סימן יד
עריכהא) חולין ס"ז ב' לאויר העולם מהו, פרש"י דאף את"ל דפירשה ומתה מותרת, היינו משום דאינה ראויה לרחוש אבל לאויר העולם ראויה לרחישה, נראה דפירשה ומתה היינו קודם שהספיקה לרחוש אבל אם הספיקה לרחוש ולא רחשה אסורה דאם איתא דבעינן רחשה ממש אין להסתפק באויר העולם, והיה אפשר לפרש דבאת"ל דפירשה ומתה אסורה מבעי לי' אויר העולם, אי בעינן דוקא ע"ג קרקע, ואמנם דעת רש"י דאם הספיקה לרחוש ולא רחשה ליכא לספוקי דודאי אסורה דשרץ העומד ג"כ קרינן בו שורץ על הארץ אלא דקמבעי לי' במתה תיכף שהגיעה לארץ, ונראה דדרך התולעת לרחוש וכל שראינוה מתה ולא רחשה בחזקת שלא הספיקה לרחוש, והנה מבעי לי' בפירי מונח על הארץ והתולעת בפרישתה מן הפירי היא באה על הארץ ואין כאן אויר העולם, ואע"ג דבשעת פרישה איכא ריחוש מ"מ כיון דכל זמן שלא פירשה אין ריחוש אוסרתה, וכשנגמר פרישת רובה [או מקצתה את"ל שגם פרישת מקצתה אוסרתה] נגמרו פרישה וריחוש בב"א, ולא מקרי ריחוש, ותיכף מתה, והלכך אין בעית אויר העולם ענין לפירשה ומתה, ושפיר מבעי לי' בפירשה חיה לאויר העולם, והנה לדינא נקטינן לחומרא דגם לאויר העולם אסור ופירשה ומתה ג"כ אסורה וממילא גם פירשה לאויר העולם ומתה מיד בפרישתה אסורה.
ופירשה לאויר העולם פרש"י שקלטה בפיו מן האויר, וצ"ל דבפי אדם לא מקרי שורץ על הארץ דבטלה לגופו ולפיו, ואמנם הטור סי' פ"ד פירש דמתה באויר אי חשיב כמתה בפירי ואח"כ פירשה דמותרת לגי' רש"י, ואמנם לגי' רי"ף דפירשה מתה ג"כ מבעי לי' ע"כ צ"ל דקלטה בפיו כפרש"י, ולמאי דנקטינן דבין לאויר העולם ובין פירשה ומתה אסורה, נראה דפירשה ומתה מיד בפרישתה לאויר ג"כ אסורה, אף באופן שאם היתה פורשת לארץ לא היתה מספיקה לרחוש קדם מותה, דדין אויר כדין קרקע.
שם רש"י ד"ה לאויר, את"ל פירשה ומתה מותרת משום דאינה ראוי' כו', למש"כ לעיל דפירשה ומתה היינו במונח הפרי על הארץ ולא היתה התולעת באויר בחיים שיעור רחישה, אין צורך לפרש למה אויר העולם אוסר ופירשה ומתה מותרת, ולשון רש"י משמע דפירשה ומתה היינו נמי שהיתה באויר העולם קדם שנפלה לארץ, ולפ"ז צריך לפרש כונת רש"י דבמתה בנפילתה מותרת טפי דחזינן שלא היתה ראוי' לרחישה אבל בבלעה מאויר אפשר שהיתה ראוי' לרחישה על הארץ, ולפ"ז אם מתה קדם שהגיעה לארץ מותרת את"ל פירשה ומתה מותרת, אבל למאי דאסרינן פירשה ומתה ה"ה במתה קדם שהגיעה לארץ וכמש"כ הטור.
ב) ומדברי הר"מ פ"ב מה' מ"א משמע שאין היתר לאכול התולעת בעצמה אלא עם הפרי וכן שרץ שבכלים אין היתר אלא עם המים, משמע שכשם שפירש לצבייתא או לדופן הכלי מיקרי שורץ על הארץ, ה"נ בפי האדם מקרי על הארץ אלא אם אוכל הפרי עם תולעת שבתוכו הרי לא פירשה התולעת מן האוכל [מיהו צ"ע כיון דפירשה לגג תמרה אסורה הכא שהפרי נטחן ונלעס למה לא חשיב פירש, וצ"ל כיון דמקום התולע ג"כ מתגלגל עם התולע עדיף] וכן אם שותה המים עם התולעת הרי לא פירשה התולעת מן המים, ולפ"ז צריך לפרש לאויר העולם היינו שאח"כ חזרה התולעת לתוך הפרי, אבל הרא"ש והרשב"א והר"ן פירשו כפרש"י דקלטה מן האויר וע"כ צ"ל דלא מקרי על הארץ שבטלה לגבי אדם וכמש"כ לעיל.
ובפמ"ג סי' פ"ד סק"ד הביא דברי הפר"ח דפירש לדופן הכלי מבפנים דאמרינן היינו רביתי' מ"מ אין ליטול בפיו מן הדופן דחשיב פירש, ובפמ"ג הקשה מפירש לאויר העולם, ולמש"כ לעיל באמת במחלוקת שנוי', מיהו אפשר דליקח מדופן הכלי גרע מקליטה מן האויר דהא דופן כלי חשיב על הארץ אלא דבתולעת שבמים שבתוך הכלי לא חשיב פירש דהיינו רביתי', ויש לומר דכיון דבשעה שנוטלו לבולעו ולא יחזור עוד בטל לי' רביתי' בבת אחת עם הנטילה וחשיב דופן הכלי כשורץ על הארץ.
ג) ס"ז א' א"ה במנא נמי כו', אפשר דבעי למימר דמוקמינן בחזקת היתר ולא אסרינן מספק, אבל קשה דהא ר"ה לא אמר דאסור דיעבד, ועוד דאמר ומנא תימרא כו', ומאי מייתא מבורות טפי מכלים, ומשמע דבעי למימר דלא חשיב שורץ על הארץ אלא בשורץ על מחובר, ומסיק דהיינו רביתי', שהרי שרינן גם בבורות וע"כ משום דהיינו רביתי', וא"כ שפיר י"ל דגם פירש על התלוש חשיב שורץ על הארץ, והא דלא חיישינן שמא פירש לדופנו דמנא משום דהיינו רביתי', מיהו אי עיקר דינא דר"ה לאשמעינן דפירש ע"ג תלוש אסור לא יתכן לשון הגמ' טעמא דסיננן כו', הלא ר"ה אשמעינן איסור ולא היתר, וזה תניא בהדיא בברייתא, ונראה דר"ה תלתא אשמעינן, א, דפירש ע"ג תלוש חשיב שורץ על הארץ, וזהו שהאריך ר"ה בלשונו ועובר משום שרץ השורץ וגו', וכונתו ללמדנו דפרישה זו אוסרת, ב, דיש לחוש שפירש כיון דשכיח, ג, דבדופן דמנא היינו רביתי', דאל"כ אין להתיר בכלים אלא בכלי מלא משקה, והו"ל לאשמעינן דבכלי שנשאר מקצת ריק אסור, והני תרתי שמעינן מברייתא דלא אסרה אלא סיננן ולא אשמעינן איסור פירש לדופנו דמנא, ואפשר לפ"ז דאין להוכיח מכלים דדופנו דמנא היינו רביתי' דאיכא לאוקמי בכלי מלא, אבל בורות שיחין ומערות לא שכיח שלא תהא בליטה בכל סביבן.
כתב הב"ח בשם או"ה דר"ה לא אסר אלא לכתחלה וכ"מ קצת מדלא אמר דינו דיעבד שאם שפה באורתא אסור, וא"ת א"כ מאי קשיא לי' דלמא פריש לדופנו דמנא הלא ר"ה לא אסר דיעבד י"ל דפירש לדופן דמנא שכיח טפי וחשיב רוב ולא מהני חזקה ואסור דיעבד, אבל צבייתא לא שכיח כולי האי, ומיהו אפשר דהא דאמר ר"ה לכתחלה היינו דבדיעבד לא חיישינן דלמא נפל התולע אבל אי חזינן תולע בכלי שני ודאי חיישינן דלמא פירש קודם שנפל.
שם רש"י ד"ה וקעבר, דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשים נעשית כו', משמע דאם חזרה קדם שרחשה מותרת וזה את"ל דפירשה ומתה מותרת [ורש"י מילתא דאיסורה פסיקא לן נקט] ומבואר דכי היכי דפירשה ומתה מותרת ה"נ פירשה וחזרה קדם שרחשה מותרת, ולמש"כ לעיל דכל שהיתה על הארץ זמן ריחוש אע"ג דלא רחשה אסורה, מש"כ רש"י רחשה לאו דוקא אלא זמן הראוי לרחישה.
ס"ז ב' מתמרה לתמרה כו', נראה דאי פירש תמרה שני' מראשונה ודאי חשיב פירש ודוקא כל זמן שהן מונחין זו אצל זו חשיב רביתי', וכן בפירש לדופנו דמנא אם שבר מקצת הדופן חשיב פירש.
כ' הפמ"ג במ"ז סק"ה, דאם יש אוכל במים שבכלי וישב התולע על האוכל לא מיקרי פירש כיון שהוא במים, וכן אם יש דגים במים ונח התולע על הדג נראה דלא מיקרי פירש כיון שהדג תוך המים, ואם הוציא הדג מן המים והתולע עליו מקרי פירש, ואם מקצת הדג שהתולע שוכן עליו חוץ למים, נראה דחשיב כדופן כלי והיינו רביתי', וכן במקצת אוכל חוץ למים והתולע על זה שחוץ למים, והיינו באוכל בולט חוץ לדופנו של כלי דאויר כלי היינו רביתי' כמבואר לקמן סק"ד בדין תולע בקמח, [ודוקא במים מרובים על האוכל אבל בלש את העיסה במים שיש בהם תולעים חשיב פירש כשהתולע על הקמח דהמים בטלים].
נראה דכלי שיש לו חידוד יוצא מדופנו אם פירש על החידוד היינו רביתי' וראי' מהא דמתירין בורות אע"ג דהדבר בהוה שיש בו בליטה מעט במקום אחד שאין מחליקין סביביו במלקט ורהיטנא, ומשום זה יש להקל גם באוכל הבולט וכמש"כ לעיל, מיהו הא דמיקילינן בפירש לאויר כלי, אין סברא למחשב אויר כלי כנגד חידוד הבולט, ואמנם לפ"ז יש מקום לומר דאע"ג דפירש לדופנו דמנא היינו רביתי' מ"מ אויר כלי לא חשיב רביתי', אבל הפר"ח נקיט בפשיטות דאויר כלי היינו רביתי'.
ד) רא"ש סי' ס"ח י"א דוקא שוחה ושותה כו', הב"י פי' דאם שואב בכלי מן הנהר כ"ז שלא פירש התולע מן המים מותר, אבל אם פירש לדופן הכלי מבפנים חשיב פירש ואסור, ואע"ג דבשופך מכלי אל כלי גם כ"ש ככ"ר שאם פירש לדופן הכלי מבפנים מותר, [וזה מוכח בגמ' דלא אסר ר"ה אלא באורתא ומשום דלמא פירשה לצבייתא, ולא אסר באורתא אלא לכתחלה, ואי דופני כלי שני לא חשיב רביתי' אפי' ביום אסור דיעבד דלמא פריש לדופנו דמנא] שואב מנהר שאני דכלי וכלי חד מינא אבל כלי ונהר תרי מינא נינהו, ולא משמע כן ברא"ש דהו"ל לפרש חידוש זה ומרהיטת דבריו ז"ל משמע דלא דן אלא אי חיישינן שמא פירש אבל פשוט דפרישתו אוסרתו, ואי בפירש לדופן כלי בפנים אין איסורו פשוט ועוד כיון דפרישתו לכלי לא חשיב פרישה כיון שהוא במים למה לא חשיב דופן הכלי רביתי', ולכן נראין דברי הט"ז דכונת הרא"ש דבשעת שאיבה יש לחוש שהיה התולע על שפת הכלי או על דופן הכלי בלא מים, וכמו דחיישינן דלמא פירש לצבייתא, ומיהו הכא נראה דאסור דיעבד ואף למש"כ לעיל דר"ה לא אסר דיעבד אלא בדאיכא תולע אבל כל זמן שלא ראה לא חיישינן, היינו דוקא בסיננן דמסתמא לא חיישינן דנפל אבל הכא אין דבר המעכב את התולע ואפשר דחיישינן דנפל דשכיח שיפרוש ויפול.
דין דופן הכלי אינו בפירות אלא כל שנפרש מן הפרי אפי' אם הוא תוך הכלי חשיב פירש, כיון שדבר יבש א"צ לכלי אין כאן קשר לכלי עם הפירות, מיהו קמח הוא ממוצע בין מים לפירות, ונחלקו בו הפוסקים דבהגהת ש"ד הביא דריב"ם התיר והשיג עליו, והשגות המשיג בלתי מובנים שכנראה אינו מחלק בין קמח לשאר פירות, ובעי להוכיח מהא דלאויר העולם אסור, וזו אינה ראי' די"ל באינם תוך הכלי, וכן הא דמשמע מדבריו ז"ל דדופן כלי ודופן בור דהיינו רביתי' ילפינן מקרא תמוה דקרא להתיר כלים ובורות ומשכחת לה בידעינן דלא פירש לדופן וכגון בור מלא מים ומכוסה או עומד ורואה, א"נ באמת אסור לשתות מספק אלא שאינו לוקה מספק והתורה עיקר דינא למדתנו, אלא זה הכריעו חכמים מסברא דקרא דשרץ השורץ על הארץ דרבה יבחושין שפירשו לא רבה אלא בפירשו לגמרי, וכבר האריך בזה הפר"ח ודעתו נוטה להקל בקמח.
ה) כתב הפמ"ג בש"ד ס"ק י"א, דמש"ל דפירש מתמרה לתמרה ואפי' הם מרוחקות זו מזו, ולא נאסר משום אויר העולם כגון שנולד התולע על גב התמרה, דבתחלת יצירתו הוא באויר העולם, וכן בס"ק ל"א תמה על הש"ך דמשמע מדבריו דאם התולע נולד על הפרי נאסר מיד וא"צ פרישה, ותמה שהרי מילבן הם בחוץ ומ"מ כל זמן שלא פירשו מותרין.
והנה נחלקו הראשונים בתולע שבפולין תחת הקליפה דבתו' ס"ז ב' התירו והרשב"א והר"ן אוסרין שהרי תולע הנולד על הארץ ולא ריחש נמי אסור, והנה ודאי מודים התו' דנולד בארץ ולא ריחש אסור, אלא זה שתחת הקליפה שאינו ראוי עדיין לרחישה לא הוי בכלל שורץ על הארץ לדעת תו' ושורץ על הארץ אינו דוקא על מחובר דגם שורץ על התלוש הוי בכלל שורץ על הארץ וכמש"כ לעיל סק"ג, וא"כ הדין נותן דנולד על התלוש וראוי לרחישה אע"פ שלא ריחש אסור, אלא דנולד בפירי מתבטל אל הפירי ואינו בכלל שרץ כל זמן שלא פירש, ומסתבר דדוקא כשהוא בתוך הפרי ונעים לו ביתו תוך הפרי זהו שמיעטו חכמים מקרא על הארץ להוציא הזיזין שבעדשים כו', אבל אם התהוה על הפרי ואין לו שום קן ובית על הפרי והוא מטייל תיכף בכל סביביו אף שעדיין לא טייל אינו בכלל להוציא זיזין שבעדשים, והא דמבואר באגודה בשם רוקח ובתשובת הרא"ש ובהגהש"ד דתולעים שבקמח כל זמן שלא פירשו מותרין היינו בתולעין שאין דרכן לפרוש והן חיין בתוך הקמח ואין אנו בקיאין בסתרי הטבע ובודאי יש תנאים בקיומם שמוצאין מחיתן תוך הקמח שנבראו שם, ואפשר שצריכים לצל או לחום ממוצע או למזונות, אבל אותם שאין להם זיקה לרקע שנבראו אין צריכים פרישה ואסורים מיד, ומילבן שבקמח אם הם קבועים בדירתן בקמח נראה הדבר שחיותן בקמח והו"ל כתולע שבחור הפרי, אבל מילבן שעל פירות יבשין כמו צמוקי ענבים וכיו"ב נראה דנאסרין מיד שדרכן לטייל מפרי לפרי, ואף שאין דרכן לפרוש לגמרי וחביב עליהן צבור הפירות מ"מ אין הפירות גוף אחד וחשיב פירש, ומ"מ אין הדבר מוכרע, ואפשר דכל גוש הצמוקין כגוף אחד ולא דמי לפירש מתמרה לתמרה דהתם עיקר חיותי' בחור שנוצר, מיהו אפשר שדרך המילבן לפרוש לגמרי מצבור הפירות והפמ"ג סמך בלשון הט"ז ס"ק י"ז שהזכיר דודאי פירשו ומשמע דאם לא פירשו מותרין, והגרע"א בגליון הביא דהב"ח בתשובה חשיב לי' לספק פירש, ומבואר בדבריהם דצריך פרישה, אבל דבריהם ז"ל צ"ע דכל שאין להתולע זיקה למקום שנוצר הדין נותן דא"צ פרישה ואסור מיד. [א"ה, ועי' לק' סי' כ"ד סק"ח].
הפמ"ג הביא בשם הכרו"פ דלגי' הרי"ף פירשה מתה, הבעיא אינה אלא אי אסורה מדרבנן אבל מדאורייתא ודאי שריא, ולא יתכן להסתפק בדרבנן אלא במקום דגזרו חכמים בהחלט אלא אנו מסופקים בפרט מן הפרטים אי הוא בכלל הגזירה, אבל לא יתכן להסתפק אי פירשה מתה אסורה מדרבנן שהרי כל איסור דרבנן נמנו עליו חכמים ואסרוהו, ואם לא נמנו עליו אינו אסור, ומיהו לפעמים מוזהר כל חכם לאסור כדי לפרוץ גדר במקום שהמכשול מצוי וכדאמר חגיגה י"ט א' מ"ד לגזור משום חרדלית של גשמים, אבל הכא אין כאן הכרח לאסור את המותר, אלא ודאי מדאוריתא מבעי לי' וכן נראה דכללינהו כולהו תלתא וכולהו בדאוריתא מבעי לי'.
ר"מ פ"ב מה' מ"א הט"ז או שפירשו מקצתן לארץ, יש לעי' בפירש מקצתו לאויר העולם, ואפשר דהיינו רביתי', וגם יש לעי' אי יש כאן היתר ס"ס דלמא אויר העולם מותר ודלמא מקצתו מותר.
ס"ז ב' דרני שבכוורי מותרים, תולעים שבפירות ילפינן לעיל מעל הארץ למעוטי זיזין שבעדשים, והכא דרני שבכוורי נראה דאינו בכלל ימים ונחלים ואינם כלל בכלל מים, והוי כתולעים שבפירות.
ו) בס' חכמת אדם כלל ל"ח סי' כ"ח הביא שיש לפעמים כנים על עור הדג והם מעלמא והן אסורים, ונראה דאפי' אם הדגים גדילים בבורות שיחין ומערות, והכנים מתהוים במים שבבורות, מ"מ הן נאסרין כששולין את הדג מן המים, דחשיב פירש, וכמש"כ סק"ג, מיהו מה שהחליט הח"א דמעלמא קאתו אין הדבר מבורר בסברא וצריך בדיקה, ועובדא קמן שנמצאים הכנים בכל הפרטים כמו שפרטן הח"א בכל דקדוקן, ואמנם אינן פורשין מן הדג וכנראה אינן יכולין לפרוש רק כשמסירין אותן בסכין ומשימין אותן במים הן חיים במים, ואפשר שהן מתהוין תחת עור הדג והן דרני שבכוורי, ואפי' אם אין עור על גבן אפשר שמתהוין על העור אבל הן נשארין דבוקין לדג וכן הוא חיותן וזה חשיב כדרני שבכוורי, שהרי על גב הפירי כה"ג לא מקרי על הארץ, וכמש"כ סק"ה, וה"נ כה"ג לא מקרי במים אלא בדג.
אחרי החקירה נתברר שאין עור על גבן אלא הן שוכנים על העור, אבל נראה שהן מתהוין על העור ומקום הויתן הוא מקום חיותן ואינם פורשין ממקומן לעולם לרצונם, והדין נותן שהן מותרין כל זמן שלא פירשו, אבל בשעת משמוש ידא בהן לחתכן ולקלוף קשקשיהן מצוי הדבר שהן נדחפין ממקומן, ואם הי' על היד וחזרו על הדג ודאי חשיבא פרישה ואסורין ואפי' נדחפו ממקומן למקום אחר על הדג הוי בכלל ספק כגג תמרה.
ולפ"ז אם כבר נתבשלו יש להתיר דיעבד מחמת ס"ס ספק אם פירשו, ואם פירשו ספק אם חזרו, ואם חזרו ספק אם לא נמוחו, וכמש"כ הרשב"א בתשו' שהביא ב"י סי' פ"ד, והט"ז ס"ק י"ז, במעשה שהביא, ובנה"כ אוסר מעשה דהט"ז מפני שהמילבן מצויין ואינו ספק ותשובת הרשב"א בדבר שאינו מצוי אלא המתליעין מתליעין במחובר, וצ"ל דהוא מיעוט המצוי דחוששין לו, ומ"מ מודה הש"ך בספק גמור דמצטרף ספק נמוח להיות ס"ס.
ושיעור נמוח היינו שאין העין מכירתו כלל והלכך מתבטל כדין יבש ביבש, אבל אם העין מכירתו כשיפגשנו אע"ג שאין כח באדם לחפש אחריו חשיב כאיסור ניכר ואינו בטל, ואם אין העין מכירתו מחמת קטנותו ועדיין הוא שלם אינו בטל מדרבנן מדין ברי', והלכך בהני כיני דגים יש לצרף ספק נמוח דמסתבר דמתבטלת הכרתן ע"י בישול והוי כמו רוב להיתר, ואף אם יש ספק שהן שלימין אין כאן רק ספק דרבנן של ברי', אבל מסתבר כיון שבטלה הכרתה, חשיב בלבול צורה ובטל דין ברי' וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהביא ב"י ס"ס ק"ד, ונמוח שמתבטל אין חילוק בין מתמעך בקדירה מחמת חום הבישול, ובין מתמעך בפיו ע"י לעיסה, וכל שנתבטלה ממנו הכרת העין קדם בליעה יש כאן דין ביטול יבש ביבש, וכל שנתבטלה צורתו קדם בליעה בטל מני' דין ברי', והלכך בנידון כיני דגים ההיתר של נמוח מרווח שקשה הדבר שינצל משתי הסיבות הממחות הבישול והלעיסה וישאר שלם, ואף שהלעיסה אסורה מדין מבטל איסור לכתחלה, הוי ספיקא דרבנן, [וכל זה אם יתברר דמתהוין על העור אבל כל שיש ספק שבאין מעלמא אין כאן היתר דלא פירשו, ועדיין לא נתברר לן בירור מספיק].
ובמעשה דהט"ז יש מקום להקל דהמילבן להפלגת קטנותם ודאי אבדו הכרת העין ויש כאן ביטול יבש ביבש ואף אם יש כאן ספק ברי' הוי ספיקא דרבנן וגם על הרוב מתבלבל צורתה בבישול, ואפשר דכל שאין העין שולט בו לאו ברי' היא, ולא דנו בסי' ק"ד אלא בשרץ כעדשה לדעת רש"י דחשיב ברי' ובזה אף שנתערב יבש ביבש ואינו ניכר מ"מ לא אבד חשיבות ברי' דגופו קיים וניכר אלא מפני שנתערב בגופים אחרים כתוארו אין העין מבחנת בינו לבין אחרים, ועי' מש"כ לק' סי' ל' סק"ג.
ז) בפ"ת סק"ח הביא להסתפק בפירות כבושים בחומץ ודבש ונמצאו בהן תולעים, ונראה דאם הפירות התליעו, כל שפירשו מן הפירי בין למשקה ובין לדופן הכלי אסורין, דתולע שבפירי הוא שרץ הארץ ואינו יכול לחיות במשקין אבל אם נתהוה במשקין נראה דאף אם פירש לפירי שחוץ למשקין מותר וכמש"כ סק"ג, אבל אם פירש לחוץ אף שיש משקה טופח עליו חשיב פירש, דכשהצריכו בגמ' ס"ז א' לומר דדופני דמנא היינו רביתי' היינו אפי' פירש בעוד מים עליו טופח להטפיח, ואף הדפנות מים טופחין עליהם, ואף שאין הדבר מוכח בראיה מ"מ מסתבר שאין כאן ענין לטלה"ט דבעינן מים נקוין וראוין לחיותם, ומסתבר דפירי כבוש החומץ מגין עליו שלא יותלע, והתולעת הוא מין תולע הגדל בחומץ.
ש"ך ס"ק ל"א, כתב דנתבשל לאחר יב"ח ונמצאו ג' תולעים בקדירה ואי אפשר לבדוק את הקדירה, לדעת הרא"ש דפירשה מתה מותרת הכא מותר מחמת ס"ס דלמא מתה קדם שפירשה, ודלמא נמוחה, אבל לדעת הרי"ף דפירשה מתה אסורה, אסור שאין כאן אלא ספק אחד שמא נמוח, ונראה דאיירי דהפירות נמסו בבישולן והוי ודאי פירש שהרי קיימינן באי אפשר לבדוק, ואם הפירות קיימין אפשר לבדוק, והלכך אין כאן ספק שמא לא פירשו כלל, [ואע"ג דבאוכל הפרי עם התולע לא מקרי פירש למש"כ לעיל סק"ב הכא שנמס בתוך שאר פירות עדיף טפי וחשיב פירש] וא"ת אף לדעת רי"ף איכא ס"ס דפירשה מתה בעיא דלא אפשטא, והוי ספק, י"ל דאיכא ס"ס להחמיר דלמא פירשה חיה ודלמא פירשה מתה אסורה ועוד נגד ספק נמוחה איכא חזקת הגוף שלא נמוחה, אלא דלדעת הרא"ש דפירשה מתה מותרת איכא חזקת היתר לתלות שפירשה מתה, ושפיר איכא ס"ס, ויש לעי' תוך יב"ח נמי איכא ס"ס שהרי הדבר ספק אם נתלעה במחובר שהרי קיימינן באינו ודאי שמתליעות במחובר אלא במיעוט המצוי, ושפיר יש להסתפק שנתלעו בתלוש, וי"ל דאיכא ס"ס להחמיר, דלמא נתלע במחובר, ואפי' נתלע בתלוש, דלמא פירשה מחיים, וגם איכא חזקה נגד ספק נמוח, וכמש"כ לעיל.
והא דנמצאו ג' אסור ואחד או שנים מותר, נראה דהיינו ביש ספק אי אתו מעלמא, או נתגדלו בפירי, ובזה יש חזקה דתלתא, דאין לנו להחזיק שקרו ג' מקרים נפרדים אלא יש לתלות שכל הג' סיבה אחת להם, והיינו שטבע הפירי להתליע, והיינו טעמא דקטלנית כדאמר יבמות ס"ד ב', מעין גורם מזל גורם, אבל אם אין גורם אחד לשלשתן לא שייך חזקה דג' מקרים אינם גורם להרבות מקרים, וכן בוסת אמרינן שיש כאן טבע קימת לראות להפסקת זמן זה, או ליום זה בחדש ולכן אמרו נדה ל"ט א' שאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה כיון שאין כאן טבע קיימת רק מקרים, וכ"כ בפ"ת בשם מהרש"ל שאם אין מצוי בו כנימא באופן דודאי מעלמא אתו אף אם יש ג' אין חוששין דלמא איכא אחריני, ומש"כ בפ"ת בשם אחרונים לנטות מזה אינו מובן, ומיהו נראה דאם נמצאו אחד או שנים אף בברור שלא נפלו מעלמא וכגון שהן באוכל עדיין, מ"מ הקדירה מותרת דתולין שחד פירי נלקה ואין זו ריעותא על חבריו, אבל אם נמצאו ג' הוחזק שכל הפירות באילן זה או בערוגה זו נלקו וחשיב כרוב המצוי שהן מתולעות.
ובח"י ה' פסח סי' תס"ז ס"ק כ"ה הביא בשם הפוסקים דגם במצא ג' שעורים מותר, וכדברי המ"א, אלא שכתב שאין הטעם דלא חיישינן לטפי כיון שאין זה אלא מקרה, אלא הטעם דאמרינן דאם יש טפי גם הן לא נתבקעו, ומיקילינן בתערובות משהו, ותימא דהלא אוכל השעורה שהיא ספק חמץ, ועוד דלשון הבה"ג משמע דבאיכא ס' נגד אלו הנמצאות סגי, ואי חיישינן לטפי הלא איכא ספק אם יש ס', ועוד דאיכא ס"ס להחמיר דלמא נתבקעו ודלמא אסור בלא נתבקעו, ואמנם לשון הרי"ף והרא"ש יש לפרש באופן שנבדק התבשיל ואין בו יותר, ולא דנו אלא באיסור משהו בלא נתבקעו, ולכן לא נסתיע המ"א מדברי הרי"ף והרא"ש.
ובגליון של הגאון ב"מ, כתוב שאם התולעים הנמצאים הם שלמים, אמרינן דגם שאר התולעים שלמים, ודוקא באלו שקמן הם מחוים קצת אז איכא ס"ס, ואינו מובן כי נמוחו קצת מאי הוי נהי דיצאו מתורת ברי', אבל אכתי התבשיל אסור כל שמקצת התולע בעין וניכר, וכשבולעו בולע איסור וכמש"כ לעיל, והלכך אף אם נימא דכי היכי דאלו שקמן מחוים קצת גם האחרים כן עדיין אין כאן היתר, אבל למש"כ לעיל אין אלו הג' קובעין צורתן של אחרים שהמיחוי הוא מקרה, ואין מקרה של הג' מחייבת מקרים אחרים ושפיר יש לחוש שיש כאן שלמים, ומה שהכריחו להגאון ז"ל הוא דקשיא ליה למה לא התיר הש"ך מחמת ספק דלא פירש כלל, וע"כ דג' שפירשו מחזיקין דכולן פירשו, אע"ג דהפרישה מקרה אבל למש"כ לעיל איירי בפירשו בהחלט, אבל ג' מקרים, אין קובעין חזקה.
ומה שהק' בח"י שם מג' מתים דאמרינן דזו שכונת קברות, התם נמי קבורתן בשכונת קברות חשיב כטבע שסיבה אחת הביאתן למקום זה, שמנהגו של עולם ליחד שדה קברות, אבל אין דרך לקבור מתים בשדות בלתי מוכנות לכך.
ח) במש"כ לעיל בענין תולעים שע"ג דגי קרפיונים, שמעתי אח"כ בשם ספרי הטבע שהם נולדים מבחוץ וע"י איזה סיבה נופל זוג מהם בבריכה והם פרים ורבים במהירות מופלגה עד שממלאים את כל הבריכה והם נופלים על הדגים למצוץ דמם ושמנם, וא"כ בטל הספק שנסתפקו אולי מיני' קא רבו ואיסורם מוחלט שהם שרץ המים.
ט) (מכתב).
כפי שמסרו לי תחלת חלי הכנים באה ע"י זוג אחד של השרץ נופל במים של הבריכה, והוא פרה ורבה במהירות מופלגה וממלאים את הבריכה במשפחותיהם לאלפים ולרבבות, ועל פני הכותלים של הבריכה מטיילים המוניהם לעין כל מסתכל, וזה כתוב בספרי הטבע, והם שרץ המים במוחלט.
י) אם הבריכות מופסקות מן המעין וגם אין להם יציאה, עדיין אין היתירם מוכרע, אם אביהם שרץ פרה ורבה והוליד זרעו במים שבכלים ושבבורות, י"ל שזרעו מיוחס אחריו, ואין דין שרץ שבכלים אלא בזמן שכח היולי שבמים מהווין אותן, שכן הדין בדגים טמאים שהכניסן לכלים והולידו שם.
יא) ואמנם שרץ שנתהוה במים שבכלים וישב על גב הדג והוציאו הדג מן המים הרי זה כפירש מן המים במוחלט, ואין ענינו לדין כל שתחלת ברייתו מן המים טובלין בו, דהכא שרץ המים חיותו במים והלכך אם שאבו בכלי מים מן הבור והשרץ בתוך המים לא חשיב פירש כיון שלא נפרש מן המים מקור חיותו אבל על הדג הגוש אין זה מקום חיותו ולא עדיף לי' על גב הדג מעל גב שאר אוכל, שהרי הולך ומתיבש עד שמת, וחשיב פירש מן המים ונאסר, וזה מוכח מהא דדרני שבכוורי שריין אע"ג דנתהוו בדג שבימים ונחלים, ואם הדג כמים הרי דרני שבכוורי שנתהוו מבשר הדג כנתהוו מן המים, ועוד תולעים שנתהוו במים שבבורות ופירשו למה הן אסורין הלא התולע ברייתו מן המים וחשיב מים, והתולע הלא שוכן בגוף עצמו והוי כשוכן בגוף מלא מים דלא חשיב פירש, ועוד למה אוכל הנוגע בדג לא הוכשר, ולמה דג צריך הכשר, וע"כ אין לדמות הענינים ודוקא לענין טבילה דינו כמים, אבל מציאותו גוש ועשת ואינו מים.
אבל האמת גם לענין טבילה כבר הכריע הרמ"א או"ח ה' נט"י דדוקא בנמוח למים טובלין בו וכן הסכים המ"א, והא דאין ממעט בשפה"נ הוא משום דכיון דדרך המים להיות בתוכן הני מילי לא מקרי מיעוט.
יב) חולין ס"ו ב' אימא בכלים אע"ג דאית לי' לא תיכול, לכאורה לא מש"ל במינים שאינם פרים ורבים אלא מתהוים במים שיהי' להם סנפיר וקשקשת, וא"כ לא מש"ל בכלים דאית לי', ואי בנתן דגים טהורים בכלים וילדו, נראה דבכה"ג אין חילוק בין כלים לימים ונחלים, שאם הביצים של דג טהור ה"ז דג טהור ואם של דג טמא ה"ז דג טמא, ואיך יתכן שדג טמא שהשריץ בכלים יהי' מותר, והרי אפי' השריץ בסנפיר וקשקשת אסור כיון דהוא יוצא מן הטמא וכמבואר בכורות ז' ב' וברש"י שם ד"ה לפי, [וכן בעופות אפרוח היוצא מביצת עוף טמא [טמא] מביצת עוף טהור טהור וכמש"כ המ"מ פ"ג מהמ"א הי"א, ואינו ענין לתו' נדה נ' ב' ד"ה תרנגולתא, דהתם מששת ימי בראשית נברא הזכר טמא והנקבה טהורה והדורות הבאים מתיחסים אל הביצים שביצה זו שיולדת את הזכר הוא מין הטמא בטבע הבריאה וביצה זו שיולדת את הנקבה הוא מין הטהור, ואין האם היולדת את הביצה הטמאה מצלת את האפרוח הנולד מדין יוצא מן הטהור טהור שעיקר המין מתיחס אל הביצים כיון שהביצים הם שני מינים, מין של אפרוח טהור ומין של אפרוח טמא, משא"כ כשהאם טהורה וביצתה טהורה לעולם גם הולד טהור דבין שתיחס אותו אל האם ובין שתיחס אותו אל הביצה הרי הוא מין טהור ואינו אלא נדמה והוי בכלל היוצא מן הטהור טהור, ועי' לעיל סי' י"ג סקי"א, ועיקר דבריהם בנדה שם לא קיימא כדמסקו בתירוץ בתרא וכן כתבו בפשיטות חולין ס"ב ב' ד"ה תרנגולתא], וא"כ אפי' ילד בכלים נמי, וע"כ הא דמיעטה תורה כלים דאפי' לית לי' תיכול היינו במין שאינו פרה ורבה, וגם מין זה יש בו אזהרה דכי לית לי' תיכול כדאיתא בת"כ והביאו המ"מ פ"ב מה' מ"א הי"ב, והא תינח אי דרשינן דאפי' כי לית לי' אכול, אבל אי דרשינן אפי' אית לי' לא תיכול לא מש"ל כלל, ואפי' את"ל דאפשר לשאינו פרה ורבה להיות בסנפיר וקשקשת נראה דזה אסור אפי' בימים ונחלים כיון דהוא בשם שרץ ולא בשם דג וכמש"כ הר"מ שם, ומיהו לדעת רמב"ן שהביא המ"מ שם דאזהרת שרץ המים מהא דכי לית לי' לא תיכול הדין נותן דאפי' אינו פרה ורבה אם יש לו סנפיר מותר, ואף לדעת הר"מ אי מש"ל מתהוה מעצמו ויש לו צורת דג ויש לו סוק"ש מותר וא"כ איכא למדרש בכלי אע"ג דאית לי' לא תיכול אבל רהיטת הדברים דמתהוין מעצמן אינן רק בעלי גופים קטנים כמו תולעים ויבחושים ואינם לעולם בצורת דגים ולא בעלי סוק"ש.
ונראה דלמאי דבעי למימר בכלים אע"ג דאית לי' לא תיכול, היינו באמת דדג טהור השריץ בכלים והיינו שביצתו השריץ הדג [דדג טהור משריץ מבחוץ כדאמר ע"ז מ' א'] ומ"מ אפשר למיסר ואע"ג דאם השריץ בימים בלא סנפיר נמי מותר כיון דהוא יוצא מן הטהור מ"מ השריץ בכלים גרע טפי וחשיב שקץ, שהרי יבשה וימים כב' עולמות ואילו ביצת דג הטהור היתה משרצת דג ביבשה אפשר למיסר ולמחשב לשקץ כיון שאין יבשה עולמם של הדגים, אלא דלא מש"ל, אבל הגידול בכלים שהוא אפשרי ויש מקום למיסר שמחשב כגידול ביבשה דכלים ליבשה שייכא, ואין זה עיקר עולמם וחשיבי כשקץ, ומיהו למסקנא דדרשינן בכלים אע"ג דלית להו תיכול, לא מש"ל אלא במתהוין מאליהן דדג טמא ששרץ בכלים הולד אסור כדין יוצא מן הטמא טמא, ולא שייך להתיר בשביל שנולד בכלים והרי דרשא דבימים ונחלים אצטריך להתיר מתהוים, ואין לנו לחדש שבנולדו בכלים לא נתחשב בדין יוצא מן הטמא טמא, וגם אין מקום בסברא לזה שבשביל שנולדו בכלים לא נתבטל איסורן שמצד אמן שהן מין אמן.
שו"ר דלפרש"י ע"ז ל"ט ב' מבואר דאפשר להתהוות בצורת דג בציר דגים ואפשר דאף במים, ועכ"פ למדנו מדברי רש"י דאפשר להתהוות דגים בכלים ושפיר שייך למדרש בכלים אפי' יש לו לא תאכל, מיהו לפר"ח שהביא ר"ן שם דכיון דנמצא בציר דג טהור תלינן דכל הציר מדגים טהורים אין ראי' דאפשר להתהוות צורת דג מאליו בלי ביצים וגם הר"מ מפרש כר"ח, יעוין ר"מ פ"ג מה' מ"א ה' כ"ג ובכ"מ שם.
וביניתא דבי כרבא מכות ט"ז ב' לפר"ת בתוס' שם, נראה דזה מין מן המינים ופרה ורבה והוא בכלל שרץ הארץ אע"ג דצורתו דג ואית לי' קשקשת, ואינו עולה מן הים ליבשה אלא עיקר מקומו ביבשה, ואפשר שהוא מתהוה מן האויר והלחות ואינו פו"ר.
הנבראים בכלים מביצי דג טהור מותרים כדין דגים טהורים ואין חילוק בין פירשו ללא פירשו, ואם נתהוו מאליהן ויש להן צורת דג ויש להן קשקשים ג"כ מותרים אפי' אחר שפירשו, ואפשר שהוא דבר שאינו וכמש"כ לעיל.
יג) ס"ז ב' ואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנים שבבהמה, משמע דלא משום אמ"ה איסורן אלא משום שרץ ואע"ג דאמר טעמא מדלא מהני להו שחיטה באיסוריהו קיימן היינו כיון דהבהמה אינה אוכל אין בה היתר אוכלין דהשרץ המתהוה בהן כל זמן שלא פירש הוא בכלל האוכל אלא צריך לדון עליהם בפני עצמן כבעל חי והרי הן בכלל שרץ אע"ג דלא פירש ונראה דלוקין עליהן משום שרץ הארץ, ואפשר דהן בעשה מקרא ואת נבלתם תשקצו, ולפיכך נראה דאפי' תולעים שנמצאו בבן פקועה אסורין אע"ג דחותך מעובר שבמעיה מותר באכילה התולע נחשב לחי בפ"ע שאינו ניתר בשחיטת הבהמה, וכש"כ לדעת הר"מ פ"ב מה' מ"א הי"ז דאפי' נולדו בבשר אחר שחיטה אסורין, דאינו ענין אמ"ה, ובס' או"ש שם כתב להתיר דרנא דבבשרא של בן פקועה ולהאמור ז"א, ואפי' אם האיסור משום אמ"ה אין ראוי להתירו בשחיטת אמו, ומש"כ שם עוד דהא דריאה ניתרת בשחיטת הושט הוא משום כל בבהמה ולפיכך תולעים שבריאה מותרים תמוה מאד דודאי אם יתלוש הקנה לגמרי קדם שחיטת הושט הוי אמ"ה וכמש"כ לעיל סי' ג' סקי"ט.
חולין נ"ח א' שיחלא קמא אסורה מכאן ואילך הו"ל זוז"ג ומותר, יש לעי' כי היכי דשיחלא קמא אסורה משום דחשיבא גופה ומיטרפא יחד עם האם ה"נ מכאן ואילך כיון דנתעברה והיא גופה הרי היא בכלל האם, ונראה דכל טריפה חייל עלה איסורא מלבד ששנאוי בשר החולה באחת מן הטריפות אסרה תורה זה החי באיסור מוחלט זולת מחלתה, ואילו היה האיסור רק ששנאוי לפני המקום אכילת בשר החולי של טריפות היה הדין נותן שאם נתרפאה שריא, והרי ולד טריפה אסור אף שאין בולד חולי הטריפות, אלא אחרי שהאם טריפה נאסרה גם באיסור מוחלט שאינו תלוי בחולי הטריפות, ואיסור זה חייל בשעה שנטרפה ואפי' אם היתה מתרפאת בנס באיסורה קיימא וכדאמר ס"ח ב' כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, וכ"כ הרשב"א במ"ה במה דנחלק על הרא"ה בקרום מחמת מכה, ולפ"ז השתא היא טריפה לא מחמת שהיא עכשו נקובה אלא מפני שכבר אירע בה טריפות אתמול, והלכך הביצה שיש לה עתיד להתפרד מן הגוף יש מקום לדון עליה שאינה בכלל מאורעות הגוף והעתיד יצילה גם בהוה מלהכלל בדין הגוף, ויש מקום לומר דאזלינן בתר הוה ותטרף בכלל הגוף והעתיד לא יצילה וגם כשתתפרד מן הגוף תשאר באיסורה, ובזה הכריעו חז"ל שאם היא בזמן חלות האיסור נגררת בתר גוף וכשתתפרד ג"כ באיסורה קיימא, ואם גדלה בגוף אחר שכבר הוא אסור מאתמול איננו נאסר אלא כל זמן שהוא גוף אחד עם האם, אבל כשיתפרד נחשב כעומד להפרד מראש ואיננו נאסר ע"י הגוף, ונראה דאם נטרפה ואח"כ נתעברה וחזרה ונטרפה בנקב חדש הולד מותר שאין נקב שני מחדש כלום, והוי דין טריפות כדין גמ"ד דמחלקינן סנהדרין פ' א' בין מעוברת לעיברה אחר גמ"ד.
וברא"ש פ' בהמה המקשה סי' ז' הביא בשם רמב"ן שאם נחתכה בצוה"ג וחזר וחתך למעלה חוזרת להכשירה, וצ"ל דעכשו אינה טריפה כלל מחיים אלא כששחטה חייל טריפות עלה כיון דנשחטה ולא תוקנה, וכ"מ בל' הרמב"ן שם, ואפשר שאם חתך ממנה אבר ג"כ מיטרף השתא וכן חלבה אסור דהוי כחתך ממנה אבר ואותו אבר אינו בכלל תקנה עוד.
וטריפה שמתה יש בבשרה איסור טריפה כדמוכח זבחים ס"ט א' דאמר דאצטריך טריפה, שלא תאמר דטריפה שמתה חלבה טמא כמו חלב טמאה דלא טיהרה תורה אלא חלב טהורה מדכתיב ואכול לא תאכלוהו שאיסורו משום בל תאכל נבילה ולא משום בל תאכל טמאה, א"נ דוקא זו שחלבה חלוק מבשרה יצתה טמאה והו"א דגם טריפה אימעיט, אלמא דטריפה שמתה בשרה אסור משום טריפה וכ"כ תו' לעיל ל"ב א', ולכאורה בשר כשרה שחוטה חלוק מבשר טריפה שחוטה, ויש בבשר טריפה שחוטה זוהמת החולי, אבל בשר כשרה נבילה לא עדיף מבשר טריפה נבילה שהרי טריפה תחלת המיתה, ולמה יש כאן איסור טריפה הלא כבר נתרפאה מטריפתה, אלא ודאי טריפה נאסרה מצד עצמה ג"כ ואיסורה איסור עולם, ומיהו אפשר דנשחטה בשהי' דרסה עדיין נפישא זוהמתה בשביל טריפות שקדמה. [א"ה, וע"ע לעיל סימן י"א סק"ב ג'].