סימן ב עריכה
א) נראה דבכ"מ דפסלינן נדמה פסלינן כלאים, דהא כלאים חשיב נדמה וגרוע מנדמה וכדא' בכורות י"ב א' ב"ק ע"ח א', וא"כ רחל שאביה עז אף למ"ד אין חוששין לזרע אב ומותר להרביע עליה מינא דאמה בנה פטור מן הבכורה ואין לוקין על צמרו משום כלאים כמו רחל בת רחל בת עז בת רחל, ופסול להקרבה, ואצ"ל כלאים עצמן, ובמ"ב סי' ט' בבה"ל ד"ה רחלים, כתב כן בשם הפמ"ג דכלאים צמרו פסול לציצית ותמה עליו, ולהאמור נתפרש טעמו.
ב) מנחות מ' א' תוד"ה כיון, דמגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר, בתו' יבמות ה' א' ד"ה דאפי', ביארו דבריהם דמגו דצמר פטר בשל פשתים פשתים פטר בשל צמר, ותימא כיון דהיכי דאפשר לא דחי והכא עיקר קרא לתכלת בפשתן דלא אפשר, א"נ בפשתים בצמר היכי דלית לי' צמר דהיכי דלית לי' חשיב לא אפשר כדאמר שבת קל"ג א' בדליכא אחר וכן בביצה ח' ב' היכי דלית לי' עפר לכסות, היכי שרינן פשתים בצמר נהי דשרינן צמר בפשתים אפי' לבן כיון דמוכרח ליתן תכלת וע"י חוט אחד צמר נעשה כל הבגד שעטנז ואין אנו מוסיפין באיסור אי נותן עוד חוט צמר אבל מנ"ל להתיר פשתן בצמר כיון דאפשר בלא כלאים כלל, ואפשר דהיינו טעמא דחוטי פשתן הניתנין בבגד צמר חשבינן להו כגוף הבגד וכיון דהותר תכלת בבגד פשתן אין איסור במה שנעשין חוטי צצית של פשתן כלאים עם התכלת ושוב אמרינן דאין קפידא במה שהם כלאים עם הבגד דבלא"ה הן כלאים עם התכלת וכן הבגד והתכלת כחד חשיבי וכיון דהפשתן מותר בתכלת מותר בכל הבגד, אבל כשאין תכלת ונותן כולו לבן אין להטיל חוטי צמר וחוטי פשתן בבגד של צמר כיון דאפשר הכל בצמר.
ומש"כ דמה"ת שרי אע"ג דאפשר דכלאים בציצית משרי שרי אע"ג דאפשר צ"ע דהא מהכא ילפינן דעשה דוחה ל"ת כדמסיק יבמות ה' ב' ואיך יליף מני' כיון דהכא שרי אע"ג דאפשר לקיים שניהם ובעלמא היכי דאפשר לקיים שניהם לא דחינן, וביבמות ד' ב' פריך טעמא דכתב רחמנא כו' ואמר רחמנא עביד לי' תכלת כו' ומאי קושיא הא איצטריך אפי' היכי דאפשר לקיים שניהם וזה לא שמעינן מתכלת.
ג) יבמות ד' ב' תוד"ה אפי', וקשה דבפ' ב"מ כו', למש"כ התו' בסמוך דהכנף לאו רבויי' א"כ ע"כ לתנא דבי ר"י לית לן לחיובא שאר מינין דהא לתדר"י ודאי איכא למילף כל בגדים שנאמרו בתורה סתם מנגעים שפרט בהן הכתוב, ולמה לא ניליף ציצית, ור"נ ב"י דאמר לאתוי' ציצית היינו לאפוקי שרצים דמרבינן מאו בגד לשלש על שלש או לשלשה ע"ש ובעי לאוקמא תדר"י שלא יהא הדין כלל בשאר בגדים אבל כו"ע מודו דתדר"י ממעט גם ציצית וכן אמרו מנחות ל"ט ב' דלתדר"י שאר בגדים אינן חייבין בציצית מה"ת, וכ"כ תו' שם דתדר"י לית לי' דרבא ורבא ע"כ לית לי' תדר"י, ורבא סבר כברייתא מנחות ל"ט ב' וכמש"כ תו' ה' א' ד"ה לרבנן, ואפשר דמי ששנה זו לא שנה זו והכא ס"ל להתו' דרבא סבר דתדר"י כותי' ס"ל בציצית, ולכך הדר בי' רבא בשבת כ"ז א' כדי שלא יחלוק תדר"י אתדר"י, ואם איתא למה דחיק רבא דשלשה על שלשה אית לי' ומעיקרא סבר דלגמרי ממעט לי' לימא דאף כל לאתוי' ציצית אלא רבא מוקים תדר"י כותי' ומרבינן מהכנף כל מיני, וסוגיא דיבמות ע"כ כרנב"י דלרבא לא מיתר צמר ופשתים, ולכך פריך והא תדר"י לית לי' דרבא, וכתבו תו' מנחות ל"ט ב' ד"ה ור"נ דהלכה כרבא דבתרא הוא. ואע"ג דרנב"י בתרא הוא וסבר אף כל לאתויי ציצית, אי מודה רבא דתדר"י דלא כותי' אין ראי' דרנב"י פליג אדרבא, ואפי' אי רבא מוקי לתדר"י כותי' מ"מ י"ל דרנב"י כרבא ס"ל ומ"מ לא מסתבר לי' למעוטי שרצים כדי שלא יחלוק על אידך תדר"י, ומיהו אי רבא פליג אדתדר"י, הדין נותן דשאר בגדים מטמאין בשלש על שלש מאו בגד, להפוסקים כרבא, והרמב"ם שפסק בפכ"ב מה' כלים דשלש על שלש בשאר בגדים אינו מטמא לטעמי' אזיל שפסק בה' ציצית כר"נ ודלא כרבא.
והא דפריך יבמות ה' א' לרבנן ופי' בתו' דהיינו ברייתא דמנחות ל"ט ב' אליבא דרבא משמע דמודה רבא דתדר"י סבר דשאר בגדים פטורים מן הציצית, ומיהו י"ל דלרנב"י קאי ורנב"י יכול למסבר כרבא לדינא וברייתא דמנחות דמחייבא שאר מינין בציצית מן התורה הוא, ולמש"כ תו' מנחות שם דלמאי דדחי הא דאמר ה"נ מסתברא גם ר"נ מודה דברייתא מה"ת קאמר ואיהו דאמר כתדר"י, גם לר"נ פריך הכא. [א"ה, ע"ע לק' סי' ג' ס"ק כ"ד].
ד) מנחות מ' ב' השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי מתקיף לה ר"פ כו', בשו"ע סי' י' פסק הרמ"א דבין להוסיף ובין לבטל אי הסיר הראשונות כשר באחרונות, וקדם שהסיר פסול, ומשמע דאף שמכוין לצאת מצותו באחת מהן, והשני חוטין בעלמא איתלו בכנפו, פסול, שנאבדה צורת המצוה, ולפ"ז צ"ל דהא דאמר סנהדרין פ"ח ב' דאי קשר עליון לאו דאוריתא האי לחודי' קאי והאי לחודא קאי, לאו למימרא דלא מפסל, אלא שאין חייב בז"מ, אלא בדבר שבהוספתו גורע את הראשונה לא מחמת מוסיף כמו בתפילין שבהוספתו אין הראשונה רואה את האויר, אבל בציצית האי לחודא קאי, ואין כאן גרעון בראשונה, אלא מחמת הצטרפות כלם נאבדה צורת הראשונה, ודוחק.
ה) והא דאמר רבא השתא בב"ת קאי מל"ה, נראה דאפי' במכוין לבטל הראשונה ס"ל לרבא כיון דיש כאן צורת הפסול, והלובש בצורה זו לשם מצוה קאי בב"ת, צורה זו לא מקרי עשי' וכשמסיר התוספת ומעמידה על צורה הנכונה זאת היא עשיתה, [ונראה דאם הטיל קוף למוטלת והסיר הראשונה לתקן השני' מודה רבא דפסול, אלא הכא חשיב ההטלה מעשה ולכן חשיבא הסרת התוספת גמר המעשה ומיהו אי הטיל ג' חוטין לבעלת ג' והשלימה לד' והטיל אח"כ חוט הרביעי לג' הראשונות פסול, ולא אמרינן בבל תגרע קאי מעשה לא הוי, דגרעון לא חשיב מקולקל דכן היא עשייתן וכל דרך העשיה לא חשיב קדם הגמר מקולקל. וזה ע"פ מש"כ המ"ב סי' י"ד ס"ב בבה"ל ד"ה לא דבעינן גם הטלה לשמה ולא מהני קשר לחוד, דאי הוי סגי בקשר לחוד לא מש"ל בתיקון בל תגרע כלל]. [א"ה, עי' לק' סי' ג' ס"ק י"א ד"ה במ"ב].
ו) ור"פ דאתקיף מאן לימא לן דגברא לאוסופי קמכוין כו', נראה דפריך אעיקר סברא רבא, דלא חשיב לי' מקולקל כיון שאפשר להסיר אחת מהן ולהשאיר השני', ואכל חדא וחדא י"ל שהוא צורה שלימה של ציצית, ואע"ג דהשתא פסולין, מ"מ מחשב כל אחת בפני עצמה, וכיון שאין ראוי למחשב שתיהן כחטיבה אחת, אף אם חשב בהדיא ללובשן יחד אינו מועיל למחשב צורה מקולקלת, וזהו דאמר ר"פ מאן לימא לן כו' היינו סתמא דב' ציציות כפולות אינן מורין על כונת בל תוסיף, וא"כ אף אם כיון בהדיא נמי לא חשיב קלקול הצורה, וא"כ ראוי למפסל השניות משום תולמ"ה, כיון דכל כמה דלא שקיל לקמאי לאו שם ציצית עלי' וא"כ ר"פ מקשה אעיקר דברי ר' זירא, ואנן קיי"ל כר"ז וכרבא, דלכי שקיל לי' לקמאי מתכשרי בתראי, ואפי' בכיון לבטולי, וקדם דשקיל להו פסול.
ז) אבל דעת הראב"ד פ"א מה' ציצית, דהא דאמר בסנהדרין האי לחודי' קאי הוא לענין עיקר הדין דלא מפסל, ואם נתכוין על אחת מהן למצוה קיים מצותו, ולא עבר על ב"ת, ואפשר דאף במכוין לתוספת קיים המצוה וקעבר משום ב"ת על השני', ולפ"ז הא דאמר הכא דקעבר משום ב"ת אינו לענין פסול הציצית, רק לענין לאו דב"ת, ולפי' זה נראה דהא דפריך מר"ז מהטיל למוטלת, הוא משום דס"ד דמיירי בהטיל בכונת הוספה, ולכך אין כאן הטלה לשם מצוה, ורבא משני כיון דהטלה זו לשם הוספה חשיב צורה מקולקלת ואע"ג דלא עבר עד לבישה מ"מ הוא על צורה שנאמר עליה בל תוסיף במכוין בה בכלה, ור"פ מוקים להא דר"ז במכוין לבטל ובכה"ג הוי הטלה כשרה, והא דאמר מעשה איכא היינו מעשה הכשר, כן נראה לפרש לדעת הראב"ד, ולפ"ז בכל ענין כשר אלא דבמכוין להוסיף קמאי כשרים, ובתראי מתכשרו כשמסיר קמאי, ובמכוין לבטל תרויהו כשרות, ובלבד שיכון לקיים המצוה באחת מהן.
ח) ודעת הר"מ נראה דסוגיא דסנהדרין דוקא לענין ז"מ וכמש"כ סק"ד, אבל לענין דין הציצית, כל שנתכוין להוסיף, נאבדה צורת המצוה, ואף קמאי מפסלו מעכשו, אבל כל שנתכוין להסיר אחת מהן אע"ג דהשתא אי אפשר לי' לקיומא בהו מצות ציצית, מכל מקום כיון שדעתו להסיר אחת מהן, לא מקרו השניות תולמ"ה, כיון שהן נעשין בהכשר ודעתו להסיר התוספת ואין כאן רק כגומר תנאן, וסוגיא איכא לפרש דברי רבא כפרש"י אלא שדברי ר"פ מתפרשין מעשה איכא היינו מעשה הכשר, וממילא אידחו דברי רבא וקי"ל כר"פ, והכ"מ פי' דברי רבא בל' תמי' דכיון דקעבר בב"ת ודאי חשיב מעשה, אבל לפ"ז לא מצינו דר"פ פליג בזה על רבא דרבי', כיון דרבא לא קאמר בלשון תירוץ וישוב דברי ר"ז אלא סברא פשוטה היא בדעת רבא דחשיב מעשה, והגר"א פי' דמעשה לא הוי למפסל, ובל' תמיה קאמר, וכונת רבא למפלג על ר"ז ור"פ מקיימה, ול' מעשה לא הוי, אינו מיושב כל כך, ול' התו' בסנהדרין ובסוכה ובר"פ התכלת עדיין ל"ע. [א"ה, ע"ע לק' סי' ג' ס"ק י"ז].
ט) במ"א סי' ט"ז כ' בשם מהרי"ל שיהיו הכתפים של טלית ד' כנפות רחבים דאל"כ אתי אדה"ג ודה"ג ומבטל לי' ובתשובת הגריעב"צ סי' כ' השיג מדברי תו' עירובין י' ב' וכן באה"ח כ' דלא קיי"ל כמהרי"ל, והנה לא בארו אחרונים ז"ל דלא נאמר זה אלא אם בית הצואר אינו מרובה על הכתפים אבל אם בית הצואר מרובה הו"ל כעומד מב' צדדין ולא חשיב עומד לדעת הרשב"א וריא"ז הובא במ"ב סי' שס"ב בשעה"צ אות ל', וכ"נ מסקנת הגמ' עירובין שם דבין לרבין ובין לר"ד ל"א עומ"ר מב' צדדין ואף אם כתף א' מרובה על הפרוץ י"ל דאינו נידון עדיין בעומ"ר להחשיב את הכתף השני הקצר לבגד, וזה יש להסתפק גם בעור העסלא, ועיקר דברי מהרי"ל דלמחשב בגד צריך עומ"ר כמו בעור העסלא נראין מאד וגם האחרוני' לא פקפקו בזה [ואית דמפרשי עור העסלא לענין מדרס הזב ודומה יותר ללמוד ממנו לענין בגד] ולפ"ז צריך ליזהר שלא יהי' נקב בית הצואר מרובה על שום כתף [ואף שיש עומ"ר בארך נראה דצריך גם לרחב דאל"כ בטל האי מתורת בגד ושוב אין צירוף לבגד של מעלה עם של מטה] ובמ"ב לא כתב כן, אבל אין להקל בזה שהוא נוגע לדאורייתא וגם לענין הוצאת שבת. [א"ה, וע"ע לקמן סי' ג' סקי"ט].