סימן קיד (ו) עריכה
א) ואמנם מבואר ברמב"ן במלחמות דמדלא תנן דמותרין להלוך כמו שירצו שאין חייבין באיסור תחומין אלא קתני שהן פטורין מעירוב, שמעינן דרק זה שהותר לאחרים ע"י עירוב התירו להן חכמים בלא עירוב, ונתנו להן חכמים רשות לברור להם בשבת ד' אלפים בכל מקום שהם צריכים להלוך, ונראה דאם הולכים למזרח ב"א הפסידו למערב, וזה מבואר בהדיא בגמ' לק' מ"ה א', דמסקינן דאם נצחו ישראל אין להם רק ב' אלפים אלא שחוזרין בכלי זיינן, ואם נצחו עכו"מ עצמן חוזרין למקומן משום סכנה, ואם איתא דפטרו במחנה כל איסור תחומין כי נצחו ישראל נמי יחזרו למקומן שהרי ד' דברים שפטרו במחנה פטרו אף בחזרה כדאמר בירו' ספ"ק דעירובין ופסקו הר"מ פ"ו מה' מלכים, וסוגיא דעירובין שם פסקוה כל הפוסקים ונקבעה בטוש"ע סי' ת"ז, ואפשר דד' דברים שפטרו במחנה אינו אלא במלחמת כל ישראל מלחמת מצוה או רשות ע"פ מלך וסנהדרין, אבל גייס העומד על עיר ובני העיר יוצאין להדפם ולהציל, אף שמלחמתן מלחמת מצוה מ"מ אינן בכלל פטור מחנה, אלא א"כ יש בהם משום הצלה, דזה שפטרו במחנה היינו אפי' אם אין הדבר נוגע להצלתם, ולפ"ז אין ראי' מגמ' דאין מתירין להן תחומין יותר מד' אלפים ומ"מ הדין אמת מלשון המשנה ומלשון הרמב"ן וכמש"כ לעיל.
ובירו' ספ"ק דעירובין נחלקו כמה מחנה איכא דאמרי מאה ואיכא דאמרי עשרה ואיכא דאמרי י"ב אלף, ומשמע דא"צ שיסכימו כל ישראל אלא תלוי בסכום אנשים ובמ"מ פ"א מה' עירובין ה"ג כתב בשם המפרשים דמחנה עשרה ופסקו כר"י וריב"פ בירו' שם, דמ"ד מאה איפריך וי"ב אלף ר"י קאמר לה ומשמע דרבנן פליגי עלי' והלכך נקטינן עשרה, ומ"מ אין ראי' מגמ' דעירובין מ"ה א' די"ל דאיירי כשהיו המצילין פחות מעשרה, והא דלא מוקי הא דחוזרין למקומן בעשרה, דכל היוצאין להציל משמע אפי' יחידין, ומ"מ היה ראוי בגמ' להזכיר דכל זה בפחות מעשרה אבל עשרה חוזרין למקומן.
ונראה דגם לענין מצות ויד תהי' לך מחוץ למחנה וגו' דברים כ"ג י"ב שיעור מחנה עשרה, ונראה דאף אם הלוחמים מרובים אבל הם מפוזרים אינם מצטרפים ובעינן עשרה במקום אחד, ואפשר דשיעור צירוף עד ע' אמה ושיריים כשיעור צירוף עיר.
ויש לעי' אי דין מחנה גם בחו"ל, ואף את"ל דלא פטרו במחנה אלא בא"י, מ"מ אין לדחות דסוגיא דעירובין מ"ה א' דיש להם אלפים אמה בחו"ל ולכך נוהג בהן תחומין דמתנ' דר"ה כ"ג ב' בא"י קאי כדקתני בראשונה כו'.
בירו' שם יליף עשרה מקרא כמחנה אלקים וכמה מחנה אלקים עשרה, ונראה דהמינים שאין מצרפין אותן לעשרה לדבר שבקדושה אינן משלימין לעשרה של מחנה.
ודאתאן עלה נראה דיש ב' תנאים בדין מחנה. א, שתהא מלחמת ישראל כדכתיב דברים כ"ג י' כי תצא מחנה על אויביך וגו' והיינו הוצאת ישראל למלחמה. ב, שחיל הלוחמים במספר מסוים חונים במקום אחד ויש עליהם שם מחנה ובירו' שאלו כמה מחנה, אבל שפיר י"ל דאין דין מחנה אלא במלחמת כל ישראל ע"פ מלך ושופט שבדור, או ע"פ סנהדרין במלחמת רשות, אבל מספר החונים יחד במחנה אחת סגי בעשרה.
ב) סוטה מ"ד ב' כי פליגי למעוטי כותים דלא ליתי עליהו, תוכן הסוגיא דלכו"ע מלחמת דוד רשות, ויש בה דין חוזרין מעורכי המלחמה, וגם אין מלחמתן פוטרתן ממצוות מדין עוסק במצוה, ומלחמת יהושע אין בה דין חוזרין, ופטורים ממצוות כדין עוסק במצוה, ויש עוד אמצעי ביניהן למעוטי כותים דלא ליתי ולכו"ע יש בזה דין החוזרין, ולר"י יש בזה דין עוסק במצוה, ולרבנן אין בזה דין עוסק במצוה, ובלשון הר"מ בפי' המשנה משמע שהורגים ישראל לפרקים אלא שאינם עורכים מלחמה, אלא שאין אימת ישראל עליהם וכשפוגשים ישראל יחידי או יחידים הורגים אותו, ולוחמים להחלישם ולהטיל אימת ישראל עליהם, וצריך טעם למה לרבנן לא חשיבא מצוה, ואם באו להלחם עם ישראל לכו"ע חשיבא מלחמת חובה ואין בזה דין החוזרין והכי איתא בירו', [אלא שקשה לעמוד על פי' הירו' במה פליגי ר"י ור"ח שם].
ובר"מ פ"ה מה' מלכים ה"א, כתב בכלל מלחמת מצוה, עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, והיינו שכבר בא עליהם, והשמיט דין מלחמה למעוטי כותים דלא ליתי, ופירש מלחמת רשות מלחמת דוד להרחיב גבול ישראל, ובפ"ז ה"ד כתב דהא דמחזירין היינו במלחמה הרשות אבל במלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה ולא פירש מהו מלחמת מצוה ומהו רשות וסמך על מש"כ כאן, ואע"ג דמהא דכתב עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם איכא למידק דדוקא שבא עליהם, מ"מ מהא דכתב דמלחמת דוד להרחיב היא מלחמת רשות איכא למידק דלמעוטי כותים דלא ליתי מצוה, ובכל אופן צריך טעם על ההשמטה דאינה מן המדה להשמיט דין השנוי במשנה ומפורש בגמ', ומש"כ הל"מ דרמזה אינו מתישב כלל.
ג) נראה דהא דתנן דבמלחמת מצוה אפי' חתן מחדרו לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה דזה פשיטא דבשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין, אלא אפי' בזמן שאין צורך אלא למספר מסוים [וכן היו רוב מלחמותיהם שלא היה מקום לחיל הצבא הלוחמים אלא למספר מסוים] היה רשות ליקח חתן מחדרו, שאין להחוזרים שום זכות במלחמת מצוה, וכן במלחמת רשות, אינן פטורין אלא בזמן שאין נצחון ישראל תלוי בהם שמספר הצבא שצורך בהן יש בלעדן, אבל אם יש צורך בהן חייבין לבוא לעזרת אחיהם, וגם שב הדבר למלחמת מצוה, אבל זה דוקא בשכבר נכנסו למלחמה, אבל מתחלה אין נכנסין למלחמת רשות אם אי אפשר להלחם בלעדי החוזרין, ולאחר שנכנסו למלחמת רשות בחיל מסוים אם ראו שצריכים להוסיף חילים אין לוקחים את אלה שנצטוינו עליהם להחזירם בזמן שיש המספר הדרוש בלעדם ואע"ג דהשתא הם עולים עלינו ואילו מתחלה עלו אויבינו עלינו היתה נחשבת כמלחמת מצוה, מ"מ כיון שנכנסנו למלחמת רשות מתחלה יש להחוזרים זכותם, כל זמן שאפשר להלחם ע"י אחרים, אבל אם יש צורך בהן לנצחון המלחמה אפי' חתן מחדרו יוצא אף שנכנסו מתחלה למלחמת רשות.
מה שאמר כת"ר שאין אדם אוסר על בני חצר אלא א"כ יש לו קנין ממון אין זה כלום דהעיקר בדירה תליא כל ששובת בפיתא ולינא אוסר וכדתנן י"ז א' בד' דברים שפטרו במחנה אף שהמחנה חונים בהפקר ובשל חבריהם, וכ"ה בהדיא ברש"י ע' א' ד"ה דהוה ומית, ובגמ' כ' א' חצר שראשה נכנסת לבין הפסין כו' ומבעיא לי' אי תשמיש בין הפסין חשיב כדירה כמבואר בריטב"א שם אע"ג דבין הפסין אין להמשמשין חלק וקנין כדתנן נדרים מ"ח א' והבור שבאמצע הדרך ועי' ס"ה ב' מבואר דאע"ג דמצי משכיר לסלק לי' אוסר [ומיהו י"ל דהתם עדיף דהשתא מיהא לא סלקי'] וכל הסוגיא ע"ב ב' ע"ג א' מבואר שהנטפל אצל בעה"ב אינו אוסר מפני שנטפל לו וחשיב כב"ב אבל לא מפני שאין לו קנין ממון בבית, ובגמ' פ"ח א' יש גזל בשבת כו' דוקא גזל אבל בשאין אחד בעלים, או שנתן לו רשות בפירוש אוסר, ולפ"ז יל"ע בלשון הר"ן נדרים פ"ח ב' ד"ה אלא, וכמש"כ לעיל סי' כ"ו ס"ק ל"ב.