סימן פב
עריכהא) ע"ד אשה שראתה ב"פ מ"ת בלי הפסק ביאה טהורה ביניהם, והלכה אצל הרופא ומצא מכה ברחם המוציאה דם, ורפא אותה הרופא, ולפי דברי הרופא כבר נרפאה המכה, ואחר ימים נבעלה וראתה ג"כ.
הנה לפי הכרעת רמ"א סי' קפ"ז, כל שיש לה מכה אף שאין ידוע אם המכה מוציאה דם, אם יש לה וסת ושמשה שלא בשעת וסתה, תולין במכתה, ודוקא לענין איסור של רואה מ"ת תלינן במכתה, [הש"ך כתב משום עיגונא אקילו, והגרע"א כתב משום דאיסור רואה מ"ת אינו אלא משום וסתות וקיי"ל וסתות דרבנן ומיקילינן בדרבנן] אבל לענין טומאת נדה לא מיקילינן לתלות במכה, וצריכה ז"נ על ראי' זו.
ואם ידוע דמכתה מוציאה דם תולין במכתה אף לענין טומאת נדה ואינה צריכה טבילה כלל דמוקמינן לה בחזקת טהרה.
וענין מוציאה דם נראה דר"ל שאם נוגעין במכתה מתלכלך המוך בדם, ונראה דאף באין המכה מלכלך בנגיעה קלה אלא א"כ דוחק קצת זהו בכלל מכה שמוציאה דם, אבל אם המכה גלודה ובלחץ קל אינה מוציאה דם זהו בכלל מכה שאינה מוציאה דם, והעיקר לשער תנועת המכה ע"י השמש אם זה יכול לגרום תמצית הדם מן המכה.
והנידון נראה מדברי הרופאים שהיתה מכה המוציאה דם, והנה במכה המוציאה דם ההיתר מפורש בגמ' ולית בזה פלוגתא, אבל באין ידוע אי המכה מוציאה דם, הוא פלוגתת הפוסקים, דעת הרשב"א דסתם מכה היא בחזקת מוציאה דם, [הש"ך ס"ק כ"ד כתב דגם הרשב"א מודה דבעינן ידיעה שהמכה מוציאה דם וכונת הרשב"א שא"צ ידיעה שעכשו דם זה בא מן המכה, אבל דעת הגר"א דהרשב"א חולק ולדעתו א"צ ידיעה שהמכה מוציאה דם, וכן נראה מדברי הרשב"א שהוכיח הדבר מפני שהאשה אינה יכולה לדעת זאת, וכשם שאינה יכולה לדעת בפעם הזאת כך אינה יכולה לדעת בכללותה אם מוציאה דם] וכן דעת מהר"מ בתשובה והמרדכי דכל שיש לה וסת אין דין רואה מ"ת שלא בשעת וסתה, אבל ש"פ ס"ל דאפי' שלא בשעת וסתה אין תולין במכה אלא א"כ ידוע שהמכה מוציאה דם.
וא"כ בהנידון ב' פעמים הראשונות אינן מן המנין כיון דהיתה בה מכה המוציאה דם, ואין לומר דכיון דראתה פעם ג' מ"ת איגלאי מלתא דתשמיש גרם לה, וכמו דאמרו נדה י"א א', דקפיץ בחד בשבת וחזאי וקפיץ בחד בשבת וחזאי ולחד בשבת חזאי בלא קפיצה דאיגלאי מלתא דיומא הוא דקגרים, לא דמי דהתם רוב נשים אין קפיצה גורם להם וסת, ואחרי דחזינן בחד בשבתא תליתאי דחזאי בלא קפיצה, אמרינן דקפיצה אינה פועלת בה כלום כמו שאינה פועלת בשאר נשים, אבל מכה המוציאה דם היא גורמת ודאית להוציא דם בכל הנשים, וא"כ אין כאן כלל ריעותא במציאות הדם והרי היא בכלל רוב הנשים שאין רואות מ"ת, וגם היא בחזקתה דעד השתא לא ראתה מ"ת, ואף שראתה השתא מ"ת, אמרינן השתא הוא דאתרעי, וכש"כ דראי' מ"ת אינה וסת גמור וכמש"כ תו' ס"ו א' ד"ה ונאמנת, דהוי כוסת שלא מנו חכמים, וכ"כ ש"ך סק"א דאם מצאה במופלג מתשמיש ג"פ ע"י בדיקה ואח"כ בדקה מיד ומצאה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דראתה מ"ת.
והלכך עדיין היא מותרת בלי שום פקפוק, אבל נראין הדברים שעדיין לא נתרפאה, וראוי לפרוש עד שתרפא.
ב) הש"ך פי' דהא דאין חוששין שלא בשעת וסתה לרואה מ"ת לדעת המרדכי, הוא משום שתולין בצדדים ע"י מיעוך השמש, ולפ"ז בידוע שהדם בא מן המקור מודה המרדכי, אבל בנמצא הדם בקינוח אי אפשר לדעת אם מן המקור או מן הצדדים, אלא א"כ הרגישה שנטמאה, וכתב הש"ך בפירוש דברי מהרא"י, שאם יש מכה אע"פ שאין ידוע אם מוציאה דם יש לתלות במכה לדעת המרדכי, דהרי תולין בצדדים אע"ג דאין צדדים מוציאין דם, ולפ"ז תולין במכה באין ידוע שמ"ד אף בהרגישה שבא הדם מן המקור ובזה איירי רמ"א.
ואם אין לה וסת קבועה, אם אין לה מכה, מחזקינן לה ברואה מ"ת, אף בנמצא הדם בקינוח ולא הרגישה שזב הדם מן הרחם, ואם יש לה מכה ואין ידוע אם מוציאה דם, אם הרגישה שזב הדם מן המקור הרי היא בחזקת רואה מ"ת, ואם מצאה בקינוח דעת רמ"א שהיא מותרת, מחמת ס"ס שמא מן הצדדים, ושמא מן המכה, ודעת הש"ך דחשיב חד ספק, ספק דם נדה ספק דם מכה, וכן נראה.
והנה הש"ך פי' דדעת המרדכי דשלא בשעת וסתה תלינן בצדדים בבדקה ומצאה, או במכה שאין ידוע אם מוציאה דם, אפי' בהרגישה ביציאת דם מן המקור, אפי' שלא להצריכה טבילה, אלא שהרמ"א לא הקיל אלא לענין שלא להחזיקה לרואה מ"ת, וגם בזה לא הקיל אלא במכה שאין ידוע אם מ"ד אבל בלא מכה לא, ובמכה ומצאה בבדיקה דאיכא תרתי שמא מן הצדדין ושמא מן המכה בזה מיקיל הרמ"א אף לא להצריכה טבילה אף באשה שאין לה וסת, ולדעת הש"ך באין לה וסת מחזקינן לה ברואה מ"ת, וכש"כ דאינה טהורה בלא ז"נ, וביש לה וסת נהי דלא מחזקינן לה ברואה מ"ת אפי' בהרגישה שבא מן המקור, מ"מ צריכה ז"נ אפי' כי לא הרגישה רק מצאה בבדיקה.
לשון הש"ך ס"ק כ"ד, מ"מ שלא בשעת תשמיש כו' דבעינן שתדע כו' הלשון סתום, וכונתו דדוקא לענין איסור רואה מ"ת מיקילינן אבל לענין ז"נ וטבילה לא מיקילינן אף שיש לה וסת, בין שהרגישה שהדם בא מן המקור ובין שמצאה בבדיקה ולא שמשה, ונקט הש"ך ולא שמשה משום דעת רמ"א דבשמשה ויש לה מכה א"צ טבילה משום ס"ס, אבל לדעת הש"ך אפי' שמשה צריכה ז"נ וטבילה ולא חשיב ס"ס.
ג) ובעיקר דעת המרדכי צ"ע מהא דאמר נדה י"ב א' מהו שתבדוק כו', והיינו באשה שיש לה וסת, דאי לית לה וסת באמת צריכה בדיקה כדאיתא סי' קפ"ו, ואף לדעת הש"ך שם דגם אין לה וסת א"צ בדיקה מ"מ סתמא דגמ' באשה שיש לה וסת קיימא, ולדעת המרדכי אף אם תקנח ותמצא דם היא טהורה שלא בשעת וסתה דתלינן בצדדים, וכן ביומא ו' א' משמע דע"י בדיקה אחר תשמיש היא טמאה וכן במתנ' נדה י"ד א', ולעיל סי' פ"א כתבנו שאין דברי המרדכי אלא שאין אנו מחזיקין אותה לרואה מ"ת, אבל צריכה ז"נ וטבילה, אבל לשון המרדכי סתום שכתב שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור ולא פירש איך היא סיבת טהרתו, ולפי' הש"ך כונתו לדם צדדין, ומ"מ משמע שהוא טהור לגמרי, ואפשר שר"ל לענין רואה מ"ת יכולין לתלות לקולא כדין ספיקא דרבנן וכן משמע לשונו שיכולה לומר כו' היינו שאין הדין מכריע לומר כן אלא יש מקום להסתפק, אבל לענין ז"נ וטבילה ספיקה לחומרא, [ולשון יכולה לומר משמע נמי שהנידון הוא באשה אם נאסרת לעולם, ולא בספק טומאת נדה לזמן הנדות].
ד) ג' מיני וסת, קפצה וראתה ג"פ ואין כאן השתוות לא לימי החדש ולא לימי הפלגה, אינה וסת לדעת תו' י"א א' ד"ה אלא, ס"ג ב' ד"ה אכלה, וכ"ה ביו"ד סי' קפ"ט סי"ז, ומ"מ חוששת לה פעם אחת, כמש"כ רמ"א שם, אבל בפעם אחת או שתים אינה חוששת כלל, [אפשר דאף לרבי אין חוששין בפחות מג' וכעין שאמרו ס"ג ב' באכלה שום וכמש"כ תוס' ס"ו א' בראתה מ"ת, והדבר מוכרח דאם לרבי חוששין פעם אחת בב' קפיצות א"כ גם בראתה ב"פ מ"ת יש לחוש א"כ הרי היא אסורה לעולם, ואמנם למש"כ החוו"ד סי' קפ"ז סקי"ד, דרואה מ"ת חשיבא כאכלה שום ולא כקפיצות, והא דלא אסרינן בפעם אחת משום דהקילו שלא להוציאה מבעלה, אין ראי' מכאן].
אם הוסת של קפיצות מורכבת מוסת ימים, חשיבא וסת גמורה ואינה נעקרת אלא בג"פ, ואינה חוששת לימים לחודיהו ולא לקפיצות לחודיהו אלא לימים וקפיצות, ובזה חוששת אף לפעם אחת, כגון אם קפצה בט"ו בחדש וראתה חוששת לט"ו החדש הבא אם קפצה, אבל בלא קפיצה לא, וכן קפצה ביום אחר לא.
וסת של פיהוק וחברותיה ממקרי הגוף, אם קבעתה ג"פ בלא וסת ימים הוא וסת גמורה לפיהוק, ואינה נעקרת אלא בג"פ, ואם מורכבת עם ימים אינה וסת לימים לחוד ולא לפיהוק לחוד אלא לימים ופיהוק, ואם פיהקה וראתה פעם אחת חוששת לפיהוק לחוד, דחוששת ליום החדש בלא פיהוק, ונעקרת בפעם אחת.
[במש"כ דפיהקה וראתה אינה חוששת ליום החדש בלא פיהוק, (א"ה, כן נדפס בשבת סי' מ"ז סק"ד, אבל כאן תוקן לפי ההגה' שבספר סנהדרין דף ק"ח א') ראיתי ברמ"א סי' קפ"ט סי"ט לא כ"כ, ועי' ש"ך שם ס"ק מ"ח].
וסת של אכילת שום לדעת תו' ס"ג ב' דינה כפיהוק לכל דבר ואינה קל מפיהוק אלא דבפיהוק לרבי בתרי זימני, ובאכלה שום גם רבי מודה דלא הוי וסת בפחות מג', ולדעת רשב"א דינה כקפיצות ולא הויא וסת גמורה אפי' בג"פ אלא שבג"פ חוששין לה ונעקרת בפ"א, ואם היא מורכבת מימים דינה כקפיצות המורכבת מימים.
ורואה מ"ת נחלקו אחרונים ז"ל, הש"ך סי' קפ"ז ס"ק ל"ה, כתב דחשיבא כקפיצות, ולפ"ז הא דנאסרה לבעלה בג"פ הוא משום דבקפיצות ג"פ נמי חוששין פ"א, ובזה ניחא דאין חוששין לפ"א, וגם בראתה ג"פ נעקרת בפ"א כמש"כ הש"ך סי' קפ"ז ס"ק ל"ג, ודעת הט"ז שם ס"ק ט"ז דחשיבא כאכלה שום או כוסת הגוף, והא דאין חוששין לפעם אחת דכיון דהנידון לאוסרה לעולם לא מחמרינן, אבל קשה למה נעקרת בפ"א, ובדמ"ר בגליון הש"ך ס"ק ל"ג כ' לישב דעת הא"ר דאינה נעקרת בפ"א משום דסובר כדעת הטור דגם וסת קפיצות צריכה עקירה ג"פ, או דס"ל דראי' מ"ת הוי כאכילת שום דחשיבא וסת, והא דמהני בדיקת שפופרת, היינו דוקא בנמצא דם בצדדים, וכ"כ בנו"ב קמא סי' מ"ו, והביאו הגרע"א ג"כ בגליון, אבל אינו מובן הלא בגמ' נדה ס"ו א' לא הוזכר תנאי זה שיהי' דם בצדי השפופרת אלא כל שלא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא וכן העתיקו כל הפוסקים, וכי כך הוא המדה למסתם ולחסר תנאי העיקרי, וליתן מכשול להתיר את האסור, אלא ודאי לשון חכמים מרפא דאפי' לא נמצא דם בצדדין טהורה, [א"ה, עי' לק' סק"ו].
ה) דעת החוו"ד דאפי' ראתה ג"פ רצופין בליל טבילה או כולן ביום אחד של ימי החדש, או כולן ביום אחד בהפלגת הימים כל שלא היו ביאות טהורות בינתים מחזקינן לה לרואה מ"ת לכל הימים, שהרי בסוגיא נדה ס"ו א' לא חילקו בדבר והדבר מפורש ברש"י שם שפי' ואם יש לה וסת כו' שאינה רואה כל שעה מ"ת כו' ולא פירש שלא שימשה אלא בימים מסודרים לקביעות וסת אלא פי' שאינה רואה כל שעה מ"ת והיינו דהעדר הראי' היה בפועל דהיינו ששימשה ולא ראתה, וצ"ל הטעם דלא דמי לקפצה וראתה דקובעת וסת לימים ולקפיצות אבל לקפיצה לחודא לא חיישינן, דראי' מ"ת שכיחא טפי שאין לה קשר עם הימים, דקפיצה היא כמקרבת את טבע הוסת ליום זה, אבל התשמיש הוא גורם להיות נופצת דמה ואם טבעה בכך הדבר שוה בכל זמנים, ומיהו אם שמשה בינתים ולא ראתה ע"כ תשמיש ויומא קגרים.
ובראתה פ"א מ"ת דאינה חוששת, מ"מ לחומרא חוששין דלמא יש כאן הרכב של יום החדש ואסורה ביום זה בחדש הבא וכמש"כ הש"ך ס"ק ל"ה, וכן אם ראתה ב' פעמים חוששין דלמא יש כאן הרכב של הפלגת ימים, ואסורה לשמש אחרי הפלגה זו, וזה אפי' שימשה בינתים ולא ראתה, וכמו דבג"פ דקבעה וסת לתשמיש ולהפלגה דאין תשמיש טהור בין וסת לוסת מבטל את הוסת.
ואם קבעה וסת לתשמיש ולהפלגה ג"פ ולא שמשה בין וסת לוסת דאסורה לעולם, מהני בדיקת שפופרת לטהרה כל הימים אבל אסורה בוסתה, וכן אם עברה ושמשה ולא ראתה הותרה לכל הימים ואסורה בוסתה, ואם בדקה או שמשה ביום וסתה הותרה, ואפשר דבעינן עקירה ג"פ.
הק' הט"ז אחרי שהרואה פ"א מ"ת בליל טבילה אסרינן לה בליל טבילה שנית דחוששין לה לוסת מורכבת מתשמיש וליל טבילה א"כ כי ראתה פעם שני' כששימשה בליל שני של טבילה נאסרנה לעולם שהרי איגלאי דלא ליל טבילה גורם אלא תשמיש ראשון אחר טבילה גורם, והרי אנו חוששין לפעם אחת למיסר לה ליל טבילה וכן בראתה מ"ת פ"א ואחר חצי שנה ראתה פעם שני' כשיגיע חצי שנה פעם שלישית אסרינן לה, ותירץ דנהי דהיכי דאית לה תקנה חוששין גם לפ"א לוסת מורכבת אבל להוציאה מבעלה אין אנו חוששין לפ"א לוסת מורכבת, ודבר זה מוכרח.
שו"ע סי' קפ"ז ס"י בהגה' אם ראתה ג"פ בכל פעם בב"ר שאחר טבילתה כו', לכאורה נראה שאם ראתה ג"פ בליל טבילתה יש לה תקנה לשמש בליל שני, אבל הכא בשימשה בליל שני ובליל שלישי של טבילתה וע"כ ב"ר גורמת, ולמש"כ לעיל דבשמשה ג"פ בליל טבילה אסורה עולמית, ע"כ איירי בשגגה ושמשה אחר שראתה מ"ת ולא ראתה ואמרינן דאכתי קבעה וסת מורכבת לב"ר שאחר טבילה וכן פי' הט"ז, ומש"כ כאילו ראתה רצופים ר"ל כאילו לא היו ביאות טהורות בינתים דאז היתה אסורה משום דבג"פ אין אנו תולין לוסת מורכבת אלא אמרינן תשמיש גורם כמש"כ לעיל והכא אע"ג דע"כ יש כאן וסת מורכבת מ"מ היא אסורה כיון דהוסת היא בב"ר שאחר טבילה וממילא אין לה תקנה.
ואם שמשה בכל פעם בליל טבילה וראתה ושגגה ושמשה אח"כ ולא ראתה ג"כ קבעה וסת לב"ר אלא בזה יש לה תקנה לשמש בליל שני של טבילה, ואם שמשה ג"פ בזא"ז בליל טבילה נראה דמותרת בליל שני של טבילה לאחר שספרה ז"נ וטבלה שהרי ראיות אחרונות אינן מן המנין כיון שהן ממעין פתוח ולכן צ"ע דברי הש"ך שפי' רצופין ששמשה באיסור והרי בשמשה ג"פ בלילה אחת או בג' לילות אינה נאסרת, ואולי כונתו ששמשה אחר ז' ימי נדותה בלא טבילה, ומשמע קצת דעת הש"ך דאם שמשה ג"פ בליל טבילה מותרת עדיין בליל שני, וכבר הרחיק החוו"ד סברא זו, והחוו"ד כתב דדעת הש"ך שאם שמשה בינתים ולא ראתה אין אנו אוסרים אותה לומר שקבעה וסת לב"ר והסכים כן לדינא, אבל קשה דא"כ ע"כ איירי כאן דלא שמשה בינתים, וא"כ ראוי שנחזיקנה לרואה מ"ת ולא לתלות בב"ר שהרי דעת החוו"ד שאם ראתה ג"פ אף בהרכב וסת ימים אסורה לעולם ואין תולין בוסת ימים, ולכן נראין דברי הט"ז עיקר וצ"ע.
ו) מש"כ סק"ד דראי' מ"ת הויא כוסת דקפיצות, מהא דנעקרת בפ"א ומהא דאין חוששין לפ"א, נראה דטעותא היא שהרי בבדיקת שפופרת לא אמרו דבלא נמצא בראשו דם בידוע שנעקרה הוסת אלא אמרו בידוע שמן הצדדים הוא בא ומשמע דאילו בא מן המקור לא אמרינן דנעקרה הוסת, ואף דבמה דאמרו דמן הצדדין הוא בא הרוחנו דמעכשו מותרת לשמש לעולם אף שרואה מ"ת, אבל אם באנו מכח שנעקרה הוסת, כיון שראתה ג"פ חוזרת לאיסורה [ואפשר דבפ"א חוזרת לוסתה], מ"מ לא הוזכר בגמ' דנעקרה הוסת בפ"א, ונראה דבאמת הוי וסת כוסת הגוף, אלא כיון דוסת הגוף דרבנן וגם לא שכיח הדבר הלכך כל שפסקה הדין נותן דלא נחזיק שהיתה כאן וסת ונעקרה אלא מן הצדדים הוא, וכן בפ"א אפשר לתלות בצדדים ומיהו במורכבת בליל טבילה או ביום החדש חוששין לה דזה מצוי קצת טפי מוסת של תשמיש לחוד.
והא דתלינן בצדדים נראה דהיינו דוקא לענין איסור רואה מ"ת אבל אם תראה מ"ת מכאן ואילך צריכה ז"נ וטבילה דלענין איסור נדה לא תלינן בצדדים.
והאי בדיקה אינה אלא במצאה אותיום או בשיעור א"ת, אבל אם הרגישה שהדם מן המקור אין מועילה בדיקת שפופרת, שהרי ידוע לן שאינו מן הצדדין, ולענין עקירת הוסת אינה נעקרת בפ"א, אם לא שנימא דאפי' הרגישה לא יצאת מספק צדדין דאימר הרגשת שמש הוא וכמש"כ הגרע"א בתשובה סי' ס"ב, ולענין וסת דתשמיש מיקילינן, מיהו ברמ"א החמיר באין לה וסת בהרגישה דלא תלינן בצדדין, אף ביש לה מכה, ולא חשיב ס"ס.
ז) נדה י"א א' אילימא לימים כו', ר"ל ומיירי בימים מסודרים ואשמעינן דאע"ג דחזאי ע"י קפיצות מ"מ קבעה וסת לימים, ופריך הא כל כמה דלא קפצה לא חזאי, ומסיק אלא לקפיצות ור"ל בימים שאינם מסודרים וקבעה וסת לקפיצות לחודיהו, ופריך והתניא כו' מאי לאו לא קבעה וסת כלל ר"ל אפי' היו הקפיצות בימים בלתי מסודרים, ומשני לא ברייתא בימים מסודרים ואשמעינן דחשיב וסת מורכב ולא אמרינן דאחד מהם גורם, ופריך לימים לחודיהו פשיטא כו', וא"כ קיימא במסקנא דקפיצות בימים בלתי מסודרים קבעה וסתות לקפיצות לחודיהו, וזו דעת הרז"ה והטור סי' קפ"ט והוא כפרש"י, אבל דעת תו' דבגמ' משמע דר"ה איירי בימים מסודרים מדקאמר אילימא לימים כו' ומדלא פירשו בגמ' וקאמר סתמא אלא לקפיצות משמע דלא נאיד מלפרש בימים מסודרים ומוקים הא דר"ה בוסת מורכבת וברייתא אשמעינן ג"כ וסת מורכבת אע"ג דקפצה בשבת וחזיא בחד בשבת, והא דלא פריך לקפיצות לחודיהו פשיטא, לא מפני שיש מקום לומר דזאת הויא באמת רבותא דלא קבעינן את הקפיצה לעיקר הגורם, אלא זה פשיטא לי' דא"צ לאשמעינן דלא קבעה וסת לקפיצות דאפי' בימים בלתי מסודרים לא קבעה וסת לקפיצות, אלא ע"כ ברייתא אשמעינן דלא קבעה וסת לימים לחודיהו ופריך דזה נמי פשיטא, ומיהו קשה למה לא פירשו ברייתא בפשוטו דאשמעינן דלא קבעה וסת לקפיצות לחודיהו בקפצה בימים בלתי מסודרים, [ואפשר דאה"נ דברייתא בהכי איירי, אלא בגמ' אמר דבמסודרים לא קבעה וסת לחד מניהו אלא לתרויהו אבל אינו מיושב דמשמע בגמ' דתנא דברייתא אשמעינן כל זה וצ"ע] וכ' ב"י סי' קפ"ט דדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א כדעת תו', דאין וסת לקפיצות לחודיהו לעולם וכן סתם בשו"ע.
ס"ג ב' זו דברי ר"ג ב"ר שאמר משום רשב"ג כו', נראה דקאי ארישא דוסת הגוף ואסיפא דוסת הימים דרשב"ג סבר דבין וסת הגוף ובין וסת הימים ג"פ אבל חכמים חילקו בדבר דוסת הגוף בפעם אחת וימים בב' פעמים, וכך היתה קבלה בידו, וכ"ה ברמב"ן, ווסת הגוף פ"א אינו ענין לפלוגתת רבי ורשב"ג.
ס"ו א' לכי והבעלי לו ע"ג הנהר, בחוו"ד סי' קפ"ז כתב דראיות בליל טבילה הויא כראיות מחמת קפיצה, והביא כן בשם בעה"נ, ובבעה"נ בשער הוסתות כתב אע"ג דוסת הימים אסורה כל היום אע"ג דלמודה בשעה קבועה, מ"מ הכא בוסת של ליל טבילה אינה אסורה אלא לשעתה וכיון שהיתה למודה לראות בכניסתה לעיר אינה אסורה מקדם, ואין זה אומר כלום אם ראית ליל טבילה הויא כקפיצה או כוסת הגוף כאכלה שום.
בנו"ב קמא סי' מ"ו הביא דברי הכו"פ דרואה מ"ת ע"כ חמירא משאר וסת שהרי היוצא לדרך שרינן סמוך לוסת ורואה מ"ת ודאי לא שרינן ביוצא לדרך, ובנו"ב שם דחה דכיון דהיא אסורה לו לעולם לא שייך לשקוד על אהבה וריעות ביניהם, ועדיין אינו מספיק, דאי שרינן ביוצא לדרך ראוי להקל בשביל שלא להוציא אשה מבעלה, אבל י"ל דיוצא לדרך סמוך לוסתה הוא דרך מקרה יש להקל, אבל אם כל האישות תהי' רק סמוך לוסתה ודאי ראוי להרחיק אישות כזו, ועוד דהכא דהוסת היא התשמיש חמירא טפי מוסת של זמן דלעולם י"ל דעדיין יכול לבעול אבל בוסת התשמיש שהוא הגורם להכשל באיסור נדה, ודאי אין להקל.
יו"ד סי' קפ"ז, [א"ה, עי' חלק אה"ע נשים סי' ע"ט ס"ק כ"ד כ"ה, וסי' פ' ס"ק י"ח].