חות יאיר/קמג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קמגעריכה

שאל דוד בשתים מעיר וקדיש וראשו בשמים וכו' בדיני כלאי בגדים ראיתי שני דברים נהוגים בלי פקפוק מה שלעד"ן צריך לפנים מסבירות בהלכ' לומר שמותר הוא כי טובא יש לפקפק בהו. האחד מה שלובשים בחורף שתי מצנפת לילה על ראשם תחתונה של פשתן ועליונה ב' משיחו' שקושר אותם יחד תחת סנטרו והשני שמחברים בית צוואר פשתן בשני צדדיו במלבוש צמר במחט ולפעמים שנשאר כך משבת לשבת כי בפשטו בגדו נשאר בית הצוואר מחובר בבגד:

תשובה: בטור י"ד סי' ש' מייתי מתחילה דחיבר שתי תכיפו' הוי חיבור בשקושר שני ראשי החוטים דבענין אחר אין מתקיימים ובתכיפה אחת אינו חיבור אפי' קושר שני ראשי החוט על שפת הבגד והרמב"ם כ' דאפילו תכיפה אחת וקושר שני ראשי החוטין או שני תכיפות אפילו אינם קשורים הוי חיבור. ונ"ל דגם דעת הראשונה והוא דעת הר"ש והרא"ש דבתכיפה אחת לא מהני קושר היינו קשר אחד מש"כ שני קשרים מודים דהוי חיבור דאל"כ למה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית דאמר רבא בגמ' מנחות זאת אומרת קשר עליון דאוריי' דאל"כ מאי איצטרך תורה להתיר כלאים בציצית הא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור (עי' בספרי מ"מ שכתבתי שמזה מוכח דדעת תורה לעשות רק נקב אחת לא כמ"ש קצת קדמונים והסכים אליהם ב"ח לעשות שני נקבים לכל קרן דא"כ ה"ל שתי תכיפות ואח"כ מצאתי במגן דוד) ואתי שפיר לרמב"ם ועי' פ"י דה' כלאים מ"ד דמייתי גמ' זו אבל לר"ש ורא"ש נשאר קשה אחר דס"ל דתכיפה אחת אינו חיבור אפי' קשר אכתי אין כאן כלאים אלא ע"כ בב' קשרים ודאי הוי חיבור ומ"ש קשר עליון ר"ל שני קשרים זה על זה אלא דאכתי קשה היא גופה שיהי' רק תכיפה אחת בציצית מנלן דלמא יהיו דרך ב' תכיפות ולא בעי קשר כלל לרמב"ם ולר"ש סגי בקשר אחד וצ"ע.

עוד נ"ל דאע"פ דס"ל להר"ש דגם ב' תכיפו' בעי' קשר מ"מ ס"ל בג' תכיפות או יותר לא בעי קשר דאין סברא לומר שיתפור כמה תפירו' ולא יתחייב בלי קשר וכ"כ הרמב"ם גבי חיוב דשבת במס' שבת ק"ד דמניה למדו ר"ש ורא"ש (ורמב"ם ס"ל דכלאים ודאי חמור טפי). וכ' הרמב"ם פ"י מ"ט דהלכות שבת דתופר ב' תפירות וקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט חייב ואם תפר יותר משתי תפירו' אע"פ שלא קשר חייב. וצא ולמד לדין כלאים לר"ש והרא"ש דס"ל דשווין הם וק"ל. ואי לאו דמיסתפינא אמינא דאין כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הרא"ש והטור והפוסקים שר"ל שקשר יחד שני ראשי החוט דא"כ צ"ע לכאורה דאכתי קשה קוי' הגמ' דשבת שם והא לא קיימא דדוחק לומר דמיירי שקשר שני קשרים זו ע"ג זו (ואני תמה על מ"ש בכ"מ בשם הרמ"ך על התופר שתי תפירו' תימא למה לא כ' שיתחייב בשתים משום קושר ומשום תופר ואני בער ולא אבין דודאי אפי' לפי מה שהבינו והוא שקשר שכ' הרמב"ם עכ"פ לא מיירי בב' קשרים ואפי' מיירי ב' קשרים איך יתחייב ואינו מעשה אומן במ"ש שם ר"פ ההוא) לכן היה נר' שר"ל שעשה קשר בחוט עצמו סמוך לכניסתו בבגד ובעבר שני סמוך ליציאתו ומדוקדק מ"ש הרמב"ם והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן. מאי מכאן ומכאן ועוד דהל"ל והוא שקשר יחד וכו' אלא ע"כ כדכתיבנ' ואיך שיהי' ה"ל לרמב"ם דדין כלאים חמיר מדין שבת דלא בעי שם תנאי הקישור כלל וכמ"ש בט"ז י"ד שם ס"ק ג' וכ' שם ואע"ג דבמשנה סוף כלאים שנה יחד דין כלאים והשומטה בשבת היינו לענין החילוק שיש בין תכיפה אחת לשתים כו'.

ואפשר לי לומר ממה דנקט שם והשומטו בשבת דהל"ל העשאו לכן קרוב לומר כמ"ש בגמ' זה חומר במוחק מבכותב דמוחק אות גדולה כדי לכתוב ב' חייב ה"נ נהי דלא מחייב העושה אפי' ב' תכיפו' לולי שקשר דבכה"ג מיירי אותה משנה מ"מ השומטה מחשבתו מחייבו דעכ"פ מיירי ש"מ לתפור ב' תפירו' דזולת זה ודאי לא מתחייב ואחר דמצינו דהוי חיבור לענין כלאים לכן השומטה חייב ולא יאמר הקורא כי הוא דוחק עד שיראה ישוב נכון ומרווח ממנו.

ומ"ש במשנה חיבור ואינו חיבור ופי' הר"ש לענין טומאה והזייה צל"ע אם ג"כ מיירי דקשרן וקשה לי ממשנה ט' בתרא דפרה נבגד שהוא תפור כלאים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזיה וצ"ע ועוד ממשנה סכ"ט דכלים מ"ב ושניהם בדברי הרמב"ם פי"ב מה' פרה אדומה ואין להאריך בהלכת' למשיחא.

והנה הב"י סתם בש"ע כדעת הרמב"ם רק דרמ"א כ' בהג"ה דעת הרא"ש בלשון וי"א לחלוק כבוד נר"ש ורא"ש ככל המסור בידינו ממוהרמ"ע. והנה לשון הרמב"ם העתיקו בש"ע כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם וסיים במשנה ג' פ"י דהלכות כלאים שנא' צמר ופשתן יחדו מ"מ כיון שנתאחד אסור ואע"פ שדברי הרמב"ם על פרטי דיני' שזכר קאי מ"מ אנו למידין שבכל אופן שהחיבור והדיבוק צמר ופשתן חזק שא"א בקלות לפרדן ליטול תחתון עד שיטול העליון תחילה בין דתפירה בין בלי תפירה רק בקשירה אסור דבהא תליא מילת' אם יכול לפרדן בקל. ולכן בגד צמר שנפרם אם אינו יכול להוציא ראשי הקרעים מהפריפה שפרף אסור לפרפו בחוטי פשתן מש"כ תוכף שתי תכיפו' ולא קשר בקל מתפרד וכמ"ש בגמ' דשבת והא לא קיימא ולא ידעתי ממה התפעל הרב בט"ז ס"ק ה'.

מצינו למידין דאיסור גמור הוא מה שמחברין יחד בית צוואר פשתן במלבוש צמר במחט דאפי' לפי שעה הרי הן מעבירין המחט דוגמת שתי תכיפו' דאל"כ אינו עומד כלל ובשתי תכיפו' הוא חזק שריר וקיים מאד כאשר כתבת שלפעמים מניחין אותו זמן רב והוא לובש מלבושו עם הבית צוואר של פשתן בבת אחת לכן אין בו היתר.

ומ"ש משתי מצנפת תלוי. אם העליונה קשורה תחת סנטרו מחוזק שא"א לפשוט מצנפת פשתן התחתונה עד שיתיר קשר של העליונה יש אוסרין וכך ראיתי ותיקין נוהגין בשתי מיני בתי שוקיים אבל רוב העולם נוהגין היתר בהם בימי החורף ובעל נפש יחוש וימנע באפשר לי ואין הצורך גדול:

יאיר חיים בכרך