סימן טו
עריכהיו"ד סי' פ"ז ס"א בדין עירוי. [א"ה, עי' מעשרות סי' ד' סקי"ט].
יו"ד סי' פ"ז ס"א, בבהגר"א סק"ב. [א"ה, עי' סי' ל"ג סק"ו ז'].
יו"ד סי' פ"ז ס"ג. [א"ה, עי' לק' סי' ל"ד סק"ה].
יו"ד סי' פ"ז ס"ז. [א"ה, עי' לעיל סי' י"ב סק"ג].
א) פסחים מ"ה ב' הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי' לשוחקה, דעת הראב"ד בהש' פ"א מה' חו"מ ה"ב, דכל שלא נפסל מאכילת כלב אף שאינו ראוי לחמע בו, חשיב עדיין חמץ, וא"צ טעם הואיל וראוי לשוחקו ולחמע בו אלא בנפסל מאכילת כלב, וברייתא קמייתא בנפסל מאכילת כלב ולפיכך אינו חייב לבער אלא בראוי לחמע בו, ואידך ברייתא דקתני והכלב יכול לאוכלה היינו אפי' אינה ראויה לחמע בה, ונראה דאין דברי הראב"ד אלא לענין ביעור דבזה אמרינן דכל אוכל שראוי עדיין לכלב חשיב אוכל כמו שחשיב אוכל לענין טומאת אוכלין, אבל לענין אכילה מסתבר דדינו ככל איסורין שבתורה דקיי"ל כר"ש ע"ז ס"ז ב' דאינה ראויה לגר מותרת, וכן נקט הכ"מ שם בפשיטות ולפיכך הגיה לשון הראב"ד, [והדבר מבואר בהדיא בירו' פ"ד דחלה לפי גי' הגר"א, הובא חלק או"ח סי' קט"ז סק"ג, דבעינן דיהא דעתו לאוכלה אבל בדעתו לשורפה בטלה אע"ג דראוי' לכלב, וטעמא דכיון דאין דעתו לחמע בה בטלה, ומיהו יש לדחות דראוי' לכלב עדיין שם אכילה עלה והיינו בדעתו לאכלה אבל כשבא לשורפה בטלה], והראב"ד למדה מהא דאמרו בסוגין דמתנ' דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב, דלא כר"נ, ואם טעמי' דת"ק דנשרפת בע"פ משום דראוי' לחמע בה א"כ מתנ' דטהרות דלא כת"ק ודלא כר"נ דהא לא פליגי אלא בסברא דראוי' לחמע בה אבל בלא"ה כיון שנפסל מאכילת אדם לאו אוכל הוא, ועוד דאין סברא דר"נ יחלוק על סברא דראוי' לחמע בה, ולפיכך פי' דאיירי באין ראוי' לחמע בה.
ב) אבל המ"מ שם פי' דבאין ראוי לחמע בו כיון שנפסל מאכילת אדם אינו חייב לבער, וברייתא בתרייתא נמי בראוי לחמע בו, וזו גם דעת הרא"ש פ' א"ע סי' ג', וזו גם דעת הר"ן הובא לקמן, ומיהו הא דמטמא טו"א בכביצה איירי אפי' אין ראוי לחמע בו, ובזה חולק ר"נ, וקשה למה שנאו התנא בפת שעיפשה דמשמע דכולה איירי בראוי לחמע בו.
ולדעת זו בנפסל מאכילת כלב אפי' ראוי לחמע בו בטל מתורת אוכל וצריך טעם כיון דעיקרי איסורים יוצאין מתורת אוכל באינם ראוים לאדם רק בפת הם קיימים בדין אוכל משום דראוין לחמע א"כ כי נפסלו מאכילת כלב מאי הוי, [ואין סברא לומר דבנפסל לכלב וחזר מקרי פנים חדשות יותר מנפסל לאדם] ואפשר דבאמת כל שנפסלו מכלב אין מחמעין בהן, א"נ זה שנפסל לכלב אינו חוזר לאוכל אף לאחר התערבו בעיסה, ואע"ג דטעמו נכנס בעיסה וחוזר לטעם משובח, מ"מ כיון דעיקרו נשאר בפגמו פקע שם איסור מני', ויש מיבשין עור קיבה עד שנפסל מאכילת כלב, וטוחנין אותו ומעמידין בו את החלב לגבינה, ואי דינא הוא דכל שנפסל מאכילת כלב פקע איסורי' אף שעומד לחמע בו ה"נ שרי וכן אם טעמו הנהפך לשבח אינו אוסר כל שאין ממשו נהפך לשבח, י"ל דה"נ אין ממשו נהפך לשבח, אבל אם היתר נפסל לכלב משום אין מחמעין בו, אין לנו היתר בנידון דידן.
ג) ונראה דהואיל וראוי לחמע בה שאמרו חכמים, היינו דוקא בעומד להיות נאכל ע"י התערובות, אבל אם היה עומד להניחו ע"ג העיסה כדי להחמיצה, ואח"כ מסירין את השאור ומשליכין לאשפה, כיון דהפת המעופש אינו חוזר לאכילת אדם לעולם פקע איסורו אף שטעמו חוזר לשבח, למש"כ לצדד להתיר בנפסל לכלב אף אם באמת עומד לחמע, וכבר כתב הרמ"א יו"ד סי' פ"ז דאם יבש העור כעץ והעמיד בו מותר, והיינו במסירין את העור מן החלב, ומשמע דאפי' במיבשין אותו מתחלה לכך, דכיון דאין העור חוזר לאכילת אדם לעולם [דאע"ג דיבשותו חוזר ללחות מכל מקום הוא מתקלקל ואינו חוזר לאוכל, וזה מוכח מדברי הרמ"א דהתיר בנתיבש] בטל מתורת אוכל ואם הוא אינו אוכל גם טעמו אינו אוסר, ומיהו י"ל דבב"ח שאני כיון דעדיין הוא היתר וצריך לחול עליו שם בב"ח י"ל כל שהוא עצמו אינו בשר גם טעמו לאו שם בשר עליו, אבל במידי דאיסורא י"ל דלא פקע שם איסור מטעמו כיון דעומד להטעים אחרים ולאכול טעמו, ולפ"ז אם העור של נבלה וטריפה הגבינה אסורה, אף שנתיבש, אבל אם לעולם אין הטעם אוסר בזמן שהגוש אינו אוכל, אף בעור נבילה שנתיבש באופן שאינו חוזר למאכל אדם מותר, ועור כשר שהובישו עד שנפסל וטוחנו ונותנו לתוך החלב, אם יש ס' נגד העור הגבינה מותרת אף אם העור נהפך למאכל, שאין דין מעמיד בעור כשר כדאיתא ביו"ד סי' פ"ז סי"א, אבל יש כאן משום מבטל איסור לכתחלה, ומשום דאבק העור בולע טעם חלב אף שמתבטל בס' [ועי' תשובת רעק"א סי' ר"ז] ומיהו בעור יבש הנפסל מאכילת כלב, אפשר דאינו שב להיות אוכל, וכמש"כ לעיל, ויש להקל באיכא ס', אף בלא קים לן שאינו חוזר להיות אוכל.
ולמאי דפירשנו דברי הרמ"א דהיתר יבש הוא משום דנפסל מתורת אוכל, הדבר מוכח דעור היבש כעץ אינו שב להיות אוכל אחר השריה, אבל מדברי הפמ"ג שהביא הפ"ת נראה דמפרש דברי הרמ"א בחוזר להיות מאכל אחר שריה או בישול, ובאמת עדיין שם בשר עליו, אלא הכא איירי שנשאר העור עדיין ביבשותו אחר שהעמיד, ואמרינן דיבש אינו פולט טעם ואף שמחמיץ ומעמיד אין זה טעם בשר, ומשמע דעור לח אוסר אף בלא נשרה מעל"ע כיון שהעמיד וחשבינן גם טעם החימוץ כטעם הבשר וצ"ע לחלק בין לח ליבש כיון דסתמו עומד לבישול ועדיין הוא בשר.
ד) ובנו"ב יו"ד סי' כ"ו דן בשלפוחית של דג טמא שנותנין לתוך המשקה, אחר שנתיבשה, ודעתו ז"ל דקיי"ל דנבלה שנסרחה שיעורה עד לכלב, והלכך אם נפסלה לאדם עדיין שם נבלה עלה, אבל בשר שנפסל לאדם אינו נעשה בב"ח כדין סרוחה מעיקרא, והלכך דברי רמ"א סי' פ"ז הן אפי' ביובש הפוסל לאדם, ואינו חוזר למאכל אדם, אבל בנבילה וטריפה בעינן שיפסל לכלב ואז אינו חוזר למאכל אדם, ומה"ת הוא מותר, אבל יש פוסקים דאסור מדרבנן, ועפ"ז תמה בדמ"ר על הש"ך סי' קי"ד שהתיר גידין יבשין מדברי הרמ"א סי' פ"ז דהתם סגי ביובש הפוסל לאדם אבל בגידין בעינן נפסל לכלב, ולמה שיתבאר לקמן קיי"ל דנבלה שא"ר לגר מותרת וא"כ שיעור יובש המתיר שוה בבב"ח ובאיסורין ודברי הש"ך מכוונין, והש"ך והנו"ב שוין דיבש שכתב רמ"א היינו מחמת שנפסל לאדם ודלא כהפמ"ג, ומיהו בעינן שלא יחזור למאכל אדם, ואפשר דלכך בעינן יבש כעץ ובאמת בזה מיפסל גם לכלב, ואז אינו חוזר לאדם, וכן כתב הנו"ב דיבש כחרס אינו שב למאכל אדם, ודברי הש"ך סי' קי"ד היינו נמי יבש כעץ, וכן נידון הת"צ שהביא הפ"ת הוא ביובש כעץ, ומסקנת הנו"ב להתיר את השלפוחית משום שנפסלה לאדם ע"י היובש.
ויש שורין עור הקבה במים מעל"ע ואותן המים נותנין תוך החלב להחמיץ, והעור מיבשין אותו מקדם עד שנפסל [אולי נפסל גם לכלב] וגם יש ס' במים נגד העור, וגם העור הוא של בהמה כשרה, ואחרי השריה אין העור שב למאכל אדם אלא שב לפסולת להשליך לאשפה, ואין כאן מקום לאסור אפי' לכתחלה וכמש"כ הגרע"א סי' ר"ז.
ונראה דדוקא בנפסלו מאכילת כלב מחמת עיפוש אבל נפסלו מאכילת כלב מחמת חימוץ לית לן בה, דלא לחנם נקטו שעיפשה ואם נפסל מכלב אין מחמעין בו, ודאי מחמת עיפוש קיימינן דאין חימוץ הקשה מעכב מלחמע בו, כדאמר ע"ז ס"ח א'.
ה) הא דאמרו פת שעיפשה חייב לבער משום דראוי' לחמע בה, טעם זה מחשיבה לחמץ אף לענין אכילה שעדיין חמץ הוא, ומיהו דוקא באכלה בתערובות עיסה והיה בחמץ כזית בכדי אכילת פרס אבל אי אכלה בעינה פטור כדאמר בפסחים כ"ד ב' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, ואמרו מ"ד א' אי בעיני' קשריף וקאכיל לי' בטלה דעתו, ובתו' כ"ה א' ד"ה מה, כ"ח א' ד"ה ותנן, מבואר דגם חמץ אינן חייבין עליהן שלכד"ה, מיהו אם אין בה עיפוש אלא שאין זה דרך אכילתה מחמת חימוץ צ"ע אי בהכי חייבי' רחמנא, וכדאמרו ביצה ז' ב' דנאמר שאור לאשמועינן אף שאינו ראוי לאכילה, והכי אמרינן במכילתא שמות י"ב י"ט לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה כו' תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה כו' ת"ל כי כל אוכל מחמצת, מיהו י"ל דנהי דחייבה תורה על השאור מ"מ צריך שיהא אוכלו כדרך אכילה, וכן משמע למאי דבעי למימר דב"ש גם לענין אכילה קאמרי ומשום דשאור מיותר, ואי שאור אשמועינן לחייב שלא כדרך אכילתן ודאי איצטריך שאור, [ואין לומר דהיינו דאמרו בגמ' לב"ה דצריכי דהתם קאמר דמהות החימוץ דשאור גרע משום שאינו ראוי לאכילה וכמש"כ או"ח מועד סי' קט"ז סק"ג] ולדעת הראב"ד דבכלב אוכלו א"צ לטעם ראוי לחמע בו, ולפי' הכ"מ דדוקא לענין ביעור קאמר ולא לענין אכילה היינו אפי' אי עריב בו דבר המשביחו ואכיל לו השתא כדרך אכילתו מ"מ פטור דכבר פקע מני' שם איסור כיון דאינה ראוי' לגר, וכש"כ לדעת המ"מ דכל שאינה ראוי' לחמע בה לאו אוכל הוא דפטור אף שאכלה בתערובות כדרך אכילתה.
ו) כתב הר"ן פסחים מ"ה ב' דחמץ שעיפש ונפסל מאדם דאמרו דחייב לבער משום דראוי לחמע בו נלמד מהא דהזהירה תורה על השאור, ונראה דכל איסורין שבתורה שעומדין לתיקון אע"ג דקדם תיקון אינן ראוין לא פקע איסורן והלכך א"צ לימוד לא לחמץ ולא לשאור [אלא קדם שלמדנו איסור חמץ בפסח איצטריך לאשמועינן חמץ ואצטריך לאשמועינן שאור, דשאור מחמץ ליכא למילף וכמש"כ חלק או"ח מועד סי' קט"ז סק"ג] אלא אחרי שעיקר שאור מתחלה נאמר מפני שעומד לחמע בו הזכירו הר"ן, ונראה דפת שעיפשה היינו שאינה ראוי' לאכילה מחמת עיפוש אפי' לא היתה שאור, מ"מ השתא דהיא שאור עדיפא כיון דעומדת לחמע ובזה אין העיפוש מעכבה והלכך עדיין חייב לבערה, והיינו נמי טעמא דחמץ דנתעפש לפי' הר"ן.
ז) ע"ז ס"ח א' תוד"ה אמר, אלא בסברא פליגי כו', ר"ל דגם ר"מ ס"ל כר"ש דאינה ראוי' לגר מותרת, ולפיכך נט"ל מותר, אלא בהשביח ולבסוף פגם סבר ר"מ דאסור, דהא באמת יין שנפל לתוך עדשים אין היין נפסל לאדם ואילו היה פורשו היה אסור אלא כשאנו באין לאסור את העדשים משום טעם כעיקר הרי אין האדם נהנה מטעמו ואדרבה מצטער על טעמו ודיינינן טעמו כדין נבלה סרוחה וכמו שביאר כל זה הר"ן ובזה נחלקו ר"מ ור"ש דר"מ סבר כיון דמתחלה השביח וחל עלה דין טכ"ע ואינו יוצא מאיסורו אלא אם נפסל האיסור באמת מאכילת אדם, אבל במה שהרתיח לא נפסל היין לאדם, אלא עכשו אין טעם היין משובח בעדשים וסבר ר"מ דזה אינו מספיק להתיר כמו נבילה שפג טעמה ועדיין לא נפסלה לגמרי, דלכו"ע באיסורה קיימא, ור"ש סבר כיון דסוף סוף אין כאן יין בעין ואנו באין רק משום טכ"ע כיון דהשתא אין כאן טעם משובח מותר, ודברי תו' כאן הם כתירוצם בד"ה אבל, דדבריהם שם בתירוצם הם מוכרחים במוחלט, ואין כאן מקום לדברי מהרש"א ז"ל.
שם ד"ה אבל, כיון דמעיקרא היה נ"ט לשבח וחל עלי' איסור כו', ר"ל דלבסוף פגם אינו פגם הפוסל מאכילת אדם, אלא פגם שאין בו משום טכ"ע, ובזה אמרינן כיון דכבר חל עלי' איסור השתא חשבינן לי' כחתיכה של נבלה דאינה חוזרת וניתרת משום פגם כל דהו אלא א"כ נפסלה לגמרי מאכילת אדם, אבל בנבלה שנפסלה לאדם הרי יש כאן פגם המתיר נבילה בעינא, בזה ס"ל לר"ש דאין נפקותא בין סרוחה מעיקרא לנסרחה אח"כ, וסוגיא דלעיל דמפרשא דבקראי פליגי כר"י אזלא.
והנה מבואר דאין היתר נט"ל אלא א"כ נבלה הנפסלת לגר מותרת, אבל אם היא עדיין אסורה, ודאי גם נט"ל אסור ולא נחלק בזה אדם, [וכ"ה בגמ' פסחים מ"ד ב' דהא כל נט"ל מותר דגמרינן מנבלה], אלא אחרי דנט"ל מותר יש מקום לדון בהשביח ולבסוף פגם, וכיון דקיי"ל דנט"ל מותר ע"כ נבלה שא"ר לגר מותרת, וזו דעת הר"מ וכמש"כ חלק או"ח מועד סי' קט"ז סק"ג, וזה דלא כמש"כ הנו"ב יו"ד סי' כ"ו, דמסיק לדינא דנבלה שנפסלה לאדם עדיין נבלה היא כר"מ, ודבריו ז"ל תמוהין.
שם ד"ה או, וי"ל דסבר לה כר"ש בחדא וכר"מ בחדא, יש לעי' הא ר"מ דאסר השביח ולבסוף פגם אינו משום דסבר דאפי' אם נט"ל מותר השביח ולבסוף פגם אסר, אלא בין לר"מ בין לר"ש אין חילוק בין פגם מעיקרא להשביח ולבסוף פגם ובחד טעמא פליגי בתרויהו, וא"כ ר"י דלא כמאן, וע"כ צ"ל דמספקא לי' דקים לי' לר"י דר"מ ור"ש בתרתי פליגי, ור"מ אוסר השביח ולבסוף פוגם אף אליבא דר"ש דפגם מעיקרא מותר.
שם ס"ז ב' תוד"ה ואידך, גם ר"ש מודי דפגמה פורתא, ר"ל אי לאו משרת דילפינן טכ"ע הו"א דגיעולי מדין הוראת שעה כיון דהאיסור פגום קצת, אבל אחרי דיליף טכ"ע ממשרת, אמרינן דגיעולי מדין הוא דין לדורות, ופגם קצת לא חשיב פגם, אבל פגם גמור מותר, דילפינן מנבילה דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה, ור"מ סבר דגם פגם רבה ילפינן מגיעולי מדין וגם נבילה שנסרחה אסורה, ור"י פסחים שם דסבר כר"ע דיליף טכ"ע מגיעולי מדין סבר דפגם מקצת לאו פגם הוא ואף בלא משרת הוי ילפינן טכ"ע מגיעולי מדין, ומשרת להמל"א כדאמר בגמ' שם, ונט"ל מותר דגמרינן מנבלה ודרשי כר"ש דא"ר לגר אינה קרוי' נבלה.
ח) מנחות ס"ט א' תוד"ה דבלע, נהי דאיפסל כו' מ"מ לענין איסור לא ליהוי עיכול כו', בנו"ב שם הק' שזה סותר דבריהם בכורות כ"ג ב' דלענין איסורין עד לגר ולענין טומאת נבילות עד לכלב, וי"ל דאיסורין בראוי לאכילה תליא והלכך בנפסל לאדם פקע איסורה, אבל באיסור שנבלע במעי החי ודיינינן שיהא עיכול אף שלא נפסל לאכילה בזה אמרינן דכל שראוי לאכילה באיסורי' קאים, אבל לענין טומאת מת ונבלה לא תלוי בראוי לאכילה אלא בשם נבלה, והלכך אף הראוי לכלב שם בשר עלי', אבל כשנכנס למעי של החי חשיב מעוכל ופנים חדשות ואינו מתייחס למה שעבר, [ולשון "טומאת אוכלין" ר"ל טומאות התלוין בתנאי אוכל ור"ל בשר המת ובשר נבלה] ומבואר מדבריהם דזה מעיקר הדין ומדסיימו דזה כתירוצו של ר"ה משמע דגם ר"ה מן הדין קאמר, ולהאמור אין מקום לכל מה שקבע כאן הנו"ב דמדרבנן לא מהני לענין איסורין נפסל מאכילת כלב לר"ה, והא דכתב הש"ך דאין להעמיד לכתחלה אף ביבש, היינו מפני שראוי להתרחק לכתחלה מדבר הצריך שאלת חכם ודקדוק הדין.
ט) יו"ד סי' פ"ז סי"א יש בה טעם בשר אסורה, וכתב הש"ך דהיינו שאין ס', משמע דאפי' לא נשרה מעל"ע דחשיב כציר דעושה כבוש אפי' בפחות ממעל"ע כדאיתא סי' ק"ה ס"א [וכ"ה בפ"ת ס"ק כ"א בשם הפמ"ג] וא"ת הלא באיכא ס' לא אסר משום מעמיד דאין כח מעמיד עושה בב"ח כמש"כ הש"ך והגר"א סק"ל, א"כ בפחות ממעל"ע נמי כיון דלענין טעם בשר בעינן מעל"ע, אלא מחמת כח המעמיד מחמץ בפחות ממעל"ע, ולענין בב"ח בעינן טעם בשר, למה יאסור בפחות ממעל"ע, י"ל דבפחות מששים כח המחמץ מושך גם טעם בשר אף בפחות ממעל"ע, [ואע"ג דהחלב אינו נותן טעם בבשר מ"מ אסור מדרבנן כצונן בצונן דאסור מדרבנן בבב"ח, ואפשר דכיון דהחלב מזדווג עם העור ליעשות גבינה הוי כנותני טעם זה בזה, ולא דמי לנותן טעם בר נותן טעם לדעת רמב"ן דהתם אף בבישול אין הבשר מטעים את החלב, אבל הכא אם יבשל את החלב יהי' בב"ח דאורייתא הלכך אף בצונן] וא"ת א"כ בהשהה הקיבה פחות ממעל"ע והעמיד אח"כ בקיבה למה מותר כיון דחשיב כציר יאסור בפחות ממעל"ע י"ל כיון דהקיבה הוא חמוץ מצד עצמו אין כח חימוץ של העור ממהר להכנס בו, וכח החימוץ עצמו אינו ממש כציר שיהא חשוב ככבוש, אלא כח החימוץ טבעו להחמיץ חלב וממילא נמשך טעם בשר.
ולעיל ס"י כתב הרמ"א שאם השהה הקיבה בעור מעל"ע ואח"כ העמיד בקבה אם יש בחלב ס' נגד הקבה מותר וכתב הש"ך דלא אסרינן הגבינה משום דין מעמיד דהרי בב"ח חשיב כנבילה האסור מצד עצמה כיון דכבוש אינו אסור בבב"ח אלא מדרבנן, והגרע"א כתב די"ל דמקילינן משום דעת הפוסקים דגם צלול חשיב פירשא, אבל הגרע"א הק' בהעמיד בעור הקיבה למה מהני ס' נהי דתוך מעל"ע אין כח החימוץ עושה בב"ח מ"מ אחר מעל"ע שגם העור קבל טעם בשר ונאסר משום בב"ח, יאסור את החלב משום מעמיד, וי"ל דהחימוץ שנכנס כל המעל"ע מספיק להעמיד, והחימוץ שאחר מעל"ע אינו עושה כלום או מוסיף פגם, ואף אם זמן שאחר מעל"ע השלים החימוץ הו"ל זוז"ג אם אין בזמן האיסור לחוד להחמיץ, ואפשר דכיון דהאיסור בא אח"כ ע"כ מקרי אין בו כדי להחמיץ כיון דאינו חסר אלא השלמה, וכש"כ אם באמת איירי שלא נשרה מעל"ע דאין כאן קושיא.
והנה קיי"ל דהנאסר אינו יכול לאסור יותר מן האוסר כגון דם שנבלע במלח ונפל המלח בקדירה מהני ס' לבטל המלח אפי' להפוסקים דחנ"נ גם בשאר איסורין ולא דיינינן המלח כמלתא דעבידא לטעמא דלא בטל, כיון דאין המלח אסור בעצמותו אלא מכח הדם וכמש"כ הט"ז סי' ס"ט ס"ק י"ט בשם הש"ד, והם דברי הרמב"ן הביאו הר"ן ס"פ כ"ה, וכ"כ ב"י יו"ד ס"ס קל"ד בשם תשובת הרשב"א, וכן קיי"ל דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם כמש"כ תו' חולין צ"ו ב' ד"ה אפילו, והובא בר"ן שם, ואפשר לומר דחד מלתא היא דטעם המלח המטעים ביותר מס' שהוא חריפותו אין להדם חלק בו שאין דם מזדווג עם החריפות, וחשיבא החריפות כמציאות נפרדת שאין הדם מעורב בו וחשיב היתר, ודין זה נהוג אף בבב"ח לכמה פוסקים כמש"כ הגר"א סי' ק"ה סק"מ, ואפשר לפ"ז דעור קיבה שנשרה מעל"ע בחלב ונאסר ואח"כ נתנוהו בחלב ויש בחלב ששים החלב מותר דמצד טעם בשר הא איכא ס' ומצד מעמיד נחשב כאין החלב יכול לילך לשם וכח החימוץ חשיב כח נפרד של הבשר שאין החלב משתתף בו כלל, וחשיב כח היתר, וכן בהעמיד הקבה בעורו מעל"ע ואח"כ נתנוה בחלב והעמיד ויש בחלב ס' מותר שכח החימוץ של הקבה הוא כח נפרד של הקבה ואין בשר מעורב בו, ואע"ג דהעור ג"כ יש בו כח החימוץ מ"מ אין כח זה עובר להקבה כיון שהקבה חמיץ מעצמו וכמש"כ לעיל, ואין אנו צריכין לומר שהקילו באיסור דרבנן וכמש"כ הש"ך, שהרי בגמ' ביצה ל"ח ב' אמר דתבלין דלטעמא עבידי לא בטלי לענין תחומין דרבנן, ובחולין ו' א' לענין דמאי, ומיהו התם טבל ודאי אוסר בכ"ש אלא בדמאי הקילו אפי' בתערובות של נו"ט ובתבלין החמירו.
י) בח"ס יו"ד סי' פ"א התיר עור הקבה שמיבשין אותו וחוזרין ומרככין אותו במים מהול ביי"ש, ומוצצין את העור לתוך החלב ויש ס' נגד המיץ, והנה כיון דחוזר ללח ע"י השריה וראוי לאדם, אין היובש מתירו, אבל הח"ס התירו משום דאין מעמיד עושה בב"ח לדעת רה"פ, [וכתב לערב גם קבה כדי שתהא ההעמדה זוז"ג לצאת דעת המחמירין בהעמדה בבב"ח] ואין כאן רק משום ביטול איסור לכתחלה, ולזה יש לסמוך על דעת הט"ז סי' צ' ס"ק י"ב דמתיר כבוש בחלב שחוטה, והכא נמי ציר אינו אלא מדרבנן וכבוש אינו אלא מדרבנן והוי תרי דרבנן, והנה באו"ה כתב דלא כהט"ז ובנה"כ הסכים עם האו"ה, וכן בדמ"ר, ומה שכתב הח"ס דבשר עוף חמיר טפי משאר איסור דרבנן לוא היה הדבר מבואר בגמ' דבתרי דרבנן מותר היינו מוכרחים לחלק בכך אבל אחרי שאין הדבר מבואר בגמ' ומצינו דבבשר עוף אסור אף במליחה מנ"ל להתיר תרי דרבנן הלא מצינו דמעשר נהוג בלקוח אף בירק אף דאיכא תרי דרבנן, [ומבואר שם דעתו ז"ל דטעם כבוש חשיב טעם גמור אבל דבר חמוץ המטעים בפחות ממעל"ע חשיב כציר ולכאורה אינו מוכרע] אבל נידון דידן שכתב הח"ס זצ"ל דאיכא תרי דרבנן משום דציר בשר אינו אלא מדרבנן, ובליעה ע"י כבישה אינו אלא מדרבנן, מבואר בהדיא בטוש"ע סי' צ"א דאסור דיעבד, שהרי איתא שם דבשר מליח שנגע בגבינה בין שהגבינה מלוחה בין שהיא תפלה צריכה קליפה, והרי אין כאן רק ציר וכמבואר חולין קי"ב ב' דצריך כאן לקרא דהטמאים לאסור צירן, ובב"ח איכא עוד דרבנן דאפי' אם היה ציר כבשר אכתי אין כאן בישול רק מליחה, והוי תרי דרבנן, ומבואר מזה דלא כהט"ז, או דציר בשר לענין בב"ח דאורייתא, ועוד דהרי מצוי שמבשלין את הגבינה ואין כאן היתר כבוש.
יא) בנו"ב סי' כ"ו דן דטעם היוצא ע"י כבישה יהי' דינו כציר וא"כ איסור שהיה כבוש עם ההיתר אינו אסור אלא מדרבנן [באיסורין שאין צירן אסור] וכן בשר הכבוש בחלב מעל"ע אין החלב אסור אלא מדרבנן, מלבד דכבוש בבב"ח אינו אלא מדרבנן, אין כאן בשר כלל, אלא ציר שאינו כבשר מה"ת, והא דאמרו חולין ק"ח א' דבב"ח חידוש הוא דאי תרו לי' כולי יומא שרי, אין החידוש דחלב שרי, אלא החידוש דבשר שרי, דטעם החלב מקרי טעם גמור דבלח לא שייך למקרי ציר, ולדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ס"פ כ"ה דכל שאחד מהן מותר לא חשיב בב"ח וגם השני מותר לא יתכן זה דאם אין טעם בשר שבחלב רק ציר והוא מותר מה"ת גם הבשר מותר אף שיש בבשר טעם חלב, אלא ע"כ דטעם היוצא ע"י כבוש טעם גמור הוא מה"ת.
והגרע"א בתשובה סי' ר"ז כתב דלדברי התו' זבחים צ"ו א' ד"ה ואם, דעל טעם שני אין איסור חל, וכן מבואר מדברי הרשב"א שכתב דחמץ לא מקרי נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אין לנו הכרח לדברי הרמב"ן, ויש לעי' לפי פי' תו' דהדגים מותרים משום דטעם שני אינו נאסר, אכתי למה הכותח מותר, וצ"ל כטעם הרמב"ן דטעם שני קליש ואינו נותן טעם, וא"כ ע"כ לא ס"ל כהרמב"ן דאם אין דין בב"ח אלא בשניהם נותנין טעם זב"ז, אין להם מקור דעל טעם שני אינו חל איסור, ואמנם יותר נראה דכולהו מודו לסברת הרמב"ן אלא דס"ל דטעם שני נו"ט בכותח אבל אי אפשר לחול עליו איסור [וכ"ה בהדיא בר"ן בסוגיא דדגים שעלו בקערה] וממילא גם הכותח מותר כיון דאין טעם הבשר נאסר, ומיהו י"ל דכשם שאין חל איסור על טעם שני כמו כן אין טעם שני יכול לגרום איסור בכותח. [א"ה, ע"ע דמאי סי' ט"ו סק"א, או"ח מועד סי' קט"ז סק"ג וס"ס קי"ט].
יו"ד סי' צ' ט"ז סקי"ב. [א"ה, עי' לעיל סק"י].
יו"ד סי' צ"א ס"ד. [א"ה, עי' או"ח מועד סי' קי"ט סק"ו, וסי' קכ"ד דף ר"ו].
יו"ד סי' צ"א ס"ה. [א"ה, עי' לעיל סק"י].