סימן נט
עריכהא) ע"ז ע"ד א' וסתם יינן אפילו יין ביין, ומבואר בירו' פ"ג דערלה ה"א דה"ה בשאר איסורי הנאה לרשב"ג מוכר חוץ מדמי האיסור ולכן פריך בירו' שם בהא דתנן התם בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ואמאי הלא יכול למוכרו חוץ מדמי צבעו ומשני דלמא אתי נכרי למוכרו לישראל [ומשמע בירו' דהצבע כבר נתבטל ואין האיסור רק משום דהבגד נתיפה באיסורי הנאה והוי כארג את הבגד בכרכר של אשרה וכל שמן הדין נתבטל מקילינן לרשב"ג במוכר חוץ מדמי איסור ולא חשבינן לי' כאילו הבגד עצמו איה"נ דא"כ לא שייך שריותא דרשב"ג דאיסורי הנאה אסור ליתן במתנה וערלה טעון שריפה כ"כ הרמב"ן במלחמות פסחים כ"ז], ובירו' שם אמר דמה"ט הא דתנן ע"ז מ"ט ב' נטל הימנה כו' ארג בו את הבגד אסור בהנאה ולא עבדינן כרשב"ג משום דלמא אתי לזבוני לישראל, וכ' הרמב"ן שם דאע"ג דאנן קיי"ל כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין בשאר איסורים אפילו יין ביין דלא חמירי שאר איסורים מסתם יינן ולפיכך בגד שצבעו בקליפי ערלה מותר למוכרו לנכרי חוץ מדמי האיסור היכי דליכא למיחוש דלמא אתי לזבוני לישראל ומיהו בירו' שם דאמר גם בארג בו את הבגד דלרשב"ג מוכרו חוץ מדמי האיסור וזה הוי כיי"נ ביי"נ ע"כ בירו' ס"ל כרשב"ג אפי' יין ביין וכן הוא בגמרא דידן שם אלא דר"נ החמיר למעשה.
ב) ודעת רמב"ן שם דהא דר"א ע"ז מ"ט ב' דמיקיל בהולכת הנאה ליה"מ אינה אלא חבית בחבית אבל לא יין ביין ואפילו בסתם יינן, והוכיח הדבר דאל"כ הדין נותן דבגד שצבעו בקליפי ערלה לר"א יוליך הנאה ליה"מ, ואחרי שדקדקו בגמ' לאוקמי מתנ' כרשב"ג ולא ניחא להו לאפוקי מתנ' לבר מהלכתא למה לא דקדקו במתנ' דהיא לבר מהלכתא דקיי"ל כר"א ולמה תנן ידלק יוליך הנאה ליה"מ והרי שאר איסורין דינן כסתם יינן, ועוד דהא בירו' קאי כרשב"ג אפילו יין ביין וכמש"כ לעיל, אלא ודאי הא דר"א אינו אלא חבית בחבית אבל יין ביין כיון דנעשה כולי איסור לא מקילינן בהולכת הנאה ליה"מ, דהא מודה ר"א דאין פדיון לאיה"נ אלא קולא היא שהקילו חכמים אחר שנתבטל מה"ת והלכך לא הקילו אלא בהיתר עומד לחוד בלא עירוב איסור, והנה למדנו מדברי הרמב"ן דס"ל דהא דמתיר ר"א בהולכת הנאה היינו דמותר לאכול את כל הפת המעורב וללבוש את כל הבגדים המעורבין וכדעת הר"י שהביא הרא"ש ע"ז מ"ט ב' דאי כדעת הרז"ה דלא הותר אלא למכור לנכרי את כל התערובות א"כ שפיר ניחא דקתני ידלק משום דאי אפשר למוכרו לנכרי דלמא אתא לזבוני לישראל, אלא ודאי ר"א מתיר ליהנות מגופו ואם איתא דר"א מתיר בלא תערובות בהולכת דמי עצים הדין נותן דמותר לאכלו, ומיהו דוקא באפה בו את הפת או ארג בו את הבגד מותר ליהנות מגופו אבל נתערב חבית בחבית אסור ליהנות מגופן ולא הותר רק למכרן וכמש"כ רש"י מ"ט ב' כיון דאיכא איסורא בעינא.
ג) והנה לדעת רמב"ן באפה בו את הפת או ארג בו את הבגד לא מהני הולכת הנאה ליה"מ אפילו להתיר מכירה לנכרי, ובנתערב באחרים מהני הולכת הנאה אפילו לאכול את כל הפתין [וכ"מ בר"מ פ"ז מה' עכו"מ הי"ג] ובנתערבה חבית בחבית מהני הולכת הנאה כדי להתיר למכור, ויין ביין לא מהני הולכת הנאה אפילו לענין היתר למכור, וכ"ד הרא"ש.
ויש מקום לומר דיש חילוק באפה בו את הפת או ארג בו את הבגד בין רשב"ג לר"א, דתקנת רשב"ג איתא כיון דמוכר חוץ מדמי האיסור חשיב כסילק את האיסור ואינו נהנה רק מהיתירא אבל קולת ר"א ליכא הכא דהולכת הנאת דמי עצים לא מהני דכיון דאין פדיון לאיסורי הנאה וכשבא ליהנות הרי האיסור מעורב בו כבתחלה חשבינן לי' כאילו כולו איסור כיון דנתהוה באיסור והרי זהו עיקר איסורו דחשבינן לי' כתולדת איה"נ ולא מקילינן כאן בהולכת הנאה, וכנראה זו כונת הראב"ד שהביא רמב"ן שם, ולפ"ז י"ל דגם יין ביין מקילינן כר"א דתערובות יין ביין קיל טפי מפת שנאפה ע"י איסורי הנאה.
ופת שנאפה באיה"נ ונתערב באחרים לכאורה הוי כחבית יין שנתערב בה יי"נ ונאסרה ושוב נתערבה חבית בחבית דנראה דלרשב"ג אי לא מקילינן כותי' רק בחבית בחבית ה"נ צריך למכור את כל החביות חוץ מחבית המעורבת ולא סגי בחוץ מיי"נ שנתערב, וא"כ ה"נ לדעת הרמב"ן דשבח עצים בפת הוי כיין ביין כשנתערב הפת באחרים צריך לר"א להוליך ליה"מ כל דמי הפת ולא סגי בדמי עצים וגם לא הותר לאכילה רק למכור לנכרי, וכן לדעת הראב"ד דחשיב כל הפת כאיסור בעין אבל קשה לפ"ז הא דאמר ר"א בנטל הימנה כרכר וארג בו את הבגד ונתערב באחרים יוליך הנאה ואי דאכתי אסור ללובשן ולא הותר אלא למוכרן לנכרי א"כ תקשה הא אסור למוכרו לנכרי דלמא אתא לזבוני לישראל, ולכן נראה דבנתערב באחרים מקילינן אפי' לאכילה אע"ג דחבית בחבית אין תקנת ר"א מתרת לאכילה הכא פת שנאפה בעצי איסור ובגד שנארג באיסור קיל טפי [וכדאמר שם מ"ט ב' ל"ש אלא פת אבל חבית לא] וכשנתערב מותר ליהנות הנאת הגוף בתקנת ר"א. [ויש לעי' לדעת הרז"ה שהביא הרא"ש שאין תקנת ר"א רק למכור לנכרי, א"כ מאי תקנה היא זו הלא אסור למכור לנכרי פת ובגד, ובירו' משמע דדוקא במשנה דערלה לעשות כרשב"ג יש איסור משום דלמא אתא לזבוני לישראל אבל מתנ' דע"ז ניחא].
וא"ת אכתי תקשה מתנ' דערלה דקתני בגד שנתערב באחרים כולם ידלקו ואכתי למה ידלקו יוליך הנאה, וי"ל שאין לדייק אלא מרישא דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אבל סיפא דקתני פלוגתת ר"מ ורבנן לא שייך למתני תקנה דבתקנה לא פליגי אלא פליגי בביטולו.
ובמלחמות שם סיים ולדברי כולנו סיפא דתנן בערלה נתערב באחרים עולה באחד ומאתים בא להודיעך שהוא עצמו בטל אף לאכילה כו', ונראה מדבריו ז"ל דגם בנתערב אין מתירין הנאה מגופו של התערובות ע"י הולכת הנאה אלא היתירו של ר"א היינו למכור, ובמתנ' לא נחית לתקנה אלא לדין ביטול וביטול מהני אף לאכילה, וכונתו ז"ל אע"ג דרישא ידלק דוקא ולא מהני הולכת הנאה ובנתערב מהני הולכת הנאה וא"כ נתערבו באחרים כולן ידלקו דקתני ע"כ לאו דוקא אלא דאיכא תקנתא בהולכת הנאה, וא"כ היה ראוי לתנא למתני נתערבו יוליך הנאה ולאשמעינן דהעירוב הועיל להתיר הנאה ע"י הולכת הנאה, ולזה פי' רמב"ן שאין התנא בא כאן רק לאשמעינן דין ביטול לאכילה ולאשמעינן דעולין בר"א, אבל דין פדיון לא איירי כאן, ומיהו ברישא שפיר דייק בירו' דלא הו"ל למתני ידלקו בזמן שיש תקנה.
ומ"מ למדנו מדבריו ז"ל דגם בנתערב אין מתירין אלא למכור לנכרי, והדבר תימא דא"כ איך תתקיים תקנת ר"א כיון דאין מוכרין פת ובגד לנכרי וצ"ע.
ד) וכל דברי הרמב"ן כדעת רשב"ם דתקנת ר"א הוא בכל איסורי' שבתורה, אבל לדעת תו' יבמות פ"א ב' והרא"ש ע"ז שם שאין תקנת ר"א אלא בע"ז אבל לא בשאר איסורים ל"ק כלל בערלה שם מהא דר"א, ולפיכך י"ל דר"א מתיר אפה בו את הפת וארג בו את הבגד לאכול וללבוש ע"י הולכת הנאה ואפי' בלא תערובות דגורם קיל טפי מיין ביין ואפי' אי ר"א לא אמר ביין ביין הכא מותר וכדאמר מ"ט ב' ל"ש אלא פת אבל חבית לא אלמא פת קיל טפי, וביין ביין אפשר דלית לי' לר"א תקנתא דידי' ואפי' בסתם יינן וזו דעת הר"ן.
ומיהו לדינא קיי"ל כדעת תו' והרא"ש והר"ן דאין תקנת ר"א אלא בע"ז אבל לא בשאר איסורים [וכמש"כ ש"ך סי' ק"י סק"ב] ובשאר איסורים לא מהני הולכת הנאה אפי' לענין היתר מכירה לנכרי ואפי' אפה הפת בעצי ערלה ונתערב בפתין אחרים דאיכא תרתי לטיבותא שלא נאסר אלא ע"י גרם האיסור וגם נתערב, ובע"ז דמהני הולכת הנאה יש חילוק שאם נאסר בגרם ונתערב כגון אפה בו את הפת ונתערב וארג בו את הבגד ונתערב מותר לאכול וללבוש אחר שהוליך הנאה, ואם נתערב גוף האיסור אם נתערבה חבית בחביות מוליך הנאה ומותר למכור אבל לא לשתות, ואם נתערב יין ביין לא מהני כלל הולכת הנאה ובסתם יינן אפי' יין ביין מותר ודוקא למכור אבל לא לשתות, ונקטינן כפשטן של דברי הרי"ף דלא עדיפא תקנת ר"א מתקנת רשב"ג דלא שרינן יין ביין ביי"נ גמור, רק בסתם יינן, ול"ק מהא דלא שרינן באפה את הפת בעצי ערלה כמו דשרינן יין ביין בסתם יינן דבשאר איסורים ליתא תקנת ר"א, ובאפה את הפת בעצי אשרה ליתא לתקנת ר"א בלא נתערבה דלא עדיף מיין ביין, א"נ כיון דכל הפת נתהוה באיסור הוי ככולו איסור וכמש"כ הרמב"ן בשם הראב"ד כמש"כ לעיל.
ה) הא דעירוב חבית בחביות אנו מתירין מכירה ע"י הולכת הנאה ואין אנו מתירין שתי', יש לעי' ממ"נ אי חשבינן לי' כאילו היה לו פדיון ונפדה א"כ יהא מותר לשתי', ואי לא חשיב פדי' למה מותר לו למוכרו והלא מכירה היא אחת מדרכי הנאה, וי"ל כיון דיין לפעמים מתסר בשתי' ומותר בהנאה א"כ לעולם יש ביי"נ שנאסר בהנאה גם איסור שתי' ולענין איסור שתי' לא שייך פדי' והלכך אסור בשתי', ועדיין קשה לדעת הרז"ה דגם בפת שנתערב אין מתירין לאכלו ע"י הולכת הנאה ומ"מ מתירין למכרו ומה הפרש יש ביניהן, וי"ל דאין תקנת ר"א אלא בהנאת ממון דיש מקום לומר דאין כאן הנאת ממון כיון שמפסיד כנגדן אבל לא שייך לומר שאין כאן הנאת החיך מפני שמפסיד ממון כנגדו.
וא"ת הרי יי"נ תופש דמיו וא"כ כי מוכר כל החביות הרי נאסרו הדמים וכי קני אוכל הרי נהנה חכו בשעה שאוכל, וי"ל כיון דהתירו חכמים בהולכת הנאה שוב אין הדמים נתפשין.
ו) ר"ן ס"פ כ"ה כתב דהא דבגד שצבעו בקליפי ערלה לא מהני הולכת הנאה משום דיש שבח סממנים ע"ג הצמר והוי כבעין ואין האיסור בעין ניתר בהולכת הנאה, מיהו יש לעי' א"כ מאי קשיא לי' לר' חגי בירו' ליעבד כרשב"ג כיון דחשיב כאיסור בעין לא שייך הא דרשב"ג וכמש"כ רמב"ן במלחמות פסחים דהרי איה"נ אסור ליתן במתנה וערלה בשריפה, וע"כ דר"ח בירו' ס"ל דאין שבח סממנים, והא דאסור בערלה משום דרבינן מקרא והוי כארג בו את הבגד, והא דצריך לרבויי אפשר דלא נחשוב כמקלי קלי איסורא מקדם.
ומהא דאפה בו את הפת דקתני תדלק וכן בישל בו תבשיל דקתני ידלק ל"ק, די"ל דקתני לי' לאשמעינן דמודה בהו ר"מ דעולה בר"א, ועיקר דיוקא אינו אלא בריש פרקא בבגד שצבעו דהו"ל למתני תקנתא, כ"ז פי' הר"ן.
כ' עוד הר"ן דהא דרשב"ג אפי' לא נתבטל האיסור וכדמוכח מבגד שצבעו בקליפי ערלה והרי יש שבח סממנים כדאמר ב"ק ק"א, והדבר תימא אי מחמרינן יין ביין כמו כן ראוי להחמיר חבית בחבית במקום שרוב יי"נ וכש"כ באיסור ניכר, והרי אסור ליתן יי"נ במתנה וכדמוכח פסחים כ"ב א' דמוכיח דגיד מותר בהנאה מהא דשולח אדם ירך ומהא דמושיט אמה"ח לב"נ וכמש"כ תו' שם, והרי ערלה מצותו בשריפה, וע"כ לא התיר רשב"ג אלא משום שנתבטל מה"ת, וע"כ דבירו' סברי דאין שבח סממנים וכמש"כ במלחמות וצ"ע.
ז) פסחים ע"ה א' תוד"ה וגרפו, ותימא לר"י כו', נראה תוכן דבריהם ז"ל דכיון דעוממות מותרין אלמא דלאחר שכלה האיסור מותר א"כ כש"כ דחום המובלע בתנור מותר ותירץ ר"י דאין ה"נ מחמת עצמו אין לאסור החום אבל יש לחשוב את החום כפת הנאפה וככוסות וצלוחיות שהוסקו בעצי איסור וה"נ החום הוא חפץ הנתהוה בעצי איסור, והקשו א"כ ראוי באמת לאוסרו ותירצו דגם כשאבוקה כנגדו אין אסור אלא מדרבנן, ור"ל ולא גזרו בחום המתהוה, והקשו דא"כ אינו ענין להא דגרפו וצלה בו שהרי באמת חשיב כאבוקה אלא משום דגם באבוקה שרי מן הדין וגם מדאמר יש שבח עצים בפת משמע שאסור מן הדין ומאן דמתיר לית לי' שבח עצים.
מיהו עיקר סוגית הגמ' צ"ע מאי מקשה מגרפו וצלה בו, הא מאי דמסיק הכא אעצים דאיסורא קא קפיד כו' הוא סברא מוכרחת, ואי דחשיב החום כדבר המתהוה א"כ שפיר י"ל דאינו אש ומ"מ אסור משום מתהוה, ואפשר דמספקא לי' בחום שאין בו ממש אי חשבינן לי' כנמצא וכמתהוה ע"י איסורי הנאה או לא חשיב כמתהוה מפני שאין בו ממש והוא עצמו אין בו איסור דכבר קלי האיסור, והוי סבר דאי חשיב החום עדיין צלי אש הוי כשלהבת הנמצא ויש לדון בו דין מתהוה ע"י איה"נ אבל אי לא חשיב אש כלל אינו חשוב ליאסר משום מתהוה, ודחי דאפי' אי חשיב עדיין אש אינו נידון כנמצא הנוצר מאיה"נ אלא זה האפר של איה"נ.
והנה לכאורה נראה מדברי התו' שמסתפקים שיהא הפת הנאפה כנגד אבוקה אסור מה"ת, אבל נראה שאין ספק בזה שהפת מותר מה"ת, שהרי תנן ע"ז מ"ט ב' באפה בו את הפת וארג בו את הבגד דר"א אומר יוליך הנאה ליה"מ ותקנה זו אינה אלא באיסור דרבנן שאילו פת אסורה מה"ת ודאי אין פדיון לע"ז ולדעת הרז"ה והר"ן מתיר ר"א אפי' לא נתערב וכ"ד רש"י, ואפי' לדעת תו' והרא"ש דלא התיר ר"א אלא בנתערבו מ"מ אם היה באותו פת איסור דאוריתא אין ראוי להתיר כאן יותר משאר תערובות חבית בחבית דלא שרינן לאכילה והכא דעת הר"י והרא"ש להתיר באכילה [ואע"ג דמשנת ע"ז איירי אפי' בגחלים עוממות כמש"כ הש"ך סי' קמ"ב הרי לא גרע גחלים עוממות של כו"מ מאבוקה של שאר איסורים ואי אבוקה בשאר איסורים דאוריתא גם גחלים של אשרה דאוריתא] ועוד דבירו' אמר ימכרנו חוץ מדמי איסור ואין ראוי להתיר איסור דאוריתא בזה וכמש"כ הרמב"ן במלחמות פסחים שם, אלא ודאי כיון שאין כאן תערובות איסור אלא גרם אין אסור מה"ת, וכונת תו' דר"י תירץ דהא דאסור כנגד אבוקה הוא מדרבנן, ר"ל שאין פת הנאפה כנגד אבוקה חשיב כבגד הנארג בכרכר של אשרה מן הדין שאין השלהבת איסור אף שהוא קשור בעצים ומ"מ אסרוה חכמים להפת אבל לא גזרו בגרופה, ובזה לא ניחא להו אלא משמע דכנגד שלהבת הוי כנארג הבגד בכרכר והכא דנו באפה בחום שיהא כאפה כנגד אבוקה והוי כנארג הבגד בכרכר, אבל אין ה"נ דגם ארג את הבגד בכרכר של אשרה אין אסור רק מדרבנן.
ח) כ' הר"ן ס"פ כ"ה בשם הר"י דלא אמר ר"א יוליך הנאה אפי' ע"י תערובות אלא בסתם יינן וכן בשאר איסור דרבנן אבל איסור דאוריתא שנתערב לא, ומוכח לה מהא דתנן בגד שצבעו בקליפי ערלה נתערב באחרים כולם ידלקו וכן בחבילי תלתן, ויש לעי' הא גם באפה בו את הפת ובישל בו את התבשיל תנן נתערב כולן ידלקו, והלא בזה אמר ר"א יוליך הנאה, ואפשר דסבר דהתם גם בלא נתערב יש לו תקנה ומתנ' לא איירי בתקנה אלא בדין ביטול, אבל בצבע בו את הבגד וחבילי תלתן אם איתא דהתערובות מתירן בתקנת ר"א הו"ל למתני.
כ' המ"א סי' תמ"ה סק"ו דפת שנאפה באיסור חמץ בפסח אין למוכרו חוץ מדמי עצים וכמש"כ המרדכי פ"ב דפסחים, ונראה דכיון דדעת רמב"ן במלחמות פסחים כ"ז דכל איסורים שבתורה לא חמירי מסתם יינן וכדאמר פסחים ל' ב' כל דתיקון רבנן כעין דאורית' תיקון, וכ"ד הר"ן ס"פ כ"ה, וזה דעת ר"י מפריש במרדכי שם, יש להקל בדבר, ועוד דאפי' אפה בעצי אשרה אפשר דאיתא תקנת רשב"ג דזה קיל מיי"נ כיון דאין איסורא בעינא וכמש"כ רש"י בתקנת ר"א וכמבואר ברא"ש ור"ן.
ומש"כ המ"א דכנגד אבוקה אסור מה"ת, למש"כ לעיל סק"ז אין איסורו אלא מדרבנן.
ומש"כ המ"א דכ"מ בר"ן צ"ע כונתו ז"ל, דהר"ן כ' פסחים כ"ז דקערות וכוסות וצלוחיות אי אפשר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור משום דלמא אתא לזבוני לישראל, הרי בהדיא דס"ל דהוי כדין סתם יינן, וכן מש"כ דכ"מ במלחמות אינו מובן, דהרי במלחמות כ' בהדיא להיפוך.
והמחבר סי' תס"ז ס"י פסק כדעת הר"י מפריש אבל הרמ"א כתב המנהג להחמיר וכ"כ בריש סי' תמ"ז, והמיקיל במקום הפסד יש לו על מי לסמוך, ובפרט שמעיקר הדין הלכה כרשב"ג אפי' יין ביין רק למעשה מחמרינן וכדאמר ע"ז ע"ד א'.
ט) פסחים כ"ו ב' אפה בו את הפת כו', נראה דבאפה בו את הפת באבוקה או בלוחשות למאן דאסר אסור אפי' למ"ד זוז"ג מותר דשבח עצים בפת חשיב כגורם אחד, ואע"ג דהתנור גורם שלא יפזר החום מ"מ לא חשיב התנור בשביל זה גורם שני, ואע"ג דדופני התנור מתחממין ומסייעין באפי' [וחום התנור חשיב היתר כדמסקינן ע"ה א'] מ"מ העצים עיקר וכמש"כ תו' שם בשם הירו', וליכא מאן דפליג בסברא זו דהא באבוקה כנגדו מודים חכמים לרבי, אלא טעמא דחכמים דס"ל דכבר כלה האיסור ואין כאן גורם איסור כלל, וכן למ"ד דרבנן פליגי גם באבוקה כנגדו ג"כ טעמיהו משום דהשלהבת היתר אבל אילו היה השלהבת איסור לא הוי חשיב התנור גורם שני ולא פליגי אדרבי דיש שבח עצים בפת, וכ"ז מבואר בתו' ד"ה חדש.
והנה אפה בו את הפת קאי בין אחדש בין אישן דרבי אוסר אפי' בישן ורבנן מתירים אפי' בחדש, ולא מבעי למ"ד זוז"ג מותר דהתנור מותר אלא אפי' למ"ד זוז"ג אסור דהתנור אסור [למ"ד דמודים חכמים באבוקה והתנור הוסק באבוקה] מתירים חכמים הפת שנאפה בגחלים לוחשות כיון דנאפה בהיתר אין גרם התנור אוסר דכשם דשבח עצים עיקר לאסור למ"ד זוז"ג מותר, ה"נ שבח עצים עיקר להתיר למ"ד זוז"ג אסור, וכ"מ בברייתא דהא קתני חדש יותץ כמ"ד זוז"ג אסור ומ"מ סיים דאפה בו את הפת חכמים מתירים ומשמע אפי' בחדש, וכן בגחלים עוממות דלכו"ע מותר היינו אפי' בחדש למ"ד יותץ.
ומיהו לכתחילה יוצן ואפילו גרף ונתן עצי היתר אסור לכתחלה דלכתחלה אסור ליהנות מחום שבגחלים עוממות ומחום שבדופני התנור, ולענין לכתחילה חשיב חום הזה כדבר שנתהוה באיסור וכמש"כ רש"י כ"ז א' ד"ה יוליך.
י) למ"ד דאפי' אבוקה כנגדו שרו רבנן, פי' תו' דס"ל דמקום השלהבת הוי כגחלים, ולפ"ז בדבר דאפרו אסור מודים חכמים, וקשה לפ"ז הא דמבעי לי' בעצי הקדש [וכמו שהק' מהרש"ל] כיון דאפרו אסור, אבל י"ל דרבנן ס"ל דאע"ג דהשלהבת קשור בעצים חשיב בפני עצמו והוא היתר, ומבעי לי' אי גם בהקדש מותר, ומסקינן דבהקדש כיון דהשלהבת קשור בגחלת חשיב הקדש [והא דאמרו בגמ' דהקדש לא בטיל היינו משום ממון הקדש והלכך אפי' באינו מינו אינו בטל, ול"ק לפ"ז קושית תו' הא הוי דבר שיל"מ דזה אינו אלא במב"מ והכא משום ממון קאמר וכמש"כ לעיל סי' נ"ז, והא דאמר נדרים נ"ח א' בהקדש משום יל"מ בפדיון אינו מדרבנן אלא מדאוריתא אפי' בא"מ ואפי' אם בהדיוט אינו נעשה שותף בפת אלא יכול לתבוע מה שנהנה בהקדש הוי כמדעת וכמו שהתנה שיזכה במה שיהנה וכדאמר ב"ק כ"א, ומיהו בגמ' לא אמר אלא בשוגג לענין מעילה, ואפשר דה"נ בכל נהנה מן ההקדש, וכל מקום שהקדש לא בטל יש לו תקנה בפדיון ואי"צ לפדות כל הפת אלא הנאת עצים ופדיון זה חייל מה"ת, ואפשר דכ"ז אינו אלא מדרבנן, ומ"מ נראה דהחמירו חכמים למחשב שיש כאן ממון הקדש שהרי חשבוהו יש לו מתירין הרי שיש כאן פדיון ויש כאן חיוב ממון, ומיהו אי לא נתערב ממשו אלא טעמו מין בשא"מ ואין בו כדי נו"ט גם בהקדש מותר כדתנן פ"י דתרומות מ"ה בתלתן שהרי אין כאן הנאה, ומיהו מין במינו גם כה"ג אסור שהרי נתוסף טעם].
ובזה ניחא דמבעי לי' לרבנן ולא מבעי לי' אליבא דרבי דהלכתא כותי' ובגחלים עוממות, אלא דלרבי ודאי אסור בהקדש אפי' עוממות אלא דמבעי לי' לרבנן דוקא.
הא דמבעי לי' ע"ה א' לדברי האוסר דוקא היינו כמ"ד דחכמים מתירים אפי' כנגד אבוקה, א"נ נקט לדברי האוסר וה"ה אי גם רבנן אוסרין באבוקה גם זה בכלל לדברי האוסר.
הא דתנן ע"ז מ"ט ב' חדש יותץ הוא כמ"ד זוז"ג אסור ולא קיי"ל כן, אבל הא דתנן התם אפה בו את הפת אסורין בהנאה הוא לכו"ע משום דיש שבח עצים בפת ואפי' בגחלים עוממות כיון דאפרן אסור, ואי מודים חכמים באבוקה משנתנו אפי' לרבנן דכשם שמודים באבוקה של עצי ערלה ה"נ מודים בעצי אשרה אפי' בגחלים עוממות, אבל אי חכמים פליגי אפי' באבוקה ה"נ בעצי אשרה פליגי למש"כ לעיל דטעמם דקישור לעצים לאו מילתא היא דמ"מ השלהבת היתר ומשנת ע"ז כרבי. [ומיהו כיון דמתנ' דהתם ס"ל זוז"ג אסור א"צ לטעם דיש שבח עצים אלא אפי' אם העצים כשאר גורם אסור, וכן פי' הר"ן שם משום זוז"ג] ואע"ג דמודים חכמים בעצי הקדש, עצי אשרה לא דמו לעצי הקדש, ואע"ג דיהיב בגמ' טעמא משום דבאלף לא בטל וה"נ ע"ז אוסר במשהו, לא דמי דהקדש אוסר משום ממון הקדש וכמש"כ לעיל, ועוד דלא מצינו דע"ז אוסר במשהו אלא במינו בלח וכדתנן ע"ז ע"ג א', אבל שלא במינו בנו"ט וביבש ביבש דוקא דבר שבמנין אוסר במשהו וכדמסקינן שם ע"ד א', מיהו הר"ן שם כתב דכל שהוא משום לתא דכו"ם אוסר אפי' אינו דבר שבמנין ובפ' כ"ה במתנ' דאפה בו את הפת הביא פלוגתא בזה, ודברי המ"א ז"ל סי' תמ"ה סק"ה הם כדברי הר"ן, אבל הרמ"א סי' קל"ד ס"ב סתם כדעת רש"י ותו' דגם בע"ז בעינן דבר שבמנין, ועיי"ש בבהגר"א סק"ח.
ואם הסיק התנור בעצי אשרה וגרף נראה דמותר, ולא דמי לגחלים עוממות, דגחלים עוממות אסורות בע"ז כאפרו, אבל חום שבדפנות למאי דמסקינן ע"ה א' דמותר הו"ל כשלהבת, ואע"ג דמבעי לי' שיהא עדיף מגחלים עוממות היינו דבחד צד הוא עדיף דנתהוה מעצים דאיסורא אבל בחד צד הוא קיל שאם אינו נחשב כמתהוה באיסור מחמת עצמו הוא כשלהבת בלא גחלת, והלכך למסקנא גם בהסיק בעצי אשרה וגרפו ואפה בו מותר, ודברי הש"ך ז"ל סי' קמ"ב סק"י צ"ע.
והנה משנת ערלה פ"ג בתבשיל שבשלו בקליפי ערלה ותנור שהסיקו בקליפי ערלה אי מודים חכמים באבוקה אפשר לאוקמי מתנ' אפי' כחכמים, אבל אי פליגי רבנן גם באבוקה ע"כ מתנ' כרבי.
פסחים כ"ו ב' תוד"ה בין, דהכא הוי בדיעבד ואם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור, נראה דאסור ליקח תנור של משמשי כו"מ ולאפות בה מה"ת, שהרי נהנה בשימוש, ולא שייך כאן היתר זה וזה גורם, והלכך אין טענה משום הפסד התנור, אלא העיקר שאין התנור נאסר מה"ת אלא מדרבנן, והלכך כיון שאין התנור משמש כקערה וכוס אלא שימושו הוא שמשתתף עם העצים למ"ד זוז"ג מותר לא אסרו בזה, ומיהו בגרפו ולא צננו אסרו חכמים להניח בו עצי היתר ולאפות בו משום הנאת החום המובלע, ועל זה נתנו טעם דהקילו בזה בחדש מפני הפסד אף שהיה ראוי להחמיר שהרי נהנה מתנור הנעשה באיסור.
יא) כ' הטור סי' קמ"ב שאם אפה בו את הפת תלוי בפלוגתת זוז"ג, והיינו באפה בגחלים שאם אפה באבוקה סיים דיש שבח עצים, ולכאורה הדברים תמוהים דלא מצינו שום פלוגתא באפה בו את הפת שיפלגו בזוז"ג אלא לכו"ע כל שנאפה בחום האסור הפת אסורה משום יש שבח עצים, והא דשרו רבנן משום דקלי איסורא ואפי' למ"ד זוז"ג אסור מותר וכמש"כ רש"י כ"ז א' ד"ה יוליך.
ואמנם נראה דהטור לא פי' כן אלא אפי' גחלים עוממות החום הוא איסור שהחום הוא בא מעצים דאיסורא, אלא שכל שאין האיסור קיים בשעת אפי' לא חשיב לבטל את שאר הגורמים ומותר משום זוז"ג, אבל כשהאיסור קיים בשעת אפיה אמרינן יש שבח עצים בפת, וא"כ באבוקה כנגדו ודאי אסור למאי דקיי"ל כרבי, אבל גחלים אפי' לוחשות מותר לדעת הרי"ף והרמב"ם והר"ן וזו דעת הטור.
ולפי' זה הא דתניא בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר, סותר הא דקתני רישא חדש יותץ, ותרי תנאי נינהו, חדא כמ"ד זוז"ג אסור וחדא כמ"ד זוז"ג מותר, ותנא מפרש דבהא דנחלקו רבי ורבנן אי יש שבח עצים בפת והיינו למ"ד זוז"ג מותר מודה רבי לחכמים בגחלים עוממות או בלוחשות דלא חשיב שבח עצים ומותר משום זוז"ג, ומ"מ נסתפקו בגמ' בדעת רבי, ואי סבר רבי חדש יותץ א"כ סבר זוז"ג אסור ואפי' אפה בגחלים נמי אסור, ומיהו אנן נקטינן דזוז"ג מותר ואין אנו אוסרין את הפת רק בנאפה באבוקה ומשום שבח עצים.
ומשמע בטור דאפי' בעצי אשרה דאפרה אסור מ"מ כל שאין העצים קיימים אין כאן שבח עצים שהרי יש כאן חום הנשאר ממה שכבר נשרף וכלה וחום מותר גם באשרה אלא שהחום אסור מחמת שנתהוה באיסור וזה לא חשיב שבח עצים אלא כשאר איסור הנאה הגורם והוא ניתר בגורם שני של היתר. [וכן נראה מדברי הר"ן במשנה מ"ט ב' שפי' טעם המשנה משום זוז"ג אסור, וכ"מ ברמ"ך שהביא הכ"מ פ"ג מה' חמץ הי"א].
מיהו כל זה נסתר מדברי הטור או"ח סי' תמ"ה, דשם כתב דאם אפרו של חמץ אסור אף כשבשל ואפה בגחלים עוממות אסור, אבל אם אפרן מותר עוממות מותר, וזה מסכים לפרש"י דהיכי דהגחלים מותרין אין כאן גורם איסור כלל, וכשהגחלת אסור או אפה ובישל באבוקה יש שבח עצים בפת ותבשיל.
וכן דברי הרמ"ה שהביא הטור סתומין, דלפי מה שסיים דכ"ד הרא"ש שהביא המשנה לפסק הלכה, משמע דדעת הרמ"ה דקיי"ל בע"ז חדש יותץ והזכיר הפת שנאפה בעצי איסור, ור"ל אפי' אפה אחר שהיו גחלים עוממות, ולא היה ראוי להזכיר כרכר דשם לא הוי זוז"ג וכמש"כ תו' מ"ט א' ד"ה שאם, דאין ב' גורמים אלא בחד ענינא, והש"ך פי' דברי הרמ"ה דאוסר גחלים עוממות משום דע"ז אפרו אסור, ולא משמע כן כלל דהלא זה דבר פשוט וליכא מאן דפליג עלה ולמה תלה בתחלת דבריו בדין זוז"ג.
ואי הרמ"ה אוסר זוז"ג כדי לקיים המשנה דע"ז להלכה, יש לישב קו' הב"י, דהא גם בע"ז קיי"ל זוז"ג מותר, דזוז"ג דהוזכר בפסחים הוא מחודש שהרי התנור נגמר כולו באיסור וראוי לאוסרו כמו בגד שנארג בכרכר ומה טענה היא זו שתשמיש התנור הוא בשותפות הפת והעיקר שהקילו כאן חכמים וכמש"כ לעיל, ואילו לא מצינו ברייתא חדש יוצן לא הוינן מחדשין להתיר התנור משום זוז"ג. והלכך שפיר י"ל דנהי דמקילינן בשאר איסורים בע"ז לא מקילינן בזוז"ג כהאי, וכן הא דכ' הטור להקל בגחלים עוממות דחשיב זוז"ג אינו מוכח די"ל דבע"ז מחמרינן בזוז"ג כהאי ואמרינן יש שבח עצים, ואפי' בתנור שגרפו י"ל דאסור וחשבינן החום לעיקר, ואע"ג דבגמ' ע"ה א' משמע דדנו אם החום אסור, י"ל לדעת הטור שדנו אם החום חשיב כתחלת האש ואז יש בו דין שבח עצים בפת אבל בכל אופן חשבינן לי' לגרם איסור מדרבנן, ואפשר דבגרף מותר גם להרמ"ה, ואין דברי הרמ"ה אלא בגחלים עוממות, וס"ל להרמ"ה דכה"ג לא חשיב גורם אלא כל שהגחלת אסור דינו כעצים דאמרינן יש שבח עצים בפת ואין כאן היתר דזוז"ג.
ואפשר דבמקום דהגחלים מותרין מודה הטור דהוא היתר גמור ולא הוי אפי' חד גורם אלא במקום דאפרו אסור אכתי לא חשיב יש שבח עצים, אלא חשיב גורם כשאר גורמים, ובזה ניחא כל דברי הטור, וכן נראה מדברי הר"ן במתנ' מ"ט ב' ומדברי הרמ"ך שהביא הכ"מ, ומ"מ מסיק הטור בשם רמ"ה דאסור, ואע"ג דבעלמא זוז"ג מותר גם בע"ז, הכא בע"ז מחמרינן דחשיב גחלים כעצים, ובזה ניחא הא דמבעי לי' בהקדש, והקשה מהרש"ל הא בהקדש אפרו אסור, דזה אינו מספיק דאכתי הוי זוז"ג ומסקינן דבהקדש אסור, ואפשר דגם ע"ז חמיר כמו הקדש וכן חמץ בפסח, וכן פי' המ"א סי' תמ"ה דברי הרמ"ה דבאמת לא אמרינן יש שבח גחלים בפת והוי זוז"ג, ומ"מ מחמרינן בדברים האוסרין במשהו למיסר כאן דמ"מ עדיף זוז"ג זה מזוז"ג דעלמא, דהא בעצים חשיב העצים עיקר, וה"נ מחמרינן בגחלים למחשבינהו כעצים.
ודברי מהרש"א ז"ל פסחים כ"ו ב' קשים שפי' יש שבח עצים דר"ל דחשיב גורם איסור ובתנור ישן מותר, וזה נגד כל הפוסקים אלא יש שבח עצים אסור אפי' בתנור ישן דנחשב כולו איסור.
ומ"מ לענין הלכה נראין דברי הש"ך דבעצי ערלה כנגד אבוקה אסור וגחלים לוחשות מותר, ובאשרה אפי' גחלים עוממות אסור, והסיק בו תנור חדש יוצן אפי' בעצי אשרה, מיהו מה שאסר הש"ך בעצי אשרה אפי' גרף, אין הדבר מוכרע והדעת נוטה שזה מותר וכמש"כ לעיל, וגחלים עוממות של ערלה מותר אפי' בתנור חדש דגחלים עוממות הוי גרם היתר, ואפי' גחלים לוחשות להפוסקים לקולא, ובט"ז וש"ך ל"מ כן ואין מובן טעמם, וכן הא דגרפו ע"ה א' מותר אפי' בחדש, דאפי' אם נחשוב את התנור לאיסור אכתי אין הפת נאפה בתנור אלא בחום התנור, וע"כ דהתנור והחום הם שני דברים, שאם נחשוב התנור החם כחד חפץ וכנעשה באיסור דין הוא לאסור גם גרף את הישן, דהרי יש שבח חום בפת, אלא ודאי החום נידון לעצמו והוא היתר, א"כ למ"ד זוז"ג מותר ודאי מותר, ואפי' למ"ד זוז"ג אסור יש להתיר למש"כ לעיל משום שהחום הוא העיקר, ועוד הלא התנור הוא ג"כ היתר שהרי לא אסרו חכמים את התנור דקיי"ל חדש יוצן, והגר"א ז"ל סי' קמ"ב ס"ק י"א הסכים עם הט"ז דחדש לא מהני גרף דהוי כקערה ואינו מובן וצ"ע.
ודעת הש"ך ס"ק י"א במסקנתו כמש"כ דהחום הוא גרם היתר, מיהו מש"כ הש"ך שם בקדירה שאם לא נתן בה התבשיל עד אחר ששפת הקדירה על האש של היתר התבשיל מותר תמוה, וכי נתן התבשיל בקדירה מקדם מאי הוי הלא נתינה בתנור אינו אוסר התבשל והבישול הוי זוז"ג, ולמש"כ לעיל אפי' למ"ד זוז"ג אסור כה"ג מותר דהחום הוא העיקר, וכן מש"כ הש"ך בסק"י דתנור חדש מותר משום זוז"ג צריך להסיק התנור מקדם שנותן הפת תימא, ובפשוטו נראה דהא דמסקינן פסחים כ"ז א' דקדירה הוי כקערה משום דבקדירה משמשין גם הנחה כמו בקערה והלכך קדירה הנגמרת באיסור אסרו חכמים, אבל תנור אין תשמישו אלא אפיה ואין היתר בקדירה אם יתנו בה כשהיא על האש, ואין איסור בתנור אם יתן ואח"כ יסיק, ולענין דיעבד אף אם בישל בקדירה שנגמרה באיסור מותר בין שנתן בתוכה קדם שנתנה על האש ובין שנתן בתוכה על האש.
יב) תקנת ר"א להוליך הנאה ליה"מ היא דוקא קדם שיאכל את הפת וילבוש את הבגד, אבל אסור לי' לאכול וללבוש קדם שהוליך הנאתה וכדאמרו לי' אין פדיון לעכו"מ, אלמא דהא דר"א מעין פדיון הוא, וכ"ה ל' הר"מ פ"ז מה' כו"מ הי"ג י"ד, וכ"ה ל' הטור סי' קמ"ב וסי' קל"ד, ואפי' במקום שאין היתר אכילה ושתיה אלא הנאה צריך להוליך מקדם הדמים ליה"מ ואז יהי' מותר לו למכור הכל וכל' הגמ' מ"ט ב' שקיל ד' זוזי ושדי בנהרא ונשתרי לך וכן פרש"י שם, אבל אסור לו למכור הכל ואח"כ יוליך דמי אותה חבית ליה"מ.
וכן רשב"ג דמתיר חוץ מדמי יי"נ שבו לא התיר אלא כשאינו מקבל דמי אותה חבית, אבל לקבל כל הדמים ולהוליך דמי אותה חבית ליה"מ אינה לא בתקנת ר"א ולא בתקנת רשב"ג.
ויש לתמוה על ל' הר"מ פט"ז מה' מ"א הכ"ט דמשמע דמתיר למכור הכל ולהוליך אח"כ דמי החבית ליה"מ, ולא יתכן לפרש כן בתקנת ר"א, דהא ר"א איירי להתיר באכילה ולהתיר ללבוש הבגד ואינו מוכר כלל לנכרי [וכ"כ הגר"א סי' קמ"ב סק"ט על ל' השו"ע שהוא כל' הר"מ והוא מוכרח שהרי אין מוכרין פת ובגד לנכרי כדאמר בירו'] ואי הוא בתקנת רשב"ג, קשה דהא ע"כ צ"ל דמותר למכור חוץ מדמי יי"נ שבו, דאי זה באמת אסור איך יתכן שישנה לישנא דימכור חוץ מדמי יי"נ שבו בזמן שזה אסור ואין ההיתר רק לקבל כל הדמים ולהוליך דמי היי"נ ליה"מ, אלא ודאי דגם למכור חוץ מדמי יי"נ מותר וא"כ מנלן לחדש היתר למכור ולקבל כל הדמים ולהוליך אח"כ, ובסברא ודאי י"ל דמוכר חוץ מדמי יי"נ עדיף, ועוד למה שבק רבנו מה ששנה רשב"ג ומה ששנה ר"א ונקט תקנה אחריתא, ומש"כ בכ"מ דרבנו מפרש דהא דר"א ורשב"ג חד מלתא וכ"כ הגר"א סי' קל"ד סק"ה, ותימא איך יאמר כל תנא חציו ולא יפרש, ואין כל דברי התנא מתפרשין בלא דברי חברו, ועוד דהא ר"א במתנ' מ"ט ב' איירי בהיתר אכילה ואינו מוכר כלל, וכן העתיקו הר"מ פ"ז מה' כו"מ וכמש"כ לעיל, ועוד דהא תקנת ר"א לא מהני בלא תערובות לדעת הר"מ ואילו תקנת רשב"ג אפי' בלא תערובות וכדמוכח בירו' פ"ג דערלה דפריך בבגד שצבעו ליעבד כרשב"ג, ואפשר דהר"מ מפרש כפרש"י מ"ט ב' דרשב"ג לית לי' תקנת ר"א ואנן דקיי"ל כתקנת ר"א אין אנו צריכין לתקנת רשב"ג ולא שנה הר"מ אלא תקנת ר"א ויהיו דברי הר"מ מילי מילי, וה"ק נתערב סתם יינן כו' וימכר כולו לעכו"מ, ר"ל שאין היתר שתי' ויהי' מוכרח למכור הכל לנכרי, וכיצד יעשה הלא מעורב כאן מקצת שאסור לי' ליהנות מהן, ולזה אמר שיוליך דמי היין האסור שבו ליה"מ, ומה שסיים ויהנה בשאר המעות היינו משום שנפסד דמי היין האסור נשארה הנאתו בשאר המעות, וכן יתפרשו סוף דבריו ז"ל ויוליך כו', גם ל' רבנו בפי' המשנה שהביא הגר"א יש לפרש כן וצ"ע.
ודעת כל הראשונים ז"ל דב' תקנות הן, ובהא דר"א יש סוברין שאינה אלא בע"ז ויש סוברין בכל האיסורין, אבל תקנת רשב"ג בכל האיסורין וכמבואר ברא"ש ור"ן וברז"ה וברמב"ן במלחמות וברש"י מ"ט ב', ונראה דאין להקל למכור הכל ולקבל כל הדמים ולהוליך אח"כ ליה"מ.
יג) סי' קמ"ב ש"ך סק"ו, מסיק לדינא דבמסוכנת אין תקנה בהולכת הנאה ובחתך בה בשר ניתר בהולכת הנאה, ולא נראה דלדעת הר"מ והרא"ש דס"ל דאין תקנת ר"א אלא בנתערבו [ולדעת הר"מ גם בנתערבו צריך להוליך כל דמי הפת] לא מצינו תקנת ר"א בזמן שהאיסור וההיתר הן בחתיכה אחת ואי אפשר לנו לחדש תקנת ר"א שהרי רבנן לית להו לעולם תקנה, וכל שלא נתברר בגמ' דר"א פליג עליהו אין לנו פלוגתא בזה, ואי לרבנן חתך בה בשר אסור כל הבשר מנ"ל דר"א פליג עליהו, והלכך אין לנו אלא או להתיר כדעת הרא"ש או לאסור כדעת הר"מ, ומיהו אפשר דלדינא יש להקל בהולכת הנאה כיון דלדעת הרא"ש מותר לגמרי, ואף אם נחשוב זה כבגד שארגו בכרכר, הרי לדעת רש"י והר"ן גם שם סגי בהולכת שכר כרכר, ואחרי שכל האיסור הוא מדרבנן יש להקל.
והא דאין מתיר ר"א בהולכת דמי עצים להתיר הפת סמכו הרמב"ן להא דלא מקילינן בתקנת רשב"ג יין ביין, ומיהו התם אינו אלא חומרא למעשה וכדאמר ע"ד א' אבל רשב"ג מתיר אפי' יין ביין, אבל הא דר"א דייקו בתו' ורא"ש מדברי ר"א עצמו דלא התיר רק בנתערבה.
שם סק"ח, כ' בארג בגד בכרכר של אשרה ואפה בו את הפת דמותר למוכרו חוץ מדמי איסור שבו, ותימא דלא הביא דעת רמב"ן דמחלק בין שאר איסורים לאיסורי כו"מ וכי היכי דמחמרינן ביין ביין לענין תקנת רשב"ג ה"נ מחמרינן בארג את הבגד ואפה בו את הפת, והר"ן שמחלק בין יין ביין לאפה בו את הפת ס"ל דבאפה בו את הפת סגי בהולכת דמי עצים, אבל למאי דסתם בשו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם דלא סגי בהולכת דמי עצים להתיר את הפת לא מצינו מי שחולק על הרמב"ן להתיר תקנת רשב"ג אליבי' דהרי"ף והר"מ, וכל ראיות הש"ך מהירו' אינו אלא בערלה שדין ערלה כסתם יינן וכמש"כ הרמב"ן והר"ן, אבל אשרה שהיא כיי"נ ממש דינו כיין ביין, וכי היכי דמחמרינן ביין ביין ה"נ יש להחמיר באפה בו את הפת ובארג בו את הבגד.
יד) הקשו אחרונים ז"ל בהא דאמר חולין ח' א' דסכין של עכו"מ מותר לשחוט בה ואמאי הא כיון דשחט בה פורתא אי פוסק השתא הרי היא טריפה וא"כ גמר שחיטה לא עדיף משוחט מסוכנת, וי"ל דשאני מסוכנת דאי הויא בריאה לא הוי שחיט לה וכל כונתו לתקן, אבל הכא כי גמיר שחיטתה אינו מכוין בשביל שלא תטרוף דאפי' היתה כשרה ובריאה היה שוחט אותה, והצלתה הוי רק כפסיק ראשו שאין מכוין לו, אבל נראה דאסור לשחוט מסוכנת אע"ג דהיה דעתו עלה למשחטה קדם שנסתכנה דמ"מ השתא מכוין גם להצלתה ממיתה, ולכן נראה דגמר שחיטה לא חשיבא הנאת ממון דאילו לא גמרה והיה יודע שלא יגמור אז לא היה מתחיל ונמצא דגמר השחיטה גורמת לה קלקול שבמציאות גמר שחיטה בעולם באת לידי מדה זו וכיון דכל שוחט הוא מקלקל ואחרי שמתחיל מוכרח לגמור בשביל הצלה ואם אין גמר אין כדאי הדבר להתחיל ובענין הנאה חשיב בשעת התחלה כאי אפשר לאהדורי ומוכרח לגמור, גם לענין איה"נ במקום דאין גופו מתהני מאיסורי הנאה אלא הנידון משום הנאת ממון לא אסרה תורה ליהנות בשחיטה כיון שאין בשחיטה הנאת ממון אע"ג דהוא פוגע באמצע השחיטה הכרח ההצלה מקלקול יותר גדול משחיטה וכשהיינו דנין על גמרו לעצמו היה ראוי לחשבו הנאת ממון כיון שכל השחיטות כן והוא מתחיל ג"כ על סמך היתר גמר ובכל ענינו וכונתו אין הנאת ממון מותר.
טו) בתו' זבחים ע"ב ב' ד"ה כולן, כתבו דבגד שצבעו בקליפי שביעית ונתערב יוליך הנאה ליה"מ ויהא התערובות מותר, והנה לא נתפרש הא דתניא בב"ק ק"א בגד שצבע בקל"ש ידלק במאי איירי, ובשלמא לדעת הר"מ דביעור היינו שריפה יש לפרשו אחר ביעור אבל לדעת רמב"ן דביעור היינו הפקר קשה, ובשביעית סי' י"א סק"ו כתבנו דאיירי בספיחין או בעבר ולא ביער, ויותר נראה דאיירי בצבע לאחרים בשכר דחשיב סחורה כדתנן פ"ז מ"ג ואתיא כר"א דאמר פ"ח מ"ט בעור שסכו בשמן של שביעית ידלק, וזו נראה כונת רש"י ב"ק שם שפי' משום סחורה, מיהו קשה לפ"ז הא דבעי להוכיח דיש שבח סממנים הא ר"א קנסא קניס, ואולי אתיא כרבנן ולא פליגי אלא בעור שסכו שכבר השמן כמבוער מן העולם, אבל הכא יש שבח סממנים באיסור וידלק, ומ"מ אפשר דבשביעית אין איסור הנאה ככל שארי איסורי הנאה שהרי אין מכונת התורה שלא ליהנות מפירות שביעית ואדרבה הקפידה תורה שיהנה כדרך עיקר הנאתן, והלכך אי צבע בשכר לר"א דחשיב סחורה לא מהני יוליך הנאה דמה שנפסד בממונו לא הועיל כלום דסוף סוף משתמש בפירות שביעית סחורה, וכן אחר הביעור וכן ספיחין דהשתמשות בהן אסור והרי משתמש בהן, ואף אם אין כאן הנאת ממון אכתי יש כאן שימוש האסור, וכשם שאסור הפסד כך אסור סחורה וכל שימוש, ואין תובעין מן האדם מפני שנהנה מן הצבע, אלא מפני שלא נזהר בפירות שביעית בכבודן ובהזהרתן. ולמש"כ לעיל [סק"ו] דאי יש שבח סממנים לא שייך למכור חוץ מאיסור שבהן וה"ה דלא שייך הולכת הנאה אפשר דבשביעית חשיב לעולם שבח סממנים וכדדרשינן ב"ק ק"א א' תהי' בהויתה תהא, ואמנם כל מש"כ נסתר מדברי התו' וצ"ע.
ויש לעי' בעיקר דבריהם מה יועיל שיוליך הנאה אכתי אסור ללבוש אי יש שבח סממנים ע"ג צמר ולמוכרו לנכרי א"א דלמא אתא לזבוני לישראל, וגם אין מוכרין פירות שביעית לנכרי, אלא דבריהם ז"ל אי אין שבח סממנים.
טז) שם בתו' נסתפקו אי דינא דר"א הוא בכל איסורי ע"ז כיון שתופשין דמיהן או דוקא ביי"נ, והא דחלוק יי"נ חבית בחבית מטבעת של ע"ז שנתערב בטבעות פירשו משום דביי"נ יש לפעמים איסור שתיה אע"ג שאינה אסורה בהנאה כגון עכו"מ קטן וכן הרבה [דאיסור שתיה משום בנותיהן ואיסור הנאה משום ניסוך] ולענין שתיה ודאי לא מהני הולכת הנאה והלכך שפיר מצאו חכמים להתיר חבית בחביות בהנאה [והיינו ע"י מכירה דהנאת הגוף מן היין חוץ משתי' לא שכיח, וכמו שפי' הרא"ש ע"ז פ"ג סי' ט'] ולאסור בשתי', אבל כוס בכוסות וטבעת בטבעות דעיקר הנאתו בתשמיש ולזה לא מהני הולכת הנאה אי אפשר להתיר למכור לנכרי ע"י הולכת הנאה ולאסור שאר הנאות והלכך לא התירו ע"י הולכת הנאה, ולטעם זה ג"כ אי אפשר להתיר בערלה וכלאים ע"י הולכת הנאה דאם יתירו הנאה ע"י הולכת הנאה יתירו באכילה, שאיסור אכילה והנאה בערלה חדא היא, וכיון שלא התירו בתערובות לא התירו באפה את הפת בעצי ערלה אע"ג דהתם אפשר להתיר באכילה.
ודעת הרא"ש שם להחמיר כתירוץ זה, ונראה דזה גם דעת הרמב"ם פ"ז מה' עכו"מ ה"ט שכתב יוליך הכל ליה"מ, וכ"ה בפירושו למשנה אלו אסורין ואוסרין בכ"ש ע"ז ע"ד א' דדוקא ביין נסך יש תקנת ר"א, ובלח"מ כתב דלהכי מקילינן ביין נסך טפי משום דאיסורו מדברי קבלה, ותמוה דחבית בחביות מקילינן אפי' ביי"נ גמור וכמש"כ פט"ז מה' מ"א הכ"ט, ויי"נ אסור מה"ת כדאמר כ"ט ב' יין מנ"ל כו', והא דכ' תו' ע"ב א' ד"ה אלא, דהוי מדברי קבלה, היינו סתם יינן, וכמו שסיימו ומשמע דהוי בסתם יינן כו', וזה מדברי קבלה כדאמר ל"ו א', [שו"ר בתו' יבמות פ"א ב' ובר"ש ערלה פ"ג מ"ו מבואר שכונתם על יי"נ ממש ומשום דקרא ויאכלו זבחי מתים דברי קבלה הן, וכ"ה ל' התו' ע"ז נ"ב א' ד"ה תנהו, אבל א"א לומר כן בדעת הר"מ דא"כ גם בתקרובת יש להקל, והר"מ ז"ל שם כלל דין תקרובת עם כו"מ ומשמשיה דאוסרין בכ"ש] ולפ"ז גם בשאר איה"נ אין תקנת ר"א, וכ"ה בל' הר"מ בפי' המשנה שם, וזה דלא כמש"כ מרן בפט"ז מה' מ"א ה"ז דהר"מ סמך על מש"כ ביי"נ וה"ה לאינך.
ומיהו תקנת רשב"ג איתא בשאר איסורים היכי שאין חשש שמא ימכרנו לישראל, אבל לעולם יש לחוש חוץ מיין, ולפיכך לא קתני לה אלא ביי"נ וכדאמר בירו'.
ודעת רשב"ם הראב"ד והרמב"ן דגם בכל איסורין איתא תקנת ר"א בנתערב וה"ה בכוס וטבעת של כו"מ, ולכאורה לדעת זו איתא לתקנת ר"א באפה פת בעצי ערלה או בחמץ בפסח, ואע"ג דבעצי אשרה ליתא לתקנת ר"א אלא בנתערב הפת באחרות, התם משום דגם תקנת רשב"ג ליתא ביין ביין, וה"נ האי פת שנאפה בעצי אשרה הוי כיין ביין, אבל ערלה וחמץ דהוו כסתם יינן כמש"כ המלחמות והר"ן ובסתם יינן אפי' יין ביין איתא לתקנת ר"א וא"כ בערלה וחמץ אפי' אותה פת שנאפה באיסור יש להתיר בהולכת דמי עצים ליה"מ, אבל נראה דז"א דלדעת רשב"ם ע"כ צ"ל דאותה הפת אין לה תקנה אפי' בנאפה בעצי ערלה דאל"כ תקשה מתנ' דערלה למה ידלקו יוליך הנאה וכמו שהוכיח הרמב"ן מזה דאין תקנת ר"א יין ביין אפי' בסתם יינן. ולדידן דאמרינן דאיתא לתקנת ר"א בסתם יינן אפי' יין ביין, ע"כ ליתא לתקנת ר"א בשאר איה"נ, ועי' לעיל סק"ו, ולכן שפיר חלק הש"ך סי' ק"י סק"ב על העט"ז שהתיר באפה בחמץ להוליך הנאה, ומיהו למש"כ הר"ן שאין דיוק הירו' רק ברישא דבגד שצבעו אבל לא מאידך בבי, שפיר י"ל לדעת רשב"ם דבאפה בו את הפת בשאר איסורין יוליך הנאה.
יז) ירו' ערלה פ"ג ה"ג ולאו מתניתא היא אם חדש יותץ אם ישן יוצן כו', נראה דהם אמרו גחלי ערלה שעמעמו מותרות לכתחלה ואע"ג שעדיין הם חמים מותר לבשל בחומן, ופריך מהא דישן יוצן ולא מהני גריפה, ואע"ג שאם גרפו ואפה בו מותר כדמסיק בגמ' פסחים ע"ה א' דחשיב כשלהבת מ"מ לכתחלה אסור, וה"נ חום שבגחלים לכתחלה אסור, ואמר ר"ח לית כן אי אפשר לקיים שאמרה שמואל ור' יוחנן ור' מנא קיים הדבר כשהביא עצים לחים ונגבן בקליפי ערלה ואותן העצים אסורין משום שנתהוו באיסור ואותן העצים שנשרפו ונעשו גחלים עוממות מותרות לכתחלה דשבח הניגוב כבר אזל לי', והאי חדש יותץ ישן יוצן אפשר דהיינו מתנ' דע"ז מ"ט ב', ואע"ג דבעכו"מ אפרו אסור מ"מ שפיר מייתא ראי' דגרף ואפה מותר אף בעצי אשרה למש"כ לעיל, ומיהו לדעת הש"ך שכתבנו לעיל אי אפשר לפרש כן אלא ברייתא דמייתא בפסחים כ"ו ב' היא.
יו"ד סי' קמ"ב, [א"ה, בדברי הש"ך יו"ד סי' ק"י סק"ב בדין פת שאפאה ע"ג גחלים של חמץ, העתקנו לעיל סי' ל"ח סק"ד, ומה שהעתקנו כאן בס"ק י"ח הוא המשך ממה שהועתק בסי' ל"ח, עיי"ש].
יח) בס' המאור כתב דקיי"ל דלוחשות אסורות לרבי, מדמבעי לי' לרחב"א ע"ה א' בתנור שגרפו ואם איתא דגחלים לוחשות מותרות כש"כ חום שבתנור מותר, והרמב"ן הקשה דמה הרויח דלוחשות אסורין אכתי עוממות מותרין וחום שבתנור לא עדיף מעוממות, ולכן פי' דאין ה"נ דלמאי דבעי רחב"א לאסור תנור שגרפו דין הוא לאסור גחלים עוממות ורחב"א ידע דלמאי דתניא בשלה ע"י גחלים הפת מותרת ה"ה תנור שגרפו, אלא דקשיא לי' הא דבעי קרא למעוטי בפסח.
ונראה דכונת הרז"ה כפי' תו' דבאמת יש חילוק בין גחלת לתנור דגחלת דקלי איסורא אין איסור בשלהבתו, אבל שלהבת הקשור בעץ האסור גם השלהבת אסור וכשנכנס בדופני התנור ומתקיים ע"י התנור יש לומר דבאיסורו קיים, [אע"ג דאם הדליק קיסם מאבוקה של ערלה מותר להשתמש בו כדאמרו ביצה ל"ט א' בשלהבת של עכו"מ, שלהבת שלא נקבע בגשם שאני ולא חייל עלי' איסורא, אבל שלהבת הנכנס לכלי בשעה שהוא קשור לאבוקה מקרי כמהוה דבר מקוים ושפיר מתקיים איסורו אף לאחר שפירש מן האבוקה], ודיוקו של הרז"ה דמשמע רהיטת הגמ' דגרפו דנקט הוא כדי להקל דבלא גרפו ודאי אסור, ואי לוחשות ג"כ מותרות, אם לא גרפו ודאי מותר, וגרפו הוא כדי להחמיר, ולא הו"ל לגמ' לסתום אלא לפרש, דאם לא גרפו מותר משום זוז"ג דגחלים לוחשות היתירא נינהו.
ולפי' רמב"ן קשה כיון דרב חב"א ידע ברייתא כדאמר לדברי האוסר, הלא ידע סיפא דבשלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת, והו"ל להקשות מהא דר"י, ולא למישאיל שאילא, [עי' לעיל ס"ק א' - ט"ז].
הח"י הביא בשם ב"ה דשלהבת של חמץ מותר [היינו להדליק הנר משלהבת של חמץ ואפשר דלכתחלה אסור דכל זמן שהשלהבת קשור בגחלת הוא אסור כמש"כ הרא"ש ביצה ל"ט בשם הירו' אלא אם הדליקו מותר להשתמש לאורה] כשלהבת של עכו"ם דחמץ בדילי מני', והח"י חלק עליו דהא חמץ גריעא מהקדש, ולאו קושיא היא דלא אמרו בגמ' ו' א' י"א א' דהקדש בדילי מני' וחמץ לא בדילי אלא לענין להחזיק החמץ בידו או בביתו וחיישינן דישכח ויאכלנו, אבל כשנהנה משלהבת של חמץ לא יגרר בשביל זה ליהנות מחמץ דחמץ שאינו לפניו בדיל מני' טובא, ואין לנו לחדש איסור שלא נזכר בגמ'.
בגרף את התנור ואפה בחומו דדעת הש"ך יו"ד סי' קמ"ב דבדבר שאפרו אסור גם בזה אסור, כתוב לעיל לנטות מזה, דאנו מתירים את החום דחשיב כאבוד מן העולם או כשלהבת הנפרש, ואף בשל עכו"ם מותר, ובמ"ב סי' תמ"ה שה"צ אות כ"ב כתב להתיר ע"פ דברי רמב"ן ולמש"כ אף לפי' תו'.
ואמנם גחלים עוממות אסורין ואף דחום התנור ג"כ גורם מ"מ גחלים הם עיקר וכמש"כ לעיל, והש"ך לא כתב כן.
אפה את הפת באבוקה של חמץ מותר למוכרו חוץ מדמי החמץ אפי' לדעת הסוברין דשאר איסורין דינן כיי"נ, דבעכו"מ נמי מותר כדאמר בירו' דארג הבגד בכרכר של אשרה מותר למכור הבגד חוץ מדמי עכו"ם היכי דליכא למיחוש דלמא ימכור לישראל, ולא דמי ליין ביין דהכא אין גוף האיסור בבגד ולהכי איכא למ"ד מ"ט ב' דלא אמר ר"א אלא בארג ולא חבית בחבית, ואע"ג דאין ראי' מהירו' דהא רשב"ג אית לי' אפי' יין ביין אלא אנן מחמרינן יין ביין, והירו' אליבא דרשב"ג קאמר, מ"מ כיון דמהוה קיל טפי מחבית בחבית אי קיי"ל כרשב"ג חבית בחבית כש"כ במהוה, וכ"ה בהדיא בר"ן, ואפי' בצבע בקליפי ערלה אע"ג דיש שבח סממנים ע"ג צמר, וכמש"כ הר"ן שם, ומיהו בתערובות חבית חד בחד ודאי לא התיר רשב"ג, והרי למכור חדא חדא אסור אף שנתערב חד בתרי וכמש"כ רש"י מ"ט ב'.
יט) ירו' ערלה פ"א ה"ה, פליגי חזקי' וכהנא בנטע אגוז ואפרוח מביצת ע"ז, כהנא אמר מותרת וחזקי' אמר אסורה, והנה ארג את הבגד בכוש וכרכר של אשרה תנן ע"ז מ"ט ב' שהבגד אסור ולא מקרי זוז"ג דבפעולת אריגה של הכוש לא נשתתף היתר ותועלת האריגה הוא כנמצא בעין, וכן באפה הפת באבוקה של קליפי ערלה למאן דאסר פסחים כ"ז א' דחשיב לי' כאיסורא בעינא, ובע"ז דאפרו אסור יש מקום טפי לאסור וכמש"כ לעיל סי' נ"ז, והעיקר תלוי אי המהוה את השבח הוא בשעת הוי' קיים באיסורו, או שכבר פקע איסורו כגון עצים שכבר נעשו אפר.
והנה אגוז שנטעו אף שבלה האגוז עדיין הוא אסור, דדוקא אפרו מותר שנעשה מצותו וכמש"כ תו' שלהי תמורה, ואמנם כשנעשה שרש חדש השרש החדש מתיחס לעצמו ולא מקרי אגוז בצורה משונה [וכמו דאפרו מתיחס אל אגוז הראשון] ונמצא דבשעה שגשמו הבלוי מתלבש בצורת צומח כבר כלה איסורו, ובזה נחלקו אי כה"ג מקרי מהוה באיסורי הנאה או לא, ומאן דמתיר מתיר אפי' לרבנן דר"י ע"ז מ"ח דאסרי זוז"ג, ומאן דאסר הוא דוקא לרבנן דזוז"ג אסור, וכן אפרוח מביצת ע"ז נמי בשעה שנהפך לאפרוח כלה איסור הראשון שאין כאן אפר של ביצה בעולם, והוא כעין פלוגתא דאפה הפת בגחלים לוחשות וכנגד אבוקה פסחים שם.
ולדידן דקיי"ל זוז"ג מותר אין נפקותא בפלוגתתן דשרי משום זוז"ג, וגם אפרוח חשיב זוז"ג דהיינו תרנגולת המחממת את הביצה.
והנה בביצת הקדש החמיר כהנא יותר מביצת ע"ז, והטעם כיון דבביצת הקדש יש להקדש זכות ממון דהא לכו"ע פודה אותה בזמן זרעה וכיון דיש להקדש זכות מהוה חשיב כאיסור מהוה את כל האפרוח ופודה את כל האפרוח, ור"י דמתיר אפרוח של הקדש נראה דכש"כ שיתיר של ע"ז ככהנא, ואפשר דהקדש איסורו כעין איסור גזל וכיון דפודה הביצה סגי, וא"כ אפשר דמודה ר"י בביצת ע"ז דאסורה כחזקי' רבי'.
ועי' פסחים כ"ז ב' בהסיק התנור בעצי הקדש, ויש לפרש כן שם.
ולכאורה פליג כהנא גם בנטע גרעין של הקדש דהא לעיל מדמה אגוז ואפרוח, אבל אי אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן פ"ט דתרומות מ"ד גידולי הקדש חולין, ולא מסתבר לפרש דמתנ' דתרומות כר"י דזוז"ג מותר ואינהו כרבנן, ואפשר דהתם קרקע עיקר וכיון דזכות הקדש כזכות הדיוט מדין ממון בהדיוט כה"ג אין לו לבעל הגרעין אלא דמי גרעין, אבל אפרוח שנוצר מהביצה בעל הביצה הוא שותף ואפשר שהכל שלו ונותן לבעל התרנגולת מה שההנהו, והעיקר בדין זה מה שהוא עיקר נשאר לבעלים ומה שנחשב שבח יש לבעל שבח מה שההנהו כמו ביש שבח סמנים ע"ג צמר ב"ק ק"א א', או אכלה מתוך הרחבה שם י"ט ב', או יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ב"מ ק"א א', והיכי דשניהם עיקר חולקין כמו שטף נהר זיתיו כו' שם ק' ב' דחולקין, ומיהו קשה דא"כ למה אין פודה את האפרוח כמו שהוא הלא הקדש זכה באפרוח, וע"כ צ"ל דתרנגולת עיקר והאפרוח של בעל התרנגולת ומשלם בעד הביצה, אלא דבהקדש מצד איסורא ס"ל לכהנא דפודה כפי מה שהוא וא"כ צריך לחלק בין גידולי הקדש לאפרוח וצ"ע.
והא דאמר עבר והרכיב אסור היינו לרבנן, אבל ר"י מתיר אפי' הרכיב כדאמר ע"ז מ"ח ב'.
יו"ד סי' קמ"ב ס"ג, [א"ה, עי' לק' סי' קפ"ח סק"ג].
יו"ד סי' קמ"ב ס"ט ס"י, [א"ה, עי' לק' סי' ס"ג מסק"כ ואילך].