סימן צט (לה) עריכה
א) עירובין ע"ט ב' מתנ' כיצד כו' ומזכה להן כו' הק' הגרע"א למאי דבעי למימר ע"ג ב' דכל שיתוף שאין מכניסו דרך מבוי ל"ש שיתוף ומתנ' דאפקי' ועיילי' והיינו לאחר שזיכה להן כמו שכתב תו' שם, א"כ למה לי זיכוי ליקני להו חצירן, וי"ל דתנא דין זיכוי קתני, ומש"ל דצריך זיכוי בחצר שאינה משתמרת, ובקטנים, ובאורחים לאחר ל' יום שאוסרין ואין חצר שלהן, ועוד דחבורה ששבתו בטרקלין שאינו שלהן נמי צריכין עירוב דעירוב בדירה תליא ולא בבעלות, ולענין קנין בבעלות תליא, ועוד צריך זכי' משום עבדים דאית להו זכי' בעירוב כמש"כ תו' בשמעתין ד"ה ועל, ומיהו למש"כ תנא דמשנתנו ס"ל דעבדים אינם אוסרים.
ב) שם תוד"ה ועל, וי"ל דהכא כשנותן לה הבעל מעות כו' במ"ב סי' ש"ע ס"ק מ"ד כ' בשם אחרונים ז"ל דמקבלי פרס הוא בין אוכלין בין מעות, ונראה דס"ל דלמסקנא שכ' ונראה לר"י דלמסקנא דנדרים כו' לא מחלקינן בין מקבלי אוכל למקבלי מעות, [עי' ק"נ].
שם בא"ד ונראה ר"י דלפי המסקנא דנדרים אתי כריב"ב כו' בשו"ע סי' ש"ע ס"ו פסק דגם נשים מקבלי פרס אינם אוסרים ולפי דברי התו' הוי מחלוקת בברייתא וסתם במתנ' דנשים אוסרות, ואפשר דאף כה"ג מיקילינן בעירוב, [עי' בק"נ].
ג) עירובין פ' א' אשתו ש"א מערבת שלא מדעתו, נראה לפי דעת התו' דבאין לחצר או לבית אלא פתח אחד, ואחד מבני חצר או אחר מזכה משלו לעירוב או לשיתוף, א"צ דעת, בין שרגיל לערב בין שאינו רגיל, והוא דינא דר"י פ"א ב' דעירובי חצרות מערבין שלא לדעתו, ומזכה משלו ומערב על מי שאין לו אלא פתח אחד לא יצא מכלל דינא דר"י דמערבין שלא לדעת לכל הפירושים, וקיי"ל כר"י בהא כדאמר שמואל בגמ' שם, והכי נמי תניא בברייתא פ' א' אם משלו צריך לזכות ואם משלהן צריך להודיע, מכלל דמשלו א"צ להודיע, וה"נ אמרינן התם משל חמותה כו' משמע דמשום שלא מדעתה ליכא במשל חמותה [ולפרש"י דמוקי לה בתחומין אע"ג דתנן פ"א ב' דבתחומין צריך דעת, צ"ל דהכא קים לן דזכות הוא לה לבוא לבית, א"נ ע"כ לדחוקי לפרש"י דהיה מדעת] ולא זו בלבד אלא אף במערב משלהן שלא בידיעתן עירובן עירוב דזכות הוא להן ומתנ' פ"א ב' במערב משלהן איירי דהא נותן מעה לחנוני ולנחתום מערב משלהן הוא כמבואר בפרש"י ותו' שם ואפ"ה מסיק עלה ר"י דבע"ח הוי עירוב, וזה דעת רש"י ותו' והר"י והרשב"א הובא בב"י סי' שס"ז והריטב"א והטור, [ויש לעי' למ"ד פ"א ב' דלא נחלקו חבריו על ר"י א"כ גם מערב משלהם א"צ להודיע לכו"ע ומתנ' פ' ב' דתנן דצריך להודיע מוקי לה בחצר שבין ב' מבואות, א"כ ברייתא פ' א' דתניא אם משלהם צריך להודיע אמאן תרמי', וע"כ צ"ל דבחצר שבין ב' מבואות איירי, וא"כ מוכח לשיטתם דמזכה משלו א"צ דעת אף בחצר שבין ב' מבואות, וזה דעת הר"י והטור, אבל מסברא אינו כן כיון דאפשר דלא ניחא לי' בהאי פתחא, ליבעי דעת, וצ"ל דדוקא ליתן פת לא ניחא לי' אבל עירוב בלא פת זכות הוא לו וצ"ע].
ד) ובחצר שבין ב' מבואות אין נוטלין עירובו שלא בידיעתו אף שאוסר [ואף שהראב"ד והריטב"א ס"ל דלדידן דפסקינן כר"ש דעירבה עם שתיהן היא מותרת עמהן גם בחצר שבין ב' מבואות זכות הוא לו, מ"מ נראה דהפוסקים שלא הזכירו זה ס"ל כהרמב"ם וכמו שפירש המ"מ והעיקר דכיון דיש לו מבוי אחד שוב אין כאן זכות בשני וכ"מ סתימת הסוגיא דאין זה תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן], ואם מזכה משלו א"צ דעת אף בחצר שבין ב' מבואות וכמש"כ סק"ג, ואשתו נוטלת משל בעלה ומערבת אף בחצר שבין ב' מבואות דמסתמא אינו מקפיד, ובלא דעת אשתו אין נוטלין עירובו אף שרגיל לערב, [והא דתנן נתמעט מוסיף ומסקינן דאפי' כלה מאותו המין א"צ להודיע ובמערב משלהם איירי, היינו דוקא כשעירבו כל זמן שיהא העירוב קיים שכבר נתרצה לעירוב לכל הימים, אבל אם רגיל לערב בכל שבת, צריך להודיע אף מאותו המין].
וכ"ז במערב שלא בידיעתו, אבל אם מיחה שלא יטלו אף שאין לו אלא פתח אחד ורגיל לערב אין נוטלין בע"כ, וזה מוכח מדנחלקו ר"י ורבנן בפתוח למבוי אחד אי מערבין שלא מדעתו משום דזכין לאדם מכלל דאם מיחה אין נוטלין בע"כ, ואף ברגיל דהא מתנ' פ' ב' מוקי לה רב חסדא בפתוח למבוי אחד, ואפ"ה כלה ממין אחר צריך להודיע, ואם איתא אף בלא עירבו לשנה אלא מערבין בכל שבת נוטלין בע"כ וכש"כ מין אחר, וכן מוכח מהא דאמר שמואל אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו מכלל דאין נוטלין בע"כ.
ה) ואשתו מערבת בע"כ אף שמיחה וכדאמר שמואל פ' א' והיינו אף שמיחה כהא דטורזינא, וכ"מ מהא דמייתא עלה בני המבוי נכנסין ונוטלין בע"כ וכן מהא דמייתא סיעתא ממתנ' דכופין לעשות לחי וקורה, ונראה הטעם דבאמת כיון דאסר ראוי לכופו אלא שאין תועלת בכפי' שאם נוטלין פתו בע"כ אינו עירוב, אבל כיון דאשתו ניחא לה והיא אוכלת בבית בעלה ואחד מבני הבית שעירב הותר כל הבית שכן הוא עיקר תקנת חכמים דסגי באחד מהן, מהני כפי' שיהי' לה רשות לערב משל בעלה, והוי עירוב דידה, ובזה ניחא דלא הוזכר באידך מימרא דשמואל דבני המבוי נכנסין דדעת אשתו צריך דשמואל עיקר דינא דכפי' נקט ואשתו צריך דאל"כ לא הועילה כפיתנו כלום, והא דאמר שא"ה דאיכא מחיצות ופי' תו' דמחיצות בע"כ מחיצות הן אבל עירוב בע"כ לאו דירה הוא, אע"ג דבדעת אשתו איירי מ"מ כיון דעלי' ליכא כפי' שיהא עירוב דידי' י"ל דאין כופין.
ו) פ' א' תוד"ה רגיל, כמו פתח הרגיל כו' נראה עיקר בדבריהם שפירשו דרגיל להשתתף דנקט שמואל היינו לאשמועינן דדוקא באסר נוטלין בע"כ ונקט לישנא דרגיל להשתתף ולא נשתתף שבלשון זה מובן שהן צריכין אליו וכשאין משתתף אוסר, וגם סתמא דמלתא רגיל להשתתף במבוי שהוא רגיל בו, והאי "כמו" אינו כינוי דמיון, אלא מורה על מציאות המבוקש ורבים כמוהו, והרא"ש כתב דרגיל להשתתף אף שאינו רגיל ואינו אוסר אשתו מערבת בע"כ אף שמוחה ודבר זה צריך תלמוד, ולכאורה לא אמרו אשתו מערבת בע"כ אלא במקום שמן הדין ראוי לכופו בב"ד, והקילו בלא ב"ד אבל בפתח שאינו רגיל ואינו אוסר אין ראוי לכופו כלל בב"ד [ואי חייש לתקלה מפני שהורגל לערב ינעל הדלת בשבת ראשון] ולמה תערב בע"כ, והרא"ש ז"ל יחיד בדין זה.
שם בא"ד ואם אין הבעל והאשה בעיר כו' מבואר שספיקם בחצר שבין ב' מבואות ואינו אוסר, ומשום דאפשר דאינו מקפיד על בני ביתו, אבל באוסר אי מערבין בע"כ מדעת בני ביתו לא הוזכר בדבריהם ולמש"כ סק"ה לכאורה אין לחלק בין אשתו לשאר ב"ב, והריטב"א כ' וז"ל ונראין דברים דאשתו ל"ד אלא ה"ה לשאר בני ביתו וכההיא דתניא לק' שנכנסין לתוך ביתו אבל בתו' כתבו דדוקא אשתו כו' ולכאורה ליתא בתו', ואולי ט"ס בריטב"א וצ"ל וה"ה לשאר בני חצר, והוא כשיטת הרשב"א, ובזה מובן שכתב ראי' מברייתא דקתני שנכנסין ונוטלין בע"כ והתם לא הוזכר לא אשתו ולא בני ביתו, ואם נימא דאשתו דוקא צ"ל דלא הקילו חכמים לעשות דין לעצמם בלא ב"ד אלא באשתו, ואפשר שהוא חייב בעירובה, ובב"י סי' שס"ז כ' בפשיטות בביאור ל' הטור דב"ב אינם מערבין בע"כ, ובד"מ שם תמה מ"ש אשתו ומ"ש ב"ב.
ז) ואם ב"ב מערבין בע"כ כמו אשתו צ"ל דספיקם של בעלי התו' הוא בחצר שבין ב' מבואות ועירב בעה"ב באותו שהוא רגיל והן מערבין גם באותו שאינו רגיל דקיי"ל כר"ש דהוא מותר עמהן, או שהן מערבין בשניהן, אבל לערב באותו שהוא רגיל אין כאן ספק כיון שאוסר מערבין אפי' בע"כ, וכן אם רגיל בשניהן מערבין אחד בע"כ, אבל כיון שעירבו באחד הותר השני כדאמר מ"ט א', ושוב ליתא דין כפי' רק משום אומד דעתו שאינו מקפיד, ובזה מספקא להו בבני ביתו, והוא דחוק לפרש כן בדבריהם, ובפשיטות יש לקיים ספיקם בב' חצרות הפתוחות למבוי ופתוחות זו לזו אי מערבין ב"ב עם החצר השני', ואם נימא דב"ב בע"כ אין מערבין ניחא ספיקם בפשיטות בחצר שבין ב' מבואות ולא עירב כלל, וזה דעת ב"י סי' שס"ז.
ח) ודעת הרשב"א שהביא ב"י סי' שס"ז, שאין חילוק בין אשתו לשאר בני חצר, והיכי שאוסר עליהן נוטלין בע"כ, ובאמת אידך מימרא דשמואל בני המבוי נכנסין לתוך ביתו כו' מרווח טפי לדעת הרשב"א וכן הא דבעי למיתי סיעתא מהא דתניא כופין אותו לעשות לחי כו', אבל מימרא דשמואל דאמר אשתו של אדם כו' משמע דבני חצר אין מערבין בע"כ וכן הא דפשיט מזה דשוכרין מאשתו משמע דאשתו דוקא דאם משום כפית בני חצר אתינן עלה ע"כ שכירות גרע שהרי אין שוכרין בע"כ, ולעולם אימא לך דאף מאשתו אין שוכרין, ועוד הא דנחלקו ר"י וחכמים פ"א ב' במערבין שלא לדעתו צ"ל דוקא באחד מן השוק אבל בבני חצר לכו"ע מערבין שלא לדעתו דהא מערבין אפי' בע"כ, וזה דוחק, [ומיהו מתנ' דנותן מעה לחנוני מיירי בחנוני שאינו מבני חצר כמש"כ הריטב"א דאל"כ לכו"ע מעות קונה], וכן מתנ' פ' ב' דקתני צריך להודיע ומוקים לה דלא כר"י נמי במערב אחד מן השוק דוקא, ולא משמע כן כלל וצ"ע.
ט) ודעת הרמב"ם דפלוגתת ר"י ורבנן פ"א ב' אי מערבין ע"ח שלא מדעת היינו במזכה משלו, והלכה כר"י, והלכך במזכה משלו ואינו פתוח אלא להאי מבוי או להאי חצר, מערבין שלא לדעת, אבל משלו אין מערבין שלא לדעת אלא אשתו שמסתמא אינו מקפיד עליה, [והיא מערבת שלא לדעתו אף בחצר שבין ב' מבואות] ויש לעי' הא מתנ' דנותן מעה לחנוני מערב משלהם הוא כמו שפרש"י ותו' וצ"ל דהרמב"ם מפרש כהרא"ש עיי"ש [אמנם הרמב"ם העתיק משנתנו בע"ת והוא דלא כהרא"ש ועי' לק' ס"ק ט"ו וצ"ע], והא דקתני שאין מערבין כו' הוא מלתא באפי נפשי' ושפיר איכא למימר דבמזכה משלו איירי, ואי מיחה אף אשתו אין מערבת בע"כ, בד"א באינו רגיל לערב אבל אם רגיל לערב מזכין שלא לדעתו ונוטלין משלו שלא לדעתו ואף אם עומד וצוח, ואף דעת אשתו א"צ, ודוקא באוסר עליהם [וזה מוכח בל' הרמב"ם שהרי סיים דאם אינו רגיל צריך כפית ב"ד וזה דוקא באוסר עליהו מכלל דרישא נמי בהכי איירי], ויש לעי' מתנ' פ' ב' דקתני נתמעט א"צ להודיע ומוקמינן דכלה צריך להודיע ממין אחר, ואמאי כיון דרגיל הא מערבין בע"כ ולמה לי להודיע, ואף למאן דמוקי לה בחצר שבין ב' מבואות, מ"מ הא אסר עליהו ורגיל, [ועירבו לשנה ונתמעט עדיף מרגיל לערב בכל ע"ש, ומה שהוא מין אחר לא גרע ממערב בכל שבת]: [ואפי' אם מזכה משלו ליתא בע"כ ומתנ' במזכה איירי לדעת הר"מ מ"מ דחוק לומר דמתני' דוקא במזכה, אבל נוטל משלהם הוי עירוב, ועי' באחרונים דמתנ' בנתמעט קודם כניסת שבת ראשון איירי, ואפשר דכה"ג לא חשיב רגיל].
ויש לעי' לפי' הרמב"ם היכי פשיט פ' א' דאשתו משכרת בע"כ מהא דמערבת שלא מדעתו כיון דאינה מערבת בע"כ, ועוד דבעי לאתוי' ראי' מהא דכופין אותו לעשות לחי, ואדרבה תקשה לשמואל דאמר רגיל אין שאינו רגיל לא.
י) דינים העולים: א. אין לו אלא פתח אחד מזכה שלא בידיעתו לכו"ע ואף אם אינו רגיל. ב. ונוטלין משלו שלא בידיעתו [רש"י ותו' והר"י והרשב"א והריטב"א והטור] ולדעת הרמב"ם אין נוטלין שלא בידיעתו. ג. ואשתו מערבת שלא בידיעתו אף לדעת הרמב"ם. ד. ואם רגיל לערב נוטלין עירובו שלא בידיעתו לכו"ע, [לדעת רש"י וש"פ משום זכות, ולהרמב"ם משום כפי']. ה. ואם מיחה ואינו רגיל אין נוטלין ממנו בע"כ [רש"י תו' והרא"ש] ולדעת הרשב"א בני חצר נוטלין בע"כ. ו. ומדעת אשתו נוטלין בע"כ של בעל, ולהר"מ אין נוטלין. ז. ואם רגיל לערב אין נוטלין בע"כ [לדעת תו' והרא"ש] ולדעת הרמב"ם והרשב"א בני חצר נוטלין בע"כ. ח. ומדעת אשתו לכו"ע נוטלין בע"כ ברגיל. ט. וחצר שבין ב' מבואות אין מערבין שלא בידיעתו אף במזכה משלו. י. ואשתו מערבת שלא בידיעתו [תו' והרא"ש וכן הוכיח הכ"מ מל' הר"מ]. יא. ואפי' בע"כ נוטלין מדעת אשתו [טור] [ונראה דכיון דעירבה במבוי אחד שוב אין נוטלין בע"כ למבוי שני] ולדעת הרשב"א אף בלא דעת אשתו נוטלין בני חצר, [ואפשר דהיכי דמערבין בע"כ צריך דוקא משלו אבל אין מזכין בע"כ] ואם רגיל לערב, גם לדעת הרמב"ם נוטלין בע"כ, וכ"ז ברגיל בהאי פתח ואסר עליהו. יב. ואם רגיל בפתח אחד, ובשני אינו רגיל, אפשר דמזכה לו עירוב שלא בידיעתו באותו שרגיל, וכש"כ ברגיל לערב, ונוטלין גם משלו שלא בידיעתו לדעת רש"י וש"פ. יג. אבל במבוי שאינו רגיל שאינו אוסר או שעירב באחד מהן שוב אין מזכין שלא בידיעתו [רי"ף רא"ש רמב"ם] והראב"ד והריטב"א חולקין, וכש"כ שאין נוטלין בע"כ אף מדעת אשתו, ואף אם רגיל לערב, ולדעת הרא"ש אם רגיל לערב נוטלין בע"כ ומדעת אשתו.
יא) שו"ע סי' שס"ז ואם אין הבעל והאשה בעיר כו' מבואר דעת המחבר דאשתו דוקא מערבת בע"כ אבל לא שאר ב"ב.
שם בהגה' אבל אם רגיל לערב יש לעי' כמה שיעור רגיל אם בשבת אחד או ג' שבתות, ועיקר דינא דהרמ"א שהוא מדברי הרא"ש הקשה ע"ז המ"א דהא דעת הרא"ש דבעינן דעת אשתו דוקא, ומש"כ המ"ב סק"ך דמשום דהפת כבר מונח קיל טפי תמוה מאד דאנו אין לנו אלא מה שמבואר בגמ' ואין זה כונת הרא"ש כלל דאיך יקשה מעירוב דבר שלא הזכיר כלל אבל העיקר דהרא"ש כתב דבריו לרוחא דמלתא דאף את"ל דא"צ דעת אשתו משום שלא הוזכר בהדיא בגמ' דבעינן דעת אשתו והרי באמת דעת הרמב"ם דברגיל א"צ דעת אשתו, ועוד הכא בשכירות אין שוכרין ממנו בע"כ אף מדעת אשתו, כגון שהשכיר וחזר בו ואשתו אומרת שיהא השכירות קיים, ואע"ג דבעירוב כה"ג הוי עירוב בשכירות צריך לשכור מאשתו ושתקבל כסף לידה, ואם זרקו כסף לבעלה בע"כ לא מהני, לכן נראה לדינא דאף בחזר בו מהעירוב והוא רגיל צריך דעת אשתו לדעת תו' והרא"ש וש"פ, ואין חילוק בין נטילת פת מביתו, להפת שכבר מונח.
שם סי' שס"ח ס"ב אם הבית פתוח לב' חצרות כו' עי' במ"ב סק"ט דיש פוסקים דאף משלו צריך דעת והוא דעת הרמב"ם [כמש"כ לעיל] ונראה דאם ב' החצרות מערבין יחד מערבין עליו שלא מדעתו דאם לא יערב עם שתיהן רק עם אותה שהעירוב בתוכה, אפשר דשתיהן אסורות כדין נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה ולא עירב, והכא לא שייך לתקוני שתפתיך [ולא עיינתי בזה] והלכך לדידן דמערבין כל העיר א"צ דעת ואחד מזכה לכלן.
יב) פ"א א' תוד"ה לא, ובחנם פי' כן דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו על ידי אחר ודאי גם כונת רש"י בנותן חבית או ככר לכל בני החצר ונותן לאחד לזכות לכלן, אלא דבסתמא דעתו שיקנה עבור זה שנתן לו המעות במעותיו ולא במתנה, והלכך אין בקנין זה כלום שהרי הוא כאחד שנתן מעות ולא משך ובא המוכר וזיכה לו ע"י אחר, שאין הקנין כלום וכדאמר בגמ' במוכר בהמה בשאר ימות השנה, אבל כונתם דבחנם פי' כן דאפי' אמר דבמתנת חנם הוא מזכהו ג"כ לא מהני ואפי' זיכה כו' שכתבו אין זה מלתא באפי נפשה אלא לשונם מתפרש דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם, וזיכה לו ע"י אחר, ולכאורה קשה לפרש"י דלא קנה הנותן כלל את הפת משום שלא זיכה לו אלא בשביל לקנות המעה וכיון שלא קנה המעה לא הקנהו הפת א"כ מאי האי דקתני טעמא במתנ' שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, הלא הכא לא זכה כלל משום שחברו לא עירב עליו כלל, [וזהו קו' הרא"ש על פרש"י] וי"ל דאם מערבין לאדם שלא מדעתו משלו כש"כ דמזכין לו הכא וזוכה באמת החנוני במעה, ומיהו מש"כ או לקח המעה וקנה כו' זה אינו ענין לפרש"י דהא הכא צריך לזכות המעה ואינו זוכה ולא מהני אף לפרש"י, ובלשון הריטב"א מבואר דעיקר מה שיש לדקדק על פרש"י הוא דאף אם החנוני מקנהו בחנם לא מהני, ומה דפשיטא להו להראשונים ז"ל דאף במתנת חנם לא מהני, אינו אלא לר"י דבעירובי תחומין מיירי והתם אף במערב משלו צריך דעת דעיקר קנית העירוב אינו זכות, אבל למ"ד דר"י פליג ולת"ק בע"ח מיירי, ודאי מתנת חנם א"צ דעת דלא נחלקו ר"י וחכמים אלא בנוטל משלו אבל במזכה משלו לכו"ע א"צ דעת וכדתניא פ' א' אם משלו צריך לזכות ואם משלהם צריך להודיע, וע"כ כחכמים דר"י אתיא, ולפיכך יש לתמוה על הראשונים ז"ל שדקדקו על לשון רש"י ולמאי דפרש"י מתנ' בע"ח והיינו כמ"ד דר"י לחלוק בא, שפיר פירש הטעם שאין דעת החנוני להקנותו בחנם אלא כדי לזכות המעה הא הקנהו בחנם שפיר הוי עירוב דמשלו א"צ דעת, ואפשר דהכא גרע טפי שגלה דעתו שאין חפץ במתנה, אבל אין זה משמעות דבריהם בקושיתם, וגם לא פסיקא דבר זה דכיון דבכל מזכין הוי עירוב ולא אמרינן דחפץ בשלו גם הכא לא גרע מה שנתן מעה, ואולי ס"ל דאף מזכה צריך דעת והא דתניא אם משלו צריך לזכות אף לזכות קאמר אבל רש"י פ' ב' ד"ה וצריך לא כתב כן וצ"ע.
יג) והנה הרא"ש הק' לפרש"י ותו' זה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה כו' וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה, וקושית הרא"ש צ"ע שהרי כל קונה חפץ במעות גילה דעתו שחפץ במקחו וגם קם לי' במי שפרע, ואפ"ה לא מהני זיכה לו ע"י אחר, וה"נ כל שנתן מעה לחנוני ולא אמר לו ערב לי, אינו רק כקונה ככר במעות ומה שאמר לו לעירוב אינו אלא סיפור דברים שידע מה ליתן לו, אבל עדיין לא גמר מקחו, ודעתו שאם ירצה יחזור, ומיהו בלוקח מבעה"ב או אמר לחנוני ערב לי הוי עירוב דהוי כאומר לו לזכותו, וכן בנתן לו כלי או לר"א דעשאוהו כד' פרקים, הוי עירוב אף בתחומין דכיון דכבר קנה הפת ואי אפשר לו לחזור ודאי דעתו אעירוב והוי כעשאו שליח או הוא עצמו סומך עלי' משום עירוב.
יד) והרא"ש פי' דפלוגתת ר"א ורבנן בלא זיכה לו על ידי אחר, ונחלקו אי קנו לו מעותיו, [וק"ק דתקשה לרב דאמר א"צ לזכות וי"ל דהכא לא גמר להקנותו אלא במעות] והא דתנן שאין מערבין לאדם אלא מדעתו הוא מלתא באפי' נפשי' ורישא בע"ח איירי לכו"ע, ולא הבנתי לפי' הרא"ש הא דאמר דלוקח מבעה"ב או אמר לחנוני ערב לי הוי עירוב, אם בלא זיכוי ע"י אחר הא לא קנו לו מעותיו, ואם זיכה ע"י אחר אף בחנוני הוי עירוב וכבר הקשה כן בק"נ ס"ק (נ"ה) [ו'], אבל כל מש"כ אינו ענין כלל לקושיתו וצע"ג.
טו) ולדינא אין נ"מ בין פירוש הרא"ש לש"פ, בעירובי חצרות, שהרי קיימא לן כר"י, והלכך אף בחנוני ואמר זכה לי בעירוב, וזיכה חבית או ככר לכל בני חצר קנה גם נותן המעה, והחנוני קונה המעה, כיון דנוטלין ככר מביתו שלא מדעתו כמו כן זוכין במעה שלא מדעתו, וזהו עיקר דין משנתנו דאמר ר"י בד"א בע"ת כו' דקאי אנותן מעה לחנוני, אבל נ"מ בחצר שבין ב' מבואות ובבית שבין ב' חצרות וכן בעירובי תחומין דלפרש"י וש"פ, לא מהני בנותן מעה לחנוני אף בזיכה לו ע"י אחר, ולפי' הרא"ש במזכה ע"י אחר הוי עירוב, ונראה דאין הלכה כהרא"ש בזה, דדעת רש"י ותו' והריטב"א [וכן הרמב"ם העתיק משנתנו בעירובי תחומין וכ"כ המ"מ שם דכן עיקר] דלא כהרא"ש.
טז) ובטוש"ע סי' שס"ט סתמו הדברים ונחלקו אחרונים ז"ל בביאור דברי הטור, והנה בזיכה לו ע"י אחר לכו"ע הוי עירוב, אבל בזיכה חבית לכל בני חצר ולא פרט שמו בזה דעת התויו"ט שכונתו היתה לא לזכות לזה שיהי' לו גם קנין משיכה אלא כונתו על קנין מעות, ופי' כן דברי רש"י ובאמת לפ"ז יתישב הא דתמה הרא"ש על פרש"י דאין כאן משום שלא מדעת, אלא חסרון זכי', אמנם אם נפרש כן לשון רש"י ע"כ צ"ל דלא כתב כן רש"י אלא משום דצריך דעת אבל למאי דקיי"ל דבע"ח א"צ דעת, ודאי בסתמא דעתו שיהי' משיכה ויגמר המקח דהא רש"י פי' דטעם משנתנו שאין מערבין כו' וע"ז קאמר ר"י בד"א כו' והלכך לדינא בע"ח בכל ענין הוי עירוב וזה כדעת ב"י, וכן עיקר, אבל פרש"י א"צ להגיה, ולשון הטור באמת דחוק מאד, ואפשר שהוא כמו שפי' התויו"ט וס"ל להטור דדעת הרא"ש דבסתמא דעתו שנותן לו משלו שכבר יש לו בעירוב קנין כסף והלכך תמה על רש"י שאינו ענין לעירוב שלא מדעת, והלכך פירש הרא"ש דבאמת מתנ' משום חסרון זיכוי, והא דקתני שאין מערבין כו' הוא מלתא באפי נפשי', וא"כ נשאר לדינא דבסתמא בזיכה החבית לבני חצר לא הוי עירוב, אבל לדינא נראה כדעת רש"י דלמאי דקיי"ל דמערבין עירובי חצרות שלא מדעת, גם בסתמא אמרינן דדעתו לזכותו במשיכה.
וגם לפי' זה לשון הטור צ"ע שכתב שלא נתכוין ליתן לו מתנת חנם כו' ואין זה טעם אלא הוי לרבנו לפרש שלא נתכוין לזכותו עתה במשיכה לגמור מקחו אלא סמך על קנין כסף גם לשון רש"י צריך עיון בזה לפי' זה, ולפי' התוספת יום טוב דברי הרא"ש דמתנ' מיירי במזכה לכל בני חצר ובזה אינו עירוב משום דבסתמא דעתו אקנין כסף שפיר יש לפרש הא דקאמר דלוקח מבעל הבית או שאמר ערב לי הוי עירוב, דבסתמא דעתו לעשות קנין משיכה דבזה אמרינן דשליח שוי' וגם בעל הבית וחנוני דעתן לשליחות, והנה לא הביא הטור דעת רש"י ותו' משום דבע"ח לא נחלקו לדינא, והשמיט דין זה בע"ת שסמך על דעת הרא"ש דמתנ' בע"ח, ותימא על אחרונים ז"ל שלא הביאו פלוגתתן בתחומין.
יז) שו"ע סי' שס"ט במ"ב סק"ב דמסתמא לא כיון ליתן לו במתנת כו' לשון זה אינו מדוקדק דאף בשביל מעותיו מהני רק שיכוין להקנותו במשיכה, אלא הכא אמרינן דסמך על קנין כסף.
שם סק"ג והוי כאילו אמר לו בהדיא שיזכה לו במתנת חנם, ז"א דודאי קנה החנוני המעה שזיכה לו במשיכה בתורת מכר, וכן בבעה"ב ודלא כמש"כ במ"ב סק"ח וכן בסק"ה ובסק"ו כ' דזיכה לו ע"י אחר היינו במתנה ושהתו' חולקים, וז"א אלא בתורת מכירה הוא, וזה לכו"ע ולא כתבו התו' דלא מהני אלא לת"ק דר"י וכמש"כ לעיל.
יח) רמב"ם פ"ה מה"ע ה"ו אם במין אחד כו' ואם בשני מינין נשתתפו כו' נראה דהאי ב' מינין היינו שזה נתן מין זה לעירובו וזה נתן מין אחר, דבזה אין קירוב דעתן והתערבותן כל כך, אבל אם שניהן משותפין בב' המינין ונתנו מין השני להשלים השיעור, בזה מקרי מין אחד, אבל הראב"ד פליג אף בשניהם משותפין כמש"כ בהשג' בפ"א והא דאמרינן דנתמעט מוסיף ממין אחר וא"צ להודיע בסוף עירוב הקילו כמש"כ הראב"ד שם, [ומיהו בתחלת דבריו ז"ל שם משמע דדוקא זה ביין וזה בשמן לא הוי עירוב וצ"ע] ובשו"ע סי' שס"ח השמיט דעת הרמב"ם בזה.
יט) פ' א' משלה עירבה לה ומשום שלא מדעתה, אם היתה רגילה ואסרה לכאורה כופין לדעת הרמב"ם והרשב"א ולמה אסר ר"ח, ולדעת תו' והרא"ש ניחא דבלא דעת אשתו אין נוטלין בע"כ, אלא דשלא בידיעתה הוא פלוגתא דר"י וחכמים, ומ"ד לא נחלקו חכמים אדר"י ל"ק מכאן, דהא מסקינן משום שלא זיכתה לה הוא, ולדעת הרמב"ם דפלוגתא דר"י וחכמים במזכה משלו, אבל משלהם צריך דעת, צ"ע במה נסתפקו בגמ' בפלוגתת ר' חייא וריבר"י.