סימן קכד
עריכהב' א' תוד"ה אור, ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאוכלו, ונראה דבחמץ שלו אע"ג דבטלו לא סגי במחיצת י' כי היכי דסגי בחמץ של נכרי לקמן ו' א' דכיון דהי' החמץ שלו אכתי דעתי' עלוי' טפי וחיישינן שיבא לאוכלו אף כשיעשה מחיצה, וכן מבואר לקמן ו' א' דהמפרש והיוצא בשיירא אף שאין דעתו לחזור בפסח לא סגי לי' בביטול וצריך בדיקה, וכן העושה ביתו אוצר אף שאין דעתו לפנותו בפסח והרי אין לך מחיצה גדולה מזו ובודאי בחמץ של נכרי כה"ג שרי אלא כל שהי' חמץ שלו ובטלו או הפקירו אכתי דעתי עלוי' טפי, וכן מבואר בדבריהם שסיימו והא דאמר שיאור ישרף היינו משום מצות בדיקה דאי איתא דמחיצת י' מהני אכתי למה ישרף, יעשה לו מחיצה, ונראה דאפי' אם הפקידו ביד נכרי נמי לא יצא ידי חובת בדיקה וחיישינן שמא יטלנו מהנכרי בפסח ויבוא לאוכלו דאל"כ אכתי שיאור למה ישרף יפקידנו ביד נכרי, ומיהו מכירה לנכרי ודאי מהני אם עושה לו מחיצה, והלכך אם יש לו מקומות שטורח עליו לבודקן יכול למכור את החמץ שאינו ידוע לו או הידוע לו שבמקומות ההם ויעשה להם מחיצת י' ויהא פטור מבדיקתן, וכן יכול להניח חדר אחד בלא בדיקה ויסגור את הדלת במסמר כדי שלא יכנס לתוכו בפסח. ואם מכר גם את החדר לנכרי אפשר שא"צ סגירת הדלת ואף אם נכנס בו באקראי לית לן בה דהא לא אסרו חכמים ליכנס לביתו של נכרי בפסח.
ואם לא בדק או שהניח חמץ ידוע בביתו אף שבטלו אם עבר עליו הפסח אסור באכילה ובהנאה משום קנסא כדין חמץ שעבר עליו הפסח דהא תנן י' ב' יבדוק לאחר המועד ופי' תו' משום חמץ שעבר עליו הפסח ומשמע אפי' אם בטלו, ומיהו בחמץ של נכרי ומופקד בביתו של ישראל בלא אחריות ועבר עליו ולא עשה מחיצה נראה דלא נאסר החמץ לאחה"פ.
שם ולא דמי לבב"ח וכלאי הכרם כו', אע"ג דכל הני טעונין שרפה וקבורה כדתנן תמורה ל"ג ב' מ"מ אם הפקירן הבעלים קודם שנעשו בשר בחלב אין חוב קבורתן עליו והכא לא מהני לי' הפקר, וכן חמץ של נכרי צריך לעשות מחיצה כדלקמן ו' א' אבל שאר איסורין בדילי מיני' וא"צ לעשות מחיצה.
שם ד"ה יכנס, ואומר רשב"א כו' וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו מפני המזיקין, קשה דבחולין צ"א א' תוד"ה מכאן אור"ת דדוקא נקט ת"ח משום דמזיקין מתקנאין בהן, שו"ר במהרש"א חולין שם הרגיש בזה.
ו' א' שא"ה דאפקי' רחמנא כו', נראה דה"ה לחומרא אמרינן הכא דשכירות קניא ולפיכך בית של נכרי והוא שכור ביד ישראל חמץ של ישראל המונח בביתו זה עובר עליו מן התורה אפי' לדעת הרמב"ן, וכן חמץ המופקד אצלו וקבל עליו אחריות המונח בביתו זה עובר עליו מה"ת, והרי אף לענין קנין חצר חשיב של השוכר וכש"כ דמקרי גבולו לענין בל יראה ולא מקרא דל"י אלא עיקר ביתו וגבולו הכי הוא לענין חמץ ול"ש בזה שכירות ל"ק אדרבה שכירות ליומא ממכר הוא וזה דלא כהש"א סי' פ"ג ופ"ו, ונראה עוד דאם החמץ מונח בכלי של ישראל אף דהכלי מונח בסמטא ובכל מקום שיש לו רשות להניח כיון דמרבינן חצר לענין קנין וכליו של אדם קונות לו בכל מקום חשיב גבולך לענין בל יראה וכ"ש אם אוחז החמץ ביד אף שעומד ברה"ר, ובזה ניחא משה"ק בש"א שם איך מחייבינן בשוחט הפסח על חמץ למאן דאמר דבעינן עמו בעזרה לדעת הרמב"ן דכל שאין החמץ ברשותו אינו עובר עליו מה"ת, וי"ל דאיירי שאוחז החמץ בידו או בכליו בעזרה אבל אם מונח על הרצפה אה"נ שאינו חייב, וכל שאינו בעשה דהשבתה אינו באזהרת לא תשחט על חמץ, ומיהו לר"י דאין ביעור חמץ אלא שרפה דאין לו תקנה בחמצו לאחר שש להוציאו מרשותו דמצות תשביתו הוא דוקא בשרפה אף שהוציאו מרשותו י"ל דגם לאו לא תשחט על חמץ הוא אפי' ביש לו חמץ ברשות אחרים כיון שהיה ברשותו כבר בזמן איסור.
בספר ח"י סי' ת"מ סק"ד כתב דחמץ המופקד ביד ישראל באחריות מותר לאחר הפסח ע"פ דברי הירושלמי פרק כ"ש הל' ב', ודבריו ז"ל תמוהים, וז"ל הירו' ר' יונה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור אמר ר' יוסי חמצו של עכו"ם הוא וישראל הוא שעבר עליו ומבואר דר"י הכי קאמר נהי דחמצו של עכו"ם הוא אבל ישראל עבר עליו ולא ביערו ולפיכך אסור לאחר הפסח וכן פי' הק"ע והפ"מ שם ומבואר היפוך דברי הח"י, ועיקר דברי הירו' אינו מבואר אי לר"ש קאי דאפשר לר"י קאי, וס"ל דר"י אינו אוסר לאחר הפסח רק חמצו של ישראל אף שבתוך הפסח ס"ל לר' יוסי התם דאסור לר"י אפי' של נכרי, ובתוס' ל"א ב' ד"ה שקונה מבואר דכל שהוא באחריות ישראל אסור לאחה"פ וכן ברא"ש שם וזה כדעת המג"א שם.
רא"ש פ' כ"ש ס"י, וכ"נ אם לא הרהינו אצלו כו' לא גרע כו' והאחריות על ישראל. נראה דלאביי דמפרש טעמא דמתנ' משום דלמפרע הוא גובה איירי מתנ' כשיחד לו ההלואה על זה החמץ ואמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזו הלכך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אע"פ שהחמץ בבית ישראל כיון דגבה הנכרי לאחר הפסח ואשתכח דחמץ של נכרי הוא שרי דהא הוי חמץ של נכרי באחריות של נכרי, וישראל שהלוה לנכרי על חמצו אסור כיון שגבה ישראל החמץ לאחה"פ אשתכח דחמץ דידי' הוא ובזה אין נ"מ בין אם היתה ההלואה מיוחדת על חמץ זה ובין שלא היתה מיוחדת על חמץ זה, דאי למפרע הוא גובה אסור אף אם הי' אחריות החמץ של נכרי [שהתנה עמו שיפרע לו ממקום אחר אם יאבד החמץ] ואי מכאן ולהבא הוא גובה הי' מותר אפי' אם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו כיון דהחמץ בביתו של נכרי הלכך רישא וסיפא בחד טעמא הוא דברישא שרי משום למפרע הוא גובה ובסיפא אסור משום טעמא דלמפרע הוא גובה אלא דרישא איירי דוקא כשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו, ואפשר לפרש רישא ג"כ בלא יחד לו חובו על חמץ זה דוקא ואיירי בהרהינו אצל הנכרי אלא דעדיפא לן לפרש משנתנו בלא הרהינו דהא סתמא קתני, ורבא נמי הו"מ לאוקמי מתנ' כאביי באמר לי' מעכשו ועשה המלוה קנין בהחמץ והניחו אצל הלוה אלא כיון דע"כ צריך לפרש מתני' בדאמר לי' מעכשו ומשך החמץ לקנותו עדיפא לן לאוקמי כשמשכו לביתו ואיירי רישא דהחמץ בביתו של נכרי וסיפא בחמץ בביתו של ישראל וכיון דטעמא דרישא בנכרי שהלוה לישראל לאחר הפסח מותר בהנאה משום דקני לי' לנכרי מעכשו סיפא דישראל שהלוה לנכרי לאחה"פ אסור בהנאה נמי טעמא משום דקני לישראל מעכשו וא"כ ע"כ צ"ל דאיירי דלא יחד לו חובו על חמץ זה דאם הי' החוב מיוחד על חמץ זה דוקא א"כ אפי' בלא אמר לי' מעכשו אסור כיון דהחמץ בביתו של ישראל ובאחריותו דאם יאבד החמץ יאבד חובו ורישא נמי בנכרי שהלוה לישראל איירי דלא יחד לי' חובו על חמץ זה ואם יאבד החמץ יפרע הנכרי משאר נכסיו ואפ"ה שרי אע"ג דהחמץ הוא באחריות ישראל דאם יאבד החמץ אשתכח דחמץ דידי' הוא מ"מ שרי כיון דהוא בבית נכרי והו"ל כקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי ולפום מאי דמוקמינן מתנ' דאיירי בלא יחד לי' חובו על חמץ זה או אליבא דרבא כתב הרא"ש דבלא הרהינו אצל הנכרי אף שאמר לי' מעכשו ומשך כיון שהותירו ביד ישראל הי' אסור משום אחריות ישראל בביתו של ישראל, ובזה נתישב מה שדקדקו האחרונים ז"ל בדברי רבנו.
שם וכן כתב הרמב"ם ז"ל כו' נראה דתיבת וכן מיותרת.
ולדעת הר"מ כל שלא הגיע זמנו קדם הפסח אפי' אם יחד לי' חובו על חמץ זה אסור כיון דבפסח ספק הי' אולי יפדנו ישראל וזהו שהקשה רבנו לדעת הר"מ א"כ לאביי דאמר טעמא דמתנ' משום שאמר למפרע הוא גובה למה נכרי שהלוה לישראל מותר חמצו לאחר הפסח הלא סוף סוף בפסח ספק הי' אולי יפדנו ישראל.
ו' ב' וכי מש"ל כו' דלמא מש"ל לבתר איסורא כו', ועד דמש"ל לא עבר עלי' בב"י דאין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא וכ"כ התוס' לקמן כ"א א' ד"ה ואי, וכי משכח לי' יבטלי' תיכף בלבו ואין בין מציאותו לבטולו ולא כלום אבל אי בטול לא מהני אע"ג דיכול לבערו מ"מ עד דבער לי' קעבר משום ב"י והלכך ראוי הוא שיבטל קדם זמן איסורו שלא יכשל באיסור ב"י אע"ג דכי משכח לי' אנוס הוא מ"מ אין ראוי להכניס עצמו לאונס זה, מיהו ק"ק למש"כ תוס' לקמן כ"ט ב' דמותר להשהות חמץ ע"מ לבערו יבערנו לאחר שימצאנו ול"ל לבטולי' ולמש"כ בדברי התו' שם ניחא.
שם תוד"ה משש, חטי קורדניתא שהן קשין והוי חמץ נוקשה, יש לעי' אם לא נתבקעו לא הוי חמץ כלל ואי נתבקעו אפי' חטי קורדניתא ומה ענין נוקשה לכאן ואי כשהן שיאור כל חטין נמי ואפשר שהן קשין ואין ראוין לאכילה אלא בדוחק והוי כעין פת תבואה שלא הביאה שליש דחשיב לה לקמן מ"ב ב' דהו"ל חמץ נוקשה וצ"ע.
ז' א' דיקא נמי דקתני הי' יושב בתוך ביה"מ, יש לעי' א"כ מאי איריא יו"ט אפי' חוה"מ נמי, ואפשר דהכי קאמר אחד שבת דהיינו ע"פ שחל להיות בשבת ויש לו חמץ גמור ואחד יו"ט היינו שכבר נכנס יו"ט ויש לו עיסה שלא החמיצה אלא שהוא יושב בביה"מ, ועוד י"ל דנקט יו"ט לאשמעינן דביו"ט נשאר החמץ כל יו"ט ואפי' לכשיבוא לביתו לא יבערנו דלא שרינן טלטול מוקצה כדי לבערו כיון שכבר בטלו [ובלא ביטול עי' ט"ז ומ"א סי' תמ"ו ס"א] ולפ"ז י"ל דשבת ויו"ט תרויהו בעיסה שלא נתחמצה איירי.
ט' א' התם ספק וספק כו', עי' בתו' שלתירוצם הב' אף בדרבנן לא סמכינן אחזקה ואסור אכילת קבע, ונראה דלפי' זה לא קיי"ל כתירוץ הב' בגמ' דהא לעיל ד' ב' פשט רנב"י דהמשכיר בית לחברו בי"ד בחזקת בדוק הוא וכ"פ הפוסקים אף שודאי היה שם חמץ כיון שנשתמש בו חמץ, ואין להקשות אי זה מקרי ודאי, א"כ איך א"ר לעיל חצר א"צ בדיקה י"ל דהתם מקום אכילתן בחצר ועדיף טפי, תדע דתניא התם רפת בקר ולול א"צ בדיקה ופרש"י דבודאי נאכל, ותקשה לר"ז דאמר דבפת משיירא אלא דבמקום אכילתן עדיף ואף לפי' הא' בתו' דהכא מיירי בלא בטלו א"ל דרבא שם מיירי בבטל ז"א דלכאורה קשה איך אפשר דמתנ' דאין חוששין כו' היינו אפי' בלא ביטול הלא בדיקה לא סגי בלא ביטול כדאמר לעיל ו' ב' הבודק צריך שיבטל, וצ"ל כמש"כ הר"ן דמדין המשנה א"צ ביטול רק רב התקין כן, וא"כ מאי פריך לעיל ח' א' והאמר רבא חצר א"צ כו' הא רבא מיירי בביטל, וברייתא הא נשנית קדם תקנת ביטול ומיירי בלא ביטל, וכן תקשה ברייתא דרפת בקר ולול אלא צ"ל כדפי'.
ט' ב' היינו ט' חנויות, עי' בתו' שפי' לענין אכילה, ונראה דלפרש"י י"ל דמיירי בחמץ ומצה ידועים וניכרין בצורתן ומבעיא לי' אי צריך לבדוק אחריו, וע"ז הקשו דיש להעמיד הבית בחזקת בדוק, ולא שייך לומר דהרי החתיכה עצמה אין לה חזקת היתר דעל החתיכה עצמה אין ספק כיון שניכרת ואין אנו דנין רק על הבית ותולין דלא נשתנית מחזקתה משא"כ בסאין שנפלו לקופות דאנו דנין על כל מה שבתוך הקופה, ואם נימא שהוא חולין הרי אנו מתירין גם את הסאה עצמה שאין לה חזקת היתר, לכך פירשו דמיירי שאין ניכר החמץ והמצה ועיקר הספק אי מותרת באכילה הלכך בלקח העכבר לפנינו דאסור באכילה ה"ה דצריך בדיקה ובפירש מותר אף באכילה, ולפ"ז מיירי בלא ביטול, ולענין בדיקה וכן ב' צבורין דלקמן מיירי ג"כ דהחמץ והמצה שוין בצורתן הלכך לא שייך לאוקמא הבית בחזקת בדוק דהרי נכנס בה ספק, הלכך אי לא בטלו צריך בדיקה ואי בטלו מותר משום ספיקא דרבנן לקולא, ומיושב קו' הגרע"א זצ"ל בדרו"ח.
ט' ב' תוד"ה היינו, ונראה לר"י דלענין שהביא עכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה או לאו, ר"ל דאיירי שאין הככר ניכר אם הוא חמץ או מצה וכיון שהככר אסור באכילה רמי עלי' חוב בדיקה דחיישינן דלמא אשכח לי' בפסח ואכיל לי' והוא אסור מחמת ספיקא דאורייתא אבל אם הככר ניכר ותחלת הנדון הוא רק לענין חוב בדיקה מוקמינן הבית אחזקתיה ואמרינן דמצה הוא, וכן ב' צבורין א' של מצה ואחד של חמץ דבסמוך, איירי שכל ככר ניכר ואין הספק רק על חוב הבדיקה והלכך מקילינן מחמת ספיקא דרבנן אבל אם לא ביטל חייב לבדוק אע"ג דאיכא חזקה כיון דבא' מב' הבתים ודאי נכנס חמץ והלכך לא מוקמינן אחזקה.
י' א' תוד"ה ספק, תימה לר"י כו' אפילו ליכא אלא ספק אחד אוקמיה אחזקת בדוק כו', אפשר דספק על ספק לא על איירי דחמץ דידי' הוא ולא ביטלו דומיא דעל ובדק ולא אשכח דהנדון אם חייב לבטל כמש"כ תו' בסמוך ד"ה על, והלכך לא שייך חזקה דאדרבה הדבר עומד בחזקת חיוב בטול רק שנולד הספק אולי העכבר גררו וחשיב כמבוער מן העולם והוה ספיקא דאורייתא רק לר"א דאמר ספק ביאה טהור דלא חשיב לי' ספק כלל הכא נמי אין לנו להחזיק שהעכבר העלהו לבית אבל לרבנן דחשבי ספק ביאה ספק ה"נ חייב לבטל כדין ספיקא דאורייתא אבל צבור א' של חמץ ולפניו ב' בתים בדוקין איירי שהחמץ אינו שלהם ואין הנדון רק לענין חיוב בדיקה וראוי להעמיד על חזקה אלא כיון שבית א' מהן ודאי חיוב ואי אפשר להקל בשניהם לזה תלוי בין באו לשאול בבת אחת לבאו בזה אחר זה.
שם תוד"ה הניח, אבל כשאינן קשורין ד"ה חולין ומ"ש מעורבין, בטוש"ע סי' תל"ט ס"ג משמע דבהניח ט' ומצא י' צריך לבדוק אחר כל הט' אפי' כשאינן קשורין וכ"כ בהדיא המג"א שם ס"ק ז', ולכאורה תמוה דאי קיי"ל כמ"ד בכיס אחד מחלוקת אבל בשני כיסין מודו חכמים לרבי א"כ אפי' הניח ט' ומצא י' א"צ לבדוק כלל וכמש"כ תו', ואפשר דדעת הטור דהא דאמר בביצה י' ב' דבשני כיסין מודו חכמים לרבי היינו דוקא בסיפא בהניח מאתים ומצא מנה דזה שכיח שיטול אחת ויניחנו במקום אחר לשעה ולא איתרע לה חזקת מעשר, רק במקושרין סברי חכמים דהכל חולין דלא שכיח שיתירון ויפרידון והלכך אמרינן דאחריני נינהו ורבי נמי מודה בהאי סברא אלא משום זמנין דמתעכלי קטרייהו אבל בהניח מנה ומצא מאתים אפי' בשני כיסין מחלוקת שאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאיתרע חזקת מעשר כמ"ש תו' בביצה שם ורבי סבר דמ"מ חיישינן דמנח לי' ולא איתרע חזקת מעשר ואפי' קשורין זב"ז י"ל דקשרן זה בזה משום נטירותא ויש הכרח לפירוש זה מדקאמר שם טעמי' דרבי כיסין משום זמנין דמתעכלי קטרייהו ואי איתא דפלוגתא בהניח מנה ומצא מאתים נמי דוקא בקשורין וטעמא דרבנן שאין דרך לקשור חולין במעשר וא"כ ע"כ רבי פליג בהאי סברא וס"ל דדרך גם לקושרן ול"ל אליבא דרבי משום זמנין דמתעכלי נימא דרבי סבר דזמנין דשרי לה לחדא ונטלה כי היכי דפליג ברישא בהניח מנה ומצא מאתים ואמר זימנין דקשר לי' חולין למעשר אלא ודאי רישא פלוגתא אחריתא היא בין בקשורין בין באינן קשורין וכמו דהוי ס"ד מעיקרא ולא חידש רק בסיפא בהניח מאתים ומצא מנה דפלוגתתן רק בקשורין וקמפרש השתא טעמא דרבי משום דמתעכלי קטרייהו ומדוקדק בזה לשון הגמ' שם אבל בשני כיסין ד"ה מנה מונח מנה מוטל דנקט סיפא ולא רישא.
מיהו יש לעי' בין לדעת תוס' ובין לדעת הטור בשלמא התם חולין אין דרך להניחם יחד או לקושרן יחד או להפרידן זה מזה אבל הכא בחמץ לא שייך כל זה ולמה נחוש לאחריני ואפי' יהא ספק השקול הרי הבית בחזקת בדוק וצ"ע.
א) י"ד א', מסקינן בולד ולד ושלישי מותר לעשותו שני, יש לומר בטעמו שאין איסור טומאת הקדשים רק מה שמפסידו ומנתקו ממצותו והלכך מותר לטמא את השלישי כיון דאינו עומד עוד למצותו ולפ"ז אף רביעי מותר לעשותו ראשון ואף הטמא מדרבנן ואף האסור מדרבנן מותר לטמאותו טומאה דאורייתא, ועוד י"ל בטעמו דלעולם אסור לטמאות אף אותן שאינן ראוין עוד למצותן דאיסור טומאה עשו חכמים כאיסור בפ"ע, והכא דשלישי מותר לעשותו שני היינו משום דלא חשיבי הוספת טומאה משלישי לשני ולא אסרו חכמים בזה ולפ"ז י"ל דלעשות משלישי ראשון אסור דזה מקרי הוספה, א"נ י"ל דאף שעשו חכמים איסור טומאה כאיסור בפ"ע מ"מ לא גזרו רק על הטהור ולא על הטמא ולעולם מה שעושה משלישי שני מקרי הוספה ולפ"ז מותר גם לעשותו ראשון, ומיהו הפסול י"ל דאסור לטמאותו הוסיף ר"ע דאף פסול מותר לעשותו ראשון, ונראה דטעמו דודאי חשיבא הוספה לוא היה איסור לטמא את הטמא כי היכי דאסור לטמא את הטהור אלא שאין איסור בפסול לטמאותו, מיהו יש לפרש דדוקא בפסול אין איסור אבל אם אינו ראוי למצותו מחמת ד"א אסור לטמאותו, וכש"כ כשראוי למצותו בעצמו אלא שנמצא באופן שילך לאיבוד שאסור לטמאותו, ועוד י"ל בטעמו דלא אסרו חכמים כלל בזה והניחו על דין תורה שלא אסרה רק להפסידו ממצותו ור' מאיר שאמר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה ס"ל בטעמו של ר"ע שאין איסור כלל לטמאות את שאינו ראוי למצותו בעצמו בין מחמת פסול ובין מחמת איסור דלא ס"ל לחלק בין פסול לאסור, מיהו כיון דר"מ מיירי בשעה ששית שאין איסור אלא מדרבנן ליכא למילף מר"ע דדלמא דוקא היכי שאין ראוי למצותו מחמת עצמו מותר לטמאותו אבל היכי שמצד אחר אינו עומד למצותו מפני שסופו לאיבוד בזה י"ל דאסור לטמאותו והכא באיסור דרבנן לא יועיל האיסור למחשבי' כאינו ראוי למצותו מחמת עצמו, אלא שאיסור זה גורם לו ללכת לאיבוד ולזה י"ל דאסור לטמא, וזהו דפריך התם פסול וטמא הכא טהור וטמא.
ב) ואפי' אי אוכל אינו מטמא אוכל מה"ת וא"כ אין כאן אלא טומאה דרבנן, ולטומאה דרבנן הרי יש למחשב איסור דרבנן כאינו ראוי למצותו מחמת עצמו, וא"כ איכא למילף דכי היכי דמותר לטמא את שאינו ראוי למצותו מה"ת בטומאה דאורייתא, כמו כן מטמאין טומאה דרבנן את שאינו ראוי למצותו מחמת איסור דרבנן, מ"מ אין זה ראי' די"ל דכל שאינו ראוי רק מדרבנן שאסור לטמאותו בטומאה דאורייתא אסור לטמאותו אף בטומאה דרבנן דלקולא לא אמרו חכמים והלכך פריך הגמ' שפיר אפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת בתרומה ואין מוסיפין לתרומה הטהורה אלא טומאה דרבנן, מ"מ ליכא למילף מר"ע דאמר מוסיפין טומאה דאורייתא בטומאה דאורייתא.
ג) לימא מתנ' באב הטומאה דאורייתא ולד הטומאה דרבנן, וכיון דבטומאה דרבנן מותר להוסיף טומאה דאורייתא, ע"כ שאין האיסור אלא לנתקו ממצותו וכל שאינו עומד עוד למצותו מאיזה סיבה שתהיה שוב אין איסור לטמאותו, והלכך גם באיסור דרבנן מותר להוסיף, ושפיר יליף ר"מ מר"ח ס"ה דשורפין תרומת חמץ בשעה ששית שאסור מדרבנן עם הטמאה אפי' למ"ד אין אוכל מט"א מה"ת אפי' בקדשים, וא"כ אין מוסיף בולד הטומאה רק טומאה דרבנן, ויש מקום לומר דאסור לטמא אף אלה שאינן ראוין למצותן רק בטמא אין איסור לטמאותו, והלכך כי היכי דמותר לטמא את הטמא מן התורה כמו כן מותר לטמא את הטמא מדרבנן בטומאה דרבנן, ולפי זה אין ללמוד באיסור דרבנן שמותר לטמאותו בטומאה דרבנן, שהרי לא למדנו שמותר לטמא טומאה דאורייתא את האסור מה"ת, תירצו בתו' דכבר ידענו מר"ע דמותר לטמא את שאינו ראוי למצותו מחמת עצמו מה"ת אף מחמת איסור דלדעת ר"מ פסול ואסור שוין וכש"נ לעיל, וא"כ כיון דיליף מר"ח ס"ה דבטומאה דרבנן ג"כ מותר להוסיף טומאה דרבנן אע"ג שאין להוסיף טומאה דאורייתא אף שאינו עומד למצותו כיון שד"א גרם להם וראוין למצותן מחמת עצמן, הרי שבטומאה דרבנן מחשב טומאה דרבנן כמו שאינו ראוי מחמת עצמו, וא"כ גם באיסור דרבנן מותר להוסיף טומאה דרבנן דלגבי טומאה דרבנן מחשב איסור דרבנן כאינו ראוי מחמת עצמו.
ד) ולו"ד י"ל דזה פשוט לי' דכל שאסור לטמאותו בטומאה דאוריי' אסור לטמאותו טומאה דרבנן דלקולא לא אמרו חכמים ואם איתא דטמא דרבנן אסור לטמא בטומאה דאורייתא היה אסור לטמאותו גם בטומאה דרבנן כמו שאסור לטמא את הטהור בטומאה דרבנן דלקולא אינו נחשב כטמא ומדמתיר לטמא את ולד הטומאה דרבנן ע"כ צ"ל דכל שאינו ראוי למצותו מאיזה סיבה שתהי' אין איסור לטמאותו, ולפ"ז אפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת מ"מ ילפינן ממתנ' דמוסיפין בטומאה דרבנן טומאה מה"ת.
ה) ור"י דאמר אינה היא המדה פי' בתו' לפרש"י דס"ל דדוקא בפסול אין איסור לטמאותו אבל לא באסור, וצ"ע למ"ד אוכל מטמא אוכל מה"ת ע"כ שמותר לטמא אפי' אותן שאינן ראוין למצותן מחמת ד"א וא"כ במאי גרע איסור דרבנן כיון שהולך לאיבוד, וצ"ל דר"י סבר דדוקא היכי שאינו ראוי למצותו וגם אית בי' טומאה דרבנן שרי לטמאותו, וכבר מוזכר סברא זו בגמ' ט"ו ב' לענין פו"נ וטמא, ולפ"ז אף בשעה ז' אין ללמוד לר"י דיהא מותר לשרוף טמאה עם הטהורה דאף שאינו ראוי למצותו מחמת איסורו מ"מ כיון דליכא עלה שם טומאה אסור לטמאותו, והלכך פריך לר"י דאמר דבז' לכו"ע שורפין מאי אינה היא המדה דתו ליכא לפרושי משום דר"י מצריך שיהי' לה שם טומאה, ובתו' פי' דהשתא נמי סבר המפרש כמו שמוקים לה ר"י לקמן.
ו) י"ד ב' א"ר ש"מ קסבר ר"ע משקה לטמא אחרים דאורייתא, יש לעי' בטעם שאין משקה מטמא אחרים אם הוא משום שקלישא טומאתה או דלמא גזה"כ הוא שאינו מטמא אחרים אף דלא קלישא טומאתן, ולכאורה אם טומאתו כראשון אלא שאינו מטמא זולתו ליכא הוכחת רבא, מיהו כיון דחזינן שטמא אף בחולין וע"כ שאין טומאתן קלישא משני ואפ"ה אינו מטמא אף הקדשים כדמוכח לקמן ט"ז א' וע"כ שגזה"כ שאינו מביא טומאה לזולתו, וא"כ י"ל דראשון נמי הוי.
ז) שם כתבו בתו' דטעמא דמ"ד אוכל מט"א בקדשים הוא מקרא דוהבשר אשר יגע כו' ואף שמקרא זה ליכא למילף רק פסול ואיהו ס"ל דאף מטמא אחרים כדמוכח בסוגין דשלישי נעשה שני מ"מ כיון דילפינן דבקדשים עושין כיוצא בהן תו לא מוקמינן קרא ד"הוא" דממעט דאינו עושה כיו"ב בקדשים וממילא הוא מטמא כסדר הטומאות משא"כ לקמן ט"ז א' דפריך דמשקין יפסול את הקדשים לא פריך רק שיפסול.
ח) בתו' בכל הסוגיא ס"ל דאף שעצים ולבונה מטמאין אוכל מ"מ אין אוכל מט"א בקדשים, וצ"ע נהי דבאוכל אמרה תורה דאינו עושה כיו"ב, היינו היכי שטומאתן ע"י חשיבתן לאוכל, אבל בשר קדשים שאף אם נחשבן כעצים יוכלו לקבל טומאה וגם לטמא אחרים וכי מפני שהן אוכלין מגרע גרע, והנראה מדעת התו' שעצים ולבונה יהי' כמין שלישי וכמו שאוכלין ומשקין אין עושין כיו"ב כן עצים ולבונה, מיהו אין זה מוכרח כיון דמרבינן לה מוהבשר י"ל דעשאן תורה כאחד מיני האוכלין וגם לפי' תו' י"ל דבשר קדש יטמא את בשר קדש דחשיבת חבת הקדש יטמא את חברו מתורת אוכל וכן תורת אוכל יטמא מתורת חבת הקדש ואין זה כיו"ב. [שו"מ בתו' חגיגה כ"ד ד"ה מנין בשם הר"א שהק' כן לפי' ר"ת].
ט) דינים היוצאין לר"ל משום ב"ק אליבא דר"מ, דבר שהוא טמא או שהוא פסול מה"ת מטבול יום ואפי' רק אסור מה"ת ואפי' פסול מדרבנן ואפי' אסור מדרבנן או שהולך לאיבוד בין תרומה בין קדש מותר לטמאותו טומאה דאורייתא, הלכך חבית שנשברה מותר להציל בכלים טמאים. [מיהו צע"ק למה נקט ותחתיה חולין טמאים אפי' חולין טהורים נמי, מיהו כיון שמדמע מדרבנן ונאכלת לכהנים לא מקרי הולך לאיבוד, מיהו אפי' נשפכת לארץ נמי ויציל לזילוף, ואולי לרבותא דר"א נקט אבל כח דהיתרא עדיף וצ"ע] וכן ע"פ שחל להיות בשבת שורפין תרומה טהורה עם הטמאה מע"ש מיהו אם הוא אסור מחמת ספק טומאה ואף שהוא אסור מחמת ספיקא דאורייתא לחומרא כגון שהיה ב' חביות ונגע טמא בא' מהן ואינו יודע באיזה מהן אסור לטמאותן וכן אסור לשורפן, מיהו מותר לגרום להם טומאה.
י) אליבא דר"י, היה אסור מה"ת אסור לטמאותו ואפי' טומאה דרבנן אע"ג דשורפין ואצ"ל אם הוא אסור מדרבנן ואצ"ל אם הולך לאיבוד והוא היתר, ואי איכא הפסד מרובה מותר אפי' בטומאה דאורייתא. היה טמא מדרבנן אסור לטמאותו בטומאה דאורייתא ואפי' להוסיף טומאה דרבנן אסור, ואע"ג דטומאה ראשונה היא טומאה דרבנן דשרפינן עלה תרומה וקדשים. היה אסור מה"ת וטמא דרבנן או שנפסל מאכילת אדם מותר לשורפו עם הטמא אף שמוסיף לו טומאה דאורייתא, היה פסול מה"ת מותר להוסיף לו טומאה דאורייתא. היו אסורין מספק טומאה אף דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא [ואפי' לדעת הרמב"ם הכא בשתי חביות הוי כחתיכה מב' חתיכות וצ"ע] אסור לטמאותה ביד וכן אין שורפין מספק, מיהו מותר לגרום להם טומאה, ונראה דכל הני דמותר לשורפן לר"מ מותר לגרום להם טומאה לר"י. כל הני איסורים הוא מדרבנן דמה"ת כל שאינו מנתקו ממצותו במעשיו אין איסור.
יא) לר"מ אליבא דר"י אין שום נפקותא כמש"נ לר"ל משום ב"ק. לר"י אליבא דר"י, היה אסור מה"ת מותר לטמאותו בטומאה דאורייתא ואצ"ל אם הוא פסול או טמא דאורייתא. היה אסור מדרבנן אסור לטמאותו אפי' טומאה דרבנן. היה טמא דרבנן אסור לטמאותו טומאה דאורייתא ואפי' טומאה דרבנן אסור להוסיפו, ר"ל לעשות משלישי שני. היה הולך לאיבוד אסור לטמאותו אפי' טומאה דרבנן ובהפסד מרובה מותר לטמאותו אפי' בטומאה דאורייתא. היה אסור מספק טומאה ואף שאסור מה"ת אסור לטמאותו בטומאה ודאית אפי' דרבנן ולגרום שרי.
ט"ו א' יניחנה במקום התורפה, רש"י פי' לגרום לה טומאה, וכן מוכח בסוגין, דאי לגרום לה איבוד, אכתי לא שמעינן לגרום לה טומאה דהא ר' יוסי אוסר טמאה עם הטהורה אע"ג דנשרפת, אבל בתו' לקמן ל"ד א' ד"ה פסול, הקשו למ"ד פסול הגוף למה לא ישרוף מיד, ומבואר מדבריהם דאף לגרום לה איבוד קאמר גרמא אין בידים לא, דלענין לטמאותה לא שייך קושית תו' דהא ר"ל דאמר פסול הגוף ס"ל דר' יוסי פליג אף בז' דאין שורפין טמאה עם הטהורה, וה"נ היסח הדעת אף דפסול הגוף הוי כיון דאינו פסול טומאה אסור לטמאותה, ונראה דהכא בין לענין טומאה בין לענין איבוד קאמר גרמא אין בידים לא, דתלוי' אסור לאבדה ולשורפה וכמש"כ תו' לקמן כ' ב' ד"ה הא, וכדאמר חולין ל"ו א', ואע"ג דאפשר לבוא לידי תקלה מ"מ אסור לאבדו בידים, ואפשר דלר' יהושע דשרי גרמא חייב להניחה במקום התורפה כדי לאבדה דלא ליתי בהו לידי תקלה [שוב ראיתי בטור יורה דעה סימן של"א מבואר דבמקום דאין שורפין מצותו בקבורה דשריפה הוי בזיון טפי כדאמר סנהדרין קי"ב ב' וברש"י שם ד"ה אלא] ובטומאה דרבנן דאין שורפין עליה תרומה אפשר דשרי נמי גרמא, והיכי דאסור לשורפה אסור אף להסיקה תחת תבשילו כדין תרומה טהורה דאסור להסיק במקום שראוי לאדם כמש"כ תו' יבמות ס"ו ב' ד"ה כרשיני.
[א] ט"ו ב' מחלוקת בשש אבל בשבע כו', פירש"י דאפי' לר"מ דוקא בשש אבל בד' וחמש אף שיודע שאין להן כבר אוכלין וע"כ ילכו לאבוד מ"מ אסור לטמאותן ואע"ג דלר' יהושע שרי בחבית שנשברה בגת העליונה לטמאה מיד התם משום הפסד חולין, ותימא דהא בהדיא תניא לקמן כ' ב' די"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דר"מ הרי בהדיא דר"מ מתיר אפי' בי"ג מכיון שידוע שלא יהי' להם אוכלין וילכו לאבוד, ולולא פירש"י ז"ל י"ל דבאמת גם לר' יוחנן פלוגתא דר"מ ור"י בין בשש בין קדם שש וטעמא דר"מ דכיון דעתידין להאבד ליכא עלייהו מצות שמירה [והא דנקט שש כבר כתבו התוס' דאין זה הכרח] וכדאמר ר' יהושע בחבית שנשברה בגת העליונה וכדאמר לעיל אליבא דר"ל משום ב"ק, אלא דר' יוחנן ס"ל דר"ח סגן הכהנים בולד הטומאה דרבנן והלכך שפיר יליף ר"מ את דינו מהא דר"ת דס"ל לר"מ דטומאה דרבנן לא תוכל לגרום קולא כיון דמדאוריתא טהור מעליא הוא וע"כ הא דשרי כיון דסוף סוף עומדת לאבוד משום איסורא דרבנן הלכך שרי לטמאותה ביד וכיון שכן אפי' חמץ בער"פ נמי שרי לטמאותה ביד כיון דאין לה אוכלין וסופה לאבוד, ור' יוסי נמי מודה לי' בהאי סברא אלא דר"י ס"ל דר"ח בולד טומאה דאוריתא איירי כדאמר בגמ' והא דאמר בגמ' נימא קסבר ר' יוחנן דמתני' בולד טומאה דאוריתא כו' דלא ניחא לי' לפרש דר"י נמי כר"ל משום ב"ק ס"ל ומאי מדבריהם מדברי ר"א ור"י ולא בא ר' יוחנן לחדש אלא דלאחר שבע מודה ר' יוסי דאין עליהו מצות שמור כיון דהיא אסורה באכילה ובהנאה ומצוה עליה לשורפה פקע שם תרומה מינה, דהא על כרחך גם לר"ל הי' ר' יוסי סבר בדעת ר"מ דמדר"ח סגה"כ יליף לה כדאמר בגמ' והיינו הא דשנה רבי דברי ר"ח סגה"כ במכילתין משום דמעיקרא סבר ר' יוסי דר"מ מהא יליף וכמש"כ התו' ואי איתא דר"ח בולד טומאה דאוריתא איירי א"כ לא שייך כלל פלוגתא דר"מ ור"י להא דר"ח דכיון דמודה ר"י בשבע דכל שהוא אסור לאו שם תרומה עלי' וכל פלוגתתן של ר"מ ור"י אינו אלא בתרומה המותרת עכשיו אלא שעתידה להאבד מפני סבה העתידה לבא והכא בולד הטומאה דאוריתא שהוא כבר אסור באכילה מן התורה וכבר הוא מוזהר עליו לשורפו פשיטא דלא גרע מחמץ לאחר שש, אלא שהוא עדיפא מינה דאית לי' שם טומאה ואיך עלה על דעת ר' יוסי דר"מ מר"ח יליף ועוד מאי מהדר לי' בברייתא זה טמא וזה טמא דהלא גם לר' יוסי לאו טומאה הא גרמא אלא איסורא גרמא לי' היתרא דלטמאותה ומזה מוכיח דר' יוחנן מפרש למתני' בולד טומאה דרבנן וקושטא הוא דר"מ מר"ח יליף ור' יוסי מהדר לי' דר"ח בטמא וטמא איירי ר"ל בולד טומאה דאורייתא אבל לר"ל ר' יוסי גם לאחר שש פליג דאע"ג דהוא אסור מן התורה לא פקע שם תרומה מיני' אלא דר"מ שרי לי' משום שסופו לאבוד ור' יוסי ס"ל דאע"ג שסופו לאבוד אין לטמאנה ביד ובזה הוה ס"ד דר"י דר"מ מר"ח יליף וס"ל דהא דשלישי מותר לעשותו שני טעמא משום שסופו לאבוד וקא מהדר לי' התם טמא וטמא הלכך מותר להוסיף לו טומאה אבל טהור גמור אף שסופו לאבוד אסור לטמאותו.
[ב] יש לעי' לריש לקיש וב"ק דר' יוסי פליג אף לאחר שש דאין שורפין הטהורה עם הטמאה מ"ש מפגול ונותר דמותר לטמאותן לב"ה, ואין לומר דשאני התם דאיכא טומאה דרבנן דהלא פשיט לי' להגמרא דטומאה דרבנן לא תוכל לגרום היתר טומאה ואי ר"ח סגה"כ ולד טומאה דרבנן קאמר שפיר יליף ר"מ מהא דר"ח ולא אמרינן שאני התם דאיכא תרתי שסופה לאבוד כיון דרבנן אסרוה, ועוד דאיכא עליה שם טומאה מדרבנן, וע"כ צ"ל דגם לר"ל אליביה דב"ק אית לן סברת ר' יוחנן דכל שהוא אסור השתא פקע שם תרומה וקדשים מיני' אלא דר"ל ס"ל דלר' יוסי לא סגי בהכי למשרי לטמאותו אם לא דאיכא עלי' גם טומאה דרבנן ובזה סגי טומאה דרבנן כיון דהוא אסור כבר ופקע שם תרומה וקדשים מיני' אבל אי מדאורייתא הוא טהור ומותר ועומד לאכילה אלא שהוא טמא מדרבנן אי ר"ח סגה"כ מיקיל גם בזה לטמאותו ביד שפיר ילפינן מיני' בכל תרומה וקדשים שסופן לאבוד, ועוי"ל דדוקא ר' יוחנן אית לי' האי סברא דאי ולד הטומאה דרבנן שרי לטמאותו ילפינן מיני' בכל תרומה וקדשים שסופו לאבוד אבל לר"ל אליבא דר' יוסי שפיר אמרינן דשאני טומאה דרבנן מתרומה טהורה שסופה לאבוד, ולפ"ז מודה ר' יוסי דתרומה טמאה דרבנן נשרפת עם טמאה דאוריתא כמו פגול ונותר לב"ה, והא דאמרינן בשבת ט"ז א' בטומאת כלי זכוכית עבדו לה רבנן היכרא שלא לשרוף תרומה וקדשים אתיא ככולי עלמא כמש"כ תו' ט"ו א' דלאו כל טומאות דרבנן שוות והכא ר"מ בטומאת משקין ס"ל דשורפין עליהן תרומה וקדשים אבל בטומאה דרבנן בזמן שאין שורפין עליה מודה ר"מ דאסור לטמאותו.
[ג] ט"ו ב' הפגול והנותר כו' וב"ה אומרים נשרפין כאחת, יש לעי' מה באו ר"ח ור"ע במשנתנו להעיד על טמא וטמא או על פסול וטמא הלא בפגול ונותר שהוא טהור גמור מן התורה כיון שהוא אסור מן התורה ויש לו טומאה דרבנן מותר לטמאותו כש"כ טמא וטמא שהוא אסור מן התורה וטמא מן התורה שמותר לטמאותו. [נ"ב, כבר הק' כן בירושלמי בפרקין ה"ו].
[ד] ט"ז א' חד בתלושין וחד במחוברין, פי' בתו' דמחוברין אינם מכשירין אלא אשמעינן דהיכא שהיו מחוברין בשעת דבוקן במים מ"מ מתכשרי כשיהיו המים תלושין, וצ"ע למה יפסיד דבוקן במים מחוברין שלא יוכשר כשיהיו המים תלושין הלא לעולם אין צריך חלות ההכשר בשעת דבוק המים כדאמר בעלמא [ב"מ כ"ב עודהו הטל עליהן ושמח הר"ז בכ"י] ועו"ק דאמר אי אשמעינן מחוברין הו"א משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי הלא סוף סוף לא מתכשרי בדבוקן במים המחוברין אלא כשיהיו המים תלושין אז יכשירו ומה הועיל להן דבוקן במחובר שהיו אז המים קיימי בדוכתייהו, ואם הי' אפשר לפרש דבאמת מחוברין מכשרי אלא שאין חלות ההכשר עד שיעלום מן המים, ונ"מ דאף אם נגבו בתוך המים וכרכו במטפחת והעלהו הרי הוא מוכשר, הוי ניחא, אבל לא משמע הכי בתו' חולין ל"א ב' וצ"ע.
[ה] י"ז ב' תוד"ה אלא, הקשה ר"י בשם הרר"ש דאמר בפרק חומר בקודש כו' וארעא חלחולי מחלחלי לא שייך אלא במעין, נראה דכונתם דאין לפרש בעשה תרי בורות בזו כ' סאה ובזו כ' סאה והכתל שביניהן דק והמים זוחלין מזו לזו ומ"מ אינן מצטרפין ובעינן מ' סאה במקום א' דמאין פסיקא לי' הך הא זהו ממש דין דחלקו בסל וגרגותני ואי מקוה שחלקו בסל וגרגותני מצטרפין ולא בעינא כשפה"נ במקום אחד ה"נ בחלקו בעפר והמים זוחלין מזה לזה כשר ולפיכך פירשו התו' דאמעין קאי דלמה בטלו חכמים מעין כ"ש הלא כל מעין הוא מחובר למ' סאה ואי איתא דלא בעינן כשפה"נ במקום אחד הלא כל מעין יש לו דין מ' סאה ועי' בביאור הגר"א ז"ל יו"ד סי' ר"א ס"ק ו' דהראשונים ז"ל הוכיחו מכאן דלאדם לא סגי במעין כ"ש ובעינן מ' סאה והגר"א ז"ל תמה דאטו שאובין לא יוכלו לילך בגידי הקרקע כו' ותימה נהי דשאובין יכולין לילך מ"מ בעשה שתי בורות רחוקות זו מזו בזו כ' סאה ובזו כ' סאה ודאי ליכא צירוף ביניהן דהא כי שקלת להו להמים של בור אחד ותנגבן לא יזחלו מהבור השני לכאן כשעור חבור דהיינו שיהי' כשפה"נ מלא מים או לכה"פ טופח להטפיח והרי חזינן דאותן בורות עומדות כמה ימים ריקנין ונגובין ואין גידי הקרקע מביאין לתוכן מים, ואם נפרש דהא דאמר דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא בבורות מכונסין ע"כ צ"ל בכותל דק ביניהן שהמים נזחלין דרך הכתל מזו לזו וזהו עצם הנידון של מקוה שחלקו בסל וגרגותני, וכמש"כ לעיל, ומיהו לדעת השו"ע שם סעיף נ"ב דאם מקוה א' שלם והב' חסר נקבים דקים הרבה מצטרפין לשפה"נ ע"כ צ"ל סוגיא דחגיגה בחפר ב' חפירות וכל אחת אין בה מ' סאה והמים נזחלין דרך הכתלים מזו לזו, וכמש"כ הגר"א שם ס"ק ק', ול' הגמ' דארעא חלחולי מחלחלי לא משמע כן דמשמע דלעולם הכי הוא, ולדעת הפוסקים דגם מעין בעינן מ"ס לאדם ע"כ דגם מקוה חסירה בצד מקוה שלימה בעינן כשפה"נ דאל"כ לא שייך מעין כל שהוא דלעולם ארעא חלחולי מחלחלי וכל מעין מחובר למעינות הרבה, וגם סוגיא דחגיגה בהכי מתפרש, ומיהו הא דפרש"י בחגיגה שם דסל וגרגותני שמלאן כלים בעינן שיעברו המים על פי הסל, קשה דא"כ אינו ענין למקוה שחלקו בסל, ולפיכך פי' הר"ש מקואות פ"ו מ"ה דבאמת בסל שמלאה כלים אף שלא עברו המים על פיה סלקא טבילה לכלים שבתוכה דהמים שבתוכה מתערבין דרך נקביה [ולמש"כ הר"ש שם ולחולין דלא גזרינן שרי להטביל אף שאין בפיה כשפה"נ צ"ע דמאי גזירה שייך כאן ואפי' בקדשים נמי, והא דאמר סל שאין בפיה כשפה"נ ליכא ר"ל ליכא דין פסול משום שאין בפיה כשפה"נ כיון דהמים מתערבין דרך הנקבים].
ומיהו דוקא במים מקיפין כלה ולא קביעי לא חשיבא לחלק בין מים שבתוכה למי מקוה שחוצה לה, אבל מקוה שחלקה בסל וגרגותני פסולה, ואין חילוק בין שתיהן חסרות לחסר בצד שלם, דבטבל סל המלאה כלים אפי' במקוה מצומצמת סלקי להו טבילה ומקוה שחלקה בסל אף אם בצד אחד מ"ס ובצד שני חסר החסר פסול.
ולענין הלכה כבר כתבו אחרונים ז"ל שלא לסמוך להקל ע"פ השו"ע שהוא ספיקא דאורייתא, ואף שהגר"א ז"ל מקיים דברי השו"ע, מ"מ קשה לסמוך שהגר"א ז"ל לשיטתו דמיקל במעין כ"ש לאדם, ודבריו ז"ל אינן מובנין לן כמש"נ לעיל, וגם סוגיא דחגיגה כהמפרשים במעין רהיטא, וכמש"כ לעיל.
[ו] י"ט א' רש"י ד"ה א"ל, וס"ל טומאה עושה כיו"ב בקדשים, צ"ע דא"כ תקשי לרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב כו' ולא מצינו תנא דפליג על ר' יוסי בזה, ולולא דרש"י ז"ל י"ל דר' יוסי נמי ס"ל דאין טומאה עושה כיו"ב בקדשים והא דאמר והבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע בשני היינו דמהא דאמרה תורה והבשר אשר יגע בכ"ט שמעינן דכל קודש הנוגע בשני מפסל ונהי דבבשר עצמו לא משכ"ל דמיעטה תורה הוא טמא ואין עושה כיו"ב מ"מ משקין קודש שפיר שמעינן דמפסלו בנגיעתן בשני דהאי הבשר אשר יגע בכ"ט כולל בין בשר בין שאר אוכלין ומשקין, וכן משמע דעת הר"מ שפסק בפ"ז מהלכות אה"ט ה"א דאין אוכל מטמא אוכל ולא חלק בין חולין לתרומה וקדשים ומשמע שפסק כרבינא משמיה דרבא דאפי' בקדשים אין אוכל מטמא אוכל ובפרק י"ח שם הל' ד' כתב דשלישי טמא מן התורה מקרא דהבשר אשר יגע בכל טמא.
[ז] כ' א' כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כו', בתו' פירשו דחשיב הכשר של מחובר וקשה כיון דבשעת דבוקן במים היתה בהמה חיה ולא שייך ע"ז שם הכשר ומפירש"י ז"ל משמע דלא חשיב משקי בי מטבחיא אלא למים שיש להקדש צורך בהם אבל מים שאין להקדש צורך בהם שפיר מכשר אף בעזרה.
[ח] ר"מ פ"ז מה' אה"ט הל' ב' והוא שיהו אותן המשקין טמאין מחמת אב, וכ"כ בפ"ח הל"י ועי' בהשגת הראב"ד ובכ"מ, וצ"ע לדעת הר"מ מהא דאמר פסחים י"ז ב' רבינא אמר כו' הא במשקין הבאים מחמת ידים.
[ט] ט"ז א' תרגמא אדם, נראה דשמואל נמי מודה בהא דדם קדשים אינו מכשיר כדמשמע לקמן כ' א' דפריך דאיתכשר במאי אי נימא דאיתכשר בדם כו' ואלא דאיתכשר במשקה כו' אלמא דלשמואל תרוייהו איתנהו דבין דם ובין מים דבית מטבחיא אינן מכשירין, דם אינו מכשיר משום שאינו נשפך כמים ואינו בכלל משקה ומים לא מכשרי משום דתלושין לא מכשרי אלא מדרבנן ובמטבחיא לא גזרו, ונראה דכי היכי דדם קדשים לא מכשרי ה"ה לא מקבלי טומאה וכ"כ תו' בהדיא י"ז ב' ד"ה אבל, ולפ"ז הא דמקשה לקמן מדם שנטמא הוא בין לרב ובין לשמואל והא דמשני מדרבנן היינו שגזרו טומאה על הדם, ומש"כ התו' שם ד"ה מדרבנן הו"מ לאוקמי מדאוריתא כו' לא יתכן לפ"ז וכבר תמהו על דבריהם בגהש"ס לקמן י"ז ב', והא דלא מהני חיבת הקדש למשקי בי מדבחיא כתבו תו' חולין ל"ו ב' ד"ה עצים, דלא אתרבי אלא מידי דקשה דומיא דבשר ולא משקה.
[י] והרמב"ם ז"ל פסק כרב פפא י"ז ב' דמשקי בי מטבחיא הלכתא גמירא לה ומפרש לה אדם ומים ופסק דאין מכשירין [פ"י מטומאת אוכלין הלכה ט"ז] וכ"ז מהלכה, ובפירוש המשנה פ"ח דעדיות כתב שכל מה שבא במשנה מזכרון טומאת דם הקדשים בודאי אמרו אותו קודם עדות זו, משמע דלולא ההלכה לטהרן הי' דם קדשים טמא, ויש לעי' דא"כ ע"כ לא דרשינן דם שנשפך כמים כו' וא"כ הא דר' יוחנן דלא כמאן דלפי משנה ראשונה הי' הדם טמא מדאורייתא ולמשנת יוסי בן יועזר טהור מהלכה, וצ"ע.
ט"ז ב' תוד"ה מדרבנן, הו"מ לאוקמא מדאורייתא וכמ"ד טומ"ש דאורייתא, דבריהם ז"ל צ"ע דבפשוטו למ"ד משקין טומאת עצמן יש להן מה"ת וקרא וכל משקה אשר ישתה וגו' קאי על טומאה, אימעיט דם קדשים דאינו נשפך כמים, וכ"כ תו' לק' י"ז ב' ד"ה אבל, וכבר תמה הגרע"א בזה, ואפשר לפרש כונתם דבגמ' משמע דר"ל דטומאת משקין דרבנן ואפשר לקיים עדותו של יב"י, ומ"מ איכא תנא דפליג על יב"י דאע"ג דטומאת משקין דרבנן מ"מ לא טיהרו במקדש, והיה אפשר לומר דכולהו תנאי דסברי טומאת משקין דרבנן לא פליגי על עדותו של יב"י, ותנא דדם שנטמא כמ"ד טומאת משקין דאוריתא וע"כ אי אפשר לקיים עדותו של יב"י, אלא ניחא לי' לאוקמי' כרב דטומאת עצמן דרבנן, ואפ"ה לית לי' עדותו של יב"י, ואפשר דלא חשו בגמ' לחדש פלוגתא בין הני תנאי דסברי טומאת משקין דרבנן, דאפי' אי ניקו תנא דדם שנטמא כמ"ד טומאת משקין דאוריתא ע"כ לית להו עדותו של יב"י, דאי סברא היא לטהר בעזרה טומאה דרבנן, כש"כ שאין ראוי לגזור טומאה על דם קדשים, וכיון דע"כ לומר דגזרי טומאה על דם קדשים, כמו כן ס"ל להאי תנא דמים של מטבחיא לא טיהרו חכמים, ומכאן מוכח דדם קדשים דאימעיט מקרא דתשפכנו כמים, אימעיט בין לענין הכשר ובין לענין טומאה, דאם איתא דלמ"ד טומאת משקין דאוריתא גם דם קדשים טמא, למה לי' לגמ' לעשות פלוגתא בין השוין, הלא שפיר י"ל דתנא דדם טמא כמ"ד טומאת משקין דאוריתא.
מה שהק' בגמ' פסחים י"ז א' דאמרו נטמאו בפנים ויצאו לחוץ טהורים, דתפשוט מכאן דלא גזרו טומאה ביוצא דאיבעי להו לק' פ"ה א' ולא אפשטא, נראה דהכא דטומאת עצמן יש להן והן נשפכין לאמה, לכו"ע לא גזרו לטמא אחרים בשביל יציאה, ואפשר שאין איסור כלל ביציאה מה"ת כיון דהולך לאיבוד וכדאמר לק' כ' ב' בתרומה דמשום הפסד חולין יטמאנה ביד, ואף אם יש איסור ביציאה מ"מ לא גזרו טומאה משום יוצא בזמן שהוא טמא מה"ת, ומש"כ רש"י דנפסל ביוצא, צריך פירוש שאם הוא טמא וצריך לשפכו לאמה אין עזרה מחיצתו, ומיהו מה"ת מקריבו לכתחלה משום ריצוי ציץ [עי' חזו"א זבחים סי' ד' ס"ק י"א].
ומשכחת לה עוד דליכא משום טומאת יוצא ביצא פחות מכשיעור דמשמע לק' פ"ה א' דפחות מכזית שיצא טהור לגמרי [מדקרי לי' טהור] ולא דמי לפיגול ונותר דאמרו מנחות נ"ד א' דאי תפח מטמא דפיגול ונותר חמירי טפי, וא"כ אם יצא פחות מרביעית וחזר ויצא פחות מרביעית ועירבן יחד הן טהורין אבל אפשר דשיעור משקין בכל שהו כשיעור טומאתן.
י"ט ב' אי נימא ספק מחט כו' לא גזרו טומאה על ספק הכלים שבירושלים, מבואר דאפי' לקדשים לא מטמא, ויש לעי' הלא לעולם הלוקח כלי לקדש צריך טבילה ואפי' כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקדש כדתנן חגיגה כ' ב' וכל שטבלן הן בטהרתן כל זמן שלא הסיח דעתו משמירתן וכל שהסיח דעתו מלהשתמש בהן קדש צריכין טבילה כדאמר שם כ' א' נפלה מעפרתו כו' וכל טבילה צריכה לקדש דוקא כדתנן שם י"ח ב' הוחזק לתרומה אסור לקדש, ושם בגדי פרושים מדרס לקודש, ובתו' יו"ט ב' ד"ה בגדי, בשם הירו', גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה כו', ובתו' כ"ג א' ד"ה לעולם, ובד"ה מטמאין, מבואר דכל הני מעלות הוא לטמא במגע, וא"כ כלים הנמצאין נהי דהן טהורין לחולין משום דרובא טהורין או משום דהוי ספק באבד"ל, מ"מ לקדש ניחוש דהן כלים של פרושים או של אוכלי תרומה, וצ"ל דבירושלים רוב כלים נשמרים על טהרת הקדש ואף אם הן מחצה על מחצה תלינן לקולא שהן מאוכלי קדש, והא דלא חשיב לי' ודאי היסח הדעת כבר פירשו בתו' חגיגה כ"א א' ד"ה האונן דאבדה לא חשיב היסח הדעת, והא דאמר לקמן ע' א' דסכין שנמצא בי"ג צריך טבילה פי' בתו' שם דאיירי חוץ לירושלים א"נ בגזייתא, והר"מ פי"ג מה' אה"ט ה"ה פי' דבקדשים החמירו, וצ"ל דלא החמירו אלא להשתמש לכתחלה אבל לא בדיעבד אם נגע, דאל"כ הכא במחט דבקדשים איירי שפיר יטמא הבשר.
שם בגמ' ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת כו', משמע דלר' יוסי בר אבין דאמר כגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים לא חיישינן לה רק לטומאת ראשון ולא לאב הטומאה וכדאמר לעיל אין כלי מטמא כלי וכמש"כ תוד"ה אין, וצ"ע ל' הר"מ שם שכתב שם בה"ד דחיישינן בכלים הנמצאים שמא נטמאו במת.
כ"ג ב' תוד"ה דהא כו', ואור"י דה"פ אם אינו ענין לגופו כו', מלשונם משמע דלא באו לשנות הגירסא ולמחוק תיבות דכתיב והנה שורף ודבריהם קשים להולמן ומש"כ מהרש"ל בזה אינו מובן וקושיתם י"ל בפשיטות דגמ' נקט קרא דוהנה שורף כר' יוסי הגלילי לקמן פ"ג א' וכן סוגיא דלקמן פ"ב א' אלא יוצא מנלן דכתיב הן לא הובא כו' כריה"ג אזלא וכמש"כ הרשב"א בתוד"ה בשלמא, ולדידן דקי"ל בדם ובבעלים טעון עיבור צורה נמי א"צ קרא דבאש תשרף דבכולהו הלכתא גמירא לה וכדאמר לקמן פ"ב ב' בקדש באש תשרף ל"ל כו' ומפני שאין נפקותא בזה דבין לריה"ג ובין לדידן באש תשרף מיותר נקט קרא שהוא רק לריה"ג מפני שהוא פשוט יותר, ונראה דזהו באמת כונת התו'.
כ"ד ב' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, משמע דגם חמץ בפסח אינו חייב אלא דרך אכילה וכ"ה בל' התו' לקמן כ"ה א' ד"ה מה, כ"ח א' ד"ה ותמן, והא דמרבינן חמץ נוקשה בלאו לקמן מ"ג א' נראה דדוקא לענין הנאה או בחמץ נוקשה דמי פירות ומים דראוי לאכילה אבל נוקשה דאינה ראויה לאכילה אינו חייב על אכילתו וכן שאור דמשמע בביצה ז' ב' דחייב עליו כרת נראה דדוקא בשעירב בו שאר מינים ואוכלו כדרך אכילתו אבל אי בעינו קאכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרינן מ"ד א' בכותח הבבלי ואם איתא דחייבה תורה בשאור שלא כדרך אכילתו א"כ גם בחמץ הי' חייב דהוקשו אהדדי ומיהו י"ל דלעולם חייב עליו אפי' בעינא דבהכי חייבי' רחמנא דכל שאור הוי שלא כדרך אכילתו ולא חשיב הכא אלא בדבר דעיקרו דרך אכילה ומה"ט לא חשיב גיד הנשה למ"ד אין בגידין בנו"ט וכן אכל עצים ולבונה בטומאת עצמן כדאמר זבחים ל"ד א', וכן עלין ולולבין בנזיר נזיר ל"ד ב', וכן עכבר דמתא ע"ז ס"ח ב' דחידוש הוא דהא מימאס מאיס כו'.
[ט] כ"ו ב' אפה בו את הפת, לקמן ע"ה א' מבואר דאם לא צנן את התנור ואפה בו את הפת הפת מותרת דאע"ג דהאי חום שבתנור בא בעוד שהי' האיסור קיים וחום זה משבח עתה את הפת מ"מ לא חשיב לי' שבח עצים בפת כיון שכבר נפרש החום מעצי האיסור והונח לתנור בטל שם איסורא מיני' והוי כגחלים עוממות, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר אפה בו את הפת הפת אסורה היינו שאפה את הפת בעצי איסור והיינו באבוקה כנגדו או בגחלים לוחשות לכל מר כדאית לי' ומיהו ק"ק דהו"ל למיתני אפה בהם בלשון רבים כמו שהתחיל ברישא קליפי ערלה, לכ"נ דבו בתנור קאמר אלא דאיירי שהיתה אבוקה כנגדו וכן מבואר מלשון רש"י ד"ה אפה, ואע"ג דחום התנור חשיב כגחלים עוממות מ"מ הפת אסורה ולא אמרינן חום התנור והאבוקה זה וזה גורם ומותר דחום התנור בטל לגבי חום האבוקה וחשיב האבוקה כחד גורם כמש"כ התו' לקמן ע"ה א' ד"ה וגרפו בשם הירושלמי.
[ב] שם תוד"ה בין חדש בין ישן, דאם נאמר חדש יותץ יפסיד התנור, נראה דאסור לנטוע אגוז של ערלה מן התורה שהרי הנאה זו של נטיעה יש בה שוה פרוטה והרי נהנה מאיסורי הנאה שו"פ ולא שייך כאן זו"ז גורם דלא נאמר זו"ז גורם אלא כשהאיסור כבר כלה כמו אפה בו את הפת וכיו"ב וא"כ ה"נ כיון דהתנור חשיב איסורי הנאה איך שרי לאפות בו משום זו"ז גורם הרי נהנה מאיסורי הנאה והאי שימוש יש בו שו"פ ומה ענין זה לזו"ז גורם ומה טעם הוא זה שאם נאסרנו יפסיד התנור ולולא דבריהם י"ל דיש חילוק בין דבר האסור מחמת עצמו לדבר הנאסר מחמת גרמת אסה"נ דודאי תנור של משמשי עכו"ם אסור לאפות בו פת שהרי נהנה בשימושו שו"פ אבל תנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה לא חשיב שבח עצים בתנור כיון שאין התנור משמש לעצמו אלא בשתוף העצים ולא מטי לה לאדם הנאה מינה אלא בשני גורמים חשיב זו"ז גורם ושרי, שו"ר שהדבר מבואר ברא"ש כמש"כ.
[ג] תוד"ה בין, כיון דסגי לי' בצינון לא מפסיד מידי, לולא דבריהם י"ל דלא חשיב זו"ז גורם מה שהתנור הוא היתר כיון דשבח הפת אינו אלא ע"י החום והחום הוא כלו אסור ואין כאן אלא חד גורם של איסור בהויתו של הפת, [וכ"ה בש"ך יו"ד קמ"ב ס"ק י'] וע"כ צ"ל כן למש"כ לעיל דאפה בו את הפת היינו בתנור ובאבוקה כנגדו או בגחלים לוחשות ולא חשיב זוז"ג בשביל התנור וכמש"כ ש"ך שם.
[ד] כ"א ב' תוד"ה בהדי דקשריף לי' כו' אפרן מותר וקס"ד כו', נראה דמתני' י"ל בין לרבנן ובין לרבי לקמן כ"ו ב' ואי באבוקה כנגדו איירי או בגחלים לוחשות למאן דאסר לרבי אסור מן התורה ואפי' דיעבד הפת אסורה ולרבנן לכתחילה מיהא אסור מדרבנן ואע"ג דאפרן מותר לכתחילה גחלים שאני כמו שכ' התו' שם ד"ה בישלה ואי מתני' בגחלים עוממות לכו"ע אין אסור אלא מדרבנן ומשנתנו דקתני סתמא ולא יסיק כו' משמע דאף לבשל בגחלים עוממות אסור וכל זה לר' יהודה דביעור חמץ בשריפה אבל לרבנן דאפרן אסור פשיטא דאסור לאפות בגחלתו אפי' גחלים עוממות דהוי איסור דאורייתא, ומיהו בתנור שהסיקו בחמץ וגרפו ואפה בו את הפת דאמר לקמן ע"ה א' דאפי' לרבי [אם הסיקו בקליפי ערלה] שרי, י"ל דאפי' לרבנן דר"י דביעור חמץ בכל דבר ואפרו אסור הכא הפת מותר דחום הנשאר בתנור לאחר שנפרש מן החמץ לא חשיב כאפרו אלא כשלהבתו, אפי' לדעת החק יעקב סי' תמ"ה ס"ק ו' דשלהבתו אסור מדרבנן י"ל היינו לכתחילה אבל אין הפת אסורה והא דלא מוקי מתני' דקתני לא יסיק בו תנור וכירים כרבנן ולענין לאפות בתנור לאחר שגרפו י"ל דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי בלא גריפה.
אבל הש"ך שם דעתי' דכל שאסור בגחלים עוממות אסור בתנור גרוף.
[ה] כ"ו ב' לא קשיא הא רבי הא רבנן, למ"ד דלרבנן אפי' אבוקה כנגדו שרי איירי אפי' כשהוסק התנור מאש של אבוקה ולמ"ד דמודים חכמים באש אבוקה איירי בגחלים לוחשות ופלוגתת רבי ורבנן בתנור חדש היינו ביש שבח עצים בתנור כי היכי דפליגי ביש שבח עצים בפת ופריך זוז"ג מי שמעת לי' נהי דאסר רבי בפת משום דיש שבח עצים בפת אבל בתנור אע"פ שיש שבח עצים בתנור יש להתיר משום זוז"ג.
[ו] לדעת התו' שנתבאר בס"ק ג' דתנור ג"כ חשיב גורם ע"כ צ"ל דהא דאסר רבי באפה בו את הפת בגחלים לוחשות או באבוקה כנגדו היינו כשאפאן על גבי קרקע ולא בתנור כמש"כ מהרש"א הא דקאמר לעיל אימר דשמעת לי' לרבי משום דיש שבח עצים זוז"ג מי שמעת לי' היינו משום דאפשר דהא דאסר רבי את הפת היינו כשאפאו שלא בתנור, ומיהו למאי דס"ד דרבי אסר זוז"ג יפרש אפה בו את הפת היינו בתנור ומיהו חכמים מתירין אפי' אפה שלא בתנור ומהרש"א ז"ל פירש דלמאי דס"ד דרבי אסר אפי' בתנור מפרש טעמא דחכמים משום זוז"ג מותר, ולא משמע כן אלא דלכו"ע פלוגתא דרבי ורבנן בשבח עצים בפת וכן מוכח מדקתני בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר מכלל דפליגי בשבח עצים ולא בזוז"ג.
[ז] כ"ז ב' תנור שהסיקו בעצי הקדש, עי' רש"ל ומהרש"א שהקשו דהא הקדש אפרו אסור ובזה לכו"ע אסור אפי' בשלו ע"ג גחלים עוממות וכמבואר להדיא לעיל בסוגיא כ"א ב' כמש"כ תו' שם ד"ה בהדי וכ"כ הש"ך יו"ד סי' קמ"ב בשם התוספתא מס' ערלה ונראה דלמ"ד דאפי' כשאבוקה כנגדו פליגי ושרו רבנן אפי' באלו דאפרן אסור שרו רבנן באפה בהן את הפת וטעמייהו דבאפי' שעיקר השבח הוא ע"י החום לעולם לא מקרי שבח איסור הנאה בפת אלא שבחא דהיתרא דשלהבת של איסורי הנאה מותר ואע"ג דהשלהבת קשור בעצים של איסורי הנאה מ"מ אפיסת העצים והויות השלהבת בהדי הדדי קאתו ולפיכך לא דמי לכוש וכרכר של אשרה שארג בו את הבגד דהתם הוא האיסור בעיני' וחשיב לי' שבח הכלים בבגד מה שאין כן באפי', ומיהו למאן דאמר דמודים חכמים באבוקה כנגדו וכי פליגי בגחלים לוחשות התם טעמא דחכמים משום דכבר כלה האיסור והלכך בהני דאפרן אסור מודים חכמים לרבי, וכן לדידן דקיי"ל כרבי ושרינן בגחלים עוממות היינו דוקא בדברים שאפרן מותר אבל בדברים שאפרן אסור אף גחלים עוממות אסורין, ורמי בר חמא ורב חסדא סבירי להו כמ"ד דבאבוקה כנגדו פליגי והלכך מבע"ל בעצי הקדש והא דאמר לעיל כ"א ב' לא נצרכה אלא לרבי יהודה היינו כרבי אבל לרבנן דרבי דשרו אפי' אבוקה כנגדו איצטריך לאשמועינן אפי' לרבנן דר"י דביעור חמץ בכל דבר ואפרן אסור למיסר למיסק בהן את התנור דמן התורה בהדי דקשריף להו מותר ליהנות ממנו כדאמר בסוגין אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' א"נ סוגיא דהתם דאמר לא נצרכה אלא לר"י כדי לפרש אפי' למ"ד דבגחלים לוחשות פליגי ומודים חכמים לרבי דבאבוקה אסור אף מן התורה.
ויש סעד למש"כ דהדלקה שאני משאר השתמשות דהלא איצטריך קרא לעיל כ"ב ב' לאסור הדלקה ורבנן מוקו לה לקרא להדלקת שמן כמש"כ תו' שם ד"ה מנין וממילא לא איתרבי הדלקת עצים [מיהו מה שחלקו בתו' שם בין עצים לשמן צ"ע דלכאורה גם בשמן השלהבת בא מן השמן שכבר כלה ואפשר דחכמים מוקו לה לקרא לדרשא אחריתא וצ"ע].
[ח] שם אמר רבא הקדש אפי' באלף לא בטיל, נראה דטעמא דבהקדש הפת אסורה דהקדש חלוק משאר איסורי הנאה דבכל איסורי הנאה ליכא דין ממון ובהקדש איכא דין ממון וכל שבין אדם לחברו הי' חייב לו ממון בהקדש מקרי הנאה והלכך אם הי' אדם אופה כנגד אבוקת חברו הי' יכול לתבוע ממנו מה שנהנה וה"נ בהקדש חשיב נהנה מן ההקדש באותו השכר שהי' חייב לחברו וחשבינן כאילו הנאה זו של הקדש מונחת בפת והו"ל שבח הקדש בפת והיינו דקאמר הקדש אפי' באלף לא בטיל משום דיש להקדש דין ממון כדאמר בביצה ל"ח הרי שנתערב לו קב חטין וכו' משא"כ בשאר אסוה"נ מן התורה בטלה ברובא ומותר לאכול את כל התערובות ומשה"ק התו' מעילה כ"א ב' דליבטל פרוטה דהקדש ברובא היינו כשהוציא פרוטה אחת שייך לומר כל דפריש מרובא פריש אבל אם הוציא כל הכיס פשיטא דלא בטיל ממונא דהקדש.
כ"ז א' אר"י א"ש תנור כו' חדש יותץ, נראה דה"ק ר"י דשמואל כשתני ברייתא דלעיל תנור שהסיקו בקליפי ערלה הי' שונה בדברי רבי הפת מותרת ובדברי חכמים הפת אסורה ואינו מימרא דשמואל עצמו דהא שמואל ס"ל דזוז"ג מותר כמש"כ תוד"ה ובהא וא"כ גם חדש יוצן אלא שמואל ברייתא דלעיל היה שונה, ובזה מיושב קושית הפ"י.
כ"ז ב' לא מצא עצים וכו' יהא יושב ובטל, דעת רש"י בהא דאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שרפה היינו במבערו קדם שש, אבל לאחר ו' השבתתו בכל דבר, ולכאורה יש לתמוה הלא קדם שש רשאי לאוכלו ולמוכרו ולמה יאסור ר"י לזרותו לרוח או להטילו לים, ואין לומר דלא חשיב לר"י מבוער מן העולם כיון דהפירורין קיימין במקום שהם דא"כ למה התירו ר"י לאחר שש אלא ע"כ דבזה לא נחלקו ר"י וחכמים דשפיר חשיב החמץ מבוער מן העולם בזורהו לרוח או בהטילו לים וא"כ תקשה למה יגרע הזרה לרוח או הטלה לים מאכילה או ממכירה לנכרי, וע"כ צ"ל לפרש"י דבאמת מודה ר"י דרשאי לזרותו לרוח או להטילו לים אלא שבזה לא קיים מ"ע של השבתה אלא שעשה מעשה להנצל שלא יעבור על עשה דהשבתה לאחר שש ולא יעבור על לאו דב"י בפסח, אבל אם שורפו באש כדי שלא יעבור על עשה דהשבתה ולאו דב"י אז הוא מקיים מ"ע בפועל בשריפתו וכן אם בטלו לפרש"י ד' ב' ד"ה בבטול, דתשביתו שאמרה תורה היינו ביטול, אפשר שמקיים בזה מצות עשה בפועל וזה כונת הכלבו שהביאו הפוסקים, ותהי' מ"ע זו רשות שאם קיימה עשה מצוה ואם חיסר לא עבר על מצוה, וכן לרבנן כל שמבער החמץ מן העולם קיים מצוה אבל כשמפקירו או מוכרו לנכרי אין כאן קיום מצוה אלא הכשר מצוה שלא יעבור בזמנו על עשה דהשבתה, ועל ב"י, וכן אם אכלו קדם ו' שעות לא קיים בזה מצות השבתה דתשביתו היינו שלא כדרך אכילתו, כמש"כ תוס' כ"ח ב' ד"ה ר"ש, והא דאמר בגמ' לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו דלרבנן אכתי מצי לקיומי מצות תשביתו בהזרה לרוח ובהטלה לים אבל לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה לא מצי לקיומי מצות השבתה וע"כ יפקירנו או ימכרנו לנכרי או יאכלנו.
ודעת התוס' לעיל י"ב ב' ד"ה אימתי דלפני ו' שעות מודה ר"י דהשבתתו בכ"ד ואין במעשה זה מצוה בפועל אלא הכשר שלא יעבור עליו כשיגיע זמן איסור וכי פליגי ר"י ורבנן לאחר שש, והא דאמר לא מצא עצים יהא יושב ובטל אע"ג דע"כ צריך לבערו מן העולם משום אזהרת תשביתו י"ל דאית לי' תקנה להוציאו מרשותו ולהפקידו ביד נכרי לדעת הרמב"ן ז"ל דבזה אינו עובר מן התורה אבל מצות השבתה לא קיים בזה אלא הכשר מצוה הוא שלא יעבור מכאן ולהבא אבל כשמבערו מן העולם קיים מצות עשה דהשבתה והלכך לרבנן דהשבתתו בכל דבר חייב לזרותו לרוח ולהטילו לים משום מצות השבתה ולא סגי לי' במה שיפקידנו ביד נכרי דהתורה חייבתו להשבית החמץ מן העולם כשכבר היה בידו בזמן אסור ולר"י דמצותו בשריפה כל שאין לו עצים א"א לי' לקיומי מצות תשביתו ורשאי להפקידו ביד נכרי כדי להנצל מאיסור ב"י מכאן ולהבא ואינו חייב להטילו לים.
ולדעת החולקין על הרמב"ן דמוזהר הוא בב"י על חמץ שלו אפי' הוא מופקד ביד נכרי, וא"כ אין לו תקנה להנצל מב"י עד שיבערנו מן העולם י"ל דהא דאמר יהא יושב ובטל היינו שיבערנו מן העולם ע"י נכרי כיון שאין בביעורו מצוה בפועל אלא הכשר מצוה שלא יעבור בב"י מכאן ולהבא ובזה סגי אפי' ע"י קוף אבל לרבנן דהטלתו לים הוא מ"ע בפועל לא סגי להו עד שיעשה ישראל בר חיובא כמו כסוי הדם שאם יכסה ע"י נכרי לא קיים מצוה והוי ככסהו הרוח.
ומיהו אין הכרח מכאן דלרבנן מצות תשביתו דוקא בביעור מן העולם דאפי' אי נימא דלרבנן השבתתו בכ"ד המצילו מאיסור בל יראה ואפי' במפקידו אצל נכרי קיים מצות תשביתו שפיר קאמרי לי' רבנן לא מצא עצים כו' דאע"ג דאכתי צריך לעשות מעשה להנצל מאיסור בל יראה מ"מ לר"י לא קיים במעשה זו מצוה בפועל והיינו דפרכי לי' דכיון דמצות תשביתו חמורה דין הוא שיהא מצותה בכ"ד כדי שיוכל לקיימה לעולם ולא תתבטל אבל כשאתה אומר שמצותה דוקא בשרפה עשוי' להתבטל לפעמים כשלא מצא עצים.
ואפשר דיש להוכיח דלרבנן מצות תשביתו דוקא לבער מן העולם, מהא דאמר רבה כ"ח א' חמץ לשאר נהרות בעי פירור ולענין ב"י נראה דלכולי עלמא אפי' הטילו לים בעינה אינו עובר שוב בב"י והוי כנפלה עליו מפולת דתנן ל"א ב' דהוי כמבוער ועי' שם בר"ן דמה"ת א"צ ביטול, ועוד כיון דאי אפשר עוד למצוא החמץ הוי כחמץ אבוד דהוכיחו התוס' כ"א א' ד"ה ואי, דלא עבר עלי' בב"י ואי איתא דלרבנן כל מעשה המצילתו מאיסור ב"י הוא בכלל קיום מצוה דתשביתו למה בעי פרור א"ו דלרבנן נמי אין מצות תשביתו אלא בביעור החמץ מן העולם.
ומיהו י"ל דמדרבנן צריך פירור דאין זה ביעורו לכתחילה ע"י שיפיל עליו מפולת כדאמר ו' א' בעושה ביתו אוצר תוך ל' יום זקוק לבער ופירש"י הטעם דלכתחילה לא זהו ביעורו והיינו דלכתחילה החמירו חכמים שלא להחשיבו ע"י מפולת כמבוער מן העולם, ואין לומר דכונת רש"י משום דלכתחלה יש מצות תשביתו באפיסת החמץ מן העולם וע"י מפולת נהי דלא חשיב כיש לו חמץ לענין ב"י אבל החמץ אכתי קיים, ז"א דהא קודם הפסח רשאי למוכרו לנכרי כדאמר י"ג א' חמשית אמר לו צא ומוכרה, ומיהו לפירש"י דפלוגתא דר"י ורבנן לפני ו' שעות ע"כ לרבנן נמי מצות תשביתו בביעור מן העולם דוקא דאל"כ למה בעי פירור הא כיון שהטילו לים הוי אבודה ממנו ואינה מצוי' אצל כל אדם והוי הפקר גמור.
כ"ז ב' חזר ר"י ודנו דין אחר כו', לכאורה לא שינה ר"י רק ממדת ק"ו למדת מה מצינו, וקשה כיון דבאמת חמץ חמירא שישנו בבל יראה, א"כ הרי זה פרכא גם על מה מצינו דמפני דחמץ חמור דין הוא שלא להקל עליו בלא מצא עצים, ועוד בסוכה ל"ו ב' למה לא דן ר"י במה מצינו סוכה מלולב ואפשר דמתחלה דן ר"י מצות תשביתו ממצות ביעור נותר שלא תהא מצות תשביתו רק בשריפה ואם לא מצא עצים אין כאן מצות ביעור ואע"ג שהוא צריך לבערה מן העולם משום בל יראה מבערה גם ע"י נכרי שאין כאן מצוה במעשה הביעור שלא בשריפה, וזהו סופו להקל [וכן משמע דק"ו היינו לענין מצות תשביתו ולא משום איסור הנאה דלענין איסור הנאה לא שייך חומרא בזה דמוזהר בבל יראה דלא משום איסור הנאה הוא מוזהר בב"י], אבל מה שחזר ר"י ודן הוא ענין מחודש דאע"ג דתשביתו מצותו בכל ביעור מן העולם אבל יש כאן גם מצות ביעור משום שהוא איסורי הנאה ומוזהר עליו בבל תותירו ודין הוא שנלמדנו מנותר שיש כאן מצות שריפה משום ביעור איסורי הנאה ואם לא מצא עצים אין כאן מצוה זו אבל משבית בכל דבר משום מצות תשביתו הנאמר בפסח, שאינו מחמת איסור הנאה, והא דתנן תמורה ל"ג ב' חמץ בשריפה היינו מחמת איסורי הנאה וכהא דחזר ר"י ודן שהרי מתנ' שם בביעור איסורי הנאה קעסיק ועוד דמבואר התם דאפרן מותר ופי' תו' שם משום דנעשה מצותן ואי שריפתו משום תשביתו אבל מצד איסור הנאה א"צ ביעור א"כ דין הוא שיהא אפרו אסור, אלא ודאי שריפתו משום איסור הנאה, מיהו ר"י עצמו ס"ל דמשום תשביתו צריך שריפה כמו שדן בתחלה דלית לי' סברת חכמים תחלתו להחמיר וסופו להקל וכדאמר סוכה שם, והיינו דלא חזר בו ר"י שהרי זה שחזר ודן אינו אליבא דר"י אלא לרבנן קאמר [והא דאהדרו לו לדידך בקבורה היינו שאם תסכים לסברתנו דק"ו שסופו להקל אינו ק"ו לדידך דין הוא דהשבתתו בכל דבר, אבל ר"י סמיך אק"ו ולית לי' סברת חכמים בסופו להקל] ולפ"ז הא דאמר תמורה ל"ד א' דסתם לן תנא כר"י היינו במה שחזר ודן, וכמש"כ תו' סוכה שם, וא"כ לדידן טעון שריפה מחמת איסור הנאה אבל מצד חמץ השבתתו בכל דבר, מיהו הא דס"ל לר"ע ה' ב' אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו כק"ו דר"י ומשום מצות תשביתו דאי משום איסור הנאה לא שייך להוכיח דראשון היינו מעיו"ט דשפיר י"ל ביו"ט ומשום דלא אפשר בשריפה משבית בכל דבר [ומיהו לשיטת הפוסקים בסי' תמ"ו דאין מבער ביו"ט דכיון דמשהה בשביל לבער בשריפה כדינו אינו עובר לא משום ב"י ולא משום תשביתו שפיר י"ל דאפי' אי תשביתו בכל דבר מ"מ כיון דמצותו בשריפה משום איסור הנאה אינו מבערו ביו"ט אלא ממתין עד מוצאי יו"ט כדי לשרפו, מיהו עיקר שיטה זו צ"ע דהא אמר בגמ' דלמאן דאית לי' מתוך שורף ביו"ט, ומה שתירץ המ"א שם דדוקא אי ראשון היינו יו"ט אז שורף ביו"ט צ"ע דהא שפיר י"ל דר"ע קים לי' שאין איסור להמתין בשביל לקיים ביעורו כדינו ולא הקפידה תורה לבערו דוקא בראשון וכדינו אי אפשר לבערו ביו"ט כיון דאפשר להמתין למוצאי יו"ט ואין כאן מתוך, אלא ודאי משמע דשפיר שייך מתוך כיון דמצוה רמיא עלי' ואין ראוי לאסרו בשביל שאפשר להמתין]. [א"ה, עי' לעיל סי' קי"ח ס"ק ב', ז'].
מיהו הא דאמר לעיל כ"א ב' לא צריכא אלא לר"י כו' ופי' תו' דלר"י אפרן מותר משמע דלר"י עצמו אפרן מותר ואי ר"י משום תשביתו קאמר ולא משום איה"נ א"כ לר"י עצמו אפרן אסור וצ"ע.
כ"ח א' א"ת וחטאת העוף הבא על הספק כו', יש לעי' בחטאת העוף נהי דבהא שחדשה תורה שהוא כשר אע"ג שאינו מחויב בדבר, בזה ס"ל לר"י דאין בקרבן זה דין שריפה כשנפסל או כשהוא נתותר, מ"מ ליבעי שריפה מספק דלמא הוא חייב באמת חטאת העוף והוא קרבן חטאת העוף שבא על הודאי וטעון שריפה, ויש לעי' בחטאת העוף הבא על הספק כשנודע לו אח"כ שחייב בו אי צריך להביא אחר ובתו' כריתות כ"ג ב' ד"ה אם, מבואר דאם נודע לה שחייבת, מה"ת נאכל, אלמא דא"צ להביא אחרת. [א"ה, ע"ע חזו"א נגעים סי' י"ג ס"ק ח'].
ובענין א"ת פירש"י תמורה ל"ד שנודע לו קדם שנזרק הדם, ובסוגין משמע דכל פסול שאירע בו מיירי וכדפירש"י אפי' בנותר, ולכאורה לא שייך יוכיח אלא מפסול שאירע אחר זריקת הדם דשייך בל תותירו, ואפשר דלא שייך יוכיח אלא מנותר שהוא בבל תותירו עד שאירע בו חוב הביעור, ולהכי פרש"י נותר דאי נפסל קדם, שוב אין עליו בל תותירו ולא הוי דומיא דנותר ופסח, ועי' ח"ס או"ח קט"ז וצ"ע, ונראה דנותר דא"ת וכן כל פסול שאירע בו הרי הוא ככל קדשים פסולים לענין שהוא בלאו של פסולין לענין אכילה והקטרה ולענין שאם עלה לא ירד, ולחייב המעלה אותן בחוץ ולענין הוצאה מידי מעילה, אלא שאינו נשרף אלא נקבר, וכן בחטאת העוף במאי דשייך בי' וצ"ע.
כ"ח ב' תוד"ה ואידך, תימא לראב"י כו', דבריהם ז"ל צ"ע דלראב"י לא קשיא כלל לר"ש לקובעו חובה מנ"ל דאין ה"נ דליכא חובה, וראב"י כר"ש דקיי"ל כותי' דסתם לן תנא כותי' אף לראב"י וכדמסיק ואף רחב"י הדר בי', וסוגין כרבא לקמן ק"כ א' דאף לר"ש מצה בזה"ז דאוריתא וכדתניא כותי' שם וברייתא דהתם ע"כ כר"ש דנפקא לי' מבערב תאכלו מצות, דר"י מז' ימים תאכלו מצות נפקא, וכ"כ תו' לקמן שם, מיהו מה שהקשו תו' שם דראב"י כסברת ר"י ואנן קיי"ל כר"י לגבי ר"ש צ"ע דהא תרויהו ראב"י ורבא כר"ש, ואנן קיי"ל כר"ש דסתם לן תנא כותי', ואפשר דעתם כדעת הפוסקים דבדין לפני זמנו קיי"ל כר"י, דמשניות דלעיל י"א ב' כ"א א' משמע דאחר חצות אסור מה"ת בהנאה, וכן מימרא דרב במקדש מו' שעות ולמעלה וכמו שהאריכו הרז"ה והרמב"ן במלחמות, ואמנם ודאי קושיתם ראי' לדעת הפוסקים כר"ש גם לפני זמנו ולפיכך קאמר רבא מבערב תאכלו מצות וצ"ע.
כ"ט ב' תוד"ה רב אשי, מ"מ ימכרנו לנכרי, בפנ"י כתב לצדד שא"א למכור הקדש לנכרי שאין הנכרי בדין פדיון הקדש ונראה דאע"ג שאין הנכרי במצוות מ"מ יכול למכור חפצי הקדש לנכרי דאי איתא דאינו יכול למכור חפצי הקדש לנכרי שאין הקדש מתחלל ע"י נכרי כמו כן אין לקנות דבר להקדש מיד נכרי ולפורעו במעות הקדש שהרי אין המעות מתחללין ע"י הנכרי ובהדיא אמרינן ע"ז כ"ג דלרבנן לוקחין בהמה ואבני אפוד ופרה אדומה מיד נכרי ודוקא לר' אליעזר אמר שם דע"י תגרי דישראל זבין.
שם מכאן הוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר כו' וטעמא דב"י ניתק לעשה, עי' בשאג"א סי' פ"א שהרבה להקשות על דבריהם ועו"ק למה לא יעבור על עשה דתשביתו בכל שעה ושעה דמשהה וכן יש להקשות מהא דאמרו ז' א' הי' יושב בביהמ"ד כו' ואפשר דדברי ר"י אינן אלא לריה"ג דסבר חמץ בפסח מותר בהנאה ומבואר בדברי התוס' לעיל כ"ח ב' ד"ה ר"ש דמה"ת שרי לריה"ג להסיקו תחת תבשילו מעט מעט והיינו דמסתבר לי' לריה"ג דהא דאמרה תורה תשביתו היינו דרך הנאתו וכל שמשהה לו כדי ליהנות ממנו בשעת ביעורו אינו עובר בעשה דהשבתה בשהייתו והתו' הכא לא באו אלא לחדש דגם איסור ב"י לריה"ג אינו עובר כשמשהה ליהנות ממנו בביעורו דכיון דחשבינן לב"י לאו הנל"ע דתשביתו ש"מ דתרוייהו חד מלתא היא, וכמו שאינו עובר בעשה דתשביתו בשוהה ע"מ לבערו ה"נ אינו עובר על לאו דב"י וכ"ז מוכח מסוגין מדשרינן לישראל לפדות חמץ של הקדש ע"מ לבערו, ומיהו לדידן דקיי"ל דתוך הפסח אסור בהנאה מה"ת קם לי' בעשה דתשביתו באיסור ב"י בכל שעה ושעה ששוהה מלבער.
ומש"כ השאג"א שם לפרש סוגין דיפדה פחות פחות מכזית וחידש שם דבפחות מכזית אינו עובר על ב"י ואפי' איסור דרבנן ליכא יש לעי' דא"כ במפריש חלה בטומאה נמי איכא תקנה להפריש פחות מכזית דמה"ת אין לה שיעור והכא ליכא משום הפסד השבט ואפי' את"ל דלא מקילינן להפריש פחות מכשיעור אכתי איכא תקנה להקנות להרבה כהנים לכ"א פחות מכזית, עוד יש לעי' דהא סתם פחות מכזית, הוא פחות מש"פ כדמשמע מל' רש"י ל"ב ב' ד"ה דאית בה, וכש"כ הכא דלא חזי רק להסקה וא"א לפדות להקדש בפחות מש"פ [והרמ"ש שיחי' השיב דיכול לצרף שאר חפץ של הקדש עם החמץ ולפדותו בפרוטה, וש"י].
מג"א סי' ת"מ סק"א כ' דנכרי שהפקיד אצל ישראל וקבל עליו אחריות ובא הנכרי ליטול בפסח רשאי להניחו, ולמש"כ הש"א סי' פ"ג דאף לרבנן דהשבתתו בכ"ד מ"מ בעינן ביעור מן העולם א"כ א"א לי' להשיבו לנכרי דהא קאי עלי' בעשה דתשביתו שהוא ביעור מן העולם דוקא ומיהו למש"כ לעיל אין הכרח לדין זה דנהי דלר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודאי לא קיים מצות השבתה בהשבה לנכרי אבל לרבנן דהשבתתו בכ"ד קיים מצות השבתה בכל מעשה שעושה להוציא החמץ מרשותו ומה שאמרו חכמים מפרר וזורה לרוח ולא סגי בהוצאה מרשותו [לדעת הרמב"ן] היינו כדי שלא יעבור על איסור דרבנן אבל מה"ת שפיר י"ל דסגי בהוצאה מרשותו ומקיים בזה מצות השבתה ומה שהכריח הש"א שם מהא דפסחים ה' ב' דאמרו ש"מ דלא אמרינן מתוך כו' והקשה הא הוי שלא לצורך כלל דהא אפשר בהוצאה מרשותו היינו משום דר"ע כר"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולא סגי לי' אלא בשריפה, וכן הא דהוכיח דאי איתא דמצות תשביתו בכ"ד א"כ לריה"ג דחמץ מותר בהנאה יהא רשאי למכור לנכרי בפסח צ"ע מהיכא פסיקא לי' דלריה"ג אסור למכור לנכרי, אי ריה"ג כר"י ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ודאי אסור למוכרו אבל אי ס"ל כרבנן שפיר י"ל דרשאי למוכרו לנכרי בפסח, ומיהו בפקדון של נכרי שביד ישראל אפשר דאפי' לר"י א"צ לשורפו דהא קיי"ל גזל עכו"מ אסור מה"ת אם לא שמתרצה הנכרי למוכרו חייב לשחד את הנכרי בממונו שירשהו לשורפו, ולדעת התו' דב"י הוא לאו הנל"ע אפשר דאפי' לרבנן דהשבתתו בכ"ד אפי' אי נימא דא"צ ביעור מן העולם לרבנן מ"מ בהא דנוטלו הנכרי מידו נהי דלא עבר על מצות תשביתו מ"מ לא קיים מצוה בפועל דהא הוא לא עשה כלום ולא נתקן בזה ב"י שעבר כבר ולפיכך חייב הישראל להשתדל בביעורו מן העולם כדי לתקן לאו ב"י שעבר כבר.
א) ל"א א' תוד"ה ופייסי' כו', לכאורה נראה דדוקא פייסי' בזוזי אבל אי לקח ממנו שדהו יכול לומר שלמתי חובי שאני חייב לאבוכון, לב"ח דאבוכון כדין שיעבודא דר"נ, וכי היכי דאי הוי יהיב להו קרקע ליתמי בחובן הוי אתי ב"ח וטריף מניהו כדמסיק רבא, ה"נ רשאי בעצמו לשלם לב"ח, ורב"ח לא פליג אדרבא, והלכך נקט פייסי' בזוזי, והוי כגבו מטלטלין שאין ב"ח חוזר וגובה מהן, והלכך ע"כ של לוקח לקח הב"ח ולא משל יתמי, ואפשר דמיירי בדלא כתב לב"ח דאיקני, ובדלא כתב לי' דאיקני, אף בהגבהו הלוקח לב"ח קרקע, אינו יכול לומר דלקח הב"ח קרקע של יתמי, דכה"ג לא היה גובה מיתמי, דהו"ל לוה קנה והוריש, ואע"ג דשיעבודא דר"נ איכא אף בלוה אח"כ אף בדלא כתב דאיקני, מ"מ לא מהני שיעבודא דר"נ לגבות מיתמי, כמו דלא מהני שיעבודא דר"נ לגבות ממטלטלי, דכיון דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי, פקע שיעבודי' דראשון לגבי יתמי, וה"נ בקרקע בדלא כתב דאיקני, כיון דקרקע כהאי לא משתעבדי מיתמי, פקע שיעבודא דראשון, ועוד נראה, דאף אם קדם הלוקח והגבה שדה שלקח ליתמי בחובן, ואתי אח"כ ב"ח דראובן וטרפה מיתמי בחובו חוזרין היתומים וגובין מהלוקח את חובן, שהרי שדהו שנתן להן בחובן, טרפו מהן, והנותן שדה לב"ח הרי היא באחריותו בין לענין טריפת ב"ח דידי', ובין לענין טריפת ב"ח של מוכר הראשון שמכרו לו, וה"נ הרי טרפו מיתמי, מחמת חוב של מוכר הראשון דהיינו אבוהון, ואין הלוקח יכול לטעון, שלא טרפו כלל מחמת שיעבוד הראשון שהיה על השדה קדם שלקחה, אלא מחמת שיעבוד בתרא, כששבה השדה ליתמי מכח אבוהון ואישתעבדי, מחמת שכתב לי' דאיקני, כמו שאם היה מגבם שדה אחרת, היה הב"ח שב אליהן, ולא על הלוקח, כדין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח, וה"נ חשיבי יתמי כלקחו באחרונה, ז"א דכיון שאם יגבה הב"ח מחמת שיעבוד ראשון, אשתכח דלא הוי ליתמי כלל נכסי, כה"ג ליכא דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח, ובלא תקנת חכמים אי אפשר לומר דיגבה משיעבוד בתרא, כמו דלא אמרינן בכל ב"ח לאביי דאמר למפרע גובה, דלא יגבה אלא מכאן ולהבא, שהרי אילו לקח קרקע אחר הלואה לא היה גובה אלא מזמן לקיחה, וה"נ הרי פורעו בקרקע הנמצא בידו עתה, ומסלקו מחובו, וע"כ שסברא זו ליתא.
ב) ובנידון דידן אילו מת הב"ח והניח יתמי, והניח ב"ח, שלוה ממנו אחרי שהלוה לאבוהון, קדם שמכר אבוהון את השדה ללוקח, ולא כתב לי' דאיקני, ובאו יתמי ונטלו שדה מיתמי אותה השדה שנמכרה ללוקח והחזירה הלוקח ליתמי בחובן, חוזר ב"ח דב"ח על היתומים וגובה מהן כדין יתומים שגבו קרקע בחובת אבוהון, ולא מצו היתומין למימר אנן שיעבודא בתרא קמגבינן ששבה על השדה כששבה השדה לפרעון חוב הלוקח, ואילו קנה אבוהון קרקע והורישה וגבו יתמי דב"ח אותה השדה, לא היה ב"ח של אבוהון חוזר וגובה מהן כיון שלא היתה השדה, בעת שלוה אבוהון, ביד לוה של אבוהון, דליחול עלה שיעבודא דר"נ [ומיהו אפשר כיון דחל שיעבודא דר"נ, אף דליתא להאי שדה עדיין חוזר וגובה מהן].
ג) וראי' לכל מש"כ מהא דאמר כתובות צ"א ב', ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות כו' דינא הוא דאזיל שמעון כו', ואמאי נימא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וה"נ ב"ח דראובן גבי לי' מראובן מדין בנ"ח, אלא ודאי ליתא בהא תק"ח וב"ח דראובן גבי לי' משיעבוד ראשון ונמצא דאין כאן בנ"ח כלל, והכא נמי אי מת ב"ח דראובן חוזר בעל חוב דידי' וגובה מיתמי אע"ג דלא כתב לי' דאקני, ועל הדרך שנתבאר לעיל סק"ב, וכן לאביי הוי דידי' למפרע לכל מילי.
א) ל"ב א' דמעיקרא שויא ד' כו' כדמעיקרא משלם דלא גרע מגזלן כו', הקשה הגרע"א דהא מכל מקום נ"מ שאין משלם חולין שיעשו קדש אלא בזוז והשאר אינו תשלומי חולין שיעשו קדוש אלא בכל דבר כדין גזלן ותשלומיו חולין, והאמת שבגמ' משמע דאף אם לפי מדה משלם מ"מ אי מעיקרא שויא ד' צריך לשלם ד' כדין תשלומי אוכל תרומה בשוגג היינו מן החולין הראוין להיות קדש, וכ"ה בהדיא בתו' גיטין נ"ד א' ד"ה אכל, שכתבו דאפי' את"ל לפי מדה משלם לא מפטר אלא א"כ ישלם שיהא שוין להסיקה כשיעור תרומה טהורה כו' עכ"ל, ואם איתא שאינו משלם מן החולין אלא לפי המדה והשאר משלים בכל דבר א"כ לא נעשה תרומה אלא כפי המדה שאכל ושאר החולין טמאין נשארין חולין ויש לחשוב כפי מקח חולין טמאין עד שישלימו את דמי התרומה טהורה שאכל, ולשון תו' מבואר דכל תשלומי החולין נחשבין כפי מקחן להסקה ומבואר דכלן נעשין תרומה ואע"ג דלפי מדה משלם אלא שטעמא בעי מאי ענין תשלומי הכפרה לתשלומי דמי גזילה.
ב) ונראה דלכאורה י"ל מנ"ל דיכול לשלם לכהן שאכל תרומתו באותו שהוא מפריש דלמא אותו שהוא מפריש יש עליו חיוב נתינה וכי היכי שאינו יכול לסלק חובו בכל תרומה שהוא מפריש ה"נ נימא בזה דצריך להפריש לכפרה ולתתם לאיזה כהן שירצה ולכהן שאכל תרומתו ישלים בדמים, והנראה בקבלת חז"ל בפי' מצוה זו דכל שצריך לשלם לכהן בעד התרומה שאכל צריך לשלם בדבר הראוי להיות קדש דוקא והרשות לכהן לבלי לקבל דמים אחרים בתשלומיו ואם אכל תרומה קדם שבאת ליד כהן מפריש ונותן לכל כהן שירצה אפי' אם נימא דמזיק מתנות כהונה פטור [יעוין חולין ק"ל ב'] אבל אכל בשוגג חייב לשלם לשבט, ואם אכל תרומת עצמו מ"מ חייב להכניס לתרומה כל מה שאכל אלא שרשאי ליקח דמים כיון שאותן שאכל היו נמי שלו, וכן אם אכל של כהן ומחל לו הכהן מ"מ חייב להפריש [עי' תו' כתובות ל' ב'], והא דאמר הכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף זוזא משלם ד' היינו אפי' אם אכל תרומת עצמו דקים להו לחז"ל דמה שמחויב להכניס לתרומה לא גרע תשלומיו מתשלומי גזלן, וכ"מ מדכללה רחמנא תשלומי הגזילה בתשלומי הכפרה, אלא שמסתפקים שצריך שיהי' גם מדת התרומה שאכל באותן שמשלם, והא דאמר דלא גרע מגזלן אין פירושו דהא לא גרע והוא נתינת טעם אלא שפשיטא לי' דלא גרע מגזלן, [יש לבאר יותר דענין שיווי הערכיי החשיבה תורה בכמה דברים כמו במעילה שמשלם כשיווי הדבר שמעל בו ואף שהוקר הדבר בשעת תשלומין ולא ישלים להקדש את מה שחסר מהם, וכן באשם קבעה תורה קצבת השיווי ולא קבעה תורה ע"פ שארי הקצבות בגזרת המדות והמשקלות, [וכמו שקבעה תורה שיעור המנחות וכיו"ב] וכן לענין כל כ"ד נזקין העיקר בהן השיווי ולא המדה, ולזאת לא הסתפקו דגם הכא לענין תשלומי התרומה צריך להשלים השיווי ולא הסתפקו רק בהשלמת המדה].
ג) ויש להסתפק אם לפי מדה משלם, אם אכל תרומה של כהן אם צריך לשלם לו כל המדה או דלמא משלם לו לפי דמים והשאר נותן לכל כהן שירצה כמו חומש דתנן פ"ו דתרומות מ"ב, וכן נראה דלא חדית רחמנא אלא לשלם לו דמי היזקו בראוי לקדש והשאר אינו אלא בחיוב הפרשה ונתינה, ולפ"ז אף אם אכל תרומת עצמו ולא הפריש עד שעמד בד' מפריש זוז לעצמו והשאר נותן לכהן דכל שצריך לשלם יותר מגזלן יש עליו חיוב נתינה, ולפ"ז כשאכל תרומת חמץ דלא שויא מידי אם משלם לפי מדה צריך ליתנם לכהן, וכ"מ במתנ' דלא קתני משלם קרן לעצמו [יעוין בס' ים התלמוד ב"ק ס"ו שנתקשה בזה], ויעוין בתורע"א שם שהביא שנחלקו בירושלמי אם החולין שמפריש קדשי בהפרשה או בנתינה לכהן, ונראה דפלוגתתם באוכל תרומת כהן שחייב ליתן לו בחולין דוקא בזה ס"ל דלא קדוש עד שיתן לו אבל היכי דאכל תרומת עצמו ודאי קדשי בהפרשה ובתרומה שלא אתו ליד כהן צ"ע אי נחלקו בזה.
ד) במשל"מ פ"י מה"ת מסתפק אם לפי דמים משלם אי משלם דמי תרומה או דלמא שמין את התרומה כאילו היו חולין וצריך לשלם דמיהן, והביא דברי הר"ש שם מ"ד, שכ' אהא דגונב תרומה משלם תשלומי כפל דמי תרומה ופי' הר"ש שאין דמיהן יקרין משמע דבסיפא שמשלם קרן וחומש היינו דמי חולין, ובתורע"א הביא ראי' לדבריו מסוגין דלא קאמר נ"מ בסוגין בלא נשתנה השער שאם לפי דמים אינו משלם כ"א חולין בדמי תרומה, ולכאורה נראה מדבריהם שאם מעיקרא היו חולין ד' זוזי ולבסוף ג' ודמי תרומה לא נשתנו צריך לשלם בד' זוזי חולין ויהי' תרומה יותר ממה שאכל בין במדה בין בדמים וזה דבר בלי טעם, אבל נראה דכונתם דאף אם לפי דמים צריך שיהי' בתשלומיו דמי תרומה שאכל לאחר שנעשו תרומה וכן הדין נותן כיון שמשלם בתרומה, דאע"ג דנותן חולין מ"מ כיון שבאין לתורת תשלומיהן נעשו תרומה והלכך אם נשתנה דמי התרומה לזול ודמי חולין לא נשתנה צריך ליתן יותר חולין עד שיהי' לאחר שנעשו תרומה דמי תרומה שאכל ואם נשתנו ליוקר משלם פחות, ואם לא נשתנו תרומה אף שחולין נשתנו מ"מ משלם לפי מדה שאכל, ונראה שאין מחלוקת בזה דמה שפי' הר"ש דמי תרומה דתנן במתנ' היינו בזול משום דבסיפא משלם חולין ומפסיד מפני שנעשין תרומה אבל בכפל אינו מפסיד כלום שמשלם בתחלה דמי תרומה, ורש"י לא פי' כן דסוף סוף משלם תמיד דמי תרומה והלכך פירש בדמים והכל הולך אל מקום אחד.
ל"ג ב' ראשית ששיריה ניכרין, נראה דאף אם הפריש ממנה על עיסה שלא החמיצה לא הוי תרומה דהוי מפטור על החיוב, דלא חייבה תורה אלא בדגן המותרין באכילה או בהנאה אבל לא באסורה וכן לרנב"י היכי דאחמיץ במחובר אין תורמין ממקום אחר עליו, ובדרו"ח לא פי' כן עיי"ש, וצ"ע. [עי' בהגהות הרש"ש שם].
ל"ג א' וסך ידו בשמן של קדש, אין להקשות אפי' לכתחלה יהא שרי כדין לא אפשר ולא קמכוין וכדאמר גם לענין הקדש לעיל כ"ו א', י"ל דהכא קמכוין ונהנה בשעה שסך אלא שלא נתכוין מתחלה לכך, א"נ כיון שפגם שמן של קדש לא שייך אינו מכוין.
והא דהקשו אחרונים ז"ל הלא בכל איסורים נמי נהנה חייב אע"ג דהוא מתעסק, אפשר דדוקא בחלבים ועריות חשיב מעשה עברה אע"ג דהוא מתעסק דבהתעסקות לא נגרע מעשה עברה כיון דהמעשה עיקרה בהנאת הגוף במעשה המתועבה, אבל מעילה אין עיקרה בהנאת הגוף אלא אף בבקע בקרדום של הקדש וכיו"ב והלכך אף אם נהנה גופו אין המעילה משום הנאת הגוף והלכך אם הי' הדבר דרך התעסקות נגרע פעולת עברה והי' ראוי לפוטרו וצ"ע.
ל"ג ב' ששיריה ניכרין כו', אין הכונה שאין תרומה אלא א"כ מתירה את החולין ומפקעת איסור טבל, אבל הכא אי איסור טבל חייל על איסור חמץ, דהרי יש כאן היתר לאחר הפסח, ולענין לקוברו בין רשעים גמורים, ועוד נראה דלר"ה בדר"י אפי' אחמיץ כשהוא טבל, אלא טעמי' דבעינן היתר אכילה בשירים ואל"כ לא קרינן בו ראשית.
שם תוד"ה אמר, וי"ל דדוקא בטבל טמא כו', עי' מהרש"א ונראה כונתם דלפיכך כתבה תורה איסור כילוי בנוסח זה בב' תרומות כו', ולא כתבה תורה איסור כילוי בטבל סתם, משום דאי כתבה תורה סתם הוי מוקמינן לי' בטבל טהור דמפסיד לכהן תרומה הראוי' לאכילה שזו עיקר התרומה, אבל טבל טמא דלא חשיב כולי האי לא, ולפיכך כתבה תורה איסור כילוי בטבל טמא, ושמעינן דכש"כ טבל טהור, אבל אכתי לא שמעינן חמץ בפסח דהקפידה עליו תורה שלא יפסיד כהן חלקו, כיון דזה דבר שאינו תדיר ואין רצון התורה שימצא חמץ בפסח ואין ללומדו מטבל טמא, ובלא ילפותא אין לאסור הנאה של כילוי כיון שאין טבל מאיסורי הנאה, ועוד יש חילוק בין טבל טמא לטבל של חמץ בפסח, דטבל טמא חייב בתרומה אף אם יהא מותר בהנאה של כילוי דאכתי שיריה ניכרין לענין אכילה, אבל חמץ בפסח אם מותר בהנאה של כילוי פקע טבלו כיון שאין שיריה ניכרין, ואין לנו מקרא שיהא אסור בהנאה של כילוי וע"י זה יתחייב בתרומה ויחול עליו איסור טבל ואדרבה אמרינן כיון שאין לו שירים לאכילה פקע טבלו ואין לנו ריבויא לחייבו.
שם בגמ' דאי לא תימא הכי הא דתניא הא למה זה דומה כו', הק' הרש"ש לדעת הר"מ דמי פירות אין מקבלין טומאה תקשה לי' לנפשו תותים אף אי מבלע בליעי כי סחיט להו טהור כיון דמ"פ אין מק"ט כמו כן פקע טומאתן, [ואע"ג דגם איסור תרומה פקע מינייהו מה"ת מ"מ השתא כי אכיל להו קדם סחיטה שפיר קאכיל תרומה והרי לריב"נ דלפי מדה משלם חייב גם באוכל תרומה טמאה של תותים וענבים, ולר"ע נמי חשיב תרומה אף שאין לו דמים אלא דאין בו דין תשלומין שאמרה תורה באוכל תרומה בשוגג, כיון דהתשלומין הוא לפי דמים ואין לתותים וענבים טמאים של תרומה דמים, ואכתי אם אפשר לסוחטם ובשביל זה יש להם דמים עכשו קדם סחיטה שפיר יש לקיים בהן דין תשלומי תרומה, ואין לומר דאין לחייבו להכניס פירות הראוים להיות קדש כיון דלא חיסר מן הקדש כלום דאותן שאכל ג"כ לא נתקיים בהן מצות תרומה, דא"כ גם למ"ד לפי מדה משלם יפטר, ומדמחייב ריב"נ שמעינן דאף שלא הפסיד מצות תרומה חייב בתשלומין ומיהו י"ל דלמ"ד לפי דמים צריך שיהי' לו דמים בשביל תשמיש תרומה ולא בשביל חולין].
ואפשר דכיון דמדרבנן גם מי פירות אסורין לזרים הכא שנטמאו בתורת אוכל אסורין משום תרומה טמאה לאחר שסחט להו, שהרי גם בענבים דין הוא שיינן טהור כדין אוכל שנטמא ונמס למשקין כדתנן רפ"ג דטהרות אלא דהכא שעיקרו משקין אלא שבלוע באוכל כי סחיט להו נשארו בטומאתן כמו כן בתותים כיון דהחמירו חכמים למחשב להו אוכל או משקה אסירי, אע"ג דמ"פ טהורין אינם מקבלין טומאה אפי' מדרבנן, מ"מ אלו שנטמאו קדם דריכה אסורין מדרבנן אף אחר שנסחטו ויצאו לחוץ.
ואפשר דכשם שאסור לסחוט תמרים ותפוחים בתרומה טהורה [כמש"כ הר"מ פי"א מה"ת ה"ב] ה"נ בתרומה טמאה דקא מפקע לה מקדושת תרומה, אלא קוברה כמו שהיא.
מהא דאמרינן דתרומת תותים וענבים שנטמאו אין לו בהם הנאה, שמעינן דתרומה טמאה אסור להאכיל לבהמתו וכ"כ תו' ביצה כ"ז ב' מיהו קשה שהביאו סוגין ולא הזכירו שהדבר מבואר כאן בהדיא.
ל"ד א' תוד"ה טהרו, כיון דטהרו ישהה אותם בזריעה כדי לטהרה, לכאורה אינו מובן דהא קתני אסורין מלאכול, וכבר נתקשו בזה מהרש"ל ומהרש"א בשבת שם, ונראה דבין לטעמא דהיסה"ד בין לטעמא דמעלה עשו בתרומה וקדשים דאין זריעה מועלת להם היינו דוקא בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה לא שייך היסח הדעת ולא מעלה דקדשים דהטמאים כבר אזלו לה והגידולין אחריני נינהו והלכך שפיר קשיא להו בדבר שזרעו כלה.
שם תוד"ה פסול, ואמאי אין מותר לשורפו מיד כשמסיח דעתו הימנו, צ"ע כיון דהיסה"ד פסול הגוף הוי ולא טומאה הו"ל כאיסור בעלמא ולר"ל לעיל ט"ו א' פליג ר' יוסי אף אחר שש דאין שורפין טהורה עם הטמאה ולא מדמינן איסור לטומאה וה"נ הפסולה מחמת היסה"ד אסור לטמאותה, ולר' יוחנן שם דאית לי' ומודה ר' יוסי בשבע דשורפין טהורה עם הטמאה הלא אית לי' הכא דהיסה"ד פסול טומאה.
שם בגמ' ל"ל עיבור צורה, הקשה מהרש"א היאך מרצה ציץ על הטמא הא כל טמא הוי היסה"ד כמש"כ רש"י ד"ה היסה"ד ותירץ כיון דהיסה"ד משום טומאה הוא מרצה ציץ, וקשה דא"כ נילף מהכא דציץ מרצה על היסה"ד ומה עדיף היסה"ד הבא מחמת טומאה משאר היסה"ד, ונראה דאין זה הכרח דכשנטמא מסיח דעתו ממנו אלא רובא הכי הוי והלכך אסרו בשתילי תרומה, והא דמרצה ציץ הוא כשלא הסיח דעתו הימנו, ונראה דלמאי דמסיק ר' ירמי' לקמן דטעמא משום דאין זריעה לתרומה הדרינן מהא דאמר דכיון שנטמאו חשיב היסה"ד, וכן משמע מל' הגמ' דאמר אמריתו שמעתתא דמחשכן ואי איתא דזה אמת דלר"ל יש כאן משום היסה"ד א"כ שמעתתא דרב ששת אמת אלא דרב יוסף {א"ה, נדצ"ל ר' ירמיה} הוסיף טעמא לר' יוחנן ומאי שמעתתא דמחשכן היא, וכ"מ מל' רש"י ד"ה שמעתתא.
ועוד נראה דמעיקר מימרא דר"ל משמי' דר' אושעיא מוכיח ר' ירמי' דלא חשיב היסה"ד דהא דאמר הקדישן ואח"כ השיקן טמאין לאו טמאין ממש קאמר שמטמאין אחרים בנגיעתן אלא טמאין להקרבה קאמר דלענין הקרבה חשיבי כטמאין משום מעלת קדשים [וכמו דאמרינן בתרומה טהורין מלטמא ואסורין מלאכול ותרומה וקדשים כהדדי נינהו למאי דקיימינן השתא, וכ"מ בל' רש"י ד"ה לא שמיע לכו] ואי איתא דחשיב היסה"ד למה לי' למימר משום איסור טומאה מדרבנן תיפוק לי' משום פסול היסה"ד דאורייתא אלא ודאי לא חשיב היסה"ד.
והא דמי החג מקבלין טומאה אע"ג דקיי"ל כעדותו של יוסי בן יועזר דמשקי בי מטבחיא דכן, ואין לומר דאיירי בנטמאו בחוץ וכדאמר לעיל י"ז א' נטמא בחוץ והכניסן לפנים טמאים דהא מבעיא לי' לקמן הקדישן בכלי קאמר אבל כו' ואין כלי שרת מקדש אלא בפנים כדתנן בזבחים פ"ח א' וכולן אין מקדשין אלא בקודש, וכ"ת דהוציאו אח"כ לחוץ ונטמא דא"כ איפסיל ביוצא כמש"כ תוס' סוכה נ' א' ד"ה ואי, וא"ת כיון דבקדושת כלי כו' וי"ל ודאי דבאותן מועיל קדוש כלי כו', ונראה דמי החג אין דינן כמשקה מטבחיא אלא כמשקה מדבחיא ולכו"ע דמשקה מדבחיא טומאת עצמן יש להן כדאמר י"ז א' [א"ה, ע"ע חזו"א טהרות סי' א' סוס"ק ט"ז].
ויש לעי' במי חג כי נטמאו מאי הוי הא קרבן צבור הוא ודוחה את הטומאה, וצ"ל דס"ל דחוי' היא בצבור והלכך אי יכול להביא אחרת תחתיה מביא כדאמר יומא ז' א', ומיהו לפמש"כ תו' שם ד"ה מכלל אף למ"ד טומאה דחוי' אין אומרים הבא אחרת תחתיה בדאיכא רצוי ציץ, וצ"ל בשאינו על מצחו א"נ בנשבר הציץ, והר"מ ז"ל פ"ו מא"מ ה"ו כ' ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו, ואם כונת הר"מ מדין דחי' קשה דהא קיי"ל בכל טמאין שאם הקטיר הורצה אפי' בקרבן יחיד וכש"כ בקרבן ציבור וע"כ דלא מקרי דחוי כיון דלא נדחה מעולם מלרצות בדיעבד וגם בסוגין מוכח דלא חשיב דחוי דא"כ ל"ל למימר משום מעלה דאין זריעה להקדש תיפו"ל משום שהוא נדחה וע"כ כונת הר"מ נמי משום מעלה אלא שצריך טעם למה שנה לה הר"מ בלשון דחי', וכן בפי"א מה' תרומות הכ"ג שנה לדין זה בל' דחי'.
ל"ה א' חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו כו', מלשון הגמרא והפוסקים משמע דא"צ עשיית המצה לשמה, אלא שצריך מצה של לילה שימור מחימוץ ולא די במה שיראה שלא הכסיפה פניה, אלא שצריך שימור מעת לישה ואילך שלא תבוא לידי חימוץ, וליש פוסקים משעת קצירה, מיהו אין השמירה חשובה שמירה אלא אם משמרה לשם מצה של פסח, אבל אם משמרה לשם מצות תודה לא חשיב שימור, ואם משמרה שיהנה בה בפסח נראה דלא חשיב שימור, אמנם אם משמרה לאוכלה בפסח בשאר הימים אפשר דחשיב שימור, מיהו בסתמא דאופה מצות בשימור חשיב כמשמר לשם מצות מצוה, וכדאמר בחלות תודה שעשאן למכור בשוק יוצא ידי חובתו דאימלוכי אימלך אי לא מזדבן איפוק בי' אנא וכש"כ כשאופה לפסח דמסתמא דעתו שאם ירצה יאכלן למצוה, וכן מוכח מהא דתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה אדם יוצא בהן יד"ח בפסח וע"כ בסתמא איירי, וכ"כ המ"ב סי' ת"ס בבה"ל בשם הריטב"א דסתמא כלשמה, ולענין אם אופה עכו"מ וישראל עומד ע"ג עי' בטור סי' ת"ס, ונראה לכאורה לדעת המתירין משום דעיקר הוא השימור, והמחמירין ס"ל דהעושה צריך להיות המשמר, אבל דעת הרשב"א המצדד להכשיר בעומד ע"ג היינו במצווהו שיעשה לשם מצה, אבל לדעת ר"ה גאון א"צ כלל שיצוהו שיעשה לשם מצה אלא המשמר הוא המכוין, והא דאמר חולין ד' א' מ"ד אין בקיאין בשימור היינו שלא יעשה שימור אלא יניח העיסה ויראה אח"כ אם לא הכסיפה פניה או שמא לקח בצקות של נכרים, מיהו לפי' תוס' שם א"א לומר כן, וראי' דעיקר הוא השימור מהא דכתב השאילתות שאם הביא נכרי החטין לא חשיב שמורה, וכתבו הפוסקים דכל המצות צריך שימור לכתחלה, ובראשונים לא הוזכר רק שימור ולא הוזכר כלל לשמה משום דמצותו הוא שימור, וסתם שימור הוא למצותו.
ל"ו ב' תוד"ה פרט, והא דאמרינן בסמוך כו' מדפטר כו', קושיתם לר"ל לק' דר"י מוקי לה כשאפאן בחמה אבל אפאן באילפס חייבין אבל לר"ל דאפאן באילפס פטורין צ"ל דהכא איירי בבלילתן עבה דמודה ר"ל, ומש"כ א"נ הכא בדהדר אפי' בתנור למאי דמסקו מסוגיא דיבמות דבבלילתו רכה ואפי' בתנור חשיב לחם עוני והכא בבלילתו עבה באמת א"צ אפי' בתנור דמודה ר"ל בבלילתו עבה דמעשה אילפס חייבין אלא כונתם דמסוגין אין להוכיח דמודה ר"ל בבלילתו עבה.
ל"ז ב' תוד"ה ות"ק, אע"ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם, יש לעי' א"כ תקשה למאי דמסיק תברא מי ששנה זו לא שנה זו ות"ק מחייב אליבא דב"ה בין המעיסה בין החליטה ותנא בתרא פוטר אליבא דב"ה בשתיהן תקשה ממ"נ אי תתאי גבר המעיסה תפטור בין בשיעור מצומצם בין בשיעור מרווח אבל בחליטה נהי דבשיעור מצומצם תפטור אבל בשיעור מרובה דאיכא שיעור חלה זולת כדי קליפה המבושל יהא חייב ואי סבר עילאה גבר חליטה תפטור ומעיסה תחייב בשיעור מרובה, וברייתא סתמא קתני בין בשיעור מצומצם בין בשיעור מרובה, ונראה דבאמת אין הבישול מבטל את העיסה משם לחם דהא בבלילתו עבה לכו"ע מחייב כמש"כ התו' בסמוך אלא דבבלילתו רכה לאו שם לחם עלה והלכך אין חילוק בין המעיסה להחליטה, ובאמת אפי' בללה בצונן נמי בכלל מעשה אילפס הן אלא שאינה מיתקנה בצונן לאילפס רק ע"י חמים להכי נקט מעיסה וחליטה, אבל עיקרה מפני שאינה ראוי' לתנור אלא לאילפס כמש"כ תו' בסמוך ד"ה לחם, ולפ"ז י"ל הא דפריך מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה, כיון דאין הבישול מבטל שם לחם אלא רכות הבלילה, וקו' התוספות צ"ע.
שם תוד"ה אמר לך, ללישנא דאמרי לה כו', מדבריהם מבואר דהאי אמרי לה אינו מן הברייתא אלא פלוגתא דאמוראי בגירסת הברייתא.
ל"ח א' מנה"מ אמר רבה כו', נראה דרקיקי נזיר קשיא לי' דאפשר להביאן בע"פ ולקיים בהן מצות אכילת מצה בלילה אבל חלות תודה שאין מביאין בעה"פ והוא אופה אותן בי"ג ודאי אף אם לא הקריבן אינן ראוין למצות מצוה של פסח שהרי היתה דעתו שלא לקיימן בליל פסח, ואף דבלשון הברייתא הוזכרו גם חלות תודה משום דקושטא דמלתא דגם חלות תודה אימעטו מקרא אף אם היו מביאין תודה בעה"פ, ועוד דבפסח שני נמי פסולין וכמש"כ בחזו"א [א"ה, לק' ד"ה ל"ח ב'] [מיהו אפשר דבפסח שני לא מפסל כיון דבראשון אין פסולו רק משום ראוי לז' וצ"ע בזה] ולהאמור שפיר יליף המרדכי דאופין מצות מצוה בי"ג דסתמא דמתנ' דקתני עשאן למכור בשוק יוצאין בהן קאי גם על חלות תודה אע"ג דאין אפייתן אלא בי"ג, ול"ק מה שהקשינו בהגהות שם [א"ה, לק' ד"ה ל"ח ב'].
שם תוד"ה אתיא, כגון אם הוא כו' ישראל עני, מבואר מדבריהם דישראל עני מפריש מ"ע ומעכבו לעצמו, ותמה הש"א סי' צ"ז שזה נגד גמרא ערוכה חולין קל"א ב' שאפי' עני שבישראל מוציאין ממנו מעשר עני ויליף לי' התם גז"ש לגר לגר מלקט דדרשינן לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו ומשנה שלמה פאה פ"ה מ"ה שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה כו' ושם המקבל שדה לקצור אסור כו' במעשר עני, אמנם בנדרים פ"ד ב' אמר בהדיא ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מעשר עני משום דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני ושקיל להו לית לי' פסידא, וקשה מאי מהני הפקר נכסיו כיון דגם עני מוזהר על שלו וע"כ צ"ל דכל שאינו בעלים בשעת לקיחתו המעשר עני שרי לי' למזכי בהו וה"ה בלקט שכחה ופאה והפקיר שדהו מותר לו לזכות בלקט שכחה ופאה שנתן, וכן מבואר בהדיא בשטמ"ק ב"מ ט' ב' דאפילו בעל השדה אית לי' מיגו דאי בעי מפקר נכסי' [והריטב"א כתב שם דאף אם יפקיר שדהו עדיין אסור בפאה שלה כיון שהי' בעלים בשעה שנעשה פאה דמרבינן לה מתעזב יתירא כי היכא דמרבינן מפקיר כרמו והשכים ובצרו [ב"ק צ"ד] ומבואר דבמעשר עני מהני הפקר], איברא יש לתמוה דזהו נגד משנה מפורשת בפאה שם דתנן המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני, והרי התם כיון שקצר את השדה הרי כלתה אריסותו ושוב אין לו בשדה כלום ולמה אסור בלקט שכחה ופאה דידה, ועי' חולין קל"ח א' הא צאנו לגוז חייב אמאי הא כל חד וחד בתר גיזה נפקא לי' מרשותי' כו' כגון שהקנה לו כל שלשים יום, ואפשר דה"נ במקבל שדה לקצור בקבלו באריסות שיש לו עדיין בשדה למשטח בה הפרי, ואין להקשות אדתני סיפא אם אמר לו מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט כו' ליתני דאפי' במקבל אם אין לו בשדה אחר קצירה מותר בלקט וי"ל דמלתא פסיקתא נקט, וכן צ"ל ע"כ בהא דמשני בחולין שם כגון שהקנה כו' ותיקשי אדתני במתני' הלוקח גז צאנו כו' פטור לישמעינן צאנו לגזוז נמי יפטור אלא מלתא פסיקתא נקט, ולדעת הריטב"א ניחא בפשיטות דבלקט שכחה ופאה כיון שהי' בעלים בשעה שנעשה לקט אף שהפקיר שדהו אח"כ אסור בלקט שלה.
ולפ"ז שפיר משכ"ל טבול למעשר עני ביד עני דחשיב לכם כגון שהפקיר או מכר שדהו דאז יכול לזכות בעצמו מעשר עני, ומיהו נראה דדין מ"ע אינו תלוי בשדה כיון דחיוב מעשר הוא בתלוש וכל שהכרי שלו חשיב בעלים והרי הוא בכלל דרשא דדרשינן להזהיר עני על שלו, וכן מוכח בהדיא בירושלמי ספ"ק דפאה [הובא בקו"א של הש"א שם] דדוקא בהוטבל ביד המוכר פליגי רבי ור"י הנשיא אבל אם הוטבל ביד העני הלוקח חייב ליתן מ"ע לכו"ע, וצ"ל לפ"ז דהא דאמר בנדרים שם דאי בעי מפקר נכסי' היינו כיון שמפקיר גם את הכרי מותר לו ליטול מעשר עני דידי' כיון שאין הכרי שלו עכשו, ואפשר דגם בלקט שכחה ופאה לא בהפקר השדה תליא כ"א בהפקר של הקמה תליא שהלקט ניתן מהם.
ולהאמור עדיין דברי התוס' קשים דלא יתכן שיהי' טבל טבול למ"ע ביד עני שיהא חשוב שלו דכיון דהטבל שלו מוציאין ממנו מ"ע, ומיהו יתכנו דבריהם בלקח טבל שכבר נתמרח דאז אינו חייב ליתן מ"ע וכדאמר בירו', ומשה"ק בקו"א שם דא"כ הפרשה נמי לא ליבעי, ז"א דלעולם בעי קריאת שם וכל שלא קרא עליהן שם הרי זה טבל וגם אין טעם הירו' משום דחשיב כאילו הקנה לו בעה"ב מ"ע אלא דלא מרבינן עני על שלו אלא אם חל החיוב בידו אבל אם חל החיוב ביד עשיר ואח"כ בא לידי עני יכול העני לעכב לעצמו, עוד מש"ל בעני האוכל משל בעה"ב ואף שאוכל משל בעה"ב יצא כיון שהן שלו לכלותן ועדיף ממ"ש דהכא ממון הדיוט הוא וגם רשאי ליטול מ"ע כיון שאוכל משל בעה"ב וכדאמר נדרים ל"ד ב' לאפוקי דאי אזמני' עלי'. [א"ה, וע"ע חזו"א דמאי סי' ט' סק"ג].
ל"ח ב' יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה כו', ר"ל אפי' אם יחשוב לאכלו בליל פסח ולקיים בו מצות אכילת קדשים ואכילת מצה לא חשיבא אפי' לשמה דכל שהוא זקוק לעשותו מצה בשביל מצוה אחרת לא נתרוקנה כל מחשבתו לשם מצה ולא חשיב לשמה והלכך אפי' נמלך ולא קדשן ואוכלן בליל פסח אין יוצא בהן, ולר"י היה אפשר למחשב ב' מחשבות אלא הכא מחשבת תודה מפסדת מחשבת מצה שאין נאכל לז' ימים, והלכך אף דלא אקדשן אין יוצא בהן, והא דפריך ות"ל מלחם עוני לתרויהו פריך דלמה להו לחדש דבעינן ראוי' לז' לר"י או דעירוב מחשבות הוי חסרון לשמה לרבה ת"ל שאין כאן מחשבת לשמה משום לחם עוני, והלכך אפי' נמלך ולא אקדשינהו אין יוצאין בהן וכמש"כ תו' לעיל ד"ה חלות, ואם אפאן לשם מצה ונמלך והקדישן ושחט עליהן הזבח לרבה יוצאין בהן כיון דמשום ראוי' לז' לית לי' ולר"י אין יוצאין בהן משום שאין ראוין לז', ולהאמור עשאן לעצמו אף בלא הקדישן אין יוצאין בהן לכו"ע, ועשאן למכור ולא מצא לוקחין יוצא בהן אבל מכרן והלוקח שחט עליהן זבח לר"י ודאי אין יוצאין בהן ולרבה אפשר דיוצא בהן שהרי חשב גם למצות פסח, ואפשר דגם לרבה לא יצא דלצד ההקדש אין כאן מחשבה לשם מצה, וכ"ז לריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים אבל לרבנן אין יוצא בחלות תודה לעולם משום חסרון לכם, ומש"כ תו' דבסוגין הו"מ למפרך ות"ל משום דבעינן מצתכם היינו למאי דמוקי לה דלא כריה"ג דאית לי' דרשה דנאכל באנינות ורבנן דריה"ג אית להו קק"ל ממון גבוה ואע"ג די"ל דלענין קדשים קלים ממון בעלים אית להו כריה"ג מ"מ הו"ל בגמ' לפרש אלא משום דדין מצתכם אינו אלא מימרא דאמוראי לא חש למפרך ולתרץ, וכל מש"כ בזה בנו"ב תנינא או"ח סי' פ"ב תמוה.
והנה משנתנו תני חדא דאית בה תרתי מתחלה אשמעינן דאין יוצאין בחלות תודה הנאכלין בקדושת תודה ואחרי שידענו זה כל העושה חלות תודה יודע שלא יצא בהן יד"ח מצה, ואז צריכין אנו לדעת מה דינן אם לא הוקדשו והוא רוצה לאכלן בפסח לשם מצה, וע"ז קתני שאם עשאן לעצמו שאין דעתו לחזור אין כאן מחשבה לשם מצה אבל עשאן למכור סתמו דעתו גם לשם מצה אם לא ימכור, ולא יתכן לפרש דמשנתנו דוקא בחשב לצאת בהן ידי מצה ואיירי בטועה שלא ידע שאין יוצאין בחלות תודה, אבל בידע שאין יוצאין בהן ולא חשב עליהן לשם מצה כלל אף בעשאן למכור אינו יוצא בהן, דאין דרך למתני סתמא וקאי דוקא על הטועה.
ויש לעי' איך יתכן לדון אם יוצא ידי מצה בחלות תודה הלא אין מביאין תודה בי"ד כדאמר לעיל י"ג ב' וכשעושה חלות תודה הלא יודע שאינן ראוין לליל פסח ואף אם אירע שהקריבו אכתי אין כאן לשמה בשעת אפיה, ואין לומר כר"ש דמביאין קדשים לבית הפסול דהא אמר זבחים ע"ו ב' דדוקא לתקוני גברא שרי ר"ש וכדאמר מנחות ק"ה ב', וי"ל דמש"ל בפסח שני והפסול לראשון פסול לשני, ולשון המרדכי ספ"ק צע"ג [א"ה, עי' לעיל ד"ה ל"ח א'].
בנו"ב או"ח סי' כ"ב כתב דאי נוקשה דרבנן ע"כ מים ומי פירות חמץ גמור דאל"כ לא מש"ל איסור חמץ במנחות שהרי יש בהן שמן ומים, ופשטא לא משמע הכי שהרי ר"ל אמר ל"ה א' דמים ומ"פ אין בו כרת ומסקנת אמוראי בתראי כן שהרי ר"פ ור"ה בדר"י קבלו מרב אידי ב"א, וא"כ הדין נותן דנוקשה דאורייתא, והרבה פוסקים ס"ל דהלכה כסתם מתנ' מ"ח ב' דשיאור האוכלו פטור, ונראה דמש"ל חמץ גמור במנחה בהיו המים מרובים על השמן ובזה הוי חמץ גמור כמש"כ במ"ב סי' תס"ב בבה"ל בשם הפר"מ, ועוד מש"ל בהחמיץ קדם שנתן השמן דקיי"ל כרב מנחות ח' א' מנחה קדושה בלא שמן כמש"כ בס' ל"ה שם ואף את"ל דמ"מ אינו חייב על חימוצו מ"מ אם כבר הקדיש שמן ולבונה בכלי אחר ודאי חייב על חימוצו ובכלי אחד נמי מש"ל בגבלה במים ונתן השמן באותו כלי ולא בלל עדיין ואף לאחר בלילה מש"ל צריד שלא הגיע אליהם השמן ואף שירים מש"ל בלא בלל דהא אם לא בלל כשר או בנשאר צריד בלא שמן, ועוד נראה דאם נתן שאור בתוך עיסה שנלושה במים ושמן והחמיצה בזמן קצר וחברתה שלא נתן לתוכה שאור לא החמיצה וזה מוכיח כי נתחמצה מן השאור וכההיא דתנן מ"ו א' בצק החרש כו', ויש עוד עיסה שנלושה במים ושאור והחמיצה וזה מוכיח שהשמן לא הוסיף בחימוצה והו"ל זה יכול וזה אינו יכול והוי חמץ גמור, ולפ"ז מש"ל בהחמיצה בשאור, ומנחת נסכים מנחות נ"ז א' א"א בשאור שממצה המים למנחה. [א"ה, עי' לעיל סי' קי"ז סק"ג].
ל"ט א' מאי דעתך דמרירין טפי כו', מבואר דעיקר המצוה להטעים מרירתא ולפיכך מן המובחר שיהא מרירא טפי ואמר לקמן כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שאין בו כו' ולקמן קט"ו ב' לא נשהי אינש מרור בחרוסת כו' ובעינן טעם מרור וליכא ושם בלע מרור לא יצא ויש גורסין יצא משום דטעים טעם מרור גם בבליעה אבל בלע מצה ומרור לא יצא ופרש"י משום דלא טעים טעם מרור, ויש לעי' דאמר בירו' בסוגין התיבון והרי חזרת מתוק הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק ר"ח בשם ר"ה כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר כו' ומשמע לכאורה דיוצאין בחזרת שלקטה בעודה מתוק משום שסופה מר, וקשה דא"כ בחזרת הדין נותן דמותר לשהויי בחרוסת ויוצאין בה בבלע מצה ומרור ויוצאין בה בכבושין, ועוד מנ"ל דיוצאין בה במתוק הלא מדיוצאין בשאר ירקות שתחלתן מר חזינן דעיקר המצוה לזכר המרירות אע"ג שאין בהן זכר של תחלתן מתוק ומנ"ל לצאת במתוק והרי התורה אמרה על מרורים יאכלוהו, ועוד מנ"ל בגמ' לפרש משנתנו דיוצאין בחזרת בעודו מתוק, ועוד ר"א ברי' דרבא דלא ידע טעם דחזרת איך ניחא לי' דינא דחזרת וע"כ היה סבור דאין יוצאין בתחלתו ואין סברא שלא ידע עיקר הדין דיוצאין במתוק, ולכן נראה דגם בירו' סבור שאין יוצאין בחזרת עד שיפול בו המרירות אלא דקשיא לי' כיון שנגמר פריו ועדיין אינו מרור ואין יוצאין בו הוי לן למעוטי שאינו בכלל מרורים דקרא וצריך לאכול דבר שמתחלתו ועד סופו מר וזה מרמז טפי על מרירות השיעבוד, ומשני דאדרבה במה שתחלתו מתוק וסופו מר נזכר טפי שיעבוד מצרים ולעולם אין יוצאין בו אלא בשכבר נפול בו המרירות, והא דאמר הרי אינו קרוי חזרת אלא מתוק אפשר דר"ל דעיקר שימוש החזרת הוא קדם שהומרר וחזרת שנקרא בפיות בני אדם ושמשמשין בו הוא המתוק ולפיכך מסתבר שאינו בכלל מרורים דקרא, והנה הח"צ סי' קי"ט כתב דהוא סאלאט בלע"ז וצריך ליזהר שלא לצאת בו עד שיתמרר ובסופו הוא מר כלענה כמש"כ הח"צ שם וצריך ליקח קדם שיתמרר כל כך.
ל"ט ב' מתנ' אבל חולטין, למאי דקיי"ל תתאי גבר לכאורה לא מהני מוגלשין ע"ג קמח וכמש"כ תוס' לעיל ל"ז ב' ד"ה ות"ק.
מ' ב' תו' ד"ה האילפס, ואם עירו רותחין על התרנגולת כו', נראה דאם הערו צונן לח על גשם חם אע"ג דתתאי גבר מ"מ אין הצונן שנתחמם עכשו מבשל את הגשם אלא מבליע בכלו, ונפקא מינה לענין תרנגולת רותחת שלא נצלה כל צורכה ושפכו עליה מים צוננים לא אמרי' דחשיב כנתבשלה בלא מליחה [והוי כדין כבוש סי' ס"ט סט"ו דאם לא יצא כל דמו וחזר מהני לי' מליחה לכו"ע כמו שבאר הגרע"א בגליון שם], ולפ"ז אי שפכו עליה רותחין והיא רותחת יש להסתפק דאפשר דהכא לכו"ע אף העליון מבשל דכיון דליכא תתאי דמצנן לה לכו"ע גם העליון מבשל, ואי עירוי ככלי ראשון חשיב בישול, אבל אי עירוי לא חשיב בישול אלא בכדי קליפה, והא דאמר רב עילאה גבר היינו לענין דמבליע בכלו, הכא דשניהם חמים ג"כ לא נאסרה התרנגולת ומהני לה מליחה [ועי' בגליון הגרע"א שם על דברי הש"ך ס"ק ס"ד ד"ה דהכא, דאם התחתון חם בחום מליחה והעליון רותח אוסר בכלו מן הדין ולא פי' טעמו, אבל נראה כונתו כיון דאין התחתון מצנן לכו"ע העליון מבליע בכלו], וכן בכלי איסור הבא להגעילו והחמו ריקן עד שיד סולדת ושפך עליו מים רותחים מכלי ראשון אי עירוי ככלי שני לא חשיב הגעלה דמה שהמים מתחממים מדופני הכלי לא חשיב הגעלה אע"ג דתתאי גבר מ"מ לא חשיב כהגעלה כיון שהמים אין להם חום מחמת עצמן אלא מה שקבלו מהקדירה [אם לא שהמים מרתיחים דאז אפשר דחשיב המתכת כגחלת עצמה וצ"ע] ומה שהמים חמים מכלי ראשון ג"כ לא מהני אי עירוי ככלי שני, ולפ"ז יש לפרש כונתם מהא דע"ז דאמר כבולעו כך פולטו, היינו דהתם הוי עירוי מכלי ראשון ונופל על שפתו ג"כ חם, ומ"מ לא חשיב ככלי ראשון לענין הגעלה לא מחמת חום היורה ולא מחמת חום המים, ואע"ג דהן אצל האש מ"מ כשהמים שוטפים מבחוץ ואין להם הנחה לא חשיב כמים תוך הקדירה אצל האש, אבל אי עירוי ככלי ראשון הכא חשיב הגעלה גמורה, ודעת תו' דאפי' קדירה שבשל בה על האש מהני הגעלה בכלי ראשון וא"צ על האש, והובא דעת זו בטור יו"ד סי' קכ"א [ותימא על התה"ד סי' קל"א שדן דליכא מאן דסבר הכי] ועי' לעיל ל' ב' מגעילן ברותחין ובכלי ראשון ובר"ן שם.
מ"ד א' אי בעיני' כו' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קשטר כו', לכאורה נראה דזהו שיעורו אם נתערב מין בשאינו מינו ויש בעירובו ממשו של איסור, אם יש בו באיסור כזית בכדי אכילת פרס אינו בטל האיסור ברוב ההיתר, ואם אכל פרס לוקה ואם אכל פחות מפרס אינו לוקה אבל אסור מן התורה כדין חצי שיעור בעין אבל אם אין בתערובות כזית בכא"פ אז בטל האיסור ברוב, והאי כותח הבבלי שיש בו כזית חמץ בכדי ג' ביצים, כיון דאין דרך אכילתו בעין בטל האיסור ודינו כתערובות איסור בפחות מכזית בכא"פ, ולפ"ז אף איסור דרבנן ליכא כדין פחות מכזית בכא"פ [רק אסור מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם יעוין יו"ד סי' ק"ט] אבל בר"ן כתב דאף אי קיי"ל כרבנן דר"א על עירובו ולא כלום, מ"מ אסור מה"ת, וצריך טעם למה לא בטל האיסור ברובו והלא אמרינן מכלל דכזית בכא"פ דאורייתא, מבואר דאם אין כזית בכא"פ אין איסור מה"ת, וכדאמר ואי אמרת כו' אמאי אמרינן שאני אומר, מכלל דאי ליכא כזית בכא"פ אין איסור כלל מה"ת, דאי הוי אסור כחצי שיעור אכתי אמאי אמר שאני אומר, ועי' חולין ל"ד ב' הנח לנזיד הדמע כו', ולכן נראה לפרש דבאמת כותח הבבלי אין החמץ מתבטל כיון דאיכא כבא"פ, והכא פטרי רבנן משום דלא מש"ל שיאכל כזית בכא"פ, ולר"א דהיתר מל"א חייב באכילת כזית כותח אף שאין כאן כזית חמץ ומשטר קשטר לי' ואכיל לי' כזית דרך אכילתו, ולפ"ז אף לרבנן דאין היתר מל"א מ"מ אסור מה"ת כדין חצי שיעור, ואפשר שזהו כונת תו' ד"ה לענין, שכתבו דלא דריש אלא לאיסורא כו' וכן גבי חמץ, ור"ל דגם גבי חמץ איכא איסורא משום חצי שיעור והכא פליגי רבנן ור"א לענין מלקות, דאין לומר דהכא בחמץ מרבינן המל"א לאיסורא ולא למלקות דהא בהדיא אמר לעיל בגמ' ורבנן דלית להו עירוב כל לא דרשי, ועוד אם איתא דכותח לרבנן שרי לגמרי מה"ת דבטל ברוב וחשיב ליכא כזית בכא"פ א"כ מנ"ל לר"א לרבויא מכל אפי' ליכא כזית בכא"פ דלמא קרא להיתר מל"א במקום שאסור מן הדין דהיינו באיכא כזית בכא"פ, אבל בליכא כזית בכא"פ דבטל בכל איסורין ה"נ בחמץ דלא שייך המל"א דכבר בטל האיסור, אלא ודאי אין הכי נמי דר"א לא רבי המל"א אלא באיכא כזית בכא"פ [ומיהו לדעת ר"ן וש"פ שכתבנו לקמן אין הכרח לכ"ז דבאמת כל שנתערב ממשו של איסור אף בליכא כזית בכא"פ אסור מה"ת לכו"ע וממילא לר"א אמרינן בי' המל"א וכמש"כ רמב"ן, ולפ"ז י"ל דכותח מקרי אין בו כזית בכא"פ] וכן מוכח מהא דלא קיהיב ר"א שיעורא לדין המל"א דודאי לא אמר דבמשהו, והרמב"ן ז"ל במלחמות כתב דשיעור התערובות הוא בנו"ט אבל שיעור זה לא נתפרש בגמ' אבל אם נימא דר"א דוקא בדאיכא כזית בכא"פ ניחא, ואפי' אם נימא דלרבנן ליכא בכותח הבבלי איסורא דאורייתא דחשיב לי' ליכא כזית בכא"פ מ"מ לר"א דכל היכי דאיכא כזית בכא"פ היתר מל"א ודאי חשיב כותח הבבלי כזית בכא"פ כיון דחייב בכזית מן התערובות והרי דרכו לאכול כזית מן התערובות בכא"פ.
ונראה שזה דעת הרמב"ם פ"א מה' חו"מ ה"ו, ומה שכתב שם בד"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלש ביצים, היינו שאכל מין עירוב חמץ שכזית חמץ בתוך התערובות הוא בכדי אכילת שלש ביצים, וכל המשך דברי הר"מ כן הוא, שכתב מתחלה שאין חייבין אלא על עצמו של חמץ כו' כגון כותח הבבלי כו' שהחמץ מעורב בהן אם אכלן כו' ואם כונתו שאפי' אכלן כל כך שאכל כזית מן החמץ עצמו, הוי לי' למימר שאין חייבין אלא על חמץ בעין, אבל על חמץ בתערובות לוקין ואין חייבין כרת, ועוד שהי' לו לפרש בהדיא שאכל כל הג' ביצים וכלשונו בפ"ה מנזירות, אלא ודאי כונת הר"מ דחייב על כזית מן התערובות ופסק כר"א דהמל"א בחמץ ודוקא באיכא כזית בכא"פ, ודוקא לענין מלקות אבל לא לענין כרת, כמו שאמר ר"א יכול יהא ענוש כרת, וכל הני דמתנ' באיכא כזית בכא"פ עסקינן וכמו שאמר בכותח הבבלי [אחרי כן ראיתי דבמחלוקת שנוי' דבאמת דעת הר"ן פג"ה דאפי' בפחות מזית בכא"פ כל שיש ממשו אסור מה"ת וזה גם דעת ר"ש פ"ב דטבו"י ומה שהקשינו בסוגין כבר הק' כן הר"ש שם ועי' מש"כ טבו"י סי' ג', אבל דעת הר"מ פט"ו מה' מ"א דכל שאין כזית בכא"פ אין אסור מה"ת ולכן מש"כ בדעת הר"מ נכון].
שם רש"י ד"ה ואי משטר כו', כתב שכר המדי הוא משום דלא שתי לי' בב"א, נראה ודאי דאי שתי לי' בכדי א"פ חייב וכאן לא שייך בטלה דעתו [שו"ר בתו' נזיר ל"ו ב' ד"ה ואי, כתבו דבטלה דעתו, אלא שבתו' שם ד"ה הנח, חולקים על רש"י גם בכותח] אלא ודאי דרבנן לא איירו בהכי, אבל ודאי אסור מה"ת כדין חצי שיעור ומכאן ראי' למש"כ לעיל, ומיהו צ"ע דלא אימעט אלא אכילה גסה וזה לא מקרי אכילה גסה וכמש"כ תו' פסחים ק"ז ב' ד"ה דלמא.
ומסקנא דשמעתין דכל תערובות יבש ביבש שנבלל האיסור בהיתר ואין מכירו [או מכירו] אם יש כזית בכדי אכילת פרס אסור מה"ת ואם אכל כזית איסור עצמו בתוך התערובות לוקה, והכא ליכא משום נותן טעם דבדבר הנבלל האיסור לחודי' קאי וההיתר לחודי' קאי וליכא משום נו"ט, ולפיכך אם אין כזית בכא"פ בטל מה"ת אע"ג דטועם טעם האיסור בתערובות דכבר בטל האיסור כדין יבש ביבש ברוב, אבל אם האיסור דבר לח ונבלע בהיתר דבר גוש אז כבר נתבטל ממשו של איסור וההיתר קבלו בתוכו ונתחדש בו טעם, ובזה ליכא משום המל"א שאין כאן ממשו של איסור, ואין בזה מלקות לעולם אף אי איכא כזית בכא"פ, ויש בתערובתו איסור מה"ת משום דין טעם כעיקר, אף אי ליכא כבכא"פ, ובכלל זה כל בישולי איסור והיתר.
והכא בכותח הבבלי ושכר המדי, היה ראוי לאסור משום טעם כעיקר, ודעת רש"י דאה"נ אלא רבנן דר"א לית להו טעם כעיקר, ודעת הראב"ד דבאמת אסור מה"ת משום טעם כעיקר, אלא שאין מלקות על טעם כעיקר, [אפשר אף אי יליף ממשרת לית בו מלקות דלעולם חשיב כחצי שיעור] ודעת הרז"ה שאין טעם חמץ בכל הני אלא ע"י כל התערובות נולד בו טעם חדש, ואפשר דנהי דבאכילת התערובות טועם טעם החמץ היינו משום שאוכל חמץ בעין בתערובתו אבל אם היה מפריש את התערובת מן החמץ לא היה טועם בהן טעם חמץ, ובכה"ג ליכא משום נו"ט, ואולי זהו כונת הרמב"ן במלחמות.
ולמה שכתבנו דכותח הבבלי לכו"ע אסור מה"ת משום חצי שיעור, ה"ה דמוזהרין עליו בב"י וב"י מן התורה כדין חצי שיעור, וכן מטעם שיש בו טעם כעיקר לדעת הראב"ד, וכש"כ לדעת הפוסקים כר"א דתערובות חמץ בלאו, אלא שאין לוקין עליו משום בל יראה ובל ימצא לדעת ר"ת דלא אתרבי המל"א לענין ב"י וב"י.
וכן בחמץ נוקשה לר"א למש"כ הר"ן דנוקשה בתערובות לא אתרבי, היינו דאין היתר מל"א בנוקשה, אבל כל שיש כזית בכא"פ חשיב נוקשה בעיני', וכן לדידן דנוקשה מדרבנן ומקילינן בתערובתו, היינו בליכא כזית בכא"פ, ולמש"כ לעיל בזה לכו"ע שרי אף אי נוקשה דאורייתא, ומיהו מדברי הרמב"ן במלחמות משמע דהמל"א הוא אפי' בליכא כזית בכא"פ כל שיש בתערובתו טעם וכמש"כ לעיל.
ר"מ פ"ד ה"ח מה' חו"מ כתב דעוברין על ב"י בכותח הבבלי, ולמש"כ לעיל דגם לרבנן דר"א חשיב חצי שיעור ואסור מה"ת יש מקום לומר דאיכא ב"י מה"ת אף לרבנן דלענין ב"י איכא שיעור שלם, וכש"כ לר"א דהמל"א לענין אכילה דחשיב חמץ לענין ב"י בדאיכא כזית חמץ עצמו בתוך התערובות, אבל אם אין כזית חמץ בכא"פ, לרבנן ודאי ליכא משום ב"י אבל לר"א לדעת הסוברין דלר"א המל"א אף בליכא כזית בכא"פ יש מקום לומר דאיכא נמי ב"י, ולמש"כ לעיל בדעת ר"מ ליכא בל יראה כל שאין מעורב כזית בכא"פ דמה"ת בטל, ואם יש בתערובות טעם כעיקר תלוי אי איכא ב"י על טעם, אבל דוקא ביש טעם בהיתר המופרש מן האיסור, אבל הרגשת הטעם משום תערובות החמץ לא מקרי נו"ט וכמש"כ לעיל [לא עיינתי בפוסקים בכ"ז].
מ"ה ב' כופח שאור שיחדה לישיבה בטלה [אינו חייב לבער], יש לעי' מאי שנא מזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים דתנן לעיל מ"ב א' דחשיב חמץ נוקשה ואסורין בהנאה וחייבין בבעור [ואפי' לדעת ר"ת דאינו עובר בב"י מ"מ צריכין ביעור מדרבנן] אלמא אע"ג דאינו מיוחד למאכל רק לתשמיש אחר מ"מ לא בטיל מיני' שם חמץ והנה הראב"ד ז"ל פ"א מה' חמץ דעתו דהא דקתני הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה היינו בפת שאור אבל פת חמץ אין ראוי לחמע בה, ומיהו הא דבעי טעמא דראוי לחמע בה אינו אלא בשנפסלה מאכילת כלב אבל אם נפסלה מאכילת אדם ועדיין ראוי' לכלב אפי' בחמץ דאינו ראוי לחמע בה חייב לבער ואע"ג דבנבלה כיון שנפסלה מגר בטלה, איסורי הנאה שאני, ואע"ג דנפסלה קדם הפסח מ"מ לא אזיל מינה שם חמץ כל שראוי' לכלב, ומיהו אי נפסלה מאכילת כלב קדם הפסח בטל מינה שם חמץ וכדאמרינן בסמוך לענין טומאת אוכלין כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב ושאור דראוי לחמע בה אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער הואיל וראוי לחמע בה והא דקתני כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה מיירי נמי בנפסל מאכילת כלב וטעמא דלא בטלה משום דראוי לחמע בה והלכך כיון שיחדה לישיבה ואינה מקויימת לחמע בה בטלה [ולדידן בעינן שיהא טח בטיט דאל"כ חיישינן דלמא מימלך עלי' ולא אזיל מינה שם שיאור עדיין].
ולפ"ז ניחא הא דזומן של צבעים וחברותי' דהתם עדיין ראויין לכלב והלכך לא בטיל שם חמץ מינה.
ומיהו הא דתניא בסמוך דבנתן לתוכה עורות אין חייב לבער ומסקי' אפי' שעה אחת קשה דלכאורה בנתינת עורות לא פסלה לכלב מיד אלא שבטלה מתורת אוכל ויחדן לעבוד העורות כמש"כ רש"י ד"ה ר' נתן ומ"ש מזומן של צבעים וע"כ צ"ל דהכא חשיב יחוד טפי אבל בזומן של צבעים זמנין דנמלך עלי' ומאכיל לכלבו.
וכן צ"ל ע"כ לדעת המגיד משנה שם דס"ל דאם נפסל מאכילת כלב קדם הפסח אפי' שאור בטל, והא דמחייבינן בפת שעפשה משום דראוי לחמע בה היינו בנפסל מאדם ועדיין ראוי' לכלב ומיהו אי לאו טעמא משום דראוי לחמע בה כיון שנפסלה מאכילת אדם קדם הפסח בטלה לה וטעמא דראוי לחמע בה איתא גם בחמץ וקשה לפ"ז דכופת שאור שיחדה לישיבה בטלה אע"ג דראוי' לכלב ומ"ש מזומן של צבעים דמיוחד לשאר תשמיש ואפ"ה אינו בטל אלא ע"כ צ"ל דהתם זימנין דממלך עלי' ומאכיל לכלבו.
ויש לעי' לדעת המגיד משנה דכל שנפסל מאכילת אדם בעי טעמא דראוי לחמע בה א"כ בזומן של צבעים כיון דנפסל מאכילת אדם ואינו ראוי לחמע בה למה אינה בטלה וצ"ל דמודה המ"מ דחמץ נוקשה מיהא הוי ומ"ד חמץ נוקשה בלאו יליף לה מקרא ולדידן מדרבנן מיהא מיתסר והיכי דראוי לחמע בה חשיב חמץ גמור ולפי"ז כל הני חמץ נוקשה דתנן במתני' אין חילוק בין אם נתן הקמח בתחלה בתערובות ובין שנתן חמץ גמור לתוך הזומן של צבעים חשיב השתא נוקשה כיון שנפסל מאכילת אדם קדם הפסח אבל לדעת הראב"ד אם נתן חמץ גמור לתוך התערובות אע"פ שנפסלו מאכילת אדם ע"י תערובת שאר המינים חשיב עדיין חמץ גמור והא דחשיב לי' לזומן של צבעים חמץ נוקשה היינו משום שנתחמץ מתחלה בתערובת שאינו ראוי לאדם ונראה דענין חמץ נוקשה אינו משום שהוא רע לאכילה אלא שאינו עיקר החימוץ דהא מים ומי פירות חשיב חמץ נוקשה כמש"כ תוס' ל"ה ב' ומשמע דראוי לאכילה אלא שחימוצו משונה מעיקר החמץ.
מ"ו ב' תוד"ה הואיל, אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא כו', הקשה הגרע"א אכתי מצי לאפרושי מקצת לחם אחד על כל הלחמים, ונראה דדוקא כשמפריש מכל אחד אמרינן בשעת אפי' דכל ככר וככר יש בו היתר ואיסור כמו שהוא באמת, אבל אם מפריש מאחד על חברו חשיב בשעת אפי' כדבר מסופק ובכל ככר יש לומר שיהי' חלה כולו, ואין סופו מוכיח על תחלתו ואי אפשר להתיר את האפי' אלא מדין הואיל, עוד י"ל כיון דמצד הואיל מותר לי' להפריש אחת על הכל לא רמו רבנן עלי' חיוב לדקדק בהפרשתו ולהיות עבריין אם ישנה ממה שחייבוהו חכמים.
ולולא דבריהם י"ל דלעולם הכרעת הדין בשעת אפי' ובשעת אפי' יש בטיבן איסור והיתר י"ל דבכל אחת איכא היתרא, וי"ל דאיכא חדא דאיסורא, ור"א סבר כיון דיש כאן אפשרות של היתר כי אפה אותן בהיתירא קמיפא, ור"י סבר כיון דאיכא אפשרות של איסור כי אפה באיסורא קמיפא ובין לר"א ובין לר"י אין נפקותא במה שיפריש אח"כ, וכן נראה דהא ר"י אוסר לאפות בהחלט ומשמע אף אם יקבל עליו הטורח להפריש מכל חדא וחדא, והא דאמר בגמ' מ"ח א' בעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא לי' ר"ל השתא יש כאן כחא דהיתירא בכל חדא, ואף אם יפריש מכל חדא מ"מ היתירא הוא מכח הואיל, דכי קא עייל לתנורא מעורב בהן כחא דאיסורא ג"כ.
שם תוד"ה רבה, וא"ת כו' א"כ בטלת כל מלאכת שבת כו', צ"ע בשלמא ביו"ט י"ל כל שיש אפשרות לבוא לאכילת יו"ט מקרי אשר יאכל לכל נפש ולא חייל עלי' שם איסור מלאכה אף שאם באנו להכריע את המציאות נכריע מכח רוב שלא יבוא לאכילה וישתייר לחול, שאין היתר אוכל נפש מפני הצורך לאכול והרי מותר לבשל קדירה לאכילה אף שיש לו קדירה אחרת לאכילה ומותר לו לשייר הראשון לחול ולבשל אחרת, ואף בשקדירה הראשונה נמי נתבשלה ביו"ט מותר אם בשעה שבשלה היה דעתו לאכלה ביו"ט אלא דחיישינן להערמה ושלא יעשה כן בתחלה, אבל אם הראשונה נתבשלה בחול ודאי מותר, ועי' או"ח סי' תק"ג ובמ"ב שם סק"י, אבל בהיתר פיקוח נפש אינו כן וכל שיש לו אסור לו לבשל ורק צורך הפיקוח דוחה שבת וכיון דהכרענו מכח רוב שלא יביא בישול זה פיקוח חייב על בישולו ואע"ג שאין הולכין בפ"נ אחר הרוב הא מסקינן יומא פ"ד ב' דבחצר אחרת אין מפקחין דכיון דלא הוחזק ישראל באותה חצר אין מפקחין וה"נ בלא הוחזק חולה כלל. [שוב העירוני דא"א לחלק בכך דהא פריך מחרישה ביו"ט ובכלאים והתם משום עשה דל"ת וא"כ פי"נ נמי, אמנם עיקר פירושם דפריך משום עדל"ת צ"ע דהא כיון דבשעה שחורש ליכא דם הלא אי אפשר שיזדמן דם דהלא חורש חייב בכ"ש וגרע מאופה סמוך לשקה"ח שכתבו תו' לעיל מ"ו ב' ד"ה רבה, דלא שייך הואיל, ואי שיזדמן אחר חרישה הא לא הוי בעידנא כדאמר ביצה ח' ב', וכן קשה הא דאמר ראוי לכתשן הא מ"מ לא הוי בעידנא דבשעת חרישה קעבר בל"ת, ולדעת הר"מ פ"א מה' יו"ט דמה"ת אף חרישה מותר לצורך אוכל נפש, וכן נוטה דעת הר"ן ר"פ א"צ, י"ל דה"נ שרי לצורך כיסוי והוי כמכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט כיון דאסרינן לי' לשחוט ע"מ שלא לכסות, ולדעת הפוסקים דאמרינן מתוך בכל מלאכות שרי לצורך מצוה משום מתוך, ולפ"ז מתפרש בפשיטות שאם יזדמן לי' עוף אשתכח דחרש בהיתר, ולפ"ז שפיר י"ל דלא שייך הואיל במקום דההיתר הוא משום דחי' דכיון דלא יבוא לידי פי"נ על הרוב חייב עלי'].
מ"ז ב' שה ולא הבכור אחת ולא מעשר, עי' בכורות נ"ג ב' מוקדשין פשיטא כו' למאי נפקא מינה כו' וע"ע שם ט"ו ב' מתפיסן לשם אותו זבח כו' עד סוף הסוגיא, ועי' שו"ת ת"צ [יו"ד סי' י"א].
מ"ט א' מתני' ואם לאו מבטלו בלבו, בר"ן ריש מכילתין מבואר דהפקר בלבו לא מהני דהוי דברים שבלב וכן לשון בטול לא הוי לשון הפקר בעלמא ואפי"ה מהני הכא בחמץ כיון שאסור בהנאה אלא שעשאן הכתוב כאילו הם ברשותו לענין בל יראה כיון דאסח דעתי' מיני' סגי ולכאורה לפי"ז לריה"ג דאית לי' פסחים כ"ח ב' דחמץ מותר בהנאה לא יועיל ביטול אלא לשון הפקר ושיפקירנו בפיו וכן לר"ש דאית לי' שם דלפני זמנו מותר בהנאה, ומ"מ הוא מוזהר שלא להשהותו מו' שעות ולמעלה משום עשה דהשבתה לא יועיל ביטול קדם שש וא"כ משנתנו דתני מבטלו בלבו ומהני בטול בלב אף בשש שעות דלא כר"ש ודלא כריה"ג, וכל כהאי הו"ל להגמ' לפרושי, ועוד דהא סתמא מתני' לעיל כ"ח א' כר"ש אתיא לענין אחר זמנו, ולכן נראה דאף לריה"ג מהני בטול בלב וטעמא כיון דהוא מוזהר משום עשה דהשבתה או לאו דב"י להוציא החמץ מרשותו ולהפקירו בגילוי דעתא סגי ואנן סהדי דאפקורי מפקר לי' בלב שלם, והלכך אפי' בלשון גרוע כמו בטול ולא הוציאו בפיו סגי והר"ן ז"ל לרוחא דמלתא נקע שאינו ברשותו לדידן דס"ל דחמץ אסור בהנאה וכ"ז דלא כהשאגת אריה סי' ע"ט.
נ"ב א' ולית לי' לר"י הא דתנן כו', נראה דהולך ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב מן הדין לבער ואינו ענין לחומרי מקום שיצא משם דאפי' בני עיר הזאת אסורין לאכול אותן הפירות אחר ביעור וראי' מהא דאמר לקמן בהוציאן לחוץ לארץ יחזירן למקומן ומפיק לי' מקרא, ואי מדאורייתא פטורין לגמרי מן הביעור לא שייך ילפותא מקרא על זה, וכ"כ תו' ד"ה ממקום, ומיהו אם הביא ממקום שלא כלו למקום שכלו אינו אלא מפני שינוי מחלוקת וצ"ע.
נ"ח א' ואי סלקא דעתך שמונה ומחצה דאורייתא היכי מקדמינן לי', ומ"מ אין זו קושיא גמורה דריב"ל סבר דאין זו אלא למצוה ולא לעכב, ומשום מצות פסח מקדמינן לי' לתמיד, מיהו לרבה ב"ע בסמוך דר"ע סבר דבכל השבתות בז' ומחצה ולא גזר משום נו"נ ע"כ מוכח דלא כריב"ל, וריב"ל סבר כאביי או כרבא.
נ"ח ב' תוד"ה אלא, תימא לרב"ע נמי תקשי כו' ותירץ רשב"א כו' או יתרץ כרבא, ביאור דבריהם דודאי רב"ע מודה דאיכא פלוגתא בין ר"י ור"ע בע"פ שחל להיות בשבת כדמוכח שתי הברייתות שהביאו בגמ', אלא רב"ע סבר דבברייתא קמייתא כסידורו בחול כך סידורו בשבת היא פלוגחא אחריתא ופליגי בשבת דעלמא כיון דבשבת ליכא משום נו"נ ס"ל לר"ע דמקדמינן לז' ומחצה, ויש מקום לרב"ע לפרש הא דאמר ר"ע כסידורו בע"פ היינו בעה"פ המוקדם ביותר דהיינו בעה"פ שחל להיות בע"ש וכאביי, ואע"ג דדברי ר"י לא ניחא לי' לפרש בשבת היינו בשבת בע"פ מדקתני סתמא, מ"מ ע"פ דר"ע שפיר י"ל כאביי, וא"כ לר"ע בכל השבתות בו' ומחצה דס"ל בזיכין קודמין למוספין וגם אינו חושש משום גזירת נו"נ, ולפ"ז ניחא ברייתא דקתני חל להיות בשבת כחל להיות בשני ר"ע אומר כסדרו בע"פ, ולא קתני פלוגתת ר"ע ברישא, דבאמת קאי ר"ע ארישא וקאמר דבכל שבת קרב בו' ומחצה, וכש"כ בשבת ע"פ, אבל רב"ע אמר בהדיא דלא כאביי אלא ר"ע אית לי' מוספין קודמין לבזיכין וסבר בכל השבתות בז' ומחצה, וא"כ הוא מוכרח לפרש ברייתא חל להיות בשבת כחל להיות בשני כרבא כשני בשבת דעלמא משום מיכמר בשרא, וקשה לפ"ז לרב"ע למה השמיט תנא דברייתא פלוגתתן בשבת דעלמא דלר"ע בז' ומחצה, ואי באמת מפרש רב"ע דר"ע ארישא קאי אשבת דעלמא, קשה למה השמיט התנא פלוגתתן בשבת בע"פ דר"ע לא חייש למכמר בשרא, אבל אין זו קושיא כל כך אם דין אחד סתם כר"י ודין אחד שנה לי' בפלוגתא, וזו כונת תו' דרב"ע מפרש ע"כ דדין אחד סתם כר"י ודין אחד שנה בפלוגתא, אלא דלא נתפרש לן לרב"ע אי ר"ע קאי ארישא ודין שבת ע"פ סתם דחיישינן למכמר בשרא, או ר"ע קאי בשבת ע"פ, ודין שבת דעלמא סתם כר"י.
שם תוד"ה כאילו, דאע"ג דהיו מקדשין ע"פ הראיה היו נזהרין כו' צ"ע דאע"ג דהיו נזהרין מאד"ו ראש לא היו נזהרין מבד"ו פסח שהרי היו יכולין לתקן את המועדות בשאר חדשי הקיץ.
נ"ט א' ומחוסר כפורים, נראה דקאי אמצורע דשאר מחוסרי כפורים דמביאין חטאת העוף לא עבר כלל על עשה דהשלמה כדמסיק רב חסדא בסמוך מיהו קשה למה ידחה עשה דהשלמה ילינו בראשו של מזבח וי"ל דבערב הפסח לא מהני לינה דלמחר נמי לא יוכל להקטירו דהו"ל עולת חול ביו"ט ולהמתין לערב השני אי אפשר דחיישינן למסרח בשרא [שו"ר בכ"מ פ"א מה' תמידין ה"ז בשם ריטב"א ספ"ק דיומא דלא הסריח בשר קדש נאמר על זה ולא חיישינן לה], א"נ רבנן לית להו מלינה דחיישינן לתקלה כדאמר לקמן או דלית להו סברא דעשאו כמי שנטמאו או שאבדו והיינו נמי טעמייהו דפליגי אר' ישמעאל בן ר' יוחנן בן ברוקה בשאר ימות השנה לרב פפא דמפרש מלתא דר' ישמעאל משום מלין ומיהו אפשר דרבנן לא פליגי עלי' דר' ישמעאל דע"כ צ"ל כן לרב חסדא דמפרש מלתא דר' ישמעאל בחטאת העוף ונראה דבזה ליכא מאן דפליג.
הכא בחטאת העוף עסקי', לכאורה קשה הא בהקטרות קמיירי כמש"כ תוד"ה אין וי"ל דאגב דנקט תנא מחוסר כפורים בערה"פ שנה מילתי' דרבי ישמעאל אע"ג דלא איירי בהקטרה.
שם ב' תוד"ה יכול, וי"ל דהיכא דחזי לאכילה כו', ולפ"ז י"ל דהיכי דחזי להקטיר ולאכילת כהנים בעלים מתכפרים בשעת זריקה אבל הכא דלא חזי להקטיר עד למחר כבר נעשה הבשר נותר וכיון שבשעת זריקה א"א להאי קרבן לבוא לאכילת כהנים לא מתכפרי בעלים וממילא כל הקרבן פסול דאין חטאת ואשם באין נדבה ועוד דלא חשיב קרבן כיון שחסר לו הבשר חלק הכהנים בשעת שחיטה וזריקה.
שם ונראה לפרש כו' לא מתכפרי בעלים עד שיאכלו כהנים כו', משמע קצת מלשונם דהשתא א"צ לומר דסגי בראוי לאכילה אלא בעינן אכילה דוקא והא דאמר בנטמא וזרק במזיד דבעלים נתכפרו היינו משום דאין ראוי לאכול, ואע"ג דמה"ת ראוי לאכול כיון דרבנן אסרו לאכול חשיב כאינו ראוי לאכילה, אבל לא מסתבר שיחשב אינו ראוי לאכילה מה"ת משום איסור דרבנן, ואכתי י"ל דבעינן אכילה, אלא בעלים יתכפרו בזמן שהבשר יהי' נותר, ואמנם לפ"ז הדין נותן דאם הביא קרבן אחר קודם שנעשה הבשר נותר לא חשיב חולין בעזרה כיון שמתכפר שפיר בשני, וכדאמרו מנחות ס"ד א' בשחט שני קדם שזרק דמו של ראשון דלא חשיב חילול שבת, וא"כ שפיר יש להם כח לחכמים לחייב להביא קרבן שני, ובגמ' יבמות שם מבואר דחשיב חולין בעזרה, ולכן נראה שכונת תו' לקיים ב' התירוצים, והיכי דראוי לאכילה בלא שום עיכוב נתכפרו בעלים, והלכך בנטמא הדם וזרקו נתכפרו בעלים כיון דמה"ת ראוי לאכילה, וכן בנטמא הבשר שכבר פקעה מצות אכילה נתכפרו הבעלים, ודוקא באיכא אימורים להקטרה והבשר לאכילה והשתא אי אפשר להקטירן לאימורים, וממילא מעוכב הבשר לאכילה, אז אכילה מעכבת, ומסיק דמותר לאכול הבשר כיון דאי אפשר עכשו להקטיר האימורין.
ובגמ' עירובין ל"ב א' אמר האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב ומשום שאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר, אם אכילה מעכבת כפרה ולא סגי בראוי לאכילה, צ"ל דבכלל עבודתן אכילת כזית מכל חטאת [דאפי' אם אכילה מעכבת מסתבר דסגי באכילת כזית וא"צ אכילת כולה] כדי שיתכפרו בעליהן לאכול קדשים לערב, ואי סגי בראוי לאכילה ניחא טפי, [זכור לטוב החכם שיחי' שהעירני לזה].
ויש לעי' באימורין דמעכבי אכילת בשר אי סגי בהקטרת כזית או בעינן כולן, ומשמע דבעינן כולן, ובתו' מנחות כ"ו ב' מבואר דלא סגי בהעלאה ע"ג אש המערכה אלא בעינן הקטרה.
ס' ב' דהא סתמו לשמו קאי כו', במאירי פי' דקאי לאחר הפסח דלא כרש"י ותו' דפירשו דאיירי קדם הפסח ולכן כ' דאין הלכה כרבא דקיי"ל כר"ח ב"ג דנזרקה מפי חבורה דלאחה"פ א"צ עקירה וכדאמר לק' ס"ד א', והלכך לשמו ושלא לשמו פסול, ונראה שאין זה מדברי רבנו ז"ל דלא יתכן שלא יביא כלל פרש"י ותו', ופירושם מוכרח דלא מצינו סוגיא בלשון סתמא דגמ' דמבעי לי' ופשיט לי' שתהא דלא כהלכתא, ואף אם היה הדבר אפשרי לא זו היא המדה לפרשה אחר הפסח ודלא כהלכתא במקום דאפשר לפרשה קדם הפסח וכהלכתא, ועוד אף אם רבא נקט מלתי' אחר הפסח אכתי מלתי' דרבא קיים להוכיח כן מקדם הפסח, ועוד איך יתכן דלשמו ושלא לשמו לאחר הפסח פסול, הלא אפי' לשמו לחוד כשר כדאמר לק' ע"ג ב' האי הוא דבעי עקירה כו' והא דתנן ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' איירי בשוחט בהדיא לשם פסח וכדאמר לק' הא מני ר"א היא כו' ומאי קשיא לי' הא דר"ח ב"ג דאיירי בסתמא ומודה בשוחט לשם פסח, אלא ודאי ר"ח ב"ג אף בהדיא לשם פסח מכשיר וכמו שפי' ר"ת לק' ס"ד א' ואף לגי' רש"י דדייק הא סתמא כו' מ"מ למאי דמסיק אחר הפסח כשר אף לשמו, וכן הוא בדברי רבנו לק' ע"ג ב' אבל בלשון רבנו ס"ד א' לא משמע כן.
שם תוד"ה פסח, לא חשיב למיחל, צ"ע דהא טעמא דר"מ דחשיב כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו כדאמר תמורה כ"ו א' ובאומר בהדיא תחול זו ואח"כ תחול זו לכאורה ליכא סברא לפלוגי בין לשמו ושלא לשמו לשאר מילי.
שינוי בעלים כשינוי קודש דמי, יש להסתפק אי דוקא בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעלים קמיבעי לי' דזהו שינוי בעלים הפוסל אבל שוחט שלא לשם בעלים ודאי דלא חשיב עקירה כיון דאינה פוסלת או דלמא דאפי' בשוחט לשם אחרים קמבעיא לי' דחשיב עקירה כיון דבזמנו פוסל משום שלא למנויו.
ס"א א' תוד"ה נעשה, אעפ"י שהוא כמפרש שלא לשם בעליו, לכאורה אין דין שינוי בעלים אלא דוקא בשוחט לשם שמעון שאינו בעליו אבל אם אמר הריני שוחט שלא לשם ראובן בעליו לא מקרי שינוי בעלים כדאמר לקמן ס"ב א' עליו ולא על חברו דומיא דידי' וכיון דבזמנו לא מפסל משום שינוי בעלים שלא בזמנו לא חשיב עקירה ועוד דהתם בסוף אלו דברים מיירי בלא ידע השוחט שמתו בעלים, ונראה כונתם דאי איתא דשינוי בעלים עוקר את הפסח מפסח לשלמים הדין נותן דאם מתו הבעלים נמי לא בעי עקירה דאין לך עקירת בעלים יותר מזה והו"ל שלמים מיד וכיון דבמתו בעלים בעי עקירה ה"ה דאין שינוי בעלים חשיב עקירה, וע"כ הכי כוונתם דאי איתא דמיתת בעלים לא חשיב עקירה גם שינוי בעלים בהדיא לא חשיב עקירה דלא שייך שינוי בעלים לאחר מיתה ואפי' למ"ד יש שינוי בעלים לאחר מיתה היינו בעולה ושלמים דיורש מביאן משא"כ בפסח.
א) ס"ב א' בהאי קרא קמפלגי כו', לפ"ז הא דנקט שחטו כו' לאו דוקא וה"ה דפליגי בזרקו לערלים דלר"ח פסול, וכן בקבל והוליך להתכפר בו ערלים בזריקה לר"ח פסול כדין שינוי בעלים דפוסל בד' עבודות, וצריך טעם למה נקט שחטו כו' להתכפר כו', והנה מבואר בסוגין דמחשבת שלא לאוכליו אינה פוסלת אלא במנוין, ובמנוין מודה רבה שפוסלת מחשבת השחיטה על הזריקה, ודוקא בחשב בשחיטה אבל בקבלה הולכה וזריקה לא מהני מחשבתו, דאין מחשבת אוכלין אלא בשחיטה, וכמש"כ תו' ס"א א' ד"ה שחטו, ובשחטו להתכפר בו אינם אוכלין פסול בין שאינם אוכלין מחמת זקנה או ערלות או טומאה, ויש לעי' הא תנן במתנ' שחטו שלא למנויו ופי' בתו' ס"א א' ד"ה ואיתקש דהיינו מחשבה בשחיטה ואין הפסול משום שינוי בעלים אלא משום פסול שלא לאוכליו דגלי רחמנא בפסח, וא"כ כי שחיט למולים להתכפר בו ערלים בלתי מנוים תפסול משום שלא למנויו, ולמה מכשיר רבה, וצ"ל דלא מפסל משום שלא למנוין אלא בראוין למנין, [וכ"כ תו' והר"ן נדרים ל"ו א' לענין איסור אכילה שלא למנויו] ואפשר דלר"ח דערל מקרי בר חיובא ה"ה דפסול משום שלא למנויו, וא"כ אפי' בשחטו לערלים בלתי מנוים נמי, והוי מצי למנקט פלוגתא דרבה ור"ח בשחטו לערלים בלתי מנוים, ואפשר דמודה ר"ח בזה דכשר ולא אמרינן הואיל בזה, אע"ג דלענין פסול שינוי בעלים אית לי' הואיל, ועיקרא דמלתא דשלא לאוכליו ערלים וטמאים דלא פסלי אלא במנוין, צ"ע טובא מאי מינוי שייך בהם כיון דאינן במצות הפסח כלל, וכמש"כ רש"י לקמן פ"ח ב' ד"ה שלא למנויו.
ב) ס"א א' תוד"ה שחטו, וריב"א פי' כו', לפי' ריב"א פוסל ר"ח אף בזרקו להתכפר בו ערלים בזריקה, ולמסקנא גם לרבה פסול בזה, אם הערלים מנוין הן, ופלוגתתן בערלים אינם מנוין, וכן בלהתכפר בו זקן וחולה וטמא, והן מנוין לכו"ע פסול כמו בלערלים, אלא דבאינן מנוין לכו"ע כשר, דאין כאן הואיל, ולפי' ריב"א ג"כ קשה כל הני דלעיל, דכיון דכל שפסול במחשבת אוכלין בשחיטה, פסול במחשבת כפרה במנוין, א"כ בדין הוא דשלא למנויו שפוסל במחשבת אכילה בשחיטה, יפסול במחשבת כפרה כמו ערלים וטמאים.
ג) ס"א ב' וכ"ת ה"ה לזריקה כו', אין לפרש במחשב בזריקה גופה ומספקא לי' שיהא ערל שאני מזקן חולה וטמא דא"כ ליכא ראי' לרבה, אלא הא לא מספקא לי' דכל פסולי אוכלין שוין לענין מחשבת אוכלין ואין פסול מחשבה בהן אלא בשחיטה אלא בשחט להתכפר ערלים בזריקה קאמר וכן פרש"י והיינו דמסיק דאין מחשבת אוכלין בזריקה פי' דאם חשב בשעת זריקה להתכפר בו בלתי אוכליו כשר וכמש"כ תו' ס"א א' ד"ה שחטו, ולפי' ריב"א ה"ק וכ"ת מאי קולא כו' דאין מחשבת אוכלין כו' דהא דוקא להתכפר מספקא לן אבל ע"מ להאכיל לערלים אין מחשבה פוסלת בזריקה בין בחושב בעבודת הזריקה בין בחושב בשחיטה.
ד) שם מתקיף לה ר"א כו' אלא אמר ר"א כו', רש"י פי' דלמסקנא מודה רבה בזה שפסול ולא הכשיר אלא בערל בלתי מנוי וכבר נתקשינו בזה בסק"א, ולולא פרש"י ז"ל י"ל דלעולם ערלים וטמאין מקרי אינם מנוין שאין שייך בהן מינוי כלל, ומריש הוי סבר דלכו"ע ליכא בערל משום שינוי בעלים משום שאינו בר חיובא, אלא דר"ח פוסל משום שלא לאוכליו דס"ל דפוסל גם במחשבת להתכפר בו ערל בזריקה, ורבה ור"ח פליגי בפירוש הברייתא, ומסיק ר"א דאי אפשר לומר כן דברייתא מתפרשת יפה כמו שהיא שנוי' וא"צ להגיה כלל ויליף מזאת להכשיר מקצת ערלה, וא"כ אין הכרע מכאן לא לרבה ולא לר"ח והא דנקט ר"א ל"ש בשחיטה ול"ש בזריקה נקט רישא לדחוי הא דאמר רבה מנא אמינא לה כו' וה"ה דהוי מצי למימר בשחיטה דוקא אבל בזריקה כלל לא, ומסיק ר"א דלכו"ע ליכא פסול מחשבת אוכלין בזריקה אף בלהתכפר בו, אלא דר"ח פוסל משום שינוי בעלים בערל. ואע"ג דאתקפתא דר"א אינו אלא במאי דפירש לעיל פלוגתת רבה ור"ח בהאי ברייתא אבל אכתי איכא למימר דפליגי בזה מסברא, ולא הוי לי' לר"א משום אתקפתא דידי' לשנות פלוגתתן, י"ל דר"א ס"ל מסברא דאין פסול שלא לאוכלין אלא בשחיטה דוקא, דלא מצינו בתורה אלא שלא לאוכליו בשחיטה, והני דהוו מפרשי דר"ח פוסל בזה פירשו כן מחמת האי ברייתא שהביאו, דתנא בעי למילף למפסל, אבל כיון דברייתא פירשה ר"א בענין אחר הדר ר"א לפרש דר"ח פוסל משום שינוי בעלים, ולפי' זה ניחא לן מכל מה שנתקשינו בזה בסק"א וניחא נמי סוגיא דלעיל ס' א' דמבואר דשחטו לאוכליו להתכפר בו שלא לאוכליו כשר וכמש"כ תו' שם ד"ה אילימא ונתקשו בזה דהא במסקנא מודה רבה בזה שפסול, ולמאי שפירשנו ניחא.
ה) רמב"ם פ"ב מה' ק"פ ה"ו שחטו למולים כו', עי' ל"מ שפי' דעת רבנו דהא דאמר אין מחשבת אוכלין בזריקה היינו חולה וזקן וטמא ואינו מנוי דכל הני בשחיטה פסול ובזריקה כשר [באינו מנוי צריך שיהא באופן דלא מפסל משום שינוי בעלים] אבל ערלות זהו פלוגתת רבה ור"ח, ולר"ח פסול אף בזריקה, בין בחושב בזריקה עצמה, ובין בחושב בשחיטה על הזריקה, ונראה דה"ה בחושב בקבלה והולכה, ולפי' זה הא דאמר בגמרא ס"א ב' וכ"ת מאי קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה היינו בשאר מחשבת אוכלין חוץ מערל, אבל בערל עדיין לא קים לן דהיינו הנידון, ולפי' הר"מ יש לפרש הא דר"א כפרש"י דלר"א מודה רבה דמחשבת ערלים בזריקה, ופליגי בפסול שינוי בעלים, אלא דלפ"ז קשה דלא פירש הר"מ שאין מחשבת אוכלין ערלים וטמאים אלא במנוים כדמוכח לפרש"י, ויש לפרש דלר"א לכו"ע כשר וכמו שפי' בסק"ד, אלא דהר"מ לא פסק כר"א וכמו שכתב הכ"מ, ומדברי הראב"ד שם שפסק כר"א ואפ"ה ס"ל דכולה ערלות פוסלת כדמשמע מדבריו ז"ל מבואר דמפרש כפרש"י.
ו) וטעמו של הר"מ דלא פסק כר"א לא נתגלה ומש"כ הכ"מ דר"א אינו אלא כמסתפק לא נראה כן במשמעות הסוגיא אלא דר"א דוקא קאמר, וכדאמר אלא אמר ר"א, והרבה דלמא איתא שהן דוקא, וכש"כ הכא דלר"א מתפרשת ברייתא כפשטה ומתפרש האי דלמא בל' תמי' למה לן להגיה הברייתא דלמא כפשטה, ומסדרי הש"ס סיימו הסוגיא בדברי ר"א ובסוף הסוגיא שו"ט ר"ה בדר"י ור"פ בדברי ר"ח אליבא דר"א, וצ"ע.
ודברי הר"מ שפירשם הלח"מ שמחלק בין ערלים לשאר מחשבת אוכלים, יש לפרשם בדרך אחרת שהר"מ ס"ל כפי' ריב"א בתו' ס"א א' ד"ה שחטו, דלהתכפר בו היינו מחשבה אחרת ואינה מחשבת אוכלין, ומשמע מל' התו' שם דלפי' ריב"א שפיר גרסינן בפ' כיצד צולין לזרוק דמו שלא לאוכלין והיינו שהזריקה תהי' במחשבת שלא לאוכלין וזה כשר לכו"ע אע"ג דמחשב בשחיטה ולפי"ז יש לפרש ג"כ דברי הר"מ הכי דרישא מיירי במחשבת כפרה וסיפא במחשבת אוכלין, ואע"ג שאין נ"מ בין מחשבת ערלים למחשבת אוכלים נקט הר"מ הפסול בערלים, וההכשר בשלא לאוכליו, דדקדק לשנות משנתו אחר המבואר בהדיא בגמ', ומ"מ לא משמע כן בכונת הר"מ.
ז) ס"א ב' יכול יפסול בני חבורה הבאין עמו, מל' זה משמע כפרש"י דבערלים מנוין איירי וכ"מ ל' הגמרא ס"ב א' דאי איכא ארבעה וחמשה גברי כו' ולמש"כ סק"ד צ"ל דלשון זה לאו דוקא ואין כאן שיתוף במינוי אלא משתפן במחשבתו, ואפשר לפרש לפרש"י דבאמת לא מהני להו מינוי שיחשבו בעלים, והא דמכשיר רבה להתכפר בו ערלים משום דערל לאו בר כפרה הוא, ומ"מ אין מחשבת אוכלין פוסלת אלא א"כ מינה אותן כדי שיהא נראה כשהוא חושב עליהן שהיא מחשבה אמתית, אף שאין המינוי מועיל כלום, וצ"ע.
[ואפשר דבאמת מחשבתו להמנותן בשעת שחיטה ושיהיו בעלים וזהו מחשבה הפוסלת וזה דוקא אם בעל הפסח רוצה להמנותן והערל רוצה להמנות].
ס"ג א' ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר, אע"ג דמודו חכמים שאם פגל בחצי מתיר שהוא פסול אלא שאין בו כרת מ"מ הכא במחשבת ערלות בחצי מתיר כשר לגמרי דמקצת מחשבת פגול הוי כמקצת שלא לשמה ופסול כיון דמעורב בעבודתו מחשבה הפוסלת אבל במחשבת ערלות כיון דמקצת ערלה לא פסלה גם מחשבת ערלה בחצי מתיר לא פסלה משא"כ לר"מ דמפגלין בחצי מתיר דחשיב סימן ראשון כעבודה שלמה לענין פגול ה"נ דפוסל מחשבת ערלות בחצי מתיר דהא גם בפגול מקצת מחשבת חוץ לזמנו לא מפגלת אי פתיכי בי' גם מחשבת חוץ למקומו וע"כ דחשיב חצי מתיר כעבודה שלמה, והלכך כשאמר לשם ערלים ולשם מולים ולא יחד סימן ראשון סימן שני דכשר אפי' לר"מ כמש"כ תו' ס"ב ב' ד"ה ערלים, צריך לטעמי' דכולה ערלה בעינן וליכא כדאמר בגמ' שם ולא סגי לי' בטעמי' דאין מפגלין בחצי מתיר דאי איתא דמקצת ערלה פסלה גם חצי מתיר פוסל אפי' לא יחד סי' ראשון וסימן שני כיון דסו"ס פתיכי לי' בעבודתו מחשבת ערלות וכן בלשמו ושלא לשמו אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפי' לא יחד סימן ראשון וסימן שני פסול אפי' לר"מ כיון דמקצת שלא לשמו פוסל וזהו כונת התו' לעיל נ"ט ב' ד"ה דאי, שסיימו וא"כ לא יכשיר הכא לר"מ לשמו ושלא לשמו כו' אע"ג דלא איירי ביחד סימן ראשון וסימן שני, ובתו' לקמן ס' א' ד"ה אבל, כתבו דלא משכחת מקצת ערלה דלא פסלה לר"מ אליבא דרבא כו' פי' דלאביי שפיר משכ"ל באמר לערלים ולמולים או למולים ולערלים ולא יחד סימן ראשון סימן שני דכשר מטעם מקצת ערלה, [שו"ר בתו' זבחים מ"א ב' ד"ה ממאי, כתבו כיון דפסול של חצי מתיר לרבנן אינו אלא מדרבנן לא גזרו בחד סימן דליכא למגזר בו כמו בקמץ ולבונה, ולפ"ז אף לשם פסח ולשם שלמים נמי לא מפסל לרבנן ביחד סימן ראשון וסימן שני משום אין מחשבה בחצי מתיר, ואם אמר מקצת סימן שלא לשמו גם לר"מ כשר, וצ"ל לפ"ז דהא דכתבו התו' נ"ט ב' ד"ה דאי, דלמ"ד ישנה למתוע"ס לא יכשיר ר"מ לשמו ושלא לשמו היינו משום דמפרשינן דכונתו על ב' מחשבות יחד דבעבודה אחת מודה ר"מ דלא אמרינן תפוש לשון ראשון וכ"ז שלא פירש סימן ראשון וסימן שני חשיב כעבודה אחת, וכונתו על כל השחיטה ב' מחשבות, וכן יש לפרש דבריהם ס"ב ב' ד"ה ערלים, ומה שסיימו ועוד נראה דאפי' אמר בחצי סימן כו' כונתם דודאי באמר סתמא למולים ולערלים לא מפרשינן לשונו סימן ראשון וסימן שני אלא שיש מקום לומר דכונתו מקצתו למולים ומקצתו לערלים וע"ז הוסיפו דבכה"ג לא מפסל, וזה גם כונתם ס' א' ד"ה אבל, דלאביי באמר סתמא למולים ולערלים או איפכא כשר דכונתו ב' מחשבות על כל השחיטה, ומיהו לא מצינו בגמ' הכרח לזה וי"ל דסתמא מתפרש סימן ראשון וסימן שני כדי ליתן למחשבתו מקום לחול, והא דאמר ס"ב ב' כלה ערלה בעינן היינו באמר בהדיא כל השחיטה למולים ולערלים ובזה ע"כ איירי כיון דהכשיר למולים ולערלים וא"כ ערלים ומולים נמי].
שם ב' אלא בהתראת ספק קמיפלגי, ק"ק כיון דקושטא דמלתא היא דר"ל ס"ל על בסמוך ובעינן עמו בעזרה ל"ל טעמא דהתראת ספק תיפוק לי' דעיקר חיובא הוא עד שיהא עמו בעזרה.
ס"ה א' והלא דם התמצית מעורב בו, קשה הלא כל דם הזריקה מעורב בו שהרי נופל על היסוד ומן היסוד לאמה והכא פקקו את האמה כדאמר בסמוך ודם זה חשיב כדם חולין שהרי כבר נעשה מצותו כדאמר יומא נ"ט ב' ומאי האי דמשני קסבר ר' יהודה דם התמצית דם מעליא סו"ס השתא כשנתערב בהם הכוס הא כבר נעשית מצותן וי"ל דהשתא ס"ד שהי' גודר בפני הדם המקלח מן היסוד שלא יתערב בדם הנשפך והלכך לא קשיא לי' אלא מדם התמצית ומשני דם התמצית דם מעליא הוא והי' מקבלו כלו בכוס.
שם תוד"ה שמא, לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין, דבריהם תמוהים כמש"כ מהרש"א ונראה כונתם דהשתא דמשני דם התמצית דם מעליא הוא עכצ"ל דהא דקרי לי' דם התערובות היינו שנשפכו כוסות הרבה ימלא מהם כוס ויזרוק [דהא דם אחרינא ליכא בהאי תערובות דהא דם התמצית מקבלן כולן ובפני דם שכבר נזרק כבר גדר כמש"כ לעיל] ולזה כתבו דל"ק להו ליבטל כל כוס ברוב כוסות אחרים משום דעולין אין מבטלין זא"ז.
ומש"כ הראוי להתקבל היינו להתקבל מן הרצפה, ומיהו הלשון דחוק קצת.
ס"ט ב' תוד"ה האי, הק' ריב"א א"כ אמאי אמר ר"א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת כו', אע"ג דערלות מעכבת בשעת עשי' אפילו מלת בנו וכדאמר יבמות ע"א א', מ"מ א"צ קרא שאם לא מל בנו ענוש כרת דהרי אם היו בבית האסורין אין מלת בנו מעכבתו א"כ לא קרינן בו גברא דלא חזי, אלא חיובא עלי' לעשות פסח ובכלל עשי' כל הדברים הנצרכים לפסח ובכלל זה מלת בנו, ואם לא מל ולא עשה פסחו ענוש כרת אלא ברייתא אשמעינן דגם כשהוא עצמו ערל ולא מל ענוש כרת אע"ג דהוא גברא דלא חזי לאכילה שהרי אפי' ערל אנוס אסור לו לאכול שהערלות שבו מדחה אותו לגמרי והו"א דכיון דלא חזי לא אמרינן לי' זיל התקן נפשך קמ"ל דאפ"ה ענוש כרת, אבל כיון דשו"ז על טמא שרץ ולא קרינן בו גברא דלא חזי לאכילה א"כ ערל נמי מקרי גברא דחזי ואין כאן עיכוב רק מצד מצות מלה והוי כלא מל בנו ופשיטא דענוש כרת, ולזה תירצו דבערל באמת מקרי גברא דלא חזי כיון דהוי שינוי הגוף.
ע' א' ואמר ר"ח זו דברי בן תימא, נראה מדלא קבעוהו בגמ' לקמן דסתמא דגמ' פליג על ר"ח וס"ל דלשון זה מתפרש אף לרבנן וכולו צלי היינו דרגילין לנתח את הכבש ומהם שערבין צלי ומהם שערבים מבושל והלילה הזה כל הכבש צלי, וזו דעת הר"מ שהעתיק בפ"ח מה' חמץ ה"ב לשון המשנה אע"ג דלא קיי"ל כבן תימא.
ע' ב' פירש הוא ודורתאי בנו, אע"ג דבטל מצות ראיה ומצות שמחה [עי' חגיגה ו' ולטעמיך כו' חנה גופה מי לא מחייבא] נראה דלמגדר מלתא עביד הכי כדי להעמיד הדין על תלו.
ע"א א' לאו משום דאין לו במה ישמח, נראה דמוהיית אך שמא מרבינן כל מה שיש לרבות והלכך מרבינן מיני' כל לילות ויום שמע"צ וגם ליל שמע"צ ונקט ליל שמע"צ שזהו רבותא היותר גדולה שלא נזכר מצות שמחה שמע"צ כלל ולא נזכר בלילות כלל וגם אי אפשר לקיים זביחה בשעת שמחה דידי' דהא שמיני רגל בפ"ע ואי אפשר למשחט בלילה ואפ"ה חייב בשמחה היינו לאכול בשר שלמים שנשחטו מאתמול מ"מ חשיב לי' זביחה בשעת שמחה כיון דגם אתמול חייב בשמחה משום מצות חג הסוכות והי' ראוי לרבות גם ליל ראשון ואע"ג דאי אפשר לי' לקיים זביחה בשעת שמחה מ"מ חייב לאכול שלמים שנשחטו מאתמול דאין זביחה בשעת שמחה מעכבת ונראה דלעולא הא דקתני סיפא מה ראית כו' שיש שמחה לפניו כו' היינו דבליל שמיני יכול לקיים זביחה בשעת שמחה אבל בליל ראשון א"א לו לקיים זביחה בשעת שמחה והלכך כיון דאיכא אך חלק למעוטי ממעטינן ליל ראשון ללמדנו שכל שאי אפשר לקיים זביחה בשעת שמחה פטור לגמרי מאכילת שלמים ומשני לא לעולם אימא לך דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ואפי' ביום ראשון יכול לקיים מצות שמחה בשלמים שנשחטו אתמול והא דממעט טפי ליל ראשון מליל שמיני משום שליל שמיני יש שמחה לפניו ולא מסתבר שיפסיק שמחתו באמצע ונראה דלעולא לא ממעטינן ליל ראשון אלא ממצות אכילת שלמים אבל מ"מ חייב לשמחו בכסות נקיה ויין ישן דהא לא ממעטינן לי' רק משום שא"א למשחט בשעת שמחה ואין טעם זה רק לענין אכילת שלמים אבל לא למפטר לגמרי ממצות שמחה אבל רבין דאית לי' דלא בעינן זביחה בשעת שמחה מ"מ ממעטינן ליל ראשון י"ל דממעטינן לי' לגמרי אף מכסות נקי' ויין ישן ומיהו כיון דלא מצינו פלוגתא בזה די"ל דגם רבין מודה דלא ממעטינן רק ממצות אכילת שלמים אבל מ"מ משמחו בכסות נקיה ויין ישן, ועי' לקמן ק"ח ב' ברשב"ם ד"ה ידי יין ובתו' שם ד"ה ידי יין מבואר בהדיא דגם ליל ראשון חייב בשמחה, ואם חל יום ראשון בשבת פטור לעולא ממצות אכילת שלמים כיון דא"א לי' לקיים זביחה בשעת שמחה כדמוכח בגמ' ואע"ג דאי לאו אך חלק הוי מרבינן ליל ראשון לשמחה אע"ג דא"א לקיים זביחה בשעת שמחה מ"מ השתא דכתב רחמנא אך חלק אמרינן דזביחה בשעת שמחה מעכבת וכל שא"א לי' לקיים זביחה בשעת שמחה פקעה מצות אכילת שלמים לגמרי, וכ"ז מבואר מדברי התו' בסוגין, ובלשון התו' ד"ה לאו נראה שיש ט"ס וכצ"ל וי"ל דאי מהתם כו' אלא (בחגיגה) בשמחה של יו"ט כו' וכונתם דהיכא דאפשר לקיים זביחה בשעת שמחה צריך למשחט ביום שמחה אבל אם א"א צריך לאכול שלמים מאתמול.
והא דמרבינן לילות יש להסתפק אם צריך שלמים בין ביום ובין בלילה או דיוצא באכילה פעם אחת בין אם אכלן ביום ובין אם אכלן בלילה.
ע"ב ב' יבמתו נדה פטור, יש לעי' הא קאמר לעיל דאם קדם של שבת בע"ש לכו"ע חייב ולא חשיב טועה בדבר מצוה כיון שלא נתנה שבת לדחות ה"נ הא לא ניתן איסור נדה לדחות וכן בלולב שהוציאו ברה"ר וכן בבן גרושה שאכל תרומה ונראה דדוקא בנתחלף לו תינוק של ע"ש דסבור שהוא תינוק של שבת אמרי' דאם כבר מל של שבת בע"ש וליכא השתא שום תינוק למול בשבת לא חשיב טועה בדבר מצוה דלא הי' לי' לעשות בזה אבל אם שכח שהיום שבת שפיר חשיב טועה בדבר מצוה כיון דרמיא עלי' מצוה באמת וע"י המצוה טעה ושכח שהיום שבת והלכך בלולב ויבמה ובן גרושה חשיב לי' טועה בדבר מצוה כיון שטעה שלא ידע שיש כאן איסור כלל.
שם אית דאמרי כ"ש בההיא דמחייב, תוכן הסוגיא דר"ל ודאי כר"ש ס"ל דלא פטר ר' יהושע טועה בדבר מצוה רק בעשה מצוה ור' יוחנן ללישנא קמא נמי כר"ש ס"ל והלכך באשתו נדה בעל חייב דלא עשה מצוה דבנדה ליכא לא מצות עונה ולא מצות שמחה אבל יבמתו נדה פטר דעשה מצוה שהרי קנאה ואע"ג דלכתחלה עברה היא מ"מ חשיב עשה מצוה כשוחט אחרים לשם פסח וכמל של אחד בשבת ולישנא בתרא סבר דמדנקט ר' יוחנן אשתו נדה דחשיב קצת פשיעה דהו"ל לשיולי ש"מ דר"י כר"מ ס"ל דאפי' לא עשה מצוה נמי פוטר ר' יהושע והלכך כשנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי נמי פטור הכא באשתו חייב משום דהו"ל לשיולי והא דפריך בגמ' מ"ש יבמתו כו' פי' בתו' דלא פריך ללישנא קמא דודאי שני ושני אלא ללישנא בתרא דפוטר ר"י אפי' לא עשה מצוה והא דקאמר מ"ש יבמתו דקעביד מצוה ר"ל לפי מחשבתו וטעותו עשה מצוה ומסיק דהלכך באשתו לא חשיב טועה בדבר מצוה דהו"ל לשיולי אם היא טהורה אם היא סמוך לוסתה אבל ביבמתו בזיז מינה, ונראה דאפי' ללישנא קמא צ"ל דאיירי באשתו מעוברת דאל"כ כי היכי דביבמתו חשיב לי' עביד מצוה משום שסוף סוף קנה גם באשתו חשיב מצוה כיון שסוף סוף קיים פרו ורבו אלא הא דפריך והאיכא שמחת עונה לא פריך רק לל"ב מיהו ל' התו' לא משמע כן.
ע"ג א' שחטו שלא לאוכליו חייב מה תיקן, עי' רש"א שכתב דבשלא לשמו תיקן להצילו מנותר וזה תמוה שאין זה תיקון בשחיטה, תדע דאי הוי תיקון גם בשלא לאוכליו יש תיקון זה וכמש"כ הח"צ סי' קנ"ט דלעולם בפסול ליכא כרת משום נותר, איברא עיקרא דמלתא דשחטו שלא לשמו הוי שלמים פסולים תמוה מאד דלא אמרו בגמ' לקמן דבעקירה לכו"ע הוי שלמים אלא בנטמאו בעלים או מתו או משכו ידיהם, אבל בבעלים קימים ושחט פסח שלא לשמו הוי פסח פסול לכו"ע וכמבואר במתני' זבחים י"א ב' דלבן בתירא אפי' קדם חצות לא מהני למעיקרי' מפסח לשלמים ור"י לא פליג אלא קדם חצות אבל לאחר חצות כב"ב ס"ל ולא אמרו אלא פסח בשאר ימות השנה שלמים אבל לא בזמן שחיטה, ודברי הגאונים הרש"א והח"צ אינם מובנים.
שם דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ופרש"י ואי אפשר לשנות מזבח לזבח אחר כ"ז שעומד לשמו, וא"ת לר"ח ב"ט דאית לי' זבחים קי"ד ב' דאפי' לפני כפרה שלא לשמו כשר דמהני לי' עקירה א"כ למה בעי רעיה הלא דין פסח ודין אשם שוין דאי עקר לי' לאשם לשם עולה דינו כפסח שעקרו לשם שלמים וי"ל דר"ח לא אמר אלא במחו"ז בבעלים מהני לי' עקירה והוי כמו פסח בשאר ימות השנה אבל אשם שהגיע זמנו ליקרב לא מהני לי' עקירה כמו פסח בזמנו, תדע שהרי לר"א אשם לשם עולה פסול כדתנן זבחים ב' א' ולא אמרינן דעקר לי' לאשם ולתכשר לעולה א"כ שפיר גזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה בשעה שראוי ליקרב.
שם ב' כגון שמתו בעלים אחר חצות כו' יש לעי' למ"ד בע"ח נדחין אשם שניתק לרעי' ושחטו לשם עולה אמאי כשר הא אשם בכל זמן כפסח אחר חצות והו"ל דחוי וא"ל דרב לטעמי' דאין בע"ח נדחין דהא משמע בגמ' דאי לאו דמצינו לרב דאמר בע"ח אינן נדחין הוי ניחא לי' ול"ק לי' עיקר מימרא דרב [נתבאר לק' צ"ו ב'].
ע"ג ב' בחול כה"ג ישרף מיד, במש"כ להסתפק בפסח קדם הפסח שנשחט אי חשיב כקדשים שמתו או קדשים פסולים נראה דמקרי פסול כדאמר במחוסר זמן בבעלים באשם נזיר ומצורע, ולפ"ז טעון שריפה, אמנם לענין אם עלה לא ירד ולענין שוחטין בחוץ [יעוין בזבחים קי"ב א'] צ"ע אבל פדיון לא שייך בו.
שם הא מני ר"א היא כו', פרש"י דשחט בהדיא לשם פסח ומשמע דבסתמא שלמים הוא אע"ג דהשוחט סבר שהוא פסח מ"מ לא אמרינן דסתמא כמו ששחט בהדיא לשם פסח, ומיהו לולא פרש"י י"ל דהא דסתמא כשר היינו כשידע השוחט את שם הקרבן, אלא שלא חשב לשמו בשעת עבודה אבל כשטועה בשם הקרבן י"ל דסתמא הוי כפירושו לשם קרבן שהוא כפי מחשבתו וזה דעת הרש"א ולפיכך דקדק בלשון רש"י ז"ל והח"צ סי' ק"ס דבר קשות על הרש"א ז"ל בזה ולפי המבואר דברי הרש"א מבוארין ולפרש"י קשה דלא הוי לי' למסתם בחול כה"ג ישרף מיד אלא פעמים ישרף ופעמים תעובר צורתו בשחט סתם, אבל לדעת רש"א גם בסתמא ישרף מיד, והנה למאי דמוקי לה כר"א ע"כ סבר האי תנא עקירה בטעות הוי עקירה, דהא הכא סבר שהוא פסח ומטעי קטעי, ועי' מנחות מ"ט א' מסתברא מילתא דרב בכסבור אילים ושחטן לש"כ כו' אבל כסבור אילים כו' ולפי' מהרש"א רישא דוקא וסיפא סתמא קרי לשום אילים ולפי' הח"צ סיפא דוקא ורישא סתמא.
כתב הצל"ח, ע"ה, שאם הותיר מן הפסח בשר נא לא חשיב נותר ואין טעון שריפה כיון דלא היה ראוי לאכילה משום איסור נא ולדבריו ז"ל כש"כ שאם הניח חי אינו נותר, והדברים תמוהים, לא מבעי אם נימא דכל הפסולים חייל עליהם שם נותר דחייל שם נותר אפי' כשהוא נא אלא אפי' למש"כ תו' פ"ב א' ד"ה בשלמא דלא חייל שם נותר על טמא מ"מ הכא כיון דראוי לגמור צליתו ולאכלו ודאי חייל עלי' שם נותר [ואף דבסוף היום אין לו שהות לצלותו מ"מ לא מקרי פסול אלא דבר אחר מעכבו] וכ"מ בהדיא פ"ג ב' דאמרינן גידין ישרפו בט"ז ומוקי לה בגיד הנשה וע"כ צריך להסירן קדם צלי' דהא ס"ל יש בגידין בנו"ט מדבעי שריפה ואפ"ה בעי שריפה כדין נותר.
ע"ו א' תוד"ה בשלמא, וקשה דתיפוק לי' שרוטב איסור נבלע בפסח, משמע שזה אמת דיש כאן פסול שהפסח נצלה מחמת הרוטב, ויש לעי' הלא הרוטב שהונח על החרס נעשה חום כלי שני וכשחוזר על הפסח ועילאה גבר אינו אוסר אלא כדי קליפה, ואע"ג דהרוטב הוחם ע"י אש שתחת הפסח, וצלי שעל האש שהוסר מעל האש והונח בכלי שני דינו כראשון אף לדעת רמ"א דבשר שהוצא מן הקדירה והונח בכלי שני דינו ככלי שני, מ"מ בלח אפשר דאף אם הוחם על האש והונח בכלי שני דינו ככלי שני, הכא הרוטב החוזר אפשר דלא חשיב כהונח אלא כשב מאויר, ובאויר עדיין הוא ראשון, כמו צלי שהוסר מן האש והוא באויר שדינו כראשון אף לדעת רמ"א, והו"ל חם בחם ונטוה פסח מן הרוטב, ודוקא נגע רוטב בחרס אבל אם היה שב מן האויר על הפסח לא חשיב צלי מחמת ד"א דרוטב ופסח חד הוא וחום הרוטב הוא מחמת האש והוי כפסח עצמו שמרתח קצתו את קצתו, אבל כשנגע בחרס והרתיח את החרס וחזר החרס והרתיחו והו"ל צלי מחמת ד"א כי הדר רוטב ומרתח לי' לפסח הו"ל צלי מחמת ד"א, מיהו קושית תו' צ"ע דודאי ראוי להזכיר בגמ' פסול דפסח מחמת עצמו שנצלה ע"י ד"א, טפי מפסול טעם כעיקר שנבלע בו רוטב האסור, ונראה מזה שלא הזכירו בגמ' פסול דפסח עצמו אלא פסול מחמת הרוטב דבאמת הרוטב נעשה שני ואינו מרתח לי' לפסח, ואין האיסור רק מחמת הרוטב שכבר נאסר והשתא כשחזר על הפסח הוא נבלע בכדי נטילה, ואע"ג דהרוטב הוא חום כלי שני ועילאה גבר מ"מ השתא כשהרוטב על האש הוא מבליע כדין חם בחם.
ונראה דאפי' לרב דעילאה גבר אם עירה לכלי שני הוי חום כלי שני אע"ג דלא נפסק הקילוח, והא דאמרינן דרוטב מרתח לי' לחרס והדר חרס ומרתח לי' לרוטב היינו בשעת עירוי אבל אם היה הרוטב נשאר על החרס לא הוי תו חום של ראשון וכן החרס פגה חומו ואינו כחום ראשון, אלא בנטף וחזר יש לדון אם הוא ראשון כמש"כ לעיל.
יש לעי' בהא דתנן בסכו בשמן של תרומה וכן תנן לעיל מ' ב' דמותר לסוכו לפסח בשמן אם הוא דוקא לאחר שנצלה כל צרכו שאין בו משום צלי ד"א, או אפי' מקדם, וסתימת הדברים משמע דאפי' בתחלת צלייתו, ועוד דתנן אם חי הוא ידיחנו מכלל דחבורת כהנים א"צ להדיח וע"כ צולהו עם השמן, ויש לעי' למה לא נפסל מדין צלי מחמת ד"א כמו רוטב שחזר, ואע"ג דחזר מאויר כתבנו לעיל דלא מפסל, היינו משום דהרוטב הוא פסח אבל הכא שמן דבר אחר הוא, ונראה דכיון דהשמן שעל גביו אינו מבטל שם צלי לחשבו כבישול במשקין כמו כן לא חשיב צלי מחמת ד"א, אלא חום האש עובר דרך השמן לפסח כיון שאין השמן בפני עצמו אלא לעולם חום השמן עובר אבל לסוכו בשמן חם אסור דכיון דקיבל החום בפני עצמו חשיב אח"כ כמרתח את הפסח בחומו הוא.
ואף בנתן צונן על הפסח וצלאו לא הותר אלא בצלול, אבל נתן בצק על הפסח הו"ל צלי מחמת ד"א כדין נטף מרוטב על הסלת שאי אפשר לצלות את הסלת דחשיב צלי מחמת ד"א כמש"כ תו', ומיהו רוטב בסלת מבטל טפי, ואכתי י"ל דסלת על הפסח לא חשיב צלי מחמת הסלת כיון דהסלת צונן ומתחמם יחד עם הפסח, ואמנם א"כ ל"ק קו' תו' דשפוד יפסול את הפסח משום צלי מחמת ד"א, אלא ודאי גוש ע"ג הפסח אף אם הונח צונן פוסל משום צלי מחמת ד"א, ויש להוכיח כן מהא דאמר דהדר חרס ומרתח לי' לרוטב, והלא מה שהרוטב מרתח לי' לעצמו לית לן בי' וא"כ נימא דהרוטב מרתח לי' לעצמו דרך החרס אלא ודאי גוש קובע לו שם לעצמו ומה שהגוש חוזר ומרתח חשיב כח שני.
ובתו' הקשו למה אין השפוד אוסר משום צלי ע"י ד"א ותירצו דעץ אינו חם כחרס וסלת או פנים אינו חם כל כך, ולכאורה אינו מובן הרי כל יד סולדת שקבל החום מן האש מבשל והשפוד ודאי יד סולדת בו ולמה לא יצלה את הפסח, אבל יש חילוק בין פסח נוגע לחם לתוחב שפוד צונן וצולהו דבנותן צונן על האש יש מקום לומר דזרם החם העובר דרך השפוד לבשר הפסח לא חשיב כנח בשפוד ואח"כ יש כח שני שהשפוד זורם מקרבו לפסח, אלא זרם החם של האש עובר לבשר הפסח דרך השפוד וכדאמרו בשמן, ובזה אנו מחלקין גם בגוש דבחם מרובה של הגוש חשבינן לי' כחום הבא מן הגוש אבל חום מועט לא חשיב לקבוע שם לעצמו וחשיב כחום המתגלגל דרך השפוד ובא לבשר הפסח.
תוד"ה תנן, וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה, מהא דאסרינן כדי קליפה בחלב רותח ע"ג בשר צונן אין ראי' דהצונן מבשל את החם די"ל דהחם מפליט לתוך צונן וגם מקבל ממנו אבל שהצונן יקבל חום עד שיחזור ויבשל את החם לא שמענו, אלא נראה להו דכשם דלרב דעילאה גבר אמרינן דתתאה נעשה חם והוי כשניהם חמים והתחתון מבשל את העליון כמו כן קליפה לשמואל, והא דפריך בגמ' חרס כיון דצוננת היא אקורי מיקר לי' לרוטב ופרש"י דאף קליפה לא בעי היינו משום דבדבר לח לא בעי קליפה לדעת ר"ת ואף לדעת ריב"א דבעי' ס' כנגד הקליפה הכא כשהקליפה הנאסרת חוזרת ונבלעת בבשר היא מתערבת בכל הרוטב קדם שנבלעת ולעולם איכא ס' בבשר נגד משהו שנאסר.
שם ד"ה אלא, ביטול את מקומו סגי, נראה דיקמוץ דתנן היינו נטילה, ויטול את מקומו דאמרו בגמ' היינו קליפה ובבשר נופל לשון קולף, והלכך נקט קולף על שיעור מועט ונוטל על שיעור מרובה, אבל בסלת אינו נופל לשון קולף ונקטו לשון יקמוץ על שיעור מרובה ונוטל על שיעור מועט, וזה מוכרח למאי דגרסינן ביטול את מקומו סגי, והלא נטילה לשמואל ליתא בתחתון צונן אלא ודאי האי נטילה היינו קליפה וקומץ היינו נטילה.
תוד"ה בשלמא למ"ד עילאה גבר כו', הק' מהרש"א הלא בשפוד איכא בשר הפסח בין תחתיו בין עליו ותקשה לכו"ע, ולשון הרש"א צ"ע דבשפוד הוי חם לתוך חם דהשפוד מקבל זרם האש כמו הפסח ולא נאמר דין עילאי ותתאי אלא בשהחם הוסר מעל האש והצונן כל חומו הוא מקבל מן החם משא"כ בשניהם על האש, אבל כונת תו' באמת לכו"ע אלא דהכא הוזכר בגמ' דלמ"ד עילאה גבר אף בשניהם על האש מתחלה מקרי צלי ע"י ד"א אע"ג דשרש החום הוא האש אלא שעובר ע"י החרס או ע"י הסלת וכמש"כ לעיל [אבל למ"ד תתאי גבר מוקי לה בחרס חם וסלת חם ואין ראי' לפסול בשניהם על האש בבת אחת] ואע"ג דבסברא זו לא פליג שמואל מ"מ נקטו לה בתו' למ"ד עילאה גבר דלדידי' הוזכר דין זה בגמ'.
שם ואומר ר"י דאין שפוד של עץ קולט חום כל כך, ר"ל ולא חשיב הנחת החום בשפוד כחד כח, ויציאתו לבשר ככח שני וכמש"כ לעיל, ויש לעי' למה טרחי התו' להקשות מסוגית הגמ' ולחלק בין שפוד של עץ לחרס, הלא הדבר מפורש במתני' לעיל ע"ד א' דאין צולין בשפוד של מתכת משום דחם מקצתו חם כולו, ולכאורה המכוון דחם במתכת נקלט טפי וחשיב כהונח החם ואח"כ יוצא כסברת התו' ולא היה להם להתו' לפרש אלא דחרס וסלת קולט חום כשפוד, ואפשר דחם מקצתו חם כולו הוי שאר המתכת ככח שני, ואמנם א"כ משמע דהמתכת המקבל חום מן האש לא היה חשיב צלי מחמת ד"א ומדברי התו' משמע דוקא שפוד של עץ אינו קולט חום כל כך.
והנה סברת התו' אינו אלא בגוש יבש שהנידון משום צלי מחמת ד"א אבל כשהשפוד מוציא מים וחשיב בישול לא שייך לבטל הבישול משום דהחום עובר דרך המים דודאי מים חמים קובעין שם לעצמן וחשיב בישול והיינו דאמרו בגמ' לעיל מפיק מיא והוי מבושל.
ע"ז ב' הא נטמאו, עי' סי' קנ"ו השמטות למס' פסחים סק"א.
ע"ח א' הא ביחיד כו', עי' שם סק"ב.
ע"ח ב' אם זרק הורצה כו' רב דאמר כר' נתן, לכאורה הלכה כר"נ כיון דסתם לן תנא כותי' אבל לקמן פ"ח ב' אמר אביי אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פ"ש מבואר דאין הלכה כר"נ, וכן מתנ' לק' פ"ט א' לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל אחד משמע דלא כר"נ דמשמע דדינא קתני ולא למצוה לחוד.
שם אמר ר' אלעזר במחלוקת שנוי' ור"נ היא, קשה הא מודה ר"נ שאם נטמא הבשר אינו זורק הדם לכתחילה כדתנן במתני', דבעינן איש לפי אכלו למצוה ה"נ אם נטמאו הבעלים לאחר שחיטה למה יזרק הדם לכתחילה, וי"ל דהא דתנן במתני' שאם נטמא הבשר אינו זורק לכתחילה היינו דוקא בדאפשר לו להביא פסח אחר דמשום דבעינן איש לפי אכלו למצוה מוציאין את הפסח הנשחט לבית הפסול ומביא פסח אחר כדי לקיים מצות אכילה אבל הכא דנטמאו הבעלים אחר שחיטה דאי אפשר לי' לקיים מצות אכילה זורק את הדם לכתחילה כדי לקיים מצות פסח ולא דחינן לי' לפסח שני כיון דאפשר לי' לקיים עיקר מצות פסח בראשון וכן מוכח לעיל דפריך הא דתניא הרי שהיה חולה בשעת שחיטה כו' לימא רבנן היא ולא ר"נ ואמאי הא מודה ר"נ דלכתחילה אינו זורק א"ו כדפירשנו.
יש לעי' לר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא למה פסח שבא בטומאה נאכל בטומאה כיון דאכילת פסחים לא מעכבא הרי פסח כשאר קרבנות ויהא מביא בטומאה ולא יהא נאכל בטומאה וי"ל דאי איתא שאינו נאכל בטומאה א"כ בבעלים טמאים לא הוי גברא חזי לאכילה בשעת שחיטה ולכו"ע מודה ר"נ דגברא חזי לאכילה בעינן בשעת שחיטה וע"כ דהותר לאכול בעומאת הגוף וכ"ש דהותר טומאת בשר דבלאו.
גזרה שמא יאמרו כו', נראה דהא דקתני יזרק הדם בטהרה היינו נמי מדרבנן כדי שלא יבא לאכול את הבשר בטומאה דמדאורייתא יכול לזרוק את הדם אף כהן טמא כדתנן לקמן ע"ט א' היו ישראל טמאין וכהנים טהורים יעשו בטומאה.
תוד"ה ולעכב, ואור"י כו' אף בשעת זריקה סברא הוא דפסול, עי' מהרש"א שהקשה הלא לר' אלעזר בעינן גברא דחזי לאכילה בשעת שחיטה ולא בעינן גברא דחזי לאכילה בשעת זריקה וי"ל דלר"נ אין מצות אכילת פסחים תנאי בעיקר הקרבן שהרי כל ישראל נמנין על פסח אחד אף דליכא מצות אכילה אלא שגזה"כ הוא דבעינן גברא דחזי לאכילה וגם אם שחטו לשם גברא דלא חזי לאכילה פסול וכי היכי דמחשבה לא פסלה אלא בשחיטה ה"נ גברא דחזי לאכילה לא בעינן אלא בשעת שחיטה אבל לרבנן אכילת פסחים תנאי בעיקר הקרבן והלכך אין נמנין עליו עד שיהא לכ"א כזית וכן חלים בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה פסול והלכך גם בנטמא הבשר אחר שחיטה פסול.
ואבע"א רב דאמר כר' יהושע, צ"ע דלכאורה ר' יהושע ור"נ תרווייהו חד מלתא היא ר"י כר"נ ס"ל ור"נ נמי כר"י ס"ל ורב באמת סבר כר' יהושע וכר"נ ומה שייך כאן לישנא דאבע"א.
ע"ט א' תוד"ה או, אעפ"י שיכולין ליזהר כו', עיקר דין משנתנו אם הכהנים טמאין וישראל טהורים יעשו בטומאה היינו דאין צריכין הבעלים ליזהר בטהרה כיון דעיקר הקרבה אי אפשר בטהרה משום טומאת הכהנים וע"כ אישתרי טוה"ג של כהן בכניסה ובזריקת הדם אישתרי נמי טומאת בעלים וטומאת בשר ורשאים ליטמא לכתחילה וכן אם נטמאו הבעלים לאחר זריקה רשאין לאכול את פסחם ואילו לא אישתראי רק דבר המוכרח אבל מה דאפשר בטהרה לא אישתרי בטומאה היה הדין נותן שלא יגעו הכהנים בפסח ויאכלו ישראל את פסחם בטהרה ואם נטמא פסח של אחד מהם אסור באכילה ואפי' מיעוט הקהל הטמאין לא יוכלו להביא את פסחם וזוהי כוונת התוס' דאע"ג דיכולים ליזהר שלא יגעו בבשר כיון שהותרה טומאה באימורין ר"ל בזריקת הדם ובהקטר חלבים הותר גם טומאת בשר וטומאת בעלים כי היכי דאמרינן לקמן צ"ו, ואף שאין ראי' גמורה מהתם דהתם לענין אכילת אימורין בטומאה מרבינן להו מלד' כדאמר שם מ"מ הדין אמת דכל שהותר לחד מלתא הותר בכולן ואין קרבן צבור חלוק, ולמש"כ ל"ק קושית הגרע"א ז"ל. [א"ה, ע"ע חזו"א זבחים סי' ד' סק"י].
שם תוד"ה אלא, אין כונתם דהרי יטמאו הכהנים הלא אפשר שחיטה בזרים או במיעוט כהנים אלא כוונתם כיון דבכהנים טמאים שרינן טומאת בעלים וטומאת בשר כיון דאישתרי כניסת כהנים לעבודת הדם אישתרי נמי טומאת בעלים וטומאת בשר ה"נ בכלי שרת טמאים שרינן טומאת בשר וטומאת בעלים משום דאישתרי כניסה בטוה"ג בשעת שחיטה. [א"ה, ע"ע חזו"א שם].
פ' א' אותן טמאי מתים אין עושין וכו' בשני לא עבדי כל היכא דעבדי צבור בראשון כו', הא דל"ק טעמא משום דבשני לא הוי מיעוטא כדאמר לעיל ע"ט ב' דאיירי דהיו זבין גם בפ"ש והא דאמר לקמן שליש זבים שליש טמאים שליש טהורין דנצרפו זבין עם טמאי מתים והו"ל רובא איירי כשנטהרו הזבין כדפירש"י, והא דלא אמר התם טעמא דלא עבדי בשני משום דלא עבדי צבור בראשון ומטעם זה לא יעשו בשני אפי' שלא נטהרו הזבים צ"ל דהא דאמר לא עבדי צבור בראשון לאו דוקא צבור אלא דלא קרב בראשון כלל קאמר אבל כל שקרב בראשון אפי' במעוט שפיר עבדי מעוט בשני, והלכך התם כיון דהיו שליש טהורין אי לא נטהרו זבין בשני שפיר עבדי שליש הטמאי מתים בשני, ולפ"ז הא דאמר רב רובן זבין ומיעוטן ט"מ היינו דוקא בדליכא טהורים כלל אבל כל שקרב פסח אחד בטהרה בראשון שפיר עבדי מעוט בשני.
יש לעי' היו רובן בדרך רחוקה ומעוטן טמאי מתים אי עבדי ט"מ בראשון אי הוי כרובן זבין ומעוטן ט"מ או דלמא דרך רחוקה כמאן דליתא דמי, ונראה דדרך רחוקה כמאן דליתא דמי כדאמר לקמן צ"ד ב' בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה ואין לומר דהתם ברוב צבור קמן ורובן ט"מ ומעוטן טהורים ואשתכח דרוב צבור קרבי בראשון (וגם הטהורים יכולים לעשות בטומאה דאין ק"צ חלוק) דאי איתא דדרך רחוקה הוי כדין זבין גם כה"ג לא עבדי צבור בטומאה בראשון דנראה דאם שליש זבין ופחות משליש טהורין ויותר משליש טמאים נמי אמרינן הגדילו זבין על הטהורין והו"ל ט"מ מעוטא ומעוטא לא עבדי בטומאה ומיהו אין להכריח זה מהא דשליש זבין ושליש ט"מ ושליש טהורין דלא עבדי ט"מ בראשון כדין מחצה טהורין ומחצה טמאין די"ל שאני התם כיון דאין הטמאין גוררין אחריהן הטהורין דלישתרי טומאה גבייהו לא מצו גם הטמאים לעשות בטומאה כיון דהוי מעוטא, ומיהו נראה דאם שליש בדרך רחוקה שליש טהורין ושליש טמאין עבדי טמאים בטומאה דאל"כ לא משכ"ל דינא דרב דאם היו מחצה טמאין ומחצה טהורין עושין אלו לעצמן ואלו לעצמן היינו דוקא בדליכא אף אחד מישראל בד"ר, ואין להביא ראי' מהא דאמר לעיל משלחין אחד מהם לד"ר דהתם הו"ל רובא טמאים וגוררין גם את הטהורין לעשות בטומאה והו"ל רוב צבור בראשון.
שם תוד"ה אתה, וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראיה כו', נראה כונתם להא דאמר בירו' פ"ק דחגיגה מהו שישלח חגיגתו ביד אחר כו' ומסיק ז"א שאין משלח חגיגתו ביד אחר, ונראה דבעיא דרבב"ח אינה בחגיגה דוקא דא"כ עולת ראי' קים לי' דאין טמא משלח ביד אחר וא"כ מאי פשיט לי' שאינו ראוי אינו מביא דאיירי בראי', אלא האי חגיגתו כולל כל חיובי החג בין ראי' בין חגיגה, ומבעי לי' בטמא דוקא דכל פטורי דתנן במתנ' ודאי פטירי מן הקרבן דכתיב יראה וכתיב ולא יראה פני וגו' וכל הני דמיעטה תורה מראית פנים אימעיט גם מקרבן, אבל טמא לא אימעיט מקרא אלא שאנוס הוא שאסור לו ליכנס וס"ד דמ"מ ישלח עולתו וחגיגתו ביד אחר וזה ממעט מקרא ובאת והבאתם דכיון דאינו ראוי לביאה אינו ראוי להבאה והיינו קרבנות דחיובן בשעת חיוב ביאה וכמש"כ תו' בסוגין ובחגיגה ד' ב' דבעלמא טמא משלח קרבנותיו, ומש"כ תו' וכן איתא בירו' דאיתקש לעולת ראי' אין הכונה דנלמד ממדת היקש דלא מצינו בהו היקשא בתורה אלא כונתם דשניהם שוין לענין טמא שאינו משלח ביד אחר חגיגתו.
שם בירו' חזר ר' שמי ומר כו', ר"ל חזר וקבע הדבר דודאי צריך להגיה הברייתא ומוכי שחין דהנידון ההוא אם חייב בראי' שהרי ראוי לבוא בפני עצמו אימעיט מקרא בבוא כל ישראל ומשום שאינו ראוי לבוא עם כל ישראל פטור, אבל טמא א"צ קרא שאינו חייב בראיית פנים שהרי אינו ראוי לבוא וקרא לפוטרו מן הקרבן וזה נלמד מקרא ובאת שמה, ונראה דברייתא דמייתא לעיל הטמא פטור מן הראי' דכתיב ובאת שמה היינו האי ברייתא וכמו שהגיה ר' שמי, ולענין לפוטרו מקרבן.
דעת תוס' חגיגה ב' ב' ד"ה שומע, דדוקא טמא פטור מן החגיגה משום שאינו ראוי לביאה אבל אינו שומע וחבריו הפטורין מן הראי' חייבין בחגיגה דקרינן בו ובאת שמה שהרי הוא ראוי לביאה אלא שאינו חייב בביאה, אבל דעת הר"מ פ"ב מה' חגיגה ה"ד דכולן פטורין מחגיגה דקרא ובאת שמה דדרשינן לפוטרו מהבאה של חובות הרגל בביאת חובה דרשינן לי' וכל שאינו בביאת חובה ברגל אינו בהבאת חובות הרגל.
מיהו בשמחה חייבין אפי' אותן דפטורין מן הראי' ולא דרשינן כל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להבאה ששמחה אין ההבאה חובה שאין המצוה אלא באכילת בשר קדש ואפי' של חברו והכהנים בחטאות ואשמות וחזה ושוק, ויש לעי' בלשון הר"מ פ"ב מה' חגיגה שכתב דערל וטמא פטורין מן השמחה משום שאסורין לאכול בקדשים ואסורין בביאה והאי אסורין בביאה קשה לפרשו שהרי בשר קק"ל נאכלין בכל העיר ומאי אכפת לן שאסור ליכנס לעזרה, ואי משום שאי אפשר לו ליכנס להקריב הרי יכול לשלח קרבנותיו ע"י אחר, ואפשר דכיון שאינו ראוי לביאה אינו חייב בהבאה וכגון טמא שרץ אינו חייב להקריב שלמים ע"י אחר בשביל לאכול בערב וכמו דממעטינן ראי' וחגיגה, ואמנם לפ"ז חגר וסומא נמי יפטר משמחה וצ"ע.
פ' ב' תוד"ה נזרק, פי' בקונטרס שהוא טמא הדם או הבשר, ברש"י הגי' הפסח ומיירי ע"כ שגם החלב נטמא ואי החלב טהור א"כ לית כאן משום אין בשר אין דם שהרי החלב קיים ושאר קרבנות כה"ג זורק לכתחילה וע"כ הא דאינו זורק כאן לכתחילה משום איש לפי אכלו למצוה ובזה דיעבד הורצה אפי' בנשבר הציץ דא"צ כאן רצוי ציץ רק משום דאכילת פסחים לא מעכבא בדיעבד ובמשנתנו תנן הציץ מרצה א"ו איירי שנטמא גם החלב ויש כאן חסרון דאין בשר אין דם הפוסל בכל הקרבנות לזה קאמר דאם לא נודע עד אחר שנזרק דמו הציץ מרצה וס"ל הציץ מרצה על העולין ועל האכילות בדיעבד כדאמר לעיל ע"ז ב' מודה ר' יהושע שאם זרק הורצה.
שם באו"ד, ועוד הא לעיל תנן נטמא בשר וחלב קיים והיינו מדרבנן, לכאורה נראה דמדאוריתא אינו זורק את הדם משום מצות אכילה וכדאמר יומא ז' א' במנחת העומר דאינו מקטיר את הקומץ ומביא אחרת וכדאמר מנחות ס"ד א' אומרים לו הבא שמנה ושחוט אעפ"י שכבר שחט כחושה, וכ"ש הכא דאיכא מצות אכילה.
והנה המהרש"א ז"ל הקשה על דבריהם דהתם בנטמא בשר וחלב קיים אינו זורק לכתחילה משום מצות אכילת פסח ובזה אמרינן דאם זרק הורצה אבל הכא במשנתנו דמיירי בנטמא בשר וחלב ואינו זורק לכתחילה משום דאין בשר אין דם שפיר י"ל דאם זרק במזיד לא הורצה, אבל לעיל ע"ז ב' תניא ר' יהושע אומר לא יזרוק ומודה ר' יהושע דאם זרק הורצה ומבואר דגם היכי דאינו זורק לכתחילה משום דאין בשר אין דם מ"מ בדיעבד הורצה.
שם מיהו יש ליישב פי' הקונטרס והא דאמר הציץ מרצה היינו להקטיר האימורין, צ"ע דהכא מיירי ע"כ שנטמא גם החלב וא"כ איך מקטיר האימורין לכתחילה הא אמרינן לעיל דאין הציץ מרצה על העולין לכתחילה כדאמר לעיל ע"ז ב' אבל אם נטמאו תרווייהו לא צ"ל דס"ל להתוס' דנהי דלא אמרינן ציץ מרצה על העולין לענין לזרק הדם לכתחילה מ"מ אם זרק הדם מעלה את האימורין למזבח בתחלה אף שהן טמאין ולפי"ז אם נטמאו לאחר זריקה מעלה אותן לכתחילה וצ"ע.
פ"א א' אמרי לא משום דקסבר ר"י מכאן ולהבא כו' ואף ר"א כו' נראה דלמסקנא ע"כ מוכרח דטומאת התהום דזיבה לא מרצה דאל"כ אף לרבנן דפליגי אר"י וסברי למפרע מ"מ פטורה מפסח שני משום ריצוי ציץ, ונראה דכשמקשה ותהום דזיבה לא מרצה אין כונתם דזיבה עדיף משרץ אלא פריך אעיקר דינא דברייתא דלא אמרו אלא למת בלבד, ולפ"ז לדידן טומאת התהום דזיבה לא מרצה ומאחר דקיי"ל דמטמאה למפרע מה"ת א"כ בדין הוא דחייבין בפסח שני והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ק"פ פסק כר"י והכ"מ הביא מקורו בסוגין בדברי ר"י ותמוה מאד וצ"ע.
א) פ"ב א' תוד"ה בשלמא, ומיהו נראה לרשב"א כו' לדעת הרשב"א כל פסולי קודש דינן בשרפה משום שריפת נותר דכיון דאסור לאוכלן לזרקן ולהקטירן ע"כ הן באין לידי נותר וטעונין שרפה מדין נותר ואע"ג דאפסלו כבר קודם שבאו לידי נותר מ"מ כשנתותרו קרינן בהו והנותר ממנו באש ישרף ולפיכך לאחר שתעובר צורתן לא בעינן קרא דמצותן בשרפה ואשכחן בפסולין דגלי קרא בהדיא דמצותן בשרפה ע"כ למישרף להו קדם ביאתן לידי נותר קאמר והיינו דפריך בגמ' בשלמא טמא כו' דכיון דתני מתני' ישרף מיד ע"כ מצא להן תנא מקרא מן התורה דמצותן בשרפה וקרא ודאי מיד קאמר קדם שנתותרו ופריך בשלמא טמא אשכחן אלא יוצא מנלן ומסיק דכולהו הלכתא גמירי לה וע"כ הלכה נאמרה לשורפן קדם שבאו לידי נותר. ויל"ע לפי' זה מנלן דבדם ובבעלים טעון עבור צורה דע"כ הלכתא גמירי לה שטעונין שרפה הוא בין בפסולי הגוף ובין בפסולי דם ובעלים דאל"כ מנ"ל דפסול דם ובעלים טעון שרפה וי"ל דהלכתא גמירי לא הוי אלא בפסול הגוף, ופסול הדם ובעלים באמת אין טעון שרפה מחמת פסול עצמן אלא נשארין עד שיעשו נותר וטעונין אח"כ שרפה משום דין נותר. ובתו' הקשו לפי' זה דלרבה בר אבוה ל"ל גז"ש עון עון דהא ע"כ צ"ל דלתנא רבה ב"א לית לי' דהלכתא גמירי להו דכיון דטעון עבור צורה ושרפתו מדין נותר לא צריך הלכתא לכך וכיון דלא גמיר הלכתא ע"כ טעון עבור צורה דקדם שנעשה נותר לית בי' כלל מצות שרפה, ועו"ק לפי' זה מ"ט דר' יוחנן בן ברוקה דאמר אף בדם ובעלים ישרף מיד דסבר כר' נחמי' דמפני אנינות נשרפה מה נפשך אי לא גמר הלכתא תקשי אשכחן ק"ק קדשים קלים מנלן ואי גמיר הלכתא ע"כ הלכתא בפסול הגוף הואי כמש"כ לעיל וממילא שמעינן דפסול דם ובעלים טעון עבור צורה ודוחק לומר דפליגי בהלכתא אי בפסול הגוף דוקא נאמרה או בפסול סתם.
ב) ולכך פי' ר"י דבלא קרא לא ידעינן בכל פסולי קודש דטעונין שרפה מדין נותר דאפשר דנקברים קדם שנעשו נותר ולא חל תו עליהן דין נותר א"נ כיון שנפסלו קדם שנתותרו לא חל עליהן דין נותר והלכך בעי בגמ' מנלן דיש בכל הפסולין מצות שרפה ואי אשכחן להו מקרא דטעונין שרפה אכתי מחלקינן להו מסברא דפסולי הגוף ישרפו מיד ופסול דם ובעלים טעון עבור צורה דלא איקבע פסול דידהו קדם זמן נותר כיון שאין הפסול בגופן אלא דאיעכב זריקת דמן להכשירן ומסקינן דהלכתא גמירי לה בין בק"ק ובין בקדשים קלים דטעונין שרפה בין בפסולי הגוף ובין בפסול דם ובעלים ואנן מחלקינן להו דבפסול הגוף ישרף מיד ובפסול דם ובעלים תעובר צורתו וישרף אח"כ ושרפתו מחמת פסול עצמו ולא מדין נותר.
ג) שם בגמ' אלא יוצא מנלן דכתיב הן לא הובא את דמה כו' למאי דבעי למימר דטעמא דמתני' ביוצא דילפינן מחטאת אהרן ע"כ צ"ל דסבר תנא דידן דגם פסול הדם ישרף מיד וכריה"ג לקמן פ"ג א' וכמו שפי' ר' יוחנן דריה"ג דוקא בדם קאמר ולא בבעלים אבל למאי דמסיק דהלכתא גמירי לה שפיר יש לאוקמא מתני' כתנא דסבר בדם ובבעלים טעון עבור צורה ומחטאת דאהרן לא ילפינן, ובתו' כתבו כן לפי' רשב"א ונראה דאף לפי' ר"י מתפרש כן ומל' התו' משמע דדוקא לפי' הרשב"א י"ל כן, וכן לקמן פ"ג א' ד"ה אמר, הניחו סוגיא דהכא בקושי' ופי' מהרש"א ז"ל שם דהיינו לפי' ר"י דהכא וקשה דהלא שפיר מתפרש סוגין כר' יוחנן גם לפי' ר"י.
ד) שם ע"ב וחטאת דאהרן משום מעשה שהי', למאי דפי' דסוגין אליבא דר' יוחנן ומתני' כריה"ג עכצ"ל דהא דאמר דחטאת דאהרן משום מעשה שהי' לא בעי' למימר דבאמת מצינן למילף מחטאת דאהרן אלא דלא צריך למילף מיני' משום דגמירי הלכתא דהא בסוגיא דלקמן מבואר דמתני' כתנא דזה הכלל ס"ל דבדם ובבעלים תעובר צורתו וע"כ צ"ל דלא ילפינן מחטאת דאהרן דהוראת שעה היתה אלא ר"ל דבחטאת דאהרן משום מעשה שהיה ולא למילף מיני' לדורות.
ה) פ"ג א' תוד"ה אמר, ונראה לר"י דרבנן לא בעו וכו', מבואר מדבריהם דלמ"ד מפני אנינות נשרפה ע"כ מוכח מחטאת דאהרן דגם פסול בעלים ישרף מיד מדהודה להם משה כדכתיב וייטב בעיניו וע"כ שהודה גם על השרפה דאם שרפוהו שלא כדין לא הוי משתיק להו אבל למ"ד מפני טומאה נשרפה ליכא למילף מחטאת דאהרן דגם פסול הדם ישרף מיד די"ל דהא דאמר הן לא הובא את דמה לא בעי למימר דאם הובא שפיר שרפוהו מיד אלא דאם הובא שכיר עבדי דלא אכלוה [ואפשר דכבר ידע משה דמפני טומאה נשרפה אלא שהקפיד עליהן על מה שלא אכלוה ולא הי' להם להשהותו] והיינו טעמא דרבנן דס"ל דבדם בעי עבור צורה ולא ילפי מחטאת דאהרן, וריה"ג נמי ס"ל כמ"ד מפני הטומאה נשרפה אלא דמ"מ יליף דבדם ישרף מיד מהא דאמר להם משה הן לא הובא דמשמע לי' הא אם הובא שפיר עבדי דשרפוה מיד ולפי דבריהם לכו"ע שפיר ילפינן מחטאת דאהרן לדורות, ולא אמרינן הוראת שעה היתה כיון דשעיר ר"ח הוי שהוא קדשי דורות ולא קדשי שעה והא דאמר לעיל לתנא רבה בר אבוה דלא ילפי' מחטאת דאהרן דהוראת שעה היתה היינו משום דפסול הגוף מסברא ישרף מיד אלא דילפינן גז"ש עון עון מנותר וגז"ש זו באהל מועד נאמרה לאחר שהוקם המשכן וביום השמיני עדיין לא נאמרה.
ו) ויל"ע לפי"ז דא"כ עיקר דין דחטאת חיצונה שהובא דמה לפנים אפסיל שפיר איכא למילף מחטאת דאהרן אף לרבנן דס"ל בדם ובבעלים טעון עבור צורה א"כ מנ"ל דריה"ג ס"ל דבדם ישרף מיד דלמא ריה"ג עיקר פסול דנכנס דמה לפנים יליף מחטאת דאהרן אבל ענין עבור צורה שפיר י"ל דמודה ריה"ג דטעון עבור צורה ולא ילפי' מחטאת דאהרן די"ל דלא הודה להם משה אלא על מה שלא אכלוהו כדאמרי רבנן, וכ"ת מנ"ל לריה"ג עיקר דין שרפה דילמא בקבורה סגי לי' זה אינו דהא הלכתא גמירי לה בין בק"ק ובין בקדשים קלים דכל שפסולו בקדש ישרף, ומפרש"י נראה דרבנן ס"ל דעיקר דין נכנס דמה לפנים ליכא למילף מחטאת דאהרן די"ל הוראת שעה היתה וצ"ל דאע"ג דשעיר ר"ח הוא קדשי דורות מ"מ כיון דביום השמיני היו כמה ענינים מחודשים של חובת היום ליכא למילף מיני' לדורות אף בדבר שאירע בקדשי דורות ואיכא למימר דדוקא ביום השמיני נאמרה לו דאם נכנס דמה לפנים מפסיל, ולפי"ז לכו"ע איכא למילף מהא דא"ל משה הן לא הובא וגו' דאי עייל דמה בשרפה אלא דלרבנן לא ילפי' דורות מחטאת דאהרן, ולריה"ג ילפינן מיני' לדורות ואין להקשות לפי"ז מנ"ל דלר' נחמי' דאמר מפני אנינות נשרפה בבעלים ישרף מיד דלמא ר"נ נמי לא גמר דורות מהתם, ז"א דע"כ לא נאמרה הוראה מיוחדת שישרפוה משום אנינות דהא משה הי' סבור שאינו נוהג אנינות אף בשעיר ר"ח וצריך לאוכלו, ומיהו אכתי קשה דלמא נאמרה באותה שעה דאי נפסל בפסול בעלים נמי ישרף מיד ולא ילפינן מיני' לדורות ולפי"ז הא דאמר לעיל תנא דרבה בר אבוה דלא יליף מחטאת דאהרן משום דהוראת שעה היתה היינו דהיתה הוראה מיוחדת דגם בפסול דם ישרפו מיד דליכא למימר כמש"פ התו' דעדיין לא נאמרה גז"ש דתינח בפסול הגוף אבל בפסול הדם הוה ידעינן מסברא דטעון עבור צורה והא דאמר להו הן לא הובא את דמה ילפינן דגם בדם הי' דינו בשרפה מיד.
ז) פ"ב א' תוד"ה בשלמא, וא"ת כו' משום נותר, ומיהו נראה לרשב"א כו', מדבריהם מבואר דתעובר צורתו היינו נותר וכן משמע מדיליף תנא דרבה בר אבוה דין עבור צורה עון עון מנותר אבל בתו' לעיל ט"ו א' ד"ה ולד נסתפקו לומר דעבור צורה הוא לילה אחד אפי' בשלמים דלא נעשה נותר עדיין וצ"ע.
ח) ע"ג ב' עבור צורה בעי והתניא כו', ולא בעי למימר דברייתא כר' יוחנן בן ברוקא לקמן פ"ב א' דסבר דאף בבעלים ישרף מיד דמדקתני כאן ישרף מיד מכלל דאיכא פסולין דבעו עבור צורה, ולמש"כ תו' יומא כ"ט א' ד"ה אלא גם לר"י בן ברוקא הכא בעי עבור צורה.
ט) שם תו' ד"ה בדם, תימא א"כ כו' ותי' ר"ש בר"ש כו' מדבריהם משמע דאם נטמאו הבעלים או שמתו בין שחיטה לזריקה אפי' אם זרק הדם בפסול לא חשיב פסול בגופו וטעון עבור צורה.
פ"א ב' אפי' נודע לו לפני זריקה מרצה, לכאורה משמע דאין הבשר נאכל דטומאת התהום הוא משום רצוי ציץ כדתנן פ' ב' במתני' ולא מצינו רצוי ציץ לענין היתר אכילה, מיהו קשה לפי"ז הו"ל נזרק שלא לאוכליו לרבנן דר' נתן לעיל ע"ח ב', ואפשר דהלכה היא דטומאת התהום מרצה אף כה"ג א"נ י"ל דגם הבשר נאכל דע"כ טומאת התהום שאני דבעלמא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף והכא בטומאת התהום מרצה אף על טומאת הגוף וצ"ע. [א"ה, ע"ע בזה, חזו"א אהע"ז סי' קל"ט ס"ק י"ד].
יל"ע היו הבעלים טהורים בשעת שחיטה ונטמאו בטומאת התהום בין שחיטה לזריקה ונודע להם אי מרצה כה"ג או לא ונראה דגם כה"ג מרצה מדבעי לעיל כהן המרצה בתמיד אי הותרה לו טומאת התהום והיינו לענין לכתחילה היינו אם יוכל כהן טמא בטומאת התהום לזרק את הדם וכדפי' רש"י לעיל דלענין דיעבד אם כבר זרק אפי' הי' טמא בטומאה ידועה כשר כדין קרבן צבור שדוחה טומאה ואי איתא דלא הותרה טומה"ת לכתחילה אלא בשכבר הי' הקלקול בשעת שחיטה א"כ כהן המרצה בתמיד דשחיטתו הי' בהכשר דאפי' אם הי' השוחט טמא אין קלקול בשחיטה, דהא שחיטה כשרה בטמאין, איך יותר לו טומאת התהום לכתחלה, אלא ודאי דאפי' אם נטמא בטומאת התהום בין שחיטה לזריקה זורק לכתחלה, מיהו אכתי קשה כיון דלא הותר טומה"ת לכתחלה, אלא בשנודע לו לאחר שחיטה כמש"כ התו' ד"ה וטמא, והיינו משום כיון דכבר נשחט הקרבן ואין לו תקנה חשיב כדיעבד והותרה טומה"ת לזרוק לכתחלה, א"כ בכהן המרצה בתמיד דאין כאן שום פסול ויכול טהור לזרוק דמו בהכשר, למה נתיר את הטמא בטומה"ת לזרוק לכתחלה ומ"ש נודע לו בין שחיטה לזריקה לנודע לו קודם שחיטה.
שו"ר בתו' זבחים כ"ג א' ד"ה טומאת, מבואר דדוקא בנעשה השחיטה בטומאה, אבל אם נטמא בטה"ת בין שחיטה לזריקה ונודע לו אינו זורק וההיא דכהן המרצה בתמיד בקבל הדם בטה"ת איירי, וכ"ה בתו' שם ד"ה לא.
פ"ה ב' אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מנין, נראה דאיסור הוצאה אינו תלוי בכניסה לבית אחר או לחבורה אחרת אלא כל שיוציאו חוץ לאכילתו מפסל והא דאמר מחבורה לחבורה כל קביעות מקום אכילת פסח קרי חבורה והא דקאמר מבית לבית לאו דוקא אלא משום דקאמר מבית סיים לשונו לבית ואפשר דהא ברייתא כר"ש אתיא ולא משכ"ל הוצאה אלא בקבע לו חבורה אחרת במקום שהוציא וכמו שיתבאר לק' והא דאמר מחבורה לחבורה מנין היינו דחבורה שקבעה בזוית זו אסור להוציא משלחנן לתוך הבית ומקרי חוץ לאכילתן וכמש"כ לק', ובפירש"י ד"ה מחבורה שכ' חבורה של ב' פסחים בבית אחד וכן בל' התו' פ"ו ב' ד"ה מר לא משמע כן וצ"ע.
פ"ו א' מתני' מני ר"י היא, לר' יהודה הפסח נאכל בשתי חבורות בין בב' בתים ובין בשני שלחנות בהפיכת פנים בבית אחד אבל האוכל אינו אוכל בשני מקומות בין כל החבורה ובין יחיד ולא נקרא ב' מקומות אלא ב' בתים או ב' שלחנות של ב' חבורות בבית אחד. מיהו יחיד שאכל בזוית זו יכול לאכול בזוית אחרת דכיון דלא קבע עם חבורה לא מקרי שני מקומות כל שאוכל בבית אחד מיהו אם אכל עם החבורה אינו רשאי לעמוד ולאכול חוץ לחבורתו אפי' בבית זה דזה מקרי שני מקומות, וראי' לזה מהא דהשמש קופץ פיו עד שמגיע אצל חבורתו וכן בשמש שאכל כזית בצד התנור באים ויושבים בצדו משמע דמקבעי חבורתן בבית זה לא יועיל להתיר לשמש לאכול עמהן, ולר' שמעון אין הפסח נאכל בב' חבורות אבל האוכל אוכל בשני מקומות ולכאו' נראה דדוקא אם כל החבורה עוקרת מקומה ואוכלת במקום אחר אבל יחיד שאכל עם חבורתו אי אפשר לו לאכול במק"א דהוי לי' שתי חבורות [ואין לומר דכיון שאכלו כזית בחבורה אחת רשאין אח"כ לחלק ולא איכפת לן גמר אכילה בשתי חבורות דהא אמר לקמן נפרסה מחיצה ביניהם לדברי האומר הפסח אינו נאכל בשתי חבורות אין אוכלין ואין לומר דאיירי דלא אכלו עדיין כזית דהא אמר ונסתלקה מחיצה ביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלין והיינו דוקא בשאכלו כזית כדתניא השמש שאכל כזית בצד התנור כו' וכדאמר לעיל מ"א ב' כזית צלי משחשכה פסל עצמו כו' אלמא דפחות מכזית לאו כלום הוא] אבל א"א לומר כן דהתניא מכאן אמרו השמש שאכל כו' משמע דלר"ש רשאי השמש לאכול עם חבורתו ולא מקרי שתי חבורות וכן משנתנו דקתני השמש שעמד למזוג קופץ את פיו משמע דדוקא משום שהאוכל אינו אוכל בשני מקומות אבל לר"ש שרי וכן הוא בהדיא ברש"י ד"ה יחיד {א"ה, כמדומה דצ"ל ת"ל} דגברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא.
ונראה דלא מקרי ב' חבורות אלא דוקא בחברים הקובעים מקום אבל יחיד שאוכל דרך עראי בלא קביעת מקום לא מקרי ב' חבורות וכ"כ מהרש"א ז"ל והא דתניא לעיל מ"א ב' כזית צלי משחשכה פסל עצמו מבני חבורה ומשמע אפי' יחיד כר' יהודה אתיא דאין האוכל אוכל בשני מקומות, והא דאמר לעיל פ"ה א' דמוציא בשר מחבורה לחבורה עובר בלאו והפסח נפסל ביוצא לר' יהודה דאמר הפסח נאכל בב' חבורות לא משכ"ל אלא בשכבר התחילו לאכול כל בני החבורה דאז אי אפשר להן לצאת ולאכול במק"א דקרינן בבית אחד יאכל ולזה מסיים הכתוב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וכי היכי דאסרתן תורה לאכול בב' מקומות אסרתן תורה גם ההוצאה מחבורה, שיעבור בלאו בהוצאתו וגם הפסח נפסל ולא מהני לי' חזרה לחבורתו, ומיהו מל' התו' בסוגין ד"ה ומ"ס משמע דאפילו לא התחילו עדיין לאכול כל שקבעו חבורתן והביאו לפניהם פסחן אסור להוציאו חוץ לחבורתו, אבל הדבר צ"ע, דקרא דלא תוציא מן הבית משמע דקאי אהא דכתיב ברישא דקרא בבית אחד יאכל וכיון דר"י מפרש לי' לקרא דאין האוכל אוכל בב' מקומות מנ"ל למיסר לעשות ב' חבורות אחר שקבעו בחבורה אחת, ועוד דאמרינן בהדיא נפרסה לדברי האומר הפסח נאכל בב' חבורות, אוכלין אף שכבר קבעו עצמן בחבורה אחת ומנ"ל למיסר הוצאה מחבורה לאחר שקבעו עצמן בחבורה אחת.
ויש לעי' בהא דאמר נסתלקה מחיצה ביניהן לדברי האומר אין הפסח נאכל בב' מקומות אין אוכלין, אם נפסל הפסח ביוצא כדין יצא מחבורתו.
ולר' שמעון חבורה שקבעה לאכול וכבר התחילה לאכול והוציא מקצתו לחוץ עדיין לא עבר עלי' משום לא יוציא ולא מפסיל שהרי רשאי היחיד לילך למקום שהוציא ולאוכלו שם דיחיד האוכל במק"א לא מקרי ב' חבורות כמש"כ לעיל ומיהו אם הוציא כל הפסח הנשאר ואיכא אחד מן החבורה דלא אכל עדיין כזית אז עבר עלי' ומפסיל דאם יבוא אותו שלא אכל ויאכל במקום שהוציא מקרי ב' חבורות דע"כ לא אמרינן דיחיד האוכל במק"א לא מקרי ב' חבורות אלא כשאכל כזית גם עם בני חבורתו אבל אם לא אכל עם בני חבורתו כלל נראה דמקרי ב' חבורות, וכש"כ בדאיכא ב' וג' אנשים שלא אכלו עדיין שאין רשאין לאכול במקום שהוציא משום איסור ב' חבורות וכיון דאין רשאי לאכול עבר משום לא יוציא וגם הפסח מפסיל, ועוד נראה דאפי' אם כבר אכלו כלם כזית והוציא את הנשאר לחוץ מפסיל ביוצא, כל שאין אחד יכול לאוכלו כולו וע"כ צריך שיבואו כאן רבים מבני החבורה והו"ל ב' חבורות, ואפשר דאף אם אחד יכול לאוכלו מ"מ כיון שמן הדין אין מגיע לו לחלקו כולו שפיר מפסיל ביוצא והו"ל כקובע חבורה אחרת.
א) פ"ו א' הפסח נאכל בשתי חבורות, אין חובה להקיף את החבורה שהרי השמש אוכל כזית בצד התנור אלא שאם אינם מיוחדים בחדר אחד או היקף סביבם הוי כל אחד כחבורה בפ"ע, ואי אפשר לו לאכול בשינוי מקום כל שהו, וע"י שהן בבית אחד או שהקיפו מחיצה סביבן נחשב מקום זה למקום אחד לכולן ורשאי כל אחד לשנות מקומו בבית זה, וכן אם עשו ב' חבורות בבית אחד והקיפו מחיצות כל אחת, שוב אין מחיצות הבית עושה אותן לחבורה אחת אלא כל שטח המוקף הוי חבורה בפ"ע, ואין אחד מהן רשאי לאכול חוץ למחיצותיו, ואינו רשאי לאכול בחבורה שני', וחייבו חכמים להפוך פניהם אלו מאלו, כדי לזכור שאינן רשאין לאכול בחבורה שניה, וגם השמש בשעה שהוא משמש לחבורה השני' מהפך פניו לחבורתו להזכיר שלא יאכל בחבורה שני', והכלה רשאית להפוך פניה לחבורה שני', זה נראה לדעת הר"מ פ"ט מה' ק"פ, ולפרש"י אשמועינן כאן דהפסח נאכל בב' חבורות, ואמר שאם היו עשרה מנוין וחלקו את הפסח לב' חצאין וה' בני אדם אוכלין את חציו יחד בלא חלוקה ביניהן, וה' אוכלין את חציו השני, רשאין להפוך פניהן ה' למזרח וה' למערב ואע"ג דעי"ז נעשין ב' חבורות והא דקתני הכלה הופכת פניה פי' בתו' שהיא חייבת, א"נ ר"ל אע"ג שכבר אכלה כזית בלא הפיכת פנים ולא מקרי ב' מקומות [ואיירי בחבורה אחת בבית] ונראה דכל אדם רשאי לעשות כן ונקטו כלה בהוה, ואם הפיכת פנים קובע אותן לב' חבורות, צריך טעם למה רשאין להחליף פניהן ליהוי כאוכל בב' מקומות, וי"ל דלא חשיב רק כנפרסה מחיצה ביניהן דחשיב כב' חבורות ולא כב' מקומות, והשמש הופך פניו לצד חבורתו, שלא יחשדוהו שאוכל משל חבורה השניה, [והא דאשמועינן תנא הפיכת פנים ולא אשמועינן ב' בתים משום דבעי למתני הכלה הופכת פניה].
ב) והאובל אינו אוכל בב' מקומות היינו אפי' לא הוציא את הבשר מחבורתו אלא אינו רשאי להניח בשעת חלוקה כזית בשר חוץ לחבורתו ולאכלו בחוץ, ומיהו אם הניח לא נאסר הבשר ולא עבר בלאו אלא חוזר ומכניסו תוך חבורתו ואוכלו, ויש לעי' אם אכל בשתי מקומות אם עבר בלאו דלא תוציא דאפשר דקרא דלא תוציא שב על רישא דקרא בבית אחד יאכל לא תוציא כדי לאכול, וכ"ה לשון הר"מ בס' המצות ל"ת קכ"ג הזהירנו מהוציא כלום כו' ממקום החבורה לאכול, ואפשר דר"ל החבורה לאכול שם, וא"כ אין באכילת חוץ לחבורה רק עשה, ודוקא בלא היה בשר זה תוך החבורה אבל אם כבר היה בשר זה תוך החבורה ויצא נפסל כדאמר פסחים פ"ה א' וחייבין עליו משום בשר בשדה כקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כמש"כ הר"מ פ"ט מה' ק"פ, ובזה אינו עובר העשה דבבית אחד יאכל, רק בלאו דבשר בשדה. [ובסמוך יבואר דין יצאו שנים ושני זיתים עמהם, ודין הכניסו לחבורה מתחלה על מנת ליחלק לשתי חבורות].
ור"ש סבר דאין הפסח נאכל בב' חבורות, כשחולקין את הפסח בתחלה לב' חבורות, ואף אם כבר אכלו כולם כזית בחבורה אחת אין רשאין להתחלק לב' חבורות, שהרי אמרו נפרסה מחיצה ביניהן אסורין לאכול ומשמע אף שכבר אכלו כולם כזית, ואם אכלו בב' חבורות עוברים בעשה אבל יצאו מצות אכילה, ואפשר דחשיב מצוה הבאה בעבירה אבל אין הפסח נפסל, ולאחר שאכלו כזית בב' חבורות חייבין לקבוע עצמן בחבורה אחת ולגמור אכילתן, ויש לעי' איך האוכל אוכל בב' מקומות הלא כיון שמניח חבורתו ואוכל במקום אחר הו"ל עכשו פסח נאכל בב' חבורות, י"ל דאיירי שכל החבורה עוברת למקום אחר וכדאיתא במכילתא שירדו גשמים בבית זה ועוברים לבית אחר א"נ כשכולן גמרו אכילתן והיחיד גומר אכילתו במקום אחר, ומיהו אם חלקו את הפסח לב' חבורות אף אם לא יאכלו בזמן אחד אסור, אבל זה שאכל כבר עמהן רשאי לגמור גם במקום אחר, וכן עשרה שאכלו בחבורה אחת רשאין חמשה לגמור אכילתן במקום אחר, אחר שגמרו חמשה הראשונים אכילתן, ולר"ש צריך לאכול את הפסח בחבורה דוקא דהיינו שיהיו מוקפין מחיצות או בבית אחד, שאם לא הוקפו מחיצות הו"ל כל יחיד כחבורה בפ"ע והו"ל פסח נאכל בב' חבורות.
ויש לעי' איך יקיים ר"ש קרא דלא תוציא הלא רשאי להוציא שהרי הפסח נאכל בב' מקומות, ובירוש' מבואר דאם עברה כל החבורה למקום אחר לא מקרי הוציא הפסח חוץ לחבורה אלא יש בו משום אין הפסח נאכל בב' מקומות, וחייבין לחזור למקומן הראשון, וכן אם יצאו שנים למקום אחר והוציאו ב' זיתים פטורין דב' חשיבי חבורה והוי כעברה החבורה למקום אחר, ודוקא בהוציא אחד חייב משום לא תוציא, ולפ"ז אף לר"ש דהאוכל אוכל בב' מקומות דוקא אם עוברת כל החבורה למקום אחר או שנים מהם אבל אם עובר אחד למקום אחר חייב משום לא תוציא, ויחיד אינו רשאי לאכול את הפסח לר"ש דבעינן חבורה דוקא, [דלא מסתבר שאסרה תורה ב' חבורות ובלא חבורה כלל מותר אלא בעינן חבורה של כל המנוין דוקא] ומיהו י"ל דר"ש מוקי לה קרא דלא תוציא בעובר לחבורה של פסח אחר וכן פרש"י פ"ה ב' ד"ה מחבורה, של ב' פסחים, וניחא אף לר"ש.
ואם הוציאו שנים ב' זיתים פטורים אף לר"ש אע"ג דאינם יכולים לאכול דהוי ב' חבורות, מ"מ לא הוי כהוציא חוץ לחבורה כיון דיכולין חבריהן לימשך אחריהן לא מקרי חוץ לחבורה.
והנה לר"י אם אחד נוטל כזית ויוצא חוץ לחבורתו נפסל ואין כאן משום אוכל בב' מקומות אלא משום בשר בשדה, ואם שנים הוציאו ב' זיתים לא נפסלו ולא עברו משום לא תוציא, ואסורין לאכול משום ב' מקומות, ולר"ש אם אחד הוציא כזית נפסל כמו לר"י, ואם הוציאו שנים לא נפסל ואסורין לאכול משום ב' חבורות אם עדיין לא גמרו אחיהם אכילתן, ומתחלה נמי אי אפשר ליחיד ליחלק ולאכול לעצמו משום דמצות האכילה בחבורה דוקא, אבל אין כאן משום ב' חבורות כיון שאוכל יחיד, ויש לעי' בל' רש"י ד"ה יכול {א"ה, כמדומה דצ"ל ת"ל} שכתב אבל גברא אי בעי כו'.
ג) במנ"ח מצוה ט"ו, הביא דעת הצל"ח דלענין פסול יוצא חוץ לחבורה א"צ עקירה והנחה אלא כיון שיצא חוץ לחבורה נפסל כמו בקדשים חוץ לחומה, וכן נראה דהא דמחיצת חבורה עושה מחיצה לבשר הפסח אינו מקרא דלא תוציא אלא מתחלת המקרא בבית אחד יאכל ואין האוכל אוכל בב' מקומות, ולפיכך קרינן בו ובשר בשדה, בשר שיצא חוץ למחיצתו, [ואפשר דלאו דלא תוציא גילוי מלתא טפי דהחשיבתו התורה מחיצה ומ"מ לענין יוצא לא ילפינן מהוצאה אלא מדין בבית אחד יאכל] ובמנ"ח הק' כיון דאין חייבין משום הוצאה על פסח פסול כדא' בירוש' שאם הוציא וחזר והכניס והוציא אחר השני פטור, א"כ גם כל הוציא יפטר דבשעת הנחה כבר הוא פסול, וי"ל דבהכי חייבי' רחמנא כיון שהוציא פסח כשר ועכשו פסלו אלא דבעינן שיקבע הוצאתו בהנחה.
פ"ו ב' היו יושבין ונסתלקה מחיצה ביניהן כו', לר"ש אכלו באיסור, ועכשו יאכלו כמצותן, ואפשר דלר"ש אף יחיד שיוציא מחבורתו לא יתחייב משום לא תוציא ולא יפסל הפסח, דאכילת איסור אינה קובעת את החבורה, ומיהו מש"ל בהיתר בב' פסחים, ואמנם אם לר"ש עשיית מחיצה חובה א"כ נסתלקה מחיצה ביניהן אין אוכלין.
שם ותיבעי לך איבעיא סילוק כו', יש לעי' בשלמא סילוק מחיצה אפשר דלא חשיב כב' מקומות, אבל עשיית מחיצה למה לא תהא כב' חבורות, ומשמע דלא מבעי לי' משום דהויא מחיצת עראי, ונראה דכיון דהן במקומן שכבר נצטרפו לחבורה אחת אין המחיצה מפסקתן אבל אם מחציתן עברו למקום אחר ודאי הוו שתי חבורות.
ד) ר"מ פ"ט ה"א כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת, ר"ל אם נתחלק הפסח לכמה חבורות אין האוכל בחבורה זו רשאי לאכול בחבורה שני', ואם אכל בשני' עובר בעשה, וכאן לא איירי ביצא הבשר חוץ לחבורה אלא הפסח נתחלק מתחלה לכמה חבורות, ובכלל זה שלא תעבור כל החבורה למקום אחר.
שם ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה והמוציא כו', ר"ל אם אכלו כל בני החבורה כל אחד כזית נקבעה החבורה כאן ואסור ליחיד להוציא מחבורה לחוץ ואם הוציא נפסל ולוקה על הוצאתו ולוקה על אכילתו, ודוקא יחיד אבל שנים נעשו חבורה והוי כנעתקה החבורה למקום אחר דלא מקרי הוצאה לחייב ולא פסול לחייב על אכילתו.
שם ואין מוציא אחר מוציא בפסח כו', ר"ל שאם החזירו לחבורה וחזר אחר והוציאו פטור השני אבל אם הוציא השני כזית אחר חייב ואין כאן צירוף שנים כיון שכזית הראשון כבר נפסל, [ול' הירוש' יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא אין שניהם על אופן אחד דשובר אחר שובר הוא בב' מקומות].
שם ה"ב בשר הפסח שיצא כו', לא הזכירו כאן תנאי דהנחה דמיד נפסל כמש"כ לעיל, ודוקא שהוציא אחד אבל הוציאו שנים בבת אחת לא נפסל כמש"כ לעיל.
שם אבר שיצא מקצתו כו', אע"ג דלענין שבת לא מחייב כהאי גוונא דהרי אוגדו בפנים לענין פסול א"צ הנחה וכמש"כ לעיל.
שם ה"ג ב' חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כו', בגמ' מוכח דמתני' בב' חבורות של פסח אחד איירי, וקשה לפ"ז איזה חיוב יש להקיף מחיצות לר"י דאוכלין פסח אחד בב' חבורות, והרי אמרו דהשמש אוכל אצל התנור, ואין המחיצה אלא כדי שיוכל לשנות מקומו תוך החבורה וכמש"כ לעיל, ונראה דעיקר קרא תן לו חוצה איירי באוכלין ב' פסחים בבית אחד, ויש מצוה ליחד כל פסח בפ"ע, וממילא משתמע לר"י דאין אוכלין בב' מקומות כל חבורה קובעת מקומה ואם פסח אחד נחלק לב' חבורות אין מוציאין מזו לזו ואין האוכל אוכל בב' מקומות, ומש"כ רבנו דמהפכין פניהן כדי שלא יראו מעורבין צ"ל שאם ירגישו עצמן מעורבין יבואו להוציא מחבורה לחבורה, אבל לשונו ז"ל משמע מחמת חובת חוצה לו.
שם ואח"כ אוכל מה שבפיו, בפרש"י משמע שאין בפיו כלום אלא קופץ את פיו יותר מהרגיל וניכר שאין בפיו מבשר הפסח, אבל בלשון רבנו מבואר שבפיו בשר הפסח וצ"ע למה לא יפסל הפסח שבפיו משום מוציא מחבורה דלענין פסול א"צ עקירה והנחה [וגם יש כאן עקירת גופו והנחת גופו וחייב לענין שבת] וצ"ל לדעת הר"מ דכיון דנכנס הבשר בפיו חשיב הבשר כיצא כבר מתוך החבורה וכשהוא יוצא הוי כעין יצאו שנים שיש כאן משום אוכל בב' מקומות אבל אין כאן משום מוציא מן החבורה.
שם ה"ה וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן כו', דין זה תמוה דהרי בגמ' אמרו נפרסה מחיצה ביניהן לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אוכלין ולא מקרי ב' מקומות, ובכ"מ [א"ה, שם ה"א] כ' לישב לשון שאין הפסח נאכל בב' חבורות שסיים רבנו דכה"ג מקרי ב' מקומות, ולא פירש עיקר הדין שזה נגד הגמ' ובגליון איתא גי' הר"י אבוהב אין אוכלין עד שתחזור שאין הפסח נאכל בב' מקומות וגי' זו מכוונת, ובגליון סיים שגי' הכ"מ מדוקדקת ע"פ בבלי וירו' ואינו מובן.
ויש לעי' בנפרסה מחיצה בין האוכלין לחלק מן הפסח ואין שום אחד מהן יחד עם חלק שחוץ לחבורה אי מפסל חלק זה משום יוצא חוץ לחבורה, ואת"ל דלא מפסל כיון שהוא במקומו הראשון, יש לעי' אי חזר ויצא ממקומו חוץ לבית אי מפסל, כיון דעכשו לא יצא מחבורה, ומסתבר דמפסל, ולא דמי ליצא בבשר שבפיו דלא מפסל דהתם נמי אם הוציא הבשר מפיו בשעה שהוא חוץ מחבורתו מפסל, אלא כל זמן שהבשר במקומו בפיו לא מפסל, ומיהו בנתן מבשר הפסח במגדל תוך החבורה והוציא המגדל חוץ לחבורה נראה דמפסל ולא דמי לפי האדם, ואפשר דתוך המגדל מקרי חוץ לחבורה.
הביאו את כל הפסח לחבורה ודעת מקצת החברים לאכול במקום אחר רשאין להוציא למקום אחר דחשיב כקדם חלוקה.
פ"ז א' מתני' תאכל משל בעלה, אע"ג דאמרינן נדרים ל"ו הפריש פסח ע"ח לא עשה ולא כלום דבעינן דעת הכא חשיב כהמנתו שליח בפירוש, וכן בעבד של ב' שותפין דאמר בגמ' דבלא קפדי רצה מזה אוכל אע"ג דבעבד בעינן דעת רבו כיון דלא קפדי מתחילה דעתם שיאכל ממקום שירצה.
פ"ח א' וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן, עכצ"ל דלענין עבדו ושפחתו שה לבית אבות דאורייתא דהא עבד חייב בפסח מן התורה וכדתנן שכח מה אמר לי' רבו כו' טלה שלי ואי איתא דשה לבית אבות לאו דאוריתא איך שוחט עליו בע"כ א"ו דשה לבית אבות דאורייתא והתורה עשאתו בעלים לשחוט בשביל עבדו, וצ"ע. [א"ה, ע"ע לק' לדף פ"ט ב' סק"ו השני].
שם כאן כמשנה אחרונה, נראה דלמשנה אחרונה לא יאכל משל רבו אף אם אין העבד מקפיד דכיון דנפקע ממונו של עבד מיד רבו ולא רמי חיובא דפסח של העבד על הרב הו"ל כאינש נוכראה ובעינן שליחות בפירוש וכל שלא עשה שליח בפירוש הו"ל כהפריש פסח על חברו והא דפירש"י במתני' ד"ה לא יאכל דמסתמא לא היה דעת בעלים להמנות הוא לפי מה דס"ד בגמרא דמתני' אליבא דמשנה ראשונה ומיהו לשון רש"י ז"ל צ"ע דגם למשנה ראשונה אין הטעם משום דאינו רוצה להמנות חלק החרות רק שאין החצי בן חורין רוצה להנות משל רבו וכמש"כ התו' ד"ה מתני' וכן הוא בפירש"י ד"ה בדקפדי, וחציו עבד וחציו ב"ח למשנה ראשונה שאינו אוכל משל שניהן ע"כ מיירי בדקפדי דאי לא קפדי לעולם אוכל משל עצמן, והא דלא מוקי מתני' כמשנה ראשונה ובדלא קפדי דהא רישא אוקימנא בדקפדי, והאי קפדי ולא קפדי נראה דשיילינן להו דאי אמרי דלא קפדי אוכל במקום שהוא רוצה.
שם ב' אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני, אע"ג דבשחט גדי לחוד או טלה לחוד, תנן במתני' דיאכל, התם ודאי ניחא לי' בשליחותו שלא יבטל ממצות פסח אבל כששחט גדי וטלה שבידו לבחור באיזה מהן שירצה שפיר יש להסתפק באיזה מהן ניחא להו בגדי או בטלה, ואם הקדיש גדי וטלה ונמלך ושחט רק אחת מהן שפיר יאכל וכיון דלא נשחט אלא אחד ודאי ניחא לי' בהך.
תוד"ה והתניא, וא"ת אמאי לא משני כו', ר"ל דנימא דכל שהקדיש אחד בראשונה יאכל מן הראשון וכיון דבשעה שהקדישו ודאי ניחא לי' אף אם חזר והקדיש אחר אמרי' דאין דעתו למשוך ידו מן הראשון אבל אם הקדיש שנים בבת אחת הוא בוחר באותו שחביב לי' והלכך אף אם שחט ראשון אותו שאינו חפץ בו אינו מושך ידו מזה שחביב לו, ולזה תירצו דבמתני' תנא שאוכל מן הנשחט ראשון אלמא דשחיטה קבעה היכי דאינו מקפיד ולא הקדישו וא"כ אין חילוק בין המנהו על שני פסחים כאחת או בזה אח"ז.
שם בגמ' שלי מה שקנה עבד קנה רבו, הא דלא קשיא לי' כשממנהו רבו על פסחו איך זכה בו הא אין עבד יכול לקבל מתנה מיד רבו כמש"כ הריטב"א קדושין כ"ג דהכא אין כאן זכית ממון אלא שנעשה בעלים על הפסח לקיים מצות פסח ונראה דכשם שיכול הרב להמנות את עבדו על פסחו ה"נ יכול להקדיש לכתחילה את הפסח בשביל עבדו ול"ק לי' אלא הכא דהעבד מקדיש לעצמו וע"כ דזכה בטלה בעודנה חולין ולכך משני כשנתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, ומיהו קשה למה לי' לרועה להקנותו ע"מ שאין לרבו רשות בו, ליקדש איהו גופיה את הטלה לקרבן פסח של עבד דהא אדם יכול להפריש קרבן על חברו והא דאמר נדרים ל"ו הפריש פסח ע"ח לא עשה ולא כלום היינו שלא מדעתו דלא מהני בזה זכין לאדם שלא בפניו דבעינן דעת בעלים ועו"ק מאי פריך מה שקנה עבד קנה רבו נהי דקנה רבו מ"מ יקדיש העבד בשליחות רבו כיון דאנן סהדי דרבו ניחא לי' בזה והרי לעולם אין העבד יכול להקדיש לעצמו בלי רשות רבו כדתניא לעיל וכולן ששחטו כו' ואין יוצאין בשל עצמן וע"כ הכא כיון שאמר לעבדו צא ושחוט שויא שליח לכל מה שיעשה עד שיהי' לו לרבו פסח כשר וכי היכי דמקדיש לי' לגדי וטלה בשביל רבו יכול להקדיש גם בשביל עצמו משום תקנת רבו, וצ"ע.
פ"ט א' ואי דידי תם כו' נהוי שלמים, הקשה בשעה"מ הלא לא יוכל לשבור העצמות ולהוציא המח משום ספק שמא פסח הוא ונמצא דמביאן לידי נותר, וי"ל דיוכל לשבור העצמות מבעו"י לרבי לעיל פ"ד ב' דאמר שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם אע"ג דאמרי' התם דגזר מבעו"י אטו משחשכה, הכא דא"א שאני, ועוד שהוא ספק דרבנן דדלמא שלמים הוא וגם אפשר בטלה בן ח' ימים דליכא כזית מח בעצם והבשר בחוץ יכול לקלפו ואין בו משום שבירת עצם כדאמר פ"ה א'.
שם תוד"ה ונטרחו, וי"ל כיון דאיכא אינש דצריך לי' לכו"ע בעי עקירה. נראה דעתם ז"ל דפסח הנשאר בלא בעלים שאין יכול להמנות אחרים עליו הוא משום דחשיב דחוי ואינו חוזר ונראה לשם פסח ולפיכך אם הפריש ב' פסחים לאחריות דמבואר לקמן צ"ז ב' דאם הקריב אחד מהם לא חשיב חברו דחוי וקרב הוא עצמו שלמים אע"ג דבמת בעלים או נטמאו לאחר חצות רועה והפריש שתים לאחריות לא חשיב דחוי כיון דמעיקרא למותר אפרשינהו ה"ה דלא חשיב דחוי לענין להקריבו לפסח ורשאי להמנות אחרים עליו לשם פסח, וכן הא דאמרינן בפסח שמתו בעליו או שמשכו ידם אין צריך עקירה, ולא אמרינן דהא חזי לפסח לאחריני, כמו נטמאו בעלים דאידחי לפ"ש היינו משום דא"א לו להמנות אחרים על האי פסח שנדחה משום דחשיב דחוי כיון שנשאר בלא בעלים ולפיכך בהפריש שני פסחים לאחריות דלא חשיב דחוי ויכול להמנות עליו חבורה אחרת לכו"ע בעי עקירה.
שם ואי מותר פסח במעות כו', אפשר דכונתם דאפי' אי נימא דהפריש ב' פסחים לאחריות ונתכפר באחד מהם חשיב חברו דחוי מפסח ואין יכול להמנות אחרים עליו מ"מ במעות דלא שייך דחוי ודאי יוכל להמנות עליהם אבל אם נימא דטעמא דפסח שנשאר בלא בעלים אינו יכול להמנות אחרים עליו הוא משום שכבר הוחלט לשלמים ופקע קדושת פסח מיני' ואין הבעלים יכול להקדישו עוד בקדושת פסח [ואפי' למ"ד בעי עקירה י"ל דפקע קדושת פסח ממנו והו"ל פסח פסול כל זמן שלא שחטו בהדיא לשם שלמים] אין לחלק בין פסח עצמו למעות פסח דגם במעות פסח שנתותרו בלא בעלים אידחו להו מקדושת פסח וצ"ע.
והנה מבואר מדבריהם דטעם פסח שנשאר בלא בעלים אינו ראוי עוד לפסח הוא משום דבע"ח נדחים. ואע"ג דלענין שלמים לא חשיב דחוי קדם חצות מ"מ לענין פסח חשוב דחוי אף קדם חצות, ונראה דאם הומם ופדאו אין מביא בדמיו פסח דכיון דאידחי מפסח והי' ראוי לשלמים א"צ עקירה ואקבע לשלמים וכמש"כ תוס' ושוב אף שהומם אינו חוזר לקדושת פסח ולא דמי למפריש נקבה לפסחו לקמן צ"ז ב' דכתבו תוס' שם דקדם פסח יכול להביא בדמיו פסח, דהתם כיון דאידחי גם משלמים וע"כ ירעה וא"כ צריך עקירה דלמא יומם קדם הפסח.
א) פ"ט ב' ת"ר הממנה אחרים על פסחו וחגיגתו מעות שבידו חולין, ומסקינן דברייתא רבי היא דאמר אף מכדי מקח וטעמא משום דמשייר אינש, כתבו בתו' דקרא אשמועינן דמשייר אינש, וצ"ע בבהמת שלמים, למ"ד לאו ממון בעלים, בתנאי מפורש שיוכל למכור אי מהני. והנה בתו' כתבו דלרבנן דפליגי עלי' דרבי וס"ל דלא משייר אינש בפסח, טעמא דיכול למנות אחרים על פסחו הוא משום דמתחלה מקדשו לחברו, אבל צ"ע דלדבריהם צריך לחול שם הבעלים בשעת הקדש, וכשממנה אח"כ אמרינן הוברר דלמפרע הוקדש לו ולמ"ד אין ברירה מאי איכא למימר, ומה שנראה בכונתם הוא דכיון דגלי קרא דיכול למנות אחר הקדשו אמרינן דחדשה לן תורה בפסח שיכול להקדיש פסחו ולברר אח"כ בעליו וכמו שיכול להקדיש ב' תורים, א' לחטאת וא' לעולה, ובעשית כהן יתברר איזה לחטאת ואיזה לעולה, ואילו בשאר כל אדם המחויב ב' קרבנות ואמר שאלה ב' קרבנות יוקדשו לחטאת ולשלמים הוי חטאת ושלמים מעורבין זב"ז, ולפ"ז כשיקדיש בהמה לשלמים לא מהני תנאי וצריך לברר את הבעלים בשעת ההקדש.
ב) ובפסח נמי דמהני לברר אח"כ את הבעלים אין הבירור חל עד השחיטה דהא אמרינן נמנין ומושכין את ידיהן, ונראה דשניהם יכולין לחזור ואף אם לקח מעות להמנותו מ"מ יכול לחזור דהמעות אינם במחיר הפסח דהא לאו ממון בעלים הוא, אלא מתנה בעלמא הוא כמש"כ רש"י ז"ל צ' א' ד"ה לא משייר, והלכך המעות בקדושתן אם לקח מעות שנתקדשו לפסח, ויש להסתפק אם התנה שישאר מקום חולין בפסחו לענין שיתפוש את קדושת דמי פסח של חברו כדי שיוכל לקבל מעות הקדש מחברו ולהמנותו על פסחו ויהי' המעות בידו חולין, ולפי מש"כ בתוס' בטעמא דרבי דקרא אשמועינן דע"מ כן הקדישו את פסחיהן, לפ"ז ל"פ רבנן עלי' אלא בסתמא, אבל אם התנה הכל לפי תנאו, ולפ"ז ל"ל לר' אושעיא לאוקמא מתנ' כרבי, לוקמה במפרש ודברי הכל, איברא שאין מקום כלל לומר שהוא קדוש ויוכל לחלל עליו מעות הקדש, ומאי מהני מה שדעתו לכך, ואם נפרש שמקדישו על תנאי שאם ירצה להמנות איש שכבר הקדיש מעות לפסחו יהי' הפסח חולין, א"כ מאי ענין רבי לההיא דממנה זונה על פסחו הלא התם הרי הוא כלוקח מעות חולין, ובלוקח מעות חולין ל"פ רבי ורבנן דהמעות מה שירצה יעשה דמעות מתנה בעלמא, ופסח בקדושתו קיימא. ואם לרבי הפסח חולין עד שימנה את אחרים א"כ איננו נדור, ואם יוכל אדם להזמין בהמה לקרבן שיהי' חייב להקדישה או למוכרה לקרבן וזה מקרי נדור, א"כ נוקמא בכל הקרבנות ולכו"ע.
ג) הלכך נראה דרבי ס"ל בפסח כמו ריה"ג בשאר קק"ל דבגמ' מוכרח דלריה"ג יכול למכור שלמיו ולקבל במחירן דמי שלמים ומעות שבידו חולין כדאמר בגמ', והא ליכא לאוקמא כריה"ג כו', משמע דלריה"ג ניחא מה שמעות שבידו חולין, ולכאורה קשה דהא ריה"ג לא אמר אלא שיש לקק"ל דין בעלים, אבל לענין לחלל עליהן מעות הקדש מאי שייך לומר ממון בעלים, הא מ"מ קדשי ואין קדושה מתחללת על קדושה, וצ"ל דכיון דיכול למכור וליקח מעות חולין א"כ כשלקחן ממנו הרי הוא מחויב לשלם לו ויכול לשלם חובו בהקדש דהקדש מתחללת על שכר פועלים כדאמרינן בעושי הקטרת ואפי' אם התם צריך פדיון הכא עדיף דהא מכניס בתחלה להקדש, וא"ל דלא דמי לשכר פעולה דהתם מכניס רוחא להקדש משא"כ הכא דמעיקרא כבר הוקדשו, ז"א דהכא נמי מעיקרא דמים הוי לי' והשתא אית לי' בהמה לקרבן.
ד) ונראה דאינו יכול למכור את שלמיו שיתכפר בו חברו, אבל לענין ממון ישאר אצלו כממונו והבשר לו יהי', ואע"ג דא"צ שיהי' משלו בכל קרבנות ובתחלה יכול להקדיש בהמה לשלמים בעד חברו ויהי' ממונו ולא עוד אלא שאם הקדיש בהמה לעצמו יכול למכור את חלק הממון שבה ולשייר אותה לעצמו לכפרה ולמצוה והלוקח יוכל למוכרה לממון ולאכילת הבשר אבל לא לכפרה דכ"מ ב"ק י"ג, בתודה שהזיקה דהמתכפר הוא המזיק, מ"מ למוכרה לכפרה לחוד ולשייר לעצמו ממונה אינו יכול דבהא לא שני לן בין ק"ק לקק"ל שהמפריש עולתו אינו מוכרה להתכפר בה חברו, אלא בשקק"ל יכול למוכרה לחברו להתכפר יחד עם קנין הממון, וכמו כן ס"ל לרבי בפסח דאינו קדוש רק לענין שצריך להקריבו אבל ממונו הוא ויכול למוכרו להקרבה לכל מי שירצה, ומפני זה יכול לקבל מעות הקדש שכבר הוקדשו לפסח והם יוצאין לחולין שאין מקבלן בעד הבהמה הקדושה בעצמה, דנימא אין הקדש מחוללת על הקדש, אלא למען העמידה ברשותו שתהי' מעתה ממונו וקרבנו והלכך ממנה זונה על פסחו צריך למעט מפרט לנדור דאלא"ה הוי אתנן וד"ז יליף רבי מקרא דמהיות משה, והא דקאמר שע"מ כן הקדישו משמע שאם פי' בהדיא בשעת הקדשו שלא יהי' עוד ממונו מהני, אבל לריה"ג נראה דל"מ תנאי.
ה) ונראה דלרבי אינו יכול לממני על פסחו לכפרה לחוד, כמו לריה"ג בקק"ל, רק למכור וליתן את הממון, ול"ל לרבי טעמא דרבנן דיכול לממני משום דיכול לברר אח"כ, דלדידי' הא דיכול לממני אחר הקדשו ניחא בלא"ה, ונראה דבפסח אינו יכול למכור את הממון לאחרים ולשייר לעצמו להתכפר [ר"ל למצותו] דהא אינו נאכל אלא למנוי' ר"ל ליוצאין בו מצותו, ומה"ט נראה דפסח שהזיק אינו גובה מבשרו אף שפסח ממון בעלים הוא לרבי, ואין לומר דאם מכר את הפסח לממון בלבד מהני וצריך החבורה ליקח ממנו חלקו דא"כ למה נמנה עליו חבורה א' וחזרו ונמנו עליו חבורה א' הראשונים אוכלים ופטורים מלעשות פסח שני כדאמרינן ע"ח ב', הא לא הוי להו כזית, אלא מוכרח כיון שאין הלוקח יכול לזכות בו לצאת בו ולאכלו אין בו קנין של כלום, ואף שיש לדחות שאין חבורה הב' זוכין לצאת בו אבל אה"נ שזוכין לממון א"נ כיון שלקחו לצאת ואין נתפשין לצאת בו אינן זוכין כלום, אבל אם מכר לממון מהני, מ"מ הסברא נותנת דכל שלא יכול לאכלו אינו קונה, ומה"ט נראה דאינו יכול להפקיר שלמיו לריה"ג ופסחו לרבי רק למכור למי שיכול לקיים מצות אכילתו, ומה"ט ניחא שלא רצו בתו' למוקמי כריה"ג ההיא דקרבנו ולא הגזול, ב"ק ס"ו ב', תוד"ה דגזל, אלא שצ"ע דגם לפסח לא צריך קרא דהא גזלן לא עדיף מב"ח ומניזק דלא גבי להתכפר ודוחק לומר דפסח עדיף כיון דלא זכי לממונו עד שזכה להתכפר זוכה גם להתכפר שזה דבר בלי טעם, [לא נגמר לע"ע].
ו) פסחים ס"ט א' תוד"ה שוחטין, מבואר בדבריהם שטמא שאינו ראוי לאכילה בלילה א"צ למעטו מפסח מדין טמא אלא מאיש לפי אכלו דבעינן גברא דראוי לאכילה, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר נזיר נ"ג א' דרובע עצמות ורביעית דם אינו מעכב מלעשות פסח היינו דחל ז' שלו בעה"פ, וסוגיא אזלא כמ"ד אין שו"ז על ט"ש, ואע"ג דחזי לאכילה לאורתא, וזה שחדשה תורה בפסח שאין נזרק עליו הפסח עד שיהא טהור בשעת זריקה, וכמו בנזיר שאינו מביא קרבנותיו אלא בטהרה, ובזה אמרינן דלא חדשה תורה רק בטומאה המעכבתו ביאת מקדש אבל כל שאין נזיר מגלח עליה שאין חייבין עליה משום ביאת מקדש קלישא טומאתו, ושו"ז עליו, וכן הלכה דליכא מאן דפליג בזה, ונקטינן דאע"ג דקיי"ל אין שו"ז על ט"ש מ"מ על טומאת מת שאין נמ"ע שו"ז, ולדעת הרמב"ם שאין שו"ז על טבו"י דמת י"ל דסוגיא דנזיר בטבו"י אזלא ומכאן יצא לי' להרמב"ם לחלק בין טומאה שהנזיר מג"ע לאחרת, וצ"ע שלא הובא בנו"כ.
פסחים פ"ח ב' רש"י ד"ה בתקנתא שממעט באכילתו דקאכיל כו' בשו"ת ח"צ סי' קנ"א כ' לישב לשון רש"י דה"פ דממעט אכילת יום ראשון שלא יוכל לאכול הבשר עד הלילה כשיבוא רבו, ולכאורה תמוה דא"כ מאי פריך לקמן, פ"ט א', וניתי מותר פסח, דמ"מ קממעט אכילת היום שלא יאכל עד הלילה ודלמא הוא מותר פסח ונאכל ליום ולילה וצ"ע.
א) פ"ט ב' היאך הקדש חל על הקדש כו' אמר אביי אי לאו כו' והשתא כו' נראה דפסח וקדשים קלים דיכול למוכרן יש בהו ענין ממון וענין הקדש ואי אפשר לומר שמכירתו כמכירת חפץ שהרי אינו נותן ללוקח אלא הקדש, ואי אפשר לומר שאין כאן מכירה וחליפין כלל שהרי התורה נתנה לו רשות ליתן ולמכור לכל מי שירצה, והלכך אמרינן דבאמת יש כאן כח מכר וזכות של מכירת חפץ, ולכו"ע בקק"ל ואליבא דריה"ג יכול לקבל מן הלוקח מעות שלמים והן בידו חולין דכח המכירה שיש ביד המוכר חשיב במכירת הקרבן לענין זה כמכירת חפץ וראוין מעות שלמים להתחלל במכירה זו, וכן בנותן שלמיו לזונה חשיב אתנן, דקנתה בשכרה, ואינו מתנה בעלמא, כיון דחזינן דמעות הקדש מתחללים במכירה זו, ולר' אושעיא ה"ה בפסח ממנה זונה על פסחו חשיב אתנן ומעות פסח מתחללין במכירה זו, והלכך מוקים מתנ' דנתן לה מוקדשין באתננה בממנה זונה על פסחו, וברייתא דממנה אחרים על פסחו מעות שבידו חולין משום דמתחללין, [והא דאמר אפי' בפסחו משייר אינש לאו בדעת המקדיש תלוי הדבר אלא ענין מצות הפסח כך הוא שהרי אמרה תורה נמנין ומושכין את ידיהן ונתנה לו רשות המכירה] והא דמוקי כרבי ולא כרבנן, לא משום דרבנן לית להו שיור בפסח דהא לא נחלקו רבנן דמעות פסח מתחללין, אלא לפי שנחלקו רבנן דמעות שבידו אינו לוקח בהן אלא מצה ומרור, והיינו אפי' בלקח מעות חולין, והיינו טעמא משום דראוי לומר דאפי' בלקח מעות חולין יהיו בידו הקדש שהרי קנו מעות הללו ולא נתן משלו כלום והוי כחליפי הקדש, אלא דלא אזלינן בתר הקדש כיון שנשאר ההקדש כמו שהיה, ובזה ס"ל לרבנן דלא הותר אלא למצה ומרור, אבל לא לחלוק דלענין חלוק אמרינן דהוא חליפי הקדש, והלכך ממנה זונה על פסחו לא חשיב אתנן שהרי אין לו רשות להוציא מעות שמקבל בעד הפסח לשכר זונה, והלכך כשקובע בתחילה מכירת הפסח על זה לא הוי מכירה כלל, ולא מתוקמא מתנ' כרבנן, וברייתא דממנה אחרים על פסחו מעות שבידו חולין, אתי נמי כרבי מהאי טעמא דמשמע דהן חולין אף ליקח בהן חלוק, ומיהו למ"ד דאף רבי לא קאמר אלא במצה ומרור אבל חלוק לא ע"כ הא דקתני מעות שבידו חולין היינו ליקח בהן מצה ומרור וכמש"כ תו' ד"ה כי.
ב) ולאביי בפסח לא משייר אינש, פי' אע"ג דיש לו זכות המכירה ולהעמיד הפסח ביד הזוכה אותו, מ"מ אין ראוי מעות הקדש להתחלל במכירה זו, כיון דאין כאן חליפי חולין בקדש, אלא קדש בקדש אלא היינו טעמא דמעות יוצאין לחולין דמעות שהוקדשו להמציא לבעלים פסח כל ידיהן אינן קדושין רק לתכלית זו, וכיון שמוציאין לקנות פסחים מקודשים ע"י שנתנה התורה למקדישן זכות המכירה וליקח מעות במכירה זו ראוין מעות שהוקדשו לפסח לינתן במכירה זו, ולצאת לחולין במכירה זו אף שלא הכניסו להקדש כלום בחליפיהן, ובתחלת הקדשן הן קדושין להשתמש בתשמיש חולין ג"כ ולקנות בהן כמו שקונין במעות חולין וזה יהי' תכלית הקדשן ויצאו לחולין וזהו ענין במעות משייר אינש, וכל דליכא שיור בפסח לענין חליפי מעות קדש ליכא גם דין אתנן, שאין שכרה קונה עצם הפסח אלא זכותו של המקדיש הוא בשכרה ועצם הפסח נכנס ברשותה לא בשכרה אלא מדין חקי הפסח, והלכך מוקי אביי ההיא דאתנן מוקדשין בקק"ל ואליבא דריה"ג וברייתא דמעות שבידו חולין רבי הוא, והא דמוקי לה כרבי משום דמשמע לי' דהן חולין אף ליקח בהן חלוק, ועוד דהאי לישנא מעות שבידו חולין רבי קאמר לה בברייתא, ומיהו הא דאמר רבי מעות שבידו חולין שע"מ כן הקדישו כו' ע"כ לא קאי על פלוגתתן דפלוגתתן הוא אפי' במעות חולין כדמוכח בגמ' דמוקי מתנ' דתמורה כרבי ולא כרבנן, אף דהתם כמעות חולין דמי, והכא מוקי בגמ' לאביי דע"מ כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן קאמר, אלא ע"כ דבמעות חולין א"צ שום טעם דמעות חולין, ואדרבה איסורא ליקח חלוק הוי חידוש, וע"כ דמלתא באפי נפשה קאמר רבי דאם היו מעות פסח הוו בידו חולין וזהו בין לרבי ובין לרבנן למר ליקח בו חלוק ולמר ליקח בו מצה ומרור. וכבר כתבו רש"י ותו' בתחילת הסוגיא דפריך היאך הקדש חל על הקדש דקים לי' דבהכי איירי דבמעות חולין פשיטא שהן חולין, ומיהו לישנא דברייתא אם ימעט הבית כו' משמע קצת דאף בדמי חולין אצטריך לאשמעינן.
ונראה דאם עבר זמן מצה ומרור דמיו חולין לכל דבר אף לרבנן כיון דהיו ראוין למצה ומרור בשעת מכירה וצ"ע.
ג) צ"ז ב' תוד"ה הפריש, קשה לריב"א כו' ונראה לר"י דכל כה"ג גמירי לה דרועה, נראה דאין כוונת ר"י דאף במקדיש על תנאי צריך רעיה, דזה לא מסתבר כלל אלא נראה דה"ק דכל זמן שהוא חייב קרבן יכול להפריש לחובתו כמה קרבנות דאף שהפריש אחת יכול להפריש אחרת ולהתכפר בה דאין הפרשתו ראשונה עושה אותו כלאו בר חיובא בהאי קרבן, והלכך כשמקדיש מתחילה שתים יש לשני' דין מותר חטאת ואזלא לקיץ המזבח, וגדולה מזו אמרינן מנחות ס"ד א' דאפי' כבר שחטה לראשונה יכול לשחוט אחרת ולהתכפר בשני' והתם בק"צ איירי, ונראה דה"ה בחטאת יחיד, ובאמת קשה להבין קושית ריב"א דאין קדושה חלה על שני' בשביל שהפריש כבר, ואולי כונת ריב"א דודאי אם מקדישה להקריב שתים אינה קדושה, ואי מקדישה להתכפר בשני' זהו ראוי להקרא נתכפרו בעליה באחרת, ובזה השיב ר"י דכה"ג רועה, וצ"ע.
ד) שם פ"ט א' נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, לכאורה לא חלוק פסח מכל הקרבנות אלא בדין נמנין דבחטאות ואשם אין יכול ליתנו לחבירו המחויב חטאת כמותו, אבל דין מושכין את ידיהן זהו בכל הקרבנות וכמש"כ סק"ג דיכול להקדיש אחרת ולהתכפר בה ומיהו איכא חדוש בפסח דיכול למשוך ידו דאילו בשאר קרבנות במתכפר באחרת לא פקע שם בעלים מראשונה ובחטאת מתה ובאשם רועה, מיהו חדוש זה הוא בכלל נמנין דקתני, והוי נמנין ומושכין חד מילתא דליכא מינוי בלא המשכה, ומיהו יש להסתפק במשך ידו מפסחו ולא במכירה לאחרים אלא שהשאירו בלא בעלים ועדיין לא הקריב פסח אחר, אי מהני בו משיכת ידו לפוסלו, ואף אם יחזור בו לא מהני שכבר נדחה מפסח ואפי' למ"ד בע"ח אינן נדחין נראה דפסול דאינו בעלים להקדישו שוב לפסח, ולכאורה יש להביא ראי' מהא דתנן ע"א ב', שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' ואי ליכא משיכת ידים אלא במכירה א"כ הפסח כשר לחבורה השני', ומיהו י"ל דשחטו לשם בעלים הראשונים ופסול משום שלא למנויו ואשמעינן דאע"ג דברישא שלא למנויו חייב הכא פטור, א"נ בשחטו בשעת משיכת ידו בכל הקרבנות כה"ג פסול כדאמר נדרים ל"ה ב' דבכל הקרבנות צריכין דעת, וכדאמר כריתות ז' א' היכי דאמר לא תקריב כו' דכתיב יקריב אותו לרצונו, ואע"ג דהכא רוצה הקרבה אלא שרוצה באחר מ"מ י"ל דאין מקריב על כרחו.
ועוד יש לפרש דמיירי שכבר נתכפר באחר, ומיהו יש להביא ראי' מהא דנחלקו ר"ש ורבנן בסוגין דלר"ש מושכין ידיהן עד שיזרק הדם והאי מושכין לא מש"ל במכירה דהא מודה ר"ש דאין נמנין לאחר שחיטה, וע"כ שמושכין ומשאירינהו בלא בעלים לפוסלו ואי כשהקריבו פסח אחר לא פליגי רבנן עלי' דר"ש דהמשכה זו לא ילפינן מקרא דמהיות משה אלא בכל הקרבנות ישנה המשכה זו, ומיהו יש לפרש דמיירי כשאחד מבני חבורה מושך ידו ומניח חלקו לבני החבורה, ומיהו לפירוש זה צריך טעם בהא דנחלקו רבנן דלא מהני המשכה וקשה איך מהני לי' זריקה על כרחו ואפשר דלרבנן דלא מהני המשכה באמת הפסח פסול משום חלקו שנזרק על כרחו, ועוד יש לפרש דמשך ידו וחזר בו דלר"ש דמהני המשכה תו אינו חוזר ונמנה לאחר שחיטה אף שהוא קדם זריקה, ולרבנן חוזר בו וזורקין עליו את הדם, ועוד ראי' ממש"כ תו' צ"ו ב' ד"ה קדם דמשכו בעלים ידם לא מיקרי דחי' בידים, וזה מוכח בגמ' ע"ג ב' דפריך דרב לית לי' בע"ח נדחים ולא חשיב לי' דחי' בידים. [מיהו י"ל דפריך אמתו ונטמאו] ואי אפשר לפרש דבריהם אלא במשכו ידיהם והשאירוהו בלא בעלים ולא במכרו לאחר דאין זה דחי' ולא בנתכפר באחר דזה הוי דחי' בידים ולא באינו רוצה בהקרבתו דזה לא הוי דחי' דאי בעי הדר בי' ומקריב לי', אלא ע"כ דמהני משיכת בעלים להשאירו בלא בעלים, ונראה ראי' ברורה לזה מסוגיא ע"ג ב' דתניא התם ר"י בנו של ריב"ב אומר אם יש שהות כו' אם משכו כו' ותעובר צורתו כו' אלמא שלמים נינהו ופסוליהו משום אחר תמיד, ואי במשכו בעלים ומכרו לאחר או דלא ניחא לי' בהקרבתו פסולו בגופו הוא וכמש"כ תוס' ד"ה בדם, ואי כשנתכפר באחר הוא דחי' בידים ולכו"ע חשיב פסולו בגופו, אלא ע"כ בהשאירו בלא בעלים.
ה) ע"ח ב' תוד"ה שאני, והא בשעת זריקה כו' למש"כ סק"ד מודים חכמים דאין זורקין עליהן על כרחם כשמשכו ידם, מיהו זהו בכלל מש"כ בסוף דבריהם שנטמאו מקצתן דמה לי נטמאו ומה לי מיאנו בהקרבתו, אבל לישנא דגמ' משמע להו בהמשכה שמוסרין חלקן לאחיהן וזה לא מש"ל אלא לר"ש, והנה מבואר מדבריהם דמתו או נטמאו מקצת בעלים הפסח כשר, דדין הפסח אינו כדין חטאת שמת אחד מן השותפין דאמר בהוריות ו' א' דאינו קרב, דפסח מינתק למנויו הנשארין, והכי נמי אמרינן לקמן צ"ח א' המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח נראה דהיינו טעמא דלא חשיב ירושה כמקח דכיון דצריך דעת בעלים כדאמר נדרים ל"ו א' הפריש פסח ע"ח לא עשה כלום, ונראה דאשמעינן דלא מהני זכין לאדם שלא בפניו בזה דענין הקרבן צריך דעת וא"כ אף ירושה לא מהני, ומיהו לפ"ז באמר קדם מיתת האב שרצונו להמנות על הפסח בירושתו מביאו אח"כ לשם פסח ולא משמע כן, ואולי בירושה לא חשיב זוכה מאביו אלא התורה הקנתו כשכלתה קנין המוריש, וחשיב לעולם כנשאר בלא בעלים וצ"ע, ואמרינן תו התם דאם הי' בנו מנוי עליו מביאו לשם פסח, וחזינן דחלקו של אב אינו פוסל את הפסח, וא"כ ה"ה במנוי עליו אחר שאינו יורשו ג"כ הפסח כשר, ומשמע דכן הוא דין שותפת הפסח שהוא שייך כולו להנשארין בשעת מצותו, ואין היורשין זוכין בו כלום בין שמת אחד מהם קדם זריקה או לאחר זריקה.
אח"כ מצאתי בס' מלבושי יו"ט סי' כ"ח שכ' בשם תו' רי"ד דהבן אינו יורש את הפסח מאביו נראה דה"ט דאין מינוי פסח ענין קנין ממון אלא כח שנתנה תורה לבעל הפסח אע"ג דחשיב גם קנין ממון שהרי חל על הפסח שם אתנן זונה וחשבינן לי' כממון שקנתה בשכרה כדאמר צ' א' היינו אחר שיש לו כח המינוי, והלכך יורש אינו זוכה בכח המינוי כיון שאינו נעשה בעלים על קרבן אביו אף בעולה ושלמים כדאמר זבחים ז' ב' מקופיא מכפר ובפסח לא סגי מקופיא והלכך לא חשיב בעלים להמנות את עצמו וירושה לא חשוב מינוי מן האב שאין ירושה מינוי אלא עיולי ממון ליד היורש ואחד מן המנוים שמת צריך דעת האחרים להמנותו ומה שהק' הגרי"ט ז"ל שם על דברי תו' רי"ד הא אי אפשר למיתה בלא גסיסה וכדאמר יבמות ע"ט ב' אין לך אדם שאינו סריס חמה שעה אחת קדם למיתתו וא"כ אפסל לי' הפסח מפני שאין לו בעלים וע"כ צ"ל דאע"ג דאמר שם דאם היה אביו גוסס בחצות לא מקרי נראה ונדחה כיון שהבעלים בחצות גוסס ואינו עומד על הרוב להיות ראוי לאכילה מ"מ לא מפסל עדיין משום שאין לו בעלים כיון שאפשר לי' להברא ולאכול פסחו וראוי אדם זה להיות בעלים על הפסח אף שאין ראוי לשחוט עליו פסח וצ"ע.
ו) נדרים ל"ה ב' הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה כו' נראה דהיינו מדין זכין לאדם אלא בכל הקרבנות צריך דעת הבעלים וריצויו וזהו תנאי בקרבן, ובזה אמרינן דקרבן מחוסרי כפרה א"צ תנאי הידיעה מהא דקטנים ראוין להיות מתכפרין, אבל כשמוחה אין מקדישין ואין מקריבין על כרחו, ולא מצינו בקטן אלא שלא מדעתו אבל לא נגד רצונו, והא דפריך לקמן ל"ו א' יפריש פסח על חברו כו' נראה דלפי מאי דס"ד שה לבית אבות דאורייתא, מ"מ אינו בעלים לימשוך ידם ממנו, [וכ"מ מהא דמבואר פ"ח ח' דאי שה לבית אבות דאורייתא גם אפוטרופסים שוחטין על הקטן מדאורייתא וענין אפוטרופוס ליכא בדאורייתא אלא ודאי מדין זכות הוא דאי דאורייתא הוא ע"כ מביא אדם פסח על חברו] דודאי אי הוי קיימינן דאדם מפריש פסחו על חברו, מ"מ אין המקדיש בעלים למשוך ידו ממנו אח"כ שאין המקדיש בעלים אלא שליח וכיון שעשה שליחותו הרי הוא כאיש אחר, ואם איתא דשה לבית אבות דאורייתא הוא אף למשוך ידם וא"כ האב הוא בעל הקרבן אף אחר שהקדיש אלא שכך הוא מצותו להביא לכל ביתו, א"כ אין ללמוד כלל מזה להפריש פסח על חברו ומיהו קשה דהאמר פ"ח א' דמביא על עבדו בע"כ אף שהוא מוחה ומשמע שהוא מדין שה לבית אבות דאורייתא לענין עבדו, ואולי הוא מדין עבד שהוא מוכרח לרצון אדונו אבל אין זה טעם לענין מצוה וצ"ע. [א"ה, ע"ע לעיל לדף פ"ח א' ד"ה וכולן].
צ"א א' ל"ש אלא גל עגול כו', לכאורה קשה הא תנן פט"ו דאהלות דתבן ובטלו עושה רצוצה אבל לא בטלו לא, וכן עפר ועתיד לפנותו וכדאמר סוכה ד' א' והכא הגל עתיד לפנותו בשביל פיקוח נפש ואינו בטל, וא"כ העפר והאבנים שלמעלה נעשין אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שגבוהין מן המת טפח, ומכאן ראי' דדוקא תבן בבית בעי ביטול כיון דהבית אהל קבע אין תבן בלא ביטול מבטלו אבל כל שאין כאן אהל קבע לעולם חשיב רצוצה וכמש"כ אהלות סי' י"ב סק"ז.
צ"ב א' אמר רבא כו' מצורע מאי היא דתניא כו', בתורע"א הקשה למש"כ תו' זבחים ל"ג ב' דאפי' אי ביאה במקצת שמה ביאה לענין עשה ול"ת אבל לא לענין כרת שרינן לי' להכניס בהונות דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה ול"ת של ביאה במקצת שאין בה כרת מאי שייך לא העמידו דבריהם הא כל עיקר גזרת חכמים בטבו"י משום לתא דבעל קרי וב"ק גופי' ראוי להתיר משום פסח כגון אם אינו יכול לטבול עד סמוך לערב דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דשלוח טמאים דאין בו כרת ונראה דהא דגזרו בטבו"י שלא יכנס למחנה לוי' אינו משום לתא דבע"ק קדם טבילה אלא דגזרינן מחנה לויה אטו מחנה שכינה תדע שהרי לא אסרו אלא בעזרת נשים לא בכל מחנה לויה כמש"כ התו' בסוגין ואיסור כניסת טבו"י הוא בכל טבו"י אף באותן שמותרין לכנס למחנה לויה קדם טבילתן כמבואר בתוס' וע"כ דעשו חכמים הרחקה בעז"נ כדי שלא יכנס לעזרת ישראל וכיון דגזרת חכמים בטבו"י במחנה לוי' הוא משום לתא דמחנה שכינה שיש בו כרת שפיר הי' מקום לומר להעמיד דבריהם במקום כרת ולדחותו מפסח אלא שלא העמידו כאן דבריהם.
צ"ג ב', בפירש"י ותו' מבואר דבחצות שהוא התחלת זמן שחיטה צריך שיהי' חוץ למודיעים כדי שלא יוכל להגיע עד סוף זמן שחיטה ונראה דאף אם הוא מן המודיעים ולפנים בשעה או שתים אחר חצות חשיב דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס עד סוף זמן שחיטה בהלוך בינוני ולרב ששת אם שחטו עליו לא הורצה ושיעור ט"ו מילין הוא בחצות היום ומחצות ולהלן משתער שיעור דרך רחוקה לפי ערך הזמן הנשאר, ונראה דאם הי' בדרך רחוקה בחצות ובא בסוסים ופרדים חייב להקריב פסחו דלא שייך דחוי בבעלים אבל הרמב"ם ז"ל פ"ה ה"ט מק"פ מפרש דשעור ט"ו מיל היינו מעלות השחר עד פלגא דיומא וכל שאינו יכול ליכנס בתחילת זמן שחיטה והיינו בחצות נקרא דרך רחוקה ומבואר מזה דאפי' אם נכנס אחר חצות לירושלים אינו חייב להביא פסחו דאי איתא דאי נכנס לירושלים חייב אע"ג דנכנס אחר חצות א"כ אין תלוי שעור דרך רחוקה בהויתו רחוק מתחילת היום כלום אלא הכל תלוי במקום שהוא נמצא בחצות היום שאם הי' בתחילת היום רחוק ט"ו מילין ונכנס אח"כ תוך ט"ו מיל לא חשיב דרך רחוקה שהרי יכול ליכנס לירושלים אחר חצות בהילוך בינוני וכיון שיכנס יתחייב בפסח ונמצא שאין דרך רחוקה מעכבתו ולא יתכן שיהא פטור מחמת דרך רחוקה אלא א"כ הוא רחוק ט"ו מיל בחצות היום ומדתלי הרמב"ם ז"ל שעור דרך רחוקה בתחילת היום ע"כ דעתו ז"ל דאף אם יכנס לאחר חצות הוא פטור מחמת דרך רחוקה ולפי"ז אף אם זרקו עליו לא הורצה דהא קיי"ל כרב ששת.
ויש לעי' לדעת הרמב"ם אם הי' בתחילת היום מן המודיעים ולפנים ושהה שם שעה או שעתים ועכשיו אינו יכול להגיע לירושלים עד חצות אם מיקרי דרך רחוקה דלכאורה מסתבר דמקרי דרך רחוקה כיון שסוף סוף לא יוכל להגיע לתחילת זמן שחיטה שזהו עיקר תחילת זמן חיובו אבל קשה לפ"ז הא דאמר פ"ט א' ש"מ יש ברירה משמע דאי יש ברירה ניחא ואמאי הלא הי' בדרך רחוקה ברגע חצות היום ולדעת הרמב"ם כל שנכנס לירושלים אחר חצות אין שוחטין וזורקין עליו.
רמב"ם פ"ז מק"פ ה"ו כתב שאין משערין רוב הצבור בכל הנמנין אלא באותן שבאים בעזרה להביא פסחיהן וכתב הכ"מ דמקורו בירושלמי ויש לתמוה דהא בגמ' דידן צ"ד ב' אמרינן כמאן אזלא כו' בטמאין הלך כו' ולא מפרשינן הא דרב יצחק בר יוסף כמו שפירשו הר"מ, ומיהו י"ל דבגמ' ידע דהאי רב יצחק ב"ר יוסף הוא משום דרך רחוקה כר' אליעזר אבל קשה דלעיל פ' א' הי' מחצה טהורין ומחצה טמאין משלחין אחד מהם לדרך רחוקה או מטמאין אותו בטומאת שרץ ול"ל כולי האי ימסרו פסח אחד של הטהורין ביד טמא לשוחטו והטהור ילך לביתו, ועו"ק לדעת הרמב"ם דאפי' רוב הצבור טהורין אם שלחו פסחיהן ביד הטמאים עושין בטומאה א"כ היו רובן זבין ומעוטן טמאי מתים אמאי אינן עושין בראשון דהוי מעוטא כדאמר שם הלא רוב הנכנסים לעזרה הם טמאי מתים.
צ"ד א' ת"ר כו' עומד לפנים ואינו יכול, רש"י פי' שיכול לבוא יחידי, קשה דאין זה אונס כלל ואפשר לפרש ביכול לבוא בשעת אכילה ואינו יכול לבוא בשעת עשי' וכיון דלא הוי דרך רחוקה חייב לעשות פסח ע"י שליח [ובאופן שיכול למסור שליחותיה לחברו וחברו לחברו עד שיגיע שליתוחו להעומד בירושלים] מיהו לרב יהודה דאמר א"א ליכנס בשעת אכילה א"א לפרש כן.
יש לעי' הי' עומד מן המודיעים ולפנים והפסיקו נהר אי הוי כהפסיקו גמלים ולא חשיב דרך רחוקה או דלמא כיון דעיקר דרכו הוא בהקפת הנהר שהוא יותר מט"ו מיל חשיב דרך רחוקה והפסיקוהו גמלים שאני דאינו אלא מקרה ועראי ועי' תו' צ"ג ב' ד"ה רב יהודה וי"ל דאיסתתום דרכים כו'.
צ"ד ב' רבא אמר תנאי היא, לכאו' משמע דרבא אית לי' דדרך רחוקה לטמא אבל אי אפשר לומר כן דא"כ איך אמר ר"א לעיל ס"ה ב' ועלי' אני דן מה תועלת יש בהזאה הלא סו"ס לא יוכל ליכנס בעזרה עד ביאת השמש והו"ל דרך רחוקה ותנא דידן ס"ל אליבא דר' אליעזר דדרך רחוקה הוא חוץ לאיסקופת עזרה ולרב ששת דאית לי' מדחא דחי' רחמנא לא מצי עביד כלל פסח ואפי' לרב נחמן אינו אלא רשות, ולכן נראה דגם רבא מודה דאין דרך רחוקה לטמא ולפיכך טבול יום שוחטין וזורקין עליו אף לר"א דלא מקרי דרך רחוקה אלא מי שיכול ליכנס ואינו נכנס אלא דלא מסתבר לי' לרבא אליבא דר' אליעזר לחייב כרת גברא דלא חזי משום דלא מיתקן נפשי' דהרי כל דרך רחוקה לר"א מצי עייל ואפ"ה פטרי' רחמנא ולא שייך למימר מיחס הוא דחס רחמנא עלי' כיון דדרך רחוקה לר"א הוא חוץ לאסקופת עזרה אין כאן טורח ולפיכך לא מסתבר לחלק בין דרך רחוקה לערל וטמא ולפיכך מוקים רבא הא דתניא ערל שלא מל חייב כרת כת"ק דר' יוסי בר' יהודה דסבירא לי' אליבי' דר' אליעזר דדרך רחוקה הוא חוץ לחומת ירושלים ובזה שפיר י"ל דמיחס הוא דחס רחמנא עלי', [ומיהו קשה לחלק בין חוץ לאסקופת עזרה ובין חוץ ירושלים ולמימר דבחוץ ירושלים שייך למימר מיחס חס רחמנא עלי' ולפיכך פי' בתוס' דהאי תנא דס"ל אליבי' דר"א ערל שלא מל ענוש כרת סבר דר"א לא פליג בשעור דרך רחוקה וגם לר"א דרך רחוקה הוא מן המודיעים ולחוץ ותלתא תנאי אליבי' דר"א] משא"כ בערל וטמא הואיל ומצי מיתקן נפשי' חייב כרת ולפי"ז י"ל דאף אם הערל הוא חוץ לחומת ירושלים חייב כרת שאין דרך רחוקה לטמא.
ואביי ס"ל לחלק בין דרך רחוקה לערל וטמא אפילו לר"א דאמר דרך רחוקה היינו חוץ לאיסקופת עזרה וגזרת הכתוב הוא בדרך רחוקה דאע"ג דמצי מיתקן נפשי' פטרו רחמנא אבל ערל וטמא חייב למיתקן נפשי' והא דפריך בגמ' ואע"ג דמצי עייל והתניא ערל שלא מל כו' לא פריך משום דהא ערל הוא בדרך רחוקה דאפי' אם הערל הוא בעזרה קשיא לי' כי היכי דפטרה רחמנא בדרך רחוקה אע"ג דמצי מיתקן נפשי' כיון דהשתא לא חזי ה"נ דין הוא למפטר ערל וטמא אע"ג דמצי למיתקן נפשי', וכ"נ דאין לומר דקושית הגמ' הוא מפני שערל הוא בדרך רחוקה דמאין פסיקא לי' דלמא בערל שבעזרה קאמר דהא ר"א לא מרבה ערל כטמא יבמות ע' א' ועי' חגיגה ד' ב', וכן משמע ל' הגמ' ואע"ג דמצי עייל כו' ול"ל להאריך בזה לפרוך בפשיטות למה ערל שלא מל חייב כרת לר"א הרי הוא בדרך רחוקה א"ו כדפרישית וכל סוגיא דלעיל ס"ט דפריך מערל שלא מל כו' ומברייתא דיכול לא יהא ענוש כרת כו' ערל וטמא שרץ כו' לאביי הוא אליבא דכו"ע ולרבא רצה לישב דברי ר"א אף לת"ק דר' יוסי בר' יהודה אבל לריב"י ולתנא דמשנתנו דס"ל דדרך רחוקה הוא חוץ לאסקופת העזרה ודאי לר"א כל היכי דגברא לא חזי אינו חייב למיתקן נפשי' וקם לי' תירוצא דרבה שם.
ולפי"ז קטן אין מחמין לו חמין להברותו למולו בשבת אליבא דר"א דהא דמסיק דאע"ג דלא חזי רמי חיובא עלי' אינו אלא אליבא דת"ק דר' יוסי בר' יהודה אבל לריב"י ולתנא דידן אליבא דר"א כל היכא דלא חזי לא רמי חיובא עלי' וכן משמע ל' הגמרא שם אלא אמר רבא הכל חולין כו' אין מחמין לו חמין כו' משמע דקיימי הכי במסקנא ומיהו י"ל דלכולי עלמא בעלמא אמרינן כל היכא דלא חזי לא רמי חיובא עלי' והכא בפסח שאני דרבי קרא והאיש כדאמר שם בגמ'.
צ"ה א' תוד"ה מיבעי, קשה לרשב"א דתיפוק לי' כו', משמע מדבריהם דר"י דאית לי' אין שוחטין את הפסח על היחיד אית לי' גם בפ"ש כן, וקשה טובא דביומא נ"א א' אמר דאין תמורה בפסח לר"י דאין שוחטין את הפסח עה"י, ופריך ולוקמי בפסח שני משמע דפשיטא להו בגמ' דמודה ר"י בפ"ש דנשחט עה"י בזמן שהוא יחידי בפ"ש וכדכתיב איש איש משמע אפי' יחידי, והא דאמרו כאן אין שוחטין היינו דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן וכלפי זה שאי אפשר לומר בפ"ש שיעכב דין יחיד פירשו בגמ' דקרא דיעשו אותו היינו למצוה ולפ"ז גם לר"י דאית לי' בפסח ראשון אין שוחטין והיינו לעיכובא [וכדמוכח ביומא שם דליכא תמורה בפסח לר"י ואי הקרבן כשר דין הוא דעושה תמורה] איכא למדרש יעשו אותו בפ"ש למצוה, ולדידן דאית לן כר' יוסי דשוחטין על היחיד מ"מ למצוה אית לן כמש"כ הר"מ פ"ב ה"ב דלא גרע פ"ר מפ"ש וכמש"כ הכ"מ שם, וא"ת מנ"ל לגמ' למדרש למצוה נימא לעכב בזמן דאיכא שנים אבל בזמן דליכא אלא יחיד מביא פסח ביחיד וי"ל דלא מסתבר למדרש הכי דכיון דאפשר ביחיד ודאי אינו מעכב דין יחיד לעולם, והאי אהדורי דמהדרינן פרש"י כגון לטמא אחד בשרץ וצ"ע דהא אמר לעיל ס"ט ב' דט"ש שלא טבל בכרת ואע"ג דבעביד פ"ש אינו בהכרת כדאמר לעיל צ"ז א' מ"מ אין חילוק בין אי מטמאין אותו לנמנע מלהקריב בזמן שהוא טהור שהרי גם מזידין מביאין פ"ש כדאמר לעיל שם, אבל ודאי אין ראוי שימנע מלהביא פסח כדי שיהיה לו לחברו שני, ול' הגמ' יש לפרש להדר אחר חבירו שיסכים עמו וכל' הר"מ פ"ב ה"ב בפסח ראשון שמשתדלין לכתחלה להמנות שני.
צ"ו א' פ"מ מקחו מבעשור כו' יש להסתפק אי האי מקח היינו קדוש או סגי במזמינו לכך ואע"ג דיש בכלל המקרא גם הקדש כדדרשינן רפ"ב דקדושין מ"מ במצות בעשור אפשר דסגי בהכנה וכ"מ ברש"י בסוגין שפי' דביקור בלא קיחה מש"ל שבקר ב' ג' כבשים ולוקח אח"כ אחד מהן משמע דאם בקר רק אחד כבר קיים קיחה כיון שיחדו בעשור לפסח, ואמרו במכילתא שאינו אלא למצוה אבל דיעבד קיחה כשר גם בי"ד [ובמכילתא יליף לה מק"ו ומה עשור שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י"ד שכשר לשחיטה אינו דין שכשר ללקיחה ולכאורה אין זה ק"ו כיון דעבר מצות לקיחה] ומשמע במכילתא שם שאם לקח קדם עשור לא קיים מצוה.
ודין ביקור ד' ימים הוא קדם הקדש כדמוכח מנחות מ"ט ב' דלא פריך אלא מצפרא דתלתא בשבתא וכמש"כ תו' שם ד"ה מכל מקום, ואי גם פסח בעי ביקור ד' ימים וכדמסתיימא סוגין לפרש"י ותו' מוכח דסגי בביקור בעודו חולין לעיל ס"ו ב' דאמר דמקדיש לי' בעזרה וכ"מ שבת קמ"ח ב' וכן אמר זבחים י"ב א' דמקדיש לי' ע"פ, ומיהו רשאי להקדישו קדם ביקור ד' ימים ואע"ג דאסור להקדיש בע"מ מ"מ בחד ביקור סגי, ונראה דאם יש בו מום עובר תוך ד' ימים לשחיטתו לא חשיב מבוקר דבעינן שלא יהא בו מום ד' ימים קדם שחיטתו.
וביקור ד' ימים בתמיד ס"ל לר"י סוכה מ"ב א' דמעכב דיעבד מיהו הר"מ לא הביא דין זה משמע דמפרש דרבנן פליגי וס"ל שאינו מעכב וכמש"כ הגאון מלבי"ם ז"ל פ' ויקרא, מיהו נראה דהא דאמר שם תמים יקדישנו אינו ענין להא דר"י דהתם בשאר קרבנות ולכו"ע אין הביקור מעכב אלא למצוה שלא יכשל בהקדש בע"מ ובהקרבתו, והא דאמר ר"י שם בספרא שמעתי שאם שחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת דוקא תמיד קאמר ואפשר דליכא מאן דפליג ואפשר לפרש מדאמר לה בל' יחיד פליגי רבנן עלי'.
והני ד' ימים צ"ע אי בכל יום מבקרו או בחד ביקור סגי, והא דתנן פ"ג דתמיד מ"ד דמבקרין אותו קדם שחיטה אפשר שהוא מדרבנן, ומיהו א"כ יש לחייב בדיקה זו בכל הקרבנות, והא דתנן לעיל ע"א ב' שחטו ונמצא בע"מ חייב חטאת ולא חשיב לי' אונס אין ראי' דחייב לבדוק אלא דמקרי שוגג ולא אונס.
שם בגמ' אלא ההוא הזה למעוטי פסח שני דכותי', לפרש"י קשה דהא המקשן בעי לאוכוחי דהזה אינו מיעוטא דאם הוא מיעוטא איך מרבינן תמיד ופסח דורות, והנה דעת המקשן דמקחו מבעשור וביקור בתמיד ופסח שוין דבכולהו אי לאו מיעוטא איכא למילף מפסח מצרים פסח בהיקישא שיהא כל עבודות החדש הזה כזה ותמיד בגז"ש, ואי מיעוטא דהזה מעכב דלא ניליף בכולהו ליכא למיליף והמתרץ משיב לו דהזה של ביקור איכא לאוקמי למעוטי פסח שני, והו"ל לשנויי שאני ביקור דהזה למעוטי פ"ש אבל לא יתכן הא דאמר שאני התם דכתיב תשמרו ופסח דורות כו' ופרש"י בניחותא, ומיהו יש לפרש ופסח דורות נמי הכתיב הוא קושיא ומשני אלא ההוא הזה כו' מיהו קשה נימא דגם הזה דמקחו נמי למעוטי פ"ש ומה שפרש"י דקרא תרויהו ממעט לא ניחא להו לרבותנו בתו' דשפיר י"ל דאינו ממעט אלא ביקור, ובתו' פירשו כיון דאין ביקור אין מקח ור"ל שאם מצוה ליקח בעשור ע"כ צריך לבקרו דלמא בע"מ הוא ואינו ראוי ללקיחה, וזה לא יתכן אלא אם ביקור אינו מעכב אבל לר"י דביקור מעכב י"ל דהזה למעוטי עיכוב אבל מצוה איכא, ואי קיחה א"צ להקדיש י"ל דאפי' בע"מ עובר כשר, ועוד אי משום חשש מום אין חיוב מה"ת אלא מדת זריזות, ועוד קשה בחפזון נמי נימא למעוטי פ"ש כמו שהניחו תו' בקושיא ועוד למה לא תני לעיל צ"ה א' דפ"ר טעון ביקור ואין השני טעון ביקור ועוד הא כתיב ככל חוקת הפסח וזה מצוה שבגופו ואי אתא קרא הזה ואפקי' נימא דממעט פ"ר ואתא קרא ואפקי' ולכ"נ דהר"מ פירש פסח שני דכותי' דאמר אינו פסח שני שבאייר אלא קאמר דהזה של ביקור אינו ממעט תמיד וממעט פסח וקרא ה"ק בחדש הזה של שנה שיוצאים ממצרים צריך שימור אבל בפסח שבניסן שנה השנית לא אבל תמיד לא אימעט, ומשום דבעי למימר דממעט רק פסח דכותי' נקט לי' בלשון ראשון ושני ור"ל פסח הראשון שהקריבו ישראל ושני שעתידין להקריב ובכלל שני כל פסחי דורות, ולפ"ז פסח א"צ לא מקח בעשור ולא ביקור ותמיד טעון ביקור ד' ימים קדם אבל לא מקח כדמוכח מנחות שם, ונתישב מה שלא הביא הר"מ דין ביקור ד' יום בפסח.
צ"ו ב' רבה אמר קדם שחיטה כו' ר"ז אמר קדם חצות כו' לקמן צ"ח א' מבואר דפלוגתתן ג"כ לענין מתו בעלים דלר"ז דאמר חצות קבע אי הופרש לאחר חצות ומתו בעלים קרב שלמים ולרבה כ"ז שחיטה קובע [יעוין שם ברש"י ד"ה ה"ג רבינא אמר] ואפי' הופרש אח"צ ומתו בעלים לאח"צ ירעה, והנה מבואר בסוגין דאבוד לא חשיב דחוי ולפיכך כל שהי' אבוד בשעת שחיטה אע"ג דנאבד אחר חצות לא חשיב דחוי וקרב שלמים דהא לרבה כ"ז שחיטה קובע ומ"מ אם נמצא אחר שחיטה קרב ומיני' ילפינן דגם לר"ז אם הי' אבוד בשעת שחיטה אף שהי' קיים בחצות קרב, ואין לומר דהא דתנן לאחר שחיטה קרב היינו בנאבד קדם חצות אבל אם נאבד אח"צ אף אם נמצא לאחר שחיטה רועה דהא לקמן צ"ז ב' בעי לשנויי שמואל כרבה ס"ל דאמר שחיטה קבעה ואכתי תקשי דאבד אח"צ בפסח ירעה ואילו בחטאת תמות א"ו דלרבה אף אם הי' קיים שעה אחת בזמן חיוב כל שהוא אבוד בשעת שחיטה קרב וה"ה לר"ז אף אם קבעו חצות כל שהוא אבוד בשעת שחיטה קרב, ונראה דה"ה אם מתו בעלים כשהוא אבוד לא חשיב דחוי.
ולרבה בין שאבד קדם חצות בין שאבד לאח"צ בין שהפריש אחר קדם חצות בין שהפריש אחר לאח"צ כל שהיו שניהם קימים בשעת שחיטה בין ששחט את הראשון בין ששחט את השני הוי הנשאר דחוי בד"א כשהיו שניהם קימים בשעת שחיטה אבל אם הי' אבוד בשעת שחיטה אף שנאבד אח"צ לא חשיב דחוי וקרב שלמים.
ולר"ז הפריש אח"צ ואבד או הפריש קדם חצות ואבד קדם חצות ולא נמצא עד אח"צ אם הפריש אחר תחתיו אח"צ בין ששחט את הראשון בין ששחט את השני המותר קרב שלמים אבל אם אבד קדם חצות והפריש אחר קדם חצות ונמצא האבוד קדם חצות ואז בין ששחט את הראשון בין ששחט את השני המותר ירעה, ואם הפריש אחד קדם חצות ונמצא האבוד אחר חצות אז אם שחט את הראשון השני ירעה ואם שחט את השני הראשון קרב, הקדיש קדם חצות ואבד לאחר חצות ולא נמצא עד אחר שחיטה קרב.
מיהו יל"ע בהפריש קדם חצות ואבד לאח"צ והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא קדם שחיטה מי אמרינן דחצות קבעה לי' ושחיטה דחיא לי' או דלמא כיון דאבד והוצרך להפריש אחר תחתיו בטלה לי' קביעותי' דחצות לענין דחית השחיטה כיון דתחילת סבת הדחיה היתה ע"י אבידה או דלמא אפי' בכה"ג קבעי' חצות ושחיטה דחיא לי', ולכאורה למאי דמשני לקמן אבידת לילה לאו שמה אבידה תקשי הא בחטאת אם הפריש בלילה ואבד ביום והפריש אחר תחתיו ונמצא קדם כפרה לרבי תמות והכא רועה כיון שהי' בשעת חצות, אבל אם נימא דכל שנאבד והוצרך להפריש אחר תחתיו בטלה לה קביעותי' דחצות ניחא.
והנה הר"מ והראב"ד פ"ד מהק"פ ה"ו פסקו כרבה משום דרבה קאי כחכמים ור"ז כר"א ועוד ר' יוחנן קאי כוותי' כמש"כ הכ"מ שם ואע"ג דרבינא לקמן צ"ח א' מוקי לה לברייתא כמ"ד חצות קבעה י"ל לאו דס"ל הכי אלא מוקי לה לברייתא כר"א וכן הא דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע לעיל ע"ג ב' כגון שהפרישו קדם חצות כו' י"ל דמלתא פסיקתא נקט אליבא דכו"ע, ונראה דהא דאמר לעיל ע"ג באשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה דלמ"ד בע"ח נדחין נמי במחלוקת שנוי' דלרבה דוקא כשהי' אבוד בשעת כפרה אבל אם הי' קיים בשעת כפרה הו"ל דחוי וכן במתו בעלים הו"ל דחוי אבל לר"ז בכל ענין כשר לעולה ואפשר דלהכי נקט ר"ה ברי' דרב יהושע כגון שהפרישו קדם חצות כו' כדי לאוקמא הא דאשם שניתק לרעי' כשר לעולה בכל ענין וכמ"ד חצות קבע.
והא דנדחה קדם חצות לא חשיב דחוי וקרב שלמים לכו"ע דוקא במתו בעלים או משכו בעלים את ידיהם שחל עליו קדושה מעליא בשעת הקדשו לשם פסח והלכך שפיר מנתיק מפסח לשלמים אבל דחוי מעיקרא אי הוי דחוי כיון דלא חלה עליו קדושת הקרבה כלל אף קדם חצות חשיב דחוי והיינו דתנן המפריש נקבה לפסחו ירעה ואין חלוק בין קדם חצות לאח"צ. מיהו יל"ע לפי"ז בעברה שנתה דאמרינן צ"ז א' דקרב שלמים כיון דשנתו כלה קדם ערה"פ ולא חלה עליו קדושת הקרבה כלל אמאי לא הוי דחוי כהקדיש זכר בן שתי שנים, ואין לומר דאיירי בעברה שנתה אח"צ דקי"ל שעות פוסלות בקדשים כדאמרי' זבחים כ"ה ב' דא"כ למה קרב כיון דנראה הוא בחצות ונדחה מ"ש ממת בעלים אח"צ, מיהו לרבי דאמר יומא ס"ה ב' דמונין לו שס"ה יום משכ"ל בהקדישו באדר ועברו ב"ד את החודש ואי לא עברוהו הי' כלים לו שס"ה יום בערה"פ וכשעברוהו כלתה שנתו בי"ג, ועוד י"ל שנטמאו בעלים קדם חצות ונדחה לפסח שני ולפ"ש תעבור שנתו.
שם שנמצא קדם שחיטה והמיר בו קדם שחיטה, נראה דתמורת הפסח לעולם קרבה שלמים אפי' לרבה דאמר שחיטה קבעה לא אמרינן כשקרב את הפסח תמורתו דחוי' דתמורה הוי לעולם כהפריש ב' פסחים לאחריות לפירש"י שבאמת היא ראוי' לפסח ואף לפי' ר"י בתוד"ה קמ"ל דאינה ראוי' לפסח ואינה חשובה כב' לאחריות מ"מ לא חשיבא דחוי' כיון דאינה ראוי' לפסח וגם לא הופרשה ע"י אבדה ולפי"ז הא דאמר דאם המיר קדם שחיטה תמורתו רועה היינו דוקא כשהקריב את האחר אבל אם הקריב זה שהמיר בו גם התמורה קרבה אבל אם הקריב את האחר וזה שהמיר בו נדחה גם תמורתו נדחה דקדושת התמורה כקדושת זה שהתפיס בו. ויש לעי' לפי' ר"י דאין התמורה ראוי' לפסח א"כ תיכף כשהמיר יכול להקריבו ולמה ידחה כשנדחה אח"כ זה שהתפיס בו ע"י שהקריב פסח אחר, וצ"ע.
צ"ז א' קדם חצות לאו אבוד הוא, נראה דבחטאת נזיר ומצורע שהפרישן במחוסר זמן בבעלים ואבדו והפריש אחרת תחתיה נמי לאו אבוד הוא וחשיב כב' חטאות לאחריות ורועה דאל"כ אכתי תקשי מחטאת מצורע.
שם תוד"ה קדם, דבכה"ג לא איירי כו', קושטא דמלתא קאמרי אבל קושיית הגמ' נתיישבה אפי' אי איירי שמואל בזה דהא באמת באבד קדם חצות [דהיינו בחטאת אבדת לילה] גם בחטאת רועה.
שם אבודת לילה לאו שמה אבודה, לכאורה נראה דאם הפריש פסח אח"צ ואבד והפריש אחר תחתיו ונאנס ולא הקריב שניהן ונדחה לפ"ש וקרב אחד מהם השני ירעה אף לשמואל ור"ז דאמרי חצות קבעה דחצות של פ"ש קבעה וא"כ יש לעי' דאכתי תיקשי דאילו בחטאת בכה"ג הפריש ביום ואבד והפריש אחר תחתיו ביום ולא הקריב שניהן היום והקריב אחד מהן למחר שני' תמות אף שהפסיק הלילה וכשהאיר יום המחרת הו"ל כקדם חצות ואילו בפסח כה"ג רועה וי"ל דאע"ג דבגמ' חשיב הפרשת לילה כהפרשה קדם חצות כיון דבלילה לאו זמן הקרבה היא מ"מ אם הפריש ביום לא חשיב הלילה הפסק שיחשב יום המחרת כקביעת חצות אבל חצות דפסח שני שפיר קבעה דקרבן בפ"ע הוא.
שם ב' לישנא אחרינא כו' שמואל כרבה ס"ל, יש לעי' הא מודים חכמים שאם נתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה כדאמר תמורה כ"ג א' ואילו הכא במתני' תנן נמצאת קודם שחיטה ירעה אף שנתכפר בשאינה אבודה וסוגין דהכא ע"כ כר' אבא משמי' דרב בתמורה שם דאילו לרב הונא לא נחלקו רבי ורבנן כלל בדין רועה ולא פליגי רק אי עשו תקנה בקדשים וצ"ל דעדיפא מינה פריך.
ומכאן יש להוכיח דלרבה שאם הקריב את האבוד זה שאינו אבוד רועה כמש"כ לעיל דהא כל עיקר קושית הגמ' הוא מנתכפר באבודה דשאינה אבודה רועה וה"נ בהביא את האבוד יהא שאינו אבוד רועה וע"ז משני דכרבה ס"ל אלמא דלרבה זה שאינו אבוד רועה.
צ"ח א' תוד"ה הא, מ"מ אינו יכול לשלח קרבנותיו כו', לעיל צ"ב ב' כתבו התו' בד"ה הכא דהו"מ למחשב נמי אונן בהדי הנהו דהעמידו דבריהם ומת קדם חצות, וצ"ע כוונתם אי ס"ל דהא דאונן אינו משלח קרבנותיו אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא או דס"ל דמת קדם חצות כיון דלא רמי עלי' עדיין חיובא דפסח העמידו דבריהם ולא התירו אנינות לילה.
שם תוד"ה וש"מ כו' דמשכח"ל כו' כגון ששחט וקבל הדם כו' דראשון ראשון דחוי הוא כו', יש לעי' הא הו"ל כנשפך מן הצואר על הרצפה ואספו וזה לא חשיב קבלה כדתנן זבחים כ"ה א' דה"נ כיון שלא נתקדש הדם מתחילת ביאתו בכלי שרת לא חשיב קבלה והא דאמר זבחים ע"ח א' אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל י"ל נמי משום דלא חשיב קבלה והא דאמר שם לענין כיסוי אינו כן לפי שאין דיחוי אצל מצות לא שטעם הקדשים משום דחוי אלא קושטא דמילתא הכי הוא דבדם קדשים אף אי הי' חשוב קבלה הי' נפסל מטעם דחי' ובדם כסוי ליכא תורת דחוי ומיהו באמת דם קדשים לא חשיב קבלה וא"צ לטעם דחוי, ואפשר דאי לא מטעם דחוי הוי שפיר חשיב קבלה כיון דיכול להוסיף עליהן ולהכשירן מעיקרא קדשי על תנאי זה והוי כקבל טפין טפין דכל טפה שפיר מתקדש אף שאין בה שיעור הזי'.
שם רש"י ד"ה ש"מ יש דיחוי בדמים ותמיה לי אמאי גרע ממותר הפסח כו', לכאורה אדרבה תקשה מ"ש נקבה לפסחו מפסח שנשאר בלא בעלים דאקבע לשלמים ואף אם יומם ויפדה לא יביא בדמיו פסח, ובהא דהאשה פ"ט א' כבר האריכו תו' שם, ומיהו אין ראי' מפסח שנשאר בלא בעלים כמש"כ לעיל, אבל מ"מ י"ל דמפריש נקבה לפסחו אידחי לגמרי מפסח ואקבע שלמים וזה גם דעת ר"ח בתו' זבחים י"ב א' ד"ה ש"מ ועיי"ש.
שם בגמ' דמית האב אימת כו' נראה דאמתנ' ודאי לא קשיא לי' דשפיר איכא למימר דמית קדם חצות, והלכך קרב שלמים, והא דתנן לא יביאנו בנו לשם פסח דמשמע דבר הבאת פסח הוא, אין זה דיוקא דמתני' עיקר דינא אשמעינן דהוי לי' שלמים וקרב שלמים ופקע שם פסח מיני', ולא קשיא לי' אלא בברייתא דקתני בהדיא יביאנו לשם פסח והיכי מש"ל, א"נ מתנ' שפיר י"ל פסח שני או לצדדין אבל בברייתא דקתני יביאנו הו"ל לפרש כמו שפירש בשלמים בששה עשר, אבל אין לומר דכל הני תירוצי הוא גם אמתנ' דהא דר"א לא יתכן דמתנ' ע"כ כמ"ד בע"ח נדחים.
צ"ח ב' רש"י ד"ה זה בא אצל זה כו' נמצא כשהוא נמשך משלו הרי הוא מניח פסחו כמות שהוא כו' מל' רש"י ז"ל נראה דראובן שיש לו פסח ואמר לשמעון הריני ממנה אותך על פסחי ואני מושך ידו ממנו בבת אחת לא מקרי הניח פסחו שעה אחת בלא בעלים, אלא דהכא בעינן שיהיו בבת אחת ב' המשכות וב' מנוין ואי אפשר לי' להיות מנוי אלא א"כ משך מקדם שאין נמנין על שני פסחים כאחת ובזה לא מהני בת אחת להיות משוך ונמנה בבת אחת אלא צריך שיהי' משוך מקדם כדי שיהי' בר מינוי, ומיהו קשה למה אי אפשר להמנות על ב' פסחים כמו שמפרישין ב' פסחים לאחריות וכל אחד קדוש בקדושת הפסח וכשמתכפר באחד מהן השני מותר פסח וקרב שלמים כדאמר צ"ז ב' וה"נ יכול להמנות על ב' פסחים לאחריות ואם יתכפר באחד מהן יהי' חלקו לשאר בני חבורה כדין משך אחד מהחבורה את ידו, [ומיהו בתו' שם ד"ה הפריש משמע לכאורה דכל ב' לאחריות הוי כתנאי אבל אי אפשר לומר כן שיהי' דין רועה ודין קרב שלמים לחולין אלא דהכי הלכתא שיכול להפריש שתים ויהיו שניהם קדושים עד הקרבה והשני יהי' דינו כמותר, וצ"ע] ואפשר דלענין דין פסול פסח הנשאר בלא בעלים צריך שיהי' לו בעלים שאין לו פסח אחר, שאם יש לו ב' פסחים והוא ממנה אחד מן השוק על אחד מהן והוא מושך ידו ממנו חשיב כהיה בלא בעלים דכיון דהמקדיש קבע עצמו על פסח השני הרי זה שמסר להאחר כאילו מתחלה לא היה לו בעלים גמור שיקריבנו, והלכך הכא נמי בשעה שראובן מתמנה על פסח שמעון הוי לי' פסח ראובן כב' לאחריות ואי אפשר לו שוב לראובן למסור פסחו לשמעון ולמשוך ידו ממנו דהו"ל פסח ראובן כשעה אחת בלא בעלים ובת אחת נמי לא מהני בזה דהוי כדין כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו כיון דמתמנה על ב' פסחים אי אפשר לו שוב ברגע זו למנות אחרים ולמשוך ידו וחשיב בשעת מינוי כאילו כבר יש לו ב' לאחריות וצ"ע.
צ"ט ב' תוד"ה סמוך למנחה כו' והא דדייק רבא לקמן דחמרא גריר כו', צ"ל דהתוס' אזיל לשיטתי' [לקמן קי"ז ב' ד"ה רביעי] דטעם לא ישתה בין שלישי לרביעי הוא כדמפרש בירו' [ומייתי לי' הרשב"ם ק"ח א'] שלא ישתכר אבל יין שלפני הסעודה אינו משכר ולפ"ז ראית הגמ' היא דודאי חמרא מיגרר גריר דא"א מסעד סעיד אתי למיכל מצה אכילה גסה, אבל לפירשב"ם דטעמא הוא משום דנראה כמוסיף על ד' כוסות ראית הגמ' כך היא, בשלמא א"א חמרא מיגרר גריר לכן התירו למשתי בין א' לב' אע"ג דנראה כמוסיף אבל אי מסעד סעיד [לאו דוקא אלא לאפוקי ממגרר נקט לשון סעיד] צריך הי' לאסור כדי שלא יהא נראה כמוסיף, אבל לעולם לא חיישינן לדלמא אתו למיכיל אכילה גסה.
ק' א' תוד"ה מפסיקין, ולספרים דגרסי לקמן ראשון כו' היו עוקרין את השלחן לפני קדוש כדי להפסיק כו' כוונתם דאע"ג דאמר לקמן דאם הביא את השלחן קדם קידוש פורס מפה אע"ג דלכתחילה בעי שיהא הקידוש בשעת עקירת השלחן כדי שתיתי סעודתא ביקרא דשבתא מ"מ לא הטריחוהו לעקר את השלחן וא"כ הכא כשאכל מבעו"י הוי כהביאו לפניו את השלחן ואין להצריך עקירת השלחן בשעת קדוש מ"מ כיון דיצטרך לעקור את השלחן בשעת ברכת המזון תיכף אחר הקדוש דכל עיקר הקדמתו הקידוש לברהמ"ז, הוא רק כדי שיוכל לשתות כוס ברה"מ שפיר מצריכינן לי' לעקר השלחן קדם קדוש והוכיחו דבריהם דאין לומר דעקירת השלחן הי' באמת אחר הקדוש מדאמר פורס מפה ומקדש ופריסת מפה הוא במקום עקירת שלחן לר' יהודה אלמא דעקירת שלחן הי' קדם קדוש ולכאורה אין זה הכרח די"ל דלר"י באמת עוקרין השלחן לאחר קדוש כדין הביאו לפניו שלחן קדם הקידוש בעלמא אבל לשמואל דאמר פורס מפה, הוא קדם הקדוש דהא בעלמא נמי כשהביאו השלחן לפניו קדם קדוש פורס עליו מפה ומקדש, ולקמן ק"ב ב' תוד"ה ראשון הניחו בקושי' מנ"ל להגמ' דעקירת שלחן לר' יהודה הי' קדם קדוש וצ"ע איה מצאו כן בגמ', והא דאמר בגמ' מאי לאו לעקירת שלחן לא למפה לאו בחדא מחתא נינהו דעקירת שלחן הוא אחר קדוש ופריסת מפה הוא קדם קדוש ועיקר קושית הגמ' הוא דהכא אמר שמואל דמקדש וחוזר לסעודתו ואין צריך להפסיק בברהמ"ז והתם אמר כשם שמפסיקין דמשמע שמפסיק בברהמ"ז כר' יהודה ומשני דמפסיקין היינו שמפסיק מלאכול עד שיקדש.
ק' ב' תוד"ה ידי קדוש יצאו, ויתיישב שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו, נראה דהא דאמר בירושלמי ולא פליגי היינו דמימרא דרב מי שסכתו ערבה עליו כו' לא פליגי אהא דשמואל דאמר קדש בבית זה ונמלך כו' צריך לקדש דבההיא דרב דעתו מתחילה לאכול בבית אחר אבל קושטא דמלתא דרב פליג עלי' דשמואל ולא מצריך כלל קדוש במקום סעודה כדאמר בגמ' דידן דרב סבר דיוצאין בקדושא דבי כנישתא אע"ג דהוי מבית לבית ממש ואפי' בנמלך פליג רב כדמוכח בסוגין דאמר ואף רב הונא סבר אין קדוש אלא במקום סעודה אע"ג דהתם נמלך הוי אבל אי נימא דהירוש' איירי מבית לבית ממש ואמר דמודה שמואל כשהי' בדעתו מתחילה לאכול במקום אחר א"כ ע"כ פליג הירו' על גמ' שלנו דאמר שמואל אף ידי קדוש לא יצאו אע"ג דהי' דעתו מתחילה לכך ולפיכך צ"ל דהירוש' מיירי רק ממקום למקום בבית אחד, ולמש"כ נתיישב מה שפקפקו אחרונים ז"ל בדבריהם.
ק"א ב' תוד"ה אלא, אמאי איתותב ר' יוחנן לעיל דר' יוחנן איירי ביין, יש לעי' הא ר"י אמר ידי יין יצאו אף שלא טעמו כולן רביעית בביהכ"נ ולא נתחייבו בברכה אחרונה, וטעמא דרב חסדא לקיבעא קמא הדר לא שייך רק באכל כשעור שנתחייב בברכה אחרונה וחייב לחזור למקומו.
שם תוד"ה כשהן, הי' מעורב בו לחם והי' לו טורח ליטול ידיו, לכאורה קשה אף אם לא הי' מעורב בו לחם צריך נט"י כדאמר יומא ל' דאף לשתי' שלאחר המזון צריך נט"י ועי' שם ברש"י ד"ה לא אמרן, הטעם שמא יתן פרוסה לתוך פיו, ואפשר דשאני הכא דכבר הסיח דעתו ואסור לאכול פת הלכך לא חיישינן שמא ישכח.
ק"ב א' תוד"ה כשהן, והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתיא כר' יהודה, מדבריהם נראה דמפרשי דרישא שקראו לדבר עמו היינו מפינה לפינה וסיפא דהפליג היינו שיצא עם חברו מחדר לחדר אעפ"י שלא שהה כלל דהא דשנוי מקום צריך לברך לא נזכר שעור הפלגה ומשמע שתיכף כשנכנס לחדר אחר צריך לברך וכל שצריך לברך במקום שנכנס גם כשחוזר למקומו צריך לברך כדאמר בני חבורה שהיו מסובין כשהם חוזרין כו' ומוכח מיני' בגמ' דדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ג"כ שנוי מקום צריך לברך אלמא חד דינא הוא דכל שצריך לברך במקום שנכנס צריך לברך אף כשחוזר למקומו, אבל רש"י ביומא ל' פי' הפליג שעה ומשמע דמפרש דשהה עד שהסיח דעתו מלאכול וא"כ אתיא אפי' כרבנן דלכו"ע היסח הדעת צריך לברך אפי' בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאמר בגמ' ק"ג ב' גבי הב ונבריך, וכן משמע לשון הפליג, וצ"ע.
ויש להסתפק בשנוי מקום בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן שצריך לברך אפי' מחדר לחדר כמבואר בתו' ק"א ב' ד"ה אלא אם הי' דעתו מתחילה בשעת ברכה לאכול בחדר אחר אי חשיב שנוי מקום והא לענין קדוש במקום סעודה כתבו התו' לעיל ק' ב' ד"ה ידי דלא חשיב שנוי מקום כל שהי' דעתו מתחילה לכך ואפשר דה"נ לענין ברכה.
ק"ג א' תוד"ה אנא, ואין נראה דהא מסקינן התם וכו' ועוד דלא דמי לתאנים וענבים דיין חשוב בא מחמת סעודה, דבריהם הן בשאר המסובין שאינם שותים כוס ברהמ"ז דאי שתה ומברך אחריו מעין שלש שפיר יכול לצאת בברכה זו על היין ששתה תוך הסעודה א"נ בדלא שתה רביעית שאינו מברך אחריו.
שם ב' תוד"ה בריך, והא דשנוי מקום כו' נראה כוונת התו' דאי שנוי מקום צריך ברכה למפרע לאו טעמי' משום שמא יפשע כדפי' לעיל ק"א ב' אלא דכל שצריך ברכה לכתחילה צריך ברכה למפרע צריך הי' כאן לברך גם אחר כל כסא וכסא כיון שצריך ברכה לפניו, ואינו רשאי לסמוך על ברמה"ז שיפטור את כולן.
ק"י ב' קערות וככרות אין בהן משום זוגות כו' כל שגמרו כו' יש לעי' א"כ בתרי כסי נמי לית בהן משום זוגות דהא גמרו בידי אדם כתרי קערות ובכל סוגין מבואר דיש בהן משום זוגות כדפריך היכא מיתקנא רבנן מידי דאתא לידי סכנה וקאמר לא ישתה תרי ובברייתא ק"י א' השותה כפלים דמו בראשו ושם חזינא לי' כו' דאכל כסא הוי נפיק כו' ושם כי שתה חד כסא מנקיט לי' אימי' כו' ושם י' כוסות תיקנו חכמים כו' ואזדא רבא לטעמי' דרבא אפקינהו כו' ולקמן אמרינן תרי דחמרא וחד דשיכרא כו' תרי קמי תכא כו' וכן מעשה דרבה בר נחמני ואמר כל המזוג מצטרף חוץ מן המים ואמרינן רב דימי קפיד ארישמי דחביתא. ונראה דתרי עניני זוגי יש בשתי ביצים ושני אגוזים ושני קישואין אפי' אם אוכלן האדם שנים בבת אחת יש בהן משום זוגות מחמת שהן זוגות בעצמן ופעמים שמעשיו של האדם הם זוגות כמו שאמרו לא יקנח תרי ולא יעשה צרכיו תרי [אם לא משום נמלך] ובשתיית ב' כוסות נמי חשיב זוגות משום מעשיו של האדם ששתה תרי אבל ב' ככרות וב' קערות לא חשיבי כשתי מעשיות ואין כאן זוגות במעשיו אלא שהן זוגות בעצמן ולזה אמרינן דגמרו בידי אדם לית בי' משום זוגות אבל שתיית כוסות חשיב ב' מעשיות ויש בהן זוגות במעשיו, ולפי"ז צ"ל דקפיד ארישמי דחביתא היינו על הרושם שלא ירשום זוגי ולא על מציאות הרשמים בזוגי.
קי"ד ב' זאת אומרת כו', אין להוכיח מכאן דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה אף דאם חשב בפירוש שלא לצאת יצא די"ל דבאמת אם כיון בפירוש לא לצאת לא יצא אלא דסבר ר"ל דלא הי' להם לחכמים לתקן לאכול מרור משום היכרא כיון שהוא מסור לכל ולא איזדהרו בה לכוין שלא לצאת ואתו לידי תקלה שיעשו אח"כ ברכה לבטלה.
שם כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות, לכאורה ליכא היכרא לתינוקות אלא בטבול ראשון לפי שאין דרך לאכול ירק קודם סעודה כמש"כ הרשב"ם לעיל במתני' אבל הכא כיון דמצות אין צריכות כונה כבר נפיק מצות מרור בטבול ראשון קשה טבול שני למה ומאי משני משום היכרא דתינוקות ובתו' משמע דטבול שני הוא כדי לאכול מרור אחר מצה והכא תיקנו רבנן דאע"ג דנפיק כבר בטבול ראשון צריך לאכול עוד הפעם מרור אחר מצה והא דאמר בגמ' תרי טבולי למה לי משום היכרא ר"ל משום היכרא הוא מוכרח לאכול מרור קדם מצה ולפיכך הוא מוכרח לתרי טבולי.
שם פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות וכו' אע"ג דלקמן פסק הלכתא כרב חסדא ולפי' תו' לקמן לר"ח אין צריך לאהדורי אשאר ירקא מ"מ בעי לכתחילה לאפוקי נפשא מפלוגתא כדאמר לקמן רב אחא ברי' דרבא [ומיהו בתו' לקמן ק"כ א' ד"ה באחרונה הביאו פירוש אחד דאפי' לר"ח צריך להדורי לכתחילה אשאר ירקא כדי שיברך על אכילת מרור בטבול ב' וניחא טפי ומדבריהם שם נראה דנשמט כאן בתו' פירוש זה].
קט"ו א' תוד"ה מתקיף, מידי דהוי אברכת שופר, צ"ע בשלמא בתקיעות איכא מיהא מצוה דרבנן בתקיעות דמיושב ושפיר מברך אתקיעות דמיושב ומוציא בברכתו גם תקיעות דמעומד אבל הכא אין בטבול ראשון שום מצוה במרור אפי' מדרבנן אלא שאוכל מרור מפני שאין לו שאר ירקי ולא שייך לברוכי עלי' כלל, ולולא דבריהם י"ל דר"ח סבר מצות אין צריכות כוונה והא דאמר לאחר שמלא כרסו ממנו לשון גוזמא נקט וכוונתו שכבר יצא מצות מרור לפי"ז למאי דפסק הלכתא כר"ח נקטינן דמצות אין צריכין כוונה, ובעיקר דבריהם דבתקיעות דמיושב אינו יוצא עיקר מצות שופר רק צריך לכוין בהן לשם מצוה דרבנן ובתקיעות דמעומד צריך לכוין לצאת מצוה דאוריתא לא משמע כן בתו' ר"ה ל"ג ב' ד"ה שעור דלפי דבריהם דהכא הי' ראוי לעשות כל ספיקא דר' אבוה בתקיעות דמעומד שהן דאורייתא.
שם בגמ', אפי' למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז, יש לעי' הא לכו"ע מצה ומרור אין מבטלין זא"ז ומותר לכורכן בב"א כדמסיק רב אשי לקמן, ונראה דהלל סבר כמאי דס"ד בגמ' דרבנן דפליגי אהלל סברי שאסור לכורכן בב"א.
שם א"ה מאי אפילו, נראה דבני ישיבה דסברי דאסרי רבנן לכרוך מפרשי תיבת אפי' היינו דאפי' זה בפני עצמו וזה בפ"ע מתפרש בל' הכתוב על מצות ומרורים ומיהו כיון דמתפרש זה בפ"ע וזה בפ"ע אמרינן דדוקא זה בפ"ע וזה בפ"ע כדכתיב יאכלוהו לשון יחיד ורב אשי לא מסתבר לי' לפרושי הכי אלא דרבנן מכשרי בין בכריכה בין בפ"ע וקרא להכשיר כריכה דבעלמא מצות מבטלות זא"ז וקרא דיאכלוהו דלא נימא דוקא קאמר קרא ולהלל קרא דמצות ומרורים למצוה דבעינן כריכה ויאכלוהו להכשיר דיעבד.
אתי מרור דרבנן ומבטיל ליה, אע"ג דמסקינן לעיל מ"ד דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא לענין אסורין מ"מ לקיום מצוה משמע כאן דלא מהני אכילת פרס, יעוין תו' זבחים ע"ח א' ד"ה אלא.
שם תוד"ה כל, וקאמר אם הסיבו מביאין להן מים כו' חוזר ונוטל ב' ידיו כו', צ"ע למה חוזר ונוטל נהי דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה מ"מ הא חולין לא בעי כוונה כמש"כ התו' לקמן ד"ה אסוחי דהתם איכא אגדתא והלילא וחיישינן דלמא אסוחי אסח דעתי' אבל הכא דליכא היסח הדעת למה לא סגי בנטילה ראשונה.
שם כל שכן אנן שאין אנו נזהרין כו' ואין אנו צריכין לאותה נטילה, יש לעי' הא בבבל בימי האמוראים נמי לא איזדהרו בטהרות שלא הי' להם אפר פרה ואמרינן אדברי' רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש כו' אלמא דבעי נטילה ולפירש"י ניחא דהא דהקשו לפרש"י כי לא נגע נמי בעי נטילה כמו אוכל מחמת מאכיל י"ל דלא גזרו בטבולי משקה אלא א"כ נוגע באוכל וכיון דמטמא לי' למשקה יש בו משום סרך תרומה משא"כ בפירות יבשים דכיון דלא מטמא להן ובתרומה הוא פוסל בנגיעתו לא אתי לאיחלופי חולין בתרומה אבל בפת גזרו חכמים משום סרך תרומה אע"ג דפת חולין לא מטמא מנגיעתו ופת תרומה מפסיל בנגיעתו, ולא שייך איחלופי מ"מ לא חלקו בדבר וגזרו משום סרך תרומה והלכך גזרו באוכל מחמת מאכיל.
שם אמרו עליו על הלל שהי' כורכן כו', בתוד"ה אלא מבואר דבדיעבד מודה הלל דיצא, ואפשר דנהי דקיים מצות אכילת מצה דאיתא אפי' בזמה"ז מ"מ מצות דמצות על מרורים יאכלוהו היא מצוה בפ"ע אכילת מצה בשביל פסח דהא נוהגת אפי' בפסח שני כדאמרינן לעיל צ"ה א' ולעיל צ' א' אמרינן כיון דהכשרו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וכיון דלהלל מצותה בכריכה כל שלא כרכו חייב מדאוריתא באכילת מצה בשביל פסח ומיהו הא ליכא למימר דלא בעינן כריכה רק במצות על מצות ומרורים יאכלוהו דהיינו חובת מצה בשביל הפסח אבל לענין מצות אכילת מצה בלילה הזה לא בעינן כריכה כלל דא"כ בזה"ז למה כורכן כיון שאין כאן רק מצות אכילת מצה בלילה הזה א"ו דגם לענין מצות אכילת מצה מצריך הלל כריכה, ומיהו לפי"ז קשה לחלק בין מצות אכילת מצה בלילה הזה ובין מצות אכילת מצה בשביל הפסח לענין דיעבד, ומיהו י"ל דבאמת מצות כריכה הוא רק במצות על מצות ומרורים יאכלוהו אבל טמא ושהי' בדרך רחוקה כשאוכל מצה ומרור אינו צריך כריכה אפי' להלל אבל אנן כרכינן כיון דעיקר מרור לדידן משום זכר למקדש צריך לכרוך להלל זכר למקדש שהי' בו כריכה, ובזה אתי שפיר הא דאנן כרכינן מצה ומרור לאחר שאכל כבר מצת חובה ואם איתא דבזמן שביהמ"ק קיים כיון שאכל מצת חובה שוב א"צ לאכול מצה ומרור ביחד א"כ עבדינן מלתא דבזמן ביהמ"ק לא הוי עביד הכי [ולעיל כתבנו דחייב מדרבנן לאכול בכריכה אבל לא מצינו תקנת חכמים בזה] אבל אם נימא דמצות על מצות ומרורים יאכלוהו לא קיים עד שיאכל בכריכה אתי שפיר.
קי"ט ב' תוד"ה אמר, דאלת"ה ליפריך ממתני' לרב כו' אע"ג דלרב דאסר לאכול בב' מקומות כל דבר דלמא יאכל פסח בב' מקומות קושטא הוא דאסור לאכול מצה בב' מקומות משום גזירת פסח, מ"מ י"ל דלא אסר רב אלא אחר הפסח אבל לא לפני הפסח, ומותר לאכול מצה מקדם במקום אחד והפסח במקום אחר, ואם גם זה אסור י"ל דמ"מ אם אוכל מקצת במקום אחד וגומר במקום אחר ואוכל פסח במקומו עדיף, ואפי' אם גם זה אסור, דוקא בזמן דאיכא פסח אבל בזמן דליכא פסח לא, ולפירוש רשב"ם דגם מצה דינה כפסח ואינה נאכלת בב' מקומות דינא הוא דאסור לאכול כל דבר בב' מקומות אפי' בזה"ז גזירה משום מצה בב' מקומות והלכך תקשה למה נקטה מתני' פסח בזמן שהיה ביהמ"ק קיים, ושביק מצה בזה"ז אלא ע"כ דבמצה ליכא דין ב' מקומות, ואע"ג דלשמואל ור' יוחנן אין ראי' ממתנ' וקיי"ל כר' יוחנן דתניא כותי', מ"מ לא מצינו דפליגי אדרב במצה בב' מקומות, ויש לעי' איך יתכן במצה ב' מקומות הא אין איסור ב' מקומות אלא בכזית כדתניא מ"א ב' כזית צלי משחשיכה כו', ובמצה כיון דאכל כזית, מצה שאח"כ לית בהו תורת מצה של מצוה, י"ל דחיישינן דלמא אכיל חצי זית כאן וחצי זית כאן ובזה לא קיים מצות אכילת מצה וה"נ בפסח י"ל דבב' מקומות לא קיים מצות אכילה כיון שאין הפסח נאכל בב' מקומות, ומיהו רשב"ם פי' לקמן דאכלינן מצה באחרונה זכר לפסח, ועבדינן בהו דין פסח, ולפ"ז לא קשיא ממתני' דבאמת מפטירין אחר המצה גם לרב אלא שאוכלין במקום אחד, ומיהו לא מצינו אכילת מצה באחרונה זכר לפסח בגמ', ועוד ישנו כלן למה לא יאכלו, יאכלו כזית עכשיו דבמצה לא שייך ב' מקומות אלא במחלק הכזית לב' מקומות וצ"ע.
והנה הרשב"ם פי' לקמן בהא דאמר ר' יוסי נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו קאי אמקצתן וסבר ר' יוסי דבנרדמו אפי' מקצתן לא יאכלו והוכרח לזה דהא בעובדא דרבה ישנו מקצתן הוי דהא אביי הוי יתיב קמי' ואפי' הכי נרדמו לא יאכלו ונראה דלפי' התו' דעובדא דרבה בתענית הוה הא דר' יוסי מתפרש כפשוטו דנתנמנמו יאכלו אפי' נתנמנמו כולן כיון דנמנמו לא חשיב כישן אפי' נמנמו כולן יאכלו.
ק"כ א' תוד"ה באחרונה, וכן צ"ל להלל שהי' כורך פסח ומצה בסוף הסעודה כו' א"כ בתחלת סעודה הי' מברך על המצה כו' למ"ד מצות אין צריכות כוונה ע"כ להלל אין אוכלין מצה של חובה בתחילה אלא מצה עשירה או מצה שאינו משומר לשם מצה ומצה של חובה אוכל ביחד עם הפסח ומרור דאי אכיל לי' למצה של חובה בתחילה כבר נפיק בי' ותו כשאכיל מצה עם הפסח הו"ל מצה של רשות ולא קיים בו מצות על מצות ומרורים יאכלוהו דאפי' להלל בדיעבד יצא כמש"כ תו' קט"ו א' ד"ה אלא וכוונת התו' למ"ד מצות צריכות כוונה להלל יכול לאכול מצה בתחילה שלא לשם מצוה ולרב הונא לעיל קי"ד ב' מברך על המצה לבסוף כשאוכלם ביחד עם הפסח אבל לרב חסדא מברך בתחילה על המצה והא דכתבו תו' וכן צ"ל לאו להביא ראי' אלא לאשמעינן דלהלל צריך להקדים הברכה לאכילת מצת חובה.
שם תוד"ה מפטירין, לא ס"ל כטעם הירו' כו', לולא דבריהם י"ל דל"ק דאסר גם אחר מצה ס"ל דטעם דעל השבע אינו מחייב רק לאכול הפסח על השבע אבל אינו מחייב שלא להפטיר אחריו אפיקומן, כיון דסוף סוף אכיל הפסח על השבע דהיינו שמתאוה לאכול קצת כמש"כ תו' ק"ז ב' ד"ה דלמא, והא דאין מפטירין אחר הפסח משום שלא לעבורי טעמא דפסח, והכי הוי כבוד המצוה, והלכך גם במצה כן, והא דאין מפטירין נמי אינו מחייב לאכול על השבע כיון דמשאיר טעם פסח ואינו אוכל אחריו רק משום שלא ישבור עצם נאכל על השבע, ול"ב סבר דמשום דנאכל על השבע אסרו חכמים להפטיר אחריו וכדי שיאכל מקדם כשידע שאסור להפטיר אחריו והלכך לא אסר רק בפסח ולא במצה, ולכאורה אי טעם נאכל על השבע כדי שלא יאכל אחריו וישאר טעם פסח, גם אי אכיל פסח הרבה עד שהוא שבע סגי, אבל לטעם ירושלמי אף כזית ראשון נאכל על השבע, ומיהו גם לטעם שיהי' טעם פסח י"ל דלא חלקו בדבר, וצריך כלו על השבע, והא דתנן ס"ט ב' דבמועטין אין מביאין חגיגה אין הטעם שיאכל הפסח לרעבונו, אלא לעולם אוכל הפסח על השבע, אלא שעיקר דין על השבע היינו רעב קצת אלא שיהי' שבור חזק הרעבון וכמש"כ לעיל, ומצינו דאסרו למיכל מן המנחה ולמעלה שלא יהי' מצה אכילה גסה, והלכך במועטין חששו חכמים שלא יהי' הפסח אכילה גסה ויבוא לידי נותר, ובמרובין ליכא למיחש להכי וחששו שיהי' נאכל על השבע ותיקנו חגיגה.
שם מיבעי לי' לטמא ושהי' בדרך רחוקה, אליבא דר"א בר יעקב צריך טעמא, מנ"ל דטמא וד"ר חייבין במרור כדמשמע מהא דאמר כיון דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל וכן משמע לקמן דאמר כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי וגבי ערל ודאי הוא שחייב במרור מדממעטינן מבו אינו אוכל דאינו אוכל פסח ותו לא ועכצ"ל דערל וטמא וד"ר שוין דאלת"ה ל"ל צריכותא, ומנ"ל הא דלמא חייבה תורה טמא וד"ר רק במצה ולא מרור דומיא אליבא דרבא מרור בזה"ז דאינו רק מדרבנן.