סימן נ
עריכהא) שבת ק"ג א' תוד"ה לא, פי' בערוך דפס"ר דלא ניחא לי' כו' מותר לכתחלה, בתו' כתובות ו' א' כתבו דעיקר ראית הערוך הוא מהא דאמר זבחים צ"א דהמתנדב יין מזלפו ע"ג אשים ומוקי לה כר"ש והערוך פי' דהוי פס"ר ומ"מ מותר, ויש לעי' הא מבואר כריתות כ' ב' דלר"י דמשאצ"ל חייב עלה חייב על הבערת התחתונות אע"ג דלא ניחא לי' ולא איכוין עלי' וכמו שפירשו תו' שם ד"ה סבירא, וכן מבואר סנהדרין פ"ד ב' בנוטל את הקוץ דלמ"ד משאצ"ל חייב וס"ל מקלקל בחבורה חייב איכא חיוב חטאת אע"ג דלא מכוין ולא ניחא לי', וא"כ אין מקום להתיר לר"ש פס"ר דלא ניחא לי' אלא משום דקיי"ל כר"ש במלשאצ"ל, ונהי דבמוציא המת או מכבה שא"צ לפחמין פטור אבל אסור משום דמכוין להוצאה וכיבוי, אבל להסיר הפקק דלא מכוין לסחיטה כלל מותר, אבל לר"י דמשאצ"ל חייב גם בלא ניחא לי' חייב, וא"כ בשאר איסורי תורה דלכו"ע אין חילוק בין צריך לגופה או לא, אין מקום להתיר פ"ר דלא ניחא לי', וקשה לפ"ז איך אפשר להתיר כיבוי גחלת ע"ג מזבח משום לא ניחא לי' הלא שאר איסורים לר"ש הוי כאיסור שבת לר"י, [וברא"ש פ' שמנה שרצים סי' ט' כ' באמת דאין דברי הערוך אלא לענין שבת אבל בשאר איסורים לא בעינן דניחא לי' מדפריך הש"ס פ' כל התדיר כו' והא קמכבה כו', אבל ברא"ש פ' הבונה כ' כדברי התו', ועי' בק"נ שם], ועכצ"ל לדעת הערוך דלר"ש דדבר שאין מתכוין מותר במקום ספק, [אע"ג דבכל ספק אזלינן לחומרא והיה ראוי לחוש לגרור מטה שמא יעשה חריץ], העדר הכונה מבטל את המעשה, ואף אם יעשה חריץ אין זו מלאכה דידי' אלא כנעשה מאליו, ולפ"ז היה ראוי להתיר גם פ"ר דמ"ל ודאי מ"ל ספק הרי גם ספק איסורא מה"ת לחומרא, וע"כ הא דאסור פ"ר הוא משום דחשיב כיש כאן גם כונה כיון דפעולתו ודאית, וס"ל להערוך דזה דוקא בדניחא לי' חשיב כאילו יש כאן כונה אבל בלא ניחא לי' ולא איכוין אין כאן פעולת אדם כלל, אף בפ"ר, והלכך מזלפין יין ע"ג אשים, והיינו דהזכירו בזבחים ר"ש בדבר שאינו מתכוין אע"ג דהוי פ"ר, וכן בכריתות שם הזכירו ר"ש בדבר שאין מתכוין, דזה מספיק להתיר אף זולת טעם משאצ"ל. [ופלוגתת ר"י ור"ש בדבר שא"מ הוא פלוגתא בדאוריתא לפרש"י יומא ל"ד ב' גם בשבת ס"ל לר"י דאסור מה"ת ולפי' תו' שם מודה ר"י בשבת דמותר מה"ת אבל בשאר איסורים אסור לר"י מה"ת וכדאמר בהדיא בגמ' שם מהא דאיצטריך קרא למול במקום בהרת לאביי קדם שקיבל מרבא דמודה ר"ש בפ"ר, ואפי' אם נפרש דצירוף הוי פ"ר מ"מ למדנו דלאביי לר"י חייב ולר"ש פטור וע"כ דפלוגתתן בדבר שא"מ הוא בדאורייתא וכמש"כ תו' יומא שם].
ב) מיהו קשה לפ"ז הא דהזכיר סנהדרין פ"ד ב' במחט ליטול את הקוץ דברי ר"ש במשאצ"ל, תיפוק לי' משום פ"ר דלא ניחא לי' שזה מתיר לכתחלה, וכן בשבת ק"ז ב' אמר דמפיס מורסא להוציא ליחה פטור כר"ש במשאצ"ל, ולמה לא אמרו משום דאינו מכוין ולא ניחא לי', ומיהו י"ל דהתם רב אמר לה ורב ס"ל לעיל כ"ב א' דדבר שאין מתכוין אסור, והלכך מוקי לה כר"ש במשאצ"ל, וכן י"ל בהא דאמר סנהדרין שם טעמא דמותר ליטול את הקוץ משום משאצ"ל דהתם נמי פריך לרב דלא שביק לברי' למשקל לי' סלוא, ולפ"ז לרב אינו מותר רק משום צערא, אבל לדידן מותר לעולם כל דלא מכוין ולא ניחא לי'.
ג) ק"ז ב' המפיס מורסא כו' מאן תנא כו' ר"ש היא, הר"מ פ"א מה"ש פסק כר"י דמשאצ"ל חייב עלה, ומ"מ פסק שם בפ"י דמפיס מורסא להוציא ליחה מותר, וכתב המ"מ שם דס"ל להר"מ דהני לישני פליגי ומאן דמתני לה אמשנתנו לא מתני לה אהא דמשנת עדיות, אלא התם אף לר"י מותר דכל שעושה להוציא לחה לאו שם מכה בפטיש עלה כלל, וכן בצד שלא ישכנו לאו שם צדה עלי' כלל, וזה מוכרח מהא דאמר שמואל ק"ז א' דמפיס מורסא פטור ומותר אע"ג דשמואל ס"ל לעיל מ"ב א' דמשאצ"ל חייב עלי' וכבר הקשו כן תו' לעיל ג' א' ולמש"כ המ"מ ניחא.
ק"ז א' וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד כו', לפי' הערוך ההיתר משום אינו מכוין ולא ניחא לי', ומביא ראי' דזה מותר ולא ס"ל כרב דמוקי ההיא דמפיס מורסא כר"ש דוקא, וכן אמרו סנהדרין שם אליבא דרב בההיא דמחט של יד, אלא טעם שניהם דפ"ר דלא ניחא לי' מותר אע"ג דשמואל ס"ל כר"י במשאצ"ל, הכא מותר משום אינו מכוין ולא ניחא לי'.
ולפי' הר"מ היתר ליטול את הקוץ הוא משום מקלקל דהר"מ פסק פ"א מה' שבת דמקלקל בחבורה פטור והכא התירו משום צערא, וכדאמר סנהדרין פ"ד ב', והכא במפיס מורסא אינו אלא שבות דלא חשיב פתח ולא מכה בפטיש כל שאין אדם משים דעתו על זה, ומ"מ אי לאו משום צערא לא היו מתירים ושמואל מייתא ראי' להתיר לכתחלה שבות במקום צערא.
ולדעת תו' לר"י דמשאצ"ל חייב עלי' גם מפיס מורסא חייב וכדאמר בגמ' ק"ז ב' וליכא פלוגתא בזה, ושמואל אליבא דר"ש קאמר ולי' לא ס"ל, וכן נטילת הקוץ שרי לר"ש דמשום צערא שרינן משאצ"ל.
ק"ג א' תוד"ה לא, הקשו על הערוך דלמה לן במפיס מורסא ובנטילת קוץ היתרא משום צערא, ואע"ג דלא נזכר כלל בגמ' דמשום צערא התירוהו, מ"מ קים להו הכי דהא בגמ' ל' א' {א"ה, עיי"ש ולכאורה צ"ע} מבואר דמותר לכבות בשביל חולה שאב"ס, ואם הדין כן באינו מכוין ולא ניחא לי' דמותר אפי' בלא צערא לא הו"ל לקבוע בגמ' דין זה במפיס מורסא דזה היה ראוי להתיר אף במשאצ"ל אפי' במכוין כמו כיבוי נר אלא ודאי מפיס מורסא דוקא, ומיהו אין זה דיוק כיון דמתנ' דעדיות לא נשנית לענין היתר אלא לענין חיוב ופטור וכן משנת מחט של יד ליטול את הקוץ נשנית לענין טלטול מוקצה.
ק"ז ב' איכא דמתני לה אהא הצד נחש כו' ר"ש היא, זה קיים אף לדעת הערוך דהכא מכוין לצידה, דשם צידה הוא ההבאה אותו למקום מצומצם ולשלול ממנו את החפש לטיול למקום שירצה, והרי כיון לכך, וזה שאינו צריך לעצמותו הוא קובע לו בדין משאצ"ל, ולר"י חייב, וכדין הורגו שלא ישכנו, ואמנם הר"מ שפסק משאצ"ל חייב עלי' ופסק דמותר לצודו שלא ישכנו הוא משום שמפרש דהני לישני פליגי וכמש"כ לעיל.
ד) כריתות כ' ב' ות"ק סבר כר"ש כו', לפי' תו' עיקר הטעם משום משאצ"ל והיינו דאמר דבר שא"מ פטור ולא אמר מותר דר"ל דבר שא"מ בפ"ר ולא נהנה, דלר"י חייב כדין משאצ"ל, ולר"ש פטור, ולשיטת הערוך היינו ר"ש ור"י דנחלקו בדבר שא"מ, ולר"י הכא בפ"ר דאין לו ניחותא חייב, ולר"ש פטור.
שם הדתניא חייב קסבר משאצ"ל חייב עלי' כו', בתו' פירשו דר"ל שאין לו צורך לא בהבערתן ולא בכיבוין, או דאיירי דלקח מעט דליכא כיבוי רק הבערה בהנשארין ואין הנידון רק אי חייב משום הבערה, ודקדקו בתו' למה שינה והזכירו משאצ"ל ולא נקטו דבר שאין מתכוין כמו שהזכיר ר"א ותירצו דבההיא דר"א מצטער על הבערתן כיון דצריך לפחמין, אבל הכא לא אכפת ליה בהבערתן, וקשה דמ"מ יש כאן חסרון כונה על הבערה, ולר"ש לא אכפת לי' ומצטער עליו שוין לפטור וכדאמר בעביד בארעא דחברי' וכמש"כ תו' ע"ה א', והוי שפיר רבותא דר"י מחייב, אבל אין ראוי לדקדק בזה דלאו חד אמורא קאמר לה, וכל אמורא נקט לשונו ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ועוד י"ל דאיירי בניחא לי' בכיבוי קצתם שלא יכלו מהר, ומ"מ פטור לר' שמעון דכיון דא"צ לפחמין כדין כחס על הפתילה ולפיכך הוצרך להזכיר משאצ"ל.
ולדעת הערוך מאן דמחייב ע"כ ס"ל ג"כ בדבר שאין מתכוין כר"י, דבמה דסבר כר"י במשאצ"ל לא סגי, דאי סבר כר"ש בדבר שא"מ אכתי פטור על הבערה, ופטור על הכיבוי, אם לא ניחא לי' בתרויהו, אבל י"ל דאיירי בניחא לי' בכיבוי ובכיבוי פליגי ומשום משאצ"ל.
ולדעת תו' אין פלוגתתן רק במלשאצ"ל, ומאן דמחייב מחייב תרתי משום כיבוי ומשום הבערה, ולא הזכיר תרתי כמו בברייתא דלעיל דהתם עיקר פלוגתתן אי חייב תרתי או חדא, אבל הכא פלוגתתן בתרויהו ולכך סתם התנא, א"נ איירי דליכא כיבוי אלא הבערה.
והר"מ פ"ז מה' שגגות הי"ב, כתב החותה גחלים להתחמם והובערו מאליהן חייב שתים מפני שמשאצ"ל חייב עליה, הנה מבואר מדברי רבנו דלא ס"ל כהערוך דלדעת הערוך פטור על הבערה ואם אין רצונו בכיבוי פטור על שתיהן, דהרי קיי"ל כר"ש במשאצ"ל {א"ה, כמדומה דצ"ל בדשא"מ} והנה השמיט רבנו פלוגתא קמייתא בנתכוין לכבות והובערה מאליהן, דבכלל חותה להתחמם הוא, דחותה להתחמם אין רצונו לא לכבות ולא להבעיר ואפ"ה חייב שתים, ומני' דרצונו לכבות והובערו מאליהן דחייב שתים, והנה אילו היה הר"מ שונה דין חותה להתחמם לחוד, לא היה מתגלה טעם הלכה זו, ולכך הקדים רבנו דבחותה איכא כיבוי בעליונות והבערה בתחתונות ואילו נתכוין לכיבוי והבערה חייב בזה שתים, דיש בענין זה ב' מלאכות, ואח"כ סיים דאפי' לא נתכוין אלא להתחמם חייב שתים.
ר"מ פ"י הכ"א בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן, אין הכונה לשחק בהן אחר הצידה, דהרי זה לצורך אלא אוהב לשחק עמהן לצודן ולשחררם ולחזור לצודן, ושלא לצורך היינו שלא לצורך גופן אלא שלא יפסידו בבית או בשדה.
ה) מ"א סי' שי"ד סק"ה, כתב דפ"ר אסור אפי' בדרבנן וכונתו ז"ל בפ"ר דניחא לי', דהא מביא דברי תו' שבת ק"ג א' וכתבו שם אההיא דסוכה ל"ג דבאית לי' הושענא אחריתא מותר משום דאינו אלא מדרבנן לא גזרו במקום דלא נהנה, וההיא דביצה ל"ו איירי בניחא לי' צידתן, וזה מוכח לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לר"ש, וכן בהא דנר שאחורי הדלת שבת ק"כ ב' צ"ל לדעת הערוך דאיירי בניחא לי' בכיבויו, אבל צ"ע למה לייט עלי' רב נוקמי' בלא איכפת לי' בכיבויו והלכך לר"ש שרי וזו קושיא גדולה לדעת הערוך, ומ"מ שפיר הוכיח מכאן המ"א דאפי' באיסורא דרבנן פ"ר אסור דאל"כ למה לייט עלה רב, הלא לר"ש דמשאצ"ל פטור עלה הדין אמת, ומיהו יש להוכיח מכאן דאפי' באיסורא דרבנן דלא ניחא לי' נמי אסור פ"ר דאל"כ אכתי ברייתא מתרצתא היא בלא איכפת לי' בכיבויו, וקשה מכאן לפי' תו' ההיא דסוכה ל"ג משום שהוא תיקון דרבנן, ומיהו י"ל דמשאצ"ל חמירא טפי מתיקון מנא דרבנן, וכן משמע לשון התו' דתיקון זה דמיעוט ענביו הוא תיקון קל ולכך התירו בלא נהנה לר"ש אף בפ"ר אבל בשאר שבות לא התירו בפ"ר אף בלא נהנה, ומיהו מה שאסר הרמ"א בסי' של"ז לכבד במכבדות של קסמים משום שמשתברים והוי פ"ר, יש מקום להקל משום דלא ניחא לי', ואמנם אי חשיב סותר כלי וכמש"כ במ"ב בשם אחרונים אלא אין כאן מלאכה דאורייתא משום מקלקל, אפשר דהוי כמשאצ"ל בדבר דלא ניחא לי', אבל נראה דאינו כסותר כיון שכל צורת הכלי קיימת, וכבר כתב המ"ב דיש מפקפקים באיסור זה, אלא שיש לאסור משום דיש בזה זילותא בשבתא.
שם ואף שהרא"ש כו' נ"ל דנקטה משום שאר איסורים, אולי כונתו ז"ל דסוגיא קיימא בדאורייתא דהרי אמרו בגמ' פסחים כ"ו א' ותסברא כו' והיינו דבדרבנן יש להקל וכמש"כ תו' שם, אבל אין זה מספיק, ואפשר דכונת הרא"ש דפ"ר חשיב כמו מכוין ממש מעיקר הדין ואפי' כשהנידון בדאורייתא אם יש כאן חיוב דאורייתא והיינו שכתב דפ"ר הוי כמכוין בכל איסורי דאורייתא, [ול' שהעתיק המ"א אינו לשון הרא"ש] ולפיכך אינו כלל בלשון הגמ' לא קמכוין דפ"ר חשיב מכוין.
ו) פסחים כ"ו ב' לא אפשר ולא קמכוין כו"ע ל"פ דשרי, תימא דהא אביי אמר שבת קל"ג א' דקרא דבשר ערלתו אפי' במקום בהרת יקוץ לר"י אצטריך דאמר דבר שא"מ אסור, ולר"ש אצטריך באבי הבן מתכוין, והדר בי' אביי וקיבל מרבא דאפי' לר"ש איצטריך דמודה ר"ש בפ"ר, ומ"מ שמעינן דאביי סבר דר"י אוסר דבר שא"מ מה"ת והכי פריך מני' יומא נ"ד ב' דהיכי שרי ר"י ליתן עששיות של ברזל הלא איכא מצרף אע"ג דאינו מכוין, ואין לומר דאינו מכוין אינו אלא מדרבנן ואין שבות במקדש, דא"כ אין חילוק מה"ת בין ר"י לר"ש, וא"כ גם בפ"ר אין מקום לחלק בין ר"י לר"ש, ואיך הוי סבר אביי דלר"י פ"ר אסור מה"ת ולר"פ שרי אפי' פ"ר, אלא ודאי דאביי סבר דלר"י דבר שא"מ אסור מה"ת אפי' באינו פ"ר, וההיא דצירוף אינו פ"ר, ומסיק בגמ' דבשאר איסורים אסור לר"י דבר שא"מ מה"ת ובשבת אינו אלא מדרבנן והלכך מתיר ר"י ליתן עששיות משום דאין שבות במקדש, כל זה פירשו בתו' שם ובשבת מ"א ב', וקשה כיון דבלא אפשר מודה ר"י דדבר שא"מ מותר, אכתי למה לי קרא דאפי' במקום בהרת יקוץ, הלא הכא לא אפשר ושרי לר"י דבר שא"מ, ואי משום דבבהרת הוי פ"ר אכתי אין מקום לחלק בין ר"י לר"ש.
ולכן נראה דלא אמרו כן אלא באיסור של הנאת גוף האדם, או שתלוי בניחותא כמו הכניסה לרבקה, אבל איסור התלוי במעשה כמו קציצת בהרת וצירוף אסור לר"י אפי' בלא אפשר, והנאה נוחה להתבטל דכל שאין לו רצון בהנאה זו לא חשיבא הנאה, ומ"מ בפ"ר ס"ל להתו' דחשיב כאילו כיון להנאה, אבל הר"ן פ' גיד הנשה בסוגיא דריחא שהביא הרי"ף חולין צ"ג ב', כתב דאפי' פ"ר מותר בהנאה בע"כ, ולא אמרו דפ"ר אסור אלא באיסור התלוי במעשה.
ז) יומא ל"ד ב' אבל הכא צירוף דרבנן, בתו' פי' דצירוף דאורייתא אלא הכא באינו מתכוין לר"י אינו אלא מדרבנן משום מלאכת מחשבת, והרמב"ן שבת מ"ב א' מפרש צירוף דרבנן ממש דאין צירוף מלאכה מה"ת ויש לפרש דכי משני אביי דבר שא"מ מותר לא הוי מצי פריך מהא דאסר גרירה, דאפשר דגרירה אסור לר"י מדרבנן והכא אין שבות במקדש, ולכך פריך מהא דאצטריך קרא לבהרת לר"י ולא לר"ש ש"מ דאביי סבר דבר שא"מ לר"י אסור מה"ת, ומשני אין ה"נ והכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש, מיהו קשה דאם עיקר צירוף דרבנן למה לי' לאביי להזכיר דבר שאין מתכוין כי מתכוין נמי, י"ל דכונת צירוף הוא שבות דמדינה שהרי אין צורך במקדש לצירוף, אבל אי אפשר לאוסרו בלא מכוין משום דע"כ יש כאן צירוף דא"כ אין לו תקנה להטיל עששיות וזו צורך מקדש.
שבת מ"א ב' ר"ש היא דאמר דבר שא"מ מותר כו', פי' תו' דאינו פ"ר דאל"כ מודה ר"ש, ואף אם נפרש דצירוף מדרבנן מ"מ פ"ר אסור אפי' במידי דרבנן ואף בלא ניחא לי' וכמש"כ לעיל סק"ה, ואמנם לדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' היא בפלוגתת ר"י ור"ש יש לפרש כאן בפ"ר, והרמב"ן דפי' ההיא דיומא דצירוף דרבנן מסתפק בהך דהכא אי הוי צירוף דאורייתא, דאפשר דצירוף כלי הוי דאורייתא כיון דיש כאן כלי המתחזק בצירוף אבל צירוף עששיות דרבנן, עוד פי' די"ל דבזמן דחום הברזל מחמם את המים הוי צירוף דרבנן ובזמן שהמים מצננים הברזל ואינם נפשרין הוי דאורייתא ואין חילוק בין כלי לעששיות וא"כ סוגין בצירוף דרבנן, דהרי איירי בלהפשיר.
ח) שם מ"ב א' מכבין גחלת מתכת בר"ה בשביל שלא יזוקו כו', יש לעי' למאי שפי' תו' דאין כאן פ"ר א"כ מאי איריא שלא יזוקו בלא"ה מותר דהא שמואל כר"ש סבר דדבר שאין מתכוין מותר, וע"כ צ"ל דדוקא בעששיות שאינן רק חמות אבל לא גחלת אין הצירוף פ"ר אבל גחלת הוי הצירוף פ"ר, ושרי רק משום היזיקא דרבים, ולפ"ז צ"ל דצירוף דרבנן דאל"כ למה מותר משום היזיקא, וקשה לישב לדעת תו' דצירוף דאורייתא, למה מותר כאן משום היזקא דרבים, ומלשון רש"י נראה דאיכא שבות בכיבוי גחלת משום מלאכת כיבוי אפי' בלא צירוף, ואפשר לומר לפ"ז דבאמת משום צירוף ליכא דהו"ל אינו מתכוין ופ"ר ליכא אלא כיון דהיא גחלת ונוצץ אש איכא כיבוי מדרבנן ובשביל שלא יזוקו שרי, אבל קשה לפ"ז הא דאמר לק' קל"ד א', דממתקין את החרדל בגחלת של מתכת ובגחלת של עץ אסור, ומבואר דשל מתכת דומיא דשל עץ דנצוצות ניתזין הימנה נמי שרי ואי איכא איסור כיבוי למה שרי.
ומדברי רמב"ן נראה דמשום כיבוי ליכא אלא משום צירוף, ופי' דחרדל אינו מצרף ואין בו שבות כלל, והכא צ"ל דאיכא פ"ר ומ"מ שרי דצירוף דרבנן ושרי בשביל שלא יזוקו.
וצירוף פרש"י דהוא משום מכה בפטיש, וכן דעת הראב"ד פי"ב ה"א, ודעת הר"מ שזו תולדת מכבה כמו כיבוי לעשות פחמין, ודעת הר"מ שם דצירוף דאורייתא היכא דמכוין לצירוף, מיהו היכא דלא מכוין לצירוף אינו אלא מדרבנן אפי' הוי פ"ר וכמו שכתב הרמב"ן והמ"מ ודימו זה לקטימת קיסם דאם כיון לחצוץ שניו הוי תיקון ואם לא כיון לאו כלום הוא, ולפ"ז ג"כ מתפרש ההיא דיומא בפ"ר וכמו בגחלת וההיא דמיחם שפינה ממנו מים באינו פ"ר, [וההיא דיומא מתפרש גם באינו פ"ר כיון דאזלא לר"י אבל הא דגחלת ברה"ר ע"כ בפ"ר וכמש"כ לעיל כיון דשמואל כר"ש ס"ל].
כתב המ"א סי' תק"י סק"ז, דמותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה שיתחמץ אם יתחמץ בו ביום, ובמ"ב שם חלק עליו דלא דמי לגחלת לתוך החרדל דהתם איכא תרתי למעליותא חדא דגחלת לאו כלי היא [ולחד תירוצא דרמב"ן בכלי איכא צירוף מה"ת ובגחלת דלאו כלי אינו אלא מדרבנן] ושפוד כלי, ועוד דחרדל אינו מצרף, ומשקה מצרף, ואמנם אם השפוד נוצץ והתאדם מאש ודאי הצירוף פ"ר, אבל נראה דהמ"א לא איירי בזה אלא בשפוד שצלאו בו והוא אמנם רותח אבל אינו אדום והוי כמיחם שפינה ממנו מים דאינו פ"ר דיעשה צירוף ובזה יש להתיר, מיהו למש"כ הרמב"ן בשם בה"ג דלכך מותר בגחלת של מתכת מפני שהיא מזקת אף לאחר שאין בה אדמימות, מוכח שאפשר שהצירוף פ"ר אף לאחר שעברה האדמימות ואין אנו יודעין גדרו של פ"ר בכאן, ולכן יש לאסור, עוד יש לעי' אם שאר משקין מצרפין ואפשר דשאר משקין בכלל חרדל ואין צירוף אלא במים.
ט) כתב הר"מ פ"ט ה"ו דהמתיך את המתכת או המחמם עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל, ובפי"ב ה"א כ' דהמחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר, נראה דהכונה בכאן משנה את שרש המלאכה, דאם מתיך או עושה גחלת ורוצה בגחלתו כגון שרוצה לעשות מקשה וכשהוא גחלת הוא רך לרקעו ולהשקיע בו צורה אז מלאכתו נקבעת לתולדת מבשל, ואין כאן מבעיר, וכשאין רצונו לרככו רק לצרפו ומלבנו בשביל לצרפו אז אין כאן בישול אלא מבעיר, וברזל דנקיט הוא לדוגמא וה"ה שאר מתכת אם שייך בהם צירוף, אבל הרבה מן המתכת נתכין ואינם נעשים גחלת.
ודעת הראב"ד שם דלעולם מחמם ברזל, משום מבשל ולא משום מבעיר.
ויש לעי' באינו מכוין לא לצרף ולא לרכך אם יש בו משום מבשל ואחרי שקשה לעמוד על דעת הר"מ בזה ודעת הראב"ד דאף במחמם לצרף יש בו משום מבשל, לעולם אסור לחמם את הברזל משום מבשל, ונראה דכל שנעשה יד סולדת יש בו משום מבשל, אע"ג דלענין חיוב צריך שיתבשל כמב"ד מ"מ איסורא איכא כל דנעשה יד סולדת, ואפשר דאסור מה"ת כעין חצי שיעור, ואם כבר הוא מלובן ומשליכו לאור להוסיף ליבונו לעולם יש בו משום בישול, דאפי' לדעת הפוסקים בשו"ע סי' שי"ח דלאחר שנתבשל כמב"ד אין בו משום בישול הכא אין לנו שיעור דהתם חזי לאכילה בבישול כמב"ד אבל הכא אין לנו שיעור עד שנעשה גחלת או שניתך יש בו משום בישול, וכן לא שייך במתכת אין בישול אחר בישול, דהמחמם את הברזל אין נפקותא בין אם נתחמם כבר בזמן מן הזמנים אם לא, דלא דמי לאוכל דאפי' אם נצטנן פעולת הריכוך נשאר בו ומה"ט ס"ל להפוסקים דבלח יש בישול אחר בישול ואפי' להפוסקים דגם בלח אין בישול אחר בישול הכא במתכת מודים, דס"ל להני פוסקים דמים מבושלין ג"כ חלוקין ממים חיים אבל הכא במתכת היא שבה לטבע הראשון לגמרי.
מן האמור נלמד דהמדליק נר החשמל בשבת, יש בו משום מחמם את הברזל שיש בו משום מבשל אלא דהוי פ"ר דלא ניחא לי' מ"מ אסור, ואפשר דהחימום צורך בו להעברת הזרם וחשיב ניחא לי', ומיהו כל זה אם מקצת מן החוט מגיע ליד סולדת.
ולענין מבעיר אם מקצת מן החוט נעשה גחלת אפשר דיש בו משום מבעיר לדעת הר"מ, מיהו אם אין נעשה גחלת אף שניצוצי אור נתזין מן החוט זה אחר זה בתמידות אין זה מבעיר, אלא יש בו משום שבות שאין מוציאין האור מן האבנים וכיו"ב.
עוד יש בזה משום תיקון מנא כיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות, וקרוב הדבר דזה בונה מה"ת, כעושה כלי, וכש"כ כאן שכל החוטין מחוברין לבית והו"ל כבונה במחובר ואין כאן משום אין בנין בכלים אלא דינו כמחובר דיש בו משום בנין וסתירה אבל הכא אין נפקותא בזה דאפי' בכלים כה"ג חשיב בונה.
והנה אמרו שבת מ"ז א' דקנה של סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור, ולכאורה תני קנה של סיידין דומיא דמנורה דרישא דאיירי בתקע ואפ"ה בקנה סיידין פטור, וטעמא דבמנורה עיקר תשמישה במורכבת ופירוקה אינו בשביל תשמיש אלא לסיבה אחרת, אבל קנה של סיידין יש לו ב' תשמישים דבמקום נמוך אין ראוי קנה ארוך ובמקום גבוה אין ראוי קנה קצר והלכך כשמאריכו לפי שעה אף שתקעו חשיב כהעמיד כלי ע"ג כלי כדי להגיע למקום גבוה ולא נחית עלי' שם קנה ארוך, אבל מדברי הרמב"ן והריטב"א נראה דאורחא דמלתא נקט דקני מנורה תוקען וקנה סיידין כיון דצריך לפורקו תמיד אינו תוקעו בחוזק, אבל כל שתקעו חייב חטאת, וכן מוכח מהא דמטה של טרסיים דאע"ג דעומדת לפורקה מ"מ אם תקע חייב חטאת.
ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בהחוטין חשיב לעולם כתקע דאף את"ל דקנה של סיידין אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דוקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחשבן כשנים משתתפין בפעולה אחת אין התקעה מכרעתן לגשם אחד כל שפירוקן נחוץ לטיח של הנמוך, אבל תיקון צורה להגשם ונעשה ע"י זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואח"כ פוסקו, דהפסיקה הוא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם, וכש"כ אם גם בקנה של סיידין חייב כשתקע דהכא חייב אע"ג דפוסקו לאחר שעה, ואחרי שהדלקה הוא בנין הכיבוי הוא סותר.
והא דכתבו הט"ז והמ"א סי' שי"ג דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי שאין סתימת הכלי בנין אלא שימוש דכלי סתום לעולם אינו כלי, וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולשמש בו, ולכסותו שלא בשעת שימוש, והלכך אין הכיסוי והכלי כחד אלא שני גשמים משתתפים בשימוש, אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידן, ומטה של טרסיים, וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה.
וכן המתלמד השחזת סכין של שחיטה שהעמיד את הסכין לשחוט בו, אע"ג שבדעתו לפוגמו תיכף אחר שחיטה מ"מ חשיב בונה דבנין לשעה חשיב בונה. [א"ה, וע"ע במכתבים בסי' קנ"ו, לסי' שי"ג].
כתב הח"א כלל מ"ד סי"ט, דהעורך את השעון חייב חטאת משום תיקון מנא, ויליף לה מהא דאמרו עירובין ק"ג א' דמשלשל מלמטה וכורך מלמעלה יש בו חיוב חטאת, והנה התם בכריכה חשיב בונה משום שמניחו לעולם ואף אם הכריכה חשיבא כרפוי מ"מ כיון דמבטל לי' וכן דרך עשייתו חשיב מכה בפטיש או בונה, אבל הכא בעורך את השעון עשוי להתפרק וגם אין כאן חיבור פרקים כלל, אלא הכא ע"י עריכתו יוצר כח חדש בהמסובב שידחוק על האופנים שינועו כולם, והעמדתו על תכונה זו הוא בונה או מכה בפטיש.
י) שבת מ"ז ב' רשבג"א אם היה רפוי מותר, מבואר מכאן דבין תקע לרפוי איכא אמצעי דהיינו רפוי ואינו רפוי ר"ל מהודק אבל לא בחוזק גמור, דאי כל שלא תקע הוא בכלל רפוי הו"ל לתנא למתני דברי רשב"ג ברישא דרשב"ג מתיר, ואח"כ הו"ל לסיים אם תקע חייב חטאת, אלא ת"ק איירי בלא תקע בין מהודק בין רפוי ואתא רשב"ג למימר דברפוי מותר, אבל במהודק מודה רשב"ג דאסור, ובזה ניחא הא דאמרו לק' קכ"ב ב' דאין מחזירין גזירה שמא יתקע, וכן אמרו ביצה י"א ב' דהתירו סופן משום תחלתן ותיבה שבבתים לא יחזיר והכא מסקינן כרשב"ג דלא גזרינן שמא יתקע, אלא הכא ברפוי והתם במהודק וכן הוא בטור סי' שי"ג דיש כאן ג' חלוקות רפוי' מותר לכתחלה ואם תקע חייב חטאת ולהדקה אסור ואין בו חיוב, [ובזה ניחא כסא גלין לק' קל"ח א' לפרש"י, ומטה כדקרמנאי שם, ואף דרב קאמר לה ולמאי דאמר רב יהודה הא רו"ש דאמרי תרווייהו כו' משמע דרו"ש אסרי רפוי, מ"מ נראה דאנן דקיי"ל רפוי מותר מפרשינן דגם רו"ש מודים ברפוי אלא הני דכסא גלין ודקרמנאי בהדוק].
ובר"מ פכ"ב הכ"ה כתוב על מחובר גזירה שמא יתקע ובמ"מ הביא לשון ההלכות שהוא כלשון הר"מ ותמה עליו דבמחובר הא יש בנין ובהידוק חייב וכדאמר בגמ' קכ"ב ב', אבל הר"ן פי' דברי הרי"ף דקאי ארישא אבל לשון הר"מ אי אפשר לפרשו אם לא להגיהו ולמגרס גזירה שמא יתקע בסיפא בשל שדה [ועיקר הדין דתוקע חייב גם בכלים מבואר בר"מ פ"י הי"ג וכן התוקע עץ בעץ כו' ופכ"ו ה"ו בכירה שנשמטה אחת מירכותיה ושם הי"א במנורה, וזה מכריע להגיה כאן אלא שלשון הר"מ כאן בהכ"ו מפני שנראה כבונה עדיין לא מתישב דהו"ל למימר שמא יתקע] ומ"מ למדנו בדברי הר"מ בהכ"ו דהידוק אסור ורפוי מותר וכדברי הטור.
ובתו' מ"ח א' ד"ה הא, כתבו דבענין שהוא רגילות לתקוע אסור להחזיר אפי' רפוי גזירה שמא יתקע, וכ"כ בהג"א בסוגין, נראה דעתם דכל שלא תקע בכלל רפוי ומותר, והיה קשיא להו ההיא דדלת שדה תבה לק' קכ"ב ב' דגזרינן שמא יתקע וניחא להו דמטה של טרסיים דרך לשמש בה בלא תקיעה אבל דלת השדה דרגילות לתקוע אסור ובזה ניחא ההיא דחזרת תריסין דלא התירו בשל בית, וזה מוכח דאם היה דעתם לחלק בין רפוי למהודק אין להם ראי' מההיא דדלת השדה לאסור ברגילות לתקוע די"ל דהתם במהדק.
ובב"י סי' שי"ג כתב דמשמע מדברי הטור דאין מותר רפוי אלא באין דרכו להדק, וזה תמוה מאד דאדרבה הטור מתיר בכוס אפי' מהודק כיון שאין דרכו להדקו בחוזק שהוא תקוע, אבל רפוי לעולם מותר, וכן מלשון הר"מ אין הכרע שלשון הר"מ כלשון הגמ' ומש"כ מותר להחזירו ר"ל ואם היה רצונו לעשותו רפוי מותר להחזירו, וכן דברי הכלבו מתפרשין לקולא כדברי הטור דבאין דרך לתקוע מותר הידוק, או שדעתו לאסור רפוי ברגילות לתקוע.
והמחבר בסי' שי"ג ס"ו השמיט תנאי זה שיהא דרכה ברפוי', אפשר שחזר בו מרן, והרמ"א הביאו, ולמש"כ לעיל אין מקור לד"ז, ואפי' אם רגילות לתקוע אפשר להקל בדרבנן, כיון דלא הזכירוהו הר"מ והטור, וכל שעושה רפוי בלתי מהודק מותר, ואפי' מהודק במקום שאין רגילות לתקוע אפשר להקל כדעת הטור.
קל"ח ב' חד נמי אסור גזירה שמא יתקע, ופסקו כן הפוסקים וכ"ה בשו"ע סי' ש"ח סט"ז, ויש לעי' הלא קיי"ל דרפוי מותר, ואפשר דטלטול להחזיר הירך רפוי מותר כיון דעסיק להחזיר רפוי לא חיישינן שישכח את השבת ויתקע אבל כשמטלטל טלטול בעלמא חיישינן שמא ישכח את השבת ויעלה בדעתו לתקוע, וכן צ"ל בהא דאמרו לעיל מ"ו א' דבמנורה של חוליות אסור לטלטל ופסקוה בשו"ע סי' רע"ט ס"ז, ומיהו לדעת תו' דברגילות לתקוע לא שרינן רפוי י"ל דהני בדרכן לתקוע, אבל אם אין דרכן לתקוע י"ל דמותר לטלטלן, וכן לדעת הטור דאם אין דרך לתקוע מותר להדק ברפיון, נראה דמותר לטלטל.
ר"מ פ"י הי"ד המחזיר דלת של בור כו' נראה דאפי' רפוי חייב וכמו שלנו הסובבים על צירים ונוח ליטלם מ"מ כיון שכן דרך בנינם הו"ל בונה, וכן מבואר בתו' שבת מ"ו א' ד"ה דחוליות, שכתבו דלמ"ד רפוי מותר י"ל דההיא דביצה כ"ב דב"ה מתירין להחזיר מנורה של חוליות ברפוי, ואפ"ה ב"ש דסברי יש בנין בכלים אסרי, ולא תהא מחובר לדידן קיל מכלים לב"ש, מיהו עדיין אין ראי' שיש בזה חיוב אימא איסורא בעלמא, ומ"מ הדין אמת דלא מצינו שיהא חילוק במחובר בין הידוק לרפוי, והלא ע"כ חלוק מחובר מתלוש וכדאמר שבת קכ"ב ב' ובתקע גם בכלים חייב וע"כ במחובר חייב בלא תקע וא"כ ה"ה ברפוי כשדרך בנינו כך, וכ"כ הט"ז סי' שי"ג סק"ה, והמ"א סימן ש"ח ס"ק כ"ב.
ביצה כ"ב א' תוד"ה וב"ה, וי"ל דהתם מיירי בשבת כו', צ"ע דהא מאן דאסר ברפוי אסר אפי' ביו"ט וכדאמר שבת מ"ז ב' בי ר"ח הוה מטה גללניתא כו'.
ויש לעי' דהכא פריך בזוקפין את המנורה מאי קעביד, ובגמרא שבת מ"ו א' אמר דאסור הטלטול ולמש"כ לעיל טלטול חמור מרפוי, ואם זו קושית תו' שפיר מתישב תירוצם לחלק בין שבת ליו"ט דבשבת בלא"ה הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואינו מותר לטלטל אלא לצורך גופו ומקומו, אמנם קושיתם היא למסקנא ג"כ דאמרי ב"ה מחזירין וכמבואר קושיתם בשבת מ"ו א', ואפשר דלענין טלטול באמת יש חילוק בין שבת ליו"ט.
דף המחובר לכותל הבית בצירים וסובב על ציריו למותחו ולהורידו, ונשמט ציר אחד מן הכותל והיה הציר נכנס ויוצא בחור הכותל בקל, ולא היה אפשר לתוקעו בחוזק מפני שהחור כבר נתרחב, נראה שאין איסור לדחוק את הדף לכותל אף שבזה נדחף הציר לחורו, כיון שאין זה דרך בנינו ולא דמי לחזרת דלת על ציריה דהתם החזרה גמר בנינו, אבל הכא בנינו להיות תקוע הציר בכותל בחוזק, ותנועתו ברפוי אינו לא בנין ולא סתירה.