סימן קמב עריכה
א) ר"ה ג' א', בטו"א הקשה איך יתכן דר"ה תשרי א"כ יהיו שנות חיי משה רבנו קכ"א שהרי אהרן היה בן קכ"ג בא' באב ויהי' בן קכ"ד בז' אדר שאחריו, ויהי' משה קכ"א כדכתיב בפרשת וארא דמשה בן שמנים ואהרן בן שלש ושמנים בעמדם לפני פרעה, וי"ל דאין ראי' מזה דאפשר דשנותיהם שלהם ולא של עולם, וכמו בערכין כדתנן ערכין י"ח א', וחשיב שנה שעומד בו דל' יום בשנה לכו"ע חשיב שנה, ולפ"ז צ"ל דאהרן נולד בין אדר לאב, וכן למאי דבעי למימר דר"ה אייר סיון תמוז, ולא עברו מיציאת מצרים עד מיתת אהרן רק ל"ח שנה וד' חדשים, יתכן דמשה מת בז' אדר בשנה הב' [כדי לקיים המן אכלו מ' שנה] ואפ"ה לא היה רק בן ק"ך דבז' אדר שלפני גאולתן נשלמו לו פ' שנה, ואהרן נולד בתמוז, והלכך בעמדם לפני פרעה בניסן קדם הגאולה [כדתנן בעדיות משפט מצרים י"ב חדש] היה משה בשנת פ' ואהרן בשנת פ"ג, ולאהרן כלתה קכ"ג בתמוז שנה שקדם גאולתן ובתמוז אחר יצ"מ נשלמו לו פ"ד, ובתמוז לפני מותו נשלמו לו קכ"ב ובאב היו שנותיו קכ"ג, ואע"ג שאמרו לקמן י"א דהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים נראה דאין זה כללא אלא במקום שאמרו חכמים, ולקושטא דמלתא דליציאת מצרים מניסן מנינן, נמי י"ל דשנות משה ואהרן שלהם ולא של עולם, ואהרן נולד בא' באב, ונשלמו לו קכ"ג ובעמדו לפני פרעה היה בשנת פ"ג ואפשר דליציאת מצרים נמנו שנותיהם מניסן.
ב) ד' ב' כיון שעברו עליהן ג' רגלים כו', אמר הרי עלי והביא קרבן ונשחט שלא לשמו דאינו עולה לו לשם חובה, עובר בב"ת בג' רגלים מיום שנדר וצ"ע, אמר הרי עלי והפריש לאחר ב' רגלים ולא הקריב ועבר רגל ג' עובר בב"ת, והא דאמר הוא ולא חלופיו שאם הומם לאחר ב' רגלים והחליפו מיירי באמר הרי זו וצ"ע, ועיין תו' חולין כ"ב ב' שכתבו א"נ כיון שהביא ליד כהן יצא ידי נדרו, ונראה דר"ל לענין ב"ת דלא עבר לא משום אמר ולא הפריש ולא משום הפריש ולא הקריב, ובמל"מ פי"ד ממעה"ק ה"ה תמה על דבריהם עיי"ש, וה"ה דהוי מצי לאוקמא דמיירי שאמר הרי עלי מן התורים או מן בני היונה ע"מ שאינני חייב באחריותן וכדאמר רבא בשמעתין ו' א'.
ג) י"ט ב' אר"פ מ"ד חדש רצה חדש רצה ל', האי רצה אין ר"ל שאין כאן מצוה לקדש ע"פ ראי', אלא ת"ק סבר דעיבור השנה ל' יום, והלכך אף אם באו עדים ביום ל' אין מקבלין אותן כדין מעברין את החדש לצורך כדאמר לקמן כ' א', אבל רשב"ג סבר דאין קפידא בעיבור השנה שיהא דוקא ל', ומדין עיבור רצו ל' עושין רצו כ"ט עושין, וממילא יש כאן מצוה לקדש ע"פ ראי' ואם באו עדים ביום ל' מקדשין אותו והוי העיבור כ"ט ואם לא באו עדים ביום ל' עושין העיבור ל', והא דאמר סנהדרין י"ח א' דשלח להו רשב"ג ואוסיפת על שתא דא תלתין יומין ופריך הא רשב"ג סבר חדש ומשני רצו חדש רצו ל', אע"ג דבאמת בשעה שמודיעין אינן יודעין אם ל' או כ"ט, מ"מ שולחין ל' או כ"ט ואין קפידא בדבר, דבאמת התוספת הוא עוד מחזור חדשי של לבנה והוא כ"ט י"ב תשצ"ג אלא שאין מחשבין שעות לחדשים וקובעין ימים, ואפשר לכנות התוספת למנין כ"ט ולמנין ל', וכששולחין להארצות להודיע על העיבור הן יודעין דמספר הימים שאמרו אינו קובע כלום ועדיין צריכין לדעת אם נתעבר אדר ראשון, וזה מבואר בהדיא בגמרא בסוגין שהרי רבי אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני, ואמרו הטעם משום דסבר רצו חדש רצו ל', ומשמע דאע"ג דכבר הודיעום על העיבור צריכים להודיעם על אדר שני, ואם בשעה שמודיעים אותו על העיבור הם קובעים כבר כ"ט או ל', א"כ אין צורך לצאת על אדר שני, ואין צורך לצאת על אדר שני רק בעיברו באדר, ורבי סתמא קאמר משמע אפי' נתעברה קודם אדר, ועוד נראה דאם נתעברה באדר נמי שולחין להודיעם את העיבור אפי' לת"ק ואין סומכין שיבינו שנתעברה השנה מפני שלא באו שלוחי ניסן דחיישינן דלמא אירע אונס, ופלוגתת רבי וחכמים דוקא בהודיעום כבר את העיבור, והא לא קשיא דאם לא הודיעום העיבור כגון בעיברו בסוף אדר הרי יוצאין על אדר ב', דיציאה זו היא מוכרחת בשביל עיבור השנה אבל בתו' לא כתבו כן.
וכל זה כונת הר"מ פ"ד מהלכות קה"ח הי"ז שכתב והוספנו על שנה זו כך וכך רצו תשעה ועשרים יום רצו ל' יום שחדש העיבור רשות לב"ד להוסיפו מלא או חסר לאנשים הרחוקים שמודיעים אותם אבל הם לפי הראי' עושים מלא או חסר, והנה השתדל להעתיק לשון הגמ' בלשון רצו, ולפי שהלשון לרהיטתו שולל גם מצות קדוש ע"פ הראי' הוסיף הר"מ לפרש דהאי רשות שהזכיר היינו לאפוקי מת"ק דסבר דעיבור השנה קבוע ל' יום, ואם העיבור קובע כן כבר נשלל רשות כ"ט יום אף אם באו עדים ביום ל', אלא מצד העיבור אין קבע ורשות ביד ב"ד לעשות העיבור כ"ט או ל' כפי מצות הראי', ורצו דקאמר היינו רצון ע"פ מצות הראי', אלא לאנשים המודיעים אותם דעדיין לא נקבע אם יהיה מלא או חסר והנידון אם חדש העיבור הוא קבוע או חפשי להיות מלא או חסר, בזה אמרינן שהוא חפשי למלא וחסר, ולפיכך כשכותבין אגרת העיבור רצו כותבין כ"ט רצו כותבין ל', אבל הם יודעים שהדבר עדיין ספק אם יהי' מלא או חסר.
ודברי הר"מ שרצו כ"ט רצו ל' היינו אדר ראשון שהוא נחשב לעיבור וכמבואר בגמ' דרבי דאמר יוצאין על אדר שני משום דסבר אדר ראשון פעמים כ"ט פעמים ל'.
ויש לעי' לדעת הר"מ דפסק כרבן שמעון בן גמליאל דרצו כ"ט רצו ל', הו"ל למחשב דנתעברה השנה יוצאין על אדר ב', דהלא פסק פ"א מה' מגילה הי"ב דאם נתעברה השנה חוזרין וקוראין בשני, ואפשר דעיקר קושית הגמ' דהו"ל לאשמעינן דיוצאין שהרי לת"ק דרשב"ג אין יוצאין ולראבר"י אין יוצאין, אבל הר"מ שכבר פירש דרצו כ"ט רצו ל' וגם כבר אשמעינן דעיקר זמנה בשני, הרי זה שאמר דיוצאין על אדר מפני הפורים כולל אדר של פשוטות ואדר שני של מעוברות.
ובגמ' אמרו ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני, והנה לשון הגמ' משמע דהשאלה היא דהו"ל למתני דאע"ג דכבר יצאו על הראשון יוצאין אף על השני, [אבל אם עיברו בשבט אין יוצאין בראשון אלא בשני, וזה הוא בכלל ועל אדר מפני הפורים דקתני] וכ"ה בהדיא ברש"י והיינו דבזה לא הו"ל לתנא לסתום אלא לפרש דהוי רבותא וכמש"כ לעיל, ומיהו אף בעיברו בשבט יש כאן רבותא דהא לראבר"י לכתחלה בראשון, ולת"ק דרשב"ג א"צ לצאת על השני אחרי שהודיעום העיבור, ומיהו י"ל שאין לדייק ממשנתנו אלא שאין יוצאין ב' פעמים על הפורים, אבל אין התנא אחראי לפרש דין פורים ודין עיבור השנה כיון דלא עסיק כאן רק ביציאת השלוחים.
רש"י פי' נוהגות בראשון ויצאו ידי חובתן בפורים שעשו בראשון ומשמע דיעבד, אבל ליכא למ"ד הכי וראבר"י סבר לכתחלה בשני כדאמר מגלה ו' ב'.