סימן סז
עריכהיש לנו לבאר. א. איסורי אכילה שנפסלו לאדם, אם אסורין מדרבנן, ב. אם נשרפו מהו לאכול אפרן. ג. איסורי הנאה שנפסל לאדם אם מותר לאוכלן. ד. מהו לאכול אפרן. ה. חמץ שנפסל לכלב קדם הפסח מהו לאוכלו בפסח, נסרח בפסח מהו לאוכלו.
ודין א' מבואר בפר"ח יו"ד סי' ק"ג דמותר, ודין ה' מבואר בט"ז ומ"א בשם תה"ד דאסור כמש"כ חלק או"ח מועד סי' קט"ז ס"ק ז', ואפשר דחמץ א"צ סיבה ראשונה האוסרתו, והלכך השתא דאוכלו הוי כאוכל חמץ כיון דהסרחון אינו מונעו מלאכלו, [ומיהו אין זה מעיקר הדין אלא חכמים מצאו מקום לאסרו], אבל נבלה כיון שנסרחה פקע איסורה וכי אחשבה הוי כעפרא שנהפך לבשר ואין בשר זה טעון שחיטה ואין בו משום נבילה [עי' סנהדרין נ"ט ב' בשר היורד מן השמים כו'] ודין ג' איסורי הנאה שנסרחו נראה דאסורין באכילה מדרבנן כיון דלענין איסור הנאה באיסוריהו קיימו לא גריעי מחמץ שנסרח קדם הפסח דאסור באכילה, ונראה דדוקא במתכוין לאכילה, אבל נותן קולמוס לתוך פיו אם היין כבר נפסל אין בו משום איסור אכילה וכמש"כ לעיל סי' מ"ו סק"י, ודין ב' באיסורי אכילה שנשרף נראה דאפי' את"ל דבנסרח עדיין אסור באכילה מ"מ האפר אין בו כלל משום נבלה ומותר לאכלו, ובדין ד' אפר של אה"נ במקום דאפרן אסור, אם אוכלן לצורך רפואה אסורין משום הנאה, אבל אם אוכלן שלא לצורך כלל ואין כאן הנאה, אפשר שאין בזה איסור.
ובמרדכי פ"ב דפסחים כתב דשרץ שרוף מותר מתרי טעמי, א. דשלא כדרך אכילתן מותר ואפי' איסורא דרבנן ליכא, ב. דכל הנשרפין אפרן מותר, ונראה כוונתו ז"ל דאע"ג דהנקברין אפרן אסור היינו משום איסור הנאה, אבל לשתות האפר אין איסור משום לתא דאכילה, ואילו היה איסור דרבנן על אכילת האפר מלתא דאכילה היה אסור אפר הנשרפין ג"כ דלענין איסור אכילה לא שייך לומר נעשה מצותו [שהרי אין כאן נעשה מצותו ממש אלא לענין הנאה שכונת התורה לאבדו מן העולם סגי בשריפה אבל איסור דרבנן באכילתו אין סברא להתיר], אלא ודאי מעולם לא אסרו חכמים אפר מלתא דאכילה, בין בנקברין בין בנשרפין ובין באיסורי אכילה, ומשום דאין זה דרך אכילתו, ועוד דאין שם אכילה עלה כלל, ומיהו בשותה אפר של איה"נ לרפואה יש לדון משום איסור הנאה והראבי"ה ס"ל דשימוש אפר להנאה מקרי כדרך הנאתו והיינו דאמרינן דנקברין אפרן אסור, ור"ל לעשות בהן ניגוב כלים וכיו"ב כדאמר ע"ז ע"ד ב', ואפשר דה"ה שתיה לרפואה הוי דרך הנאתן, ואלו שאפרן אסור אסור לשתות אפרן לרפואה משום איסור הנאה, ואם שתיה לרפואה הוי שלא כדרך הנאתן מותרין כל האפרין לרפואה זולת אפר בב"ח דאסור אפי' שלא כדרך הנאתו, ואמנם כל דברי ראבי"ה באיסורי אכילה דמותרין מן הדין שלא כדרך אכילתן והלכך מתירין לרפואה, ומ"מ בריא אסור, ובזה מתישבין כל דברי ראבי"ה, והגר"א ז"ל סי' קנ"ה פי' דברי ראבי"ה דס"ל דאפרן מותר הוא משום דהוי שלא כד"ה, וצ"ע דמ"ש נשרפין מנקברין, ועוד אפר כלה"כ ליתסר.
ודעת הגר"א יו"ד סי' קנ"ה דכל אפר מקרי שלא כדרך הנאתן, והא דאמרו תמורה ל"ד א' דהנקברין אפרן אסור היינו מדרבנן דשלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן [ורק לחולה התירו] ואפר בב"ח אסור אף לחולה, כיון דאסור שלא כדרך הנאתו, נמצא לפ"ז דאפר הנשרפין מותרין לחולה מב' טעמים, א. דאפרן מותר, ב. שהוא שלא כדרך הנאתן, ואפר כלאי הכרם מותר מטעם אחד, שאפרן מותר, ואפר הנקברין מותר לחולה משום שלא כדרך הנאתן, חוץ מאפר בב"ח, ואפר ע"ז אם ע"ז מותר שלא כדרך הנאתן היה ראוי להתיר לחולה, אלא דבע"ז לא התירו אף איסור דרבנן אף לחולה שיש בו סכנה.
יו"ד סי' קנ"ה ס"ג. [א"ה, עי' דמאי סי' ד' סקי"ג].