סימן ח
עריכהא) מנחות כ"ט א' אם נשתייר בו כשיעור או"ק כשר, הב"י סי' ל"ב הק' הא אמר לעיל כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה, ותירץ דהתם לאפוקי אות הנוגעת בחברתה, אבל נקב אינו פוסל, ותימא דהא אמר לק' ל"ה א' האי קילפא דתפלין צריך למבדקי' כו' וכן אמרו שבת ק"ח א' כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אלמא דנקב שהדיו אינו עובר עליו פוסל, והב"י הביא שכן הק' המאירי וחילק בין ניקב לאחר הכתיבה לניקב קודם הכתיבה, ואפשר דניקב בתוך עובי האות גרע טפי דהוי מנומר ולא חשיבא כתיבה תמה וכדאמר טעם זה בגמ' שם ואין זה ענין למוקף גויל, מיהו המאירי מפרש דניקב בתוך עובי הדיו נמי אי לא בעינן מוקף גויל היינו מחשבין השריטה שמצד הנקב לאות ואין יתרון הדיו שבצד שני של הנקב מקלקל את האות אלא משום דבעינן מוקף גויל וצריך לחשוב את כל הירך לירכו של האות וחסר כאן כתיבה תמה.
ונמצינו למידין לדינא שאם ניקב תוך ירכו של אות והדיו מקיף את הנקב לתירוץ א' שבב"י פסול אף בניקב אחר שנכתב, ולדעת המאירי כשר, [ואם כתב על הנקב לכו"ע פסול] ונראה דיש להכשיר כיון דהדבר מבואר במאירי להכשיר, והלא אי אפשר לנטות מדברי הראשונים אלא בדבר התמי' לן, אבל לא בסברא בעלמא, ועוד דחילוק בין קודם הכתיבה לבין אחר הכתיבה מבואר בירו' בנגיעת האותיות ונהי דהתם נקטינן דלא כהירו' כמש"כ לק' סק"ב מ"מ בנקב שפיר מחלקינן.
ובמ"ב סי"ג, בבה"ל ד"ה האות, כתב שאם יש שיעור אות עד הנקב כשר ובנקב תוך שיעור אות הניח בצ"ע, ולמש"כ אין מקום לחלק בין יש שיעור אות בשריטה שמצד הנקב ליש שיעור אות עד הנקב, דאפי' יש שיעור אות עד הנקב מ"מ שם אות על כולו וחשיב מנומר ואם אנו סומכים על דברי המאירי דהא דאמר אביי האי קילפא צריך למבדקי' אינו אלא משום דהנקב קדם הכתיבה, שמעינן דאינקיב לאחר הכתיבה כשר אף בתוך שיעור האות, דאי תוך שיעור אות פסול שפיר צריך למבדקי' ואין ראי' דלאחר שיעור אות פסול קדם הכתיבה.
ונקב קדם הכתיבה בין תוך האות בין אצל האות בין בצדו ובין בסופו יש לפסול מדברי המאירי בודאי, ואין זה ספק.
אח"כ ראיתי דמההיא דאמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אין ראי' כל כך דנקב פוסל מדין חסרון מוקף גויל, די"ל דחיישינן שיזדמן הנקב בקוצו של יו"ד או ברגל היו"ד שבאל"ף ובשי"ן ובצדי"ק וכיו"ב, ולפעמים עביו רק כרוחב נקב שהדיו עובר עליו, ואי חשיב נקב נמצא שנפסק האות, וכן מבואר בשו"ע סי"ג דנחלק האות לשתים, והמאירי לשיטתו דסובר דאפי' נפסק האות אם התינוק קורא אותו כשר וא"כ ע"כ מוכח לחלק בין ניקב קדם הכתיבה לניקב אח"כ אבל למאי דקיי"ל כהמרדכי דנפסק האות לעולם פסול, אין ראי' דניקב מתחלתו יפסול משום חסרון מ"ג, ולמש"כ לק' דאם הנקב ממלא את כל האויר פסול אף בניקב לאחר הכתיבה י"ל דהא דאמר כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב היינו כשהנקב ממלא בין אות לאות דחשיב כגויל, ולפי זה אין לנו מי שפוסל בנקב בעובי הכתב יותר מנקב בצד הכתב.
ב) ואות הנוגעת בחברתה, נראה דאף לאחר הכתיבה פסול, שהרי בירו' מכשיר לאחר שכבר נגמר האות, והמרדכי כתב דלא קיי"ל כן דגמ' דידן לא ס"ל הכי דאמר סתם כל אות שאינה מ"ג מד' רוחותיה פסולה וכתב ב"י שזו דעת כל הפוסקים שלא חילקו בדבר, ואם איתא שאין פסול זה אלא קדם כתיבה, ולא דן המרדכי אלא בשעת כתיבה לאחר שנגמר שיעור האות והוא מאריכה עד שנגעה בחברתה אין כאן שום ראי' דגמ' דידן פליגא אירושלמי, דשפיר י"ל דזה מקרי לאחר כתיבה ולא אצטריך לאשמעינן כשם שלא השמיעונו עיקר דין של נגיעה לאחר כתיבה, אלא ודאי כונת המרדכי דבגמ' דידן משמע דכל שהאות עכשיו אינה מ"ג פסולה ואין חילוק בין קדם כתיבה לנעשה לאחר כתיבה, ולפ"ז הא דאמר ר"י כל אות שאמ"ג מד' רוחותיה פסולה, לא איירי בנקב אלא לענין שלא תגע אות בחברתה, שפסול זה גרע טפי שחסרה עיקר צורתה שנראה כאילו שתי האותיות אות אחת, וכשנגמרה האות אצל נקב נמי פסולה הוא משום שלא הוקבעה צורת האות דכשקלף מקיפה מד' רוחותיה הרי צורתה נכרת היכרא גמורה אבל כשנקב בצדה אין גבול האות מסומן שאפשר שנגמם האות, ומ"מ נגיעה גריעא טפי שפוסלת אף לאחר כתיבה משא"כ בנקב, ובגמ' אמר כתב אחד מעכב לא פירשו למעוטי נקב אלא למעוטי נגיעה, דלשון עיכוב נופל טפי על דבר המעכב לעולם דבלעדו לא חשיבא אות, ולשון כתב אחד דתנן אינו ר"ל דאע"ג דהפסול אינו אלא באות אחת דזה פשיטא וכדאמר בגמ' בקוצו של יו"ד, אלא ר"ל הלכה של האות ר"ל שיהא האות ניכר ומסוים מעכב, וכדפרש"י שם.
ובמ"ב סט"ז בבה"ל ד"ה כשנכתב, הביא כן בשם דבר משה והגרע"א, והדה"ח חולק וס"ל דהוא ספיקא דדינא ובמ"ב הסכים עמו, וחילי' מהא דאיתא בשו"ע שם דרגל הך' המגיע לסוף הקלף מתחלתו פסול, ומבואר דאם אחר הכתיבה האריך הך' עד סוף הקלף כשר וכדין ניקב אחר שנכתב בכשרות. וקשה דבהאריך הך' בשעת כתיבה נמי מסתמא לא איירי כשרגל הך' בשיעור מצומצם, וא"כ כבר הוכשר הך' קודם שהגיע לסוף הקלף ולמה הוא פסול, וע"כ לומר דכל שלא סילק ידו מהאות חשיב כנפסל מתחלתו, וקשה דהא בירו' מבואר דנגע הוי"ו לנו"ן למטה כשר כיון שכבר הוכשר האות, וע"כ צ"ל דגמ' דידן פליגא מדסתם כל אות שאמ"ג מד' רוחותיה פסולה, ואם איתא דגמ' דידן ס"ל דנגיעת אות באות פוסלת אף בנגעו לאחר שסילק ידיו, א"כ לא מצינו דגמ' דידן פליגא אירו' בהא דאמרו בירו' דאין חילוק בין סילק ידיו ללא סילק, וא"כ בנקב דמכשרינן בנעשה אחר הכתיבה יש להכשיר אף בהאריך הך' עד סוף הקלף, ואמנם למש"כ לעיל דברי הד"מ והגרע"א מוכרחים, ואף אם דבריהם נגד השו"ע מצינו הרבה פעמים לרבותינו האחרונים ז"ל הנוטים בהלכה מהלכות מהמבואר בשו"ע בראי' מכרעת, וכאן יש לדחוק ולקיים דברי השו"ע ברגל הך' מצומצמת, אבל ביש שיעור ך' קדם שהגיע לסוף הקלף באמת כשר, ומיהו יש מקום לומר דסוף הקלף גרע מפגע בנקב תוך הקלף, ואף אם האריך הך' לאחר שסילק ידיו פסול, ועי' סק"ג.
ג) כתב המ"ב סט"ז בבה"ל ד"ה ואח"כ, בשם הנו"ב והדה"ח דהא דאמרו דנקב לאחר הכתיבה אינו פוסל הוא דוקא בנשאר מעט קלף בין אות לאות אבל אם הנקב ממלא כל האויר שבין אות לאות פסול אף בנעשה אחר הכתיבה, והם דברים מסתברים דזה שאין הנקב פוסל לאחר הכתיבה ופוסל בשעת כתיבה הוא ענין מחודש ואילו לא היתה לנו ראי' מכרעת על זה היינו פוסלין אף בניקב לאחר הכתיבה, והראי' המכרעת היא מהא דאמרו ניקב ירכו ונשתייר או"ק כשר, וזה אינו מכריע אלא בנשתייר עדיין קלף אחר הנקב, והטעם, דחסרון נקב הוא מחמת שאין ניכר איפה גמר האות דבגויל מקיפה גמרה ניכר, וצורתה מסוימה, אבל בנגמר אצל הנקב עין הרואה מספקת דלמא נחסר מקצת האות, ולפ"ז יש לחלק בין נשתייר מקצת קלף ללא נשתייר דבנשתייר קלף אף אם נמלא את כל הנקב דיו אכתי איכא ריוח בין אות לאות אבל בנקב הממלא את כל האויר מראיתו מספקת דלמא נפסק מקצת האות ובמקום הנקב היה המשך האות והוו ב' האותיות אות אחת דב' אותיות הנוגעות פסולן משום דנחשבות כאות אחת בצורה חדשה, ואין לנו ראי' להכשיר זה לאחר הכתיבה למאי דקיי"ל דנגיעת ב' אותיות פוסלות לאחר הכתיבה.
ובאמת לפ"ז יש לפסול בנגמר הך' בסוף הקלף אפי' האריכו אחר שסילק ידיו דהתם נמי הוי כמלא הנקב כל האויר, ומיהו י"ל דסוף הקלף עדיף שאין הצורה חסירה כל כך כיון שאין כתב אחר לפנינו, וכבר הכריעו אחרונים ז"ל לאיסור כמש"כ ב"י, אבל מה שחילקו בין האריך בשעת כתיבה להאריך לאחר שכבר סילק ידיו צ"ע דהא בירו' מבואר דכל שנגמר שיעור אות בהכשר מקרי לאחר כתיבה וכמש"כ לעיל, ואפשר משום דקשה לעמוד על צמצום שיעור רגל הך' ועושין עד שיוצא הספק מלבו, והלכך אי אפשר להכשיר באינו מוקף גויל דלמא הוא שיעור מצומצם.
ד) זה שאמרו כל אות שאינה מוקפת גויל כו' אין כאן הלכה מיוחדת של היקף גויל, אלא בהיות שצורת האות נעשה לעולם ע"י ב' השותפין הדיו והקלף גדרו חכמים מה דמפסיד צורתה ומה דאינו מפסידה, והלכך יש כאן מדרגות חלוקות בענין הקפת גויל, וכמש"כ לעיל, שיש חילוק בין נגיעה לנקב, ובין נקב מאות לאות לנקב מועט, וכן נגמרה האות בסוף הקלף נידון בפ"ע, ולפ"ז יש מקום לומר דניקב תוכה גרוע טפי שגויל שמבפנים הוא מעיקר האות, והלכך לדעת הפוסלין ניקב תוכה פוסלין אף בניקב אחר הכתיבה כמבואר בלשון הטוש"ע, מיהו בניקב כל תוכה הוי כנקב המגיע מאות לאות דפוסל לאחר הכתיבה אפי' בנקב מבחוץ, אלא דבירו' מבואר דאפי' נקב מצד אחד בתוכה פוסל כמש"כ בבה"ל, ובזה י"ל דתוכה חמיר טפי, ומודה הירו' דבחוץ אינו פוסל לאחר הכתיבה.
דינים העולים. ניקב לאחר הכתיבה אצל האות ואין הנקב מגיע לאות אחרת כשר, הגיע לאות אחרת פסול, היה הנקב בשעת כתיבה פסול אף שאינו מגיע לאות אחרת, היתה האות נוגעת בחברתה פסול אף אם נעשה לאחר הכתיבה, היה האות מגיע עד סוף הקלף פסול, ודוקא בשעת כתיבה, דזימנין דלא היה בו כשיעור עד הסוף.
ניקב תוכה תלוי בתרי לישני דרש"י שאם תוכה ממש ע"כ גמ' דידן פליגא אירו', ואין לומר דגמ' דידן איירי במקצתה אבל בכולה פסול, דא"כ הוי מפרש לה, ועוד דבירו' פוסל אפי' מקצתה ואפי' ניקב אח"כ, וע"כ לדעת הירו' בתוכה נפסדת האות טפי וכיון דבגמ' דידן לא ס"ל הכי ומכשיר תוכה אין לן לחדש דבכל תוכה פסול מכח הירו', אלא שעדיין יש מקום לומר דנקב בפנים הוי כנקב בחוץ וכל שהנקב מגיע מקו לקו פסול כמו בנקב המגיע מאות לאות, וזה אפי' ניקב לאחר כתיבה, וקדם כתיבה אפי' במקצת פסול כל שנוגע באות, ויש מקום לומר דכיון דלא אמרו בגמ' דידן אלא מ"ג מד' רוחותיה, משמע דבפנים א"צ, ועוד דנקב תוכה משמע אפי' כולה וע"כ דתוכה קל טפי, וא"כ אין לנו מקור לפסול קדם כתיבה, ובשו"ע משמע להחמיר בניקב כולה {א"ה, אולי צ"ל בניקב תוכה} אפי' לאחר כתיבה.
ה) ב"י סי' ל"ב הביא דברי המאירי, שמפרש ניקב ירכו היינו שנחסר עובי הדיו, ונשתייר או"ק היינו שריטה מועטת דאין שיעור לעובי האות, ולפ"ז הא דאמר ואם לאו היינו שלא נשאר כלום וזו מלתא דא"צ לאשמעינן אלא משום דאמר אם נשתייר כו' סיים ואם לאו.
שם הביא דברי הרשב"א בפי' הירו' דאמר עירב האותיות מלמטן כשר ומלמעלן פסול ומפרש כגון שנגעו נ"ו של ארצנו אם נגעו למעלה לא הוי הוי"ו מעולם בהכשר פסול, אבל אם נגעו למטה הרי הוכשר הוי"ו קדם שנגע כשר, ופי' הרשב"א דלפיכך כשר אע"ג דהשתא אין כאן צורת וי"ו שלמה, משום דכיון דאי מחיק לה להנגיעה כשר חשיב כראוי לבילה שאין בילה מעכבת, ואין הדברים כפשטן, דאין זה ענין לראוי לבילה דהתם אין הבלילה אלא למצוה ולא לעיכובא, אלא אמרו חכמים שאם אין המנחה ראוי' כלל למצות בילה פסולה אבל הכא אין כאן צורת וי"ו, ואיך יוכשר מפני שאפשר לשנות את הצורה שלפנינו ולהעמידה על צורה מתוקנה, אלא כונת הרשב"א דלפיכך הכשיר הירו' מלמטה דכיון דעיקר האות שמה עליה גם עכשו שהרי אם ימחוק הנגיעה כשר ולא חשיב חק תוכות, א"כ ע"כ אות היא, ומיהו בנגע הוי"ו למעלה אי אפשר לחול עליו שם אות בתחלה, ואם בא לתקנו לא סגי במחיקת הנגיעה, אלא צריך למחוק כל הוי"ו, והלכך פסול ומה שהזכיר הרשב"א ראוי לבילה שיגרא דלישנא הוא, ונראה דמיירי דלא נשתנה צורת האות למ"ם וטי"ת, אלא שהיתה ניכרת שהיא נגיעה, ולפי' הרשב"א לא הוזכר בירו' דין גרידא דמה שאמרו בירו' מלמטה כשר היינו בלא גרידא, אלא לפי טעמו של הרשב"א יצא לן דמלמעלה לא מהני גרידא, אבל מדברי הסמ"ק נראה שפי' מלמטה כשר היינו בגרידא, ועוד מבואר מדברי הסמ"ק דאפי' נפלה טיפת דיו ואין האות נכרת עכשו כלל מ"מ מהני גרידא כיון דהאות נכתבה מתחלה בהכשר.
אבל דעת הרא"ש והמרדכי דהירו' מכשיר מלמטה אפי' בלא גרידא דסבר דאין צריך מ"ג אלא בשעת כתיבה וגמ' דידן פליגא שאמרו כל אות שאמ"ג בד' רוחותיה פסולה ולא חילקו בין שעת כתיבה לבין אחר כתיבה, ומסיק ב"י דזו דעת הרי"ף והר"מ שלא חילקו בדבר והכי נקטינן.
ו) ואחרי שלא הוזכרה דין גרידא בירו', הכריע הרא"ש דבנגיעה שלא נשתנתה צורת האות סגי בגרידא אף בנגיעה שנעשה קדם גמר האות, אבל נגיעה ששינתה צורת האות לא מהני גרידא אף בנעשה הנגיעה לאחר כתיבה, ואין לנו מקור נאמן להתיר גרידא בנגיעה קדם שנגמר האות והרשב"א פי' הירו' דלא מהני גרירא, אבל כבר הכריע בשו"ע כהרא"ש. [אח"כ ראיתי בבה"ט הביא בשם אה"ע שחולק בזה].
וכ' במ"ב ס"ק ע"ט בשם אחרונים ז"ל דה"ה אם גג האות או רגלה או צדה בסוף הקלף מהני גרירא, ולמש"כ במ"ב ס"ק פ"א דאם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרידא יש מקום לומר דגם באורך כל האות בסוף הקלף לא מהני גרידא, אמנם אחרי שגמר האות בסוף הקלף אין פסולו ברור כל כך, וכמש"כ לעיל סק"ג, וכבר הכריעו אחרונים ז"ל להכשיר בגרידא יש לנו על מה לסמוך.
בב"י הביא פלוגתת הרד"ך והרלב"ח במ"ם פתוחה שנסתמה, דלדעת הרלב"ח סגי בגרידת החרטום ר"ל הוי"ו, ולדעת הרד"ך צריך למחוק גם הנו"ן, וטעם הרלב"ח דהרי לעולם מותר לכתוב חצי אות היום וחצי אות למחר, וא"כ אם מוחקין את החרטום ונשאר הנו"ן שהוא חצי המ"ם הנכתב בתחלה בכשרות חזר להכשרו ואפשר לגמור עכשו חצי אות השני וא"ת א"כ ליסגי בהסרת הסתימה שהרי נכתבה האות בכשרות קדם שנסתם המ"ם, ז"א דא"כ חזרה האות לכשרותה במחיקה ולא בכתיבה, אבל כל שמחק מקצת האות עד שנפסלה וחוזר וגומרה מקרי כתיבה, ואפי' לדעת הסוברין שאם נפל דיו ונעשה חצי אות אין לגמור חצי השני של האות וכמש"כ במ"ב ס"ק ס"ז, הכא עדיף שגם חצי הראשון נכתב בכשרות, ודעת הרד"ך דבשעה שנסתמה המ"ם בטלה כתיבה הראשונה לגמרי, ואי אפשר להכשירה במחיקה והו"ל חק תוכות, והב"י הסכים להרלב"ח וכן סתם בשו"ע.
וברי"ש שעשאו דלי"ת כתב ב"י דלא סגי במחיקת הגג לחוד או הרגל לחוד אלא צריך למחוק הכל כהרד"ך, ובט"ז פי' דבריו דבמ"ם כותב הסופר בב' כחות תחלה הנו"ן ואח"כ הוי"ו אבל הד' כותב בכח אחד, ואין הדברים מובנים דמידי מנהגא מששא אית בו לשנות הדין והרי מותר לעשות אות בכחות הרבה ומותר לעשות מ"ם פתוחה בכח אחד, וסוף סוף חד טעמא לתרויהו אי נימא דבשעה שנעשה דלי"ת או מ"ם פתוחה בטלה כתיבה ראשונה ודאי צריך למחוק הכל, ואם נימא דחצי הראשון בהכשרו קיים א"צ למוחקו.
ומרן קבע כן בשו"ע לחלק בין מ"ם לרי"ש, וקשה לעמוד על סוד הדבר, ולפי מה שהכריע הב"י כהרלב"ח ראוי להקל גם ברי"ש, וא"צ לגרוד רק הנכתב אחר הפסול.
ובמ"ב ס"ק ס"ח כתב בשם הפמ"ג בדלי"ת שכתבו ה"י, לא סגי בגרירת הרגל, אלא צריך לגרוד גגו עד שיהי' כעין וי"ו, או יגרוד ירכו, ובס"ק ע"ב כתב דלי"ת שעשאו ך' פשוטה, ימחוק כל רגלו, וכל זה תמוה דלפי מה שהשריש בס"ק ע"ה דכל שנכתב בכח אחד צריך לגרוד הכל א"כ בד' שעשאו ה' או ך' לא סגי במה שפוסלו אלא צריך למחוק הכל, ובס"ק ע"ג כתב בב' זייני"ן שעשאן חי"ת, צריך לגוררם עד שיבטלם מתמונתם, וזה ג"כ אינו מכוון, שאם זיי"ן נעשה בכתיבה אחת צריך למחוק הכל ואם הגג נעשה בכח אחד והרגל בכח שני, אכתי צריך למחוק כל הגג או כל הרגל, וכן בס"ק ס"ז בנפלה טפת דיו כ' יגרור קצת מהאות ויתקננו וכ"ז אינו לפי הכללא שכייל, אבל למש"כ לנטות משרש שקבע יהיו כל דינים אלו מכוונים.
אח"כ ראיתי בבה"ל ד"ה ורי"ש שתמה כן על המ"א, וגם הביא שהפר"ח והגרע"א תמהו על השו"ע בדין רי"ש שעשאו ד' ודעתם [הגרע"א לא הורה לעשות רק הניח בקושיא] דמהני לבטל צורת האות ולתקנה וא"צ למחוק כל האות.
מ"ם פתוחה שנסתמה שהוזכר בשו"ע תקנתה לגרוד החרטום, נראה דה"ה דמחיקת הנו"ן מהני שהרי גם החרטום נכתב קודם הנגיעה, מיהו אם הוי"ו צריך שיגיע עד כנגד קו התחתון של המ"ם, משכחת לה שנגמר בפסול כשפגע בקו, אבל נראה דסגי בקריאת התינוק כמו בוי"ו, וכבר נסתפק בזה בבה"ל ד"ה כל, מיהו מה דמבואר בדבריו דא"צ מחיקת כל הנו"ן או הוי"ו, אלא כל שביטל שמו סגי, הוא רק לדעת הפר"ח בדין רי"ש שעשאו ד' וכמש"כ לעיל.
ז) שו"ע סכ"ה או שהיתה אות אחת חלוקה לב' אותיות כו' ויש מי שאומר דה"ה אם חוטרא דחי"ת כו', עיקרא דמלתא דכל שיש שם אות עליה אף שאינה כתיבה תמה ופסולה מ"מ אינה מעכבת בדין כסדרן שאין קפידת כסדרן רק שענינו יכתב כסדרן, אבל מה שהקפידה תורה בכתיבה תמה רשאי לתקנה, והדבר מסור לחכמים לקבוע מה מפסיד האות לגמרי, והנה הפסק מועט אינו מפסיד את צורת האות לגמרי, ושיעורו דתינוק שקוראה כתיקונה, והרי"א שהביא ב"י חידש דיו"ד של צד"י ושל שי"ן גרע מיו"ד של אלף וכיו"ב דבצד"י נראה כב' אותיות יו"ד ונו"ן, משא"כ באל"ף נהי היו"ד נראית יו"ד אבל האלף חסר היו"ד אינה אות כלל וזה מושך את העין לחשבה לאות אחת, והלכך כשנראה לב' אותיות לא יועיל מה שהתינוק מחברן בקריאתו, כיון דראוי היה לתינוק לקוראן לשתים, ואין הדבר מוכרע כל כך די"ל דלעולם התינוק מכריע דהרי במקום דנראה שהן ב' אותיות גם התינוק לא יקרא אות אחת.
ומלשון השו"ע שכתב צד"י שכתב יו"ד נו"ן כו' נראה שתלוי לפי ראות העין ואין זו כללא דצד"י גרע אלא עיקר תלוי לפי נטיית כל חלק, וכן משמע במש"כ בסיפא יו"ד שעל השי"ן ולכאורה הרי זה יו"ד ועי"ן דרישא, אלא הכל לפי טביעות העין, והעיקר אם בעינינו שנפסד צורת האות לא מהני תינוק, וכ"כ בבה"ל, אבל מה שתלה הדבר בגודל ההפסק אינו מוכרע, שאין לנו שיעורים בגודל ההפסק, ואין לקבוע כאן ב' הלכות, ניכר להדיא חד שיעורא, וניכר בהסתכלות שיעור שני, דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים, וכל הפסק הניכר לעין חדא הוא, אבל הכא בהכרעת המבט הדבר תלוי, ובמקום שבפירודן נעשו ב' אותיות טבעת ההכרעה לשופטן לב' אותיות, יותר מפירוד של אלף וכיו"ב.
והנה בחי"ת שאין החוטרא נוגעת הביא ב"י סי' ל"ו בשם מ"כ דאפי' תינוק קוראו לב' זייני"ן מותר לתקן, נראה דעתו ז"ל דמהר"מ לאו דוקא תינוק נקט, אלא דבליכא תינוק אפשר להכריע דעתו של תינוק, והלכך בחוטרא של חי"ת שאין התינוק רגיל בה הרי אין כאן תינוק ויש להכשיר כיון שנראה לן שהיא אות חי"ת והיינו כשההפסקה מועטת וזו מקרי אינה ניכרת להדיא ולוא היה תינוק רגיל בה היה קוראה חי"ת, ואפשר דהמ"כ לית לי' הא דחידש הרי"א ביו"ד של צד"י, אבל י"ל דחוטרא מראה שאין כאן ב' זיינין אלא חי"ת ומודה בה הרי"א.
ח) סי"ג יהי' הקלף שלם כו', במ"א בשם הב"ח דאפי' נשאר נקב דק כשר, ובט"ז כתב שלא יהא נקב כלל, והדברים סתומין, ויש כאן ב' ענינים, אחד כשקו האות עב והנקב באמצע עביו או בצדו, ובזה הנידון בפסול היקף גויל, ובזה יש להכשיר כיון דבשעת כתיבה הדיו עובר עליו וסותמו, ואם נפל הדיו אח"כ הו"ל כניקב ירך האות לאחר כתיבה דכשר, ואמנם אם קו האות דק כל כך שכל האות נפסקה לשתים ע"י הנקב כשנפלה הדיו, ובזה נראה דפסולה, דלא אמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אלא שהנקב הוא כקלף, אבל לא עדיף מקלף ואילו היה קלף במקום הנקב ונפסק הדיו הרי היא פסולה כדלקמן סכ"ה, כמו כן בנקב פסולה, ועיקר הדיון בנקב שהדיו עובר עליו היינו שיהא דינו כנקב ולא כקלף וממילא אפי' כשנסתם ע"י הדיו אכתי האות כפסוקה דמקום הנקב לא חשיב כתב כיון דהדיו באויר ולא על הקלף, וכן כשהנקב בצד האות היה בדין שיפסול משום חסרון מ"ג, ובזה אמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אלא חשיב אוירו כקלף עצמו ואם באמת סתמו הדיו חשיב כדיו ע"ג קלף ואם הנקב בצד האות חשיב מ"ג, אבל אם נפל הדיו הרי נפסקה האות, ומה מאד תמוהים דברי המ"ב בזה, שכתב בבה"ל שם דהפסק בגודל נקב שהדיו עובר עליו, אינו הפסק, דלא גרע מנקב שנפל הדיו, ומבואר שפי' דברי הב"ח והמ"א אפי' בקו דק שנפסקה כל האות לשתים כשר וזה דבר שאי אפשר, והרי בבה"ל שם פוסל הפסק שאינו ניכר להדיא אלא ע"י הסתכלות, וזה ודאי דיו עובר עליו.
והלכך אפי' הפסקה דקה פוסלת, ובס"ת יש לצדד להקל משום דעת הר"מ דמותר לקרות בפסולה, כמבואר סי' קמ"ג, והכא עיקר האות קימת במקום שתינוק קורא אותה כהוגן, שהרי אינו פוסל משום שלא כסדרן, ומשום דעת המאירי שהביא ב"י סי' ל"ב דמפרש הא דמנחות כ"ט א' ב', דמצטרף גם מה שלמטה מן הנקב בזמן שהתינוק קורא כהוגן, וזה אפי' ניכר להדיא ההפסק.
ט) ובנגיעה אות לאות, אם הנגיעה נעשה לאחר שנגמרה האות כמו ו' לנ' למטה המבואר בירו' יש להקל בס"ת משום דעת הר"מ בפסולה, ומשום דעת הרשב"א דנקט לדינא כהירו' אבל בנגיעה למעלה פסול, ואם אות של שיטה עליונה נוגעת בשיטה תחתונה או של תחתונה בעליונה, היא בחזקת שהנגיעה קדמה לגמר האות, שאם ך' של עליונה נוגעת בשיטה תחתונה הרי אות של תחתונה נגעה ברגל הך' קדם שנגמרה, ואם צואר הל' נוגע בעליונה לא נגמר הל' קדם הנגיעה.
ובמ"ב סי' קמ"ג סקכ"ה הביא דיש מקילין גם בנגיעה קדם שנגמרה האות, משום סברת הרשב"א שהראוי למחוק אין מחיקה מעכבת, ואינו מובן שאם ננקוט פי' הירו' כהרשב"א הרי מפורש בירו' דמה שנכתב אחר הנגיעה לא מהני מחיקה, ולא מצינו בגמ' היפוך מזה, אלא שהחולקים סוברים דבגמ' דידן שסתמו כל אות שאמ"ג פסולה משמע אפי' נעשה נגיעה אח"כ פסולה, אבל א"כ הדין נותן דלא מהני מחיקה אף בנעשה אח"כ, או דלא אמרינן ראוי למחיקה כמחוק דמי, ודעת הרא"ש דמהני מחיקה ומ"מ פסול, ומפרש דהירו' דמכשיר בנגע אח"כ ס"ל דכל שנכתב בכשרות אין נגיעה פוסלת, וא"צ מחיקה כלל, ובזה נקטינן דגמ' דידן פליגא ולעולם צריך מ"ג, וממילא לית לן כאן סברא ראוי לבילה, וכשם דנגעה קדם שנגמרה פסולה ה"נ בנגעה אח"כ, ואין כאן שום צד להכשיר.
מ"א סי' ל"ב ס"ק כ"ז כתב בך' המגיע לסוף הקלף מהני גרירא, ומלשון הרלב"ח שהביא ב"י לא משמע כן שכ' שפסלם ורהיטת הדברים שאם היה מצריך גרירא היה מזכירו, ומשמע דפסלן לגמרי, ואע"ג דבאותיות הנוגעות מהני גרירא אות שכלתה בסוף הקלף גריעא טפי וכמש"כ לעיל סק"ו, ומיהו למש"כ לעיל סק"ג שאין דברי הרלב"ח אלא בשיעור מצומצם או ספק מצומצם ניחא דלא מצי גריר לי' ודברי המ"א בשיעור מרווח, ועי' לעיל סק"ו, שעיקר הדין אינו מוכרע, דאע"ג דבחד צד נקב קיל מנגיעה דנקב לאחר שנכתב בכשרות אינו פוסל ונגיעה פוסלת, מ"מ לענין תיקון של מחיקה י"ל דנגיעה קילא טפי, שהאות ניכרת בפני עצמה וניכר שאין הנגיעה מן האות, אבל באות שבסוף הקלף אין ניכר סוף האות, ואפשר שצורתה היתה מארכת עד שנשתנתה עיקר צורתה.
י) שו"ע סי"ח אלא יגרור כל מה שנעשה בפסול כו', עי' במ"ב בבה"ל שכתב לחלק בין כתיבה אחת לב' כתיבות וביו"ד העליון שנגע בגג א"צ למחוק רק היו"ד, וזה תמוה מאד שלא הוזכרה סברא זו אלא להחמיר דאע"ג דנכתב בכשרות מ"מ כיון דצריך לבטל צורת האות לא סגי במקצתו אלא צריך למחוק כל הכתיבה, אבל מה שנכתב אחר הפסול כל הכתוב אחר הפסול לאו כתיבה היא בין הגג ובין יו"ד התחתון, כיון דכתיבת יו"ד התחתון אי אפשר לו להשתתף בצורת האל"ף הכשרה בלא מחיקת היו"ד העליון והגג לאו כתיבה היא, וזה מבואר בב"י בפלוגתת הרד"ך והרלב"ח דדעת הרד"ך במ"ם שנסתם שצריך למחוק גם הנו"ן ודעת הרלב"ח דסגי בגרירת הוי"ו, והרי הרד"ך לא מחלק בין כתיבה אחת לב' כתיבות, והרלב"ח מכשיר משום דהנו"ן נכתב בכשרות, אבל ב' כתיבות לאו טענה היא אילו נכתב לאחר הפסול, ולשון הב"י דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר כו' הרי מבואר דגם בב' כתיבות צריך שיהא נכתב בכשרות, אלא בכתיבה אחת לא מהני מה שנכתב בכשרות, ועיקרי הדברים אם התחיל ביו"ד העליון ואח"כ הגג ובעת כתיבת הגג פגע בגוף היו"ד, א"צ למחוק את היו"ד כיון שהיו"ד כאן אין לו דין יו"ד אלא הוא מקצת האל"ף ונכתב בכשרות שפיר גורר את הגג ויו"ד התחתון וחוזר וכותבן, ואם התחיל בגג ואח"כ יו"ד העליון ואח"כ התחתון, צריך למחוק ב' היודי"ן, אבל לא הגג, וכ"ז דלא כהב"י והרמ"א באה"ע סי' קכ"ה דמכשרי אפי' נפלה טיפת דיו ונעשה חצי האות ואח"כ השלימו, וזה סותר דברי השו"ע במה שהצריך מחיקת כל האות ברי"ש שעשאו דלי"ת וכמש"כ הגרע"א.
מ"א סק"ג אם האות גדולה ונדבקה בסופה באופן שאם נגרר כו' ישאר צורת אות כשר, הכונה שנדבק הוי"ו לנו"ן בתיבת תפארתנו, והנגיעה בסופו, ויש בו שיעור וי"ו עד הנגיעה, ונמצא שהיה כשר קדם שנגע, לפיכך אין הנגיעה פוסלת, וזו כדעת הרשב"א ע"פ הירו', אבל אות הנוגעת בחברתה שבצדה כגון גג הרי"ש או הדלי"ת שהאריכו עד שפגע בגב האות שלאחריה פסול כיון שאות השני' נגעה בגג האות שלפניה קדם שנגמרה אע"ג שיש בגג הרי"ש כדי לגרר וישאר שיעור אות.
ב"י הביא הירו' אבל ארצך ותפארתך צריכא, ולא אתפרש מאי ספיקא איכא, מה נפשך אי סגי ברגל הך' עד הנגיעה הרי כבר נגמרה האות בהכשר, ואי לא סגי ברגל הך' עד הנגיעה ודאי פסול, ואולי באמת מספקא לי' בשיעור רגל הך' ומפני שגגו קצר מגג רי"ש, ניכר שהוא ך' ולא רי"ש אף ברגל קצר.
ויש לעי' בארצנו שנגע וי"ו לנו"ן מלמטה למה כשר נהי דמ"ג אינו פוסל בנעשה לאחר כתיבה, אבל שינוי צורת האות פוסל כדאית' סי"ז, והכא בנגיעת וי"ו לנו"ן מלמטה נעשה ט', ואמנם נו"ן אינו דומה כלל לכ' של טי"ת, וניכר שאינו טי"ת.
יא) מ"א סי' ל"ו סק"ג, כתב בשם הרמ"ע שאם התגין נוגעין זב"ז או שאינן נוגעין באותיות פסולין ולשון פסולין משמע שהתגין פסולין, אבל הפרשיות כשרין כדין אין לו תייג, ואע"ג דהן כאותיות בין שיטה לשיטה מ"מ לא מצינו דמפסל בהכי, ובפרט בתגין שניכרין שהן תגין רק שהן כתובות שלא כדין, תדע שסיים שאם ידוע שכתבן מומחה תלינן שנפסקו אחר כתיבה ומכשירין, ואם כל הפרשיות פסולין לא מסתבר להכשיר בנפסקו קדם שחזר וחברן, ומה דפסלן בכתבן בלתי מומחה, נראה דכיון דהסופר לא ידע שהן חלק מהאות, וסבר שאינן צריכין ליגע חסר כאן לשמה שהרי לא סבר לקדשן לשם האות של שעטנ"ז ג"ץ רק סבר שהן כתב בפני עצמן, וממילא אין כאן תגין ואי אפשר להשלימן, ולפיכך ראוי למוחקן ואע"ג דאם נכתבו בלא תגין מכשרינן ולא מטרחינן לי' לחזור ולעשות תגין מ"מ כאן שיש כאן כתיבה בפסול יש למוחקן משום ואנוהו, אבל בכתבן מומחה הרי נכתבו בכשרות ואפשר לחברן כשר אע"ג דהשתא לאו תגין הן מ"מ לא מפסדי בנוי הספר, ונראה לפ"ז דאם נמצאו ההפסקות רק במקומות מפוזרות כשר שהרי נתגלה שכתבן סופר מומחה ותלינן שנפסקו, ואפי' אם עינו של הסופר הטעתו ולא חיבר מתחלה כשר, ואפשר לחברן עכשו, והלכך כשר אף שלא חברן, ואם קוי התג נגעו זב"ז נמי מסתבר דרשאי לגרור נגיעתן ולחזור ולחברן כיון שעד הנגיעה נכתבו בכשרות והלא השו"ע מיקיל לגרר אף בנגעו למעלה, ואע"ג דשאר נגיעות עדיפי שהנגיעה דקה, והכא כל קוי התג דקים, מ"מ נראה דאין להחמיר בתגין, וכל זה באירע כן באיזה מקומות אבל אם כתבן כולן כן חזינן שכתב מתחלה ע"מ לחברן זל"ז וזה מפסיד כונת לשמה וכמש"כ לעיל.
ולא יתכן לפרש דהרמ"ע מחלק בין היו מחוברין ונפסקו ללא נתחבר מעולם שאין שייך לחלק בכך אלא בהקפת גויל, די"ל דלא נאמרה אלא בשעת כתיבה, אבל הפסק ע"כ מחלק בין ב' הכתיבות, ואם פסול בתחלה פסול בסוף, והרי בנפסקה האות פסול אף בסוף ולדעת המאירי כשר גם בתחלה כשהתינוק קורא כהוגן, ואיך יתכן שיחדש הרמ"ע דינים בלא שורש בגמ' ובפוסקים ולא ידון עליהם כלל וכאילו הם מובנים לכל, אבל למש"כ לעיל הם מכוונים ומיושבים.
ודברינו כדעת הי"א שהביא המ"ב סי' ל"ו ס"ק י"ג ודלא כהלבו"ש שהביא שם, [אח"כ ראיתי בדברי הרמ"ע ונראה מדבריו ז"ל דפוסל הפרשיות, גם נראה מדבריו שאם מתחלה לא נדבקו התגין אף שכתבן סופר מומחה פוסלין, והדברים בלתי מובנים וכמש"כ לעיל, ואחרי שהפסקת התגין היא מילתא דשכיחא טובא, ואם זה פוסל את התפילין והמזוזות, הרי ענין זה חמור מאד, ולא משתמיט שלא יזהירו בזה הפוסקים ולכן נראה דלא ס"ל הא דרמ"ע, שו"ר במרדכי בה"ק ס"פ הקומץ כתב להוכיח דאין חסרון תגין פוסל מדלא תני לי' תנא כי היכי דתני היקף גויל, ומדלא אישתמיט שום אמורא לאשמועינן פסול תגין, וכל הני דיוקי אפשר למידק בהפסק רגלי התגין שזה חידוש גדול ואם המרדכי דייק כן מן הגמ', כש"כ דאנן אית לן למידק מן הפוסקים אשר מסרו נפשם לפרש לדורות שנתמעטו הלבבות כל הלכה והלכה כללותיה ופרטותיה, וסתמו דהתגין אין מעכבין ואם היו הפסקות פוסלות מלתא דשכיחא טובא ודאי היו מכירים ראשית חובתם לפרשו ולצוות עלי', וגם אז היו צריכים לפרש דין נפסק אחר הכתיבה, אלא ודאי שדעתם דדין נפסק לא גרע מלא זיין כלל, ולא עוד אלא לפי דעת ר"ת וש"פ דתגין מעכבין נראה דאם ההפסק מועט וניכר הדבר שהן תגי האות כשר, וכדין הפסק באות עצמו שדעת המאירי שכל שהתינוק קורא כהוגן כשר ואף לדעת החולקים מודים שלא נפסל משום שלא כסדרן דמ"מ שם אות עלה א"כ ה"נ שם תג עלה ונחשב מגוף האות ודין כתיבה תמה שהצריכה תורה תמימות יתירה אפשר דלא נאמר על התגין, וכש"כ להפוסקים דסברי דאין התגין מעכבין ודאי לא קרינן בהו כתיבה תמה, וכל שהקורא מצרפן קיים גם מצות תגין].