פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן רלחעריכה

שאלה מחרד וירא ה' מרבים ומדקדק במצוות מאד.

נא ידריכני רום מכ"ת בדרך אלך בענין הפסקה גדולה שמפסיקים בפיוטים תוך הברכות, והרי הפוסקים נחלקו אם שרי להפסיק, והרי אפי' בהפסקה מעוטה ובדבר קדושה הנזכרת למעלה ולתפארת והוא קדיש קדושה וברכו נחלקו הפוסקים וי"א שאין להפסיק להם באמצע ברכה כמ"ש הרא"ש והטור סי' ס"ו ואיך נפסיק אנחנו באמירות פיוטים ארוכים שחברו האחרונים אשר לא ברוח הקודש נאמרו, כמ"ש והשיג הראב"ע בקהלת פסוק לעולם יהיו דבריך מעטים על ראש הפייטנים הוא ר"א הקלירי שאמרו בירושלמי שהיה תנא קרובץ ופייטן הביאו הרא"ש ורבים אמרו שהיה ר"א בן רשב"י. ומ"ש לשאול פי איך תתנהג באמירות פיוטים ובא תוך דבריך השגות שהשיג הראב"ע על פיוטי הקלירי:

תשובה: הנה מי יכניס ראשו להכריע בדברי השגות הראב"ע כי ודאי דבריו שכליים ומתישבים ומתקבלים על הלב וכבר נתפשטו פיוטיו והמנהג בכל גבול ישראל הידועים לנו, ומ"מ לא ראיתי שום פיוט שחיבר לאמרו תוך ברכות שלפני ק"ש או אחריה, ואותו המנהג שנוהגין לומר ביוצר ואופן ומאורה ואהבה וזולת שקראם הטור בא"ח סי' ס"ח קרובץ לא נתפשט כמ"ש ב"י שם, ותמהתי עליך שאתה שואלני דבר שכבר נתחבטו בו ראשונים ואחרים ע"ש בטור.

עכ"פ אין תלונה בהפסקה על פיוטי הקלירי כי לא תיקן רק תוך י"ח דחזרת הש"ץ, ואף כי דתפילה חמירה לענין הפסקה דאפי' מלך ישראל שואל בשלומו וכו', מ"מ מאחר שאין הציבור מפסיקים תוך תפילתן רק אומרים עם הש"ץ בחזרת הש"ץ שאינו רק להוציא את שאינו בקי, כ"ש בזמן הזה שאינו רק ממנהג אבותינו, אין חשש הפסקה כלל.

ולכן אני תמה על מ"ש הרא"ש ס"פ אין עומדין על מ"ש ר"ח ור"ת שמותר לשאול צרכי ציבור בשלשה ראשונות וכתב הרא"ש ומטעם זה נהגו לומר קרובץ, שאם פי' קרובץ שם מה שאומרים תוך חזרת ש"ץ י"ח דהכי משמע, למה לו טעם צרכי ציבור כי לכאורה טעם פגום הוא, הן מצד כי אין צורכי ציבור בפיוטים רק הזכרת נסים באריכות ע"פ דברי אגדה ומדרשים, הן דא"כ הלא ק"ל דאסור לשאול צרכים בשבת כמ"ש בירושלמי על מ"ש רועינו זונינו לולי שטופס ברכה כך הוא וכמ"ש בירושלמי שם בדין הוא לאצלויי גם בשבת ג"כ י"ח וכו', ותיפוק ליה דאין הפסקה בתפילות הציבור רק בחזרת הש"ץ והוא הטעם שאנו בני אשכנז מאריכין מאד באמירות סליחות תוך י"ח דש"ץ.

והנה רבינו שמעון הגדול שהיה הפייטן הגדול אחרי הקלירי ושני לו יסד כמה יוצרות ואופנים וזולתות והיה ג"כ קדמון מאד כמבואר בסדר דורות שלנו בג"ה, רק שלעד"נ שעדיין לא נתפשטו בימי הראב"ע מדלא זכרו, רק דאין זה ראיה כולי האי שהרי ר' יהודה הלוי חתנו של הראב"ע [צ"ל חותנו, כי הראב"ע לקח בתו ובפסוק אנכי הביאו ולא זכרו בשם חמיו וכתב עליו מ"ך, לכן נראה שאחר מותו לקח בתו. וע' הקדמת הר"י מוסקאטו לפירושו קול יהודה לס' הכוזרי, גם מ"ש מאמר א' סי' כ"ה וסוף מ"ג סי' ל"ה. ומה ששמעתי וקריתי בספר שע"י חיבור נפלא דפורים שכל החרוזות מסיימות בפסוק במלת לו, והוא בתפילה ספרדים דס"א שנתארח הראב"ע אצלו וחקר ופשפש ומצא הפיוט חסר אות ריש בסדר א"ב הראשון, והניח הר"י הלוי מקום פנוי כי לא ידע לחבר לשם אות ריש, וכתב הראב"ע רחשה אסתר למלך, ונודע לר"י ונתן לו בתו - כזב הוא] אף שזכרו סתם פ' יתרו, והיה פייטן מופלא ומופלג מאד מאד כנראה מפיוטיו, ובפרט מפיוט שנעשה על מאורע נס פורים, נדפס בסידורי תפילות ספרדיים, וקבלתי שהוא הוא ר' יהודא חיזגי שכתבו המדקדקים שהיה המדקדק הראשון.

ואיך שיהיה כבר כתבתי שלא נתפשט אמירות פיוטים אלו שמפסיקים תוך ברכות דק"ש בכל מקום, ומ"מ בגלילות אלו שנתפשט אין ליחיד לפרוש כלל, אף שהיה נראה פשר דבר שיאמרם אחר תפלתו בפני עצמן, או לבחור דרך ומקום לאמירתם אחר גמר ברכה, או בשירה חדשה גבי זולתות, מ"מ נראה דאפילו החסיד בכל מעשיו אל ישנה מנהג הציבור מאחר שיש לנו גדולי עולם לסמוך עליהם מלבד כל המחברים עצמן, ואף כי נ"ל בדרך אפשר וקרוב כי מתחילה שלא היה דפוס ושכיחי ע"ה טובא, שלא חיברו המחברים אלה החיבורים רק שיאמרם הש"ץ והיו רבים מיחידי סגולה מאזינים לו או אומרים עמו לחיבוב הדברים, וכך נראה שהיה המנהג גם בקרובץ די"ח ממה שאומרים מסוד חכמים ונבונים וכו' שהוא בענין נטילת הש"ץ רשות, כמו פיוט דתחילת קרובץ ר"ה ויוה"כ, והמון עם לא היו אומרים דבר מהם, דאפילו בברכות דר"ה ויוה"כ לא היו בקיאין כדמוכח שלהי מס' ר"ה.

רק מעת שנתמעטו ע"ה המופלגים כמ"ש רז"ל איזה ע"ה וכו', כמו שנתמעטו ת"ח אשר המה באמת בגדר איזה ת"ח שארז"ל, ויצא הדפוס לאור, עם שרבתה הגאוה נתפשטו אמירות כל הדברים לכל המון אף לנשים וקטנים.

ואיך שהיה אין לשנות המנהג הן בקרובץ די"ח או דבתוך ברכות דק"ש. אף כי אריכות ניגונים הש"ץ תוך הפיוטי יוצרות בקצת חרוזות קשה עלי יותר מן האמירות, כי ג"כ שיעור זמן של הניגונים הוא כפלי כפלים מהאמירות, מ"מ אין כל זה כדאי לשנות שום מנהג, דק"ל גבי ק"ש הואיל דגברא חזי הוא אפילו שהה כדי לגמור כלו אינו חוזר לראש דמה שנתפשט המנהג מקרי דיעבד, ועל אותן פיוטין הקרובים לסוף ברכות דק"ש היא אפשר ללמוד זכות מה ראו ככה מפני דס"ל דלא חמירא מתפילה שאם בא לומר סוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר, ה"ה ה"נ הוה הזכרת המאורע והנה שהוא מעין הברכה כדמוכח מסופי הפיוטים, א"א לומר טעם זה ביוצרות ואופנים ובכה"ג, מ"מ נ"ל שמה שאומרים בכל פעם אור עולם באוצר חיים וכו' הוא כדי לעשות קצת נוסח ארוך לפני התחילו הפיוט, וכתבנו בו בג"ה רמזים יפים.

ואשר פליאה נשגבה בעיני, גדלה על כל הפליאות שזכר הראב"ע על הקלירי ועל כל מ"ש הטור סי' ס"ח, היא מה שמקצת פייטנים חברו פיוטים גדולים ומפסיקין בה תוך הברכות דק"ש ואין בהם שום התעוררות על הנס או המאורע, רק סידורי דינים שהיו נוהגין בזמן ההוא כשהיה בה"מ קיים, כמו דיני הקרבת פסח לפני חתימת ברכה אחרונה שאחר ק"ש דערבית.

וכן דיני עומר בליל שניה דפסח, ודיני ביכורים בליל שניה של שבועות, ודיני מעשר שני בליל שניה דסוכות, ושמחת בית השואבה בליל שמיני עצרת.

ואין זה בעיני רק כקורא פרק משניות תוך הברכה כי אין לו שום ייחוס וחיבור למה שלפניה רק מעט מזעיר סמוך לחתימה, ובשביל מה שנאמר דרך חרוזים לא יצא מכלל לימוד ולא נכנס לכלל תפילה ואין בתערובת הזה לא טעם ולא ריח.

ומ"מ חלילה לנו להטיל שמץ ודופי באותן מחברים שהרי התוס' בברכות די"א ע"א מייתי "ביכור אור יום הנף" והוא פיוט דיני עומר הנ"ל דליל יום שני דפסח, ובפיוטים הקודמים לה באותו לילה חתום מאיר, והוא בלי ספק הפייטן המופלג האשכנזי רבינו מאיר שליח ציבור יכונה. והתוס' זכרוהו במעריבים שלו מס' ר"ה די"א ע"ב.

והביכור ליל שניה של שבועות יסדו ג"כ מופלג, והוא הפוסק הידוע הראב"ן שהריץ אגרותיו עם רשב"ם ואחיו ר"ת וחלקו לו כבוד כמבואר בס' הראב"ן.

ובמס' ר"ה ד"ד ע"ב כתבו התוס' וז"ל ר"ת יסד במעריב שלו קודש ללינה ושלשים ידחם, והם ג"כ דינים רק דלא דמי לפיוטים הנ"ל רק זכר מעלות יום הש"ע ולא ראיתי זה בפיוט.

ובתוס' מנחות דמ"א ע"ב מייתי מ"ש הפיוט המשולשל יהא נפשל וכו', והם ג"כ דיני עשיית ציצית וכל פרטיו והוא אהבה למנהג פולין פ' שלח לך מפני שסוף הפרשה פרשת ציצית, וחתום בפיוט יהודה והוא לדעתי ר' יהודה חיוגי המדקדק, ש"מ שהיו מחברים הללו גדולי עולם. ומ"מ נ"ל שאם ירצה המוחזק בלאו הכי למילי דחסידות ומדקדק במעשיו וירא שמים בסתר לגמור הברכה בא"י פורס סכת שלום וכו' ולומר אח"כ הפיוט בלחש שקולו אל ישמע לחבריו הרשות בידו וכך יפה לו.

אבל בשאר פיוטים לא יפרוש מן הציבור כלל, והב"ח כתב ששני גדולי רבנים נענשו על שבטלו לומר פיוטים בקהל שלהם יע"ש, לכן ודאי כל יחיד יחוש לעצמו שלא יפרוש מלאמרם בציבור (ובהיותו בביתו עכ"פ לא יפסיק בהם תוך הברכות רק יאמרם אחר תפילתו), אף כי לדעתי מנהג אמירתם בקהילות ישנות באשכנז אין ראיה מכרחת שנעשה בהסכמת חכמי הקהילה או הדור, כי כמה מנהגים באו מהמון עם אחר גזירות תתנ"ו וק"ט ששלופי השמד חזרו ונתישבו מתי מספר ונהגו לפי ידיעתם ורצונם ונקבע אח"כ למנהג באין משים על לב.

ובימי חורפי היה לי פתחון פה עם זקן אחד בעל מורה ודיין בק"ק ווירמיישא על שתמהתי מאד על מנהג זר על שמתחילין מאורה דשבת חנוכה "ממלכה מושכה", והוא באמצע הפיוט כי התחלתו "שני זיתים" וכו', והשיבני כי שמע מפי זקני גדולי הקהילה כי בשעת הגזירות נשרפו כל סדרי תפילות ומחזורים, ובאשר לא היה בנמצא הדפוס היה מחזור א' וסידור מעריבים ויוצרות א' לקהל או למשפחה, וזמן רב אחר עבור זעם שחזרו ונתיישבו מתי מספר, אמרו מה שמצאו מפיוטים שנשאר, ובאשר מצאו מאורה הנ"ל רק חציה כאוד מוצל מאש אמרו רק חציה שלא לבטל המנהג לפי שעה, ונקבע אח"כ למנהג קבוע. וכמדומה לי שכבר הארכתי בזה יותר מדאי ואתה דע לך כי הנלפע"ד כתבתי:

נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.