סימן ס
עריכהא) בע"ה הנל"כ.
ע"ז מ"ח א' מתנ' גדעו ופסלו לשם עכו"מ והחליף נוטל מה שהחליף, פי' תו' דאין דעתו לעבוד העיקר אלא התו', אבל אם דעתו לעבוד העיקר גם העיקר נאסר כדין חפר בורות והשתחוה להן, דהגידוע קובע את תמונת הכו"מ והוי תפישת יד אדם, ונראה דהיינו דוקא בדעתו לעבוד העיקר קדם שהחליף, אבל אם אין דעתו לעבוד רק אחר שיחליף אע"ג שדעתו לעבוד האילן כולו העיקר עם התוספת, לא נאסר העיקר עכשו מדין עשיה אף בכו"מ של עכו"מ הנאסר בעשיה, כיון דאין צורת הכו"מ גמורה בדעתו עד אחר שתחליף, ומיהו לאחר שהחליף נאסר העיקר והתוספת אע"ג שלא השתחוה עדיין, מדין עשיה, דכיון דגדעו וזה גורם להחליף מקרי כולו עשי', וכל דבריהם הם לפרש דלאחר שיחליף אין דעתו לעבוד העיקר רק התוספת, אבל אי אפשר לפרש מתנ' בדעתו לעבוד העיקר קדם שיחליף דא"כ דין התוספת תלוי בדין העיקר ואם העיקר אסור התוספת אסור ואם העיקר מותר התוספת מותר, ומדתנן נוטל מה שהחליף ע"כ בדעתו לעבוד התוספת, ולא עכשו, ולזה פירשו דמיירי שאין דעתו לעבוד את העיקר אף לאחר שיחליף שאם דעתו לעבוד גם העיקר ביחד עם התוספת חשיב הגידוע עשיית פסל, ודין הוא שיאסר העיקר והתוספת אף קדם שעבד מדין עשיה, ומיהו השתא שאין דעתו על העיקר אין כאן עשיה בחליפיו שהגידול ממילא קאתא, אלא שהגידוע מועיל למקרי תפישת יד אדם בחליפיו וכשישתחוה יאסרו וכמו שפי' תו' מ"ח א' ד"ה גדעו.
ואף לר"י דכו"מ של עכו"מ אינו נאסר בעשיה, איכא נפקותא בין דעתו לעבוד גם העיקר ובין דעתו על התוספת, דבדעתו על העיקר ג"כ, החליף והשתחוה נאסר גם העיקר, אבל אם היתה דעתו על התוספת לחוד, אף אם נמלך אח"כ ודעתו לעבוד גם העיקר, עיקר מותר, דכיון דבשעת גידוע לא חשב לעבדו אין כאן תפישת יד אדם בעיקר, וכשמשתחוה אח"כ הוי העיקר כדין אילן שנטעו ולבסוף עבדו דמותר.
ב) שם בגמ' גדעו ופסלו אין לא גדעו ופסלו לא, יש לתמוה לפי' תו' דגדעו איירי שאין דעתו לעבוד העיקר והתוספת אינו נאסר עד שישתחוה, א"כ אינו ענין כלל למשתחוה לאילן דתוספתו אסור, דהתם התוספת אסור אף שלא השתחוה לתוספת דהעיקר חשיב כו"מ אע"ג שאין מחובר נאסר [וכמש"כ תו' מ"ה א' ואף אם אין תקרובת להר מ"מ העובדו בסייף] מ"מ התוספת הבא לעולם כשהוא כו"מ נאסר, אבל הכא בגדעו אין התוספת נאסר עד שישתחוה, אלא ע"י הגידוע חשיב התוספת כיש בו תפישת יד אדם ואם השתחוה לו נאסר, וצ"ל דמ"מ שמעינן דמשתחוה לאילן והוסיף חשיב תפיסת יד אדם דאל"כ איך נאסר התוספת, ואם השתחואה מחשיב למקרי תפישת יד אדם כש"כ גידוע. [א"ה, עי' לק' סק"ח].
שם אי ריבר"י עיקר אילן נמי אסור, אע"ג דבדעתו לעבוד גם העיקר מודים חכמים דעיקרו ג"כ אסור לאחר שהוסיף והשתחוה כדין חפר בורות והשתחוה, מ"מ פריך לריבר"י, דס"ד דבשעה שפסלו וגדעו סתמא אין דעתו על העיקר אלא על התוספת, והלכך אין כאן מעשה בעיקר למחשב תפי"א, ואחר שהוסיף ובא והשתחוה סתמו כמשתחוה לכל האילן ומ"מ עיקרו מותר שהרי העיקר קרקע עולם ואינו נאסר, אבל כל זה לרבנן דמשתחוה לאילן מותר אבל לריבר"י דחשיב אילן כתלוש דין הוא שיאסר גם העיקר לאחר שהשתחוה ומשני דסתמא דהשתחואה ג"כ לתוספת ולא לעיקרו, ולא מצי לשנויי באילן שעלה מאליו דדומיא דרישא דקתני אילן שנטעו כו' שנה בסיפא שנטעו שלא לשם כו"מ ואח"כ גדעו ופסלו.
ג) מ"ה ב' והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי כו', לק' מ"ח א' מבואר דאמוראי קמאי הוו מפרשי דפלוגתת ריבר"י ורבנן הוא בתוספת שלאחר השתחואה, אבל עיקרו אף ריבר"י שרי, ור"א שם אתקיף דדלמא ריבר"י ורבנן בעיקרו פליגי אבל תוספת לכו"ע אסור, ולר"א ריה"ג ורבנן נמי בעיקרו פליגי ת"ק שרי וריה"ג אסר.
ומבואר בתו' דעת רש"י דנטע אילן לכו"ע חשיב תפי"א והמשתחוה לו אסרו אף שלא הוסיף ובזה ליכא פלוגתא, ופלוגתתן בנטע גרעין, וריבר"י אסר תו', ורבנן שרו, ואע"ג דעיקרו לכו"ע שרי מ"מ אסר ר"י תו' לאחר שקרי עלה שם כו"מ וכמש"כ לעיל סק"א, אבל בעלה מאליו גם לריבר"י שרי תו', ומבואר דאע"ג דקרי עלי' שם כו"מ אין תוספתו אסור אלא א"כ אית בי' שום תפי"א, אלא דסגי בנטיעת גרעין, וריבר"י יליף לה מקרא דאשריהם תגדעון כדאמר בגמ' נפקא לי' מאשיריהם תגדעון כו', ואין לומר דתוספת אסור לריבר"י אף באילן שעלה מאליו שהרי ריה"ג כריבר"י ס"ל ואמר טעמא מפני שיש בו תפי"א.
ודעת תו' דבנטעו אילן קמפלגי, אבל נטעו גרעין לא חשיב תפי"א אף לריבר"י, ומותר תוספתו, ולר"א דפליגי בעיקרו נמי אתינן לפלוגתת רש"י ותו', לדעת רש"י פלוגתתן בנטע גרעין וריבר"י חשיב לי' תפי"א כדין בית וס"ל כן מסברא, [שו"ר מש"כ רש"י מ"ח א' לפרש הא דנסב לה ריבר"י קרא ואשריהם תשרפון דמלשון רבים דרש לה, וזה מוכרח לר"א], ורבנן ס"ל דדינו כהר, ומ"מ מה שהוסיף אחר שהשתחוה אסור דילפינן מתגדעון, ודוקא בנטעו אדם אבל עלה מאליו בין לרבנן בין לריבר"י מותר בין עיקרו בין תוספתו, ולדעת תו' נטע גרעין ועלה מאליו דין אחד להם ושרי בין לרבנן בין לריבר"י בין עיקרו בין תוספתו, ופלוגתתן בנטע אילן, ולריבר"י חשיב כתלוש כיון שנטעו אדם חשיב כתפי"א ולרבנן חשיב כהר ומ"מ תוספתו אסור דילפינן מתגדעון.
אילן שנטעו מתחלה לכך לכו"ע חשיב תפי"א, ואם נטעו עכו"מ לר"ע נאסר מדין עשיית פסל, [עי' סק"ח ראיה לזה], ולר"י לא נאסר עד שישתחוה, ואף לר"ע לא נאסר עד שיושרש כיון שאינו חושבו לאלוה עד שיושרש, ואע"ג דהעושה פסל שיעבדו לאחר ל' יום נאסר מיד לר"ע, הכא אין תמונת הכו"מ גמורה קדם שיושרש, וכדאמר לעיל י"ט ב' שאינה נאסרת עד מכוש האחרון, ואע"ג דהשרשה ממילא קאתיא מ"מ חשיבא עשיה.
ולפרש"י מבואר דאפי' נטעו גרעין חשיב תפי"א בנטעו מתחלה לכך, ואפשר דגם לפי' תו' כן דכיון דנטעו מתחלה לכך חשיב תפי"א אע"ג דנטעו גרעין, וסמך לדבר גדעו ופסלו לעבוד התוספת דתנן דתוספת אסור אם השתחוה להתוספת, דמקרי תפי"א אע"ג דהוי כנטע גרעין, ומיהו התם לא חשיב הגידוע כעשיית פסל למיסר החליפין בלא השתחואה, וא"כ יש מקום לומר דגם בנטע גרעין לא יאסר משום עשיה רק דחשיב תפי"א למיסר אחר השתחואה אבל י"ל דנטיעת גרעין חשיב טפי עשיית פסל מגדעו, דהרי מבואר בתו' מ"ח א' דדוקא באין דעתו לעבוד העיקר אז אין התוספת נאסר בלא השתחואה, אבל אם דעתו לעבוד גם העיקר נאסר העיקר והתוספת כשגדל התוספת, ונטיעת גרעין הרי הוא לעבוד את הכל, וכן משמע מתני' דקתני ג' אשירות הן משמע דומיא דרישא דג' בתים והתם הבית נאסר מיד, מיהו גדעו ופסלו לא דמי לסיידו וכיידו דהתם נאסר מיד בלא השתחואה.
מ"ז ב' תוד"ה ה"ג, והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך כו', מבואר מדבריהם דנטע מתחלה לכך מקרי תפי"א לענין משמשין אע"ג דמשמשין אינן נאסרין בשעת תפישת יד האדם אלא לאחר זמן, וזה נלמד מאשירה דמוקמינן לה באילן שנטעו מתחלה לכך והרי לר"י במתני' נ"א ב' כו"מ של עכו"מ אינה נאסרת עד שיעבוד ומ"מ מהני תפי"א למיסר בתר שיעבוד.
מ"ה ב' תוד"ה והכא, מאי איריא דנקט בית אפי' אילן נמי כו', ר"ל ובגמ' שם אמר אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, ומשמע דאי כמחובר דמי משתחוה לבית מותר אע"ג דיש בו תפי"א, וא"כ אילן דחשיב כמחובר אף שנטעו אילן משתחוה לו מותר.
מ"ז ב' והא אנן בנאו תנן, מבואר דיש לאסור בנאו אע"ג דמשתחוה לבית מותר, ואע"ג דאין כו"מ נאסר אלא במכוש אחרון כדאמר לעיל י"ט ב' ונמצא דבשעת איסורו כל הבית כבר מחובר ובטל תפי"א, מ"מ כיון דבנאו לכך חשיב תפי"א שהרי בנטעו לכך אפי' נטעו למשמשין מקרי תפי"א אע"ג דלא נאסר עד שיכניס תחתיה עכו"מ וישתחוה [עי' לק' סק"י] ומיהו בבית שבנאו לעבדו דנאסר משום עשיה ואפי' לא השתחוה, יש לעי' כיון דלא נאסר אלא במכוש אחרון א"כ עשיה ראשונה לא אסרה ובשעה שגומר אין כאן עשיה אלא במכוש אחרון, י"ל דעד מכוש אחרון עדיין הוא גולם ומכוש אחרון עושהו פסל וכל גולם שעושהו פסל זו היא עשייתו, מיהו לדעת ריטב"א [הובא לק' סק"ד] שסיוד וכיוד לא חשיבא עשית פסל בבית צ"ל דכשבנאו לכך מקרי עשיה בכולו וכשיגמור מהני עשיה ראשונה למיחל איסורא.
שם תוד"ה בית, ואגב עכו"מ עובדים הבית והאבן כו', ואע"ג דאין כו"מ נאסרת בעשיה אלא בגמרה, וא"כ קדם שהכניס לתוכו כו"מ אינו נגמר, שהרי אינו עובדו אלא בטפילת כו"מ, וכשמכניס כו"מ לכאורה לא מקרי עשיה בבית, [והרי בלא בנאו לכך ואח"כ הכניס לתוכו כו"מ ודעתו לעבוד הבית בטפילת כו"מ לא נאסר עד שישתחוה לדעת ריטב"א שאין נאסר משום משמשין עד שיעבוד, ואפשר דכיון דעובד את הבית אין שם משמשין על הבית ועי' סק"י] מ"מ שפיר נאסר הבית קדם שישתחוה, דעשי' לשם כו"מ מקרי עשי' לאסור אלא שאין האיסור חייל עד שתגמר צורתה אבל כשנגמרה צורתה שפיר נאסרה בעשיה ראשונה וכמש"כ לעיל, והלכך אף שכניסת כו"מ לא מקרי עשיה מ"מ שפיר נאסר הבית כשהכניס לתוכו כו"מ, ואפי' לא היתה עדיין הכו"מ בעולם בשעה שבנה הבית ופסל פסלו והכניסו אסור.
לק' בסק"ד נתבאר פלוגתת ר"י והר"י בסייד וכייד לעבוד הבית עצמו שדעת ר"י דכל הבית נאסר בעשיה, ודעת הר"י דסיוד לא חשיב עשיה בכל הבית, ואפשר דאם עיקר דעתו על הסיוד אלא שעובד הבית בטפילת הסיוד לכו"ע לא נאסר הבית עד שישתחוה שאין כאן עשיה בבית, דהסיוד הוא פרק נפרד מן הבית ואינו כצר את הבית בצורת פסל, ומיהו הא דאמר מ"ז ב' דאשמעינן דאפי' סייד וכייד בגופה של אבן אם נטל מה שחידש שפיר דמי, אי אפשר לפרש דאיירי בעוד האבן בטפילת הכו"מ, דא"כ אין רבותא בחוקק בגופה של אבן דהרי לעולם דעתו גם על האבן אלא שטופל הבית לכו"מ ולא מקרי החקיקה עשיה באבן לשם כו"מ וכמש"כ לעיל, ואפשר דחוקק בגופה של אבן הוי ס"ד דאז לא מקרי אבן טפילה אלא חד מלתא היא והוי דמות הכו"מ בכל האבן.
ד) מ"ז ב' תוד"ה גדעו, שאם נתכוין העכו"מ לעיקרו כו', הריטב"א הביא בשם ר"י דבסייד וכייד אם היתה דעתו לעבוד כל הבית וכל האבן הכל אסור כמו בחפר בה בורות, והריטב"א בשם הר"י חולק וס"ל דאפי' דעתו לעבוד כל הבית אין נאסר רק החידוש, ולא פירש הטעם, ומשמע דלא חשיב לי' עשיה בבית עצמו שאין הסיוד והכיוד שינוי בצורת הבית, מיהו בקרקע שחפר בה בורות כתב הריטב"א ג"כ דלא נאסר מדין עשיית פסל רק מדין נעבד כשהשתחוה ומשמע מדבריו ז"ל הטעם כיון דמחובר אינו נאסר והשתא בחפירתו מחשיב לי' תפי"א למיסר לא מקרי עשיית פסל אלא מקרי תפי"א למיסר בהשתחואה, ומשמע דחפירת בורות חשיבא מעשה ככל עשיית פסל אלא מפני דעשייתו במחובר לא נאסר, וצ"ע לפ"ז מש"כ הריטב"א לדחות ראית ר"י מחפר בה בורות דהתם דוקא בהשתחוה לה נאסרת, והלא באמת טעם זה דלא אסרינן בית משום כיוד לדעת ריטב"א ליתא בחפר בה בורות, וטעם דלא אסרינן בחפר בה בורות ליתא בבית, וא"כ לא הו"ל להריטב"א לדחות ראית ר"י משום דהתם לא נאסר בלא השתחואה, אלא דחפירת בורות חשיבא מעשה טפי, אלא דבאמת גם שם בעינן השתחואה מטעמא אחרינא, ואמנם בלשון הריטב"א בראית ר"י לא הוזכר חפר בה בורות דאמרו במכלתין נ"ד ב', אלא הביא גמ' סנהדרין דאמרו עשה בה מעשה אסרה ומשמע מעשה כל דהו, אבל לא מצאנו זה בסנהדרין ואולי ט"ס הוא, וצ"ל המשתחוה לבהמה לא אסרה עשה בה מעשה אסרה והוא מימרא דר"י לק' נ"ד א' וכן אמרו חולין מ' ב' דמעשה כל דהו סגי, והאי עשה בה מעשה היינו מעשה לעשותה נעבד ולא איירי בתקרובות שהרי התחיל בנעבד וכן אמרו לק' נ"ד א', ומכאן ראי' דבמעשה כל דהו מקרי עשיית פסל, אבל שפיר דחי הר"י דהתם במשתחוה ומעשה דעביד בה היינו לעשות בה תפי"א שתאסר אע"פ שהיא בע"ח, אבל ליאסר משום פסל בעינן שינוי גמור בצורתה.
מבואר עוד מדברי הריטב"א דסיידו וכיידו והשתחוה לו סתמא הוי כמשתחוה לבית כולו, והלכך לדעת תו' בעינן שיאמר בהדיא שאינו עובד רק מה שחידש, אבל בגדעו ופסלו והחליף והשתחוה לו סתמא אין דעתו על העיקר וכדאמר בגמ' מ"ח א', ומזה מייתא הר"י ראי' דלא כר"י דמסתמא רישא בסתמא דומיא דסיפא, אבל יש לעי' אימא רישא נמי סתמא דעתו על מה שחידש.
והנה מה שאמרו מ"ז ב' דמהו דתימא כיון שסייד וכייד בגופה כו' כאבן שחצבה מתחלה כו', לפי' ריטב"א באמת דעתו לעבוד אבן כולה ואם השתחוה לה אחר סיוד באמת נאסרה כולה והכא בעשיה לחוד קיימינן והאבן כולה מותרת משום דאין הסיוד חשיב כמעשה בגופה, ואשמעינן כאן דגם סיוד בגופה לא הוי מעשה חשובה למיסר משום עשיית פסל, אבל לפי' ר"י צריך לפרש דסתמא אין דעתו אלא על מה שחידש, ואשמעינן דגם סייד בגופה אין דעתו בסתמא אלא על מה שחידש, ולק' מ"ח א' דאמר דמ"ד כיון דהבריך והרכיב בגופו כו' לכו"ע מתפרש דמ"ד דסתמא דעתו גם על עיקרו דהתם איירי אחר שהשתחוה וכמש"כ תו' שם ואילו היה דעתו גם על העיקר באמת גם העיקר אסור דגדעו ופסלו מקרי תפי"א בכולו, וגם משום עשיית פסל ראוי לאסור כולו וכמש"כ לעיל, אלא משום דסתמא אין דעתו על העיקר ואשמעינן ר' ינאי דאפי' בהבריך סתמא אין דעתו על העיקר, וכן מתפרש הא דאמר שם סד"א כיון דעבד לי' מעשה בגופי' היינו דסד"א דסתמא דעתו אכולו, ולפי' תו' הא דאמר לריבר"י אבל גדעו ופסלו גלי אדעתי' כו' גם לרבנן איצטריך האי טעמא דאי דעתו אעיקרו נאסר גם לרבנן.
מ"ח א' וכי תימא הא לא מתרצינן הכי כ"נ דצ"ל וכ"ה בפרש"י, ונראה דסוגיא דלעיל רב ששת פירש לה וכן נראה מהא דאמר לי' ר"ש למאן דתני קמי' את הזרעים ואת הירקות הן אסורין ריבר"י היא והיינו דהתוספת אסור לפום סוגין דלעיל, ולר"א מתוקים אף כרבנן ולענין תוספת, ובגמ' לא קבעו דברי ר"א לעיל דרב אשי מהדר לאוקים הא דשמואל כרבנן וכת"ק דמתנ' דלעיל וכסתמא דמשנתנו, ופסקו הפוסקים כהא דשמואל וכר"א.
ה) ר"ה י"ג א' תוד"ה ולא, ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים, ר"ל דהתם קאמר דהא דהצריכה תורה שריפת אשרות ולא סגי להו בביטול או שלא יאסרו כלל משום שאין אדם אוסר דבר שא"ש, משום דאיכא אשרות שהיו בשעה שנתנה הארץ לאברהם ונעבדו בשעה שפלחו לעגל ונאסרו בניחותא דישראל ואין להם ביטול ואע"ג דאיכא הני דלא נעבדו בשעה ההיא והני דדורות הראשונים דמותרין משום שאא"א דשא"ש והני דניטעו לאחר מכאן דמותרין ע"י ביטול מ"מ מאן מוכח וכולהו אסירי.
והא דאמר דמשום ניחותא דישראל לא מהני להו ביטול היינו באותן שהן של ישראל אבל של נכרים אף אם נעבדו בשעת ניחותא דישראל יש להם ביטול ולזה כתבו דכיון דפירות הן של נכרי א"כ אותן שנטעו אחר שניתן לאברהם הן שלהם וסגי להן בביטול, ולפ"ז הא דאמר שם דמשום ניחותא דפלחי עגל הוצרכו אשרות שריפה היינו אשרות של דורות ראשונים ונעבדו בשעת ניחותא דישראל אבל אותן שניטעו אחר שניתן לאאע"ה סגי להו בביטול.
ו) ע"ז נ"ג ב' אלא מדפלחו ישראל כו' גלו אדעתיהו כו', והיינו אותן שהיו בשעה שנתנה הארץ לאאע"ה מהני ניחותא דישראל אבל אותן שנטעו אח"כ כיון שהן של נכרים מהני להו ביטול ואין ניחותא דישראל פועלת אלא על שלהן ולא על של נכרים וכדאמר לעיל נ"ב ב' דכו"מ שישראל ועכו"מ שותפין בה עכו"מ מבטל חלקו אע"ג דישראל פלח גם חלקו של נכרי והנכרי ניחא לו וכש"כ בעבדה נכרי לחוד וזו כונת תו' ר"ה י"ג א' שאין מצות שריפה אלא בשביל אותן שנתנו לאאע"ה ונעבדו בשעה שנחה דעתיהו דישראל בהן, ויש לעי' הא אמר מ"ח א' דאשרות שהצריכן תורה שריפה היינו שנטען מתחלה לכך ואותן שגדען והחליפו אמרה תורה תגדעון, ואיך מש"ל נטען מתחלה לכך אי קדם שנתנו לאאע"ה תהני להו ביטול, ואי לאחר שעשו תשובה תהני להו ביטול, וע"כ שנטעום בשעה שפלחו לעגל ולמש"כ תו' ר"ה שם דאותן שנטעו אחר שנתנה הארץ הן שלהם ומהני להו ביטול, א"כ לא מש"ל אשרות דטעונין שריפה, וע"כ צ"ל דבאמת איירי באשרות של דורות הראשונים ואע"ג דבשעה שנטעום היו של עכו"מ והיה הדין דמהני ביטול מ"מ כשנעבדו בשעה שפלחו לעגל נתוסף עליהן ניחותא דישראל שלא תועיל להן ביטול ולא חשיבי לאחר נטיעתן כהרים דכיון דהיה בהן תפישת יד אדם לשם כו"מ לעולם הן כו"מ וחייל עליהן ניחותא דישראל בשעת עבודתן לעולם ומיהו אי לא נעבדו בשעת ניחותא נראה דאין ניחותא אוסרתן.
נ"ב ב' ישראל אדעתא דעכו"מ פלח, יש לעי' נהי דמצד עבודת ישראל יש לה ביטול מ"מ לא גרע מכו"מ של עכו"מ שזכה בה ישראל דאין לה ביטול כדאמר לעיל מ"ב א' ואיך יתבטל חלקו של ישראל ואע"ג דדין זה אינו אלא מדרבנן כדמוכח לק' נ"ג ב' דפריך דתיהני ביטול לאשרות אע"ג שהן כבר ביד ישראל וכמש"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן וכמש"כ ב"י סי' קמ"ו בשם הסמ"ג מ"מ לא יתכן למתני עכו"מ מבטל כו"מ של ישראל כיון דמדרבנן אינו מבטל וי"ל דלא אסרו חכמים אלא כשהביטול הוא בשל ישראל דגזרינן משום כו"מ של ישראל שעבדה ישראל אבל הכא שהביטול הוא בחלק העכו"מ וממילא מיבטל חלקו של ישראל לא גזרו והיינו נמי טעמא דעכו"מ שבטל כו"מ בטל משמשיה אפי' כשהמשמשין ביד ישראל כדאיתא סי' קמ"ו ס"ב בבהגר"א סק"ב בשם הראב"ד, מיהו יש לעי' לדעת הר"ן והריטב"א שהביא שם דאף משמשין אינן בטלין כשהן ביד ישראל אף שכו"מ ביד עכו"מ ובטלה למה מיבטל הכא חלקו של ישראל. [א"ה, ועי' לק' סי' ס"ד סק"ה].
ז) נ"ג ב' מכדי ירושה היא להם כו' אלא מדפלחו כו', והיינו אותן שנטעו מתחלה לכך וכדתנן לעיל מ"ח א', אם נטעום קדם שנתנה לאברהם אבינו ועבדום בשעת העגל אין להם ביטול דכיון דנטעום מתחלה לכך חשיב תפי"א ובכל שעה שעובדין אותן יש בהן דין נעבד, והלכך אע"ג דעד שעבדו לעגל דינן ככו"מ של עכו"מ ויש להן ביטול, כשעבדום בשעת העגל בשליחות ישראל נעשו כדין כו"מ של ישראל, ונראה דישראל קנו אותן אע"ג דהיו אסורי הנאה, דקדם מתן תורה עדיין לא נאסרו, דאי לא קנו אותן לא שייך למימר שליחותיהו דישראל, וכן אותן שנטעו אחרי כן הרי הם של ישראל ומ"מ נאסרו כדין כו"מ של עכו"מ מחמת מעשה הנטיעה לשם כו"מ דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ואפי' למ"ד אאאדשא"ש אפי' במעשה אפשר דמודה דחשיב תפי"א, והלכך כשהסכימו ישראל בשעת העגל, נאסרו כדין כו"מ של ישראל, ודוקא כשעבדום בשעת העגל, אבל אם לא עבדו אז לא שייך למיסר משום הסכמתם, והא דאסרום העכו"מ מדין אדם אוסר דשא"ש במעשה אינו שולל דין ביטול אע"ג דהאילן של ישראל כמש"כ הריטב"א.
ר"ה י"ג א' תוד"ה ולא, מ"מ יש לו במה שזרע ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים, יעוין במש"כ לעיל סק"ה, ואפשר שכונתם דיש להם במה שנטעו ובמה שזרעו כאריס כדין יורד לתוך שדה חברו בשדה העשוי' ליטע, כדאמר ב"מ ק"א א', והלכך לא מקרי קצירכם, והא דהזכירו בגמ' אין אדם אדשא"ש היינו אילנות של דורות הראשונים שנעבדו אח"כ אחר שנתנו לא"א דבהן אין לעכו"מ שום שותפות, אבל אותן שנטעום אח"כ נאסרין משום שותפות דידהו אלא דהיה סגי להם בביטול, ובדין הוא שאותן שניטעו קדם שניתנה הארץ ונעבדו אח"כ אינן נאסרין משום מחובר אלא נקיט אין אדם אוסר דשא"ש דזה אפי' לריבר"י למאי דמפרש ר"א מ"ח א' דגם עיקרו אסור, ואין לומר דלא קשיא לי' מחובר דהרי איירי בנטעום מתחלה לכך, דא"כ ל"ק ג"כ אין אדם אוסר דבר שא"ש שהרי יש כאן מעשה ובמעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומיהו אי נטעו אילן שלהם בקרקע ישראל חשיב דבר שא"ש כיון שאינו עובד אלא עץ רענן ואין צורתה אלא אחר השרשה וכיון שאין לו קרקע אין מחשבתו קובעת לכך שהרי ביד בעל הקרקע לעוקרו ולמונעו מלהגיש אליו, אפשר דלא מהני כאן מעשה, דלא מצינו מעשה בדבר שא"ש אלא בבהמה דמטלטלין מצינו ג"כ בגזלן דמהני שינוי אבל חפר בורות בקרקע של חברו והשתחוה להן אפשר דאינה נאסרת ואפי' את"ל דחפר בה בורות והשתחוה נאסרת, אכתי י"ל דנטיעת אילן לא מקרי מעשה בקרקע, [בנ"י ב"ב קט"ז ב', כתב דהנותן לחברו גוף מהיום ופירות לאחר מותו ומת המקבל בחיי נותן ואח"כ מת הנותן בכור של המקבל נוטל פי שנים ונלמד מהא דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה בנכסי אביהם והנה מבואר מדבריו ז"ל דא"י נתנה גוף לא"א ופירות לאחר שיכבשו וכ"כ רש"י בראשית י"ג ז', דבשביל שהכנעני אז בארץ הוי גזל וכ"ה במדרש וצ"ל לפ"ז דעץ נטוע אינו כפירות דכיון דהוא קיים לימים הרבה והוא מחובר הוי כגוף הקרקע והרי יכול להתקיים עד שיכנסו לארץ]. [א"ה, ע"ע חזו"א זרעים ליקוטים סי' י' סק"ז].
ח) מ"ח א' אי ריבר"י עיקר אילן כו', יש לעי' אי מתנ' ריבר"י הלא אין חילוק בין נטעו מתחלה לכך לנטעו ואח"כ עבדו ואפי' בנטעו גרעין לפרש"י, ונראה דמתנ' נטעו מתחלה לכך היינו אפי' לא עבדו וכדין בנה בית במתנ' דלעיל, ומכאן ראי' למש"כ לעיל סק"ג דלר"ע נאסר מיד משום עשיית פסל אף שלא עבדו עדיין.
והנה לעיל סק"ב דקדקנו בסוגיא במאי דפריך גדעו ופסלו אין כו', ואמנם יש מקום לנטות מדברי התו' ולפרש דבגדעו לעבוד עכשו את העיקר ג"כ אין העיקר נאסר דאין הגידוע חשיב תפי"א בהעיקר ונשאר קרקע עולם, רק התוספת חשיב כיש בו תפי"א ונאסר, והשתא פריך שפיר לשמואל גדעו ופסלו תנן דלשמואל דכל התוספת אחר השתחואה אסור דין הוא דגדעו והשתחוה לעיקרו נאסר התוספת אף אם לא השתחוה לתוספת, אע"ג דאין העיקר נאסר, וא"כ ליאשמועינן משתחוה לאילן תוספתו אסור ולא איצטריך לאשמועינן גדעו, [ומשמע לי' דמתנ' איירי בהשתחוה לעיקרו כיון שכן הוא האמת דאפי' בהשתחוה אין אסור רק התוס'], ומשמע לי' השתא דתנא בא לאשמעינן איסור תוספת גם כן, ובמסקנא אמר ר"א דתנא אשמעינן היתר עיקר והיינו אף שהשתחוה לו, וכן הא דאמר לעיל דמ"ד כיון דהבריך והרכיב בגופו של אילן כאילן שנטעו כו' ר"ל דמקרי תפי"א בעיקרו קמ"ל דעיקרו הוי קרקע עולם, ולמאי דמוקי לה כריבר"י איירי בסתמא, וסתמא אין דעתו על העיקר.
ט) מ"ו א' בהמה תוכיח כו', יש לעי' הלא אפשר להוכיח דאין בה תפי"א היא הגורמת היתירא שהרי אילן שנטעו מתחלה לכך אסור, י"ל דעיקר היתר קרקע עולם משום מחובר ולא חייל עלי' שם כו"מ ואין ניכר כל כך בו מחשבת העובד, אלא כשהאדם עושה בו מעשה מינכר טפי שהוא כו"מ ומתחייבים לבערו, אבל תלוש י"ל דלעולם חייל עלי' שם כו"מ אף שאין בו תפי"א ולזה מביא ראי' מבהמה, ושמעינן דלעולם לא חייל שם כו"מ על הנעבד עד שיעשה בו מעשה.
שם רש"י ד"ה ומאילן, וריבר"י דחשיב לי' תפישה כו', נראה דכונת רש"י לפרש למסקנא דר"א לק' מ"ח א' דלריבר"י אף עיקרו אסור, אבל לסוגיא דלעיל דלא אסר ריבר"י אלא תוספת דלאחר השתחואה, אינו ענין לאבני הר שנדלדלו דשפיר יש למילף מאילן יבש שהשתחוה לי' שאינו נאסר.
שם תוד"ה מבהמה, וא"ת בעלה מאליו נמי מ"מ אילן שלפני זה שיצא זה מגרעינו כו', צ"ע מנ"ל דריבר"י אוסר בגרעין שנזרע ע"י הרוח ועלה אילן, נהי דהגרעין עצמו מקרי יש בו תפי"א כיון שבא לעולם ע"י נטיעת אדם, אבל אילן שצמח מהגרעין פנים חדשות הן ואע"ג דגרעין גרם לאילן שיצמח מ"מ כיון דלא נעשה ע"י אדם שפיר י"ל דמודה ריבר"י דחשיב כאילן שעלה מאליו, וכ"כ ריטב"א.
י) מ"ז ב' מתנ' סיידו וכיידו וחדש נוטל מה שחדש, הריטב"א הק' למה לא נאסר הבית כולו מחמת משמשי עכו"מ ותירץ שאין משמשין נאסרין אלא בשעת עבודה שאז הן כמשמשין לעבודתו, אבל משמשין לכו"מ אינן נאסרין, והכא קיימינן בסייד וכייד ועדיין לא עבד אבל אה"נ דלאחר שהשתחוה נאסר כל הבית מדין משמשין, ויש לעי' לפ"ז הא דתנן מ"ח א' גדעו ופסלו והחליף נוטל מה שהחליף, ופי' תו' דאיירי שהשתחוה, א"כ למה לא נאסר העיקר מדין משמשין, ואע"ג דבשעה שגדעו אין דעתו על העיקר מ"מ הלא דעתו שהעיקר ישמש לכו"מ, וכשם שאם נטעו מתחלה למשמשין חשיב תפי"א [כמבואר בתו' ד"ה ה"ג] ה"נ בדין הוא שגדעו לשם משמשין חשיב תפי"א, ואפשר כיון דאין כונתו בגידועו על העיקר אלא על החליפין לא מקרי תפי"א בעיקרו, וכל זה לפי' תו' דבגדע לעבוד גם העיקר מקרי תפי"א, אבל למש"כ לעיל סק"ח לנטות מדברי התו' ולפרש דגידוע לא חשיב תפי"א בהעיקר ניחא דלא הוי העיקר משמש כיון דהוא קרקע עולם.
ועדיין יש לעי' למאי דמוקי לה כריבר"י דלעולם המשתחוה לאילן עיקרו אסור וגידוע עיקרו מותר שדעתו על החליפין, אכתי ליתסר עיקרו משום משמשין, לפי' תו' דמתני' איירי אחר השתחואה, ומוכח מכאן דהחליפין אסורין מדין עשיה וקדם שהשתחוה, ואפשר דריבר"י לא קאמר אלא בעכו"מ עצמה דיליף מאשריהם תשרפון באש אבל לענין משמשין אילן דינו כהרים.
מיהו עיקר דברי הריטב"א צ"ע דהרי אמרו חולין ח' ב', דסכין דפסק בי' גווזא לעכו"מ מיתסר משום משמשין, ומשמע דהני גווזא היינו להדליק לצורך הקטרה, [וכדאמרו ב"ק נ"ט ב' עד שימסור לו גווזא] ומבואר דבשימוש כל דהו נאסרו משמשין [וברש"י סוכה ל"א ב' מבואר דאפי' מכבדין אסורין] וא"כ הדין נותן דבהעמיד כו"מ על הבימוס נאסר הבימוס מדין משמשין אע"ג דלא עבד עדיין, ואפשר דכל שהמשמשין הביאו לידי עבודה שפיר נאסרו ואין דברי הריטב"א אלא במשמשין שלא גרמו עדיין לעבוד.
ואפשר דאין משמשין נאסרין אלא ע"י מעשה האדם כמו הכניס כו"מ לתוך הבית והעמיד כו"מ על הבימוס, אבל עשה כו"מ בבית כיון דלא מינכרא שעושה שימוש הבית לכו"מ לא נאסר עדיין הבית משום משמשין וכן בגדע והחליף לא מינכר שימושו בעיקר במעשה.
יא) מ"ז ב' תוד"ה בית, הא גבי תפילין אמרינן כו', כונתם להוכיח דגם משמשין א"צ חציבה לשם הזמנה ואח"כ לשמש, אלא הזמנה ושימוש סגי, כמו בבגד שהזמינו לתפלין וצר בו, והגרע"א ז"ל הק' למה להו להביא ראי' מתפלין הא אמר בסוגין דהשתחוה אע"פ שלא בנאו, אבל הכא כבר כתבו דאיירי דעובד לבית עצמו, אבל באבן שחצבה לבימוס י"ל דבימוס הוי משמש עכו"מ, ובמשמשין צריך חציבה לכך, ולזה הביאו ראי' דגם משמשין סגי בהזמנה.
שם תוד"ה ה"ג, מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא, לפ"ז הא דמבואר לק' מ"ח א' דפליגי רבנן ור"ש בזה היינו דר"ש לית לי' למיסר משום דנראית כנטע לכך, והריטב"א כתב דאיירי באמת בנטעו מתחלה לכך, ור"ש סבר דלא אמרה תורה ואשריהם תשרפון אלא בכו"מ עצמה ולא במשמשין, ובדאורייתא פליגי, והא דקתני והוציאוה אבל בעודה תחתיו אסור י"ל בלא נטעה לכך ומדרבנן דמיחזי כנטעה לכך, ור"ש מתיר דאפי' נטעה לכך מותרת ובסיפא פליגי בהדיא בנטעה לכך, וי"ל דגם רישא בנטעה לכך והוציאה היינו מדין ביטול.
ויש לעי' בהא דתנן בבית הכניס לתוכו עכו"מ והוציאה ה"ז מותר וכן הא דתנן העמיד עליה עכו"מ וסילקה ה"ז מותרת, ומשמע דקדם שהוציאה אסורין, וע"כ משום שנראה שמשמש בהן קבע, ולא פליג ר"ש, וא"כ תחת אילן נמי, י"ל כיון דאילן מחובר אפי' משמש קבע מותר לא גזרינן משום נטע מתחלה לכך.
מ"ח א' הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להם את האילן כו', יש לעי' לפי' תו' דבלא נטעו מתחלה לכך קיימינן כי עובדים לאילן נמי שרי, ולר"א דמודים חכמים דתוספת אסור ניחא, אלא דלא נתברר אם עשה לאילן משמש והוסיף דגם התוספת מותר ואולי דין משמשין כדין כו"מ בזה, ואפשר דאם עובדין האילן מחזקינן לי' לנטעו לכך אבל אם הוא משמש מחזקינן לי' שהכניסו ע"ז תחתיו, ובריטב"א פי' ע"פ הירו' דאיירי בנטעו לכך, ור"ש ורבנן פליגי אי מחזקינן לי' למשמשין או חוששין שמא עובדין את האילן, ונ"מ שאם בטלו לכו"מ אי בטל האילן, [ול' הריטב"א שם ובזו ר"ש מחמיר טפי מרבנן אבל אפשר שהוא מיקל באחרת דכל שאין האשרה ודאי אלא כו' אין מובן כונת הדברים] ואם נפרש דר"ש מתיר משמשין אף שנטעו לכך, האי נתיר להם את האילן, אף בעודה תחתיו.
מ"ז ב' תוד"ה בית, וק"ק דגבי אשרה בסמוך כו' ואילו ר"ש אומר הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להם את האילן, משמע מדבריהם דר"ש ורבנן פליגי אי מחזקינן דעובדין לאילן, וזה כפי' ריטב"א ע"פ הירו', ולפי מה שפירשו לק' דהעמיד תחתיה איירי בלא נטעו לכך ועודה תחתיה אסורה מפני מראית העין, פלוגתת ר"ש ורבנן אינו אם חוששין שעובדין לאילן, אלא לכו"ע אין חוששין לעבודת האילן, ובעיקר קושיתם י"ל דהתם בסתמא והכא בידעינן דעובד גם הבית.
שם תוד"ה ה"ג, והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך כו', אם נטעו מתחלה לכך צ"ל דר"ש לית לי' שיהיו משמשין נאסרין ע"י נטוע לכך, וכמו שהביא ריטב"א יעו"ש.
יב) נ"ד ב' חפר בה בורות כו', לדעת תו' מ"ז ב' ד"ה גדעו, אם היה החופר עכו"מ נאסרה משום עשיית כו"מ כמו בנטע אילן לעבדו, ודעת ריטב"א דאין הקרקע נאסרת עד שישתחוה, דכיון דהשתא קעביד בה תפי"א לא חשיבא עדיין עשיית פסל ליאסר בעשיה, ומשמע דאם דעתו לעשות בורות הרבה ג"כ אין נאסרת בעשיה ולא אמרינן דבור אחד חשיבא תפי"א, והשני עשיית פסל, דהרי חפר בור שלא לשם כו"מ והשתחוה לה חשיבא קרקע עולם [ואפי' לדעת רש"י דנטע אילן מקרי תפי"א] אלא שבחפר לעבוד מקרי תפי"א, ובעינן שיגמור צורת הפסל, ולכו"ע אם חפר להשתחות והשתחוה נאסרה אפי' לר"י דאין כו"מ של עכו"מ נאסרת בעשיה, ואם חפר שתהא הקרקע משמשין ג"כ מקרי תפי"א, ליאסר כשישמש, וזה נלמד מדברי התוס' שפשוט להם שאם נטע אילן להכניס עכו"מ תחתיה מקרי תפי"א ליאסר משום משמשין, ובריטב"א מ"ח א' לחד פירושא פליגי בזה ר"ש ורבנן, ואם חפר בורות בקרקע של חברו נסתפקנו בסק"ז, אם דינו כעשה מעשה בבהמת חברו, [שו"ר בריטב"א כתב בשם רבותנו דאוסר אף של חברו].
ויש לעי' בהא דאמרו סנהדרין מ"ז ב' דקרקע עולם אינו נאסר במת דילפינן מעכו"מ דבמחובר לא מתסר, והלא בחפר בה בורות נאסרה, וכבר עמד בזה הריטב"א ותירץ דהתם עיקר הפסל היא הקרקע עצמה והבורות מעצבים את עצבה, ומקרי תפי"א בהקרקע, אבל בקבר עיקר השימוש באויר הבור ובאויר לא שייך תפי"א, ולפ"ז אם חפר בור להעמיד בתוכו כו"מ לא חשיב תפי"א ולא נאסר אפי' כבר העמיד והשתחוה, ואם חפר בורות להעמיד כו"מ בקרקע והבורות מתקנים את הקרקע לכך אסורה הקרקע כשהעמיד. [א"ה, וע"ע המשך דברים בזה לק' סי' ר"ט סק"ב].
יג) סנהדרין נ"ה א' מידי דהוה ארביעה, פרש"י דהא דממעט נעבד לגבוה היינו ע"פ בעלים או ע"פ ע"א, אם באנו לאסור נעבד בע"ח מאילן, דין הוא שנאסרת בהשתחואה וא"צ גמר דין וממילא גם ע"פ ע"א וע"פ בעלים נאסרת, אבל ידע דבע"ח חס רחמנא עלי' כדמסיק ובעי למילף מרביעה דתהא נדונית בב"ד לסקילה, ולזה משני דרביעה קלונו מרובה, או דנהנית.
שם בבע"ח קאמרינן דחס רחמנא עלי', יש לעי' הלא אין אילנות אסורין אלא בנטעו מתחלה לכך דיש בו תפי"א, ואפי' לריבר"י למאי דמפרש ר"א מ"ח א' דבעיקרו פליגי מ"מ מודה בעלה מאליו לפרש"י או בנטעו גרעין לפי' תו', ובהדיא אמרינן מ"ו א' דהצד השוה של הר ובהמה שאין בהן תפי"א, והלכך גם ביצה מותרת אע"פ שאינה בע"ח, וע"כ סוגין כמ"ד דביצה אסורה דתלוש א"צ תפי"א, וא"כ ראוי לאסור גם בהמה אלא בע"ח חס רחמנא עליהו, ומיהו קשה מאי פריך והרי אילנות כו' והלא אין אילנות אסורין אלא ביש בהן תפי"א ועשה מעשה בבהמה ג"כ נאסרת כדאמרו נ"ד א', ונראה דעיקרו פריך שתהא נדונית לקטלא כבהמה הנרבעת, [שהרי אי אפשר שתהא אסורה בהשתחואה מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי] אלא דבעי למימר תוכיח מאילן, ואע"ג דבאילן בעי תפי"א היינו משום דבאין בו תפי"א אין האילן נקרא על התקלה, אבל לענין הריגת הבהמה הרי חזינן מרביעה דאף דלא שייך כאן תפי"א אמרה תורה הרוג, וה"נ ראוי להרוג בהמה הנעבדת, ולזה אמר דשאני רביעה, ואע"ג דבהמה לענין דין ב"ד הוי כאילן שיש בו תפי"א והיה ראוי לדונה לקטלא כמו ברביעה מ"מ חס רחמנא על בע"ח, שכל שאינן נאסרין מיד כדין כו"מ אינן נדונין בב"ד לקטלא, וא"כ י"ל דאף למ"ד דביצה ג"כ מותרת אצטריך טעם דחס רחמנא על בע"ח, דדין קטלא שאמרה תורה לא שייך בביצה.
יד) טור סי' קמ"ה אבל אם לא בנאו לעובדו כו' ואינו נאסר עד שישתמש בו, דעת ריטב"א דהכנסת כו"מ לתוכו לא מקרי עדיין שימוש עד שישתחוה וכמש"כ לעיל סק"ו.
שם סיידו וכיידו כו' ואין לו ביטול עולמית, ע"כ איירי שהשתחוה דהרי כו"מ של ישראל אינה נאסרת בעשיה, וקשה למה אין הבית נאסר מדין משמשין דהא הכניס לתוכו כו"מ להיות בבית בקביעות, והריטב"א כתב דמתנ' איירי בדלא השתחוה עדיין ואין משמשין נאסרין כל זמן שלא שימשו לעבודה וכמש"כ סק"ו, אבל דברי רבנו קשים, וע"כ צ"ל כיון דלא הכניסה אלא כיידה על הכותל לא מינכר מלתא שהכותל משמש וכמש"כ לעיל וצ"ע.
שם ב"י ד"ה סיידו, אבל קשה שפשט לשונו אינו מורה שבטלה, אינו מובן דהרי אם הוציאה לעובדה במקום אחר ג"כ הוי ביטול משמשיה כיון דאין דעתו לשמש בבית זה לעולם, אלא דאי גרסינן בסיפא בטלה איירי שבטל הכו"מ וממילא בטל משמשיה, וברישא ביטל משמשיה, אבל לדינא שניהם אמת.
שם בטור ועובדין הדימוס עצמו אגב הצלם, נראה דבזה אינו נאסר עד שיעמיד עליו הצלם דקדם לכן עדיין לא נגמר הכו"מ שהרי אין עובדין הדימוס בלא הצלם ואין כו"מ נאסרת אלא בגמרה וכמש"כ לעיל סק"ג, והב"ח לא כתב כן, ודברי הב"ח יתכנו לדברי התו' דעובד הבימוס בלא צלם אחר אבל דברי הטור שהן כפרש"י דעובד הבימוס אגב הצלם אין ראוי לאסור עד שיעמוד עליו הצלם.
שם ופר"י דוקא שמפרש בהדיא כו' אבל אם מכוין לעיקר האילן נעשה כולו אליל בגידוע ופיסול כו', אם נתכוין לעבוד העיקר קדם שהחליף נאסר מיד, ואם נתכוין לעבדו אחר שיחליף, נאסר מיד שהחליף, שזה גמר הכו"מ ואע"ג דנעשה מאיליו מ"מ הגידוע מקרי עשיה בכולו, ודעת הרא"ש שהביא רבנו הוא כדעת הר"י שהביא ריטב"א דחפר בה בורות אינה נאסרת בלא השתחואה דעשי' הגורמת למחשב תפי"א אינה גורמת לאסור עד שישתחוה, ומש"כ רבנו בסמוך בחפר בה בורות דלא נאסרה בלא השתחואה הוא כדעת הרא"ש וכמש"כ ב"י, אבל סתימת הטור משמע דסיפא כו"ע מודו, ומש"כ רבנו בלשון הרא"ש דמה שגדל אח"כ נאסר ע"י גידוע ופיסול בלא השתחואה, היינו בדעתו לעבוד גם העיקר, מיהו אם הגידוע חשיב עשי' לאסור מה שהחליף אף שעיקרו מותר, הדין נותן דאף אם מתכוין לעבוד החליפין ולא העיקר החליפין אסורין, ואם זו דעת הרא"ש הרי זו דלא כפי' תו' מ"ח א' שאין הגידולין נאסרין בלא השתחוה, כל שאין העיקר נאסר, ותשאר קו' תו'.
ומש"כ הטור שמפרש בהדיא שאין עובד העיקר צ"ע דבגמ' מ"ח א' משמע דסתמא הכי הוא, ועי' לעיל סק"ד.
טו) נ"ב ב' א"ל ברוך אתה כו' היכנו שגנזום והקדשנו שהקדשנו אחרים כו', כתב ריטב"א דסוגין כמ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפי' במעשה, אבל למ"ד אדם אוסר דשא"ש במעשה נאסרו הכלים אף להדיוט מעיקר הדין כדאמר לק' נ"ד ב', והדבר תימא דאנן קיי"ל דאדם אוסר דשא"ש במעשה, ובגמ' הביאו דברי רבי לאסור כלים של בית חוניו מהא דכלים של אחז, ומשמע דהלכתא היא, ולדברי הריטב"א רבי ס"ל אאאדשא"ש אפי' במעשה ודלא כר"ה ור"י דקיי"ל כותיהו, ולפי' ריטב"א צ"ל דאחז עשה שינוי מעשה בכלים המהני לאסור דבר שא"ש, [ודלא כמש"כ תו' חולין מ"א א' ד"ה ת"ש], אבל שימוש הכלים לע"ז לא מקרי מעשה לאסור להדיוט וכדמוכח חולין מ' ב' דמוכיח דסימן אחד לאו דוקא אלא כל שהו נמי, ואי שימוש לחוד מקרי מעשה ואין דין אין אדם אוסר דשא"ש רק במשתחוה שהוא דבר שחוץ מן הגוף, [וכמו שפרש"י נ"ד א' ד"ה כגון], א"צ ראיה דסגי בכל שהו, וכ"כ ריטב"א בהדיא נ"ד א' דנסך בין קרניה היינו שחקק בה מקום לנסך ודלא כפרש"י.
אבל דעת תו' דנסך לה בין קרניה היינו בלא חקיקה וכדפרש"י ואין כאן איסור דאורייתא דנעבד, אלא משום דמאיס לגבוה וככלים ששימשו בבית חוניו למ"ד חוניו לאו עכו"מ, ומ"מ במשתחוה לבהמת חברו, דזו מעשה חוץ לגופה, לא חייל כלל שם נעבד על הבהמה, ואין כאן משום מאיס, אבל בנסך בין קרניה אסור לגבוה משום מאיס ומיהו כל זה למ"ד דבמעשה המשנה את הגוף מקרי נעבד לאסור אף להדיוט, אבל למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש אפי' במעשה בגופה, לא אסרינן אף לגבוה, דלא חייל כלל שם כו"מ עלה, והיינו דילפינן דין הדיוט מדין גבוה נ"ד א' כדאמר כבר תרגמה ר"ה לשמעתיך בבבל וכמש"כ תו' שם ד"ה היתה, אבל לא יתכן לפרש דבנסך בין קרניה אסורה מדאורייתא לגבוה כדין משתחוה לבהמתו, דא"כ אין ללמוד איסור הדיוט מאיסור גבוה, ומנ"ל לקבוע דינים אלו, ועוד איך ילפינן כלים ששימשו בבית חוניו מכאן למ"ד לאו עכו"מ אלא איסור במות.
ויש לעי' למ"ד חולין מ' ב' אא"א דשא"ש אפי' במעשה למה גנזו הכלים שהזניח המלך אחז, ואפשר דמודים דמאיס לגבוה אבל להדיוט שרי אפי' במעשה בגופה או דס"ל הכנום דאטבלינהו.
והא דפריך זבחים קי"ד א' באקדיש ואח"כ עבד והא אין אאדשא"ש הוי מצי לשנויי בנסך לה בין קרניה, אלא משום מוקצה מוכח דאתיא כריה"ג וא"כ אף בהשתחוה לה נאסרה, א"נ רוצה לשנויי אף למ"ד דאא"א דשא"ש במעשה.
טז) מ"ז א' אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי ב"ח כו', אע"ג דלק' נ"ב ב' מסקינן דכלים ששימשו לכו"מ אסורין לגבוה אע"ג דאינן אלא מכשירי קרבן, התם משום מאיס ואין זה כבוד הקדש, ואין איסור זה אלא בשימש בגוף הדבר לכו"מ אבל לא במשתחוה, וכמש"כ ס"ק ט"ו, והכא במשתחוה קיימינן ואין הנידון משום מאיס אלא משום איסור נעבד שאסרה תורה נעבד לגבוה, ומספקינן אי מכשירי קרבן כקרבן, ומ"מ אפשר דאפי' בנסך לה בין קרניה מבעי לי' בצמרה, דנהי דמעשה בגופה אין בה משום אין אדם אוסר דשא"ש, מ"מ יש בה משום בע"ח אינן נאסרין למכשירי קרבן, ונמצא דיש בבע"ח חומר שאין בדשא"ש, ויש חומר בדשא"ש שאין בבע"ח, דאילו בע"ח נאסרין לגבוה בהשתחואה משא"כ בדבר שא"ש, ודשא"ש נאסר במעשה בגופה אפי' למכשירין, משא"כ בבע"ח, את"ל דמכשירי קרבן לאו כקרבן.
יז) שם אשרה שבטלה קמבעי לי', לפ"ז ס"ל דנטעו ולבסוף עבדו דקלו כשר למצוה דמכשירין אינו כקרבן או דמצוה אינו כקרבן, וכן משתחוה לבהמתו צמרו כשר לתכלת, דאם איתא דמשתחוה לבהמתו צמרו פסול לתכלת, דין הוא דאילן שנטעו מתחלה לכך לולבו פסול למצוה אף לאחר ביטול שהרי נאסר למצוה משום מאיס ולא משום איסור הנאה ולא שייך כאן ביטול כמו עכו"מ שהשתחוה לבהמתו דאסורה לקרבן דלא מהני כאן ביטול להכשירה, ומה יוסיף נטעו מתחלה לכך לגרום שיועיל ביטול, והא דאמר בסמוך היינו בעיא דר"ל היינו למאי דמפרשינן דמבעי לי' בנטעו ולבסוף עבדו דע"כ ר"פ הכי מבעי לי', דאי סבר כר"ד, מבואר דצמרה כשר לתכלת.
מיהו יש לעי' כיון דלא מספקא לי' אלא משום דחוי אלמא דהשתא אין כאן פסול ולא פסלינן לי' משום מאיס, א"כ למה הוא פסול קדם שבטלו, הלא כתותי מכתת שיעורו לא שייך כאן כיון דבכו"מ דיש לו ביטול קיימינן וכבר הקשו כן תו' סוכה ל"ב א' ד"ה באשרה, ונראה מדבריהם דבאמת כל זמן שלא בטלה איכא גם משום מאיס לגבוה, א"נ אע"ג דיש לה ביטול כל זמן שלא בטלה מיכתת שיעורי', והא דאמרו סוכה שם דלולב של עכו"מ אם נטל יצא, היינו בעבד לדקל שנטעו ולבסוף עבדו וקמ"ל דאין נעבד במחובר לענין מצוה, ולא פירשו הא דאמרו ר"ה כ"ח א' דשופר של עכו"מ אם תקע יצא, ולדבריהם צריך לפרש בהשתחוה לבהמה ואח"כ נטל ממנה השופר, וכן צריך לפרש הא דיבמות ק"ג ב' בסנדל של עכו"מ יצא, היינו הנעשה מעור הנעבדת, אבל המשתחוה ללולב עצמו ולשופר עצמו ולסנדל עצמו גם דיעבד לא יצא, והיינו הא דאמרו חולין פ"ט לולב של עכו"מ ושופר של עכו"מ דיעבד לא יצא, אבל שופר של עכו"מ וסנדל של עכו"מ לא משמע כן, ועוד למה סיים בשל עיר הנדחת ובשל תקרובות לפלוג בשל עכו"מ גופה.
ור"ת בתו' שם פירש דגם של כותי קדם ביטול לא יצא וכדמוכח סוגין דכל שאסור להדיוט לא יצא, והוא משום מאיס או משום מיכתת שיעורי' וכמש"כ לעיל, אבל הא דאמר רבא אם נטל יצא, אם תקע יצא, היינו לאחר ביטול, וס"ל לרבא דלא נפסל משום דחוי אע"ג דר"ל מבעי לי' לרבא פשיטא לי', כן פירשו תו' ביבמות שם, ובסוכה פי' דאין דיחוי אלא בביטל ביו"ט ורבא איירי בביטל קדם יו"ט.
ובתו' בסוגין פי' דלעולם לא מספקא לן במצוה שלא יצא בדיעבד משום מאיס, אלא מבעי לי' לכתחלה, והיכי דאסור להדיוט ודאי אין ליטול לכתחלה, אלא מבעי לי' בנטעו ולבסוף עבדו, או לאחר ביטול, ולפ"ז אפשר דל"ק ור"ד לא פליגי לדינא דתרויהו מבעי לר"ל, אלא לל"ק ר"ל אמרו בנטעו ולבסוף עבדו וכרבנן, ולר"ד אמרו בלאחר ביטול, וכ"ז בכו"מ של עכו"מ ולא הוי מיכתת שיעורו כיון דמשתר בביטול, וההיא דחולין בשל ישראל.
והר"ן בשם הרמב"ן כתב דבאמת ר"ל ורבא פליגי, ור"ל ס"ל דאשרה שנטעה מתחלה לכך כיון דאסורה להדיוט פסולה ללולב אפי' היא של עכו"מ דיש לה ביטול, וטעמי' אפשר משום דמאיס למצוה, או דקדם ביטול אמרינן מיכתת שיעורי', ומבעי לי' גם בנטעו ולבסוף עבדו, או באשרה שבטלה, אבל רבא ס"ל דשל עכו"מ כיון דיש לה ביטול לא חשיב מיכתת שיעורי' וגם מצוה לא חשיב כקרבן למפסל משום מאיס, והלכך לולב של עכו"מ אם נטל יצא, ושל ישראל לא יצא משום מכתת שיעורי', וכן אשרה דמשה וקיי"ל כרבא.
ויש מקום לומר דאילן שנטעו מתחלה לכך אפי' של עכו"מ יהא פסול, שהרי למדנו מדברי קבלה דכלים ששימשו לכו"מ אסורין לגבוה אף באין בהן איסור כגון ששימש באינו שלו, ואע"ג דמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה לגבוה נסך בין קרניה אסרה, ואפי' את"ל דמכשירי קרבן אינן כקרבן, מ"מ בשימש בגופן מאיסי לגבוה והדין נותן לפ"ז דאילן שנטעו מתחלה לכך הוי כעשה מעשה בגופן שהרי נאסרו במעשה הנטיעה, ולפ"ז יש לפרש הא דאמרו סוכה ל"א ב' באשרה דמשה היינו אילן שנטעו מתחלה לכך אפי' שלא לדעת ישראל ויש לה ביטול מ"מ לא יצא, ובזה יתפרשו דברי הר"מ פ"ח מה' לולב שחילק בין אשרה לע"ז וכלשון הגמ' ואיירי בכו"מ של עכו"מ ובאשרה של עכו"מ ושל ע"ז היינו שהשתחוה ללולבו, ולפ"ז למאי דמפרש ר"ד דאשרה שבטלה מבעי לי' אין כאן מחלוקת בין רבא ור"ל וקיי"ל דשל אשרה לא יצא ואשרה שבטלה ספיקא ופסק הר"מ לחומרא דלא יצא, ומיהו אכתי הו"ל להר"מ להביא הא דחולין פ"ט דבע"ז של ישראל לא יצא, ואפשר דכיון דפורענותא היא וליכא בינן השתא לא הביאו. [א"ה, ע"ע להלן סק"כ, ובחזו"א פרה סי' י"ד ס"ק י"ד].
יח) נ"ג ב' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא כו', יש לעי' הא כתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש, והפסילים שלהם ומהני להו ביטול, וכתיב שריפה אם לא בטלום, ואפשר דהתם לא קשיא משום דמהאי קרא ילפינן ביטול כדאמר לעיל נ"ב א', אבל הכא כתיב שריפה ולא כתיב דדוקא כשהן אלהיהן עכשו, ואפשר דהפסילים נעשו מעצי הארץ והוו ג"כ של ישראל ואיכא ניחותא דישראל באותן שעשו בשעת העגל, אבל אותן שעשו מקדם כבר זכו בשינוי מעשה.
נ"ב א' השתא גניזה בעיא כו', האי גניזה ר"ל חיוב ביעור עכו"מ, וחיוב זה הוא לגדעו ולקלקל צורתו, ועוד נתחייבנו לאבד שבריה מן העולם וכדתנן לעיל מ"ג ב' שוחק וזורה לרוח, ונראה דזה מדאורייתא ולא משום דלא ליתי לידי תקלה שהרי לולב של ע"ז דישראל לא יצא משום כתותי מכתת וכמש"כ תו' יבמות ק"ד א', ואי גניזה משום תקלה לא שייך למימר בשביל זה כתותי מכתת אלא שחייבה תורה לאבדה מן העולם, ובגמ' פסחים כ"ח א' סבר רב יוסף דבע"ז בעי שחיקה אפי' בזורק לים המלח כיון דאינו נמס ומקרי עדיין ישנה בעולם ואף רבה לא פליג דבעינן איבוד מן העולם, אלא סבר דבים שאין בני אדם מצוין מקרי אבוד מן העולם, וכן עיקר דרשא ושם בסתר דבעיא גניזה ראוי לפרשו מצות עשה וכן אמרו לעיל מ"ה ב' כיבוש א"י קדם לביעור עכו"מ אלמא ביעור מצוה, וכן אמרו שם הנח ס"ד שריפה בעי, וכן מוכח כאן דאמר השתא גניזה בעיא והיינו מצות ביעור, ולכאורה מקרא ילפינן עיקר מצות ביעור בעכו"מ של ישראל דעדיין לא שמענו, אבל לק' אמרינן דישראל מי קמבטל ושם בסתר כתיב משמע דקרא אשמעינן דלא לילף מכו"מ של עכו"מ דיועיל ביטול, וכולהו ממשמעותא דגניזה ילפי דצריך ביעור ולא מהני לי' ביטול, ואפשר דילפינן מעגל וכמש"כ תו', אלא דהו"א משום כבודן אבל השתא ושם בסתר מגלה דאיבוד העגל הוא מצות דורות לאבד כו"מ, וכן הא דילפינן ממזבח היינו גילוי מלתא דקרא אזהר על ביעורה של עכו"מ, ואי עיקר קרא דלא לילף כו"מ ישראל מכו"מ של עכו"מ לענין ביטול, מתפרש בפשיטות דמה מזבח גניזתו מוחלטת ואין לו עצה אחרת ה"נ בע"ז אין לה ביטול.
ובריטב"א הביא דעת ר"ח דמשמשין של ישראל בטלין דקרא ושם בסתר בעכו"מ גופה כתיב, והרמב"ן חלק עליו והביא ראי' מנתוץ המזבחות ושיבור המצבות, וע"כ ג"כ משום ניחותא דישראל לא מהני להו ביטול, וצ"ל דאבניהם ג"כ של ישראל הם שלקחום מארץ ישראל, מיהו י"ל כיון דגידוע עכו"מ מצוה בפ"ע כדאמרו מ"ה ב' גידועי עכו"מ קודמין לכיבוש כו', אפשר דמצוה זו אינה נפקעת ע"י ביטול דכל זמן שהן קיימין על בסיסן נראין כעומדין לכבוד כו"מ, [עוד יש לעי' הלא כתב רמב"ן דעכו"מ שעבד לדעת ישראל גרע טפי כמש"כ ס"ק כ'] אבל עיקר דברי רמב"ן סברא דכיון דבישראל לא מצינו ביטול מנ"ל לחדש דלמשמשין יש ביטול.
יט) ושריפה דכתיב בקרא, משמע בתו' יבמות ק"ד א' דזהו מצוה לדורות דכל כו"מ של עכו"מ שהחפץ של ישראל והעובד אינו ישראל ועובד מדעתו של ישראל טעונה שריפה, אבל כו"מ של עכו"מ דיש לה ביטול, אם אינו מבטלה, חייבין לבערה, אבל אינה טעונה שריפה אלא ביעורה בכל דבר והיינו דתנן מ"ג ב' שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, וצ"ע מנ"ל חובת ביעור, נהי דאסורין בהנאה דילפינן מקרא דלא ידבק ומקרא דל"ת תועבה אבל תסגי לי' בקבורה, ואי מקרא דפסילי אלהיהם דדרשינן פסלו מאלוה ולקחת לך ומשמע דאפי' אותה שיש לה ביטול אם לא בטלה טעונה שריפה, א"כ מנ"ל דסגי בשוחק וזורה לרוח, ואפשר דאה"נ דהראויה לשריפה טעונה שריפה ומתנ' במתכת שאינה ראויה לשריפה, וכן משמע לעיל מ"ד א' דקדם שבא אתי הגתי שרפום, [ומיהו אין ראי' שהשריפה חיובית אלא איבוד זה נוח להם, והרי שרף אסא מפלצתה בנחל קדרון אף דסגי באיבוד] ומש"כ תו' יבמות שם שעבדה לדעת ישראל היינו כדי שלא תסגי לה בביטול.
פסחים כ"ח א' ומפרר ומטיל לים או דלמא מפרר כו', הא דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אפשר דאם הטמינם בקרקע כבר קיים תשביתו לפרש"י והר"ן דהא דאמר פסחים ל"א ב' וצריך שיבטל בלבו, אינו אלא מדרבנן, דמן הדין לא עבר עליו דלא מקרי מצוי בידו, [עי' ב"ח סי' תל"ג], וכל שמניחו באופן שקדם הפסח סגי בהכי, גם לאחר זמן איסורו דנתחייב בתשביתו סגי בקברו למטה מג"ט אבל לא משמע כן בסוגין דהא לרבה בשאר נהרות בעי פירור, ובחטי מודה ר"י דבעי פירור, וקדם הפסח ודאי חמץ שהשליכו בנהר ואינו מצוי אצל כל אדם אינו עובר עליו, ומשמע דמצות תשביתו כמצות ביעור עכו"מ לאבדו מן העולם, והיינו דיליף ר"י מנותר אופן האיבוד אבל אי תשביתו הוא רק להוציא מרשותו לא שייך למילף מנותר, ולפרש"י י"ב ב' דר"י בשעה ששית קאמר, כמו כן לרבנן מצוה לאבדו מן העולם דלא פליגי אלא אי בשריפה או בכל דבר אבל איבוד מן העולם בעי, וכן לאחר שש בעי איבוד מן העולם, ולא סגי במה שמניחה במקום שאינו שולט אף דסגי בזה שלא לעבור בבל יראה, וכן אמרו לק' צ"ה א' דהוי לאו הנל"ע והיינו לאחר איסורו ומשמע דלא מהצלת הלאו צריך לבער אלא הוא בעשה תשביתו והיינו לאבד מן העולם, ואמרו דחרכו קדם זמנו מותר בהנאה וחרכו לאחר זמנו דאסור בהנאה נראה דלא מקרי אבוד מן העולם וחייב לבער אף שנפסל מאכילת כלב כמש"כ תו' כ"א ב', ובטור סי' תמ"ה כתב דלרבנן אפר חמץ אסור כדין הנקברין וכ"ה בתו' כ"א ב' ד"ה בהדי, ולכאורה קשה דהא דנקברין אפרן אסור משום שאין קבורתן אלא שלא יבואו ליהנות מהן אבל הכא איבודן מצוה, ומ"ל שריפה מ"ל שאר איבוד, י"ל דפירור ומטיל לים אינו איבוד שהחמץ קיים בכל מקום שהוא, אלא דסגי שאינו נמצא בעולם היבשה, והלכך לא מקרי נעשה מצותו להתיר אפרו.
והא דפרש"י כ"ח א' בשאר נהרות שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתיהו, היינו דמשום זה לא חשיב אבוד מן העולם, אבל לישנא דלאו אדעתיהו לא משמע כן וצ"ע.
כ) נ"ב א' מנין לכו"מ של ישראל שטעונה גניזה כו', היינו שאין לה ביטול, והנה הא דישראל אינו מבטל כו"מ של עכו"מ כדאמר לק' ס"ד ב' היינו בתר דילפינן דעכו"מ של ישראל אינה בטלה, אבל אם היתה כו"מ של ישראל בטלה כשם שהוא מבטל דידי' כך מבטל כו"מ של עכו"מ בשעה שהוא פלח לעכו"מ [וכדאמר בגמ' שם דפלח מבטל] וכן עכו"מ מבטל כו"מ של ישראל כשם שמבטל כו"מ של חברו, ובריטב"א כתב בשם רמב"ן דמקרא דאשריהם תשרפון ליכא למילף, דהתם ישראל לא פלחו ולא שייך ביטולם, ועכו"מ שפלחו לאו דידהו נינהו ולבטל לא עשאום שלוחים, ואינו מובן למה לא יבטלו בע"כ כדין עכו"מ מבטל כו"מ של חברו.
הק' הרמב"ן מאי פריך נ"ג ב' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, הא כבר זכו בהם ישראל, ותירץ דדין זה אינו אלא מדרבנן.
סוכה ל"ב א' תוד"ה באשרה, משום דכשנקצץ הלולב מן הדקל מתבטל, יש לעי' הלא קיי"ל כר"י ע"ז מ"א ב', דעכו"מ שנשתברה מאליה אסורה, וכן כשקצץ ישראל, ואפשר משום דהלוקח לולב מעכו"מ אמרינן דליגזזינהו אינהו דליהוי יאוש ברשותיהו וא"כ הוי ביטול, מיהו הוי מצי למתני לולב של עכו"מ שהשתחוה ללולבו, וכן פרש"י לולב של עכו"מ דהיינו משמשי עכו"מ.
וברש"י שם פי' עוד שעבודתה בלולב להעבירו בפניה או לזרקה בו, ויש לעי' הא אמרו ע"ז נ"א א' דזרק מקל לפניה אפי' עבודתה בכך אינה נאסרת דבעינן זריקה המשתברת, ואם היה הלולב נאסר הרי זה תקרובת עכו"מ ואין לו ביטול וכתותי מיכתת שיעורו, ואפשר דאין כונת רש"י שזורקין לשם תקרובות, אלא זו עבודתה והוי הלולב משמשין, מיהו יש לעי' בהא דאמרו יבמות ק"ג ב' סנדל של תקרובות עכו"מ אם חלצה חליצתה פסולה משום דמיכתת שיעורי' הא אינה זריקה המשתברת, וצ"ל דמיירי דקרע עור לפניה והוי כשבר מקל לפניה, ואח"כ עשו סנדל מעור זה, אבל לשון רש"י ז"ל שם אינו כן וצ"ע.
ובתו' נ"ב ב' ד"ה כיון, פי' כלים דבגמ' שם היינו של תקרובות, צ"ל נמי שעשו כלים מתקרובות ובשעת תקרובתן שברן לפני כו"מ. [א"ה, עי' במה שצוין סוס"ק י"ז].
כא) נ"ב ב' כלים ששימשו בבית חוניו כו', יש לעי' הלא כלים ששימשו בהן להדיוט אין משתמשין בהן לגבוה כדאיתא בירו' יומא פ"ג ה"ו, ועוד הלא צריך עשיה לשמה כדאמר שם וכמש"כ הר"מ פ"א מה' ביה"ב ה"כ, ואין לומר דמבעי לי' אם שימשו בכלים של מקדש דהא אמר דלמ"ד בית חוניו עכו"מ אפי' להדיוט נמי אסור ואי כלים של מקדש הא אא"א דשא"ש, ונראה דאם בית חוניו לגבוה, בשעה שמקדיש הכלי חלה עלה קדושה גמורה, שהרי הבהמות שהוא מקדיש שפיר קדשי כדתנן מנחות ק"ט א' וה"נ הכלים סתמא קדשי קדושה גמורה שאין כאן תנאי בקדושתן שלא יהיו קדושים רק להעלאת חוץ אלא מקדישן סתמא, וסבר להקריב לגבוה בחוץ, והלכך לא מבעי לן אלא משום דמאיס לגבוה כיון דשימש בהן בעבירה, אבל עשייתן חשיב לשמה, וכן אין כאן משום שימש להדיוט כיון דקדושתן קדמה, ואע"ג דלא קדשי קדה"ג, אפשר דגם קדושת דמים סגי, ועוד כיון דמחשבת העובד לגבוה וגם באמת הוא עובד בקרבן הקדוש אלא שנפסל משום שחוטי חוץ, אין כאן פגם להשתמש בהן לגבוה משום הקדמת שימוש הדיוט, אלא משום שימוש עברה מפסלי, אבל אי בית חוניו עכו"מ לא קדשי כלל ונאסרו להדיוט משום משמשין.
שם רש"י ד"ה הכנו, מטומאת עכו"מ, והקדשנום שחזרו כו', יש לעי' כיון דאא"א דשא"ש הרי אין כאן טומאת עכו"מ, י"ל דנטמאו ממגע תקרובת עכו"מ ששימשו בתוכן, ומיהו טומאת תקרובת לרבנן אינו אלא מדרבנן, [וכמש"כ תו' חולין י"ג ב'], ולמה להו משיחה ואיך אפשר לשמש בשמן המשחה בדבר דמה"ת אין צריך.
כב) נ"ב א' משום טומאה ישנה קמבעי לי', יש לעי' הלא טומאת משמשין לאו משום תורת כלי אלא משום משמשין, ואם נקבו בטלו מתורת משמשין ובמשמשין לכו"ע אין עובדין בשברים וכדאמר לק' נ"ג ב', ופקע איסורן ופקע טומאתן, וכשחזר וריתכן אם לא השתמש בהן עדיין לא נאסרו עד שיעבדו, ומה ענין זה לטומאה ישנה, ואם הבעיא שיחזרו לטומאה ישנה משום שהן נוגעין בתקרובות או בעכו"מ א"כ גם כלים שאינם משמשין מבעי לי' רק שנגעו בעכו"מ, וכ"ה באמת בר"מ פי"ב מהל' כלים ה"ט, ורש"י ז"ל פי' הבעיא במשמשי עכו"מ וצ"ע.
שם תקרובות עכו"מ של אוכלין מהו מי מהניא להו ביטול לטהרינהו, משמע דתקרובות מכבדין אותן עובדיהן ויש מקום לומר דטומאתן אינה אלא כל זמן שנוהגין בהן מנהג כבוד אבל כשנהגו בהן מנהג בזיון בטלין, וכן הא דמצריך קרא שאין להם ביטול הוא משום דיש מקום לומר דדוקא כשמכבדין אותן, ואפשר דלעולם תקרובות אינן אלא לפי שעה ואיסורן משום תקרובתן, וביטולן אינו אלא בביטל העכו"מ עצמה ואשתכח שביטל התקרובות למפרע.
שם ותיבעי לי' כלים כו', בתו' פירשו כלים של תקרובות, וצ"ל דעשה זריקה המשתברת ואח"כ עשה מהן כלים וכמ"ש סק"ך, אבל יש לעי' כיון דבא לו טומאתו כשאינו כלי, מה מהני זה שכלים יש להן טהרה במקוה, ואפשר דכי היכי דמבעי לי' בתקרובות ה"נ מבעי לי' בשל ישראל, וכלים היינו בשל ישראל ואמר דבאמת טומאתו בטלה, אבל הא דאמר ותיבעי לי' כלים לא יתכן, דלעולם היכי דאפשר למנקט בשל עכו"מ לא נקיט בשל ישראל, ועוד דאמר דלא מבעי לי' בכו"מ עצמה דכיון דאיסורה בטלה גם טומאתה בטלה אכתי תיבעי בשל ישראל, ואפשר דשרשרת של טבעות ששלשלה שנופלת מעט מעט מקרי זריקה משתברת ומש"ל זריקה משתברת בכלים.
שם או דלמא איסור דאורייתא לא בטיל כו', מבואר דתקרובות דאוריתא אפי' אליבא דרבנן דריב"ב, דלריב"ב גם טומאה דאוריתא כדמשמע חולין קכ"ט א' פסחים ע"ג א' וכמש"כ תו' חולין י"ג ב', ואף אם בגמ' שם מספקא לי' מ"מ הכא דאמר בפשיטות דטומאה דרבנן ע"כ אליבא דרבנן קאמר, ולמאי דבעי למימר דגם לריב"ב לאו דאוריתא צ"ל דרבנן לא פליגי אלא אטומאת אהל, דלא מסתבר דרבנן מטהרי לגמרי, וכדאמר בסוגין בפשיטות דטומאה דרבנן איכא, ובתו' שם פירשו דגם לרבנן מספקא לי' שיהא דאוריתא, וצ"ע מנ"ל כיון דלא מקשי למת לענין טומאה.
ובש"מ ב"ק ע"א ב' בשם ר"י נסתפק אי תקרובות עכו"מ דאוריתא, וצ"ע מאי מספקא להו הלא בסוגין אמרו בפשיטות דתקרובות דאוריתא.
כג) חולין מ"א א' אפילו למ"ד א"א דשא"ש ה"מ כותי כו', אם כל עיקר דברי ר"נ וחבריו הוא משום דישראל לצעורא קמכוין לא שייך למיתבינהו הני תיובתא דלעיל, שהרי מודים דא"א דשא"ש במעשה היכי דלא שייך לצעורי, והיה נראה דר"נ תרתי קאמר ישראל לצעורי קמכוין, ואפי' בניכר דמכוין לעבוד אא"א דבר שא"ש ואיצטריך טעם לצעורי למ"ד א"א דשא"ש, והיינו דהוסיפו ר"נ וחבריו לאחר ששמעו דתנאי פליגי בזה, ובתו' מ' ב' ד"ה ר"נ, משמע דר"נ באמת אמר משום לצעורי קמכוין ובגמ' מעיקרא לא קים להו טעמי' דר"נ וסברו משום אא"א דשא"ש במעשה ולבסוף חזרו ופירשו טעמי' משום לצעורי, ולשון הגמ' קשה לכווין לזה.
והנה לדינא קיי"ל דא"א דשא"ש במעשה וכדמשמע סוגיא דע"ז נ"ד א' דסלקא במסקנא דא"א דבר שא"ש במעשה, אבל קיי"ל ג"כ כר"נ וחבריו דישראל לצעורי קמכוין דכן מסקנא דשמעתא דחולין, וגם לא מצינו מי שפליג עליהו בהדיא דעולא בשם ר"י יש לפרש בעכו"מ ובמומר או שהתיר עצמו למיתה או בשוחט של הקדש, וכן מימרא דר"ה יש לפרש באופן דליכא משום לצעורי, אלא שלשון הגמ' משמע דר"ה לית לי' סברת לצעורי.
וזו דעת הרא"ש וכ"ה בר"מ פ"ב מה' שחיטה, אבל דברי הר"מ פ"ח מה' ע"ז ה"א תמוהים שכתב בסתם דא"א אוסר דשא"ש ותחלת דבריו ז"ל בעכו"מ העובד ועל זה סיים דאינו אוסר בהמה שאינה שלו, וזו כונת הר"א בהש' ודברי הכ"מ ז"ל אינם מובנים, [ובריטב"א בסוגין כתב דהר"מ פי' עשה בה מעשה אסרה היינו לגבוה ונעלם ממנו סוגיא דחולין, וצ"ע שהרי הר"מ פ"ב מה' שחיטה כתב דבמעשה אוסר אפי' להדיוט].
וכן דברי הר"מ פ"ד מה' א"מ ה"ו סתומין שלא הזכיר דדוקא בעביד בה מעשה, דבלא מעשה גם לגבוה לא נאסר דהא אמר המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה והיינו לגבוה דלהדיוט גם דידי' מותר כדאמר תמורה כ"ט א' מה"מ כו', וכן הא דתניא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר היינו לגבוה, וכן הא דכתב דאפי' לאחר שהקדיש היינו נמי בעביד מעשה דוקא, והא דמוקי זבחים קי"ד א' כריה"ג היינו משום מוקצה וכמש"כ לעיל ס"ק ט"ו, ובמוקצה דעיקרו משום שמקדישו לכו"מ בשל חברו אין מחשבתו כלום, והלכך במוקצה לא עדיף עביד מעשה כלום, וכבר מבואר כל זה בל"מ.
נ"ד א' בימוס בעלמא כו', הריטב"א הק' על פרש"י דכיון דבמעשה אוסר דבר שא"ש מ"ל כו"מ מ"ל משמשין, ואמנם כ"ז לפי' ריטב"א דנסך לה בין קרניה היינו שחקק ואין חילוק בין הדיוט לגבוה אבל לפרש"י דנסך בין קרניה היינו בלא שום חקיקה, יש כאן ג"כ עיכוב של בע"ח שהרי בע"ח אינן נאסרין משום נעבד להדיוט אלא לגבוה חדשה תורה דנאסרין, ושפיר י"ל דחידוש זה אינו אלא בעשאה כו"מ עצמה אבל לא בעשאה משמשין, ואפי' עשה בהמת עצמו לבימוס.
כד) מ"ו א' ומאילן יבש, מכאן ראיה למש"כ עוקצין סי' ג' סק"ג דאילן יבש מקרי מחובר גמור ולא הוי כעמוד שנעצו בקרקע דדינו כתלוש ולבסוף חברו, דא"כ דינו כתלוש לענין עכו"מ, והו"ל כאבני הר שנדלדלו.
מ"ז א' תוד"ה ואליבא, א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצי למבעי כו', לכאורה י"ל דסוגין כר"א לק' מ"ח א' דבעיקרו פליגי.
נ"ב א' משמשין ממשמשין גמרינן כו', נראה דלמסקנא לר"י משמשין ממשמשין גמר ואף של ישראל לא נאסר עד שיעבד מדפריך חולין ח' ב' בין לר"י בין לר"ע עד שיעבדו משמע דלא מש"ל משמשין שיאסרו מיד.