סימן יא
עריכהא) יו"ד סי' ר"פ ס"א בהגה, וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק, עי' בהגר"א דאע"ג דבמס' סופרים ספ"ב נחלקו בזה ר"מ ורבנן, ורבנן ס"ל דאין כותבין על המטלית מ"מ קיי"ל כר"מ משום דאמר שם בסיפא ס"ת שנקרע מטלה עליו מטלת מבחוץ, וסתמא כר"מ, וצ"ל דהא דנחלקו ברישא אין דובקין בדבק ואין כותבין ע"ג מטלית תרי מילי נינהו משום חד טעמא דר"מ סבר {א"ה, כמדומה דצ"ל דרבנן סברי} דאין הדבק עושה אותו כקלף אחד ממש אלא דחשיב חיבור וקיי"ל דלא מהני חיבור בס"ת אלא בנתפר בגידין אבל לא בגרדין אע"ג דגרדין ג"כ חיבור בעלמא, וה"נ דבק היינו גרדין והלכך לא חשיב חיבור, ורבנן סברי {א"ה, כמדומה דצ"ל ור"מ סבר} דדבק הוי ממש קלף אחד ואין כאן פסול גרדין, ומדברי הרא"ש נראה דחד מלתא היא שמדבק בדבק וכותב ע"ג מטלת שדבק ובזה נחלקו אבל לדבק הקרע לכו"ע מותר ולפ"ז קיי"ל כרבנן שאין כותבין על המטלת, אבל אין טעם לחלק בזה, דע"כ אי אפשר ללמוד בסברא חיבור דבק מתפירת גידין דודאי דבק הוי מין אחר ואם דבק את היריעות בדבק הוי כתפרן במשי ובשאר מינין ופסול, וע"כ כשמכשרינן לדבק את הקרע הוא משום דלא חשיב כתפור אלא הוא קלף אחד ממש שכל קיום קלף הוא דבק המתחבר זה לזה בטבעו ומ"ל דבק בידי שמים מ"ל בידי אדם, וא"כ הדין נותן דלמ"ד מדבקין את הקרע ה"ה כותבין ע"ג המטלת וכבר הכריע המנהג את ההלכה.
שם ש"ך סק"ו כ' דבשעת הדחק סומכין על הרא"ש לדבק אף במקום שאין תופרין ובאמת אין כאן מקום לחלק בין ב' שיטין לג' דדבק הוי כגרדין וע"כ דדבק חשיב חד קלף וא"כ אף בג' ידבק והר"מ אסר את עיקר הדבק משום שאינו מתקיים אבל לא חלק על סברת הרא"ש דאי דבק מועיל אף בג' שיטין ידבק, ועוד כיון שנהגו לכתוב על המטלת וכל מטלת הוי קרע גדול שהרי הוא קרע בכל היקפו [ודין קרע הבא בשלש שיטין לאו חסרון ג' שיטין מעכבו מלתפור אלא גודל הקרע מגנהו וג' שיטין שיעורא הוא תדע שהרי מבעיא לי' בגמ' מנחות ל"א ב' בין שיטה לשיטה מהו ור"ל אם רשאי לתפור קרע גדול בשיעור ג' שיטין וע"כ לא מבעיא לי' אלא משום שהקרע הוא שלא במקום הכתב ולא מגניא כל כך, אבל מה שלא בא הקרע בג' שיטין לאו מעליותא היא כיון דאית בו שיעורא דג' שיטין] ואף אם נדחוק לומר שאין המנהג לכתוב על המטלת אלא במטלת קטנה שאין בכל היקפה שיעור ג' שיטין, אכתי כנגדו בתפירה פסול שהרי אמרו בירו' פ"ק דמגילה דדף אחד בב' עורות פסול בין בספרים בין בתפילין ומזוזות וטלאי הוי כדף אחד בב' עורות וע"כ דבק עדיף דחשיב כחד קלף, אלמא דאפי' במקום שאין תופרין מדבקין.
ולפי דרכנו למדנו דדף אחד בב' עורות מדובק בדבק שפיר דמי אבל תפור בין בגידין בין בגרדין פסול ואע"ג דבעלמא גם תפירה חיבור כגון לענין טומאה וכמש"כ הר"מ פי"ב מה' ט"צ הי"ב מ"מ הכא כבר גלתה תורה דלא בחיבור תליא שהרי תפר במשי פסול [אף בחיבר ב' יריעות של ג' ג' דפין ולא אמרינן נהי דאין כאן הכשר תפירה מ"מ ליתכשר מדין חיבור ויהא כיריעה אחת בת ו' דפין, אלא שאין זה תמונת הס"ת שאמרה תורה, ואם דבקן בדבק הדין נותן דכשר מדין יריעה בת ו' דפין, ואם דבק ב' יריעות של ה' ה' דפין פסול דחשיב כיריעה בת י' דפין] והלכך חיבור היריעות בתפירה שאמרתן תורה הוי כמצותה אבל חיבור דף אחד של ב' עורות בתפירה לא הוי כמצותה ופסול.
במ"ב סי' ל"ב בבה"ל ד"ה מעור אחד, הביא דברי האו"ז והריטב"א מגילה ח' ב' דמזוזה בב' עורות ותפרן בגידין כשר, ונראה דאיירי בכתבן בב' דפין ותפרן דאי ב' עורות בדף אחד הא מסקינן בירו' דפסול אף בספרים, [ומיהו באו"ז כתב דאפי' דף אחד בב' עורות מותר לתפור ומפרש הא דירו' בלא דבקן אבל קשה להבין זה וכמש"כ לק' סק"ז] ואע"ג דבירו' שם אמר דגם בב' דפין בב' עורות פסול בתפילין ומזוזות אפשר דמפרשים דירו' מוכיח מכאן דבאמת כשר גם בתפילין ומזוזות דבירו' לא מסיק עלה תירוץ ואפשר לפרש דה"ק אם איתא דפסול בתפלין ומזוזות מ"ט לא תני לה, א"נ כיון דבגמ' דילן לא פריך לה ס"ל שהוא כשר, אבל דף אחד בב' עורות דאמר בירו' דפסול אף בכל הספרים לא מצינו דפליגי עלה בגמ' דידן.
ולפ"ז יש מקום לומר דהא דכ' הר"מ ופסקוהו ביו"ד סי' רפ"ח דכתבן בב' עורות אע"פ שתפרן פסולה היינו בדף אחד אבל בב' דפין כשר, אבל סתימת הדברים משמע דאף בב' דפין ולפ"ז ס"ל להר"מ כהירו' דלא נאמר תפירת יריעות אלא בספרים ולא בתפילין ומזוזות, אלא דקשה לפ"ז למה הכשיר הר"מ בב' דפין בעור אחד ובירו' שם משמע דפסול וכבר הניחו הגר"א ז"ל בסק"ז בקושיא.
נראה לדעת האו"ז וריטב"א כותבין בב' דפין ואח"כ תופרין וכשר כמו בס"ת דכיון דאמרינן דלענין נתפרין בגידין שוין תפילין ומזוזות וס"ת, ופי' ריטב"א לענין נכתבין בב' עורות, דינן כס"ת לגמרי [תדע דאם איתא דחיבור לאחר כתיבה לא מהני א"כ ע"כ אינו בכלל הלכת ס"ת לחבר יריעות מנ"ל דמהני תפירה קדם כתיבה ודוקא בגידין ולא בגרדין וכ"ה בהדיא בתו' ל"ב א' ד"ה דלמא ובאו"ז] ולדעת הר"מ אפי' תפרן ואח"כ כתב פסול דכיון דאינן בכלל ההלכה לתופרן בגידין אין תפירה בכאן חיבור, תדע דאם איתא דבחיבור ע"י תפירה קדם כתיבה כשר א"כ תפרן בגרדין נמי ליתכשר דלענין חיבור אין חילוק בין גידין לגרדין, אלא ודאי דאף קדם כתיבה לא מהני חיבור לא בגידין ולא בגרדין.
ד) וחיבור דבק דמהני לכו"ע למש"כ סק"ב, נראה דבמקום דלא מהני תפירה לא מהני דבק לאחר כתיבה, דכיון דבשעת כתיבה אין כאן הכשר כשדבקן קרינן בו תעשה ולמ"ה, והלכך לפי מנהגנו לכתוב על המטלת אם כתב קדם שדבקה ואח"כ דבקה פסול ואפי' אם נפלה אינו חוזר ומדבקה וכ"כ הגרע"א ביו"ד סי' ר"פ בגליון ש"ך סק"ז, מיהו במקום שתופרין כגון ב' דפין בב' עורות אפשר דכותבין ואח"כ מדבקין, וכשר כמו בתפירת גידין.
והא דכתבו תו' סוטה י"ח א' דבגט לא מהני דיבוק ב' עורות נראה דגט שאני מס"ת תפילין ומזוזות דמהני דבק, דבספרים תו"מ לא דרשו חכמים שיהא אחד אלא שאין תופרין דף אחד בב' עורות שאין התפירה ענין נאה זולת מה שאמרה ההלכה שהרי אין חילוק בין גידין לגרדין ומ"מ גרדין פסולין, תדע שהרי תופרין ב' דפין בב' עורות אע"ג שאין זה ספר אחד, והלכך מהני דבק אף במקום שאין תופרין, אבל בגט דדרשו ס' אחד ולא מהני תפירה ה"ה דלא מהני דבק כמו דלא קרינן לי' אחד בשופר כמש"כ תו' שם, ומיהו אין זה מוכרח וי"ל אדרבה דבגט מהני תפירה אף דף אחד בב' עורות דתפירה מחשיב ספר אחד ושאני סת"מ דבעינן קלף דוקא וגידין דוקא, וזהו ספיקו של או"ז בגט אע"ג דהכשיר חיבור ב' עורות בתו"מ. ומיהו באו"ז כ' דילפינן ס' אחד בתפילין ומזוזה מגט ומגלת סוטה ולפ"ז קשה למה הקיל בתו"מ וצ"ע. וזה גם דעת הרמ"א באה"ע סי' ק"ל דכתב דבגט הוי ספק אע"ג דביו"ד סי' רפ"ח סתם בשו"ע כהר"מ דלא מהני תפירה במזוזה.
ובתו' מנחות ל"ב א' ד"ה דלמא, כתבו דמותר לתפור ב' עורות והא דאמר בירו' דתו"מ אינן נכתבין אלא על עור אחד היינו בשלא תפרן וכ"ה באו"ז הגדול וקשה לעמוד על הדברים דאי בשלא תפרן איך כשר בספרים. [שו"ר שכבר תמה בזה (הש"ך) [השיירי קרבן], ומה שתמה גם על מנהגנו לכתוב על המטלת כבר נתישב לעיל].
ה) יו"ד סי' ר"פ בתוך שני שיטות יתפור בתוך ג' ל"י, בפרש"י כתב שנקרע הגליון ונכנס הקרע בכתב וכ"ה ל' הטור, ונראה דה"ה בנקרע באמצע בג' ל"י אע"ג דראשו וסופו קיים. וראי' מדבעיא לי' בנקרע בין השיטין, וזה דלא כש"ך סק"א.
שם ט"ז סק"א כתב דמותר לקרות בלא תפירה אלא דמותר לתפור, ותמוה דהא אמר בגידין ולא בגרדין ואמאי לא יהא אלא כמי שלא תפר כלל, וכן הר"מ אסר לדבק אלמא דחייב לתפור, וכ"ה בהדיא בגמ' לפי' ב"י בדעת הר"מ דהא דמבעיא לי' בין דף לדף היינו אי צריך לתפור, אלא י"ל דמ"מ מותר לקרות קדם שתפר אלא דמצוה לתפור, אבל ל"מ כן אלא כל זמן שלא תפר פסולה כמש"כ בנה"כ וכ"ה בל' הרא"ש בשם מהר"מ שכתב ולא משכח תלמודא תקנתא אחריתא כו' ובתשובת הרא"ש שהביא ב"י בב"ה כתב קרע של ס"ת אינו פוסל בגליון אלא שיגיע תוך שיטות הכתב אלמא דבשיטות הכתב פוסל, מיהו נראה דאין הפסול משום שלא נקרא כתב שאין אות שבצד זה מתקשר עם אות שבצד השני כיון שהקרע מפסיק דא"כ לא היה מועיל תפר דלא נאמר תפירה אלא בחיבור יריעות ולא בחיבור דף אחד וכש"כ דלא נאמר תפירה לחבר האותיות של תיבה אחת, אלא צ"ל דכל שמעורה לא נתבטל הכתב וכדאמר נמי גיטין כ' ב' ל"צ דמעורה אלא מ"מ הקרע מגנה את הספר ופסול משום חסרון שלמותו כמו שפסול תפרו בגרדין אע"ג דחשיב חיבור לענין שיהא חשיב כתב, והנה לא נתפרש כמה שיעור קרע שצריך לתופרו וא"א לומר כל שהו שהרי נקב שיש בו חסרון נמי אינו פוסל בין אות לאות ואפשר דהא דאמר בגמ' קרע הבא בב' שיטין דוקא הוא ואם אינו בא בב' שיטין א"צ לתפור כדין נקב.
הש"ך בנה"כ הסכים דבחדתא אפי' יתר משלש שיטין יתפור וכן הסכימו אחרונים ויש לעי' בשיעורא אי בעינן רובו קיים וכדאשכחן בטלית שהתחיל לקורעה חולין קכ"ד או סגי בשיור כ"ש, ומיהו אי נבדל כולו ודאי לא מהני תפירה דבטל הכתב והו"ל תעשה ולמ"ה ואף אם נקרע בין תיבה לתיבה אע"ג דמחברין יריעות התם כן ההלכה אבל דף אחד אינו נתפר, וכל שבטל הכתב לא מהני אף דבק כמש"כ לעיל סק"ד.
הא דמבעיא לי' בין דף לדף היינו דוקא כשלא נשארו ג' דפין בכל צד אבל אם נשארו ג' דפין בכל צד אפי' נבדל לגמרי יתפור.
ו) מנחות ל"א ב' הא דאפיצן כו', רש"י פי' אפיצן הוי שחור כעתיקא ולא יתפור בשלש אפי' בחדתא ומשמע דעתיקא לא יתפור אפי' לא אפיץ וקשה הא דאמר ולא עתיקתא עתיקתא ממש ולא חדתא ממש, דבאמת הוי ממש אלא דאפיצן כעתיקתא, ובטור כתב דאפיץ יתפור וכ"כ הנ"י ופי' משום שהוא חזק, וכן פי' הר"מ אלא דמפרש דלא אפיץ היינו שכבר אינו ניכר מפני יושנו.
והנה עיבוד שלנו דחשיב כאפיץ לענין חוזק ואינו שחור דינו כחדתא לכל הפירושים ותופרין אפי' ביתר מג' אלא בעתיקתא הדין נותן דאין תופרין לפרש"י ולפי' הר"מ אלא שאין אנו בקיאין בשיעורא דעתיקתא ואם הקלף כבר רפה ראוי להחמיר. מיהו לדבק מטלת מותר ואפי' ביתר מג', ועי' ש"ך סק"ג.
ש"ך סק"ד הביא דעת הטור שפסק האיבעי לחומרא והר"מ פסק לקולא. וטעם הר"מ כ' ב"י בתירוץ א' דס"ל דהא דאין תופרין בשלש אינו אלא מדרבנן, ור"ל דמן הדין מהני תפירה אפי' בשלש, אבל בלא תפירה נראה דאין לו קדושת ס"ת מן הדין.
ש"ך סק"ז כתב דאין כותבין אות אחת על היריעה והטלאי, ולמדה מנקרע באמצע האות דלא מהני טלאי, וי"ל שא"ה דהוי תעשה ולמ"ה אבל אם טלה על הקרע ואח"כ כתב אם הוי הקרע כנקב שהדיו עובר עליו כשר, ואי אין הדיו עובר עליו פסול משום נקב דנקב שאינו מפולש נמי פוסל, וה"נ בטלה על נקב שיש בו חסרון וכתב אות אחת מקצתו על היריעה ומקצתו על הטלאי אי הוי כנקב שאין הדיו עובר עליו פסול ומשום שקשה להכריע ראוי להחמיר.
ז) מעשה שנקלף מקצת הקלף בפרשה של תפילין והכתב היה קיים על הקליפה שנקלפה, וראוי לדון אם מותר לדבק בדבק את הנקלף, בזמן שהאותיות שלמות והקילוף הוא בין אות לאות.
ונראה דזהו דין נקרע בין אות לאות דלא גרע נקלף מנקרע מעבר לעבר, והנה דין נקרע בתפילין ומזוזות כדין קרע של ס"ת כדתנן מגלה ח' ב' אין בין ספרים כו' ובירו' שם פריך הרבה ולא פריך מקרע וכ"ה בהדיא בריטב"א שם דתו"מ תופר קרע שלהן, והיכי דמותר לתפור אחר הכתיבה מותר לדבק אחר הכתיבה וכמש"כ לעיל סק"ה דע"י קריעה לא נתבטל הכתב, ומה"ט אין כאן פסול משום שלא כסדרן, ואפי' אם הקרע של כל סביבות הקילוף מחזיק יותר משיעור ב' שיטין יכול לדבק משום דעיבוד שלנו חזק כאפיץ וכמש"כ לעיל וא"כ אפי' יותר מג' יתפור, ועוד דמדבקין אפי' בישן יותר מג', מיהו לא נתבאר בהדיא אם הקרע מתעגל כל סביבות האות או התיבה אי חשיב חיבור, ואשכחן כלים פכ"ח מ"ז דלא חשיב חיבור עד שיהא תפור מב' רוחות זכנ"ז, ומהא דאמר גיטין כ' ב' ל"צ דמעורה משמע דסגי בחיבור מצד אחד וכן מבואר בב"י בשם המרדכי דמפרש בין שיטה לשיטה היינו שנקרע בין דף לדף ונכנס בין שיטה לשיטה, ולא מבעיא לי' אלא אם הקרע מגנהו אבל הכתב לא בטל אע"ג שאין כאן חיבור מב' רוחות, וא"כ הדין נותן דאפי' הקרע בא בג' רוחות טולה עליו מטלית ודין נקלף כדין נקרע ומדבקו וכשר כל שלא נכנס הקרע בגוף האות.
ודוקא בנכתב על הקלף כמנהגנו אבל נכתב על הגויל אין לו תקנה דהנקלף הוא קלף ואינו נכתב במקום שיער ועוד דהו"ל מקצתו גויל ומקצתו קלף, עי' בדברי הגרע"א סי' רע"ט ס"ד.
ח) במ"ב סי' ל"ב ס"ק קצ"ב כתב דאם דבק השי"ן פסול והוא מתשובת הגרע"א סי' י"א, אמנם דברי הגרע"א הוא ע"פ דברי הרמ"א אה"ע סי' ק"ל דדבק הוי ספק, אמנם למה שהכריע המ"ב בבה"ל ד"ה מעור, להקל בדבק ד' בתים וכמבואר באו"ז דדבק הוי חיבור וכמש"כ לעיל סק"ב סק"ד דדבק חיבור טפי מתפירה וגט שאני, יש מקום להקל בדבק השי"ן, ומיהו אין לחדש בכעין זה ואפשר דשי"ן של תפילין בעי חיבור טפי והוי כשופר וגט דלא מהני דיבוק בידי אדם ואחרי שלא עשו כן בדורות הראשונים הוי כהוראה לאיסור.
ט) או"ח סי' ל"ב סמ"ז ויזהרו ליטול דבק כשר, לאפוקי טמאה, אבל היוצא מן הארץ וגדוליה מותר, כמו פשתן למ"ד מכות י"א א' להלכותיו לא אתקש, וכ"מ בנו"ב תנינא סי' ג'.
י) סימן ל"ב סנ"א ד"ה יתפור, מש"כ המ"ב לדבק קדם התפירה, מפני שכן הוא הדבר במלאכת הדיבוק, שלא עלה על הדעת לדבק אחר התפירה, [שהרי העושין כן הוא כדי לצאת מפסול דיבוק] אבל אין נפקותא בזה שהדיבוק אחר כן ג"כ מבטל את התפירה שאין תפירה מחברת עכשו כלום כיון שהוא גוף אחד מבלעדי הגידין, ותו לא מידי, ועיקר הדין אינו מוכרע דאפשר דכל החיבורין פסלה תורה וחשיב עדיין כמפורד, אבל לא שיפסיד, עד שיחובר בגידין.