סימן קנב עריכה
א) מגלה י"ט א' ל"ש אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אבל אין עתיד כו', עי' בספר המאור, וכונתו ז"ל שפי' דברי רי"ף דבן עיר שהלך לכרך נמי תלוי במחשבתו על יום י"ד, שאם בדעתו להיות מקצת היום בכרך נעשה בן כרך, ואינו קורא בי"ד אלא בט"ו ואם היה בדעתו לחזור קודם אור היום הרי הוא פרוז והיינו מתנ' ב"ע שהלך לכרך אם בדעתו לחזור למקומו קורא כמקומו, והנה קשה לפי' זה שאין כאן כלל בן עיר שהלך לכרך כיון שהיה דעתו לחזור בט"ו וחזר באמת ואינו ב"כ במעשה וגם לא היה לו מחשבה להיות בן כרך, [וכן פי' הרא"ש סברת רש"י ולשון הרא"ש צ"ע שכתב דלא מסתבר דיחול עליו חוב מוקפין בי"ד כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין, והרי אף לפרש"י דחשב להיות בט"ו מ"מ חייל עליו שם מוקף בי"ד ונפטר מי"ד ומתחייב בט"ו, וע"כ כונת הרא"ש שאין כאן כלל מחשבה להיות מוקף] ולפי דעת הרז"ה כוון הרי"ף לתקן זה, ופי' דבסוף נאנס ונתעכב בט"ו, וזהו עיקר החידוש שאם לא היה בדעתו להיות יום י"ד בכרך אע"פ שמתעכב בט"ו יש לו דין פרוז ואם היה בדעתו להיות בכרך ביום י"ד ונתעכב בט"ו הרי הוא כבן כרך, ועל זה קשיא לי' להרז"ה תרתי, אחת דעיקר חסר מן הספר דאיירי דלא נתקיימה מחשבתו ולא הוזכר זה במתנ', שנית דכיון דבלא נתעכב בט"ו פטור אף שהיה בדעתו להיות בי"ד, אלא שאם נתעכב בט"ו חייב בט"ו, כי לא היה בדעתו להיות בי"ד נמי כיון דלא חזר ליחייב, ואמנם הרא"ש פי' דאם היה דעתו להיות בי"ד אף אם חזר בט"ו לעירו קורא בט"ו, ובהיה במחשבתו לחזור קודם אור היום נמי אצטריך לאשמעינן דאינו מסתלק מפרוז בהיותו בכרך תחילת ליל י"ד, ומה שהזכיר הרי"ף אע"פ שנתעכב אינו בשביל לפרש כן מתנ' אלא מוסיף בפרטי הדין.
והרמב"ן במלחמות מסכים לדברי הרז"ה שאין מחשבתו על יום י"ד עושה אותו בן כרך, כין שאינו חושב להיות עמהם ביום ט"ו, וכן מסכים עמו שאם נתעכב בכרך בט"ו חייב אף שביום י"ד חשב לחזור לעירו בט"ו, וכדאיתא בירושלמי דבן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו חייב כאן וכאן, ופי' דברי הרי"ף אב"כ שהוא בעיר, שההכרעה תלוי' בי"ד בשביל להתחייב בי"ד, והנה אם בדעתו היה בתחלת הלילה להיות מקצת היום מתחייב בתחלת הלילה וקורא עמהם, ואם בכניסת הלילה חשב לחזור למקומו קודם האיר המזרח אינו קורא בלילה ואפי' נשתהה ביום חוזר לכרך ואינו קורא בי"ד כלל אפי' בעודו בעיר.
ודעת הרא"ש דאף בבן עיר שהלך לכרך בתר מחשבתו בי"ד אזלינן ואם בכניסת י"ד חשב להיות בכרך עד האיר היום פקע מני' דין פרוז וחייל עליו דין מוקף ואינו קורא בי"ד, וכ"ד הראב"ד בהשגותיו על המאור, אלא דלדעת הרא"ש חייל עליו שם מוקף וקורא בט"ו אפי' שב לעירו בט"ו, ולדעת הראב"ד אינה מועילה מחשבת י"ד אלא לשלול ממנו חובת י"ד, אבל לענין חוב ט"ו ביום ט"ו תליא מלתא, ואם הוא בכרך בכניסת ט"ו ע"מ להיות שם עד האיר היום מתחייב בט"ו, אבל אם יצא מן הכרך קדם ליל ט"ו פקע מצותו, ושלא יפקע ממצוה כתב הראב"ד דחייב להיות בכרך, ודעת הרמב"ן כהראב"ד דלענין חיוב ט"ו ביום ט"ו תליא מלתא, והלכך בבן עיר שהיה בכרך בי"ד והיה בדעתו להשתהה עד האיר יום ט"ו דבזה נפטר מחוב י"ד אף לדעת הרמב"ן, מ"מ אינו מתחייב בחוב ט"ו אלא א"כ היה בכרך בכניסת ט"ו ע"מ להיות שם עד האיר היום, ואם נמלך ויצא מהכרך אחר שנתחייב כבר קורא בט"ו אפי' בעירו וכמש"כ הרא"ש לשיטתו ולא מצינו שחולקים בזה על הרא"ש דהחולקים על הרא"ש טעמם שאין יום י"ד קובע חוב ט"ו, אבל בזה שכתב הרא"ש דאפשר לקרות בעיר בט"ו לא מצינו חולק והלכך אם היה בט"ו בכרך ונעשה מוקף בן יומו ויצא לעירו קורא בט"ו אף לדעת רש"י והרמב"ן וש"פ.
ב) ירו' פ"ב ה"ג רבב"ח בעי בן עיר שעקר דירתו בליל ט"ו נתחייב כאן וכאן, וב"כ שעקר דירתו בליל ט"ו נפטר מכאן ומכאן, לשון בעי משמש בירושלמי הרבה פעמים בלשון החלטה, וכן פירשוהו כאן הרמב"ן במלחמות והר"ן והריא"ז, ונראה דעקר דירתו בליל ט"ו נתחייב כאן וכאן, ונפטר כאן וכאן, היינו שעקר דירתו בסוף יום י"ד ובכניסת ליל ט"ו איננו כבר במקומו, אבל אם בן עיר שהיה בעירו בכניסת ליל ט"ו ואח"כ הלך לכרך אינו חייב בט"ו דאי אמרת דחייב בט"ו א"כ כי אזל בסוף הלילה קדם האיר המזרח נמי, והרי אמרו בבן כרך שהלך לעיר בדעתו לחזור קדם שהאיר יום י"ד קורא כמקומו אע"ג שמתעכב לאחר שהאיר היום כיון שלא היה דעתו לכך בכניסת ליל י"ד, וכמש"כ הרמב"ן והר"ן בפי' דברי הרי"ף וכ"ה בפר"ח וכמש"כ הרמב"ן וא"כ כש"כ בהיה בכרך בכניסת י"ד וקדם שהאיר המזרח הלך לעיר אינו מתחייב בי"ד, ואין חילוק בין הלך בתחלת הלילה להלך קדם אור היום, וכיון דבן כרך שהלך לעיר אחר כניסת ליל י"ד אינו נעשה פרוז בן יומו ה"ה בן עיר שהלך לכרך אחר כניסת ליל ט"ו אינו נעשה מוקף בן יומו, וכן הוא בהדיא בר"מ פ"א ה"י שכלל בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, וכתב שאם היה בדעתו לחזור למקומו בזמן קריאת מקום שהוא שם, [והיינו בב"ע שהלך לכרך היה דעתו לחזור קודם האיר המזרח ט"ו] ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו, הרי בן עיר שהיה בכרך והיה בדעתו לחזור קדם האיר ט"ו אע"ג שנתחדש לו קדם האיר היום שהוא מתעכב בכרך אינו חייב בקריאת ט"ו, וכש"כ ביצא מעירו בט"ו קדם שהאיר היום שאינו חייב בקריאת ט"ו, ומיהו אם נתחדש לו ביום י"ד שהוא מתעכב בט"ו כיון שנכנסה ליל ט"ו חייב בט"ו לדברי הרמב"ן והר"ן, אבל אפשר דהר"מ לא ס"ל דין הרמב"ן כלל וכמש"כ לקמי'.
ואפשר לפרש לשון הירושלמי רבב"ח בעי ב"ע כו' בלשון קושיא למה לא אמרינן כן ולפי משנתנו משמע שאין אדם מתחייב לעולם ב' ימים, ואין אדם נפטר לעולם מיום אחד, ומ"מ קיי"ל כן שאין מתחייב בט"ו כל שנתחייב בי"ד ואינו נפטר מט"ו אף שהלך משם וזו דעת הרא"ש שכתב דבן עיר שהיה בכרך והיה בדעתו להתעכב עד האיר יום י"ד פקע מני' חוב פרוז וחל עליו חוב מוקף והלכך אף אם חזר לעירו קורא בעירו ביום ט"ו, ואפשר שזו דעת הר"מ שהשמיט חידוש זה שיהא אדם חייב ב' ימים או פטור משניהם.
שם ב"ע שנתן דעתו לעקור דירתו בליל ט"ו כו', ר"ל שנתן דעתו בי"ד לעקור דירתו בליל ט"ו, והיינו לאחר כניסת הלילה, ואילו ב"ע שנכנס לכרך בסוף י"ד ע"מ להיות שם יום ט"ו נתחייב כאן וכאן אבל בהיה בעיר ונתן דעתו לעקור מבעי לי' אי חייב בט"ו, אבל בי"ד ודאי חייב כיון דדעתו להיות כל י"ד בעיר והיה כל י"ד בעיר דלא יהא אלא כב"כ והלא ב"כ שהוא בעיר חייב בי"ד, ושמעינן מכאן דב"ע שהלך לכרך בסוף י"ד נתחייב כאן וכאן, וזה מכריח כפי' הרמב"ן שכתבנו לעיל וצ"ע לפי' הרא"ש, עוד שמעינן מכאן שאם עקר דירתו בליל ט"ו אחר כניסת הלילה אינו מתחייב בט"ו דאל"כ מאי מבעי לי' בנתן דעתו כי לא נתן דעתו נמי, ואין לומר דמבעי לי' בלא נכנס לכרך עד האיר המזרח דכה"ג ודאי לא מהני נתן דעתו.
ולמש"כ מתפרש בליל ט"ו כאן לאחר כניסת הלילה ולעיל מתפרש בליל ט"ו קדם כניסת הלילה, והרבה פעמים הל' אחד והפירוש משתנה ומובן לפי הענין, ועוד י"ל דמבעי לי' בנתן דעתו ונאנס ונכנס לכרך לאחר כניסת הלילה.
ויש לעי' מאי פריך בגמ' מתניתא היא ב"ע שהלך לכרך כו' הלא ר' יודן אמר לעיל לית כאן ב"ע שהלך לכרך, ושמעינן מכאן דלא אמר ר"י אלא דמחשבתו בי"ד אינו פוטרו מחיוב פרוז כיון דמחשבתו בי"ד אינה מחייבתו בט"ו שהרי בידו לצאת לעירו בט"ו וליפטר, אבל אם נשתהה בתחלת ליל ט"ו בכרך מודה דהוא בכלל משנתנו דקורא עמהם.
עקירת דירה שהזכירו חכמים כאן אין הכונה קביעות דירה לעולם, אלא עקירת דירה ליום אחד נמי בכלל שהרי פרוז בן יומו נקרא פרוז ומוקף בן יומו נקרא מוקף, וראי' לזה מהא דב"ע שנתן דעתו לעקור דירתו כו' שאין לומר דדוקא לעקור דירתו לעולם מבעי לי' שהרי אמרו מתניתא היא כו' מבואר דדומיא דמתנ' מבעי לי' אלא דבמתנ' הוא בכרך והכא הוא בעיר.
אבל בריטב"א פי' דמבעיא לי' בנתן דעתו לעקור דירתו בט"ו שיהא פטור מי"ד ואע"ג דב"כ שהוא בעיר בי"ד חייב בי"ד הכא דעוקר דירתו גרע דלא ניחא לי' כבר ישיבתו בעיר, ולפ"ז עוקר דירתו דוקא הוא.
ג) בירו' שם אבל יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר, אי אפשר לפרש בב"כ שהלך לעיר, דאפי' יצא קדם שהאיר המזרח אינו נעשה פרוז, כיון דבכניסת ליל י"ד היה בכרך, דאפי' היה בעיר בכניסת ליל י"ד והיה בדעתו לחזור קודם אור היום אינו נעשה פרוז, כש"כ כשהיה בכרך בכניסת הלילה ולא היה בדעתו כלל לילך לעיר, ואף אם היה בדעתו לילך לעיר אכתי תלי בבעיא דר' יודן וכמש"כ לעיל, וכן אי אפשר לפרש בב"ע שהלך לכרך דבזה לא נפטר מט"ו כיון שנכנס לכרך קודם ליל ט"ו, ואי ר' יוסה פליג א"כ כי יצא קדם שהאיר המזרח נמי שהרי חייב בי"ד אף שנכנס לכרך כיון שכבר נתחייב בדין פרוז בכניסת הלילה, וצ"ל דקאי אב"כ שיצא לעיר ודעתו לחזור למקומו דאמרינן שאינו נעשה פרוז, ואמר דדוקא בשדעתו לחזור קדם שהאיר המזרח, אבל כשיצא [לפי מחשבתו] לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר, ר"ל כשאתה נותן לו דין פרוז כבר נפטר שהרי היה בעיר בלילה ומקצת היום שזה עיקר זמן י"ד, ובשביל שיצא אח"כ אין להפקיע ממנו חוב פרוז, והאי יצא אינו נקוד קמוץ המורה על עבר אלא נקוד ציר"י והוא עתיד.
שם מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כו', נראה דלא בא רנב"י לספק הדין של ב"כ וב"ע שלא יהא תלוי בהאיר המזרח, דודאי הדין מוכרע, אלא שמסתפק אם האיר המזרח קובע לגמרי כאילו מצות מגילה הוא דבר העבר שאין לחייב את הגר שנתגייר אחר שהאיר המזרח, או דלמא כיון דעדיין זמן קריאה כל היום גר שנתגייר מתחייב בקריאתה.
ד) בירו' שם, תינח ב"כ שהלך לעיר כו' ב"ע שהלך לכרך ואין זמנו מוקדם, אר"י לית כאן כו', ע"כ דעת ר"י שאם חשב בכניסת י"ד להיות גם ביום ט"ו בכרך לא נפטר מקריאת י"ד, שאם היה מודה בד"ז שפיר מתפרשת משנתנו גם בב"ע שהלך לכרך, וכ"כ הרמב"ן במלחמות, ור"י אמר דבעתיד להשתקע בט"ו מיפטר מי"ד.
ל' הרמב"ן במלחמות בשם ר"ח ב"ע שהלך לכרך שזמנו מוקדם למה שנינו אם עתיד לחזור אם חזר הרי חזר ואם לאו נעשה מוקף, ר"ל דלענין חיוב ט"ו אין הדבר תלוי במחשבתו בי"ד שאם חזר קודם כניסת ליל ט"ו אף אם היתה מחשבתו בי"ד לשהות בט"ו בכרך מ"מ כיון שחזר חזר, ואם לא חזר אף אם במחשבתו בי"ד לחזור כיון שלא חזר נעשה מוקף, ואמנם ע"כ ס"ל דגם י"ד הוא חייב בהחלט כיון דאין י"ד קובעו חובה בט"ו נשאר פרוז, דאל"כ לא קשיא הא דתנן אם עתיד לחזור כו' שהרי בתחלת ליל י"ד נופל לו הספק אם חייב לקרותה בלילה כפרוז וזה תלוי אם עתיד לחזור, אלא ודאי הוא ס"ל דהוא בהחלט פרוז, וכבר הוסיף הרמב"ן בסוף דבריו לפרש כן.
שם אר"י אית כאן בעתיד להשתקע כו' נתפרש הפי' שפירשנו, לא בא רבנו להביא ראי' דרבא קאי אב"כ שהלך לעיר דבאמת ר"ח חד מניהו נקט וה"ה בב"ע שהלך לכרך וכדאמר בירו', וכן לא בא להביא ראי' דב"כ שהלך לעיר והיה דעתו לחזור קודם חזר היום, דאינו נעשה פרוז אע"פ שנתעכב אחר אור היום דזה לא נזכר בירושלמי, והא דאמר בירושלמי בעתיד להשתקע היינו בב"ע שהלך לכרך ואם עתיד להשתקע בט"ו לפי מחשבתו בכניסת ליל י"ד נפטר מפרוז ואם מחשבת בי"ד לחזור בליל ט"ו הרי הוא חייב בי"ד כפרוז שהרי בכניסת י"ד אי אפשר לדעת את המעשה העתידה והכרעת הדין לפי מחשבתו וכיון שנעשה בכניסת ליל י"ד לפרוז הרי הוא פרוז, אבל בב"כ שהלך לעיר והיתה דעתו לחזור קודם אור היום ונתעכב אחר אור היום שפיר י"ל דנעשה פרוז וחייב בקריאת היום אע"פ שלא קראה בלילה, וכדס"ל כן להרז"ה, ואין לזה ראי' מהירושלמי, אבל כונת ר"ח לפרש דעתיד לחזור דב"כ בעיר היינו בליל י"ד, והיינו זמן חיוב במקום שהוא נמצא וכן עתיד לחזור דב"ע בכרך היינו נמי בזמן קריאה במקום שהוא נמצא, וזהו שסיים הרמב"ן ואין הדבר מוכרע מן הירושלמי הזה כמו שאמר כו' ר"ל דאין כונת ר"ח להכריע מן הירושלמי בב"כ שהלך לעיר ודעתו לחזור ואח"כ נתעכב אלא זה אמר ר"ח מסברא, ומ"מ למדנו מדברי ר"ח כונת הרי"ף.
מה שהזכרנו דעת רז"ה דב"כ שהיה בעיר והיתה דעתו לצאת קדם האיר היום ונתעכב נעשה פרוז, אין זה מוכרע דקשה לעמוד על כונתו ז"ל בזה, ומהא דב"ע שהיה בכרך והיתה דעתו לחזור ולא חזר דמבואר ברז"ה דנעשה מוקף אין ראי' דהתם י"ל דאיירי דבתחלת ליל ט"ו כבר היתה דעתו להשאר בכרך ומוקף בן יומו תלוי ביום ט"ו, ואמנם ריטב"א כתב לחלוק על הרי"ף ודעתו ז"ל דכל שנתעכב בעיר ביום קורא ביום, אבל אין כן דעת הרמב"ן והר"ן וכן מבואר בר"מ דכל שהיתה דעתו לצאת ונתעכב אינו נעשה פרוז.
ה) בדין ב"כ שהלך לעיר והיה בדעתו לצאת קדם האיר המזרח ונתעכב נראה דאינו חייב לקרות בי"ד כיון דדעת ר"ח רי"ף ורמב"ן ור"ן והר"מ כן, וכן הרא"ש מסכים דנתעכב לאו כלום הוא, ובתחלת הלילה כבר הוחלט שאינו פרוז וכבר סתם כן בשו"ע סי' תרפ"ח, ואם היה בדעתו להתעכב אחר האיר היום ויצא קדם האיר היום נראה דכבר הוקבע לפרוז וכיון שנתחייב בליל י"ד כפרוז הרי הוא כפרוז אע"ג שיצא לכרך, וקורא בכרך בי"ד, וכ"כ הרא"ש דב"ע שיצא לכרך והיה בדעתו להיות בכרך ביום י"ד נעשה מוקף ואע"פ שחזר לעירו קורא בט"ו, ואע"ג דש"פ חולקים בזה על הרא"ש וס"ל דב"כ שיצא לעיר קודם כניסת ט"ו פקע מני' שם מוקף ופטור כאן וכאן היינו דוקא ביצא קודם כניסת הלילה דפקע מני' שם מוקף, אבל יצא לאחר כניסת הלילה מודים דקורא בעיר בט"ו, וה"ה דקורא בכרך בי"ד כל שנעשה פרוז, ומיהו עדיין יש מקום לומר דכל שיצא קדם אור היום בטלה מחשבתו הקודמת ואינו נעשה פרוז, וזה אינו תלוי בפלוגתת הרי"ף והרז"ה בהיה בדעתו לצאת ונתעכב, דאפי' לדעת הרי"ף דעיכוב בלא דעת אינו קובעו לפרוז ובעינן דעתו דוקא בשעת כניסת הלילה, י"ל דבדעתו בשעת כניסת הלילה להתעכב אחר אור היום ויצא קדם אור היום בטלה מחשבתו ולקובעו לפרוז תרתי בעינן, וכן י"ל להיפוך דאף לדעת רז"ה דמתעכב נעשה פרוז היוצא קדם אור היום ג"כ הוא פרוז כיון דבכניסת הלילה נעשה פרוז משום שהיתה דעתו להשתקע.
והל"מ בפ"א ה"י דייק מלשון המ"מ דב"כ שהלך לעיר והיתה דעתו להתעכב אחר אור היום ויצא קדם אור היום אינו נעשה פרוז, והל"מ תלי ד"ז במחלוקת הרי"ף והרז"ה, וא"כ דברי המגיד משנה דלא כהר"מ, וזה תימא דא"כ היה המגיד משנה מפרש הדברים, ומדברי רש"י אין שום הכרע בזה, אבל למש"כ שאינו ענין לפלוגתת רי"ף ורז"ה א"כ אם באנו לדייק מדברי המ"מ כן יהי' דין זה מוכרע מדברי המ"מ דלא מצינו מי שפליג בזה, ואמנם אין כל דיוק מלשון המ"מ דהרי באמת תחלת דין עתיד לחזור למקומו נופל בתחלת ליל י"ד לענין קריאת הלילה וכמו שפרש"י י"ט א' ובזה הכל מודים דההכרעה הוא ע"פ דעתו אם עתיד לחזור, וסתימת הדברים דאף אם אירע שיצא קדם אור היום לא הוי ברכתו לבטלה, ולא מצינו שיהא פרוז בלילה ומוקף ביום, ולא יתכן שיזכיר המ"מ דין מחודש בהבלעה וכלאחר יד, אבל כונת המ"מ הכל כפי מחשבתו ומש"כ ואינו מתעכב שם ביום י"ד היינו כן מחשבתו מתחלת הלילה, וכן מש"כ אלא שנתעכב שם אותה הלילה וקצת מן היום היינו נמי לפי מחשבתו ונראה דצ"ל אלא שמתעכב שם כו' כמו ברישא וכל הנידון על קריאת הלילה וכמש"כ המ"מ בשם רש"י.
ולכן נראה עיקר לדינא דכל שהיתה דעתו להשתקע לאחר אור היום נעשה פרוז ואף אם יצא קדם אור היום קורא ביום י"ד בכרך, אלא שקורא גם בט"ו כיון שהוא בכרך, ולשון הר"ן ונתעכב נמי כדי שיהא קורא עמהם ולא יהא קורא כמקומו כלל וכונתו ונתעכב גם בט"ו, וכמו שסיים שאם חזר לכרך קורא גם בט"ו.
ובט"ז סי' תרפ"ח סק"ו כתב בפשיטות שאם חזר קדם אור היום לא חשיב פרוז, וכבר כתב הפמ"ג שאין מקור לזה, ואף לדברי הל"מ בלשון המ"מ לא קיי"ל כדברי המ"מ, שהרי בשו"ע סתם כדברי הר"מ, וזו גם דעת ר"ח והרי"ף והרמב"ן והר"ן, והר"ן פי' גם דברי רש"י כן, ובמ"ב העתיק דברי הט"ז ובשה"צ כתב לעי' בדברי הפמ"ג.
ו) רא"ש פ"ב סי' ג' וכן מוכח בירו', כונתו ז"ל דמשמע בירו' דמוקים לה בעתיד להשתקע כדי לישב ב"ע שהלך לכרך, ואמרו שם והוא שיצא קדם שהאיר המזרח, וא"כ ראוי לרבא ג"כ לפרש ב"ע שהלך לכרך שזו רבותא טפי, וע"כ נראה לומר דאה"נ דרבא אכולי מתנ' קאי ומ"מ נקט ליל י"ד.
שם ואשמעינן דהדבר תלוי בכונתו בשעה שיצא מביתו כו', אין כונת רבנו דאף אם נשתנתה דעתו קדם כניסת ליל י"ד, לא אזלינן בתר דעתו בכניסת ליל י"ד דזה אין סברא כלל דמחשבתו בי"ג תהא עדיפא ממחשבתו בכניסת י"ד ועוד אם יצא לפני שנה נמי, [הגע עצמך אילו חזר לכרך ויצא עכשו מכרך ע"מ שלא לחזור בי"ד, יפטר מחיוב כרך, שהרי יצא עכשו מביתו ע"מ שלא לחזור ונתבטלה יציאתו הראשונה, כי לא חזר לכרך נמי כבר בטלה מחשבתו ראשונה] אלא הרא"ש נקט דלא נשתנתה דעתו עד ליל י"ד, וכ"ה בהדיא ברמב"ן ובר"ן דמחשבתו קדם כניסת ליל י"ד היא המכרעת. ברמב"ן ור"ן הוזכר זה בבן עיר שהוא בכרך וה"ה בב"כ שהוא בעיר, ובריטב"א מפורש כן בפירוש דברי רי"ף דבמחשבתו בתחלת ליל י"ד הדבר תלוי ומפרש לדברי רי"ף בב"כ שהלך לעיר.
דינים העולים, ב"כ שהלך לעיר והוא שם בכניסת ליל י"ד, אם דעתו להיות בעיר עד האיר המזרח נעשה פרוז וקורא עמהם בליל י"ד, וכן קורא ביום י"ד אף אם כבר חזר לכרכו, ואף אם יצא מן העיר קדם האיר המזרח, ואין נפקותא בדעתו בשעת יציאתו מביתו, אלא דעתו בכניסת ליל י"ד קובעת את דינו.
ואם היתה דעתו לצאת קדם האיר המזרח, נשאר בן כרך ואינו קורא בלילה ולא ביום, אף אם נתעכב אחר האיר המזרח, יצא מכרכו אחר כניסת ליל י"ד, נשאר ב"כ ואינו קורא בי"ד.
חזר לכרכו קדם כניסת ליל ט"ו נתחייב גם בט"ו, ואף אם דעתו לצאת קדם האיר המזרח ואפי' יצא, חייב בט"ו בלילה וביום, ואם נשאר בעיר בליל ט"ו, ודעתו ליכנס לכרכו קדם האיר המזרח, נראה דחייב בט"ו, כיון שהוא בן כרך, ואם היה דעתו להשתקע בעיר עד אחר האיר המזרח נפטר מט"ו.
בן כרך שיצא לעיר קדם כניסת ליל ט"ו ע"מ שלא לשוב עד האיר המזרח נפטר מט"ו ואם דעתו לחזור קדם האיר המזרח, חייב כדין מוקף לילה ויום, יצא לאחר כניסת ליל ט"ו חייב כמוקף לילה ויום.
ב"ע שיצא לכרך ודעתו בכניסת ליל י"ד להשתקע עד האיר המזרח של ט"ו נפטר מי"ד ואינו קורא בליל י"ד ואפי' אם חזר לעירו קדם האיר היום אינו קורא ביום י"ד, וחייב לחזור לכרך בט"ו ולקרות עמהם ואם נשאר בעיר בכניסת ליל ט"ו ע"מ להיות בעיר עד אחר האיר היום נפטר מט"ו ואם דעתו לחזור לכרך קדם האיר היום קורא בעיר בליל ט"ו וקורא ביום ט"ו בין שהוא בעיר בין שהוא בכרך, והרי דינו כב"כ שהלך לעיר, כיון שנפטר מי"ד מחמת שניתן לו דין ב"כ.
ואם דעתו בכניסת ליל י"ד לחזור לעירו קדם האיר המזרח בט"ו, קורא בי"ד לילה ויום, ואם נשאר בט"ו בכרך אם בכניסת ליל ט"ו חשב להיות עד אחר האיר המזרח נעשה מוקף ליומו וקורא בט"ו אפי' חזר לעירו.
ב"ע שנכנס לכרך בסוף י"ד ע"מ להיות עד אחר האיר היום נעשה מוקף בן יומו, וקורא בט"ו לילה ויום, ואם היתה דעתו לחזור קדם האיר היום אינו חייב בט"ו, וכן אם נכנס לאחר כניסת הלילה אינו חייב בט"ו, ואמנם אם עקר דירתו דוקא הוא, נמצא דב"ע שבא לכרך ביום י"ד ע"מ לחזור לעירו פטור, אף אם דעתו להשתהה בט"ו בכרך, ולכן לא יברך.
כתב ריטב"א דב"כ שהיה בעיר בי"ד וקרא עמהם ושב לכרך חייב בט"ו, וכתב דקצת [קרי לי' קצת שאין הדבר מוכרע] סעד לזה מהא דאמרו בכ"פ שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהם אע"ג דכבר קרא ביום הכניסה, ור"ל דמשמע דהא דיהיב בגמ' טעם האי כבני עיר בעי למקרי כו', היינו במאי דחלוק בכ"פ בעיר מב"כ בעיר, דב"כ אם דעתו לחזור בליל י"ד אינו קורא עמהם, ואילו בכ"פ אע"ג דדעתו לחזור בליל י"ד קורא עמהם אבל אם דעתו לחזור אחר האיר היום א"צ למיהב טעמא, והרי בן כפר כבר קרא ביום הכניסה ודירתו בכפר והוא אורח בעיר, ומשמע דב"ע בכרך כה"ג חייב בט"ו.
ומיהו לפ"ז הדין נותן דב"ע שקרא בי"ד ובא לכרך בט"ו יהא חייב, ואם עקר דירתו דאמרו בירו' דוקא מבואר דבא ליום אחד אינו נעשה מוקף בן יומו כל שכבר קרא בי"ד.
ולהאי דיוקא אין בכ"פ קורא עמהם אלא כשהיה בעיר בכניסת ליל י"ד דכן הדין בב"ע שעקר דירתו בליל ט"ו וכמש"כ לעיל.
בלשון הראב"ד הזכיר שלא הזדמן לו דרך ונתעכב באונס, וכן הרמב"ן הזכיר שהוא יושב ומתעכב שלא מדעתו, ואמנם לא נקבע כאן הדין מצד דדירה בע"כ ל"ש דירה, דא"כ לא שייך לקבוע זמן בזה דאפי' יצא מביתו באונס כגון שהובילוהו בכבלים לעיר או לכרך, וכל הראשונים הזכירו שנשתנה ממה שחשב מקדם, הרי"ף כתב שעתיד לחזור ונתעכב, וכן הר"מ כתב אם היה דעתו ונתעכב, הרא"ש כתב שהיתה דעתו בשעה שיצא מביתו, הרמב"ן והר"ן כתבו שחשב בי"ד להיות בכרך בט"ו, הריטב"א כתב שהיתה בדעתו בתחילת ליל י"ד, אלא ודאי הוקבע הדין ע"פ מחשבה בזמן כניסת היום ומה שלא נתקיימה מחשבתו זהו עיכוב שלא מדעתו, וכל הפרת מחשבה יפול גם לשון אונס דגם כפי' מחמת חפץ האדם מקרי אונס וכמו שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון [כתובות י"ט א'] אונסא דנפשי' [ב"ב מ"ז ב'] ונראה דלא חלקו חכמים כאן בין בא לעיר או לכרך באונס או ברצון אפי' באונסא דאחרינא, דאין לנו לחדש במה שלא הוזכר בגמ', וכן מה שכתבו הפוסקים דנתעכב נגד מחשבתו הראשונה אזלינן בתר מחשבתו הראשונה היינו נתעכב באונס דנפשי' שיש לו חפץ להתעכב מחמת ריוח ממון או שאר מצוא חפציו, ואפי' מתעכב בשמחה וחפץ לב, והיינו שלא הזדמן לו דרך שהזכיר הראב"ד.