף טומאה דרבנן ליכא אין זה אלא במקום דליכא למימר הרגישה ולאו אדעתה אבל לזמן מרובה לא ואע"ג דמן הדין יש לאוקמה אחזקה ואין לחוש למפרע מ"מ החמירו בכתמים בזמן שאפשר שראתה בהרגשה, ואפשר דכה"ג טמאו גם שלא בהרגשה מדרבנן דאי אין טומאה בראי' דהשתא אין ראוי להחמיר למפרע כמש"כ לעיל, אבל למסקנא א"צ לכל זה אלא לעולם טמאה מדרבנן שלא בהרגשה.
ב) ברא"ש מסיק להלכה, דעומדת ושותתת מודה ר"י דהיא טמאה דאיכא דחיקא טובא, אבל ביושבת אפי' שותתת ואיכא דם על שפת הספל טהורה, כדין מזנקת בעמידה, ונראין דברי הרא"ש לפירושו דתמו מיא היינו שפסק הזינוק ועדיין שותתת והחשש הוא דהדור מ"ר למקור וזה אין לחוש לר"י ביושבת, אבל לפרש"י לבתר דתמו מיא ודאי אין לחוש דהדור מ"ר למקור אף לר"מ אף אם שותתת דלא דחיק לה עלמא, אלא בתר דתמו מיא ופסקו מ"ר לגמרי חיישינן שמא ראתה וכמש"כ סק"א, בזה יתכן דאיכא דם על שפת הספל ולא בתוכו, ובזה טמא אף לר"י שאין זה ענין לפלוגתת ר"מ ור"י, ובב"י הביא כן בשם תשובת הר"ן והגה"מ, אלא שלא נתפרש בדבריהם פירוש תמו מיא, ובכל אופן הדין נותן דאם דם על שפת הספל ולא בתוכו טמא דדרך המקור להוציא דם אבל אין דרך הכליות להוציא דם אלא בתערובות מ"ר ולא יתכן שהדם ישאר על שפת הספל ולא יגררוהו מ"ר לתוך הספל, וע"כ בתר דתמו מיא לגמרי חזיא, ולא מצינו מי שחולק על זה דהרא"ש לא כתב אלא דלר"י לא חיישינן ביושבת דלמא הדור מ"ר למקור והיינו אף אם הדם גם על שפת הספל גם בתוכו, ובדין זה לא מצינו מי שחולק על הרא"ש דודאי אין לטמא לר"י בזה, דאף בעומדת ושותתת לפרש"י והרמב"ם מטהר בזה ר"י כש"כ ביושבת והרא"ש הוא המחדש דמודה ר"י בעומדת ושותתת, אבל ביושבת ושותתת לכו"ע דלר"י טהור, אם יש דם בתוך הספל.
ונידון הר"ן שהביא ב"י בנמצא דם על שפת הספל ולא בתוכו, ומשמע מדבריו ז"ל דיש מקום לטהר לר"י והיינו לתלות במכת הכליות ובאו הדם בתמו מיא ושתתו על שפת הספל ומ"ר לא הספיקו לגוררם לתוך הספל, אבל הדבר רחוק מאד ולפיכך החליט הר"ן שזה טמא, והר"ן כתב שדברי הרשב"א סתומין והב"י תמה עליו שדברי הרשב"א מבוארין שאף בדם על שפת הספל ולא בתוכו טהור אבל דברי מרן צע"ג דכונת הרשב"א דבין שהדם בתוכו ולא על שפת הספל ובין שהם גם על שפת הספל טהור לר"י ולאפוקי מר"מ דמטמא בדם על שניהם, אבל דם על שפת הספל ולא בתוכו לא נזכר בגמ' ולא על זה דן הרשב"א ובזה כתב הר"ן דהרשב"א סתם דהו"ל לפרש דאם הדם על שפת הספל לחוד טמא.
מה שהאריך הר"ן למיהב טעמא דבאיכא דם על שפתו ובתוכו טהור משום שדרך לגמור מ"ר בשתיתה היינו שלא תאמר כיון דהיא מזנקת ובזינוק אין ראוי להיות דם על שפתו, וא"כ ע"כ הדם בא לבתר דתמו מ"ר לגמרי ולזה קאמר הר"ן שכל מ"ר כלין בשתיתה והלכך נמצא הדם גם על שפתו.
בב"י סיים לענין הלכה כדאי הם הרמב"ם והרשב"א לסמוך עליהם להתיר בכל גווני, והיינו בנמצא דם על שפתו ולא בתוכו, ולמש"כ לעיל בנמצא על שפתו ולא בתוכו טמאה נדה, ולא טיהרוהו לא הרמב"ם ולא הרשב"א ודברי מרן ז"ל צע"ג.
ג) נ"ט ב' מ"ד ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא קמ"ל, בתו' לעיל י"ד ב' ד"ה ור"י, הביאו בשם ר"ח דהא דמטהר ר"י ברישא היינו דיעבד אבל לכתחלה לא ולזה תני סיפא דבס"ס מותר לכתחלה, אבל אין הכרח לפי' זה די"ל דמשנה יתירתא אשמועינן דר"י מטהר לכתחלה וכמו שפרש"י, ולשון הגמ' מ"ד כו' משמע כן ולפר"ח היה ראוי לומר חד ספיקא דיעבד, ס"ס לכתחלה, ובהגה"מ פ"ה מה' א"ב כתב בשם ר"ח דלר"י טמא משום כתם [וכ"כ הרא"ש פ"ב] וטעמי' משום דבגמ' י"ד ב' אמרו דר"י בעד שאינו בדוק לעצמו טיהר דטיהר באשה שהיתה עושה צרכיה ובירושלמי פ"ב ה"א אמרו דר"י מטמא בעד שאינו בדוק משום כתם, [ובגמ' דידן אין הכרח לזה ואע"ג דמסקינן דר"ח מטמא משום כתם מ"מ שפיר י"ל דר"י מטהר לגמרי] אבל צ"ע דהא ע"כ גמ' דידן פליגא דאמרו מ"ד ה"מ דיעבד כו' ואי רישא טמא משום כתם הרי טמא דיעבד, [ואפשר דהירו' לא מדמי להדדי ובעושה צרכיה מטהר ר"י לגמרי כדתנן סתמא ור"י מטהר] וכבר פי' כל זה הרשב"א והובא בב"י סי' ק"צ.
וב"י פי' הא דאמרו בגמ' נ"ט ב' קמ"ל אף לכתחלה היינו דגם רישא לכתחלה אלא שלא טיהר ר"י רק בטהרות מדהזכירו דיעבד, ולכאורה אין זה סמך כלל, וכבר פי' תו' י"ד ב' דלכתחלה אינו אלא בסיפא, עוד פי' ב"י משום דמדמה לי' בגמ' י"ד ב' לעד שאינו בדוק, ובאמת בגמ' דידן י"ל דטהור לכתחלה, ואי משום דבירושלמי אמרו דלר"י טמא כתם ע"כ גמ' דידן פליגא וכמש"כ לעיל, גם דברי הש"ך סי' קצ"א סק"ג תמוהים בזה שכתב שדברי ר"ח עיקר בש"ס בגמ' י"ד ב' דעד שא"ב לר"י טמא משום כתם וא"כ ה"ה אשה שעושה צרכיה, וא"כ הא דאמרו נ"ט ב' לכתחלה היינו בסיפא דוקא, ותימא מה ענין לכתחלה לטמא כתם וכל מקום שאמרו טמא כתם היינו דיעבד, גם מש"כ מפרש"י תימא דאם איתא דרישא דיעבד וסיפא לכתחלה אין כאן משנה יתירתא, ולשון רש"י דבאמת שנה משנה יתירתא ולאשמועינן דמטהר לכתחלה בין ברישא בין בסיפא.
טור סי' קצ"א אבל אם שותתין על שפת הספל טמאה, באמת אפשר לה לאשה לדעת אם היתה מזנקת או שותתת אלא הטור נקט בירור הנאמר בגמ' ביושבת, שפיה על השפה וכשמזנקת אין המים נוגעין בשפה אלא מקלחין לתוך הספל אבל כששותתת המים נוגעין בשפה, וכל שמוצאין המ"ר נוגעין הדם על שפת הספל בידוע ששתתה וטמאה.
י"ד ב' כשטיהר ר"י לעצמו טיהר, מ"ר הוו כעד שאינו בדוק דעל הרוב הן בדוקין מדם דמכה לא שכיחא, [ועד שאינו בדוק ג"כ איירי באופן שעל הרוב הוא נקי וכמש"כ הט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ה בשם הרשב"א] ומ"מ מטהר ר"י משום חזקת טהרה, והרי אפשר שהדם היה על העד מעיקרא, וה"נ אפשר שיש מכה בכליותיה ומוקמינן לה בחזקת טהרה, ומכאן משמע דר"י מטהר אפי' עומדת ושותתת, דהא עומדת ושותתת ג"כ רוב נשים אינן רואות דם, ולא אתרע חזקתה, והו"ל עד שאינו בדוק, ואי ר"י מטמא עומדת ושותתת, ואינו מטהר אלא מזנקת או יושבת, ראוי לטמא באינו בדוק שהרי בעד שאינו בדוק ודאי אפשר שהדם מן המקור אלא דאנו באין לטהר מחמת חזקה ולתלות הדם במקרה נעלמת, ובאופן זה טמא בעושה צרכיה שהרי עומדת ושותתת טמאה כיון דאפשר שהדור מ"ר, ולא מטהרינן אלא במזנקת או יושבת דבזה אין חזרת מ"ר למקור שכיח כלל, וצ"ע לדעת הרא"ש.
ד) ס' ב' ור"א אמר אפי' בעלה בחטאת טהרותיה תלויות בשלמא התם כו', צ"ע פירושו הלא טעמא דאותיום בחטאת שאין מצוי הדבר שימהר הדם כל כך מפי המקור עד לחוץ, ואזלינן בתר רובא דשוהה הדם לבוא וכבר יצא הדם לבית החיצון מקדם, וא"צ כאן לעכבת השמש, ונראה דר"א סבר דנגד רוב שהדם שוהה, איכא ריעותא דהרגשה דאם הדם שהה ויצא לבית החיצון מקדם היתה מרגשת, ואף שעכשו ג"כ לא הרגישה י"ל עכשו העד מנע את הרגשתה [ואף אם מצאה בקנוח קל שלא מנע הרגשה [עי' לעיל סק"א] מ"מ כיון דלא הרגישה מקדם ועיקר טבעת הראי' הוא בהרגשה, לא שייך כאן ג"כ לקבוע טבעת השהי'], והלכך ס"ל לר"א דספיקא הוי, ומ"מ לא מוקמינן לה אחזקה דחזקת שהיה של הדם אלימא לבטל חזקת טהרה, והו"ל כפלגא ופלגא, ולענין חטאת כיון דשמש מונע הרגשה ויש כאן רוב גמור של שהיה וחייב חטאת והא דאמרו בגמ' שמש עכבי' היינו עכבי' להדם להתעורר ולהרגיש את גופה, והיינו אימא הרגשת שמש הוא שאמרו לעיל, ולפ"ז אם שמשה טהרותיה שנגעה בשעת תשמיש טמאות אף לר"א מכח רוב שוהות ואמרינן דשמש עכבי' להרגשת הדם והא דאמרו אם איתא דהוי דם מאן עכבי' היינו מאן עכבי' מלהיות כשאר ראיות להיותה נרגשת ולהכיר ביאת הדם.
ר"ה דאמר לעיל ו' א' לשרוף שירים שבידיה הוא בשיטת רב רבי' דכל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות, מיהו לל"ב שם ר"ה ג"כ כר"ח ס"ל דלתקן שירים היא בודקת.
נ"ז ב' ואימור הרגשת עד הואי, לרב לק' ס' ב' דקנחה ומצאה דם טהרותיה שנגעה לפני הקנוח אותיום טמאות ודאות, דודאי יצא הדם לבית החיצון קדם הקנוח א"כ אין כאן הרגשת עד, י"ל דכה"ג מודה שמואל דטמאה מדרבנן בלא הרגשה כיון דאם נחזיק דעכשו ראתה הרי יש כאן ראי' בהרגשה אי אפשר לטהר דלהרואין הוי כתמיה, ואפשר עוד דהעד הוא שבדקה בו והכניסתו עד בין השנים ואמרינן דהדם בא כשגמרה הכנסת עד וכסבורה הרגשת עד הוא.
ס' ב' והוא שבדקה עצמה כו', אע"ג דדם הנמצא במטה כבר יצא לבית החיצון קדם שבא למטה כדי אותיום, ובשעה שנטמאת אחת מהן היו עדיין כולן טהורות, ואילו ידענו בשעה ההיא שנטמאת אחת מהן והטמאה לא הוכרה היו כולן טמאות מספק, מ"מ כיון דלא נודע לן הספק עד שנמצא הדם במטה, ובשעה ההיא כבר היתה אחת טמאה ידועה תולין בה את דם הנמצא, ומיהו יש לעי' אי מטמאינן טהרותיה שנגעה בתוך שיעור וסת קדם מציאות הדם, ואמנם אם בזמן שכולן בספק ג"כ טהרותיהן טמאות בתוך שיעור וסת ודאי גם זו שתולין בה טהרותיה טמאות למפרע תוך שיעור וסת [ומיהו לא שייך לדון בזה שאין כאן רק טומאת כתם דרבנן, וכתם הרי מטמא גם למפרע מדרבנן].
נראה דאם כתם הנמצא כבר נתיבש ובדקה אחת מהן ונמצאת טמאה ג"כ כולן טהורות אע"ג דהספק נפל למפרע בכדי שאפשר לו להתיבש ואז היו כולן שוות מ"מ כיון שבשעה שנולד הספק היינו כשנמצא הדם כבר אחת מהן טמאה תולין בה, שהרי אף בדם לח הספק נולד קדם שנמצא אותיום, ומ"מ תולין בזו שהיא טמאה בשעת מציאה א"כ גם בנתיבש תולין בה.
שם כל שבעלה בא"ת טהרותיה תלויות, משמע אף בנגעה ברה"י טהרותיה תלויות ולא דיינינן לי' בס"ט ברה"י, דכיון דנולד הספק באשה וספק ראי' לא ילפינן מסוטה כמש"כ תו' לעיל ב' א' י"ז ב', גם הטהרות לא דיינינן בס"ט ברה"י, וכמש"כ טהרות סי' ה' סק"ה, ומיהו לא דמי כל כך דהתם בטומאה למפרע דאשה בחזקת טהרה מן הדין וממילא אינה מטמאה, אבל הכא באותיום כיון שהיא ספק י"ל דספק אינו קובע כלום וטהרות שנגעו בה הוו כנגעו בספק שרץ ספק צפרדע, אבל סתימת הגמ' טהרותיה תלויות משמע אפי' ברה"י, ולמש"כ חזו"א אה"ע נשים סי' ל"א סק"י, דמן הדין לא יתכן דרובא וחזקה יהא פלגא ופלגא דממ"נ אי איכא רובא רובא עדיף ואי ליכא רובא דין הוא דאוקמא אחזקה, י"ל דה"נ בשיעור וסת מוקמינן אחזקה מעיקר הדין, ומ"מ חייבין בא"ת דלענין א"ת לא מהני חזקה דהרי לעולם באכל ספק חלב ספק שומן י"ל דאוקי גברא אחזקתו שאינו חייב חטאת, אלא כל שספק קמן חייב א"ת והרי איכא למ"ד מתנדב אדם א"ת בכל יום, [ואע"ג שאם הותר הדבר מדין חזקה אינו חייב א"ת הכא דהנידון נולד אחר אכילה ולא הותר הדבר מכח חזקה והספק אלים י"ל דחייב א"ת], ולפ"ז הא דטהרותיה תלויות אינו אלא מדרבנן והלכך הן תלויות אף ברה"י.
וכן אם נגעה ברה"ר טהרותיה תלויות כיון דהספק באשה וכמש"כ חזו"א טהרות שם, ובשוטה דאבד"ל י"ל דטהרותיה טהורות, אף בטהרה בידי אדם, אבל למש"כ תו' לעיל ג' א' ד"ה [מודה], מבואר דכה"ג אזלינן בתר נגיעה של יבד"ל כיון דאין נפקותא לאשה עצמה בטומאה דלמפרע אלא לטהרותיה.