סימן מא
עריכהא) יו"ד סי' קט"ו ס"א אם ידוע שאין לו ד"ט בעדרו כו', הדברים סתומים, דהא מבואר סי' קי"ח דשולח חלב ע"י עכו"מ צריך חותם דחיישינן שיחליף ולא הוזכר חילוק בין עכו"מ שיש לו ד"ט בעדרו או לא, וכן לק' בהגה' כתב דחולב ע"י שפחתו אם בין דיר לביתו מפסיק בית עכו"מ חשיב כאין ישראל רואהו אע"ג דאין לשפחה ד"ט משלה, וא"כ למה מותר כשאין ד"ט בעדרו, הלא מ"מ החלב מופקד בידו ואין ישראל יכול לשמרו שלא יערב חלב טמא, ואית לן למיחוש שהכין חלב טמא בכלי לערב, ונראה דכיון דמן הדין אין לחוש [וכמש"כ הש"ך סי' קי"ח סק"ח משום דמב"מ ברובא בטל וכ"כ המ"מ פ"ג מה' מ"א הט"ז ועי' בגליון הגרע"א דהק' אכתי לר"י דמב"מ לא בטל הוי דאוריתא, ובגליון דמ"ר דן אם אפשר למבטל להיות כבטל והבטל להיות כמבטל, מיהו הרבה סוגיות לית להו הא דר"ח כמש"כ תו' מנחות כ"ב ב' ד"ה (מכאן) [ורבי יהודה], ולעולם לר"י מב"מ לא בטל, והגרע"א כתב שאינן שוין בטעם ויש כאן טעם כעיקר, ואפשר דהוי טעם לפגם, אבל נראה דמן הדין אין לחוש דהחשש עירוב הוא מיעוט ואין לחוש לי' מן הדין, ואפשר שכונת הב"ח שהביא הש"ך שם היינו שהריוח מועט ואין לחוש מן הדין אלא שחכמים גזרו עלי לחוש לאיחלופי, וכש"כ שאין לחוש לתערובות הנותן טעם דמירתת שיכירו וכן כשאין טועמין בו טעם חלב טמא הרי אנו בטוחים שאין כאן משום טכ"ע] אלא הוא גזירת חכמים, לא גזרו אלא אם בשעה שהחלב בידו יש בידו חלב טמא ואז אלים יצרו לערב, אבל אין אנו חוששין שמא הכין חלב טמא קדם החליבה כדי לערבו, וכן אין חוששין שמא יש בידו חלב טמא שלקחו לשתייתו, והלכך כל שאין בעדרו ד"ט אף שאינו יכול לראותו בשעת חליבה מותר, והאי אין בעדרו טמאה משמע דלא סגי במה שמוחזק לן שאין לו סוסיא וחמורה וחזירה, דחיישינן שמא בהזדמנות יש בעדרו טמאה, ולפיכך צריך לראות בעדר עכשו שאין בעדרו טמאה, והלכך צריך לישב בצד העדר לראות שלא נכנסה לעדר טמאה, גם צריך לראות שלא יצא משם אדם וחזר דלאחר חליבה חושדין אותו שישתדל למצוא חלב טמא לערב כמו דחיישינן בחלב ששלח ע"י עכו"מ, וכן חיישינן שמא הכלי אינו רחוץ מחלב טמא, וצריך לראות הכלי.
ויש מקום לומר דאינו צריך לראות בתחלה בעדר שאין שם טמאה אלא בדאית לי' לעכו"מ טמאה אלא שאין מקומה כאן בעדר, ואז חיישינן שמא היא עכשו בעדר, אבל אם אין לו לעכו"מ טמאה כלל לא חיישינן, אלא צריך לישב בצד עדר שלא יביאו חלב טמא מן החוץ כמו שחוששין לאיחלופי בחלב המופקד ביד עכו"מ.
ולשון המרדכי שמוכיחים מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו דמותר ליקח מאותו עכו"מ כו', נראה דר"ל דיש חכמים דסוברין כן, ור"ל דברור לנו שאין לעכו"מ זה כלל טמאה ברשותו, וא"כ אין חוששין לעולם שמא ברשותו חלב טמא, ועל זה הק' המרדכי דהא בגמ' משמע דבעינן יושב בצד עדרו אפי' אין בעדרו טמאה, ואף די"ל דבגמ' איירי באין בעדרו אבל יש ברשותו, אבל אם אין כלל ברשותו לא חיישינן שמא יש בעדרו, מ"מ אין לנו הוכחה בגמ' לזה, ומבואר דעת המרדכי דאין סומכין על זה שאינו ברשותו וחיישינן להזדמנות, מיהו יש לעי' לדעת המתירים נהי דלא חיישינן שמא נזדמן בעדרו לפי שעה טמאה, אכתי איך לוקחין חלב מעכו"מ זה הלא עכו"מ לא עדיף מנפקד דצריך חותם, ואולי דעתם דגם בנפקד אם ידוע שאין טמאה ברשותו לא חיישינן לאיחלופי, א"נ עכו"מ המוכר חלב זהיר טפי וכיון דאין בעדרו טמאה אין חוששין שיטרח ויקח חלב טמא לערב.
ונראה לפ"ז למעוטי בפלוגתא ולעולם כל שאין ברשותו טמאה מחזקינן לי' לברור שאין בעדרו טמאה, אף לדעת המרדכי [ומש"כ באו"ה שהביא הש"ך סק"ח שיראה שאין בעדרו טמאה היינו שאין עכשו בעדרו טמאה אף שיש לפעמים בעדרו טמאה] אלא דאחר החליבה חוששין לו שישתדל למצוא חלב טמאה לערב, ולכך בעינן יושב בצדו שלא יביא חלב טמא מן החוץ, ומה שסיים המרדכי בשם הר"פ דצריך לראות הכלי קדם חליבה נראה דאין כונתו שמא יש בידו חלב טמא המוכן בידו כדי לזייף דא"כ מה מהני מה שרואה בתחילת החליבה הרי בכל זמן החליבה אינו יכול לראותו ושפיר מצי לערב, אלא כונתו נהי דלא חיישינן שיערב בכונה כיון דעל הרוב מירתתין למרע אומנותם וגם אין חוששין שמא יש בידם חלב טמא, מ"מ חוששין שמא לא רחצו הכלי ולפעמים הן שותין חלב טמא, ואפשר דזה דוקא ביש ברשותם טמאה ואין בעדרם טמאה, ודבר זה נראה דאינו מן הדין אלא ראוי להחמיר לראות הכלי וא"צ ליכנס לדיר אלא אם הראהו העכו"מ הכלי סגי, וראיית הכלי באין בעדרו טמאה אינו אלא לכתחלה ודיעבד מותר וכמש"כ הרמ"א ודברי הש"ך סק"ח תמוהין שכתב שאם לא ראה הכלי בדין הוא לאסור שמא עירב והרי זהו עיקר החשש של חלב עכו"מ, והלא ע"כ באין בעדרו טמאה אין חוששין לזה דאם צריך לחוש לזה מה יועיל ראיית הישראל בתחלת החליבה הלא מיד שיוצא הישראל מן העדר יערב חלב הטמא אלא ודאי לא חיישינן להכי, ומש"כ המרדכי בשם הר"פ פן יערב או ישים העכו"מ חלב טמא בכלי כו' היינו לצורך עצמו לשתיה ובמרדכי שם הוסיפו כדי להרכין המדה ונראה דהוספה זו נדפסה שלא במקומה וצ"ל בתחלת החליבה כדי להרכין המדה, ר"ל לנקותה, [ומש"כ הפרישה בפי' א', לפרש דבאמת חוששין שמא תחת ידו חלב טמא, אלא ע"י שיושב בצדו הוא מירתת לערב שמא יכנוס תמוה דא"כ כי יש בעדרו טמאה נמי, ואי כשיש בעדרו טמאה בעינן שמירה יותר מעולה אכתי מאי פריך אי דאין בעדרו טמאה פשיטא מאי פשיטותא הלא באמת חוששין שמא יש בידו חלב טמא, וצריך לטעם דמירתת ומאי פשיטותא דסגי בהכי, הלא ביש בע"ט לא סגי בהאי שמירה, אלא ודאי איירי אפילו בדיר נעול מ"מ באין בע"ט מותר, מיהו קשה מאי פשיטותא הלא אשמעינן דאין חוששין שמא יש בידו חלב טמא].
ומה שהביא הש"ך מלשון האו"ה, נראה דהאו"ה איירי בין ביש דבר טמא בעדרו ועומד על כל החליבה, ובין באין ד"ט בעדרו שיושב בצד העדר, ומה שסיים דבדיעבד מותר בראה הכלי איירי ביש בעדרו טמאה וישראל עומד על החליבה ובזה ראיית הכלי מעכבת ואפשר דהא דכתב דמנהג כשר שלא להניח לעכו"מ לחלוב בגלטבל"א אינו אלא ביש בעדרו טמאה.
ומה שסיים האו"ה דסגי ביוצא ונכנס מבואר דאיירי ביש בעדרו טמאה דאל"כ למה לי יוצא ונכנס ביושב מבחוץ סגי, ומש"כ הש"ך דיוצא ונכנס מתיר בחולב לעצמו אם הדין אמת אבל האו"ה לא מיירי בהכי אלא בחולב לצורך ישראל, ואין צורך להיות יוצא ונכנס, ואפי' חולב לעצמו אין צורך להיות יוצא ונכנס, באין בע"ט, וביש בע"ט דמותר ביוצא ונכנס דוקא בחולב לישראל אבל בחולב לעצמו לא מהני, דדלמא עירב ביני ביני.
ובשביל חשש שאין הכלי רחוץ אין לאסור דיעבד, שאין הדבר מצוי כל כך וגם איכא ס' כנגד החלב, וראיה לזה ממש"כ תו' ל"ה א' דבגבינה לא חיישינן משום עירוב חלב טמא דלמה יערב, ואכתי ליחוש שאין הכלי נקי, ואמנם לפרש"י שם דבאמת גם בגבינה חיישינן לעירוב י"ל דבאמת החשש הוא משום שמא לא רחץ הכלי, ונראה דזו כונת הגר"א סק"ד, אלא שיש שם חסרון דברים, ולמאי דקיי"ל להקל בחמאה וכשיטת התו' דבגבינה ליכא למיחוש לעירובא וכמש"כ הגר"א ס"ק י"ז, יש להקל בלא ראה הכלי.
ב) שם בהגה' ושפחות שחולבות כו', אע"ג דחשיב כאין טמאה בעדרו, מ"מ היה ראוי לאסור, דהא בעינן יושב בצד עדרו דכיון דהחלב נשאר ביד עכו"מ שעה אחת הו"ל כהפקיד חלב ביד עכו"מ, אלא הכא מותר משום דמירתת לילך ולהביא חלב טמא ולהחליף, אבל כשבית עכו"מ מפסיק נוח ליכנס ולהחליף, ומ"מ מותר דיעבד כמש"כ הש"ך, דטעם מירתת איכא בכל אופן, ודוקא בחולבת בהמת ישראל, אבל חולבת בהמת עכו"מ אין לסמוך על שפחתו דשמא העכו"מ המוכר יערב והיא תעלם הדבר דכיון דלא עבדה מעשה לא מירתתא כולי האי.
שם ואם חלבו עכו"מ מקצת בהמות כו', כבר כתב הש"ך דבלוקח חלב מן העכו"מ לא מהני בא לאחר חליבת מקצת דחלב שכבר נחלב ודאי חייל עליו איסור דרבנן של חלב עכו"מ, ואפי' אין בעדרו טמאה וכמש"כ לעיל דלא עדיף מחלב של ישראל המוטמן אצלו.
ג) שם ס"ב בהגה' ואם הישראל רואה כו', דעת הש"ך דלעולם לא שרינן גבינת עכו"מ אף אם ישראל ראה החליבה ועשיית הגבינות, ולא שרינן אלא בלקח ישראל את הגבינות והעכו"מ עושה לצורך ישראל, ונראה דלא בעינן קנין המועיל אלא כל שקנה לפי מנהגם שאינם רגילים לחזור מקרי גבינת ישראל, ודוקא אם קנה את הגבינות לשלם לפי משקל הגבינה אבל אם קנה את החלב אף אם חלבו העכו"מ ע"מ לעשות גבינה אסור, כמש"כ הרמ"א דלשתות החלב אסור, ונראה הטעם דאין לקבוע גדר בזה כיון דהעכו"מ מוכר החלב לא מינכר מלתא דחלבו לעשות גבינה ולא פלוג חכמים בזה, והלכך אף אם ישראל יעשה גבינה אסור כמו בכל חלב עכו"מ דאף אם עשה ממנו גבינה אסור כמש"כ הרמ"א ס"א, ואין היתר של ר"ת בחלבו ע"מ לעשות גבינה, אלא בשכן הוא בסופו שעכו"מ מקבל כספו לפי משקל הגבינה, ולשון הש"ך ס"ק י"ח משמע לכאורה דבחולב העכו"מ לעשות גבינה ונמלך ומכר החלב מותר לישראל לעשות ממנו גבינה, אבל לא מסתבר כלל לחלק בזה בין שותה החלב לעושה גבינה, וכונת הש"ך דמקבל העכו"מ מחירו לפי משקל הגבינה, וכמש"כ הש"ך סקכ"ג ובזה כי זכה ישראל החלב עדיף דאז מותר אף אם עשה עכו"מ הגבינה אבל אם לא פסק עם העכו"מ, עדיין אלא הפסיקה תהיה כשיעשה הגבינות אז צריך עשיית ישראל לדעת הש"ך.
ובקונה הגבינה, משמע דמ"מ צריך לראות לכתחלה את החליבה משום גילוי או משום עירובא לפרש"י ל"ה א', או לראות את הכלי שהוא נקי, ודיעבד כשר אף אם לא ראה את החליבה, אבל צריך לראות עשיית הגבינה, ויש לעי' אם בגבינת ישראל ליכא גזירת גבינותיהן למה צריך לראות עשייתן וצ"ל דמן הדין יש לחוש שיעמיד בעור קיבה, ולדעת רמ"א משמע דכל שהעכו"מ עושה למכירת גבינה אף שלא לקח ישראל מן העכו"מ עדיין כלום, כיון שראה החליבה והעשיה סגי, ואם ראה עשיה ולא ראה החליבה מותר דיעבד, ואפשר שדעתו לסמוך על דעת התו' בזה דכל שידוע שאין כאן תערובות איסור סגי, אלא שבלא ראיה לא סמכינן דהעמיד בעשבים אף דנוהגין כן בני המדינה דזהו בכלל לא פלוג אבל בראהו ישראל אינו בכלל גזירה, וכ"ה בר"מ בפי' המשנה.
ולדעת הש"ך דכל שקנה ישראל הגבינה אינו בכלל גזירת הגבינה הדין נותן דאם בני המדינה נוהגין להעמיד בעשבים א"צ לראות העשיה וצ"ע.
ד) שם ס"ג החמאה של עכו"מ אין מוחין כו', לדעת תו' דבגבינה ליכא חשש חלב טמא דיון החמאה הוא אם נחשבת החמאה למין בפני עצמה, או כל הנעשה מחלב נחשב כמין אחד, וכיון שיש בנעשה מחלב שמעמידין בעור הקיבה אסרו חכמים כל תוצרת החלב, ובזה משמע דעת הפוסקים דחמאה אינה בגזירת גבינה, וא"כ אין לאוסרה לדעת תו', אמנם לפרש"י ל"ה א' דגבינה אסורה לר"ח משום צחצוחי חלב ודאי חמאה ג"כ בכלל האיסור, [ולענין קו' ר"ת כיון דאין עכו"מ נהנה בתערובתו הרי אין לחוש שיערב משמע מדברי הגר"א דהחשש שמא הכלי אינו מנוקה מחלב טמא וכמש"כ לעיל] ואמנם אפשר דקיי"ל כשאר אמוראי דלית להו טעמא דצחצוחי חלב באיסור גבינה, ולדידהו חמאה מותרת.
אבקת חלב אינו ענין לגבינה וחמאה, דגבינה נעשה ע"י הפרשת המים מן הגוש, והפרשה זו נעשית ע"י החימוץ שנותנין בהחלב, והחמאה נעשית ע"י תנועה ונדנוד של החלב, או ע"י חימום על האש לקלוט את השומן הקפוי, וטבע של ענינים אלו אינו בחלב טמא, אבל אבקת חלב נעשה ע"י אויר חם ויבש והלחות של החלב כלה באויר והיבש של החלב נשאר, ופעולה זה אין לה צורך לטבע של הפרשה, ואפשר ליבש כל דבר לח ואפשר ליבש חלב טמא כחלב טהור ויש כאן חשש של חלב טמא לגמרי או לתערובותו, ואין הבדל בין חלב עכו"מ לאבקת חלב.
ואמנם בשיש פיקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא והם צפוים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתתות, וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה, והפר"ח כתב דאם חלב טמא ביוקר יש להתיר כמו במורייס כיון דהתירו חכמים חלב בזמן שהוא מבורר שהרי לחד לישנא התירו לעשות גבינה, ואף למאי דקיי"ל לאסור היינו משום חלב דביני אטפי, אבל אם היה אפשר להבטיח מחלב טמא לא היו אוסרין וכן התירו באין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר וכמו שהאריך הפר"ח, והא דאסרו באין בעדרו טמאה ואינו יושב בצד העדר וכמש"כ המרדכי ובש"ד בשם רש"י, היינו דחשיב כחלב המופקד ביד נכרי וכמש"כ לעיל וחיישינן דיקח חלב מן העכו"מ ויערב, אבל אם אין בכל העיר טמאה, הדין נותן דהוי כאין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר וכמש"כ הפר"ח.
ומש"כ הח"ס יו"ד סי' ק"ז לפרש דברי רש"י ל"ה א' דגזרו על הגבינה אף שברור לנו שלא עירב חלב טמא, דחלב טהור ג"כ הוי חתיכה דאיסורא, אלא אם נשתנה ונעשה גבינה הותר וקום מקרי לא נשתנה, הם דברים תמוהים מאד וברש"י מבואר בהדיא דהחשש של צחצוחי חלב הוא משום חלב טמא, [שהרי אמרו שא"א לה בלא צחצוחי חלב ופירשו רש"י דנשאר חלב בגומות שבגבינה, ובסוף סיים רש"י ויש לחוש שבגומות נשאר ממנו, ואם חלב טהור קאמר מאי ספק יש בדבר הלא זהו שאמרו שא"א בלא צחצוחי חלב] אבל משום חלב טהור ודאי אין לגזור, ואף חלב עצמו כשמתברר שאין בו עירוב חלב טמא מותר, והא דלא מהני לעשות חמאה ולבשל שאני התם דאיכא חשש שיש כאן עירוב חלב טמא אלא שמערבו לבטלו, בזה אמרו חכמים שכל החלב אסור, וכן מש"כ הח"ס ז"ל מדברי הש"ד בשם רש"י לאסור חלב המבורר שאין בו תערובות חלב טמא תמוה שהרי כבר פירשו הפר"ח דהוא דוקא ביש בעיר חלב טמא והרי הופקד ביד עכו"מ החלב וחיישינן שמא עירב חלב טמא אבל אם אין בכל העיר לא חמורה ולא גמלה ולא חזירה ולא סוסיא לא שמענו לאסור.
יו"ד סי' קט"ז ט"ז סק"ו ופ"ת סק"ו. [א"ה, עיין חזו"א על הרמב"ם פ"ו מהל' מלכים ה"ח].
יו"ד סי' קי"ח סי"א. [א"ה, עי' לק' סי' ס"ג סק"ח].