חות יאיר/קפב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קפב
עריכהמעשה שהיה ראובן ושמעון נסעו מורנקפורט לווירמש והיו שם בורנקפורט אשה שבעלה בווירמש ובתה הפנויה אצלה ורצו ג"כ ליסע לווירמש ומפני שאין להם תיור כנהוג במדינת פפאלץ בקשו מר"ש הנ"ל שראובן יאמר זו אשתי ושמעון יאמר זו בתי ובהגיעם לאופנהיים מקום שמראים התיור ומי שאין לו התיור יוקנס סך יוד זהובים או כרצון המוכס אמרו ר"ש הנ"ל כנ"ל כי בתיור נכתב שם בעל התיור ושהוא מורשה ליסע במדינה וחפשי ממסים עם אשתו וכב"ב. והמוכס הי' לץ ויודע חוקי ישראל. ואמר איני מאמין כי זאת הזקנה אשת ר' הרך בשנים ובת הגדולה כזו שהיא בת ש' רק ישבע כל אחד על דבריו כי כן הוא או ינשוק בפה מלא זה אשתו וזה בתו. ואמרו ר"ש כי האשה נדה היא וכן הבתולה לא טבלה לנידתה ולוסתה וגם בלאו הכי יש גנאי ועון לישראל בנשיקת בתו הגדולה ואמר א"כ תשבעו לי כי נדות הנה. כי שכח המוכס השבועה על העיקר ותפס הטפל ואמרה האשה אל ר' כי אמת הוא שבנידתה היא ויוכל לישבע ור' חשש לישבע על פיה והשיב כי אינו יודע רק ע"פ ותשבע היא והבתולה ובבואם לשבע חזר ונזכר המוכס ואמר שישבעו ג"כ שזו אשת ר' וזו בת ש' עם מה שישבעו או ינשקו או יעבור עליהם מה. כך סיפר לי א' מהם המעשה ואמר שנתפשרו עם המוכסין בדבר מועט.
ומ"מ נתתי לבי ללמוד בו מה דינו להלכה. נ"ל דנדון הנ"ל מבואר בי"ד סי' קנ"ז ולמעיין כי בהג"ה שם מבואר דכל איסור ע"ז ג"ע ש"ד אפי' אין בהם רק לאו צריך להרג וכו' וביאר שם הש"ך דהיינו כגון חיבוק ונשוק ושהרמב"ן חולק ומ"מ כהרמב"ם וסייעתו ק"ל ודוקא בנשיקה דרך חיבה וכו' וא"כ בנשיקה דנדון לא הוי בכלל ג"ע רק בכלל עבירה דעלמא ועוד קיל מינה. באמת לפי דברי הר"ן בפ"ב דע"ז דמייתי ראיה דגם על לאווין דג"ע יהרג ואל יעבור מגמרא דס"פ בן סורר מעשה באחד שהעלה לבו טינא וכו' וארז"ל מות ואל תעמוד לפניו ערומה ואל תספר עמו מאחורי גדר משמע אפי' אינו דרך חיבה וצ"ע על מה הביא בש"כ י"ד סי' קנ"ז ס"ק יו"ד דברי הר"ן וכ' עליה וכ"כ הרמב"ם והרי הרמב"ם בעי דרך חיבה וכמ"ש הש"ך בתר הכי ואיך יכתוב על הר"ן וכן כתב הרמב"ם וכן צ"ע ג"כ מ"ש הש"כ על דברי ר"י דיליאון וכן נ"ל ממעשה הנ"ל ומעשה הנ"ל היה לתכלית הצלה ממות ואפשר דס"ל להש"כ דמפני שמתוך תוקף התלהבותו באהבה ביקש לראותו ערומה או תספר עמו היינו דרך חיבה.
ומ"מ איכא לתמוה על הש"כ דדבריו סובבים על מ"ש בהג"ה יהרג ואל יעבור ולא מצינו דבר הנפלא הזה רק להר"ן מש"כ הרמב"ם והרמב"ן והרב דיליאון כלהו לענין מלקות מיירי. ואף שאינו כדאי לחלוק על הר"ן מ"מ תמיהני לפי דבריו דנהי די"ל גבי מעשה דס"פ בן סורר הנ"ל דהוי דרך חיבה איך יתכן יהרג ולא יעבור דאם אונסין אותו לעשות דרך חיבה בשאר כל אדם לא הוי לדידי' דרך חיבה שהרי עושה שינצל מהריגה ואין לומר דהר"ן ס"ל באמת אפי' אינו דרך חיבה וגם מעשה הנזכר לא מקרי דרך חיבה מאחר שעושה להציל נפשו ממות ודלא כהמשך דברי הש"ך א"כ קשה יותר איך יתכן זה דשרינן מפני פקוח נפש חילול שבת ואכילות נבילות וטריפות וכל העבירות החמורות ולא נתיר לו לדבר עם אשה או לראותה ערומ'.
ומאותה הגמ' אין ראיה כלל דהוראת שעה היה לא שיהיה אסור מצד הדין מן התורה והכי מוכח לשון מעשה שאמר והוא כענין מעשה בא' שרכב על הסוס בשבת ומעשה בא' שהטיח וכו' דבפ' האשה רבה ופה בס"פ בן סורר לא סיים הש"ס הכי דלאו בהאי ענינא דב"ד מכין ועונשין מיירי.
ומ"ש בגמ' בשלמא למ"ד א"א היתה שפיר לא ר"ל דאז עשו ע"פ הדין דמנ"ל פשוט כולי האי שהרי מה דדרשינן כל קריבה של ג"ע הוא לר' פדת בפ"ק דשבת ופליגו עלי' בגמ' שם וע' בחידושינו בהשגתינו על בעל מ"א בשיטה ההיא. רק ה"ק אם היתה א"א שפיר עשו סייג מפני שעיקרו חמור מאד ונכון לגדור גדר משא"כ למ"ד פנויה היתה.
וע"ק לדעת הר"ן וכי חמור מה שיראנה ערומה דאת"ל שהוא לאו הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו מאשה גופה דק"ל מפני דקרקע עולם היא תעבור ואל תיהרג וכן היה כבר מוקשה כמ"ש התוס' ס"פ בן סורר וכ"פ רמ"א בהג"ה י"ד סי' קנ"ז ועוד יש לפקפק על ראי' ממעשה דסוף פרק בן סורר שהעלה לבו טינא ע"י יצה"ר וגרם לעצמו הסכנה ואולת אדם תסלף דרכו וה"ל לכפויי ליצרו וליתובי' דעתיה ועוד דלא ברירא הצלת נפשו בתקנת שירא' אותה ותספר עמו והכי משמע כמ"ש מעיקרא אין לו תקנה עד שתיבעל שלא חזרו בזה רק מ"ש תעמוד לפניו ערומה ר"ל אולי תתיישב דעתו בהכי אף דאיכא למיחש פן יותר בוער לבו עליה רק אמרו אולי ינצל ממיתה ודאי לפנינו ועל זה אינו בדין יהרג ואל יעבור ודוק.
ואין הכרח לומר דנלמד מענינו רק הא כדאיתא והא כדאיתא כך יש להשיב על דברי הר"ן ואת"ל דאין משיבין את הארי לאחר מותו כ"ש שועל שכמוני מ"מ הרי יחיד הוא בזה וכל אינך פוסקים ס"ל דדוקא בדרך חיבה. ולכן נ"ל אם באמת היתה זו אשתו נדה עמו והמוכסין בעל עלילה ואינו מאמין לשבועה שזו אשתו ונדה היא ורוצה לקנסו סך רב או לתפסו ולעקלו אם לא ינשקנה נושק בלב עצב וכמי שכפאו שד ואין בכך כלום וכ"ש אם המוכס יודע חקי דתינו ומבקש שיגע בה.
ואע"פ דק"ל כהר"ן וריב"ש וזכרו בהג"ה ש"ע שם דאפילו בשאר עבירות מחויב להציל עצמו בכל הון ביתו היינו בלאו דאורייתא דעובר עליו בהחלט כגון אכילת חזיר או שום דבר אסור מן התורה משא"כ בנדון לא אסרה התורה מעולם רק דרך חיבה ותאוה כמ"ש לא תקרבו לגלות ערו' וכמ"ש הש"כ הנ"ל. ואפשר עוד לומר דמ"ש את כל הון ביתו יתן היינו דוקא בשגוי מכווין להעבירו על דת משא"כ כשמכווין להנאתו דהיינו נדון הנ"ל ועוד שכאן הגוי אינו ידוע שעובר על דת רק סובר שהישראל שיקר לו באמרו נדה היא מפני שלא רצה לעשות פריצותא לפניו אינו מחויב לבזבז ממון רב רק לפי יכולתו וחסידתו ולא מצד החיוב.
מש"כ בנדון שנשאלנו שהיהודים בערמה עשו המוכס הרגיש בזה וכדינא דמלכותא עשה חיקור דבר. אם ירצו ר"ש לא יגעו ולא ישבעו אפי' שבועות אמת כי לא התחייבו עצמן לשנות אפי' ערקת' דמסאני עבורם ויוכלו להתרות בנשים שלא יבואו המה ויגעו או ינשקו להם וכ"ש דמצי ר' לומר כי איני מאמינך שנדה את ולישבע על דבריך. ואם רואים ויריאים ר"ש שיגיעו הם לידי הפסד ממון בשביל כך ג"כ לא ידעתי היתר הן בנשיקה או בשבועה נדה היא כי נהי דמצי לשבע על דבר אשתו בזה דהתורה הימנ' ממ"ש וספרה לה (וגם באשתו צ"ע אם מצי לשבע די"ל דלא הימנ' התורה רק לבא עלי' משום דלא סגי ל"ה ודוק) מ"כ על דברי אשה אחרת מנ"ל.
ולא מצינו אפילו בדיני ממונות כבהג"ה רק להטיל ע"פ עד א' שהגיד לו שבועה על שכנגדו לא שישבע הוא סתם ולא ידע רק מדבר חבירו דל קי"ל מעדות דלא מצי להעיד כבטור סי' ך"ח מכ"ש שינשק אשת איש מה שהוא גרם רעה לעצמו וכן אפי' ש' לא ישבע על זו שנדה היא פן עדיין לא ראתה מעולם וכן לא ינשקה כי מ"מ לא יצק מקריבת ערוה אף כי אין נדה היא הוי כמו א" בקריבה של ג"ע ואע"פ שאין כאן קריבה של חיבה דאסרה תורה מ"מ מכוער הדבר מאד ותחלת' פשיעה.
וכ"ש חליה להם להוציא מפיהם שבועות שוא שזו אשתו ושזו אחות אפי' מגיע להם היזק רק דמ"ש נודרין למוכסין דוקא בעומד מאליו גוזל עי"ד סי' רל"ב סי"ד ע"ש דלא שרינן רק באופן שאינו מוציא שקר מפיו וכ"ש שלא יחטא זה להצלת ממון של זו. כנלפענ"ד:
הטרוד יאיר חיים בכרך.