סימן עג עריכה
א) ע"ז ס"ג א' והא מיחסרא משיכה, עי' ר"ן וריטב"א שהוכיחו מכאן שאין הפועל זוכה חפץ בשכרו, ונראה דאע"ג דחליפין שוה בשוה מהני אפי' בדבר שאינו מסוים לדעת ר"ת בתו' ב"מ מ"ו ב' ד"ה ולר"נ, מ"מ שכירת פועל גרע טפי ואין עושה חליפין, והא דאמר בעלמא [גיטין י"ד א' וש"מ] בההיא הנאה גמר ומשעבד היינו קנין כסף דההנאה ש"פ, וללוי דאמר ב"מ מ"ז א' בכליו של מקנה משום הנאה דוקא בהנאה זו ולא בשאר הנאות, וברשב"א קדושין ס"ג א' הביא ירו' דמפורש בהם דשכירות פועל קונה חפץ מדין חליפין, ופליג אגמ' דידן וצ"ע.
וכ' עוד דאפי' אמר לפועל בשכרו כור חטים סתם אינו חייב בחטים משום דמחסר משיכה, והנה מבואר מדבריהם דאם קנו מיד בעה"ב להתחייב כור חטים שפיר מתחייב לתת חטים, ואע"ג שאם אכל חטים של חברו אינו חייב לשלם חטים אלא דמים, ולא יהא חיובו עדיף מגוזלו חטים שמשלם דמיהן, שא"ה כיון שנתחייב לשלם חטים הוי כיש לו לפועל ביד בעה"ב חטים בעין שחייב להשיבן וה"נ שיעבד נפשו לשלם חטים וזה זוכה בשיעבודו, ומיהו י"ל דדוקא אם יש לו חטים חייב ליתן חטים אבל אין חייב ליקח שאין לוה משתעבד אלא בפרעון אבל אין חייב לקנות מה שהבטיח ולא מהני שיעבוד להטריח שלא יהא אלא פועל ששיעבד לעשות מלאכה לחברו יכול לחזור, אבל בשו"ע חו"מ סי' ק"א ס"ו מבואר שיכול להתחייב לשלם דוקא מעות וחייב להטריח למכור ולהביא מעות ועי' ש"ך סי' של"ו סק"ד, ומבואר עוד בש"ך יו"ד סי' קס"ב סק"ז דיכול להתחייב סאה בסאה, והוא מתחייב בסאה חטים אף שיוקרו חטים שחיובו בחטים, וכ"מ בריב"ש, וכ"מ מהא דרבית אוכלין שאמרה תורה, ועי' חו"מ סי' ס' בדין שיכול להתחייב בדשלב"ל. [א"ה, ועי' דמאי סי' י"ד סק"א].
ויש לתמוה במש"כ רשב"א ור"ן קדושין ז' א' בשם ר"ח דהנאת אדם חשוב קונה מטלטלין מדין חליפין, מ"ש מהנאת פעולה של פועל, ונראה דזה סברת הרמב"ן שהביא רשב"א שם, ואפשר דדעת ר"ח דהנאת קבלת מתנה שאני כיון דללוי קונין בו בכל אדם, ונהי דלא קי"ל כן מ"מ באדם חשוב מודה רב, אבל שפיר י"ל דרב סבר דהנאה לא חשיבא ככלי למקני בה.
ב) ודין זה שאין מתחייב בדבר ידוע שהתנה בלא קנין שכתב רשב"א ליכא להוכיח מסוגין, דהכא אפי' אם מתחייב לשלם טלה מ"מ אין זה אתנן שהרי בהא דבי ר' ינאי ודאי מתחייבי להשיב פירות ואפ"ה לא חשיב לי' חליפי שביעית ויליף לי' מאתנן, וכ"כ תו' שאם מכר ע"ז בהקפה ואח"כ לקח חובו מהנכרי אין זה חליפי ע"ז כדין בא עליה ואח"כ נתן לה, ואפשר שזה כונת תו' בסוגין ד"ה כגון, שכתבו דבטלה סתם לא חשיב אתנן אע"ג דהטלאים בחצרה, וכונתם שמתחייב לשלם בטלה, דאי שהקנה לה אחת הטלאים לכאורה ודאי חייל אתנן על אחת מהן וכדתנן בתמורה ל' א' שכנגד הכלב אסור, מיהו לשון ברירה שהזכירו לא יתכן אם לא דס"ל דאם התחייב בטלה מיוחדת חשיב אתנן, ומהא דמסיק דשוי' אפותיקי אין ראי' דאפותיקי משמע שמשתעבד גופה ואם הגיע זמן ולא נתן מעות קונה לה בדין גבי' בלא קנין, אבל מתחייב לשלם בטלה מיוחד אינו אלא חיוב על גופו לשלם חובו בטלה זה, ואם הגיע הזמן צריך קנין לזכות בה, וכן אם מת אין היורשים חייבין אלא בדמי הטלה ולא בטלה עצמו, ואפשר שכל שמתחייב בטלה מיוחד ולא נתחייב בדמיה כלל, והיא באחריות הפועל חשיב כמקנה ממש ולא כמשתעבד. [א"ה, ועי' דמאי סי' ט"ז סק"ט].
ג) ואם נימא דאין חילוק בין מתחייב חטים סתם למתחייב כור זה, ודין ראשון של הרשב"א באמר ששכרו יקנה לו, ודין שני שנסתפק בו הוא במתחייב ליתן, ונקט חטים סתם וה"ה בכור זה במתחייב בתורת תשלומין, אפשר לפרש בזה תשובת מהר"מ שהביא קצה"ח סי' של"ב סק"ד שר"ת הביא ראי' שאין חייב ליתן לו החפץ שפסק מסוגין דאמר דמיחסרא משיכה ומהר"מ הק' שאין ראי' מסוגין שאין חייב ליתן החפץ דשפיר י"ל דחייב ליתן החפץ ומ"מ לא הוי אתנן כדין בא עליה ואח"כ נתן לה, ומה שסיים שאינה לשכירות אלא לבסוף לא נתכוין לפלוגתת החכמים בדין ישנה למוע"ס, אלא לשון חכמים על לשונו וכונתו דהא לא נגמר קנינו אלא בסוף ולא זכתה הזונה שכרה אלא בסוף במה שמשכה הטלה.
ד) ויש לעי' למאי דנסתפק הרשב"א דלא מהני תנאי לשלם חטים, הא אמר ב"מ מ"ה ב' דאי אמר לי' מארנקי חדשה יהיבנא לך כו' אלמא דמתחייב במה שהתנה, ואפשר דהתם ה"ק אם לא יהיב לי' מה שפסק חוזר בו המוכר כדין עייל ונפיק אזוזי, א"נ היכי דפסק בכסף מודה הרשב"א וכמש"כ ריטב"א שם דאם התנה בע"ח בכסף ולא בשוה כסף מהני, וה"נ בהתנה במטבע מיוחדת, ומיהו בנ"י מבואר שמי שמכר מטלטלין והתנה ליתן לו חטים חדשים חייב ליתן לו, אבל התם גם רשב"א מודה שהרי מטלטלין קונין זא"ז וכן מטלטלין את הפירות, ומיהו משמע דהנ"י מפרש שחייב ליתן מדסתם הדברים, ובמכר מטלטלין ופסק על החטים ודאי חייב, ומשמע דגם בהזהב קונה את הכסף חייב, ובקצה"ח סי' ר"ג סק"ד כ' דשאני פירות שאפשר להם לחייב כנגדן אבל לא מטבע, ואין הדברים מובנין דלענין התחייבות לא שייך לחלק כלל בין פירות למעות דכל מה שנותן לחברו מחייבו כנגדן, ועוד מה ענין שכירות פועל למעות הלא הנאת פועל הוא שוה כסף ולא כסף ולא גרע מפירות, ומה שדקדק ממתנ' דקתני הזהב קונה את הכסף ומסקינן מחייב את הכסף וא"כ משמע דהכסף אינו קונה את הזהב לחייב, ונראה דה"ק הזהב קונה את הכסף דתנא איירי שקונה זהב מיוחד ואמר שאם משך בעל הכסף נתקיים המקח, אבל אם משך בעל הזהב את הכסף בתורת כסף שיקנה בעל הכסף את הזהב ולא קנה בעל הכסף דומיא שאמר מטלטלין קונה את המטבע ומטבע אינו קונה את המטלטלין, וכ"ת למאי נ"מ לדעת איזה פירי ואיזה טבעא, שהרי לעולם מה שהוא בעין קונה את ההתחייבות, י"ל דנ"מ לחילול מעשר, ודוחק, לכן נראה דלא נסתפק רשב"א אלא בפוסק לתת לו חטים בשכרו ופסק עמו כך וכך מעות, אבל אם פסק עמו כור חטים ואף אם יוקרו או יוזלו ודאי צריך קנין כמו בכור זה, והלכך הזהב קונה את הכסף שפסק, ואם פסק כ"ה דינרין ועכשו אינו שוה הזהב רק כ' דינרין חייב ליתן לו כ"ה שפסק, כדין מטלטלין קונין את המטבע, אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן לו כ"ה דינרין ע"מ ליתן לו בעד חובו דינר זהב אינו חייב לשלם לו זהב רק כשיווי כ"ה דינר כסף ואם הוקר הזהב נותן לו פחות, שאין כאן מכירה רק חוב שנתחייב לשלם חובו בזהב, וע"כ צ"ל כן מדלא פשטו הרשב"א וריטב"א והר"ן מסוגין, שא"א להתחייב בחטים, וכ"מ בל' ריטב"א ע"ז שם דספיקו של רשב"א אם יכול ליחד חטים כמו שיכול ליחד שישלם לו כסף ולא שוה כסף והיינו באופן ששכרו קצוב במעות כך וכך, וכמש"נ.
ה) ולפ"ז א"א לפרש הא דאמר דיהיב לי' מארנקי ישנה אלא משום דארנקי ישנה היא מעות לגבי זהב ולא משום שמיחד תשלומיו ומתחייב בדבר פלוני דודאי אי הוקרו ישנים או הוזלו נותן לו כסף שפסק, וזה אינו בפוסק לשלם חטים, וכן מסתבר דבכל מטבע שפוסק נותן לו בזהב בכסף ובנחשת ובין שהוקרה אותה מטבע בין שהוזלה דלגבי מטלטלין כלהו טבעא, וה"נ ביחד חדשה או ישנה, אבל ביחד מטלטלין לתשלומיו אין חובו אלא בשיעור כסף שבשעת המקח, ואם רוצה להעמיד שיעור חובו בחטים צריך קנין, בין במוכר פירי ובין בפועל ובין בהלואה, אבל במוכר דבר שקונה בחליפין יכול לפסוק שיהא חובו במטלטלין ובפירי, ואם מעמיד חובו במין מטבע מיוחדה כגון זהב כסף ונחשת מהני בין במוכר ובין בפועל וכן פועל שהעמיד שכרו בארנקי חדשה או ישנה חייב ליתן לו שכרו כמו שפסק, ואם הלוה מטבע במטבע אותה שדינה כפירי קונה את המטבע, ואין המטבע קונה את הפירי.
ו) כ' הטור חו"מ סי' ר"ג אבל בתו"ח שייחד לו מעות וא"ל באלו המעות ל"ק דכיון שיחדם אם אבדו א"ח באחריותן ליתן לו אחרים לפיכך לא סמכא דעתי' דבעל המקח עד שיגיעו המעות לידו וכמו שלא זכה המוכר במעות כך ל"ק הלוקח החפץ עכ"ל, והאחרונים ז"ל פירשו דאף אם אמר בהדיא המוכר שאין כונתו לקנות הדמים במה שימשוך הלוקח החפץ, אלא שיתחייב הלוקח לשלם לו בחפץ זה מ"מ לא קנה הלוקח החפץ, ואין דרך הפוסקים להבליע דינים בסגנון זה וגם אין לד"ז שום מקור, ונראה דאם אמר לו משוך וקני אע"ג שאין אני קונה עד שאמשוך מ"מ את קני תכף ואח"כ תקנה לי אלו הדמים ודאי קנה וחשיב כתנאי אם תקנה לי את אלו הדמים, וכן אם אמר שתתחייב ליתן לי דמים אלו אם באמת הוא מתחייב ליתן אותן הדמים ודאי קנה, אלא שאפשר שאין כאן קנין להתחייב באלו המעות שהרי אין מטבע נקנה בחליפין, והוי כפועל שהתנה לשלם בחטים אלו, ולמאי דצדד הרשב"א דאפי' בחטים סתם לא קנה הפועל וכ"ד הר"ן ודאי ל"ק, וכיון של"ק המוכר אפשר דלא קנה לוקח, אבל אין דברי רבנו אלא בסתם שאמר לו מכור לי באלו ונתרצה המוכר וא"ל משוך ומשך הלוקח, אם נתן לו אחר כן הלוקח המעות וקבלם, קנה במשיכה ראשונה, אבל אם חזר בו המוכר קדם שקבל המעות לא קנה הלוקח, שדעתו שלא יוגמר המקח שלא יוכל לחזור עד שיגיעו מעות לידו, ויהיב רבנו טעם לזה דאע"ג דבאמר לו פרתך בכמה ואמר לו בכך וכך ונתרצה הלוקח וא"ל משוך קנה ואינם יכולים לחזור והמעות הלואה, וה"נ נימא באמר לו בדמים אלו נהי דרצונו בדמים אלו נימא שמקנה לו מעכשו אם הלוקח יקיים תנאו שיתן לו, ולזה קאמר דבאמר בדמים אלו סתמא כונתו שיקנה אותם ולא דמי לכל מכר שכל נכסיו של לוקח משועבדין לחובו וחובו בטוח, אבל הכא ודאי לא נחית שיהי' תשלומיו חוב שהרי רצונו בקנין מעות אלו ואין הלוקח מתחייב לו כלל כנגד חפצו, והלכך אין דעתו שיקנה הלוקח מיד ותשלומיו יהיו תלוין שהלוקח מוכרח להקנותו כדי לקיים תנאו, אלא סתמא לא גמר להקנות עד שיקנה גם הוא, ומשמע מל' הטור שאם משך גם הוא המעות קנה ולא אמרינן שכבר כלתה משיכה ראשונה אלא הוי כאמר לו מעכשו, ומקור דברי רבנו נראה בב"מ מ"ז א' דראב"א מפרש לברייתא דמשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ל"ק בעל החמור את הפרה, משום דחליפין ומקפיד עליהן ל"ק, ומבואר דאם משך אח"כ בעל הפרה את החמור קנה, ואי חליפין ומקפיד עליהן ל"ק כשזה מושך את הפרה הו"ל החמור כסף בעד הפרה וכאילו אמר לו בדמים אלו, וכיון שבעל הפרה ל"ק את החמור ל"ק גם בעל החמור את הפרה וקשה דא"כ כשמשך גם בעל הפרה את החמור לא יקנו שניהם דהא משיכה ראשונה כבר כלתה ולא קנה בעל החמור את הפרה והשתא לא יקנה בעל הפרה את החמור עד שימשכו שניהם בב"א, וברייתא משמע דמהני משיכה בזא"ז וע"כ שדעתו אם ימשוך גם הוא את החמור תקנה לו משיכה ראשונה מעכשו [או בשעת משיכה שני' אי קיימא בסמטא להני פוסקים דקיי"ל כר"נ כתובות פ"ו ב' דלא בעינן מעכשו] וא"כ צריך טעם כי מת החמור נמי נימא דאיהו מקנה לו מעכשו ואח"כ יקנה הוא את החמור ואם יעכב השני מליתן לו החמור יחזיר בו שלא קיים תנאו אבל אם מת החמור מת לו שהרי לא היה דעתו אלא על החמור, אלא ודאי כיון שאין חוב על הלוקח אין דעת המוכר להקנות עד שיקנה גם הוא.
ז) ב"מ מ"ז א' חליפין ומקפיד עליהן כו', ענין החליפין שרצונם בזה החפץ זה בשל זה וזה בשל זה, וסבר ראב"א שאם אין דעתם על גוף החפץ אלא שמקבלו בתורת שוה כסף ועיקר דעתו על הכסף אין כאן קנין חליפין, אף ששני החפצים בעין ורצונם לקנות שניהם בב"א, ורבא מסיק שכל שמחליף זה בזה ורצונם לקנות בב"א מהני קנין חליפין, אף שדעתו על שיוויו ומקבלו בתורת שוה כסף, ולרבא לא שייך כאן לפרש בהדיא שנותן בתורת דמים דהיינו דמים היינו חליפין כיון שמחליף חפץ בעין על חפץ בעין ושניהם עושין חליפין ונקנין בחליפין, ורצונם לקנות שניהם בב"א זה בש"ז וזה בש"ז, אבל במטבע ומטלטלין למ"ד מטבע עושה חליפין, אם לקח חפץ ומקפיד על הדמים ופסק כך וכך, ונתן המוכר את הדמים בתורת דמים או בסתם לא קנה אבל אם פירש שנותן בתורת חליפין קנה לרבא [ולראב"א דוקא באינו מקפיד] וכדאמר לעיל מ"ה ב' תרויהו ליקנו אהדדי, ובזה חלוק מטבע ממטלטלין דבמטלטלין אף אם יאמר שנותן בתורת שוה כסף לקנות חפץ של חברו נמי קני דהיינו חליפין, אבל במטבע יש בה ענין דמים וענין חליפין, וכן לדידן דמטבע אינה נקנית בחליפין מהני תנאי חליפין להפסיד המקח כגון בקרקע דכסף קונה ואם נתן הכסף בתורת חליפין לא קנה וכדאמר לר"ה דמכור לי באלו קנו לו מעותיו ואם אמר בתורת חליפין לא קנה, ומיהו אין ד"ז מבואר בהדיא, ויש מקום לומר שכל שנותן מעות ורצונו לקנות דבר בעין לעולם קנה בין שיאמר לשון מכר בין שיאמר ל' חליפין דחד מלתא הוא וכמו במחליף כלי בכלי שאין לשון דמים מפסיד, ולא דמי להחליף זהב בכסף ומשך בעל הכסף את הזהב שאם אמר בתורת דמים מתחייב ליתן כסף ואם אמר בכסף אלו לא קנה שא"ה שרצונו לקנות כסף אלו וזה א"א אלא בתורת חליפין ואין מטבע עושה חליפין, ומיהו בנותן כסף בעד קרקע ואינו מקפיד בשוי' ונותן בתורת חליפין ודאי לא קנה.
ח) וכן בע"ע דנקנה בכסף ובשוה כסף ואינו נקנה בחליפין כדאמר קדושין ח' א', יש להסתפק במקפיד ונותן כל שויו ואמר בתורת חליפין אי מפסיד קנינו בזה, ובגמ' שם פריך ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין כו' ולא מוקי לה בשוה בשוה לדעת ר"ת בתו' ב"מ מ"ז א' ד"ה גאולה משמע דבשוה בשוה היינו שוה כסף, ויש לדחות דלא הו"ל להזכיר תבואה כיון שאינן בתורת סתם חליפין, ובטור יו"ד סי' רס"ז כ' בשם רמ"ה דעבד אינו קונה עצמו בחליפין בפחות מש"פ, אבל אם יש בסודר ש"פ ונתנו שלא ע"מ להחזיר יצא לחירות כדין כסף ומבואר דעתו שאין אמירת חליפין מפסיד ומש"כ הטור שם בחליפין הנתנין בתורת דמים היינו שהרב מקבל את הסודר בדמי העבד שמשחררו, אבל העבד נתן לו בלשון חליפין דאי נתן לו בתורת דמים היינו כסף, ולפ"ז גם בע"ע ובלקח שדה ומשלם כל המעות אפי' אם אמר בתורת חליפין לא הפסיד דהיינו כסף, ואם נתן סתם בתורת חליפין דהיינו ע"מ להחזיר מסתפק הרמ"ה שם דאע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והו"ל כסף כדאמר קדושין ו' ב', מ"מ זה מינכרא דהוי חליפין ולא כסף, ואם אמר בהדיא בתורת כסף אפי' ע"מ להחזיר נראה דמהני בעבד, אע"ג דבאשה לא מהני התם מדרבנן, מיהו לפ"ז לא היה לי' לרמ"ה להזכיר מידי דהוי אקדושי אשה ומשמע דמפרש באשה מה"ת, דחשיב חליפין, ומיהו אי טעמא דחשיב חליפין אף שאומר בתורת דמים א"כ פשיט לי' שפיר דהוי חליפין, וצ"ע, ונראה מל' רמ"ה דגם בקידושין דוקא חליפין בפחות מש"פ או ע"מ להחזיר לא מהני אבל ביש בו ש"פ ומחליטו ביד האשה אע"ג דבתורת חליפין הו"ל דמים, וכ"כ רע"א תנינא סי' נ"ג בשם תו' רי"ד, מיהו באמר ל' חליפין סתם שהוא ע"מ להחזיר ודאי חשיב חליפין ולא מהני באשה, וראי' מהא דאמר קדושין שם דלא מהני ע"מ להחזיר אף שאמר בל' דמים גזירה משום חליפין משמע דבחליפין לא מהני מה"ת כה"ג, ונראה דזה כונת רמ"ה דבסתם חליפין מספקא לי' אע"ג דחשיב כסף מ"מ כיון שנותן בתורת חליפין חשיב קנין חליפין ולא קנין כסף, ובאשה מוכח בגמ' בהדיא דסתם חליפין שהוא ע"מ להחזיר ל"ק ובעבד מספקא לי' ואפשר דטעם הספק דבאשה אין הכסף תמורת האשה אלא הוא גמר הקנין וההסכמה של האיש והאשה וכיון שניתן בתורת חליפין בקל הוא מינתיק מקנין כסף לקנין חליפין אבל בעבד שהכסף תמורת העבד ממש י"ל כל שיש כאן כסף חשיב קנין כסף אף שאמר ל' חליפין דהיינו כסף היינו חליפין שמחליף גופו בכסף וזהו כסף האמור בתורה אף שנותן ע"מ להחזיר.
ובתשו' רע"א שם כתב דגם בסתם חליפין שהוא ע"מ להחזיר קונה באשה מדין כסף אף שאמר ל' חליפין דהיינו סתם קנין לדעת תו' רי"ד, ובל' הרמ"ה מבואר בהדיא דזה לא מהני מה"ת והרמ"ה כרי"ד ס"ל, שו"ר בא"מ סי' כ"ט העתק ל' רי"ד ומשמע דס"ל דאף ע"מ להחזיר מהני מה"ת, אף שנותן בתורת חליפין וכמש"כ הגרע"א.
ובעיקר דינא דרמ"ה לא מצינו מי שחולק עליו דאף אם החליט הסודר ויש בו שו"פ לא מהני, ודעת האומרים דלא מהני היינו בסתם קנין חליפין.
ט) חו"מ סי' ק"צ סמ"ע סק"א, כ' דקרקע נקנה בשו"פ היינו לשם תחלת פרעון וזקף השאר במלוה אבל בנותן לשם קנין לא קנה כלל, ועי' ט"ז ולא נתבאר היטב, ונראה דאם אמר שנותן הפרוטה במתנה ומעשה המתנה תהי' לשם גמר המכירה של השדה ודאי לא חשיב קנין שאין זה קנין שבתורה, ואע"ג דלמאי דבעי למילף קדושין ה' א' שאשה יוצאה בכסף הוי הכסף מתנה ומעשה המתנה לשם גירושין מ"מ בקדושין וקנין, הכסף אינו מתנה אלא תמורת הזכי' שזוכה באשה ובשדה, וכ"ד הא"מ אה"ע ר"ס כ"ט, ואם נותן הפרוטה בעד כל השדה ואומר שיקנהו כל השדה בעד הפרוטה ודמי המקח ישאר חוב כמו שקונין בחליפין זהו חליפין ממש ומטבע אין נעשה חליפין, ואם נתן לו חפץ ש"פ ודאי קנה מדין חליפין, וכדאמר ב"מ מ"ז א' באלה ואין מקפיד עליהן הוי חליפין וכש"כ כאן שפוסק דמים אחרים, ואע"ג דבמסקנא שם מסיק דר"ה כר"י ס"ל ומשום דלא שכיחא מ"מ סברא קמייתא אמת דכל שאינו מקפיד מורה על חליפין.
וחליפין נמי אינו ניתן הסודר במתנה אלא תמורת המקח והמתנה וכדאמר ב"מ י"א ב' חליפין דרך מו"מ הוא אלמא שאין זה כקנין משיכה וחזקה אלא מכר, ומ"מ הוא מתחייב בדמי השדה שפסקו אע"ג שנתן לו כל השדה בעד הסודר דכן הוא קנין החליפין שיש בו ענין תמורה ויש בו ענין קנין שלא יפטור הקונה מדמי המקח, ואם נותן ש"פ ואומר בהדיא שנותן בתורת דמים ושיקנה לו כל השדה בעד פרוטה ויתחייב בדמי המקח, זהו דבר שא"א בקנין כסף, ואם נתן לו מטבע ודאי לא קנה שאין כאן לא קנין כסף ולא קנין חליפין ואי אפשר שיקנה ולא יתחייב בדמי השדה שודאי לא הקנה לו אם לא יתחייב בדמי המקח ואם נתן לו חפץ ש"פ י"ל אע"ג דאמר ל' דמים הוי חליפין וכמש"כ סק"ז.
ואם נתן לו הלוקח פרוטה ואמר לו המוכר הריני מקנה לך כל השדה בעד פרוטה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז ודאי קנה והוא יתן, ואם אמר לו ותתחייב לי מאתים זוז בעד ההנאה שאני מוזיל לך את השדה אפשר דמהני.