סימן לו
עריכהא) יו"ד סי' ק"ט ס"א אבל לא יאכל שלשתן יחד, ובטור כתב דמותר לאוכלן יחד, וזה תלוי אם דין כזית בכא"פ אסור במין במינו בנתערב ממשו, וא"כ הדין נותן דאם אכלן יחד ויש כזית בכא"פ לוקה, ולא משמע כן, אלא הכא אפי' אין כזית בכא"פ ואסור מדרבנן וצ"ע. [א"ה, ועי' חלק או"ח מועד סי' קי"ז מסק"ז ואילך, טהרות סי' א' סק"י, ערלה סי' ג' סק"ב].
טור יו"ד סי' ק"ט ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כו', אע"ג דשלא במינה איכא משום טכ"ע ומשום כזית בכא"פ זה דוקא בנדרסו ההיתר והאיסור יחד ובכל משהו שהוא נוטל מן התערובות אית בי' משהו איסור, אבל הכא קיימינן שכל חתיכה נפרדת ואם אוכלן אחת אחת אמרינן בהו כל דפריש מרובא פריש א"כ הדין נותן דכל התערובות מותר, מיהו אם יאכל כל התערובות בבת אחת תאסר בפיו ע"י הלעיסה משום טכ"ע או כזית בכא"פ, אבל לבלוע כל התערובות בלא לעיסה מותר מן הדין, ומש"כ הב"ח בשם מהרא"י בהגש"ד צ"ע דאין כאן מחלוקת, אלא בתו' איירי בדרוסין ושחוקין יחד, והטור איירי בנפרדין, וכ"ה בהדיא בל' הת"ה שהביא ב"י, [שו"ר שכ"כ הש"ך סק"י].
מיהו יש לעי' לדעת הרא"ש דמב"מ מותר לאכול כל התערובות בב"א דהאיסור נהפך להיתר א"כ גם מין בא"מ יהא מותר לאכלן יחד או לבשלן יחד, י"ל דכשיבשלם הוי כחזר והוכר האיסור ומודה בזה הרא"ש דנאסר מן התורה, אבל מב"מ אף כשמבשלם הם בטלים מן התורה ונהי דאסרינן מב"מ מדרבנן מכל מקום לא חייל על התערובות שם איסור ולא מקרי הוכר האיסור, והלכך סבר הרא"ש דמותר לאכלם בב"א אף שנבללים בפיו, ולדברי סה"ת שהביא הטור נראה דאפי' לאכול אחת מן התערובות אסור, ובמב"מ לכאורה לדעת הרא"ש מותר לבשלן יחד לכתחלה, אבל מלשון הטור משמע דדוקא דיעבד התיר הרא"ש, ומיהו לבשלן במים יש מקום לאסור משום דהמים נאסרין כדין אינו מינו, ומיהו למש"כ יו"ד סי' צ"ח ס"ב דאמרינן רואין שא"מ כמו שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו, ה"נ הרוטב מותר מה"ת, וזהו טעמו של הרא"ש שהתיר גם הרוטב כמש"כ הטור, ומ"מ לכתחלה אין לבשלן אף לדעת הרא"ש מדלא אשמעינן רבותא טפי דמותר לבשלן כאחד לכתחלה, וצריך לחלק בין אוכלן כאחת למבשלן כאחת.
בב"י הביא תשובת הרשב"א דדעתו לאסור את החתיכות אף שבשלן אחר שנודע לו התערובות, כמו שאוסרן לאוכלן בב"א, אבל לשונו ז"ל צ"ע שכתב שהרוטב בנ"ט ונבלע בחתיכות, ולמה תלה איסור החתיכות ברוטב, הלא כיון דהאיסור נו"ט בחתיכות המותרות כולן נאסרות שהרי יש בהן טעם איסור.
יבמות פ"ב א' תוד"ה ר"י, אלא ברותח איירי, ר"ל דאיירי בחטים ושעורים ממש וחטים חטים ממש שנתבשלו יחד דחטים בחטים לא בטל וחטים בשעורים בטלין, אבל בקמח לא יתכן לחלק בין חטים וחטים לחטים ושעורים דכולהו קמח מקרי והו"ל מין במינו ולא בטל אפי' קמח חטים בקמח שעורים, את"ל דקמח בקמח מקרי לח בלח, ומיהו אפשר לקיים דקמח בקמח הוי לח בלח, אלא דבגמ' ביצה שם לא איירי בקמח אלא בגרעינים הניכרים, אבל בסברא צדדו דאין ללמוד קמח בקמח מדם הפר והשעיר דקמח בקמח לא נבלל כולי האי, ונראה דלענין ביטול איסור ודאי קמח בקמח אסור בנו"ט ובכזית בכא"פ דאע"ג דאין בלילתן מעורבת כלח בלח, מ"מ גם דין יבש ביבש אין לתערובות קמח, דטעם ביטול יבש ביבש משום דכל אחת ניכרת בפ"ע ואמרינן על כל אחת כל דפריש מרובא פריש, אבל קמח בקמח שנתערב מעורב איסור והיתר בכל משהו שאדם אוכל אף אם איננו בטוחים שנתערבו החטים והשעורים על תכונה משותפת קבועה, ושייך כאן דין טכ"ע וכזית בכא"פ, וכמש"כ תו' פסחים מ"ד א' ד"ה איתיבי', והש"ך סי' ק"ט סק"ג נקט דדברי התו' דפסחים ודיבמות פליגי ולמש"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
ג) סי' ק"ט ש"ך ס"ק י"ב א"כ על כל קדירה י"ל שמא כו', כונתו ז"ל כגון שהיו ד' חתיכות ואחת ביניהם טריפה ובשלו ב' חתיכות בקדירה אחת וב' בשניה והנה השתא יש לפנינו ב' חתיכות אסורות בהחלט אחת טריפה ואחת אסורה מדרבנן מחמת טעם טריפה דמב"מ צריך ס' מדרבנן, והשתא יש כאן תערובות של ד' חתיכות שב' מהן מותרות וב' מהן אסורות, ולא ידעינן איזו מהן המותרות ואיזו מהן האסורות, וכבר כתב הש"ך סק"ט דחד בחד אפי' בדרבנן אסור, ואמנם אם נודע התערובות קדם שנתבשל דמעיקר הדין נהפך האיסור להיתר לא שייך לומר דאוסר בטעמו, וכמש"כ הרא"ש, אלא בבשלן יחד דהשתא ודאי כולן אסורין ס"ל להרשב"א דאסורין באכילה, אבל כשנתבשלו בב' קדירות דכשבא לאכול כל קדירה י"ל דאוכל היתר בזה מודה הרשב"א להרא"ש דסומכין על הביטול ואמרינן דלא נאסרה כלל חתיכה המותרת כשנתבשלה עם חתיכה האסורה וכמש"כ הש"ך באורך, אבל כשלא נודע התערובות עד אחר הבישול, אין שום מקום לומר דחתיכה האסורה לא תאסור את המותרת, דהא דין ביטול לא חייל עלה בלא ידיעה, ואף שדין ספק חייל בלא ידיעה, הרי ספק אינו מתיר את האיסור ואדרבה ספיקא דאוריתא לחומרא, והלכך כל קדירה שנתבשלה בה חתיכה האסורה אסרה את חברתה המותרת, וא"כ השתא הוי תערובות חד בחד, ומש"כ הש"ך על כל קדירה י"ל שמא האיסור בזו והו"ל ספיקא דאוריתא ר"ל כשאנו דנין שחתיכת האיסור אסרה את ההיתר בשעה ההיא היה ספיקא דאוריתא, ושפיר נאסרה המותרת, והשתא הו"ל תערובות תרי בתרי.
ד) בכורות כ"ג א' תוד"ה נבילה, וקצת תימא דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד כו' מההוא טעמא גופה תטמא במגע, לכאורה דבריהם תמוהים דבהדיא מבואר חולין שם דמרודד לא חשיב חיבור לענין מגע שאם נגע בקצתו טהור עד שיגע בכלו ולמ"ד אין נוגע וחוזר ונוגע אף אם נגע בכלו טהור, וע"כ כונתם בנגע בכלו ולשונם דכיון דחשיב הכא חיבור במרודד לא משמע הכי [ועוד דלא מש"ל נגיעה בכלו] ועוד שכבר הקשו כן לעיל דבנגע בכלו מ"ש מגע ממשא [שו"ר דלעיל לא הקשו ממשא אלא דלא מסתבר להו דביבש ביבש בטל בנגע בב"א, והכא לא קשיא להו אלא מ"ש מגע ממשא ושיהא טמא מדרבנן] ומש"כ דיש לחלק דהיינו דמגע נידון כל מגע ומגע בפ"ע אבל משא אינה מתחלקת וענין אחד הוא ובכ"מ דנבילה איתא היא נשאת, ועי' מש"כ מרן ז"ל פ"א מאה"ט הי"ז בשם הרי"ק, ויש לעי' בהא דשפעה חררת דם דאמר דאינו מטמא משום ביטול ברוב ופריך ליטמא במשא, וקשה הא אינו נישא כזית בב"א כיון דנמוח ונתערב ואפשר דאיירי בקרוש אלא שאינו ניכר אם הוא ולד או קרישת דם.
ויש לעי' בכזית נצל דמבעיא לן נזיר נ' א' אי טמא, אי מטמא גם במשא, אי חשיב כמרודד אע"ג דאינו נישא בב"א מ"מ היינו חיבורו, ואם נצל מטמא גם במשא י"ל דאף שפעה חררת דם טמא מדין נצל, מיהו נצל הוי בעיא דלא אפשטא, והנה בגמ' אסקו בקושיא אי אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי למה חררת דם אינה מטמאה במשא, ומדאסקו בקושיא ולא בתיובתא ע"כ דיש מקום לחלק דאע"ג דטומאה כמאן דאיתא מ"מ חררת דם גריעא טפי ובטלה לגמרי וזה דעת הר"מ, ולמש"כ תו' דטומאת משא אינו אלא מדרבנן קל לחלק.
והנה התו' לא הכריעו אי דין נבילה בטלה בשחוטה הוא ביבש ביבש ובנגע בכלן בב"א כתבו בפשיטות דלא שייך ביטול ביבש ביבש דבשלמא לח בלח נפסד חשיבותו וכשם שפחות מכזית טהור ה"נ כזית המעורב ומבוטל ברוב הפסיד שיעורו, אבל יבש ביבש לא מסתבר שנפסד חשיבותו מפני שאין אנו מכירין אותו אלא בנגע בזא"ז נסתפקו דאפשר דאף דנגע בכלן טהור דבכל פעם לא חשיב נגיעה, אבל למאי דמסקו דאיירי בנמוח ס"ל דביבש לא שייך ביטול ואם נגע בכלן טמא, והנה במנחות כ"ג א' אמר דאין שחוטה בטלה בנבלה ופרש"י ותו' שם ביבש ביבש דלא אזלינן בתר רוב נבלה אלא הוי ספק השקול, והנה א"א לפרש בנמוח שחוטה בנבלה דאינה בטלה להשלים שיעור כזית דלעולם אין דין ביטול אלא לבטל חשיבותו אבל לא יהפך המיעוט למעלת המבטל לעולם, וכמש"כ טהרות סי' א' סק"י, ואף לרבנן דמין במינו בטל אין פחות מכזית שחוטה משלים לנבלה, אלא ודאי ביבש ביבש איירי, ולפ"ז יש לפרש נבלה בטלה בשחוטה נמי לענין יבש ביבש, דהו"ל שחוטה רוב ואם נגע באחת מהן טהור אף ברה"י, אלא דלפ"ז שפיר טהור בין במגע בין במשא, ובסוגין מבואר דבטל אף בנגע בכלן ובזה מסתפקים התו' אי אפי' ביבש ביבש, וביו"ד סי' ק"ט כ' דאסור לאכלם שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאדם אחד אפי' בזא"ז ונראה דס"ל דביבש ביבש מטמא גם במגע לדעת רשב"א אם נגע בהם בב"א, ולדעת תו' אפי' בנגע בזא"ז, וכמו שנסתפקו כאן, והרא"ש פ' ג"ה סי' ל"ז כ' דאפי' לאדם אחד שלשתן בב"א מותר, והק' לנפשו מ"ש מטומאת משא [ומבואר דס"ל דאפי' יבש ביבש אינו מטמא במגע ואפי' נגע בב"א ודלא כתו' בסוגין] ותירץ דלענין איסור אכילה כל שאפשר לי' לאוכלה להאי חתיכה בהיתר בכל אופן שהוא כבר פקע איסורה ולא אמרה תורה שתותר לאכילה באופן אחד ותיאסר באופן אחד, אבל בטומאה שפיר מחלקין בין מגע למשא ונראה דר"ל כיון דאין איסור להתטמא אלא אם נטמא הוא אסור לתרו"ק וכשאנו דנין אם נטמא שפיר מטמאינן לי' במשא דהוי טומאה ודאית, ונראה דל"ק לי' להרא"ש אלא יבש ביבש למה יהא מותר בב"א, אבל לח בלח ניחא לי' אע"ג דגם לח בלח מטמא במשא וכמו שהקשו תו' ואפשר דס"ל דלח בלח שנתבטל לא מקרי אכילה כלל, ודעת תו' בסוגין דאכילה דמי למגע ולא למשא, שיש כאן בליעות הרבה של כל משהו ועל כל משהו י"ל שזה היתר.
ה) ערלה פ"ג מ"ב הצובע מלא הסיט כו' וחכ"א יעלה באחד ומאתים, יש לתמוה לדעת הרשב"א המובא ביו"ד סי' ק"ט ס"א דיבש ביבש דנתבטל אסור לאדם אחד לאכלן יחד, א"כ ה"נ איך הוא לובש את הבגד הרי זה כמו אוכל כל התערובות בב"א ומ"ל חד בתרי ומ"ל חד במאתים.
יו"ד סי' ק"ט ס"ב. [א"ה, עי' לק' סי' ר"ט סקי"א].