סימן י עריכה
+העתק מכת"י אאמו"ר זללה"ה וז"ל:+
א) מנחות ל"ב א' בכמה ריוח כו' כמלא אטבי דספרי, ע"ד הגליון והריוח במזוזה ובתפילין, יעוין בהל' תפילין בטוש"ע ואחרונים ובביאור הגר"א ז"ל וכפה"נ מסגנון המחבר בשו"ע או"ח ויו"ד דבמזוזה שנאמר בה בפירוש בגמ' חשש לדעת הרר"י ובתפלין סתם כסה"ת, וכן נזכר בב"ח ובפרישה סברא זו לחלק ביניהם, והנה לענין דיעבד הובא בפ"ת מספר ת"צ דגם במזוזה כשר בדיעבד, ומבואר שם דהמזוזה כשרה, והביא ראי' משיעור הגליון בס"ת דמבואר ברמב"ם דאינו רק למצוה, [ואם שינה אינו מעכב וסתמא קתני דאפילו לא השאיר אף כמלא אטבא כשר, ועוד הביא ראי' להכשיר בדיעבד אף במזוזה], והביא ראי' לזה מהברייתא דלא ימעט הכתב בשביל הגליון, ולפ"ד זהו המקור לדברי הרמב"ם דאינו רק למצוה, ויעוי"ש בתשובה ההיא, ולדעתי נראה דהשיעור גליון במזוזה ובס"ת אינו בשביל גוף הס"ת והמזוזה, רק במזוזה הוא כדי שבשעת הכתיבה שדרך לתחוב המזוזה באטבי דספרי שלא יכפול הקלף, צריך להניח שיעור האטבי חלק ממעל לכתב, כדי שלא תתחוב האטבי בגוף הכתב שזהו דרך בזיון לכתב, ואולי גם אח"כ אין לחתוך הריוח בשביל תיקון המזוזה לאחר זמן שאז יתחוב שוב באטבי דספרי, ובס"ת טעם הריוח והגליון הוא משום משמוש היד בהם כפירש"י שם בטעם החילוק בהריוח מלמעלה ומלמטה, ואף דאסור לאחוז הס"ת ערום יש קפידא גם באוחזו ע"י בגד שלא יגע בגוף הכתב דלא ליתי לידי מחיקה, ולהכי במזוזה ובתפילין דאין דרך למשמש בהם אחר הכתיבה לא חששו בגליון רק לפי הצורך בשעת הכתיבה שתוחבן באטבי דספרי, ולענ"ד מקום הניחו לי מ"ה בזה, ולפ"ז אין מקום כלל לחוש שום חשש בדיעבד, שאינו נוגע כלל דין הריוח בגוף הכשר המזוזה, ולענ"ד די בזה.
ולענין לכתחלה אף שלענ"ד נראה מסגנון המחבר בשו"ע לחוש במזוזה לדעת הרר"י כנ"ל, מ"מ כפה"נ שאין נוהגין הסופרים רק כמש"כ המחבר בשו"ע או"ח [אולי הטעם שמקילין עתה לכתחלה משום שלא נהגו עכשו לתחוב באטבי דספרי] וכן אמר לי הסופר שלא קיבל מרבו מומחה ומובהק ונאמן רק שיעור זה של צואר הלמ"ד והקפת גויל מלמעלה ורגל הק' פשוטה והקפת גויל למטה, אף שבספרי המחברים האחרונים העתיקו בתפילין כלשון המחבר באו"ח ובמזוזה כלשון המחבר ביו"ד.
+ע"כ העתקה+ב) דעת
הרא"ש ה' ס"ת סי' י"ג דפתוחה היא על ב' צורות, א, ריוח חלק בסוף שיטה ומתחיל פרשה בראש השיטה השני', ב, שמסיים הראשונה בסוף שיטה ומתחיל הפרשה באמצע שיטה שני', וה"ה אם הניח ריוח בין בסוף שיטה ראשונה ובין בתחלת שני' דהוי בכלל פתוחה וסתומה הוי ג"כ על ב' צורות, א, שמסיים הפרשה ומתחיל השני' בחד שיטה ומניח ריוח בין הפרשות, ב, שמניח שיטה שלימה חלק בין הפרשות ואז אפשר לסיים פרשה ראשונה בסוף שיטה ולהתחיל שני' בתחלת השיטה, וגרס במ"ס איזה היא פתוחה כל שלא התחיל בראש השיטה כו' וס"ל למ"ס דאם הניח חלק בסוף הפרשה והתחיל פרשה שאחריה בתחלת שיטה זו היא סתומה וכן אם הניח הריוח באמצע השיטה הוי בכלל סתומה וכדאיתא בהדיא שם, ואמנם לא קי"ל בזה כמ"ס אלא כהא דאמר בירו' פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה, ובמ"ס שם מסיים גמר כל הפרשה בסוף הדף צריך לשייר שיטה אחת מלמעלה ואם שייר מלמטה כו' מתחיל מלמעלה והנה למ"ס אם שייר מלמטה ומתחיל מלמעלה זו סתומה וא"כ למדנו דהא דאמר גמר כו' בסוף הדף צריך לשייר שיטה אחת מלמעלה היינו דבזה נעשה סתומה ופסק כן הרא"ש דאע"ג דבמאי דקתני שאם הניח מלמטה והתחיל מלמעלה בתחלת שיטה הוי סתומה לא קיי"ל כמ"ס מ"מ בהא דהניח שיטה נעשה סתומה ליכא דפליג על מ"ס, ומבוארין כל דברי הרא"ש.
והר"מ גרס במ"ס גי' אחרת וכמש"כ ב"י יו"ד סי' ער"ה בשם הריא"כ וכן הסכים הגר"א או"ח סי' ל"ב ולפי גירסתו מבואר דפתוחה יש לה ב' צורות, א, אם הניח בסוף השיטה חלק ופרשה שאחריה התחיל בתחלת השיטה, ב, אם סיים הפרשה בסוף השיטה והניח שיטה שלימה חלק והתחיל פרשה שאחריה בתחלת שיטה שלישית, וסתומה יש לה ג' צורות, א, כשסיום הפרשה והתחלת הפרשה בשיטה אחת וריוח ביניהן, ב, כשסיים הפרשה בסוף שיטה והניח בתחילת שיטה שני' חלק והתחיל פרשה שני' באמצע שיטה, ג, כשהניח חלק בסוף שיטה וגם בתחלת שיטה שאחריה, והירו' דאמר פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה ר"ל החלק שבין הפרשות בין שמתחיל מראשה של השיטה ומפסיקה שיטה שלימה בין הפרשות, ובין שמתחיל בסופה של השיטה ומניח חלק בסוף שיטה הוי פתוחה מכאן ומכאן סתומה אם הניח חלק בסוף שיטה וגם בתחלת שיטה שאחריה זו היא סתומה.
והנה בס"ת אפשר לצאת מפלוגתא דהא פתוחה מסופה לכ"ע פתוחה היא, וסתומה באמצע לכו"ע סתומה היא, ואפשר לכוין שתהיינה כל הפתוחות בסוף וכל הסתומות באמצע אבל במזוזה דמסקינן מנחות ל"ב א' דמצוה בסתומה ויש מנהג ע"פ המקובל להתחיל והיה בתחלת השיטה אי אפשר לצאת דעת הרא"ש אלא א"כ יניח חלק שיטה שלימה וזה לדעת הר"מ פתוחה, לכן נהגו להניח חלק מתחלת השיטה וזו סתומה לדעת הר"מ דהסכימו האחרונים לדעת הר"מ וכמש"כ הד"מ יו"ד סי' רע"ה סק"ב והיה בידו ז"ל ס"ת מוגה כמש"כ פ"ח מהס"ת ה"ד.
ואף לדעת הרא"ש אין כאן פסול דקיי"ל דאם עשאה פתוחה כשרה כרנב"י וכמש"כ.
והיה ראוי לעשות כן גם בתפילין אלא שהר"מ כתב בתפילין ואם שינה פסול ומשמע דאם עשה בין פ' שמע לפ' והיה פתוחה פסול ולכן יש שחששו בזה לצאת גם דעת הרא"ש.
והנה הסכימו הט"ז והגר"א באו"ח סי' ל"ב דיש עצה לצאת גם דעת הרא"ש והוא להניח פחות מכשיעור בסוף פ' שמע ולהניח פחות מכשיעור בתחלת והיה, ושתי ההנחות ישלימו את שיעור הריוח ובזה חשיבא סתומה בין לדעת הר"מ ובין לדעת הרא"ש והנה יש כאן מקום לדון אם אפשר לצרף ב' ההנחות ויש מקום לומר דבעינן שיעור הריוח במקום אחד וא"כ יש כאן פסול דיעבד שאין כאן פרשה כלל, ואת"ל דמצטרפין יש לדון שיהא בזה דין פתוחה לדעת הרא"ש כיון דבין בראשה ובין בסופה חשיבא פתוחה, וי"ל דכשמצטרפין ב' הרוחים ג"כ חשיבא פתוחה, והדבר הוכרע מדברי הרא"ש עצמו שכ' בה' מזוזה סי' ה' שיניח מעט בסוף פ' שמע ומעט בתחלת והיה כדי לקיים מה שאמרו מצוה בסתומה.
ובב"י סי' רפ"ח הק' דהא לא הוי פרשה כלל אבל לאו קושיא היא דשני הרוחים מצטרפין, וכמש"כ בהדיא הסמ"ג והביאו המרדכי לפרש הא דאיתא בירו' מכאן ומכאן סתומה דהיינו בעושה פחות מכשיעור מכאן ופחות מכשיעור מכאן הרי דאע"ג דהסמ"ג סובר כשיטת הרא"ש דבין בתחלתו ובין בסופו פתוחה וכן בהניח בתחלתו ובסופו מ"מ אם אין שיעור ריוח במקום אחד הוי סתומה ואע"ג דהרא"ש פי' הא דאמר מכאן ומכאן סתומה באופן אחר מ"מ שפיר י"ל דהרא"ש ס"ל מסברא דזה חשיב כהניח באמצע השיטה וחשיבא סתומה.
ועוד הדבר מבואר בר"מ בצורה ב' שכתב שאם אין בסוף השיטה כדי ט' אותיות ותיבה אחת מפ' שאחריה יניח מעט ריוח בתחלת השיטה ויתחיל פ' שני' והנה מבואר דאע"ג דמניח שיעור ריוח בסוף השיטה מ"מ כיון שמניח ג"כ בתחלת השיטה ה"ז יוצא מצורת פתוחה ונעשה סתומה [ומיהו בזה פליג הרא"ש דלדעת הרא"ש כיון דיש שיעור פתוחה בסופה הויא פתוחה אבל באין שיעור ריוח במקום אחד מודה הרא"ש וכמש"כ לעיל] ובכלל דברי הר"מ שלא נשאר כלל שיעור ריוח בסוף השיטה ומ"מ א"צ שיעור בתחלת שיטה דאל"כ הו"ל לפרש שאם אין בסוף השיטה שיעור ריוח צריך להשאיר בתחלת השיטה שיעור ריוח ומסתם משמע דבכל אופן סגי במעט והיינו שא"צ שיעור שלם דהריוח שבסוף שיטה משלימו וכ"ת אכתי הו"ל לפרש דצריך שיהא בב' הרוחים יחד שיעור ט' אותיות י"ל דלגודל הפשיטות לא פירשו והרי כבר כתב דהשיעור הוא כדי ט' אותיות ועוד הדבר מוכח שהרי מקור דברי הר"מ בירו' דאמר מכאן ומכאן סתומה ומשמע דאף דהשיעור נשלם ע"י שניהם.
ועפ"ז הסכימו הט"ז והגר"א לעשות כן להניח פחות מט' אותיות בסוף שמע ופחות מט' אותיות מתחלת והיה ויוצא ידי כולם, ואף שברא"ש כתב שיעור הריוח ג' אותיות אף בפתוחה מ"מ אין לחוש כיון דהטור סי' ער"ה כ' בדעת הרא"ש ט' אותיות בפתוחה וכדעת הר"מ ועי"ש בדרישה שהאריך, ובכל אופן הויא סתומה לדעת הר"מ אף אם יש שיעור ריוח של פתוחה, וגם העיקר לדינא דאף אם עשה פתוחה ממש כשר כמו במזוזה וכמש"כ הגר"א ואפשר שמש"כ הר"מ ואם שינה פסול היינו על הפתוחות שעשאן סתומות אבל הסתומה שעשה פתוחה סמך על מש"כ במזוזה שהיא כשרה, ומשום דבחד צד הוא פסול דיעבד היכי דאפשר לו לכתוב פרשה אחרת סתם, ומש"כ הט"ז להוכיח מקו' הגמ' ל"ב א' ולמה לא משני הא מורידין עושין היינו אתפילין אינו מובן דמ"מ קשה למה שנה התנא ס"ת שבלה, ועוד אי דלא כרנב"י ע"כ פתוחה דוקא במזוזה ומשום דאינה סמוכה בתורה ע"כ גם בתפילין דוקא פתוחה, [ומל' הט"ז משמע דאחרי שמצוה בסתומה גם במזוזה מחמרינן בתפילין טפי אף דיעבד וזה אינו ענין להא דבגמ' וע"כ דיוק הגמ' מס"ת].
ונראה דהנוהגין כן צריכין ליזהר שלא להניח ט' אותיות קטנות שהרי פי' ב"י סי' רע"ה דג' תיבות אשר אינו אלא מנהג ומן הדין סגי ג' תיבות קטנות כגון וי"ו וי"ו וי"ו [ומ"מ נראה דג' תיבות ואוירן בעינן דהא במ"ס תניא ג' תיבות של ג' אותיות אבל מדברי הר"מ שהזכיר ט' אותיות משמע דסגי בט' אותיות וכ"כ ב"י בשם סה"ת דשיעורו כתיבת למשפחתיכם ומיהו ע"כ למשפחתיכם לאו דוקא דסגי בג' תיבות של אותיות קטנות, ואפשר דלמשפחתיכם ודאי יש בו ג' תיבות ואוירן באותיות קטנות וצ"ע] שאם יעשה כג' תיבות "אשר" קשה לכוין שלא יהא במקום אחד שיעור ט' אותיות קטנות כי צורת א' וש' כג' יודין, ונראה דהמניח בתחלת והיה וכמו שנוהגין במזוזה לא הפסיד כיון דכשר בדיעבד גם לדעת הרא"ש ולדעת הר"מ (עצה) [יצא] מצות סתומה וכבר הוכיח ר"י ממנהגנו במזוזה כדעת הר"מ דבתחלתו הויא סתומה וכמש"כ המרדכי אלא שר"י חילק בין סוף הדף לאמצע הדף אבל במ"ס משמע דאמצע הדף ותחלת הדף חד דינא ויותר מבואר כן במ"ס לגי' הריא"כ שהביא ב"י ור"י יחיד בדבר זה ומ"מ העושה כדברי הט"ז ג"כ לא הפסיד אע"ג שעי"ז לא יהי' הריוח יחד רק ג' תיבות של ג' אותיות קטנות אבל צריך לדקדק שיהא ודאי שיעור ג' תיבות של ג' אותיות ואוירן שאם יחסר משיעור זה פסול דיעבד לכו"ע ואפשר שנהגו בג' תיבות אשר משום שלא לבוא למעט בזלזול הדקדוק וגם לאו כו"ע בקיאי במדידת הדקדוק וראוי לשמור על הדבר, ואולי אינו כדאי להכנס לתוך הדחק לצאת דין לכתחלה לדעת הרא"ש בזמן שלבו נוקפו אם יש שיעור הריוח בשניהם יחד כג' אשר, אמנם אם לבו בטוח שיש כאן ג' תיבות ויז בשניהם יחד יכול לעשות כדברי הט"ז, ויותר נכון לדקדק דשניהם יחד יהי' כג' אשר, ומ"מ אם עושה כדברי הר"מ ג"כ מדה היא ויניח כג' תיבות אשר ומרויח את הבטחון של שיעור פרשה שזה עיכוב דיעבד וכמדומה שראוי להנהיג כן בזמננו שחסר הדקדוק לכתחלה.
ונראה דאם מניח מב' צדדין חלק בתחלה ובסופה וכדעת הר"מ דזה הוי סתומה, צריך לדקדק שלא יניח בסוף השיטה חלק כדי ט' אותיות ותיבת והיה שאם מניח ריוח זה ראוי לו לעשות סתומה באמצע וכשמניח כולו חלק הוי פתוחה וכן דקדק הר"מ בלשונו שאם אין בסוף שטה כט' אותיות ותיבה מפ' שאחריה אז מניח חלק בתחלת שני' וצ"ע.
בענין סדורה לא מסתבר שהיו עוד פרשיות בתורה בשם סדורה ונשכח כל הענין מאתנו, אלא אותן הצורות הסתומות היו מדקדקין באיזה פרשה לעשות צורה זו דוקא והיתה אחת הצורות נקראת סדורה אבל דקדוק הזה אינו אלא מנהגא, ויותר נראה דאחת הצורות היתה נקראת סדורה אבל לעולם יש רשות לעשות איזה צורה שירצה בסתומה.
ג) מנחות ל"ב א' אמאי הכא סתומות והכא פתוחות, יש לעי' בין לשיטת הר"מ בין לשיטת הרא"ש המבואר בטוי"ד סי' רע"ה, מש"ל, לשיטת הר"מ מש"ל כשכלה פ' שמע בסוף הדף באמצע השיטה ולא היה בו להניח אויר ט' אותיות ותיבה מפ' שאחריה, והניח ריוח מעט בשיטה ראשונה של דף הב' כדין סתומה, ועכשו יכול להוסיף על הגליון למטה פרשת והיה ויתחיל בראש השיטה ותהא צורת פתוחה, ואף אם גמר פ' שמע בסוף שיטה או פחות מעט אפשר לעשות פתוחה שיניח שיטה אחת חלק ויתחיל והיה, ולשיטת הרא"ש מש"ל כשלא נשאר שיעור ג' אותיות ותיבה שלאחריה והניח חלק שיטה אחת בראש הדף הב' כדין סתומה ועכשיו כותב על הגליון פ' והיה והוי פתוחה שנשאר ט' אותיות, ומיהו אין זו קושיא לדעת הרא"ש דתיבה שלאחר פ' שמע הוא בן ד' אותיות ואם נשאר מקום ט' אותיות היה אפשר לעשות סתומה להתחיל פ' שני' בסוף השיטה, ומיהו אכתי מש"ל שהותחלה פ' והיה בראש השיטה כשלא היה בשיטה אחרונה [שבסוף הדף] של פרשה שלפניה כדי ז' אותיות והניח בראש הדף שיטה אחת כדין סתומה ועכשו מוסיף פרשת שמע על הגליון שלמעלה, וי"ל שזה אי אפשר משום כסדרן כדאיתא ביו"ד סי' רפ"ח, מיהו עדיין קשה הא מש"ל כשלא נשאר בסוף פ' שמע כשיעור ט' אותיות ועכשו כשמוסיף בגליון פ' והיה יניח כדי ט' אותיות ויעשה פתוחה, והשתא קשה טובא מאי נפקותא אם מזוזה סתומה או פתוחה הלא ע"כ א"א לעשות מזוזה מס"ת אם לא להוסיף על שמע ושפיר מוסיף עליה בין אם היא פתוחה בין אם היא סתומה, ואין בידינו לישב אלא כשיטת התו' והאו"ז וריטב"א דמותר לתפור ב' דפין במזוזה והוי ס"ד דעושה כל המזוזה מס"ת שלוקח פ' שמע ופ' והיה ותופרן בב' דפין ואי אמרת בשלמא דמזוזה סתומה מש"ל שיתפרם לשיטת הר"מ דפ' שמע נגמרה בריוח מעט או בסוף שיטה, ופ' והיה הותחלה באמצע שיטה בהנחת ריוח ט' אותיות או פחות, אבל אם מזוזה פתוחה לא מש"ל דא"כ צריך שיתחיל והיה בראש השיטה וזה דבר שאי אפשר בס"ת, וכן לשיטת הרא"ש לא מש"ל דלא יתכן פתוחה אלא או שיהא בסוף פ' שמע כדי ריוח ט' אותיות או שיהא בהתחלת פ' והיה כדי ט' אותיות ושתיהן לא יתכן בסתומות, ואע"ג דאפשר לסתומה שיהא ריוח ט' אותיות בסוף השיטה כגון שהתיבה שאחריה בת ז' אותיות וא"א להתחיל בתיבה זו, מ"מ בפ' שמע לא יתכן זה, שמתחילה פ' שאחריה בתיבת והיה.
והא דמשני דלמא להשלים היינו שאינו נוטל מס"ת רק פרשה אחת וכמש"כ תו' ולפ"ז מש"ל בכל אופן אפי' בסתומה שהריוח באמצע ותהא ההשלמה של ס"ת בשיטות ולא בפ' שלמה.