סימן לה
עריכהא) סי' ק"ח ס"א בהגה' ובדיעבד להקל אפי' בתנור קטן, אע"ג דלקמן ס"ד אסרינן פת חמה וחבית פתוחה, וזה כדעת תו' ע"ז ס"ו ב', ודלא כרי"ף וש"פ דרבא לית לי' דר"ל אלא גם בפ"ח וח"פ שרי, מ"מ גם לדעת תו' אין הכרח דהלכה כרב, דדלמא הלכה כלוי, משום דעבד עובדא, ומתנ' כותי' משמע דלרב צריך לחסורי, כדאמר פסחים ע"ו ב', והלכך סמכינן דיעבד כדעת רה"פ להקל, אבל חבית פתוחה ופ"ח לפי' תו' לכו"ע אסור, מחמרינן.
שם אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר כו', הגר"א ז"ל כתב דלענין לאכלו בחלב לא מהני מה שאין לו פת אחר, דמ"מ מקרי לכתחילה, ולקנות מן הנכרי חשיב דיעבד לעולם.
שם אפילו סתום לגמרי, אע"ג דבחבית פתוחה ופ"ח אסרינן בס"ד ומשמע אף בהפסד, הכא דעת תו' ע"ז שם דאף בסתום ללוי שרי וכמש"כ הגר"א סקט"ו, והגר"א סקי"א כ' דדיעבד סמכינן אפוסקים החולקים, ומשמע דר"ל ארי"ף וש"פ דאף בח"פ ופ"ח שרי, וקשה מס"ד שלא התיר במקום פסידא, אלא צ"ל דהכא משום דאף לדעת תו' אין הכרע לאסור מקילינן, וסמכינן על רי"ף וש"פ.
שם אם אפו או צלו כו' אסור אפילו בדיעבד, לא נתבאר טעם רמ"א דזה הוי דין מכוסה לגמרי, שהקיל במקום הפסד, וכמש"כ הגר"א סקט"ו, ומ"מ משמע מל' הגר"א דיש מקום להחמיר תחת מחבת אחת יותר, אפשר משום מגדר מלתא.
ב) בהגר"א סקי"ז ואף אביי מודה, וכ"כ ש"ך סקי"ב, ויש לעי' הא רבא דאמר שם מנא אמינא לה כו' ע"כ לית לי' לחלק בין מיקלא איסורא לבעינא, דאם איתא דמודה רבא בשניהם תחת מחבת אסור ואפ"ה בזא"ז מותר, א"כ אין ראי' מכמון דהוי בזא"ז, וי"ל דבאמת בזא"ז מותר אף בסתום אף לרבא אלא דסבר רבא כיון דבכמון שרי בזא"ז ה"ה בב"ת בעינא דאין זה שתי', ואביי סבר דב"ת חמיר טפי, מיהו מש"כ ש"ך רק שלא יגע ממש, משמע דבנגע אסור ובכמון הפת נוגע בחרסי התנור, ואפשר שלא יגע האיסור בתחלה קאמר, אבל מה שנגע ההיתר אח"כ לא אכפת לן, ולפ"ז לא קשיא מה שהק' הגרע"א בגליון במכוסה בבצק ובמש"כ הרמ"א אלא א"כ הזיע משניהם.
שם סק"כ ולדברי רי"ף היה מותר כו', לדברי רבנו ז"ל דלדעת רי"ף זילוף מותר, וע"כ לחלק בין עיקרו לריח לאין עיקרו לריח, ולמש"כ רבנו לק' סקל"ז דהעיקר כדעת האוסרים זילוף, א"כ עיקר לדינא דהלכה כתו' דריחא מלתא היא כרב, ודלא כשו"ע שהתיר דיעבד, וזה תימא, ולכאורה אין ענין זל"ז כלל, דבזילוף מודה רי"ף דאסור דלענין איסור הנאה לכו"ע ריחא מלתא ולא נאמר ריחא ל"מ היא אלא לענין אכילה ושתי', ומודה רי"ף בב"ת דלא חשיב הנאה כיון שהוא בחוזק יותר מדאי ומ"מ חשיב שתי', אלא דריחא לאו מלתא היא לרבא לענין שתי', א"נ ב"ת הוא בפה, ולא שייך ריחא וכמש"כ רבנו סקל"א, ודברי רבנו ז"ל כאן צע"ג, ועיקר כונת רבנו דלדעת המשוה ר"מ דפסחים ודע"ז ע"כ שמותר אפי' בעין, ולא שייך למיסר ריחא דחמץ משום שאוסר במשהו, אבל לדעת תו' אפשר לומר כן.
שם סקכ"ב וראייתו מלחמי תודה כו', דברי רבנו צ"ע דבמרדכי מבואר דראי' שהביא הוא לענין דבפת לא שייך ריחא, והיינו דבכחוש לא שייך ריחא וכמש"כ רשב"א, אבל לא דן כלל משום משהו, ואפשר דהנידון הוא קדם פסח, וכמש"כ תו' ע"ז שם דקדם פסח מותר, אלא שבמרדכי שם התיר גם בפסח ולא ס"ל סברת תו' דמשהו מיהא הוי, אבל לא נחית כלל לדון בזה ולא להביא ראי'.
שם סקכ"ד ונ"מ דכאן מותר לכתחלה, זה לא קאי אדלעיל אלא מלתא באפי נפשי' הוא דלדידן דמקילינן דיעבד אפי' בצלי אין נ"מ בדין ב' קדירות אלא לענין לכתחילה, ולמ"ד דאף במכוסה לגמרי שרי בצלי דיעבד, הכא שרי ב' קדירות לכתחלה אף בסתום התנור לגמרי, ולמ"ד דבסתום לגמרי אסור דיעבד בצלי ה"ה דאסור בב' קדרות, אלא בפתוח קצת דשרי בצלי דיעבד, שרי בב' קדרות לכתחלה, וכן לדידן דשרינן מכוסה לגמרי במקום הפסד בצלי, שרי במקום הפסד בב' קדירות לכתחלה, מיהו לא שייך הפסד לכתחלה, ואם הוא הפסד הוי כדיעבד וא"כ אין נ"מ לדידן בין צלי לב' קדירות, ואפשר דלכו"ע לא שייך ב' קדירות אלא בפתוח קצת ואז הקדרה מגינה שלא יכנס הרוח ויצא הריח לחוץ אבל במכוסה לגמרי כיון שאין לו לריח מקום לצאת נכנס בפי קדירה ואין כאן מחלוקת רק לענין דיעבד כפלוגתתן בצלי, ול' הגר"א לא משמע כן.
ג) שו"ע ס"ו שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יי"נ מותר להריח בהם, בבהגר"א סק"ך כ' דלמה שאסר הרמ"א לזלף ה"ה דבזה אסור דהוי פסיק רישא, ונראה דלדעת הר"ן פ' ג"ה דלא אמרינן בהנאה פ"ר דהנאה בלא ניחותא לא חשיבא הנאה וכ"כ מהר"מ חלוא פסחים כ"ה ב', הכא שרי משום שאין לו ניחותא בריח היין, ואדרבא פוגמו ריח הבשמים.