סימן מט
עריכהא) ביצה ב' ב' שבת דעלמא תשתרי, יש בזה ד' שיטות, שיטת ר"א דדוקא בהיה לו חולה מבעוד יום לא חשיבא הביצה מוקצה, ושיטת הרז"ה דכל ביצה לא חשיבא מוקצה אפי' בתרנגולת העומדת לגדל, דביצה דמיא לצואת קטן ומעינות הנובעין דלא חשיבא מוקצה אפי' לר"י כדאמר שבת קכ"א ב' וכמו שהאריכו בזה התו' שבת י"ט ב', ועומדת לגדל המוזכר בגמ' היינו שהביצה ג"כ עומדת לגדל אפרוחים, ותרנגולת העומדת לאכילה היינו שהביצה עומדת לאכילה, ושיטת הרמב"ן דכל דבר העומד לאכילה, ואכילתו מנועה ומעוכבת מחמת איסור מלאכה אם אירע שעבר המונע בלא מלאכת איסור שריא ולא חשיבא מוקצה, כגון בהמה שמתה בשבת, אי מוכן לאדם חשיב מוכן לכלבים, הויא שריא אפי' לר"י, והלכך ביצה שנולדה בשבת מתרנגולת העומדת לאכילה לית בה משום מוקצה, וכן נחלב לתוך הקדירה בשבת, והיינו נמי טעמא דשוחטין ביו"ט שאחר השבת אף למ"ד שבת וי"ט קדושה אחת, ונשחט בשבת דחשיב מוקצה כדאמר חולין י"ד, משום שנפקע האיסור ע"י מלאכת איסור, ונר שכבה דחשיב מוקצה משום דדחי' בידים, וסוכה שנפלה ונקצץ מן המחובר חשיב מוקצה שאינן מיוחדין מאתמול לתשמיש אדם, ושיטת הר"ן דדוקא ביצה וחלב לא חשיב מוקצה כשהתרנגולת והבהמה עומדין לאכילה וכסברת הרמב"ן, אבל התרנגולת עצמה כיון שנכנס שבת ואינה ראוי' אתקצאי לכולא יומא, ולפ"ז כ' דלמ"ד שבת ויו"ט קדושה אחת אין שוחטין ביו"ט שאחר השבת והא דאמר ו' ב' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים צ"ל דמיירי בראוין ליתנן חיים לפני כלבים.
ב) ביצה ל"ח ב' בית מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת, עי' במלחמות שכ' דאפי' כותל בריא שנפחת נוטל ממקום הפחת, והאריך בטעם הדבר דלא חשיבי פירות מוקצה כיון שראוין בלא פחיתה למאן דאיכא בפנים ואין הפחיתה מתקנת הפירות, והביאו דבריו הר"ן והמ"מ, ולכאורה קשה למה לן האי טעמא תיפוק לי' דנסתלק האיסור מאליו וכמו בהמה שמתה וכמש"כ סק"א, ואפשר דהכא חשיב כדחי' במאי דסתם, א"נ משום דלא ברירא לי' להרמב"ן האי סברא דנסתלק המוקצה מאליו וכמבואר במלחמות ביצה כ"א ב' בסוגיא דסופלי, ומיהו הר"ן דלא ס"ל סברת הרמב"ן בדבר שהיה בעולם ואתקצאי שפיר הוצרך הכא לסברת הרמב"ן, ויש לעי' מ"ש בית שנפחת מצואת קטן דלא חשיב מוקצה, וי"ל דהתם עבידי דאתא, א"נ דחשיב כדחי' בסתימתו.
ג) ספר המאור פ"ד דביצה ושוין בסוכת החג כו' שמעינן מינה דסוכה רעועה מהני בה תנאה ואפי' לר"י כו' ואינה מוקצית מ"א דאי נמי סתר לה כו', ע"כ אין כונת רבנו דכיון דליכא רק איסורא דרבנן לא חשיב מוקצה מ"א דא"כ אף בלא תנאי מותרת ובגמ' מוקמינן הא דתניא אין נוטלין עצים מן הסוכה כו' ור"ש מתיר, בסוכה רעועה שנפלה, ואפ"ה לר"י אסורה, ודוקא בשהתנה קאמר ר"י דהכל לפי תנאו, אלא כונת רבנו דדוקא ברעועה מהני תנאי, ויהיב טעמא דכיון דאין רק איסור דרבנן בסתירתה, [ומיהו צ"ע למה לן טעם זה תיפוק לי' דכיון דעבידי שתפול מהני תנאי משא"כ בבריאה] והיינו דסיים רבנו ואם היא רעועה ונופלת כו' היינו פלוגתייהו לר"י אסורה כו' ובמוקצה מ"א כה"ג כגון מותר השמן כו' אפי' בשבת קיי"ל כר"י, ור"ל מוקצה מ"א כה"ג דסוכה שנפלה דדמי למותר השמן קיי"ל גם בשבת כר"י, ואע"ג דכ' הרז"ה לקמן דבית מלא פירות שנפחת באוירא דלבני שרי אף לר"י משום דאיסור דרבנן בפחיתותו, ודמי לטבל שאם עבר ותקנו מתוקן, נראה דלא נאמר אלא בפירות שמוכנין ועומדין לאכילה אבל בדבר שאינו מוכן לא וכמש"כ סי' [מ"ז] ס"ק י"ח, ובזה נתישבו כל דברי המ"א סי' תקי"ח ס"ק י"ג, ודלא כהגאון רא"ז בגליון יד אפרים, מיהו מה שפי' המ"א דעת הרז"ה בבית שנפחת משום דאיכא תרתי מוקצה מחמת איסורא דרבנן ואין המוקצה מחמת עצמה, תמוה דהא הרז"ה מדמהו לטבל וכמו שהק' הגרא"ז שם בגליון, ובמש"כ כבר נתישבו דברי הרז"ה.
ד) מ"א סי' תקי"ח ס"ק י"ג מסיק דסוכה רעועה שנפלה אסורה אפי' להני פוסקים דפסקו כר"ש ביו"ט משום דבמוקצה מ"א קיי"ל כר"י אפי' בשבת וכמש"כ הרז"ה, ונראה דלמאי דקיי"ל סי' שי"ח דהשוחט לחולה שנחלה בשבת לא חשיב מוקצה דדוקא בנר קיי"ל כר"י דדחי' בידים אבל בשאר מוקצה מ"א קיי"ל כר"ש, וכמש"כ המ"א שם סק"ד, וזה דעת התו' שבת קנ"ז א' והרא"ש פ"ק דחולין, א"כ סוכה רעועה שנפלה נמי קיי"ל כר"ש, תדע שהרי ר' יוחנן פסק שבת מ"ה ב' כר"י בנר, ואילו בקורה שנשברה ביו"ט אמרינן שבת קנ"ז א' דר"י כר"ש ס"ל, וכן משמע פשטא דסוגיא בשבת שם דקאמר ומאי ניהו נר שהדליקו משמע דוקא נר, ופשוט דזה דעת הטור שכ' דלר"ש שרי, ואשמעינן דלהפוסקים ביו"ט כר"ש שרי, [וכ"ה בהג"א מא"ז ובשה"ג בשם ריא"ז ובמ"ב תמה עליהם ולמש"כ ניחא]
ה) טור ס"ס תקי"ח אבל אם היה בנוי בנין גמור אפי' ר"ש מודה שאסור כו', הוצרך לאסור אף לר"ש להני דפוסקים כר"ש ביו"ט ומוכח מכאן דלא חשיב מוקצה מ"א וכמש"כ סק"ד בטעם הדבר, מיהו יש לעי' הא בנחלה בשבת לא בעינן יושב ומצפה כיון שמוכן ועומד וא"כ ה"נ בהני פירות, וצ"ל דאינן מוכנין כמו הבהמה כיון שסתמן.
ו) מ"א סי' תקי"ח ס"ק י"ג כ' דלר"י לא מהני תנאי וכ"כ ב"י וכ' דהא דאמר ואם התנה הכל לפי תנאו לר"ש איירי ובבריאה, וזה תמוה דבריאה שאסורה לר"ש לא הוזכרה כלל בברייתא ולא שייך למתני עלה ואם התנה כו' איברא מרן הב"י לא ראה ס' המלחמות דשם באר הרמב"ן דעת הרי"ף שהשמיט דין תנאי בסוכה דעלמא, ובדבריו ז"ל נתבאר גם דעת הרמב"ם, וזה גם דעת התו' בביצה שם דבמוקצה מ"א לא מהני תנאי, ואפשר שזה גם דעת הרמב"ן אע"ג דבנר מהני תנאי י"ל דנר שאני וכמש"כ המ"א, וכמש"כ לעיל סי' מ"א ס"ק ט"ו, מיהו דעת רש"י דמהני תנאי בסוכה רעועה, וכ"ד הרז"ה וכ"ד התו' שבת מ"ד א', מיהו דוקא ברעועה אבל בבריאה לא מצינו מי שסובר בהדיא דמהני תנאי, רק ב"י דייק לי' מל' הר"ן ול' המ"א שהביא שהר"ן והתו' חולקים על הרז"ה צ"ע דבל' התו' מ"ד א' ד"ה שבנר ושם מ"ה א' ד"ה ואם מבואר כדעת הרז"ה דדוקא ברעועה מהני תנאי, וי"ג בל' המ"א והרמב"ן, וכונתו להרמב"ן שהביא הר"ן פרק כירה בנר, אבל אם נחלק בין נר לסוכה שנפלה אין הכרע מדברי הרמב"ן, ולכן נראה לדינא דלא מהני תנאי בבריאה, אבל ברעועה יש להקל דהא בלא"ה להני דפסקי כר"ש ביו"ט שרי אף בלא תנאי.
ז) ביצה ב' ב' ליפלגו בתרנגולת, הקשה הגרע"א לפי' הרז"ה דמוקצה דשרי בשבת שרי גם ביו"ט, וביצה אינה ראוי' בשבת לאכלה מבושלת, והלכך אסורה ביו"ט אף לגומעה חי', א"כ שפיר אצטריך לאשמעינן ביצה ואי אשמעינן תרנגולת הו"א דביצה כיון דשריא בשבת שריא ביו"ט, וי"ל דאי הוי משני הכי הוי פריך ליפלגו בביצה שנולדה מאתמול ועומדת לגדל אפרוחים, דהא דעת הרז"ה דכל שאינה עומדת לגדל אפרוחים אף בנולדה ביו"ט שריא, ומשנתנו בעומדת לגדל אפרוחים, וא"כ בנולדה מאתמול נמי.
ח) שבת ל"ה ב' תוד"ה והתניא, ואומר ר"י כו' אפי' לצורך גופו ומקומו, ולמאי דמוקים לה כר"נ ניחא דאסור אפי' לצורך מקומו, אע"ג דמודה ר"נ דדבר שמלאכתו לאיסור שרי לצורך מקומו וכמש"כ תו' לק' ל"ו א' ד"ה הא, דכיון דאורחי' לטלטולי' לצורך מקומו מקרי צורך תשמישין, ולגמע מים אסור לר"נ משום דלאו אורחי' בהכי, מ"מ השתא דאסור לגמע בו מים לתינוק לא עדיף שופר מחצוצרות ואסור לטלטלו אפי' לצורך מקומו, וכמש"כ תו' מ"ד א' ד"ה מטה, ולר"נ הוי שופר וחצוצרות כסכינא דאשכבתא דאסור אף לר"ש לצורך מקומו וכמש"כ תו' קכ"ג ב' ד"ה וסכינא, ובזה מבוארין דברי הגר"א יו"ד סי' רס"ו שכ' דהכא שהשופר בידו אי היה שרי לצורך מקומו היה מותר גם להצניעו, אבל השתא דמוקמינן כר"נ הוי מוקצה גמור ואסור להאריך בטלטולו אף כשהוא בידו, ואפשר דעת תו' דאין נכון לתקן שיתקע ברגע אחרונה ולטלטל בשבת וכמש"כ המ"א סי' רס"ו, ולכך פי' תו' דדייק מדקתני שאין מטלטלין, ומיהו השתא דקתני טעמא לפי שאין מטלטלין כו' שפיר מתפרש כפי' הגר"א דזה טעם שאסור מן הדין להצניע, ולכך ע"כ מוקי לה כר"נ, ונראה מדברי הגר"א דמחלק בין כלי שמלאכתו לאיסור לשאר מוקצה וכמש"כ שאר אחרונים ז"ל אבל אין מחלק בין נטל מתחלה בהיתר לנטל באיסור, שהרי נטל מבעוד יום נטל בהיתר וכן איזמל של מילה נטל בהיתר, ולפ"ז דבר שמלאכתו לאיסור אף אם נטלו באיסור מוליכו למקום שירצה דהרי צריך לפנות ידו והוי לצורך מקומו, ואף שאפשר בניעור, לא מצינו בכלי שמלאכתו לאיסור שיהא אסור לטלטל לצורך מקומו היכי דאפשר בניעור, ובמ"ב סי' ש"ח ס"ק י"ג הביא דעת הגר"א לאסור בזה ולא נראה כן מדברי הגר"א ביו"ד שם, ובהדיא מבואר שם דאי נקט דבר שמלאכתו לאיסור מבעו"י מותר לטלטלו לכל מקום, וע"כ הא דפליג בסי' רס"ו משום שהוא מוקצה גמור.
ט) ודברי הגר"א ביו"ד שם באיזמל של מילה צ"ע כונתו ז"ל אי כונתו משום דכל שנגמרו צרכי תשמישו חשיב מוקצה וכדעת הט"ז וכמו שציין לדברי הט"ז, וע"ז כתבנו לעיל סי' מ"ג סק"ז לישב דברי רבנו ירוחם בשם רמב"ן [ומדברי הגר"א משמע דמפרש דברי רי"ו אפי' בהניחו כבר לאיזמל מותר לטלטלו ולא כמ"א סי' של"א] אבל ל' הגר"א משמע דצורך מצוה לא חשיב צורך לבטל שם מוקצה אלא שנדחה מוקצה מפני המצוה וכבר כתבו כן תוספות סוכה מ"ב ב' ד"ה טלטול, אבל דברי תו' צע"ג דמקנים של מערכה שהביאו ראי' מוכח להיפוך שהרי בשבת קכ"ג ב' אמר דקדם התרת כלים נשנה ואף למאי דמסיק שאין צורך בהן היינו כמש"כ רשב"א בחי' דהוי כמאן דאסר מחמה לצל, או כמש"כ ריטב"א דהוי שלא לצורך כלל, אבל לכו"ע צורך מצוה לא חשיב מוקצה, ול' הגמ' טלטול בעלמא י"ל משום שקדם היתר כלים היה אסור וגם טלטול שלא לצורך כלל אסור שייך ל' איסור בטלטול אבל קושטא דמלתא דאף איסור דרבנן ליכא בהאי טלטול, ועי' סי' תרנ"ה במ"א בשם הרשב"א דלולב שנתלש ביו"ט אסור ולא שרינן מוקצה משום מצוה, ועוד קשה הא דתנן מקבלת אשה מיד כו' ומחזירתו למים, ואיך מותר לטלטלו, הא מוקצה הוא, ובסי' תקצ"ו כ' הט"ז דמותר לטלטל השופר כל היום, וכן נוהגין לטלטל הלולב כל היום, [ואף דגירסת הגר"א בתוספתא ספ"ב דסוכה יו"ט הראשון שחל להיות בשבת, לענין איסור טלטול אין חילוק בין שבת ליו"ט, אלא ר' יוסי לענין אם הוציאו בשבת אח"כ חייב קאמר וכן פי' בקה"ע בירו' ספ"ג, וכל זמן שבידו אם הוציאו פטור, וזה דלא כש"ס דידן דכיון שיצא בו מחייב ר"י], ואפשר לפרש דהא דאמר אסור לטלטלו היינו אסור להשתמש בו, דלמצוה לא חזי עוד, ולשאר תשמיש אסור, והיינו דאמר בירו' זאת אומרת אסור בהנאה, וצ"ע.
י) כתב במ"ב סי' רס"ו סעי' י"ב בבה"ל ד"ה יכול, בשם דה"ח דמותר לטלטל הכיס שעליו בשבת דהיא לא נעשית בסיס למעות כיון שהניחה בשכחה ומותר לטלטלה לצורך מקומה לכן אם היה בידו יכול להוליכה לתיבה עכ"ל, ואינו מובן דאע"ג דשכח הכיס עליו הוי הכיס בסיס שהרי המעות בכיס מדעתו ורצונו אלא הכיס עליו בשכחה, ולא יתכנו דבריהם אלא בדרכו להריק הכיס לתוך התיבה ונשתיירו המעות בכיס בשכחה, ובזה אי הכיס על הארץ וא"צ לכיס לגופה ומקומו, אסור לטלטל, אבל אם צריך למקום הכיס ס"ל להדה"ח דמותר לנער כיון דהכיס מותר לצורך מקומו, ואם לא ניחא לי' להניח המעות כאן מוליכו למקום אחר כדין היכי דאי אפשר לנער במקומו דמוליכו למקום אחר, ואע"ג דבהאי הולכה ליכא כלל דבר המותר דהא כיס נמי מוקצה מ"מ כיון שהותר טלטול הכיס כ"ז שהוא בידו, חשיב כדבר המותר, ועפ"ז דן דבשכח כיס עליו אע"ג דאפשר לו להניחו במקום שהוא מ"מ מותר להוליך למקום אחר כיון שאין הכיס בסיס ומותר לנער במקומו ואם אין משתמר במקומו מוליכו למקום אחר, מיהו גם זה צ"ע דלא הותר ניעור אלא לצורך דבר המותר, אבל הכא א"צ לכיס כלל, אלא לתיקון המעות, ובזה לא הותר ניעור ולא הולכה למקום אחר וכמש"כ תו' שבת מ"ד א', וכיון דמעות שבידו אסור דמעות שבידו אסור לטלטלן גם בזה אסור דלא עדיף כיס שבידו מכר שבידו ועליה מעות וא"צ לכר כלל שאין מוליך הכר בשביל המעות להצניען, ועי' לעיל סי' מ"ז ס"ק כ"ג.
יא) עירובין ל"ה א' תוד"ה בעי, ואינו נראה דכי נמי סבר ר"א כר"נ שרי דטלטול סכין אינו אלא מדרבנן, והרע"ב פי' דמודה רבי בב' שבותים, והקשו אחרונים ז"ל דהא לעיל ל"ב ב' בנתנו באילן למטה מי' נמי איכא ב' שבותים משתמש באילן והוצאה מכרמלית לרה"ר, ובתשובת רע"א סי' קנ"ט כ' בשם אה"ע דהתם אין השבותין בב"א דכי עקר העירוב מהאילן עדיין אין כאן הוצאה כל זמן שידו פשוטה בכרמלית, עד שיביא ידו לאויר רה"ר, והרש"א בהגהותיו לתשובת רע"א, חלק על האה"ע דהא בסכין לחתוך החבל נמי אין איסור מוקצה בשעת חתיכה, וכמש"כ מ"א דמוקצה כ"ז שבידו מטלטלו לכל מקום, ואפי' לדעת אחרונים ז"ל שהבאנו סק"ח שלא נאמר אלא בכלי שמלאכתו לאיסור, כלי שמלאכתו להיתר לר"נ לא עדיף מכלי שמלאכתו לאיסור לדידן, והר"צ שם כ' בשם ת"ש לישב דתשמיש שאני דחשיב כטלטול חדש, וכונתו לדברי הרשב"א שבת כ"ט א' דשימוש במוקצה אסור אף שאינו מזיזו ממקומו, אבל גמ' ערוכה שבת קמ"ו א' דלר"נ אי נטלו לצורך תשמישו משמש בו אף באין דרך תשמישו ולכך כשנוטל הסייף לחתוך הגרוגרות מותר לשבור בה את החבית עיי"ש ודברי הרש"א כנים, אבל קשה דלמה אינו יכול ליטול עירובו הלא כשנוטל סכין ליתן פת לתינוק או לצורך מקומו דשרי אף לר"נ לרבא שבת קכ"ד א' יכול לחתוך בו החבל, ולכן נראה דבאמת לר"נ אסור לשמש בו מלתא אחריתא והתם בסייף לחתוך הגרוגרות כששובר החבית הוא נחשב כשימוש חתיכת הגרוגרות, וכן מסתבר דלא שייך שהתיר להקדים ליטלו בשביל שימוש היתר אחר כן, כיון דבשעה שנוטלו עדיין אין צורך בו, דאל"כ ישמש בו כל היום שלא לצורך תשמישו, בשביל שישמש בו היתר באחרונה, וכן משמע קכ"ד ב' דאמר לר"נ אין מסיקין בכלים, ומשמע דאפי' הכלי בידו אין משליכו לתנור הבוער, משום דהסקה חשיב תשמיש, ומיהו נראה דדוקא לר"נ אסור לשמש בו שלא לצורך או אפי' להשהותו בידו שלא לצורך, אבל היכי דמותר לשהותו מותר לשמש בו ולא מקרי תשמיש טלטול חדש, שהרי אמר מ"ג א' קורה שנשברה סומכין אותה בספסל בצריך למקומו למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ומסתבר דתשמיש בדבר הניטל לדבר שאינו ניטל נמי אסור ומ"מ כל שהוא בידו מותר, דלא חל על זה שם טלטול, כיון דעקירתו היה לצורך מקומו כל מקום שמניחו מקומו, וזהו טעם שניטל למקומו מטלטלו לכל מקום, לדעת הגר"א ושאר אחרונים וכמש"כ סק"ח.
יב) סוכה מ"ב ב' תוד"ה טלטול, ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא, צ"ע הא אמרינן לעיל מקבלת אשה מיד בנה כו' ובגמ' שם פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא כו', ומיהו הכא בקבלת זר והולכתו אפסל והוי לי' מוקצה ממש, ואפי' למאן דמכשיר זבחים ט"ו א' בהולכה, י"ל דהתם הוי טלטול שלא לצורך כלל דאסור בכלי שמלאכתו להיתר כדאיתא שו"ע סי' ש"ח ס"ד, וה"נ הולכת זר הוי שלא לצורך כלל, והא דמוקי עירובין ל"ה א' כר"נ ולפרש"י דחתיכת החבל שבות וכמש"כ לעיל ס"ק י"א, ולא אסרינן גם לרבנן משום טלטול הסכין שלא לצורך שהרי מטלטלו למעבד איסורא, דמ"מ כיון ששימש בו לא חשיב שלא לצורך וכעין שכתבו תו' ביצה י"ב ב' ד"ה הכא, אבל הכא הולכת זר צריך להחזיר ויוליך כהן.
יג) סוכה י' ב' תוד"ה עד, דמ"מ חייב למיכל בה מחמת מה שיהי', מבואר שאין חילוק בין מוקצה ביה"ש מחמת מצוה או מחמת איסור, שהרי אתרוג ביה"ש של שביעי אסור מחמת מוקצה למצותו דלכולי יומא אתקצאי ועדיין ספק יום שביעי, מ"מ לא אתקצאי לכולי יומא, כיון דאין הקצאתו אלא מחמת יום העבר, אלא דבסוכה כיון דיתיב בה ביה"ש חשיב כהוקצה השתא למצוה הזאת, ואפי' הוא שמיני באמת מ"מ נצרך לו סוכה לקיים מצות חכמים ואף שהישיבה מספק ההקצאה ודאית, ואפשר שאין הסברא כן באמת אלא כיון דיתיב בה מחזי כהקצאה ודאית, ומיהו אין איסור יום שמיני משום מוקצה של נוי סוכה, אלא משום איסור מוקצה של יו"ט, כיון דאין מצות סוכה בשמיני ולא הוקצה אלא מחמת ספק שאינו שמיני, ולא שייך אתקצאי לכולי יומא.
ובהא דכתבו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, יש לעי' אי ההיתר מתחיל לאחר שכבר הוא ראוי, או ההיתר הוא למפרע, ונ"מ להדס ביה"ש אי מותר לטלטלו, דאי ההיתר נעשה אח"כ עכשו שאינו ראוי להריח בו, אסור לטלטלו, אבל אי ההיתר למפרע מטלטלו ממ"נ אי שביעי הוא הרי הוא חול ואי שמיני הוא ראוי להריח בו, ואע"ג שאינו ראוי להריח מספק, ואין עכשו בהדס שום תשמיש מ"מ כיון שבעצם הוא ראוי אלא שפורש בטעות אין כאן מוקצה, וכן מסתבר.
ונראה דה"ה בסבור ביה"ש שהוא איסור ואח"כ נתגלה שהוא טעות אין כאן מוקצה. [א"ה, עי' שו"ע סי' ש"י ס"ד].
יש לעי' בהא דפריך מ"ש סוכה מאתרוג ובעי למיסר אתרוג בשמיני וכן ללוי דאסר באמת בשמיני, הלא אתרוג מותר להריח כדאיתא סי' תרנ"ג וא"כ לא הוי מוקצה ביה"ש, ומשמע דלא מהני מוכן לריח להכנת אכילה.
יד) ביצה ל' ב' תוד"ה עד, וי"ל דה"ט משום הכנה כו', יש לעי' כיון דאינו אסור אלא משום מוקצה וכמש"כ סקי"ג, א"כ קמח וכל שאינן נאכלין חיין ועצים דהוו מוקצה בשבת יהא אסור ביו"ט שאחר השבת, ואפשר דהכא דביה"ש דט' היה אסור מחמת מצוה מספק ואזיל לי' איסורו בשחשכה שהוא כבר יו"ט, ומיהו אי הוי שרי ביו"ט היה יו"ט מכין לעצמו, אבל כיון דלא בא ראויות שלו ביו"ט מחמת איסור מוקצה אשתכח דהא דאזיל לי' ביו"ט איסור מוקצה של מצוה הוכן בזה לשבת ולא ליו"ט, ובסוכה שם כתבו דלא שייך בזה הכנה, וכאן כתבו לפרש טעם הנוהגין איסור אבל משמע דאין מוחין בנוהגין היתר.
טו) יש לעי' בדין מצה שרוי' באחרון ש"פ שחל להיות בשבת, להנוהגין בה איסור בכל ימי החג ומקילין באחרון ש"פ, ונראה דאין לאסור משום מוקצה אע"ג דביה"ש נוהגין בה איסור, כיון דאין האיסור אלא מחמת יום שעבר וכמש"כ תו' סוכה י' ב' ד"ה עד, בלגין טבו"י, דאע"ג דביה"ש אסור משום טבל כיון דאינו אלא משום ספק יום העבר לא חשיב מוקצה [וצ"ע ראיתם מעירובין דהא טבל אם עבר ותיקנו מתוקן עי' תו' שבת מ"ג א' ד"ה טבל] אבל משום הכנה יש מקום לאסור דה"נ אזיל לי' איסור חמץ במיפוק יומא טבא, אבל למש"כ סק"ב לא דמי לסוכה בשבת שאחר יו"ט, ולא שייך כאן הכנה, אמנם הבישול ביו"ט אסור דהא קמהפך במוקצה, ומיהו י"ל כיון דבשבת לא יהי' מוקצה, וביו"ט מותר לעשות לצורך אוכל נפש דשבת אשתכח דקמטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ומותר וכמש"כ תו' ביצה ח' א' ד"ה אמר, אבל אי אפשר לומר כן דהא בהדיא אמר שם ד' א', דלא אמר ר' יוחנן אלא לגומעה כו' אלמא כיון דביו"ט אסור לטלטלה לצורך אוכל נפש דבישולה, אסורה לטלטל גם בשביל אוכל נפש דשבת, ועוד יש כאן איסור בישול דכיון דאסורה ביו"ט אין כאן הואיל, וראב"א דאמר ביצה שם משום איסור טלטול ע"כ כר"ח ס"ל דאמר צרכי שבת נעשין ביו"ט, והרבה פוסקים מחמירין בזה עי' במ"ב בבה"ל סי' תקכ"ז, ואפשר דכיון דמה"ת מותר ביו"ט גופי' והוא צריך עדיין לאכול מותר מה"ת אף שאין דעתו לאכלו, ויהי ראב"א שם אפי' כרבה, ומ"מ יש לאסור בנידון דידן כמו שאסר ראב"א בביצה.
טז) אמנם כל זה אי מחזיקין מנהגן לאיסור מן הדין וצריכין להתנהג כאילו אסור לכל, אבל אם הוא כדברים המותרים והחמירו, א"כ הוי רק כנדור וכיון שראוי להנוהגין היתר אין כאן לא משום מוקצה [וכמש"נ לעיל סי' מ"ג סק"ך] ולא משום מלאכת יו"ט, ונראה דכיון דנוהגין היתר באחרון ש"פ אף בשבת ראי' הוא שאין מחזיקין זה לאיסור אלא כנדור, ואין לבטל מנהגן.
יז) הקשה המלחמות פ"ב דביצה למ"ד שבת וי"ט קדושה אחת הן איך שוחטין ביו"ט הא הוי מוקצה מחמת איסור מאתמול, ומזה הוכיח דבדבר המוכן ומעוכב מחמת איסור אי אזיל איסורו בלא חילול שבת מותר, ונראה דזהו גם טעם היתר אפיה ביו"ט אחר השבת אע"ג דקמח מוקצה מאתמול וכן בישול בדבר שאין ראוי לכוס וכן עצים, ולדעת החולקים נראה דלא שייך קדושה אחת בדבר שאיסור מוקצה מחמת איסור מלאכה, כיון דאין קדושה אחת באיסור מלאכה זו.
סליק קונטרס המוקצה