סימן קכט עריכה
א) ו' א' ועד הכא מאן אתי', אין לפרש דפריך דליפטר משום שא"א לי' לרכוב על כתפו של אביו לעלות מעירו לירושלים, ואע"ג דאפשר להביאו לירושלים בעריסתו, מ"מ כיון שגדול פטור קטן נמי פטור, דהא ודאי גדול שא"א לו לעלות ברגליו לירושלים רוכב על החמור ועולה ולא ממעטינן אלא זקן וחולה שאינו יכול לעלות מירושלים להר הבית, ונראה דכן קבלו חז"ל דהא דפטרינן חגר זקן וחולה מרגלים תלוי בהילוך מחנה לוי' דהיינו הר הבית, והא דאמר מירושלים להר הבית היינו כל הר הבית עד העזרה [שו"ר בטו"א הביא מירו' שיעור מירושלים וצ"ע בפנים] ובעינן הילוך יפה כדרך המהלכים בלא משענת וכדפירש"י ד' א' ד"ה דבר, והלכך ממעטינן גם מפנקי אע"ג דיכול להלוך בצער, דאינו בדרך סתם הילוך, וכ"ז בהילוך מסוף מחנה ישראל עד מחנה שכינה, אבל עד מחנה לוי' לא נתמעט מי שכחו רע ואינו יכול להלוך ברגליו שאין זה ההילוך עיקר המצוה רק מכשירי המצוה כדי שיכול להראות ולכנוס במחנה שכינה, אבל הילוך מחנה לוי' אפשר שזה עיקר המצוה, ואף את"ל דעיקר המצוה הוא התראות בעזרה מ"מ מה דילפינן מרגלים הילוך יפה אינו אלא בהילוך מחנה לוי', והא דפריך בשמעתין עד הכא מאן אתי' נראה דפריך דאין לחייבו בחינוך כיון דאינו בירושלים, ולהביאו לירושלים אין חובה מצד חינוך כיון דאינו עיקר המצוה א"נ אין לחייבו בחינוך כיון דא"א לו לעזוב את אמו, ומשני דאמו דמחייבא בשמחה אייתיתי' לירושלים, ובתו' ב' ב' ד"ה ומי, כתבו דמי שאינו יכול לעלות מעירו לירושלים פטור כדפריך בסוגין ועד הכא כו' נראה דפירשו דפריך כיון דאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ליפטר כי היכי דגדול פטור, ולמדנו מדבריהם דזקן וחולה שאינו יכול לעלות ברגליו מעירו לירושלים פטור, ואע"ג דיכול לעלות מירושלים לעזרה, וכ"נ דעת הר"מ פ"ב מה"ח ה"א, ונראה דלפי' זה אינו אלא פטור אבל אם עלה לירושלים חייב בראי' כיון שיכול לעלות מירושלים לעזרה וכ"מ בסוגין דמשני דאמו אייתיתי', אלמא דגדול כה"ג חייב, ולפ"ז אף מי שאינו יכול לעלות מהר הבית לעזרה אם הביאוהו עד עזרה ויכול לכנוס ברגליו חייב בראי', אבל לפי' קמא דהילוך מחנה לוי' הוא שיעורא אף אם עלה עד שער העזרה פטור ואם נכנס לא קיים מצוה, וכן נראה דהא קתני זקן וחולה ומי שאינו יכול לעלות דומיא דחגר וסומא שאף אם נכנסו לא קיימו מצוה, ודברי הר"מ אפשר נמי לפרש כן אף שהן סתומין.
ב) ב' ב' תוד"ה ומי, ורבותא נקט כו', דברי רש"י מבואר בגמ' ד' ב' דמוקי במפנקי ופרש"י דאין יכולים להלוך בלא מנעל וכדמסיים מקרא דרמוס חצרי ומבואר דמיירי ביכול לעלות מעירו וצ"ע כונת התו' ואף אם פירשו מפנקי כדפי' הר"מ בפ"ב מה"ח, אכתי אין ביאור לדבריהם דלמה נקט רש"י שאינו יכול לעלות מירושלים כיון דבאינו יכול לעלות מעירו סגי, ואולי יש ט"ס בדבריהם וצ"ל דלא מבעי דלא מצי סליק מעירו לעזרה, ור"ל דמתנ' דקתני שאינו יכול לעלות כו' והיינו מירושלים לעזרה אבל מעירו מצי סליק וכש"כ מי שלא מצי סליק מעירו [ולשון הכתוב בתו' יש לכונו ג"כ לכונה זאת] ומה שסיימו וה"ה נמי כו' לעלות מעירו כו' היינו אע"ג דיכול לעלות מירו' לעזרה דומיא דקטן דהביאו ומיהו גם זה א"א לכוין בדבריהם דאינו יכול לעלות מעירו היינו זקן וחולה דתנן וע"ז הוסיף התנא ומי שאינו יכול לעלות כו' היינו אף שיכול לעלות מעירו כיון שאינו יכול לעלות להר הבית ול' התו' צ"ע וכבר כתבנו סק"א מה שאפשר לנטות מדבריהם ז"ל בעיקר הדין [ואפשר דמש"כ רבותא היינו שקלקולו מרובה דאפי' להר הבית אינו יכול לעלות אבל באמת אף שאינו מקולקל כל כך ויכול לעלות מירושלים להה"ב אלא שאינו יכול לעלות מעירו נמי פטור מיהו לכל הפירושים יש לעי' הא חייב לעלות משום שמחה כדאמר באשה וצ"ע].
ג) ו' א' כל היכי דגדול פטור כו' קטן נמי פטור, יש לעי' הא יכול לאחוז ביד חברו ולעלות בגדול פטור כמו זקן וחולה ומפונק והכא קטן חייב וכש"כ לב"ש קשה דמחייב יכול לרכוב על כתפו ש"א וי"ל דקטן האוחז ביד אביו או רוכב על כתפו ש"א לב"ש חשיב בקטן עיקר הלוכו וחשיב כהילוך בגדול, ולפ"ז י"ל דהא דקמבעי לי' בחגר ובסומא היינו משום דחסרון חגר ליכא בקטן כיון דהלוכו ברכיבה וכן סומא חסרונו משום דצריך למשש דרכו וכדמשמע בברייתא ד' א' דממעט סומא מרגלים ובקטן דהלוכו ע"י אחיזה ביד אביו אין חסרון בסומא ומסיק דאפ"ה פטור כיון דגדול פטור וחסרון חגר וסומא אינו מחמת קטנות וכ"מ קצת בפרש"י ד"ה קטן, שפי' דלכך אינו יכול להתפתח פטור דאין תועלת בחינוכו כיון דלא אתא לכלל חיוב ומשמע דחסרון סומא בקטן אינו חסרון אלא שאין ראוי לחנכו כיון דלא אתא לכלל חיוב.
ויש לעי' למאי דמסיק דכל שגדול פטור קטן פטור א"כ למה קטן חייב הא אין לו קרקע וגדול שאין לו קרקע פטור כדאמר פסחים ח' ב' וצ"ל כיון שאין חסרון זה ניכר בגופו חייבוהו חכמים, והר"מ השמיט הא דאין לו קרקע וע"כ דמצא מי שחולק בזה ואפשר דאביי דהכא ג"כ לא ס"ל כן.
ד) ר"מ פ"א מה"ח ה"י המפריש עולת ראיתו ומת היורשין חייבין להביאה, עי' כ"מ ול"מ דה"ה בלא הפרישה אם הניח קרקע כמבואר בירו' ויש לעי' אי מקדישין לאחר יו"ט אחרון דבהפריש קרבן ולא הקריבו תוך הרגל ודאי קרב אחר הרגל דלא גרע מעולת יולדת ועולת נזיר דקרבי לאחר מיתה ואע"ג דלא חשיב עולת חובה כיון דעבר הרגל מ"מ כיון דעולה באה בנדבה שפיר קרבה מיהו בלא אקדיש יש לעי' אי לאחר ז' שייך לאקדושי ואת"ל דכיון דנתחייב בה מקדישה אף לאחר ז' כמו בעולת יולדת דיורשין מקדישין אף שאין המת חייב בה צ"ל דהא דתנן ט' א' עבר הרגל ולא חג כו' היינו שלא ראה פני עזרה וממילא לא נתחייב בקרבן אבל אם ראה פני עזרה חייב להביא ול"מ כן, והלכך נראה דהא דיורשין מקדישין היינו תוך ז' ושמעינן מכאן דאם נראה בעזרה ונטמא או נסתמא חייב להביא קרבנו, ובתוספות רע"א כתב בשם הטורי אבן לפרש הא דתניא ד' ב' הטמא והערל פטורין מן הראיה ואמר הטעם כיון שאינו בביאה אינו בהבאה היינו בנטמא לאחר שראה פני עזרה וזה תימא דלא גרע נטמא ממת ומסוגין נמי ל"מ כן דהא דומיא דערל קתני ובערל הלא לא ראה פני עזרה, וע"כ דעיקר הדין ילפינן מקרא ובאת שמה והבאתם שמה דכיון דאינו בראיית פני עזרה פטור מקרבן. [א"ה, עי' חזו"א מנחות סי' ל"ב סקכ"א].
ה) ד' ב' תוד"ה דמרבה, וי"ל דהתם ממעטינן ערל שמאמ"מ דלאו כטמא ומיהו זה דוקא לפרש"י כו', לכאורה משמע דלקושטא דמלתא הכי איתא דר"ע לא קאמר במאמ"מ וזה תימא דהא ר"ע גם בטומטום קאמר דהוי אנוס וכמש"כ תו' בריש דבריהם וכ"ה בהדיא בגמ' יבמות ע"ב ב' דטומטום קידושו פסול מפני שהוא ספק ערל ומוקי לה כר"ע ואע"ג דלפר"ת ע"כ צ"ל דטומטום גרע מערל שמאמ"מ שהרי מבואר יבמות ע"ב א' דטומטום אסור בתרומה משום ערל [ולמה באמת גרע צ"ע ומדין טומטום הכריעו תו' שם ע' א' כפרש"י וכ"כ תו' פסחים כ"ח ב'] מ"מ לפי' רש"י אין חילוק בין אונס דטומטום לאונס שמאמ"מ, ועוד דרש"י פי' בשמעתין ערל מאמ"מ ואם באו לחדש דאין דברי ר"ע רק בלא מל מזיד הו"ל למנקט האי בדבריהם ולשונם משמע דלא באו לחדש רק דערל דפסח הוא אפי' באונס, ועוד הקשה הגרעק"א הא בל' הברייתא יבמות ע' א' מבואר דערל הכתוב בפסח היינו ערל דר"ע מדאמר לר"א דא"צ גז"ש דילפינן מאיש איש, ואם איתא הרי צריך גז"ש לערל שמאמ"מ, ואפשר דכונתם דמאיש איש לא מרבינן אלא מזיד דאשכחן דמלת בנו מעכבתו בפסח אבל אונס דאינו מעכב בבנו כדאמר יבמות ע"א א' ב' לא ידעינן לרבויי דבאיש איש ערל לא כתיב ומיהו השתא דכתיב ערל בפסח אפי' ערל אנוס במשמע וה"ה דמרבינן אפי' אנוס לענין ערל כטמא מאיש איש, ולפר"ת מסקו דלא הוי מרבינן ערל כל דלא אשכחן לי' בפסח אע"ג דאשכחן דמלת בנו מעכבתו ועי' תו' שם ע' א' ד"ה איש.
ו) ו' ב' תוד"ה יש, ושמעתתא שלנו כו' ס"ל כו' דבריהם תמוהים כמו שתמה הגרעק"א אבל יש כאן ט"ס וצ"ל שהשמחה נוהגת כל ז' כו' ושמעתתא שלנו כו' דגם באינך יש להן תשלומין כל ז', וכ"ה בתוס' לפנינו, ופי' התוספתא דשמחה נוהגת כל ז' מה שא"כ בשתיהן דבחד יומא סגי, ושמעתתא שלנו לא חשיב לה כיון דראי' וחגיגה נמי איתנהו כל ז' לענין תשלומין ומקרי נוהג כל ז'.
א) חגיגה ז' א' אבל ראית פנים בקרבן יש לו שיעור, היינו שאין השאר נתפש בקדושת ראי' וחגיגה אע"ג שעולה ושלמים באין בנדבה, מיהו כשהקדישן לשם חובה שאינו חייב לא מתפש כלל בקדושה, מיהו זה דוקא כשכבר פסק מלהקריב קרבנותיו וכדאמר לקמן ח' ב', אבל כל שלא פסק מקריב והולך בשביל ראי' ראשונה, כדאמר שם בגמר היום חוזר ומקריב, מיהו אפשר דדוקא בהפריש י' בתחילה חוזר ומקריב למחר, אבל הפריש ה' אינו חוזר ומפריש לאחר שהקריב הראשונות, או אחת מן הראשונות, מיהו קדם שהקריב חוזר ומפריש אחת ומקריבה, אבל אם הקריב אחת מההפרשה הראשונה, הוי לה אחרונה נדבה ואינה קריבה ביו"ט ובכל אופן שאי אפשר לי' להקדיש בשביל ראי' ראשונה איפלגו ר"י ור"ל אי מקדיש בשביל ראי' שני'.
ב) ז' ב' רש"י ד"ה ביו"ט אינן באות דנדרים ונדבות אין קריבין, בטו"א הקשה דהא לא נחלקו תנאי בנו"נ אלא בשלמים אבל עולות נדבה לכו"ע אין קריבין ביו"ט, וי"ל דכוונת רש"י בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ביצה כ' ב' ואב"ש ע"כ ס"ל אליבי' דב"ה דאף עולת נדבה קריבה ביו"ט דאל"כ אכתי תקשה לב"ה מעולת נדבה שכירתך פתוחה וכירת רבך סתומה, וכן מוכח בהדיא פסחים מ"ז, דאבא שאול לית לי' לכם ולא לגבוה כלל, והלכך מוקים לי' לכם למעוטי רק נכרים, ומיהו ק"ק ל"ל לאוקמא בפסחים שם רשב"ג כאבא שאול דלית לי' לכם ולא לגבוה ומתיר אף עו"נ לוקמיה כרשב"א ביצה י"ט, דמתיר שלמי נדבה אליבא דב"ה דשתי הלחם כשלמים דמו דנאכל לכהנים ואפשר דגמ' ס"ל לעיקר כמו שהגיהו דברי רשב"א בגמ' שם וס"ל דשלמי נדבה אין קריבין דלא אשכחן תנא בהדיא שמחלק בנדבות בין שלמים ועולות, ומיהו בתו' בסוגין ד"ה עולות לא ס"ל הכי.
ג) שם תוד"ה עולות, כתבו דנו"נ קריבין ביו"ט ע"מ לצאת בהם מצות שמחה לכו"ע אף למ"ד דנו"נ א"ק, ובטו"א הקשה מסוגיא דביצה י"ט ב' דאמר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ומוקי לה לענין בל תאחר שאם נדר לפני חג הסוכות יביאנו תיכף בחה"ס שאם לא יביאנו בחה"ס א"א לו שוב להקריבו בפסח ועצרת ויעבור בבל תאחר, ואמאי הא יכול להביאו בעצרת לצאת בה חובת שמחה, וי"ל דלא הותר לקיים מצות שמחה בנו"נ אלא לעני אבל לא לעשיר וכדתנן לק' ח' ב' נכסים מרובים ואוכלים מועטין כו' ודוקא בעני אמרינן שם טופל ומביא פר גדול.
ד) ביצה כ' ב' א"ש אומרה כו' במאי קמפלגי מ"ס נו"נ קריבין ביו"ט, נראה דלא"ש אף עולת נדבה קריבה דהא לא"ש לא השיבו להו מנו"נ ואי עולת נדבה אינה קריבה אכתי בטל לי' ק"ו, דהא עולה קריבה בשבת ועולת נדבה אינה קריבה ביו"ט, וכן לת"ק דאמרו נו"נ יוכיחו היינו נו"נ דעולה דאע"ג דנו"נ דשלמים קרבי, התם משום חלק הדיוט וכדאמר כ"א א' בהמה חצי' כו' וכמש"כ תו' שבת כ"ד ב' ד"ה לפי, ובזה ניחא הא דאמרו שבת קי"ד א' דלמ"ד נו"נ קריבין ביו"ט אף עולת חול שלא הקריבו בעיו"ט מקריבו ביו"ט ולכך לא איצטריך קרא לעולת שבת ביו"ט [והא דאמרו שבת שם ולא עולת חול ביו"ט הוא כמ"ד עולת שבת בשבתו היינו עולת שבת ביו"ט וכמש"כ תו' שם] ואי נו"נ אין קריבין רק שלמים ומשום חלק הדיוט א"כ בדין הוא דלא להקטיר עולת חול ביו"ט כדין נו"נ של עולה ומה ענין היתר הקרבת שלמים לעולת חול ביו"ט אבל אי א"ש סבר דגם עולות קריבין ניחא דהתם ר"י כא"ש ס"ל דאפי' נו"נ של עולה קריבין והלכך גם עולת חול ביו"ט קרבה, וכן מוכח סנהדרין ל"ו א' דבעי למילף דדחי עבודה רציחה מדדחי יו"ט למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט ואי נדרי ונדבות עולות אינן קריבין רק שלמים ומשום חלק הדיוט א"כ אין עבודה דוחה יו"ט, אבל סוגיא דהתם נמי לא"ש קאמר דאף עולות נדבה קריבין.
עוד י"ל דמ"ד אליבא דב"ה דלא ממעטינן מלכם אלא עולות ולא שלמים לית לי' מתוך אליבא דב"ה וכר"ע פסחים ה' ב' אבל למאן דאית לי' מתוך שלמים ועולות שוין ולמ"ד נו"נ אין קריבין דממעטינן מלכם ולא לגבוה גם שלמים לא קרבי ולמ"ד נו"נ קריבין גם עולות קרבי ובזה ניחא הא דאמר י"ב א' דלמאן דל"ל מתוך השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ובתו' הקשו שם הלא מ"מ לילקי משום דממעטינן מלכם ונדחקו דאין בזה רק עשה ולהאמור י"ל דאה"נ דהיכי דממעטינן אהדרי' לאיסורא אלא הכא ע"כ כמאן דלית לי' מתוך דלמ"ד מתוך שלמים ועולות שוין.
ועוד י"ל דשלמי נדבה דאתרבו מלד' אתרבו אפי' להקטרת אימורין ביו"ט ומני' אתרבו כל אימורין של הקרבנות אפי' אותן ששחיטתן לא היתה חובת היום דהא מ"מ הקטרת אימורין חובה ומסתבר לרבויינהו דהא השתא הקטרתן מצוה וראוי להתירן משום מתוך ולא ממעטינן מלכם אלא שחיטת עולה ולא הקטרת עולת חול.
ה) חגיגה ח' א' בטופל כו', נראה דהא דיליף מקרא לדבר שבחובה שאינה באה אלא מן החולין, הוא לענין שאינו מביא חובתו מן המעשר וכדאמר מנחות פ"ג א' משלו ולא משל מעשר, אבל להביא חובתו מן המוקדשין א"צ קרא דחטאת ואשם צריך להקדישו להקדשו ואיך יביאו מבכור ומעשר בהמה ושאר מוקדשין שכבר הוקדשו לשם הקדישן, מיהו בחגיגה וראי' צריך למעוטינהו שלא להביאן מעולות נדבה ושלמים, אע"ג דעולת ראי' ושלמי חגיגה קדישין לשם הקדישן וחלוקין בקדושתן מנדבה דהא איכא למ"ד דשלמי חובה א"צ סמיכה, מ"מ חד קדושה היא עם שאר עולה ושלמים אלא שיש בהן מצוה נוספת, והלכך אי לאו דדבר שבחובה אינה באמה"ח היה ראוי להביא נדבתו ברגל ולמיפוק בה חובתו, [וכן חגיגת י"ד באה מן שלמי נדבה כיון דתרויהו שלמים נינהו, והלכך למ"ד חגיגת י"ד חובה אינה באה מן הנדבה משום טעמא דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, מיהו לבן תימא פסחים ע' א' דחגיגת י"ד חלוקה משאר שלמים נראה דא"צ לטעמא דדבר שבחובה דבלא"ה אי אפשר להביאה משאר שלמים], וא"ת למה לי קרא לטופל כיון דיוצא בבהמה אחת והשאר אינה חובה בדין הוא שבא מן המעשר, וי"ל דכיון דהוא מייתי לה בחובה לא אפשר לי' להביא בחובה אלא מן החולין ולזה אשמעינן קרא דטופל דאע"ג דמביא מן המעשר מ"מ חלה עלה שם חובה ומקיים בי' מצות ראי' וחגיגה, ומיהו קשה דקתני בברייתא ועולות ראי' כו' אינה באה אלא מן החולין כו' וחגיגת יו"ט הראשון ש"פ כו' מן המעשר, ומשמע דבעולת ראי' לא משכחת לה טופל ואלמא לא משכחת לה בטופל נדבתו או מעות נדבתו לעולת חובתו, ולכן נראה דראי' וחגיגה צריך להקדישן לשם חובה, וכל שכבר הוקדשו לנדבה לא מש"ל טופל, וכל דין טופל היינו ממעות מעשר, ובעולה לא מש"ל דאין עולה באה ממעות מעשר וכמש"כ תו' ד"ה אמאי, ולפ"ז לא מש"ל טופל ממעשר בהמה, והא דתניא ושאר כל ימי הפסח אדם יוצא יד"ח במעשר בהמה, היינו לחובת שמחה וכמו שפרש"י, אבל הר"מ פ"ב מה"ח ה"ט פירש דשאר ימות הפסח יוצא יד"ח במעשר בהמה היינו חובת חגיגה, ולפ"ז גם בשאר נדבה בטופל, וקשה לפ"ז גם בעולת ראי' נמי מש"ל טופל, ועוד קשה לפי' הר"מ דבשלמי חגיגה איירי, ובטופל, וטופלין בהמה לבהמה, הלא קיי"ל כיון שפסק להקריב קרבנותיו שוב אינו מקריב, וע"כ צ"ל דהפרישן ביום ראשון וטפל גם המעשר, וא"כ כי היכי דאסרו חכמים להביא מן המעשר ביו"ט דלמא יעשר ביו"ט, ה"נ בשאר ימות הרגל לא יקריב דלמא יעשר ביו"ט שהרי לא יכול להקריבן במועד אם לא יפרישן ביו"ט, ודוחק לומר דלא הותר להקריב מעשר אלא בלא הפריש חובתו כלל ביו"ט אלא במועד.
ולענין קו' הראב"ד וכמו שבאר הלח"מ שהרי הר"מ פסק כר"י ולא מש"ל טפילה במעשר בהמה, י"ל דהר"מ פסק כרב ששת דמתנייתא לא פליגי והר"מ העתיק ל' הברייתא דטופלין מעות למעות כשיש שיעור אכילה ראשונה מן החולין, ואח"כ אשמועינן טופלין בהמה לבהמה במעשר בהמה.
ו) שם חזקי' אמר טופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות, טעמי' דחזקי' דס"ל דקרבן שלם צריך להביא מן החולין, ואח"כ נטפל לו השאר, אבל לערב בקרבן אין כאן חובה מן החולין, ונראה דדוקא בהמה ראשונה אין לערב אבל שני' כיון דבאה כלה מן המעשר כש"כ מן התערובות, ור"י סבר דמותר לערב גם בראשונה ואין טופלין בהמה לבהמה, דבכל קרבן צריך חולין, ואז המעשר נטפל לו, אבל כל קרבן מן המעשר לא מקרי טפילה שאין קרבן אחד נטפל לחברו למחשב שניהם כקרבן אחד והביא חובתו בעירוב חולין ומעשר, וחזקי' סבר דחובתו נתחלקה לב' הבהמות וכאילו עשה חובתו בבת אחת מן התערובות ולשון התוס' והירו' שהביאו לא ידענא לפרשם כל צורכם וצ"ע.
ז) ח' ב' מאי אכילה ראשונה שיעור דמי אכילה ראשונה, נראה דהאי אכילה ר"ל קרבן חגיגה ושיעור דמי אכילה היינו שתי כסף שיעור חגיגה, ושיעור זה הוא מדרבנן, ומה"ת כיון דאין שיעור לחגיגה אין שיעור לדמי התערובות.
ח) פסחים מ"ז ב' תוד"ה שה ולא בכור וא"ת בפ"ק דחגיגה כו', משמע מדבריהם דמטעם דבר שבחובה הוא וצ"ע דא"כ הקדיש בכור לשלמים יהא טעון מתן ד' וסמיכה ונסכים ואפשר דדבריהם אזלי למש"כ לעיל דבפסח איירי ולפ"ז י"ל דכל שאין מתנותיהן שוות אי אפשר להביא קרבן אחד לשתי חובות, ולא מש"ל אלא פסח מבכור ומעשר, ולפירש"י נראה דהכא ילפינן דאין מקדיש בכור לעולה וכן שאר קרבנות דס"ד דיכול להעלות בקדושה, ואע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, הכא אינו אלא עילוי הקדש כמו קידוש דם בכלי להיות ראוי לזריקה, וה"נ מקדיש בכור לעולה ואשמועינן דאין שם ב' קרבנות על בהמה אחת, בין בחובה בין בנדבה, והא דנקט תמיד לאו דוקא ואפשר דידעינן זה מסברא ואסמכוהו אקרא, וכמש"כ תו' לפירושם.
ט) חגיגה ח' ב' תוד"ה חוזר, וראי' לדבריו משמע בירו' במכלתין כו', לכאורה קשה דאדרבה מהא דירו' מוכח כפירש"י דלפר"ח צ"ל דהירו' פליג אגמ' דידן דאתמר משמי' דר"ל דחוזר ומקריב ביו"ט שני, אבל לפרש"י הא דירו' במפרש איירי ולכו"ע חוזר ומקריב אלא שאין דוחה יו"ט לר"ל, וצ"ע, והא דאמר דמשום דטופלין בהמה לבהמה אין דוחה יו"ט, צ"ע מה טעם הוא זה, ואולי הוא מדרבנן דלמא אתא לאקרובי נדרים ונדבות דכיון דמייתי לה כלה ממעות מעשר נראה כנדרים ונדבות, ולמש"כ סק"ה דהר"מ פסק כר"ש דטופלין בהמה לבהמה בדין הוא שאין דוחה יו"ט, והר"מ בפ"ב מה"ח השמיט הא דירו', וצ"ע, ויש לעי' מ"ש יו"ט אחרון מיו"ט ראשון דמקריב כל היכי דבעי כדאמר הקריב ה' ביו"ט ראשון, הלא לאחר שהקריב אחת מן החולין מקריב השאר מן המעשר וצ"ע.
ולענין בל תוסיף נראה דגם לפר"ח אם כיון בהדיא שמקריב לשם חגיגת יום ב' ולא בעריכת חובתו הראשונה יש בזה משום ב"ת אלא דלפרש"י סתמא הכי הוא עד שיפרש שהוא מרבה בחובתו ולפר"ח סתמא הוא כמרבה חובתו, או שמקריב נדבה עד שיאמר שחוגג גם בשני.
י) פסחים ע' א' מתנ' דלא כב"ת כו', בתו' פירשו דלב"ת ולתנא דברייתא לק' ע"א ב' דיליף מקרא דנאכלת לב' ימים ולילה דס"ל דחגיגת י"ד דאורייתא, דחיא שבת וטומאה, ותימא דא"כ תנא דמשנתנו ס"ל דחגיגת י"ד דרבנן ואין שם חגיגה עלה כלל, אלא שלמים נינהו, וא"כ פשיטא דמתנ' דלא כבן תימא, ובגמ' קבעו זה אהא דתנן דנאכלת לב' ימים, ומשמע דכתנא דברייתא שפיר אתיא, ואפשר לפרש דלכו"ע איכא שלמים הבאין מחמת פסח ונקראין חגיגה והוא קרבן שיש לו שם בפ"ע, אלא שאין הקרבתו חובה אלא רשות, ולכך אינה דוחה שבת וטומאה, ולבן תימא חלוק דינה מכל שלמים דעלמא אלא דיניה כדיני פסח, ולתנא דברייתא דינה כשאר שלמים, ומ"מ כשמקריבה מקיים מצוה נוספת מלבד מצות שלמים, ולפ"ז הכל מודים דלא דחיא שבת וטומאה, ולפ"ז יש לקיים פרש"י ע' ב' דבן דורתאי בחגיגת י"ד איירי, ואמנם מהא דפריך ורבנן מ"ט לא דחיא שבת כו' מוכח דבחגיגת ט"ו איירי וכמו שפי' תוס' דהא חגיגת י"ד לרבנן רשות ומאי קשיא לי'.
שם וחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה, לק' ע"א א' מוקי לה בשחטה בט"ו, ואפשר מדסמך דין זה להא דרישא דחגיגת ט"ו לב' ימים, דאי היתה חגיגת י"ד כחגיגת ט"ו היה הדין נותן שאם לא הקריבה בי"ד יקריבנה בט"ו ולא שייך כאן דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין דאין כאן שינוי שהרי הופרשה לחגיגה וקרבה חגיגה וכמו שהפרישה לפסח ולא הביאה מביאה בעצרת, וכדתנן ריש שבועות מהו שיקרבו זה בזה כו', ואמנם זה יתכן לדעת תו' דבן תימא ס"ל דחגיגת י"ד חובה אבל אי היא רשות בלא"ה אין יוצאין בה חגיגת ט"ו כיון דחגיגת ט"ו חובה ושל י"ד רשות, ומיהו י"ל נהי דהיא רשות מ"מ כשהקדישה היא בכלל חגיגה, ולפ"ז לתנא דמשנתנו יוצאין בה חגיגת ט"ו.
ובר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"י כתב דחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה ויוצא בה ידי חובת שמחה, ונראה דאיירי בשחטה בט"ו דאי שחטה בי"ד ודאי לא שייך למידין שיהא יוצא חגיגה דודאי חגיגה זמנה קבוע, והרי בעי למימר שתהא דוחה שבת דהוי בכלל מועד וכמש"כ תו' ע' ב' ד"ה הא, וכמש"כ תו' שם ד"ה שלמים, דחגיגה צריך לשחטה בזמן חיובה, והנה העתיק רבנו דינו דבן תימא ולאו מטעמי' דבן תימא תני שאין יוצאין בה חגיגה משום דלא שוו בדיניהו [ואע"ג שאם עבר ולא קרבה בי"ד וקרבה בט"ו דינה כשלמים דעלמא כדין פסח בשאר ימות השנה, מ"מ אינה ראוי' לחגיגת ט"ו דאינה באה אלא מן החולין] ואנן קיי"ל דנאכלת לב' ימים ואין חילוק בינה לחגיגת ט"ו, אלא כיון דאנן ס"ל שהיא רשות הו"ל כשאר נדרים ונדבות שאינו יוצא בהן חגיגה, וזה כדעת תו' דלבן תימא הויא חובה ולדידן רשות, וכ"ה בל' הר"א בהש' דלב"ת הויא חובה ולדידן רשות, והנה הר"א כתב דאם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ט [הוא ר"ת ביום טוב ולפנינו איתא בי"ד והוא ט"ס דודאי חגיגת ט"ו אי אפשר בי"ד, וכן מורה לשון הר"א שאם בי"ד לא הו"ל להזכירו שהרי בהכי קיימינן] יצא בה ידי חגיגה, ונראה כוונתו ז"ל שהתנה בשעת הפרשה שאם תתעכב עד ט"ו יהא מביאה לחגיגת ט"ו, והנה דעת הר"א דאין יוצאין בה חגיגת ט"ו בלא תנאי אפי' לתנא דברייתא דנאכלת לב' ימים והיא חובה, והלכך לא נתפרשו לו דברי הר"מ בלא תנאי ותנאי מהני אף אי חובה ולכן הוקשה לו לפיכך שכתב הר"מ.
ואף לדעת תו' והר"א דלב"ת הויא חובה, אכתי י"ל דגם לרבנן דהויא רשות מ"מ הוא קרבן בפ"ע מה"ת וכמש"כ לעיל וכ"ה בהדיא בר"מ פ"י מה' ק"פ הי"ב והי"ג שהיא נזכרת בתורה, ודעת הר"מ דגם תנא דברייתא ס"ל דהיא רשות, רק ב"ת דיהיב לה כל דיני פסח ס"ל חובה, ומשמע בר"מ דגם רבנן לא קבעוה חובה, מיהו לשון הגמ' חגיגה ח' א' חגיגת י"ד לאו דאורייתא, משמע דמדרבנן חובה ואפשר דגי' הר"מ בחגיגה לאו חובה וכלשון הגמ' פסחים, ואפשר דמש"כ הר"מ דהיא רשות היינו מדאורייתא אבל חכמים קבעוה חובה במועט, וכלשון הר"מ הי"ב כשמקריבין כו'.
והנה הר"מ כתב ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח וגו', והוא מספרי, ובגמ' ע' ב' אמרו האי קרא לדר"נ וצ"ע, עוד יש לעי' היכי אשכחן לרבנן דאיקרי חגיגה.
ולק' צ"ו ב' מרבינן שלמים הבאין מחמת פסח לסמיכה ונסכים ופרש"י בחד לישנא דהיינו חגיגת י"ד ומשמע דאתיא אפי' לרבנן דבן תימא וזה ראי' דעיקר ענינה מה"ת.
ע' ב' שלמים ששחטן מעיו"ט כו' ולא משום חגיגה, נראה דר"ל ואם בא לשחטן בט"ו לצאת בהן חגיגה נמי אי אפשר משום דהוי דבר שבחובה ואינה באה מן החולין ובתוס' נדחקו לפרש דקאי אשחטן מעיו"ט ואפי' הקדישן לשם חגיגה.
והר"מ פ"ב מה' חגיגה הי"א כתב מי שהיו לו שלמי נדר כו' אע"פ שאכלן ביו"ט כו' והוא כפי' תוס' וכלשון הגמ' וצ"ל דאפילו שחט חגיגה מעיו"ט לא יצא וקיצר רבנו כמו שקצרו בגמ' וצ"ע.
ר"מ פ"א ה"א והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה כו', אין כונת רבנו שאין יוצאין באכילת חגיגה מצות שמחה דודאי לא גריעא שלמי חגיגה משאר קרבנות חובה שיוצאין בה שמחה אלא בא להגדיר שאין מצות שמחה נכללת בחגיגה שיהא אוכל בשר חגיגה כל ז' ימים אלא זו מצוה מובדלת וחגיגה יוצא בבהמה אחת ואפי' לא אכל מבשרה, ושמחה מצותה אכילה ולא הקרבתה אלא שחייב להקריבה בשביל אכילתה, ויוצא גם באכילת שאר קרבנות וכמש"כ רבנו לק' פ"ב ה"י שמצוה זו לשמוח באכילת בשר לפני ד'.
ע"א א' אר"א ה"נ מסתברא דאלת"ה כו', ל' מסתברא קשה הו"ל לתמוה דקארי לה מאי קארי לה, ונראה דליל ראשון של פסח חייב בשמחה אי לא בעינן זביחה בשעת שמחה שהרי הא דממעטינן ליל ראשון של חג משום שאין שמחה לפניו, אבל ליל ראשון של פסח שמקיים באמת מצוה שמחה באכילת פסח דלא גרע פסח מבכור ומעשר, ולמה נמעט ליל פסח משום שאין שמחה לפניו הלא איכא שמחה השתא בלילו, וא"כ למ"ד לא בעינן זביחה בשעת שמחה הדין נותן דזה שנאנס ולא הקריב פסח חייב לאכול שלמים בליל פסח משום מצות שמחה ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוקי דברייתא בעיכב ושחטה [והא דאמר ואין יוצא בה משום חגיגה אפשר דבא לאשמעינן עיקר חיוב חגיגת ט"ו די"ל דחגיגת י"ד פוטרתה, ואפי' אי מפרשינן הא דאין יוצא בה משום חגיגה בעיכב ושחטה, מ"מ רישא רהיטא טפי בשחטה בזמנה] אלא אשמעינן דזה שלא אכל פסח יוצא בה ידי שמחה וש"מ דלא בעינן זביחה בשעת שמחה, ולזה אמר ר"א דלא מסתבר דאיירי בזה שלא אכל פסח אלא מסתבר טפי דאיירי ביום ובעיכב ושחטה.
ובמש"כ נתישבו דברי הר"מ פ"ב מהל' חגיגה הי"ג שכתב שאם שחט תודה בע"פ יצא בה ידי שמחה ובכ"מ בשם הרי"ק הק' הא נפסלה בלינה, ולהאמור ניחא דיוצא בה בלילה [וכבר נחית לזה הרי"ק שם אבל הרחיק את הדבר דא"כ חייב כל אדם להביא שלמים עיו"ט, אבל ז"א דיוצא בפסח מצות שמחה] ומש"כ הרי"ק דאיירי בהביא בפסח, נראה דאם הביא בפסח התודה פסולה כהביאה בלא לחם דהא חמץ שבה איסורי הנאה נינהו ואם הביא לא קידש כדאמר זבחים פ"ח א', ואע"ג דאבד הלחם אחר שחיטה התודה כשרה כדאמר מנחות מ"ו א' דאיקרי שלמים מ"מ אם לא היה לה לחם בשעת שחיטה נראה דהיא פסולה והכי תניא בתוספ' פ"ג דמנחות הלחם מעכב ואינו מפגל את התודה.
ויש לעי' בהא דמרבינן לילה לשמחה, אי חייב באכילת בשר קדש ב' פעמים א' ביום וא' בלילה, או דסגי בפעם א' ומרבינן לילה שאם אכל בלילה ג"כ יצא, ולפ"ז אינו חייב ביום א' של פסח בשמחה שכבר יצא באכילת פסח, ולפ"ז בעיכב ושחטה היינו במועד. ויש לעי' שהר"מ לא הזכיר כלל דין שמחה בלילה ולא הזכיר לחלק בין ליל ראשון לשאר לילות.
ט' א' עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, לעיל [ו' א' סק"ד] כתבנו דלמש"כ הכסף משנה והלחם משנה פ"א מהלכות חגיגה דאם מת והניח קרקעות יורשין חייבין להביא עולתו של אביהם צ"ל דהכא איירי בלא קיים ראית פנים, ולא נתחייב בראי', מיהו אכתי צריך טעם בחגיגה דהא אינה תלוי' בראית פנים דהא מדבר ואינו שומע פטור מראית פנים וחייב בחגיגה וכמש"כ תו' ב' ב' ד"ה שומע וצ"ע, ולדעת הטו"א דחולק בזה על התו' וס"ל דכל שפטור מראי' פטור מחגיגה ניחא.
עוד כתבנו לעיל לתמוה על הטורי אבן דפי' דנטמא אח"כ אף שכבר קיים ר"פ אינו מביא ראיתו, דהא לא גרע נטמא ממת דמביאין היורשין אף שלא הפריש, וכזה יש לתמוה על התו' ט' א' ד"ה כיון, דנסתפקו בפשוט ביום ראשון וחגר ביום שני אי מביא, ומה זו ספיקא הא אפי' מת ביום שני נמי מביאין יורשין, וי"ל דכונת תו' אי חייב בתורת ראי' אבל ודאי מביא בתורת נדבה שכבר נתחייב וכן יש לפרש דברי הטו"א, ונ"מ שאין מביאה ביו"ט.
י"ח ב' כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי, עיקר דברי רב שימי הוא לפלוגי עלי' דמ"ד דלרבנן שני פוסל מעשר, ולפיכך מתנ' דקתני משא"כ במעשר ע"כ כר"מ ולא כרבנן, אלא רבנן לא אסרי רק לאכול מעשר כשהוא שני אבל מודים דאינו פוסל בנגיעה, ולפיכך מתני' דקתני משא"כ במעשר אפי' כרבנן ולענין נגיעה, וכן אכילת פירי דלא תקנו בו חכמים נטילה לאכילתן ודין אכילתן כדין נגיעה, והא דהזכיר אכילת פירי יותר מנגיעה משום דלמ"ד דרבנן פסלי להו למעשר בנגען בשני אין חילוק בין גוף שני לידים שניות, וידים נמי פסלי להו במעשר אבל לרב שימי דרבנן באכילה איירו ולא בנגיעה, חלוק טומאת ידים מטומאת הגוף, דאם גופו טמא אסור באכילת מעשר אבל בידיו טמאות מותר באכילה, דכשגופו טמא קרינן בו ולא בערתי ממנו בטמא, אבל אם גופו טהור וידיו טמאות אין איסור באכילתו, ולפיכך פירש רב שימי בהדיא דאפי' אכילה מותר לרבנן אלא באכילת נהמא לא מש"ל דהא תיקנו נטילה לאכילה אף בחולין, אלא נ"מ באכילת פירי, ואולי זה כונת תו' ד"ה הא.
והא דאמר אבל באכילה דחולין לא פליגי והיינו אכילת פירי, לא הוי צריך להזכירו דמלתא דפשיטא הוא, דטמא מותר בחולין אלא סיומא דמלתא היא דחכמים לא אסרי במעשר רק באכילה, בדבר שבחולין אין איסור באכילה בידים מסואבות [ורש"א בתו' ד"ה כאן, פי' דמתחלה ס"ד דרבנן אסרי גם באכילת חולין, ותימא איך יתכן שטעון ב"מ מד"ס וקא אסור בחולין ואפי' זב ומצורע מותר בחולין].
והטו"א פי' דלמסקנא אסור אכילת פירי בידים מסואבות במעשר, ותימא דהא אפי' תרומה אמר חולין ק"ז ב' דהתירו מפה לאוכלי תרומה אלמא שאין איסור בעצם אכילה במה שידיו טמאות ולמה יאסר במעשר כיון שאינו פוסל בנגיעה, ועוד מנ"ל לחדש ד"ז כיון דרבנן לא אמרי אלא בגוף פסול, ועוד למה לי' לאוקמא הא דמשא"כ במעשר באכילה וכר"מ לוקמא בנגיעה ואפי' כרבנן.
[שו"ר בחולין ל"ג ב' מבואר דאין אוכלין בשר הנקח בכסף מעשר בידים מסואבות לרבנן, הרי דגם באכילה דפירי פליגי רבנן, וכדעת הטו"א, מיהו לא משום אכילת מעשר בטומאת הגוף אתינן עלה דא"כ אף אם הבשר לא הוכשר נמי, ושם מבואר דאם לא הוכשר נאכל בידים מסואבות, אלא כשם שגזרו נט"י בחולין בנהמא גזרו במעשר אף בפירי ול"ק מהא דהתירו מפה לאוכלי תרומה, מיהו אכתי קשה מנ"ל דרבנן פליגי עלי' דר"מ בזה דמצרכי נט"י לפירי דמעשר וצ"ע, [ולפי הטו"א ל"ק קו' התויו"ט פ"ד דמכשירין מ"ז] וכ"מ בסוגין בסמוך דאמר כאן בחולין כאן במעשר, ואם איתא דאין נט"י במעשר אלא בנהמא מדין נט"י לחולין, אין סברא להצריך כונה למעשר].
י"ח ב' תוד"ה כאן, ותירץ דכיון דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה הרש"א פי' דהא דתנן הוחזק לחולין אסור למעשר היינו לאכילה, וכן כלהו דוקא לאכילה, ותימא דהא תנן בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, וגופו של פרוש נמי פוסל תרומה שהרי הוא לבוש בגדיו שהן מדרס לאוכלי תרומה, ועוד דגם גופו של פרוש אפי' הוא ערום פוסל תרומה וכמש"כ תו' י"ט ב' ד"ה בגדי, מהא דירו' גופו של פרוש מהו שיעשה כזב, ועי' כ"ג א' תוד"ה לעולם נסתפקו ג"כ במעינות של פרוש, אבל ודאי פוסל תרומה, ושם בתוד"ה מטמאין מבואר דאוכלי קדש פוסלין לחטאת, ולענין קושית תו' נראה דפרוש אינו פוסל משקה חולין דלחולין חשבינן לי' כטהור גמור וכשאינו פוסל את התרומה, ולא אמרו פוסל תרומה מטמא משקה אלא בפוסל תרומה מחמת טומאה ידועה, אבל פרוש הפוסל תרומה משום מעלה ולא סמכינן אשמירתו, אין מעלה זו אלא לתרומה ולא למשקה חולין, ונראה דזהו כונת תו' ומש"כ לא פסיל תרומה היינו דלא קרינן בו פסול תרומה לענין לטמא משקה.
שם בגמ' כאן לחולין כאן למעשר, יש לעי' היכי דמי אי נתכוין קדם שנגבו אפי' למעשר נמי כדאמר ר"א לקמן טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה, ואי כשנגבו ולא כיון א"כ לחולין נמי למה לא נפסלו בהיסח הדעת, ומיהו י"ל דנטילת ידים למעשר לא מהני חזקה אח"כ, דהוי לי' כלא נטל דהא בעינן כח גברא, וכיון שאין נטילתו נטילה לא מהני החזקה אח"כ דכבר נפסקה הנטילה משא"כ בטבילה וצ"ע.
חולין ל"א א' ור"י אמר אף לביתה לא טהורה, נראה דאף לענין תרומה יש נפקותא בין רב לר"י דלרב אינו אלא מדרבנן משום מעלה ואף אם החזיק עצמו כשעלה מהני כדאמר חגיגה י"ט א' טבל ועלה מחזיק עצמו כו' אבל לר"י כל שלא נתכוין בשעת טבילה לאו טבילה היא מעיקר הדין ואינו מחזיק עצמו לכשעלה, ומיהו י"ל דנפלה מן הגשר אינה מחזקת עצמה לכשעלתה דטעמא דמחזקת כשעלתה דהוי כאיגלאי מלתא למפרע דלכך נתכונה אבל בנפלה לא שייך איגלאי מלתא למפרע וצ"ע.
י"ט א' מבואר בגמ' דאי מטבילין מחטין בראשו ה"ה בג' גממיות העליונה כשרה, אבל אי אין מטבילין בראשו, העליונה פסולה ותחתונה כשרה ויש לעי' איך תחתונה כשרה נהי דהמים שעל גב הכותל המפסקת בין תחתונה לאמצעית שייכים לתחתונה משום שסופן ליפול לתוכה, מ"מ מים שבגומא אין סופן ליפול לכאן, וי"ל דדוקא במים קטפרס בעינן שיהיו סופן ליפול, אבל מים אשבורן שבאמצעית שפיר מצטרפין עם התחתונה ע"י טופח להטפיח שעל גב הכותל המחברן, ואם תאמר נהי דהמים שע"ג הכותל הרי הן כמי תחתונה והוי לי' התחתונה נוגעת באמצעית מ"מ הא אין חיבורה אלא במי קטפרס, כבר כתבו תו' דכה"ג קטפרס חיבור, וא"ת א"כ גם עליונה תהא כשרה שהרי נוגעת לאמצעית שהמים שע"ג הכותל שביניהן הן מי מקוה, וי"ל כיון שאין טובלין בהן כמו שאין טובלין בראשו לא מהני חיבור בהן, אבל תחתונה כשרה אע"ג דאינה נוגעת באמצעית אלא במים שע"ג הכותל ומים אלו פסולין לטבילה אף כשהכשרנו את התחתונה, ואפי' אם יש בתחתונה מ' סאה וכמו שאין טובלין בראשו אף שיש מ"ס במקוה, שא"ה דבאנו להכשיר התחתונה דלענין זה חשיבי המים הזוחלין לתוכה כאפסירא דתחתונה שהרי משלימין לה למ' סאה וה"נ מהני חיבורן להכשיר תחתונה, אבל בנידון העליונה דהמים שע"ג הכותל הן אפסרא דעליונה {א"ה, כמדומה דצ"ל אפסרא דאמצעית} והיא באה להכשיר אחרים כי היכי דאין טובלין בהן במים שע"ג הכותל ה"נ לא מצו להכשיר אחרים בחיבורן, אבל אי מטבילין מחטין בראשו ה"נ מהני נגיעה במים שע"ג כותל להכשיר העליונה, ולפי' זה למסקנא ליתא דר' פדת דמוקים לעיל הא דעודהו רגלו אחת במים מחזיק כר' יהודה דהא מסקינן דר"י סבר דאין טובלין מחטין בראשו של ראשון, וה"ה דאינו מחזיק עצמו אלא ע"כ דמיקלינן במעלות, וכן קשה ללישנא דאמר בר"נ מחלוקת במעלות, וא"כ הא דמכשיר ר"י תחתונה היינו לענין מעלות ועליונה פסולה אף לענין מעלות א"כ הא דתניא עודהו רגלו אחת במים מחזיק דלא כמאן אם לא כרבי מאיר, ולא משמע כן בגמ', ואם הא דמבעיא לי' מהו להטביל מחטין היינו דוקא בליכא מ' סאה במקוה אלא בצרוף מים שע"ג אבל באיכא ארבעים סאה במקוה סבר ר"י דטובלין בראשו מחטין ניחא דעודהו רגלו אחת איירי באיכא מ"ס במקוה, מיהו לפ"ז קשה להבין הא דמדמה הכשר עליונה לדין טבילת מחטין בראשו, כנראה זהו כונת תו' לישב, דמדמה כי היכי דלא מהני הא דסופו ליפול לתוך המקוה לטבול בקטפרס, ה"נ לא מהני מעלת מ' סאה שבאמצעית להכשיר עליונה בחיבור קטפרס, אבל תחתונה שפיר מתחברת לאמצעית כיון שהמים שע"ג הכותל מחוברת לשניהן לתחתונה בשביל שסופן ליפול ולעליונה מחמת מעלת מ"ס אבל עליונה פסולה שאין הקטפרס חיבור לה, ומ"מ אי מטבילינן בראשו גם עליונה כשרה וקשה לכוין מה תלוי זה בזה וצ"ע.
שם תוד"ה נגזור, והיה קשה למורי כו' לישנא קטיעא הוא וכונתם דהמורה לא גרס בגמ' של גשמים משום דבמתנ' משמע דאפי' חרדלית של ים פסלי ב"ה, ואע"ג דים כמעין מ"מ אין מטבילין בחרדלית שאין קטפרס חיבור, והא דמטבילין בגל היינו שהוא במקום שוה וזוחלין הוי חיבור רק קטפרס אינו חיבור וכדמשמע בפרש"י וצריך טעם דלא חשיב גל נצוק, מיהו יש לעי' בכונת תו' אי ים כמעין למה לי חיבור הא מעין מטהר בכל שהו, ואולי כונת תו' לאדם וכפוסקים דלאדם בעינן מ"ס א"נ נהי דמעין מטהר בכל שהו מ"מ בעינן שיהיו המים המקיפין את גוף הנטבל חיבור זה לזה ואלא"ה לא חשיב כל גופו טבול.
שם דקטפרס הוי חיבור לענין מקואות עי' לקמן תוד"ה בתחתונה, ולקמן כ"א ב' תוד"ה כעובי', וכונתם להכריע דצריך לגרוס חרדלית של גשמים ומשום זוחלין אבל חיבור הוי, ושם בתו' משמע לכאורה דדוקא לר"י קטפרס חבור אבל לרבנן דתוס' דפסלי אפי' תחתונה לית להו קטפרס חיבור [ולא עיינתי בכ"ז רק רשמתי ברהיטא].
י"ט ב' מני מתנ' רבנן היא דשני להו כו' לכאורה י"ל דגם ר"מ מודה דהוחזק לחולין אסור למעשר דכיון דמעשר בטומאה איכא איסור באכילתו ולכך עשו מעלה שאין שמירת חולין שמירה אצל מעשר, ומספקינן לי' בראשון, והיה אפשר לומר דכיון דקשיא רישא לסיפא תלינן לה בפלוגתא דר"מ דמקיל במעשר ורבנן דמחמרי, אבל א"א לומר כן בר"א ב"א דמוקי לה כלה כרבנן ולמה לא מוקי לה ככו"ע, ואפשר דלמאי דנקט לעיל דרבנן אית להו מעלה מסיק לי' כלה כרבנן, אבל אה"נ די"ל דמודה ר"מ בהא וצ"ע.
כ' א' רש"י ד"ה טמאה, ולמחמרי בטהרות הוי היסח הדעת טומאה, משמע דאפי' לחבר האוכל חולין הדין כן אע"ג דחולין לא בעי כונה, מ"מ היסח הדעת פוסל ולכאורה כל שלא הוחזק הוי היסח הדעת דהא טבל ועלה מחזיק עצמו כדאמר לעיל י"ט א' וע"כ הא דחולין לא בעי החזקה היינו אף לאחר עלי', ולמה לא חשיב היסח הדעת, ואי מיירי בתרומה ניחא דבעי החזקה, ואפשר דחולין שנעשו על טהרת תרומה נמי דינן כתרומה לענין מעלות כדאמר בחולין שנעשו על טהרת קדש דהוי כקדש, ואיירי הכא בתרומה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה, וכן הא דתניא לקמי' הרי שהיו חמוריו ופועליו טעונין טהרות נמי בתרומה ובחולין שנעשו עט"ת או בטבל דלעולם הן כחולין שנעשו על טהרת תרומה.
שם בגמ' אר"י באומר שמרתיה מדבר המטמאה כו' והא דנקט של יין ונמצאת של שמן נראה דרבותא אשמעינן אע"ג דנטרה לפלגא וגם נתחלף לי' מ"מ חשיב שמירה.
שם נימא נפסקה לי כו' פרש"י קדם שהיתה ראוי' לטומאה והנה לקמן תנן כלים הנגמרים בטהרה צ"ט לקדש אבל לא לתרומה, ופי' הטו"א דבתרומה סגי שמירה מעת גמר ולקדש צריך שמירה גם בשעת עשי' משום חשש צנורא, וא"כ ע"כ הכא לקדש איירי, ואע"ג דלא היו קדש בימי ר"י צ"ל כדמשני בנדה חבריא מדכן בגלילא, וכ"ה בתו' בסוגין בשם הירו' דמדין כלים הנגמרין בטהרה איירי, ומיהו קשה דמאי מקשה הכא מר"י נהי דטעם כלים הנגמרים בטהרה הוא מחשש טומאה, מ"מ שפיר י"ל דכ"ז קדם שראוי לקבל טומאה אין היסח הדעת פוסל אלא בחשש טומאה אבל כלי הראוי לקבל טומאה דפוסל בה היסח הדעת אף לתרומה י"ל דהחמירו חכמים אפי' בנתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול, ומשמע דסוגין מפרש דברי ר"י לענין תרומה ונימא נפסקה לי' וקשרתיה בשעה שכבר נארג גע"ג וצ"ע.
שם כיון דכלים דשבת עביד להו שימור טפי מסח דעתי' מנייהו, ואע"ג דאכתי עביד להו שימור דבגדי חול והאי שימור סגי לטהרות בבגדי חול, מ"מ כיון דאין גדר לשיעור השמירה וכיון דבגדי שבת עביד להו שימור טפי אלא עכשיו הקיל בשמירתן בטעות כיון שהסיח דעתו משמירה שהוא מחזיק בהן תמיד חשבוהו חכמים כהיסח הדעת ול"ק מהא דר' ישמעאל דודאי מיעוט שמירה פוחת את טהרתו הודאית, ולא היה לבו לשמרן קרינן בי'.
כ' ב' אמר ר"י נפחא רישא כו' אפשר דהמקשה סבר דמה דמרתתי מני' חשיבא שמירה דידי' וכיון דבטלו חכמים שמירה ביד חבירו גם זה לא חשיב שמירה במאי דמטיל אימתו עליהן, ומשני דאה"נ אי היה צריך שמירה מנגיעתן הוי חשיב כשמירה דידי' ביד חבירו, אבל במטהר חמריו עסקינן וא"צ רק שמירה ממגע אחרים וחמריו שומרין אחרים שלא יגעו, וחשיב שמירה דידהו אע"ג דמחמת אימתו משמרין, ומה דמסיק בבא להם דרך עקלתון זהו לפרושי ברייתא לכו"ע.
כ"א א' תוד"ה האונן, ותירץ הר"ש כו' אך רש"י לא פירש הכי כו' עי' מהרש"א, ואפשר דהר"ש מפרש עשאוהו כטמא שרץ לישנא בעלמא הוא ור"ל עשאוהו כטמא גמור כאילו נגע בשרץ וצריך הערב שמש אלא משום שטבול יום כשר בפרה והא דפריך התם אלא מעתה לא יטמא אדם היינו לתקן הלשון אף שאינו מעיקר הכונה ומצינו כיוצא בו בגמ', ועפ"ז פי' הר"ש דבכל טומאה לחטאת מינכרא טומאתו ואיכא היכרא לצדוקין רק בכלים הנגמרין בטהרה פליג ר"י דלא מנכרא טומאתו, אך רש"י לא פי' התם כן אלא דוקא קאמר משום שעשאוהו כטמא שרץ או כטמא מת מינכרא טומאתו ובעי הערב שמש והכא לא מצינו דהחמירו לעשותו כטמא מת בנגע ע"ה בכלי חטאת ולא בנגע כהן אוכל קדש בכהן השורף את הפרה, וכש"כ למש"כ לק' דהאי עשאוהו כטמא מת היינו לקדש והתם בעי באמת הע"ש, ולא שייך אלא בכלים הנגמרים בטהרה דטמאים אף לקדש אבל לא בנגע אוכל קדש בעושה חטאת.
שם ואמר הר"י כו' ר"ל שהוא חידוש דכל שעשאוהו ראשון מטמא חולין במגעו ובזה יהי' ניחא הכל דזהו בכלל מה שאמרו עשאוהו כטמא שרץ, אבל התו' לא ניחא להו בזה.
שם תוד"ה האונן, והביא הר"א סעד לדבריו מפ"ז דשקלים כו' עי' גה"ש ועי' אחרונים ז"ל שהביאו דבירו' פריך למ"ד פסול הגוף ל"ל עיבור צורה וכדאמר פסחים ל"ד א', ונראה סברת הר"י והר"א דענין השמירה שהצריכו חכמים הוא שידע המאורעות שיארעו בהן לשאול עליהן, והלכך גם מאורע של אבדה ידוע לו ושואל עליו ואם מן הדין אין חוששין לטומאה בזמן אבדה הוא טהור ואם חוששין לטומאה הוא טמא, אבל היסח הדעת אין כאן, ומיהו כל זה בזמן שהוא אנוס אבל אם יקל בשמירתו במזיד זהו היסח הדעת שאמרו חכמים, ונראה דהא דאמר ר' יוחנן פסחים ל"ד א' היה"ד פסול טומאה אינו אלא מעלה של קדש ותרומה דתנן לעיל י"ח ב' דבעינן החזקה לתרומה וקדש, ואינו אלא מדרבנן, אבל ר"ל דאמר פסול הגוף משמע דהוא דאורייתא מדפריך התם ל"ל עיבור צורה, ואין דברי ר"ל אלא בתרומה עצמה וקדש עצמה אבל כלים לתרומה וקדש ודאי אין היסח הדעת פוסלת בהן אלא מדרבנן מחמת מעלה, ונראה דסברת הר"י הוא גם לר"ל דהוא דאורייתא וכ"מ ממתנ' דשקלים שהביא הר"א, ואם אירע טומאה או ספק טומאה בתרומה וקדשים לא מקרי היסח הדעת כיון דדעתו עליהן ויודע מאורעותיהן, אלא שהר"י חידש דאף בזמן שהוא אבוד ממנו לא מקרי הה"ד, ובזה ניחא דספק טומאה ברה"ר ואבד"ל מטהרינן אף בתרומה וקדשים ולא קרינן לי' הה"ד, ומש"כ רמב"ן ריש חולין בשוחט בסכין טמא ואינו יודע אם נגע מקרי הה"ד, שא"ה שהסיח לבו משמירתו ואינו יודע בדבר שהיה בידו, ומיהו התו' שם לא ס"ל הכי דזה נמי אנוס הוא, וכיון שיודע ספיקו לא מקרי הה"ד.
כ"ב א' סל וגרגותני שאין בפיהן כשפה"נ ליכא, לפרש"י קשה דנתת דבריך לשיעורין איזה כלי יש לגזור משום כלי שאין בפיו כשפה"נ ואיזה כלי אין לגזור ולא מצינו כיו"ב, כיון דגזרו גדולים משום קטנים הרי כל הכלים בכלל ועוד קשה הא דאמר רבא סל וגרגותני שמלאן כו' ומקוה שחלקו בסל וגרגותני כו' שאין סיפא ענין לרישא כלל, דסל וגרגותני דרישא איירי אפי' בכלים שאין נקבים בצדיהן אלא כל מין כלי שאין במינו פיות צרות ועוקרו דלא גזרינן משום אין בפיהן כשפה"נ, ומה ענין מקוה שחלקו לכאן, ועוד ק' לפרש"י הא דאמר דהא ארעא כלה חלחולי מחלחלי, נהי דאיכא נקבים הלא מ"מ בעינן שיהא מים בנקב טופח להטפיח וחזינן דעושין חפירות בקרקע והן יבשין לגמרי הרי אין להן חיבור לנהרות, ומיהו מפרש"י נראה דממים נובעין פריך, וצריך טעם למה לא מקרי מעין, אבל הגר"א ביו"ד סי' ר"א נראה דמפרש דהא דאמר א"ב סל וגרגותני היינו שא"צ חיבור דרך פה ואפי' לא הכניס פיה במים כלים שבתוכה עלתה להן טבילה, ואף שאין כשפה"נ במקום אחד כיון דיש כאן מקוה שלימה זולת המים שבסל לא בעינן שפה"נ במקום אחד, והיינו דמסיים רבא ומקוה שחלקו בסל כו' היינו כיון שאין כאן מ' סאה במקום אחד אין מצטרף אלא א"כ איכא כשפה"נ במק"א, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר דהא ארעא כלה כו' היינו אם יש ב' גומות זה בצד זה בזו כ' סאה ובזו כ' סאה אף שזוחלין זה לזה מ"מ לא חשיב חיבור, והלכה זו היתה רוחת בידם, ומיהו ק"ק לפי' זה הא דאמר ואזדא רבא לטעמי' דלמא רבא דאמר סל וגרגותני שמלאין כלים לא איירי לקדש אלא לאשמעינן דלא בעינן צירוף כשפה"נ, ולעולם לקדש איכא למימר דטעמא דמתנ' משום חציצה, וצ"ל דקים להו דרבא איירי אף לקדש, ועוד קשה לפי' זה ליגזור דלמא טביל במקוה שאין בה רק מ' סאה ולא מהני אף בסל וגרגותני, וצ"ל דלא שכיח, וצ"ע.
[אחרי כותבי ראיתי דכבר פירשו התו' פסחים י"ז ב' ד"ה אלא, דממעין פריך ומעין נמי בעינן מ' סאה ופריך ל"ל מ' סאה הא כל מעין מחובר למ' סאה וש"מ דבעינן שפה"נ במקום אחד, ועי' מש"כ פסחים שם [א"ה, לעיל סי' קכ"ד].
שם בגמ' אבל בכלי טמא כו', אפשר דטעמא דמהני טבילה לכלי שאין בפיו כשפה"נ דכלי לא חייץ בין מים למים כיון דלא מבטל לה וכעין דאמרינן בריש סוכה בכרים וכסתות בסוכה, אלא דהכא בעינן שיהא משמש בכלי לצורך טבילתה אז היא כתשמישי המקוה, ולא חייצא בין מים למים, והיינו נמי טעמא דסלקא טבילה גם למה שבתוכה כיון דבאותה שעה לא חייצא.
שם וניחוש לשאלה, יתכן לפרש דעיקר קושיתו הוא דסבר דנאמן ע"ה לומר נטבלתי וטבלתי את הכלי עכשו וכדמייתא ברייתא לקמן נאמנין ע"ה על טהרות טבילות מת וסבר דרבותא קמ"ל אפי' טומאת מת דחמירא נאמנין, ואע"ג דאין נאמנין על שמירת טהרות, מ"מ לא משקר לומר טבלתי עכשו, ולפיכך פריך דהוי לן לגזור אף לתרומה שאין מטבילין כלי בתוך כלי כיון דגם עם הארץ נאמן על הטבילה וסמכינן עלי', והגמ' האריכה לפרש דין ע"ה דלא חיישינן לי' לטומאת מת רק לטומאת ערב ובטבילה סגי, ומסיק אח"כ קושיתו ואטבילה לא מהימן כו' ותירץ רבא דשיילינן לי' אי טבל כלי בתוך כלי ובכך מהימן, לתירוץ זה אכתי יש להקשות ניחוש דלמא טבל כלי בתוך כלי לטומאת מת ואין טבילתו דקדם הזאה טבילה וממילא אין הזאתו הזאה וכמש"כ תו' לקמן כ"ג א' ד"ה עשאוה, אלא עדיפא מני' פריך ומסיק דנאמן דוקא בטומאת מת משום דבלא הזאה כלל לא יקיל ע"ה אלא שאינם בקיאים בדקדוקי טהרות, וכיון שיבא אצל חבר להזות לא יזה עליו עד שידע שעשה כדין או שלא יקיל בטבילתו במזיד, אבל בשאר טומאות אינו נאמן לומר שטבל, והא דאמר נאמן על טהרת טמא מת, היינו בידעינן שנטמא, אבל בסתמא לא חיישינן כלל לטומאת מת דלא שכיח כולי האי כמש"כ תו' ד"ה טמא, מיהו י"ל למאי דמסיק אביי דברייתא טעמא דלא חיישינן לטומאת מת בכלי ע"ה קאמר משום דנאמן הוא על טהרת טומאת מת משום שעושה ע"פ חבר.
שם תוד"ה לא, רש"י פירש כו' ול"נ כו' לשונם קשה דפתחו בדין שעת הגתות וסיימו ברגל, אבל כונתם מבוארת דרש"י בא לתרץ למה לא אסרו לטבול כלי בתוך כלי משום שעת הגתות דמקבלינן מניהו וע"ז תירץ רש"י דבזמן ההיא מטהרין כליהם ע"פ חבר, והנה קושית רש"י יש להק' גם על רגל דמקבלינן מניהו וצריך לומר ג"כ דמטהרין לרגל ע"פ חבר [וכ"ה בטו"א בשם הרמב"ם דהכל מטהרין עצמן ברגל] וע"ז יתכן קושית תו', ובאמת גם בשעת הגתות אמרינן דאינן נאמנים על הקנקנים וכמבואר ברש"י כ"ה ב' ד"ה ובמלאין דרק מחמת הפסד כהנים נגעו בה, וע"כ צ"ל דטעם דרש"י דמטהרין כליהן ע"פ חבר אינו ענין בטוח אלא שכיח טהרה טפי ולכך לא גזרו בכלי בתוך כלי.
שם תוד"ה אבא שאול, צ"ע אמאי לא שרינן בעבר והטביל, נראה כונתם למאי דמסיק משום דחזי לי' ע"ה ואזיל ומטביל א"כ סגי במאי דאסרינן לכתחלה, אבל במאי דאסרינן דיעבד אין תקנה בדבר דהא ע"ה לא ידע אי אסרינן לי', ומ"מ קשה כונתם דהרבה פעמים מצינו שהחזיקו חכמים תקנתם גם בדיעבד וגם לא יבצר דידע ע"ה דאסרו האי טבילה.
כ"ג א' תוד"ה לא, ואפי' רבנן דלא בעו כמעשה שהיה כו', נראה כונתם דהא דאמר הכא בגמ' הא מני ר"ח ב"ע, לא דמוקי מתנ' דלא כרבנן אלא כסברא דר"ח ב"ע קאמר והכא מקדש לתרומה גם רבנן מודו כמו דמודו התם דלא גזרו רק לחטאת אבל לא לקדש, כמדומה דהטו"א לא פי' כן.
שם ר"ז אמר עבר ונשא טהור, נראה טעמא כיון דלא אמרו רק משום מעשה שהיה ומשמע שאין ראוי לגזור מסברא לולא המאורע, לכן סגי לאסור לכתחלה.
הא דאמרינן בכלי בתוך כלי ובנושא המדרס לתרומה אבל לא לקדש, היינו בכלי שמטבילו לקדש או שמחזיקו לקדש, אבל ליכא למימר בטבלה לתרומה שלא ישמש בה קדש דבלאו הכי טהרת תרומה טומאה אצל הקדש.
כ"ג ב' עשאוה כטמא שרץ, משמע דכלים הנגמרים בטהרה לא הוו רק שני או שלישי אע"ג דחיישינן לצנורא דע"ה, ובתו' י"ט ב' ד"ה בגדי, כתבו דחוששין לזב לענין תרומה וקדש, א"כ הוי ראשון, מ"מ הכא שאינו אלא חשש רחוק לא הצריכו חכמים רק עיקר הטבילה ולא החמירו בטומאתה, ומשמע דקיימא הכי אף למאי דמסיק כטמא מת.
ויש לעי' היכי דעשאוהו כטמא מת או שרץ דהוי ראשון אי מטמא עכשו גם חולין במגעו, דאפשר דדוקא לחטאת ולקדש הוי ראשון ולענין חולין הוא טהור, ונראה דזהו ספיקם של רבותנו בעלי התו' לעיל כ"א א' ד"ה האונן, ואמר הר"י דמטמא כהן השורף את הפרה כדי שיהי' טמא לטמא חולין במגעו כו' וס"ל דאף מי שהוא ראשון לחטאת כיון שנתנו לו דין ראשון מטמא אף חולין ככל ראשון לטומאה, והתו' כתבו שם דלא משמע לטמא חולין במגעו, ומיהו נראה דשפופרת שחתכה לחטאת הוי כטמא מת אף לענין קדש כיון דדין כלים הנגמרים בטהרה הוא אף לענין קדש, תדע דאם לקדש לא הוי כטמא שרץ {א"ה, כמדומה דצ"ל כטמא מת} א"כ לענין קדש לא בעי הערב שמש, ולענין חטאת לא שייך למתקן להצריך הע"ש שהרי בטבול יום נעשה ומאי היכרא לצדוקין איכא, אלא ע"כ דכל שנעשה לחטאת החמירו ובעי הע"ש לקדש.
שם לא תטמא אדם אלמה תניא חתכה ומטבילה טעון טבילה, בטו"א הקשה דבטמא שרץ נמי הדין כן בחטאת שאין מונין לחטאת, ולמ"ש לעיל דעשאוהו כט"ש היינו לענין קדש ניחא דברייתא דהכא נמי טעון טבילה לקדש קאמר, דלחטאת לא אצטריך לאשמעינן כיון שאין מונין לחטאת ואפי' שני מטמא אדם, וקו' הטו"א סיעתא גדולה למה שפירשנו, מיהו לעיל כתבנו דכיון דהוי ראשון לחטאת הוי ראשון לקדש, ולמאי דאמרינן שאין מונין לחטאת לא שייך לכאורה לעשותו ראשון לחטאת שאין נפקותא בזה, וצ"ל משום חומרא דחטאת עשאוהו כראשון לקדש וצ"ע.
כ"ד ב' תוד"ה שביהודה, משום דאקדשי' פקע לה טומאה מני', אע"ג דטעם נאמנות שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו כדאמר לעיל כ"ב א' מ"מ לא מסתבר להו בלא סמך טהרה ולכך פירשו דאימת קדש עליו ותלינן דנזהר בשמירתן, ומיהו הא דסיימו וכן מצינו גבי תרומה כו' נראה דבאו לסתור דא"צ כלל סמך טהרה שהרי תרומה של כל השנה אינו נאמן ומ"מ בשעת הגתות מקבלינן מני' אף אותן שהפריש בכל השנה, ואפשר שכונתם דהתם נמי י"ל אימת תרומה עליו ושמרן מתחלה, ומ"מ לא האמינוהו רק בשעת הגתות משום הפסד כהנים וכדפרש"י לקמן כ"ה ב', ומזה מבואר דא"צ סניף של רש"י ז"ל לעיל כ"ב א' דבשעת הגתות מטהרין כליהם ע"פ חבר שהרי מקבלינן מני' אותן שהפריש בכל השנה וצ"ע, ואין לומר דהא דמניחה לגת הבאה וכן הא דאמר בגמ' עבר וקבלה מהו שיניחנה כו', היינו מגת לגת ובזה הקילו טפי אף שנוגע בה בכל השנה י"ל דנזהר בשמירתה, אבל אם הפריש שלא בשעת הגתות לא יקבל דא"כ מאי פריך בגמ' מהא דחבר ועם הארץ שירשו יניחנה לגת הבאה לישני בהפריש שלא בשעת הגתות, אלא ע"כ כמו שפי' תו' דגם בהפריש בכל השנה יניחנה לגת הבאה, ומיהו קשה הא דפריך שם בגמ' יניחנה לרגל, והיינו ע"כ למ"ד כ"ו א' דמניחה לרגל הבאה ומשמע דוקא מרגל לרגל אבל לא מכל השנה לרגל, ומיהו ע"כ מוכח מהכא דאין חילוק דלמ"ד מניחה לרגל הבאה אף מכל השנה לרגל, דכי היכי דשרינן מגע ע"ה של כל השנה בכלים שביד ע"ה ה"נ שרינן מגעו בכלים שביד חבר, והא דאמר ר"י שם א"צ להניחה לרגל הבא, אף דאיכא נפקותא בנגע בכל השנה, הכי קאמר ת"ק סבר דאף התחיל ברגל צריך להניחה לרגל הבא כמו מגע ע"ה של כל השנה, ור"י אמר דמגעו ברגל א"צ להניח לרגל הבא דהתירו סופן משום תחלתן, והטו"א לא פי' כן וצ"ע.
ומש"כ תו' דאי איירי בחולין מיירי בידוע לנו שיחדן לקדש צ"ע דלכאורה נראה דע"ה נאמן על כך אף באין ידוע לנו וכדתנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן ועי' תו' זבחים פ"ח א' שפי' דהיינו יחדו, ומיהו בחולין ל"ה ב' פי' בע"א.
והנה מבואר מדבריהם דמש"כ רש"י אם הקדישוהו בשעת הגתות אין כונת רש"י דשעה זו עדיפא משום דנאמנין אז על התרומה, אלא כונת רש"י דתחלת עשיתן יהי' בטהרה שאין טומאתן פורחת מהן כשמקדישן, והלכך אף באפלי שכבר עבר זמן הגתות יכול להקדישן ומיהו צ"ל כשהקדישן קדם שהוכשרו וקיי"ל בוצר לגת הוכשר וע"כ צ"ל דדעתו להקדישן מהני.
שם תוד"ה שביהודה, משום דאקדשי' פקע מני' טומאה, נראה דכל קדש צריך שימור ע"ט הקדש משעה שהוכשר דהא חולין פוסל את הקדש דבגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש, וזהו דאמרינן חבריא מדכן לקדש, [ועי' חולין ל"ד ל"ה, דנחלקו ר"י ורבא אי תרומה טהורה פוסלת את הקדש ולרבא בבגדים גזרו בפירי לא גזרו ולפ"ז אפשר דיכול להקדיש מן החולין].
כ"ה א' תוד"ה שרצועה, אבל להביא יין כו' בעי שביל גדול, אע"ג דיכול להביא מעט מעט מ"מ אין דרך להטריח בכך והא דפריך בגמ' להביא בשידה תיבה ומגדל ובכ"ח מוקף צ"פ, התם ליכא טורח בכך.
שם היאך עולין לרגל, ר"ל נהי דיכולין ליטהר בירושלים מ"מ אין חייבין בכך דטמא שלא טיהר עצמו ברגל אע"ג דהיה יכול לטהר אינו עובר במצות ראי' כיון דטמא פטור מן הראי' כדאמר ד' ב' והו"ל כמי שאין לו בגד של ד' כנפות דלא עבר במ"ע דציצית רק עבירה קלה שאין מצוות חביבות עליו וכדאמר מנחות מ"א א' בעידן ריתחא מיענש עלי', ומיהו כיון דארץ העמים דרבנן נהי דהעמידו דבריהם שלא יכנוס מ"מ י"ל דחייב לטהר עצמו כדי לקיים מצות ראי' כיון דמה"ת חייב והו"ל כמי שאינו עושה סוכה ואינו לוקח שופר, דכשהגיע הרגל עובר במ"ע דסוכה אע"ג דהשתא אנוס הוא שאין לו סוכה ושופר, ועוד נראה דמי שלא טהר עצמו ברגל עובר במ"ע דשמחה שמחויב בה ואינו יכול לקיימה מחמת אונס, ואפשר דגם מצות ראי' עובר מי שאינו מטהר עצמו, אע"ג דפטור השתא היינו שאינו ראוי למצוה זו והו"ל כשאר אונס, ולפ"ז מי שאין לו קרקע נמי חייב ליקח קרקע כדי לקיים מצות ראי' וצ"ע [ועי' ר"ה ט"ז ב' חייב אדם לטהר עצמו ברגל, והתם אף שקיים כבר ראי' ושמחה היום] ועי' פסחים ס"ט א' אבל הכא דגברא גופי' לא חזי לא רמי חיובא עלי' כו' אלא אמר רבא כו' אין מחמין לו חמין כו' ואע"ג דמסיק התם ערל שלא מל וטמא שלא טבל ענוש כרת ואע"ג דלא חזי חיובא עלי' אפשר דהתם רבי קרא והאיש, אבל בעלמא היכי דגברא לא חזי פטור, וכ"מ דהא דאמר רבא אין מחמין לו חמין קיימא במסקנא.
שם דהתם נשנית קדם שקלקלו כו' אע"ג דמשנתנו דנאמן לקדש נמי בזמן דאיכא קדש איירי, צ"ל דנקט יהודה בדבר המבואר השתא בזמן שסתם רבי המשנה, דכבר היתה רצועה מפסקת, ולמאי דמסקו נתישבה קושיתם האיך עולין לרגל.
כ"ה ב' תוד"ה במטהר, ותירץ הר"א דהכא מיירי שיחדו כו' אבל התם מיירי בשכבר הקדישו, ר"ל אם הקדיש באמת עכשיו ואתה מאמינו לקדש נאמן גם על התרומה ועל הקנקן בכל השנה, אבל הכא נותן לחבר בשעה שלא הקדיש עדיין, ואין כאן דין נאמן על הקדש שהרי לא הקדיש, ומ"מ מהני מה שמשמר על דעת להקדיש שיהא נאמן אף על הקנקן בשעת הגתות וגם מהני להאמינו על התרומה ועל הקנקן ע' יום קדם לגתות שאז כבר מוכנים כלים לגתות ואחרי שמשמר לקדש מכין כלים בטהרה.
כ"ו א' ובשעת הרגל אף על התרומה, אע"ג דטומאת ע"ה בטלה ברגל מ"מ בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, שהרי חבר יש לו תקנה לטבול לתרומה ולקדש ודוקא ע"ה דשללו מני' נאמנות ויש כאן פירוד ובעינן כאיש אחד חברים.
שם ורמינהו הגנבים כו' משמע לי' דאף לקדש איירי, דהא מתנ' רק לקדש כמו שפרש"י וצ"ע.
כ"ו ב' שלחן כתיב בו תמיד, אבל משום טומאת לחה"פ לית לן בה לא מבעיא דאם השבת בתוך הרגל דטומאת ע"ה ברגל רחמנא שרי, אלא אפי' שבת אחר הרגל לית לן בה דהוי כמתחיל עיסתו על גבי הרגל והכא אפי' לרבנן דר' יהודה דהרי חל ע"ש אחר הרגל משמשין בכל כלי עזרה עד אחר השבת בלא טבילה ולא חיישינן למגען של ע"ה שבתוך הרגל וכן מדליקין במנורה מוצאי יו"ט אף שהיא טבו"י שזה בכלל טהרת הרגל, וה"נ בלחה"פ מקריבין אותו אף שנגע בו ע"ה ברגל, ועוד ק"צ הוא ובא בטומאה כדתנן פסחים ע"ו ב' ובטומאת מגע של הנקרבין אין חילוק בין טומאת מת לשאר טומאות, ולפיכך קאמר משום דכתיב בו תמיד ולא יוכלו לטובלו לעולם ובזה לא ניחא להו לחכמים להקל והזהירו שלא יגעו, מיהו קשה כיון דכל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים יקחו שלחן אחר, ואפשר דלמ"ד מנחות צ"ט ב' טפחו של זה בצד טפחו של זה אי אפשר לצמצם בב' שלחנות ועוד אפשר שאי אפשר לשנות מקומו של שלחן, אבל לר' יוסי דאמר אפי' סילק שחרית וסידר ערבית מקרי תמיד קשה ליסדרו על שלחן אחר, ואפשר שלא רצו לשנות השלחן הקבוע, מיהו לסלק הלחם ולטבול השלחן א"א אף לר' יוסי דהלחם צריך להיות על השולחן משבת עד שבת הבאה אף לר' יוסי ודוקא מסילוק עד סידור מותר להיות השלחן פנוי לר' יוסי, אבל אין רשאין לסלק הלחם אף שעה אחת, ולטובלו בין סילוק לסידור א"א דאין מטבילין בשבת.
שם שמגביהין השלחן ומראין, משמע דמוציאין אותו מהיכל וכ"ה במל"מ פי"א מה' מו"מ יעו"ש ויש לעי' הא כתיב בו תמיד ולכאורה אין מצות לחה"פ אלא על השלחן שבהיכל ואי הוציאו בחוץ בטל מצותו, ועי' בר"מ פ"ט ה"ז מה' ב"מ דאם הוציאו המנורה לחוץ מדליקו זר ומשמע דחשיבא הדלקה אף שאין המנורה במקומה וצ"ע והכא בשלחן י"ל דגזה"כ הוא ברגל דלא מפסל בהכי.