סימן קלט עריכה
א) ערכין י"ג א' תוד"ה הנך, בתו' לעיל ד"ה הנך, מבואר דנחלקו ר"י ורבנן אי הפסיקו את המנין בגלות שני המטות וחצי וחזרו במנין החדש כדאהדרינהו עזרא, או שהיה המנין הראשון קיים דר"י סבר דהפסיקו המנין והוכרח לומר כן דאל"כ לא מש"ל י"ד שנה אחר החורבן יובל ולרבנן לא הפסיקו ומנו יובלות לקדש שמיטין, והנה קשיא להו כאן לרבנן למה לא מנו יובלות גם בגלות בבל כדי לקדש שמיטין, ותירצו משום שלא נהג שביעית וקשיא להו הא נהג שביעית לענין כספים, ונראה דעיקר ילפותא מקרא דלכל יושביה הוא שאין ראוי לקדשו ליובל אלא בזמן שכל יושביה עליה דיובל עיקרו בקידוש וכדאמר ר"ה ט' ב' יכול אע"פ שלא שלחו כו' וחכ"א שלשתן מעכבות בו, וס"ל לרבנן דנהי שאינו ראוי לקידוש מ"מ לענין מנין קדושת יובל עליו ואינו עולה למנין כמו בעברו ולא קדשוהו דמ"מ הוא קדוש לענין שאינו מן המנין, והלכך באותן השנים שגלו ולא היו כל יושביה עליה מנו יובל לקדש שמיטין, וכן כשעלה עזרא קידש לענין יובל כדאמר לק' ל"ב ב' אע"פ שאין מצוות היובל נוהגות מ"מ קדושת היובל איתי' לענין המנין, אבל בגלות בבל כיון שבטלה קדושה בטלה קדושת יובל לגמרי והלכך לרבנן דרבי גיטין ל"ו א' דשמיטת כספים נוהג מה"ת בזה"ז וה"ה בגלות בבל מונין ז' ז' ואין מונין יובל שאין קדושת יובל כלל כיון שבטלה קדושת הארץ והוי א"י כחו"ל, ובזה יש לפרש שיטת הגאונים דלאחר החורבן מונין ז' ז' ואין מונין יובל [אף דקיי"ל כרבנן דשנת היובל אינו עולה] וכסוגיא דע"ז ט' ב', דקיי"ל כרבנן דר"י יבמות פ"ב א' ב' דקדושה שני' נמי לא קלע"ל, והלכך בטלה קדושת יובל לגמרי, וחושבין שמיטה לענין כספים ז' ז', [ואפשר שזו כונת הר"מ בתשובה שהביא בכ"מ פ"י ה"ה, אלא שיש בה ט"ס וצ"ל וחושבנא דילי' אליבא דמ"ד עזרא קידש כו' ואזיל מימרא קמא דאמרי כו' אליבא דמ"ד עזרא לא קידש כו', מיהו לפ"ז ע"כ דעת הגאונים דקיי"ל לא קלע"ל, ואין כן דעת הר"מ, ובתשובה שם סיים הר"מ דבגמ' אזלא כמ"ד לא קדש ומשמע דר"ל לא קדש עזרא אלא ק"ר קיימת וא"כ לא נתישבו דברי הגאונים ואפשר להגיה לא קדשה אבל אין כן דעת רבנו וצ"ע], ואף את"ל דהלכה כרבי דהשמטת כספים בזה"ז נמי דרבנן, מ"מ תיקנו חכמים למנות ז' ז' בין לענין כספים בין לענין שמיטת קרקע כיון דקדושת יובל בטלה אין ראוי להפסיק בשנת היובל ועבדינן כמו לרבנן בשמיטת כספים, ויש מקום לומר דאפי' את"ל דהלכה כר"י דקדושה שני' קלע"ל מ"מ לענין יובל לא קלע"ל כיון דעיקר היובל א"א לנהוג אחר חורבן אין קדושתו אלא לזמנו, ויתישב מנין הגאונים אף לשיטת הסוברין דקיי"ל ק"ש קידשה לע"ל, ואפשר דסוגיא דערכין כרבנן אבל לרבי שאם אין יובל אין שמטה, הדרינן לומר כיון שאין שמטה אין יובל אף לענין מנין שאינו קדוש כלל.
ב) והא דס"ל לר"י דבימי הגלות עד דאהדרינהו עזרא לא נכנס בכלל החשבון וכדאהדרינהו התחילו במנין חדש הוא אפי' לרבנן דרבי דנהגו שמיטין באותן השנים דמ"מ כיון דאהדרינהו וחזרה קדושת יובל נפסק המנין שאין השנים הקדמוניות עולות ליובל ואין ראוי למנות ב' מנינים אחת לשמטות ואחת ליובל והוכרח להתחיל מנין חדש.
[במש"כ לעיל זכינו בו דברים לפרש תשובת הר"מ שהביא הכ"מ והוא דהא דאמר ערכין ל"ב ב' מנו יובלות לקדש שמיטין אינו אלא אי סברין דק"ר ל"ק לע"ל ועזרא קידש ואז שפיר קידש אף ע"מ שאם לא יהיו כל יושביה עליה יוקדש יובל מיהא לענין שלא יעלה למנין שנות השמיטות, אבל אי ק"ר קלע"ל ועזרא לא היה יכול לקדש משום דחסר לי' או"ת כדאמר שבועות ט"ז א', אז אמרינן דלא קדשו לע"ל אלא במידי דנהוג עצם הקדושה כמו קדושת הארץ לענין תרומ"ע וקדושת המקדש להקריב אע"פ שאין בית אבל לענין יובל כיון שאין עצם היובל משום שאין כל יושביה עליה לא נמשכה קדושת היובל קדושה קלישתא לענין שלא יעלה לשנות השמיטות והלכך בזמן גלות בבל וכל זמן בית שני ואחר חורבן מונין ז' ז' והנה סוגיא דערכין י"ב ב' דק"ר של יהושע בטלה דהא ר"י אמר לה שם ור"י הכי תני בס"ע דקדושת יהושע בטלה וכדאמר יבמות פ"ב ב' והלכך ס"ל בגמ' שם דבזמן עזרא הותחל מנין חדש שהרי בזמן גלות בבל פקעה קדושת הארץ לגמרי ועזרא קידש וגם סבר שם דבבית שני לא היה שנת יובל עולה לשנות השמיטה אע"ג דלא נהוג עיקר היובל, והא דהוי סבר דשית שני עד דאתא עזרא סלקא למנינא אע"ג דק"ר בטלה צ"ל דהוי סבר דזרובבל ונביאים קדשו את הארץ קדם שבא עזרא.
והנה כל זה אינו לדינא דאנן קיי"ל דק"ר של יהושע לא בטלה וכמ"ד ערכין ל"ב ב' דבתי ע"ח קדשי מימות יהושע וכדקיי"ל אף שאין לו חומה עכשו וכר"ה שבועות ט"ז א' דעזרא לא קידש וא"כ בין בגלות בבל ובין בבית שני ובין לאחר החורבן מנינן שמיטות ולא יובלות שאין קדושת יובל לענין מנין כמו שאין יובל לדיני היובל וא"כ החשבון מכוון שבמוצאי שביעית חרב הבית ואף לרבנן דר"י וא"צ למאי דשו"ט ערכין י"ב ב' ולדעת זו אין חילוק בין קדושת הארץ לקדושת ירושלים ומקדש.
ואמנם הר"מ בחיבורו נטה במקצת מזה והוא דיש חילוק בין קדושת הארץ למקדש וירושלים וקדושת הארץ בטלה בחורבן הראשון וכמו שאמר ר"י יבמות פ"ב ב' אבל קדושת מקדש וירושלים לא בטלה קדושה של שלמה, והא דאמר שבועות ט"ז א' דעזרא לא מצי קדיש אינו אלא קדושת מקדש אבל קדושת ארץ שפיר מצי עזרא לקדש והלכך בבית שני קדיש יובל לענין שאינו נמנה בשנות השמיטה דעזרא קדש הארץ אף לענין יובל, אבל לאחר חורבן פקעה קדושת יובל לגמרי דלענין מנין לחוד לא קדשה לע"ל [ואע"ג דבזמן הבית קדשה למנין לחוד התם משום שקוו שיחזרו כל ישראל ויחזור יובל למקומו והלכך קידש הארץ לקדושת יובל וממילא אף שלא חזרו היתה קדושת היובל קיימת לענין מנין אבל לא קדשה לזמן הגלות כיון שאין נפקותא בקדושתה אלא לענין מנין] והלכך לאחר חורבן מונין ז' ז', וכן בגלות בבל מנו לענין שמיטת כספים ז' ז' כיון דבארץ לא היה קדושת יובל כלל, וסוגיא דערכין י"ב ב' קימת וכר"א דהני שית שנין עד דסליק עזרא לא קחשיב.
ולהאמור ניחא הא דפסק הר"מ בפי"ב הי"ד ט"ו דלענין בתי ע"ח לא קדשה לע"ל ולכאורה כיון דק"ש קימת בארץ למה קדושת בתי ע"ח בטלה ואי לירושלים מדמינן להו להוי ק"ר קימת וכבר השיג בזה הר"א וי"ל דדעת הר"מ דלענין בתי ע"ח קיי"ל כמ"ד לא קלע"ל כיון דק"ר בטלה לענין יובל דהא קדושת הארץ בטלה וממילא אין ראוי לקיים קדושת בתי ע"ח לשעתה שאין נפקותא בקדושתן שאין דין בתי ע"ח נהוגות בזמן שאין יובל אף אם יהיו מקודשים, והלכך לא קדשו לע"ל לקדושה לחוד וכיון דבזמן החורבן אינן ראוין לקדשן פקע קדושתיהו ולכשיבנה בית שני צריכים קידוש וכן עזרא קידשן לשעתן אולי ישובו כל ישראל אבל כשחרב בשני' פקע קדושתן ולא קדשן לע"ל, שאף אם ישובו ישראל קדם הגאולה אין היובל חוזר דבעינן שיהא כל אחד מכיר בשלו וחלוקה ראשונה בטלה ולעתיד צריך חלוקה חדשה כדאמר ב"ב קכ"ב א'.
ואע"ג דאיכא למ"ד ערכין ל"ב ב' דקדשן לע"ל מ"מ אנן לדינא נקטינן כמ"ד לא קדשה לע"ל א"נ מ"ד קדשה לע"ל סבר דקדושת הארץ ג"כ לא בטלה ואם ישובו ישראל לארץ אף קדם גאולתן ישוב דין יובל והלכך ראוי גם לקיים קדושת בתי ע"ח.
ומטעם זה קדשו הארץ לע"ל לענין תרומ"ע אע"ג דלדעת הר"מ בעינן ביאת כולכם מ"מ ראוי לקדש דאם יבואו רוב ישראל טרם שישובו מלך ונביא וסנהדרין נמי יתחייבו בתרומ"ע דלא בעינן שיהא כל אחד מכיר בשלו, אלא ביאת כולם.
ערכין ל"ב א' כגון קצרה הישנה כו' וכן כיו"ב בגמ' איכא פלוגתא איכא למ"ד אלו קדשום כשעלו מן הגולה והראשונות בטלה קדושתן ומשמע דליכא רק הני דמני ואיכא למ"ד דאלו נתברר לחכמים שמנו ואם יתברר בעוד עירות שהן מוקפות מימות יב"נ נמי קדשי דק"ר לא בטלה, ומשנתנו אפשר לפרש לכו"ע והא דקתני וכיו"ב היינו שכל שהיו מוקפות מימות יב"נ ראוי לקדשם ועיקר דינא דבתי ע"ח קתני דצריך מימות יב"נ והזכיר אותן שקדשו.
והא דפריך בגמ' מאי קאמר ופרש"י ותו' וכי אין יותר לכו"ע פריך דהא איכא קצרה ואינך דחשיב במתנ' ואם בא לפרש היכן הם הו"ל לפרש כולהו וגם אין דרך התנא לפרש מקומותיהן שהן ידועות וגם אין גליל ועבר הירדן סימן, אלא שאם לא היה יותר אפשר לתנא למסור שאינן אלא יחידות אחת בגליל ואחת בעבר הירדן וג' ביהודה אבל כיון דאיכא עוד אי אפשר לפרש כן, וצ"ע קו' תו' דלמה לא פריך אמתנ' הלא מפרש בגמ' למה מנו חכמים את אלו.
ולהאמור נלמד ממשנתנו דאפי' למ"ד עזרא קידש אין מקדשין אלא אותן המוקפין חומה מימות יב"נ.
ר"מ פי"ב הט"ו ועיר שהיתה מוקפת כו' דברי רבנו ז"ל קשים דבגמ' משמע דמ"ד אע"פ שאין לו עכשו ס"ל קלע"ל, ומש"כ הכ"מ דלמאי דאמר תרי תנאי אליבי' דריבר"י ס"ל דמראבר"י אין ראי' צ"ע דודאי לא ניחא לי' להגיה והגירסא השגורה היתה בתרויהו ריבר"י, ולפיכך אין ראוי לומר דפליגי ועוד דבגמ' אמר מ"ט דמ"ד ק"ר כו' ומשמע דמ"ד קדשה לע"ל ניחא מקרא דאשר לו חומה, ואפשר דאיכא תנא דלא דריש אשר לו חומה כראבר"י ואיהו סבר לא קלע"ל מסברא וראבר"י דדריש אע"פ שאין לו עכשו זה מכריע הסברא אע"פ שחרב הבית, ולפיכך פריך מ"ט דמ"ד ל"ק לע"ל ולא ניחא לי' לשנויי דלא סבר דרשא דאע"פ שאין לו עכשו ומשני דדריש מקרא ולעולם נמי ס"ל אע"פ שאין לו עכשו וכן נראה דאי מ"ד ל"ק ס"ל דאפי' נפלה חומתה בטלה קדושתה ולא דריש לו חומה מאי פריך מ"ט דמ"ד לא קדשה.
והנה אמר בגמ' דראבר"י אמרה דכיון דס"ל אע"פ שאין לו עכשו אפשר דס"ל קלע"ל ואיהו תני לה לברייתא אבל אין זה מכריח די"ל דיליף מקרא אשר ירשו אבותיך דלא קלע"ל.
ודעת הר"א בהש' דתלוי זה בזה והא דאמר בגמ' מ"ט דמ"ד ל"ק לע"ל ואמר מקרא היינו דלפיכך לא דרשי לו חומה אע"פ שאין לו עכשו ודברי הכ"מ בפי' ההש' תמוה.
ונראה דאף לדעת הר"מ לא קידש עזרא כרך שאין לו חומה עכשו שהחומה תנאי בשעת קידוש שזו שלימת הצורה שנאמר עליה הדין והיינו נמי דבעינן קלעים ומיושב מה שגמגמנו בזה בשביעית סי' ג' ס"ק י"ד ומש"כ שם לא יתכן לדעת הר"מ].
ג) ערכין ל"ב ב' אמר רנב"י מנו יובלות לקדש שמיטין, יש לעי' אכתי למה קדשו בתי ערי חומה וי"ל דהוי מצי לאקשוי' הכי ולמסקנא נהגו יובל בבית שני משום דאהדרינהו ירמי' וכמש"כ תו' לעיל ל"א ב' ד"ה התקין, א"נ לענין שילוח מצורעים קדשי בתי ערי חומה אף בזמן שאין היובל נוהג וכמש"כ הרשב"א ברכות ה' ב' בשם הר"א אבל אין כן דעת תו' שם.
ודעת הר"מ פ"י מה' שמטה ה"ג דגם למסקנא לא נהגו יובל בבית שני, ובתו' גטין ל"ו ב' כתבו דבעזרא מני לי"ב שבטים, ובהגהות זאב בן ארי' הגיה לא מני וכ"כ הרמב"ן בס' הזכות דבמקרא מבואר דיהודה ובנימין והכהנים והלוים שביניהם היו כל השבים, [עתה ראיתי ס' זכרון יהונתן [אשר העמיק מאד בהלכות אלו והרבה דברי תורה נתפרשו על ידו] והק' על הרמב"ן מהא דאיתא בס"ע והובא ברש"י עזרא ב' ס"ד דבפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים אלף אלא שעלו משאר שבטים, ומיהו משמע בגמ' דאותן שעלו לא היו מכל השבטים כולן או שהיו מקצת מהן מובלעין בתוך שבט אחר, דאל"כ מאי פריך ערכין ל"ב ב' השתא משגלה שבט ראובן כו', ומאי קל וחומר הוא אדרבה עזרא עדיף שהיו עמו כל י"ב שבטים, אלא ע"כ קים לי' שלא היו מכל השבטים מיוחדין במקומן, וכן היה המקרא מספר שהיו מכל השבטים כיון שזה יסוד לחיוב יובל ושאר מצות התלויות בו], אמנם ל' התו' קשה לכוונו דא"כ אתקפתא גמורה היא לדבריהם, והא דהתקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה, פי' רמב"ן שם שנהגו בדין בתי ערי חומה בבית שני מדרבנן, ולפ"ז יש לפרש דקדשו בתי ערי חומה כדי שינהגו במצוותיה מדרבנן, ועוד נראה דאע"ג דאין יובל נוהג ואין בתי ערי חומה נוהגין, מ"מ אין זה מעכב בקדושה ואם ישובו כל ישראל אח"כ א"צ למיהדר ולקדשינהו, והלכך קדשו לבתי ערי חומה בתקותם שישובו כל ישראל, ובגמ' לא פריך אלא בהא דתנא דמנו יובלות דיובל לא נהגו אפילו מדבריהם.
ד) ערכין ל"ג א' תוד"ה אלא, וי"ל דנוכל למצוא אותן עבדים שהיו להם קדם שגלו כו', צ"ע שהרי משגלו שבט ראובן וגד עד שהחזירן מאה ותשע שנה, שהרי בשנת י"ב לאחז גלו כמש"כ רש"י מ"ב י"ז א', ונמצא ה' שנה לאחז כ"ט חזקיהו נ"ה של מנשה ב' של אמון י"ח של יאשיהו הרי ק"ט, וכשהיה נרצע כבר היה לא פחות מי"ט א"כ כבר היה בן ק"ל שנה, ועוד דק"ט שנה קדם שהחזירן ירמי' היתה שנת מ"א ליובל שהרי שנה שהחזירן התחיל היובל האחרון, וא"כ היה העבד שכבר היה זמנו לצאת ביובל קדם שגלו בני ראובן עכשו בן קע"א שנה, וע"כ צ"ל שבין כל ישראל היו נמצאים נרצעים שהיו מאריכים ימיהם ועליהם הוכיחם ירמי', וצ"ל דהיו מועטים אותן שלא שלחו דאם היו רובן הלא קיי"ל ר"ה ט' ב' דכולם מעכבים וכיון שלא שלחו לא נהג יובל, וכיון שעבר שנת היובל כבר בטל דין יובל.
ה) בחשבון השמיטה דעת רש"י ע"ז ט' ב' כפי שפירשו הרא"ש שם דלמסקנא קיי"ל דהבית חרב בשנת ת"ך לבנינו ואותה שנה היתה ראשונה לשמיטה [ואע"ג שהוא דוחק לומר דבגמ' נסתפקו בדבר אי חרב בת"ך או בתכ"א מ"מ בחר בזה הרא"ש דבפשוטו משמע דת"כ דשני כת"י דראשון ולפיכך נטה הרא"ש דלמסקנא חרב בת"ך, והר"מ פי' ג"כ דחרב בת"ך אלא שמפרש דתכ"א היה מוצאי שביעית וקרי לי' אותה שנה שחרב משום דכי חשבת לי' לשנת החורבן מיום ליום ר"ל י"ב חדש מט' באב של ת"כ עד ט' באב של תכ"א יהי' שנת מוצ"ש רובה בשנתו וכמש"כ הכ"מ פ"י מהל' שמו"י אבל מגלגלין חוב ליום חייב אינו מיושב כל כך דבראשון חרב במוצאי שביעית ובשני בשביעית] ועפ"ז כתב הטור חו"מ סי' ס"ז דלרש"י שביעית בשנת פ"ז, אבל לדעת רשב"ם ור"ת חרב הבית בשנת תכ"א והיא היתה מוצאי שביעית [וס"ל דהא דאמר ר"א ערכין י"ג א' דעד דאתא עזרא לא קחשיב אינו אלא לרבנן אבל לר"י מנו מתחלת הבנין ולדעתם הלכה כר"י] והיינו דכתב הטור דלר"י שביעית בשנת פ"ח, ודעת הר"מ דקיי"ל כרבנן וכר"א דו' שנין עד דאתא עזרא לא מנו, והחשבון כפר"ש ור"ת דשנת תכ"א היתה ראשונה, וכל החשבון הוא מאדם הראשון אבל מה שאנו מונין לבריאת העולם הוא עם שנת תוהו ולפיכך פ"ח מאדם הראשון אנו קורין אותו פ"ט, וכתבו אחרונים דגם ר"י ורש"י מודים בזה, וא"כ לרש"י שביעית בשנת פ"ח ולר"י פ"ט וכן להר"מ וכ"ה בטור יו"ד סי' של"א.
ולענין הלכה נקטינן כהר"מ ור"י וש"פ שהרי הר"מ כתב כן בשם קבלת הגאונים ואין אנו חוששין לדעת הרא"ש ז"ל ע"פ פרש"י, אמנם דעת הגר"א חו"מ סי' ס"ז דמניננו הוא מוי"ד והא דמסירים ז"ט תרמ"ב משום דשנת המבול לא שמשו המזלות, ובזה ניחא לשון הרא"ש ולשון תו' ר"י שהביאו תו' ע"ז, ומאד החזיק הגר"א בשיטה זו עד שמצא להעיר להחמיר לחוש גם לדעת הר"מ ולדעת זו תרצ"ז שמיטה ולדעת הר"מ תרצ"ח, ומ"מ נראה כיון שנהגו כהר"מ אין לזוז מהמנהג, וגם תו' ר"ה ח' כתבו דמנינן מבהר"ד.
ו) ערכין י"ב א' עשרים ושית הויא, מבואר מזה דבשנת ל"ו ביובל באחד בניסן מלאו י"א שנה לצדקיהו וכשחרב הבית בט' באב כבר נכנס החדש החמישי של שנת י"ב ומ"מ לא חשיב לה בשנות צדקי' אלא לשנות החורבן, והא דכתיב מ"ב כ"ה ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה וגו' בתשעה לחדש וגו' היינו עד מלאת עשתי עשרה ובתשעה לחדש הוא כבר בשנת י"ב, ולפ"ז באחד בניסן שנת כ"ו של יובל נשלמה שנה ראשונה של צדקי' ובא' בניסן של כ"ה נשלמה שנת י"א של יהויכין, ובט"ו של יובל נשלמה שנתו הראשונה, ובראשונה של יובל נשלמה שנת י"ח של יאשי', ובמ"ב כ"ג כתיב ויצו המלך וגו' ככתוב על ספר הברית הזה כי לא נעשה וגו' כי אם בשמונה עשרה שנה וגו' ושם כ"ב כתיב ויהי בשמנה עשרה שנה וגו' למדנו כי מציאת הספר היתה בניסן דאם קדם ניסן והיתה שנת י"ח א"כ בפסח היתה שנת י"ט, וע"כ היתה שנת היובל ובאחד בניסן הותחל שנת י"ח, וא"א לומר בשנה ראשונה של יובל דבפסח בשנה ראשונה כבר היתה י"ט של יאשי', ולכן הגיה הגר"א בס"ע דהיא היתה שנה של יובל, אבל גרש"י בסוגין ד"ה ומשני אותה שנה תחלת יובל, ור"ל דבשנת י"ח החל שנה ראשונה של יובל דשנת המלך מניסן עד ניסן ובאותה שנה בתשרי תחלת היובל ר"ל שנה ראשונה למנין היובל.
ולפ"ז בשנת ל"ד ליובל באחד בניסן נגמרה שנה ראשונה של יאשי', ובל"ב נגמרה ראשונה של אמון ובל"א נגמרה הנ"ה של מנשה ובראשונה של יובל נגמרה שנת כ"ה של מנשה, ובכ"ז ליובל נגמרה ראשונה של מנשה, ובכ"ו נגמרה שנת הכ"ט של חזקיהו ובראשונה ליובל נגמרה רביעית של חזקיהו, ולפ"ז בי"א ביובל נגמרה שנת הי"ד של חזקיהו, ויש לעי' לפ"ז הא דאיתא בס"ע דשנת י"ד של חזקי' שבא עליו סנחריב היתה י"א ליובל, הלא מפלתו של סנחריב היתה בליל פסח וכמו שיסד הפייטן בהגדה של פסח עוד היום בנוב לעמוד עד געה עונת פסח והיינו מפלתו של סנחריב כדאמר סנהדרין צ"ה א', והכי איתא במדרש רבה שמות י"ח ליל שמורים שבו עשה גדולה לצדיקים כו' ובו הציל לחזקיהו, ואם היתה בי"א ליובל הרי זו בט"ו לחזקיהו דבא' בניסן נגמרה שנת י"ד של חזקי' והותחלה שנת ט"ו, ואפשר דהא דכתיב בי"ד שנה לחזקי' היינו תחלת עלות סנחריב היה בי"ד אבל מפלתו היתה בט"ו, והא דכתיב מ"ב כ' והוספתי לך חמש עשרה שנה היינו עם שנת ט"ו שעומד בה, ואפשר דבאמת היה הדבר בשנת עשר ליובל ולפי שהיה כבר נכנס ניסן קרי לי' י"ד, והא דתני בס"ע שהיתה י"א ליובל היינו שבשנת י"ד נכנס שנת הי"א, ולפי ששנות היובל ושנות המלכים הולכות זו אחר זו אלא שזו תחלתה ניסן וזו תשרי מתכוונים אצל הסופרים זו כנגד זו, ופעמים שחושב את שנות המלכים מוקדמות ופעמים שחושב שנות היובל מוקדמות וכשחושב שנות המלכים מוקדמות מקבילה שנת י"א של יובל לשנת י"ד של חזקי', [וכ"ז מתורתו של הז"י בשינוי מעט].
וכתב עוד שם דהא דאיתא בס"ע דמפלתו של סנחריב בי"א ליובל וברביעית לשמטה יתכן אף לר"י דיובל עולה לכאן ולכאן, למאי דאיתא בירושלמי פ"ק דקדושין דלר"י יובל לעולם בסוף חמשים ופעמים באמצעו של שנות מנין השמטות, וא"כ אין שינוי ביובל בין ר"י ורבנן, [ומיהו גמ' דידן לא ס"ל הא דירו' כדאמר ערכין כ"ד ב' אי כרבי פונדיון מאי עבידתי' כו' רבי כר"י ס"ל כו'] וגם היתה רביעית לשמיטה, דלרבנן שנחרב הבית באחת לשביעית ומשנת החורבן עד י"ד לחזקי' למפרע איכא קכ"ה שנה יש כאן י"ח שמטות חסר אחת והיה ראוי י"ג לחזקי' להיות א' לשמיטה וי"ד שני' לשמטה, אבל באותן קכ"ה פגשנו ב' יובלות ולא נשארו רק קכ"ג שנה והלכך שנת י"ד ארבע לשמטה, ולר"י איכא קכ"ה, אבל לר"י היתה שנת החורבן שלישית לשמטה עייל תרי ואפיק תרי ונשתוה החשבון בין לר"י ובין לרבנן, מיהו לר"י לא נהוג יובל בי"ד לחזקי' כלל ומשמע דהא דס"ע כרבנן, והנה בסוגיא דערכין לא פסיקא לה לגמ' אי ר"י סבר כר"י או כרבנן, ולמאי דמסיק ר"א בערכין שם דשית שני עד דאתא עזרא לא קחשיב ע"כ ר"י כרבנן, ובתו' ר"ה ט' א' כתבו דר"י כר"י ס"ל מדסבר קדושין מ' ב' דיובל מתחלתו קדוש, וצ"ע דא"כ למה לא אמרו כן בערכין שם, ואע"ג דאמרו ר"ה ח' ב' דלרבנן יובל היא לאפוקי מר"י, מ"מ שפיר י"ל דר"י בנו של ריב"ב נמי ס"ל כרבנן וסבר לה כן מסברא דכיון דיובל קדוש אין ראוי למנותו לשמיטה וזה דעת הר"מ דפסק דיובל מתחלתו קדוש ופסק כרבנן דיובל אינו נמנה לשמטה ומ"מ ס"ע אפשר דסבר לה ואפשר דלא סבר לה, כמו במשניות וברייתות שסידרו התנאים ופעמים לא ס"ל ולא נחלקו ביבמות פ"ב אלא בהא מלתא וכ"כ בז"י שם.
ז) ערכין י"ב ב' רש"י ד"ה ומשני, צא וחשוב מאותה שנה כו', ר"ל דשנה שנגמרה שנת י"ז בא' בניסן והותחלה י"ח לא קחשיב דאף אם אהדרינהו באב או באלול לא התחילו למנות אלא מתשרי שלאחריו שבשנה ההיא נגמרה שנת י"ח של יאשיהו.
שם וכך מצאתי בס"ע בי"ח ליאשיהו היה תחלת היובל כו', צ"ע מאי ראי' מכאן לר"י דלמא הא דס"ע כרבנן, ומשמע דנוח לי' לרש"י ז"ל לפרש דר"י תנא לי' וסבר לי' ואי ר"י כר"י ס"ל צריך לפרש הא דס"ע ג"כ כר"י.
מדברי רש"י ע"ז ט' א' נראה דרד"ו שנה נגמרו בתשרי תמ"ט לב"ע והיו ישראל עוד במצרים יותר מחצי שנה, ואמנם חשבינן שנת תמ"ח לגלות מצרים ותמ"ט ראשון ליציאה, ונשלמו מ' שנה בא' בתשרי תפ"ט ועברו ישראל את הירדן בניסן ואותה שנה בכלל ז' שכבשו, ובכלל ת"פ {א"ה, כמדומה דצ"ל ת"מ} שנה שמכניסתם לארץ עד בנין הבית, ונשלמו ת"פ שנה בא' תשרי תתקס"ט {א"ה, כמדומה דצ"ל תתקכ"ט} ובאותה שנה בחדש זיו הותחל הבנין ושנה זו בכלל ת"י של עמידת הבית, וכ"ה בר"מ פ"י מה' שמטה.
בת"כ מנין עשה שמטה אע"פ שאין יובל כו' מנין עשה יובל אע"פ שאין שמטה כו' דברי ר"י וחכ"א שמטה אע"פ שאין יובל ואין יובל אלא א"כ יש עמו שמטה, ובתו' ערכין ל"ב ב' כתבו לפרש דאיירי שלא עשו בחטא, ולחכמים כל שלא שמרו שביעית אין יובל, ואפשר דחסרון ספירת ב"ד מעכב, עי' ר"מ שם, ובמל"מ שם בשם תו', ומיהו קשה למה לן קרא לשמטה אע"פ שאין יובל נהי דלא שמרו יובל מ"מ לא נפטרו ממצוות וראוי להן לשוב בתשובה ולהתחיל מעכשו למנות שמטין ויובלות, ואולי מרבינן אע"פ שלא שבו ולא קבלו עליהם לשמור יובל מ"מ נהגא שמטה, ועוד פירשו דהוא דלא כרבי ומרבינן שמטה אע"פ שאין כל יושביה עליה, ומיהו יובל אע"פ שאין שמטה קשה לפרשו, ובז"י שם כ' בשם הראב"ד דר"ל שאם חזרו עשרת השבטים עושין יובל אע"פ שלא נהגו י' שבטים שמטה, ור"ל אע"ג שלא עשו שמטה בזמן חיוב יובל, וחכמים ס"ל שאין יובל ומתחילין במנין חדש, והא דאמר ערכין י"ב ב' דלר"י מתחילין מחדש לא קיימא במסקנא דהא ר"י גופי' ס"ל בת"כ דעושין יובל אע"פ שאין שמטה, וזה כונת הראב"ד בהש' פ"י ה"ג, דלר"י היה החורבן בג' ליובל, ואין כונת הר"א שם להשיג אלא לפרש דשיעור י"ז יובלות קאמר, ודברי הכ"מ צ"ע, ולדעת הראב"ד לית לי' לר"י דרשא דקרא בר"ה בעשור לחדש איזה שנה דר"ה שלו כו' אלא ראשיתו של שנה קאמר שלא עברו אלא י' ימים משנה.
הא דרבי דבזמן שאין יובל נוהג אין שמטה נוהגת אתיא אפי' כרבנן דאין שנת חמשים עולה ואע"ג דלמ"ד אין שנת חמשים עולה אי הוי נהגא שמטה לא היינו מתחילין המנין מחדש כששבו ישראל לגבולם, מ"מ לא שייך למימר דנהגא שמטה דלמא יחזרו ישראל לגבולם קדם יובל וינהגו יובל, דמ"מ כיון דהשתא אין כל ישראל עליה ואינה ראוי' ליובל אינה ראוי' גם לשמיטה והכי ס"ל לרבי בהדיא ערכין כ"ד ב' כרבנן לחד מ"ד.
ערכין י"ב ב' רש"י ד"ה ומשני, ולא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע ולא מנו שמטין ויובלות, צ"ע מה טעם הוא זה וכי חובה לחרוש ולזרוע בשאר שני שבוע, וגם מנין א"צ, אלא שמטות ולא שנים.
י"ב א' תוד"ה משבע, ומצית לשנויי דשנה שגלו בה היא היתה שנת ראשונה לצדקיהו כו', ר"ל שגלו בין תשרי לניסן בשנה אחרונה של יהויקים וכל החדשים שאחר ניסן קדם מלאת שנה אינן נחשבין למלך שעבר אלא למלך הבא, והלכך נחשבה שנת החורבן לצדקיהו וכשאנו מונין שנים אחר חורבן ואחר גלות יהויכין אנו מונין מתשרי ושנת החורבן שהותחל מתשרי הוא הראשון מט"ו שנה במנין ט"ו שביחזקאל אחר אשר הוכתה העיר ומשנת גלות יהויכין עד תשרי של שנת החורבן נגמרו י' שנה עם שנת החורבן, אבל שנות צדקיהו דנמנין מניסן נגמרו י"א בניסן של שנת החורבן, אלא קים לי' דאינו כן אלא גלו קדם תשרי ועד תשרי כלתה שנת הגלות וכשאנו מונין השנים שאחר הגלות בתשרי שני שנפגע במלכות צדקי' נגמרה שנה ראשונה שלאחר הגלות ואיכא י' שנה מלבד שנת החורבן, ולשון התו' צריך לדחוק קצת דודאי הגלות היה בשנה ראשונה של צדקיהו, אלא ר"ל דשנת הגלות לא נחשב לשנה קדם מלאת שנה לצדקיהו אלא אחר כן. [שו"ר שדעת תו' דשנת ל"ו של יובל היתה שנת י"א של צדקיהו וכפשוטו של הכתוב, ובניסן של כ"ז נגמרה שנה ראשונה של צדקיהו ולעולם לא נמנה סוף השנה למלך שעמד אלא למלך שמת [ואף שבחייו מנו לו סוף השנה לשנה ראשונה כדאמר בגמ' ר"ה, הכא בשנות הדורות לא דקדקו בכך דע"כ א"א לחשוב לשניהם, ומנו את השנה למלך שמת] ולפ"ז בא' בניסן בראשונה של יובל נגמרה שנת י"ז של יאשיהו ובניסן כבר היתה י"ח של יאשיהו וא"צ להגיה בס"ע, גם דברי רש"י כפשוטו, ולפ"ז בא' בניסן בי"א ביובל נגמרה י"ג לחזקיהו ומפלתו של סנחרב בי"ד לחזקיהו, וניחא הכל, וקו' תו' בפשוטו דדלמא חשב סוף השנה לצדקיהו וגם תחלת השנה ולא מלך אלא ט' שלימין ומקצת בתחלה ומקצת בסוף, וקושיתם אהא דאמר גלו בז' גלו בי"ח שזה למדו משום דכתיב בעשתי עשרה למלך צדקיהו ודלמא גלו בי"ז אלא שנמנה שנת ז' גם לצדקיהו ולזה כתבו דקים להו דאינו כן].
שם בגמ' ולדידך מי ניחא כו', צ"ל דידע רבינא שהמקשה טעה דמקושיתו אין הכרע שטעה.
י"ג א' מדשבע כיבשו שבע חילקו, כגון זה צריך רב מה ענין כיבוש לחילוק. [א"ה, עי' זבחים קי"ח ב' רש"י ד"ה מדשבע].