חות יאיר/קכ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קכ עריכה
ע"ד השאלה שבא לידי באיזה שבועות העברו שהיה מן הראוי לשואל כהוגן להשיב לו תיכף כהלכה אך שידוע שכמה שבועות שעברו לא הייתי בקו הבריאה והנחתי אותה שאלה מן הצד תוך ספר אחד ולא ידעתי היכן היא עד שחפשתי בחיפוש אחר חיפוש ומצאתי ובכן באתי לשיב מ"כ.
בראש מ"ש בדין דקנין אתן הלא תשובתו בצדו כמבואר בסמ"ע סי' רמ"ה דלא שייך בזה קנין אתן כמבואר שמה. ובעיקרא דדינא מחמת ת' זהובים סך כתובתה של האלמנה שרה ידועה הלכה רווחת בישראל שמתה האלמנה בלי השבעת כתובה דמוציאין מיורשי האשה אפי' מה שכבר גבתה דגביה בטעות היא אפי' הגבוה בה"ד כמבואר בשו"ת רדב"ז סי' קע"ו וסי' רכ"ג אם לא בנכסים הידועים מנכסי נדונייתה או שיש זמן בנתיים דאיכא למימר מעיסתה קימצה וכגון שהיתה חלוקה בעיסתה או ירושה נפלה כמבואר שמה בלשונו.
ולפי זה ממ"נ טענת יעקב טובה היא שבאם נחזיק אותה בטוב מה שעשו הפשרנים בין בת הבן ובין הבת שנשאת לכמר יצחק אזי פשיטא שייך הכתובה לבה"ב כאשר עשו הפשרנים ובאם שלא נחזיק הפשרה בטוב באשר הם קרובים או יכול להיות אף שלא היו קרובים מ"מ הפשרה לאו כלום היא כמפורש בשו"ת רדב"ז הנזכר שאלמנה אחת תפסה מקצת מטלטלין לכתובתה ונתפשרו שמה אפוטרופסי היתומים ולא השביעוה על כתובתה ולא עמדה ח' ימים אחרי מות בעלה ומתה גם היא ועתה תובעים האפוטרופסים מה שגבתה ב"ד לפי לא נשבעה והשיב שמה בתשובה דאותם גביי' בטעות הוי אפי' הגבוה ב"ד וכ"ש כשהגבוה אפטרופסים הלכך הכל ליורשי בעל. שוב הקשה שמה ואע"ג דאיכא דפסק כשמואל שאם מתה על היורשים להביא ראיה ה"מ בממון שצריך לראיה דלמא ירושה נפלה או מעיסתה קימצה אבל בנדון דידן לא היה זמן לא' מאלו עכ"ל משום דהיא מתה תוך ח' ימים למיתת בעלה. הנה משמע אע"פ שהפשרנים אינם קרובים מ"מ לאו כלום היא דהוי הכל בטעות.
ובנדון דידן אף שהאלמנה שרה יושבת כמה שנים שנתאלמנה והיה אפשר לומר מעיסתה קימצה או בכל האופנים הנזכרים שמה. מ"מ לפי משמעות כתבו של השואל משמע שדרו כך יחד הזוג יצחק ואשתו עם האלמנה שרה בהשקט ובטח כמה שנים ואלמנה ניזונית ואוכלת עמהם ככתוב בפי' השואל וז"ל וכן הדבר ידוע ומפורסם לכל באי שער עירה שכך היתה ניזונית ומתפרנסת עם הזוג עד יום מותה מבלי שיהי לה שום כסף וש"כ ועסק משא ומתן בפני עצמה הן רב או מעט אז נ"ד דומה הוא להמוזכר בשו"ת רדב"ז הנזכר אף שהתם מתה תוך ח' ימים וכאן נתאלמנה כמה שנים מ"מ כשידוע זאת לכל בעי שער עירה הנזכר אז דומה בדומה והוי כאלו לא היה לה זמן בנתיים לא' מאלו הנזכר בשו"ת הנז'.
אך אולי בזה יש לחלק דהתם בשו"ת רדב"ז מיירי שנתפשרו עמה בסך כתובתה סתם ואל הזכירו בשעת הפשרה משום שבועה רק התפשרו מחמת שתפסה מטלטלין ונתנו לה מקצת מה שתפסה כתחלת פרעון אז הוא גבייה בטעות אבל בנ"ד דעיקר פשרה קאי אשבועה כי כך מוזכר בפשרה וז"ל. או באם שתזדמן שתמות שרה קודם שנשבעת על כתובתה אזי כל אותו זכות שייך לבה"ב עכ"ל ממילא אדעתי' דהכי נעשה הפשרה בזה ליכא למימר דהוי פשרה בטעות.
סוף כל סוף נחזור לענינינו באם שנחזוק פשרה בטוב אזי פשיטא ששייך ת' זהובים לבה"ב ובאם שאינו בטוב אז חוזר הדין כמו כל האלמנות שמתו בלי השבעות כתובה דמוציאין מיורשי האשה אפי' מה שכבר גבתה כנזכר ואז שייך ג"כ לבה"ב ואין להאלמנה שרה שום זכיה בזה להתקשר עצמה כאשר עשתה לכשתעדר שיהיה כתובתה להזוג יצחק הנ"ל.
ובעיוני תוך כתבו של השואל האלוף המרומם המופלע כמהר"ר חיים שי' עלה בלבי לישא וליתן על מ"ש וז"ל כמר יעקב חוזר וטוען מה זו תפיסה ומה זו מיגו אחר שמבואר בתנאים של כמר יצחק שמחויבים הזוג ליתן להאלמנה תי"ו זהובים וכבר ארז"ל שא"א מיגו נגד דבר המפורס' עכ"ל. מתוך לשונו משמע שהבין אלו היה נגד דבר שאינו מפורס' הוי אמרינן מיגו אבל נ"ל מאחר שידוע וברור בכל הפוסקים שהיכא שגוף הטענה טובה [כתבתי בעצמי כן עי' ד' ס' ע"ב וחטאת הסופר המעתיק הוא וזכרתי זה גם סוף תשובה מ"ה דכ"ו ע"ב ותשו' ר"ב] אך שלא נהמינהו אז אמרינן מיגו דיכול לטעון טענ' אחרת לכן נאמינהו לגוף הטענ'.
אבל כשגוף הטענה לאו כלום היא מאי יועיל מיגו כגון בנדון דידן דרוצים לזכות מכח שהאלמנה שרה נתנה להם במתנה והאלמנה גופה לא זכתה בדין כנזכר א"כ מאי יועיל מיגו או מוחזקת וא"כ למה כ' השואל שא"א מיגו נגד דבר המפורסם אף שהיה נגד דבר שאינו מפורסם ג"כ לא יועיל מיגו או מוחזק כי עיקר טענותיהם שזכו מכח מתנה מהאלמנה ואלמנ' גופה לא זכתה. ואל יקשה עלי השואל הלא זה נסתר משו"ת רדב"ז שמה בסי' רכ"ג וז"ל וא"ת אע"ג דאיכא עדים לסימני' במיגו דאי בעי אמר החזרנו הנכסים ליורשי הבעל ואי איכא סהדי שראו אותם עתה בידם להמנום במיגו דאי בעי אמרי חזרנו ולקחנו אות' מהם. ומתרץ שם שני תירוצים שאין מיגו זה מיגו טוב. ואז היה קשה דברי דלעיל היה לו קיצור למה לו לתרץ ב' תירוצים שאין זה מיגו טוב יהי כן שהמיגו היה מיגו טוב אעפ"כ לא אמרינן מיגו שטענה גופה לאו כלום היא כי הם טענו שבא להם מן האלמנה ולהאלמנה לא יש בזה זכיה.
אף אני אומר לו אדרבה משם ראיה כי התם בשו"ת רדב"ז אותה שאלה קאי שמחולקי' יחד באומרם יורשי הבעל שהיא לא נשבעה על כתיבתה ויורשי אשה טענו שהמה יודעים שנשבעת על כתובתה וא"כ לפי טענותיהם שאומרים שנשבעת אז בא להם בדין אך שלא נאמין להם לכן להם מועיל מיגו או מוחזק להאמין גוף הטענה ובשביל זה הוכרח שמה לב' תירוצי' המבוארי' שמה אבל בנ"ד ליכא שום חילוק אם נשבעת אם לאו כי הכל מודים שלא נשבעת רק שרוצים לזכות מכח שהאלמנה התקשרה לכשתעדר ששייך להזוג וכשאין זכיה בזה להאלמנה גופה אז גוף הטענה לאו כלום היא ואין שייך לומר בזה מיגו או מוחזק וא"כ אף שהיה נגד דבר שאינו מפורסם ג"כ לא יועיל מיגו או מוחזק.
ובאמת קושיית הרדב"ז הוא קושיא גדולה לבעל השואל הזה שכ' שא"א מיגו נגד דבר המפורסם והלא הוא הקשה שמה אף נגד עדים ומכ"ש נגד דבר המפורסם כדאיתא שמה בלשונו ואם יש עדים שירשו אלו נכסים מהאלמנה א"א מיגו במקום עדים וא"ת להימנו במיגו דאמרי החזרנו וכו' וא"כ התם יש עדים ואעפ"כ הקשה לומר זה המיגו דהחזרנו או לקחנו מהם ומכ"ש נגד דבר המפורסם די"ל מיגו זה דאי בעי לומר החזרנו וכו' וא"כ בנ"ד אף שהיה מפורסם ונכתב בתנאים שאלמנה שרה נתקשר' לכשתעדר ליתן הכתובה לזוג יצחק מ"מ יש מיגו זה אי בעי אמרי' החזרנו אף [ביש] עדים שראו עתה בידם מ"מ יש זה המיגו לומר חזרנו ולקחו מהם כדמפורש שמה.
ובאמת מתרץ שם בתשובתיו ב' תירוצים תירוץ א' כיון שאומרים שזכו בתורת ירושה אין אדם מחזיר מה שהוא שלו לפי דעתו. עוד תירוץ מיגו למפרע לא אמרינן ומקור דין זה של מיגו למפרע לא אמרינן נובע מתוס' דכתובות פרק הכותב דפ"ה גבי ההיא איתתא דהוי מפקדי גבה מלוגא דשטרי וכו' א"ל מחיים תפיסנא וכו' והקשו התוס' להימנא במגו דאי בעי אמר' לקוחין בידי וכו' ותירצו התוס' מיגו למפרע לא אמרינן הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח בידי שכבר אמרה מחיים תפיסנא ומשום דאי בעי אמר' מעיקרא לקוחין הם בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנא לא מהימנא השתא וכו' ומייתי התוס' ראיה ועוד מדתנן בשבועות מנה לי בידך ואמר הן למחר א"ל נתתיו לך פטור ופריך למ"ד המלוה חבירו בעדם צריך לפורעו בעדים אמאי פטור ומאי קושיא דיש לו מיגו דאי בעי אמר אתמול להד"ם אלא מיגו למפרע לא אמרינן.
ומזה נלמד שמה בתשובה הנז' מאחר שאומרים מתחילה שזכו מתורת ירושה מן האלמנ' שוב אינם נאמנים לומר חזרנו לה אם לא שצ"ל מיגו דאמרי החזרנו מתחלה בשעה שאמרו שזכו מתורת ירושה אבל זהו מיגו למפרע ולא אמרינן כזה. וא"כ בנדון דידן ג"כ הרי מתחלה אמרו שזכו בתורת מתנה מן האלמנה שוב אינם נאמנים לומר החזרנו מאי אמרת יגו דהוי אמרי כן מתחלה בשעה שאמרו שזכו בתורת מתנה זו מיגו דהוי אמרי כן מתחלה בשעה שאמרו שזכו בתורת מתנה זהו מיגו למפרע ולא אמרינן. ואילולי שראיתי התוס' הנ"ל לפני לא מלאני לבי לדמות נ"ד לדין של מנה לי בידך כי התם בדין של מנה לי בידך הודה בפי' מתחלה שהוא חייב כי אמר הן בפרט למ"ד דהמלוה בעדים צריך לפורעו בעדים וא"כ א"י לומר אח"כ להד"ם אם לא מתחילה בשעה שאמר הן היה יכול לומר להד"ם אבל מה יועיל כי אמר בפי' הן וזה מיגו למפרע לא אמרינן.
אבל בנ"ד סברי שבטענה ראשונה ג"כ פטורים ואולי מפטור לפטור דעתה יכול לומר מיגו אף למפרע כזה. אבל בתר עיוני בתוס' ראיתי שאין זה שום סברא לחלק כי אם היה סברא הזאת סברא היה קשה להתוס' מנ"ל להביא ראיה איתתא דמלוגא דשטרי מדתנן בשבועות גבי מנה לי בידך וכו' דלמא גם התם נחלק כך בשלמא גבי מנה לי הודה מתחלה שהוא חייב ולא יוכל לומר פרעתי כי המלוה בעדים צריך לפורעו בעדים ולהכי אין לו מיגו שהיה יכול לומר להד"ם כי באמת הודה אבל גבי מלוגא אין המיגו סותר גוף הטענה כי יכול לומר תפיסנא מחיים לאחר דתבעתינהו ויכול לומר מיגו אלא דאין סברא לתוס' לחלק בזה.
ונחזור לענינינו לפי התו' דלא חשיב מיגו משום דלא טענה מעצמה מתחלה דתבעתינהו מינ' מחיים וא"כ בנ"ד ג"כ לא ידעו מתחלה שצריכו לטעון החזרנו או חזרנו ולקחנו מהם וסברו שטענה שלהם שזכו מכח מתנת האלמנה היא טענה מעולה והוי ממש כדברי התוס' שלא אמרינן מיגו למפרע. ובזאת אני חוכך בהאי תירוץ של מיגו למפרע לא אמרינן שאין קושייותו מתורץ יפה כי אין זה ודאי הלא כמה רברבתא חולקין בזה ואומרים מיגו אף שהוא למפרע כמו הרי"ף והרא"ש דמוקי בעדים וראה דסברי יש מיגו למפרע ואולי קים לי כדעה זו דאמרינן מיגו למפרע הגם שלא אמרינן מיגו היכא דצ"ל קים לי כדמפורש בשו"ת ר"א ששון סי' ק"א.
אבל יש לחלק כי התם בתשובה שלו תליא הכל ביראה שלו באם שמתיירא לטעון אותה טענה של מיגו נגד עדים או שאינו ירא מאחר שהעדים המה קרובים או פסולים וקים ליה במקום עדים קרובים אמרינן מיגו וא"כ כשראינו שלא טען אותה טענה דלמא באמת היה מתיירא לטעון אף שעדים המה קרובים או פסולים דלמא היה בוש מהם לטעון כך אבל בנ"ד דליכא שום מורא לטעון אותה טענה ובודאי באם שהיה רוצה לטעון אותן טענה של מיגו לא היה מניעה בשבילו אך שטוען האמת רק שאנחנו מסופקים בדין שאמרינן מיגו למפרע או לאו דלמא בזה מודה ר"א ששון דיכול לומר קים לי.
ולפי תירוץ ראשון של רדב"ז שמתרץ כיון שהם אומרים שזכו מכח ירושה אין אדם מחזיר מה שהוא שלו לפי דעתו עכ"ל ואז בנ"ד ג"כ י"ל הכי מאחר שסברו שהוא שלהם מכח המתנה מהאלמנה אז אינם מחזירים מה שהוא שלהם לפי דעתם. רק על בעל השואל שאלה. זו עדיין קשה למה תליא הדבר במפורסם כי קשה לפ"ד השואל באם שהחזיק סברא זו בטוב כתירוצי של רדב"ז כיון שסברו שהוא שלהם מכח מתנה אין אדם מחזיר מה שהוא שלו לפי דעתו א"כ אף באינו מפורסם אין מיגו. ובאם שלא החזיק בסברא זו בטוב אז אפי' נגד מפורסם יש מיגו זה כדאמרינן לעיל שיש מיגו זה נגד עדי' מכ"ש נגד מפורסם.
וכדי לישב דברי תשובות רדב"ז שמתרץ דמיגו למפרע לא אמרינן שהוא נגד רוב הפוסקים ויכול לומר קים לי כהני פוסקים דס"ל דאמרינן מיגו למפרע נ"ל כקושיא כך תירוצו וכך הוא הפשט כמו שמצינו במרדכי בכתובות בפ' האשה שנפלו דלא אמרינן מיגו בטענה שאינה גלויה לכל שהיא פטורה אלא בטענה הגלויה ומפורסמת וא"כ כך הוא הפשט ברדב"ז כי הוא הקשה להימנא במיגו דאי בעי אמרי החזרנו ומתרץ דמיגו למפרע לא אמרינן מאי אמרת דקים לי כמ"ש דאמרינן מיגו למפרע אם כן כשחולקים הפוסקים בזה אז אינו גלויה ומפורסם לכל שהוא פטור ובשאינו מפורסם וגלויה לכל שהוא פטור אז פשיטא לא אמרינן מיגו ואז מתורץ קושיותיו של רדב"ז.
יצא לנו מזה באם שיורשי הבעל ויורשי האשה מחולקים באם שנשבעת על כתובתה ממילא כשיורשי האשה טענו שיודעים בודאי שנשבעת אז לפי טענתם בא להם בדין אז מועיל להם מיגו או מוחזק אבל כגון בנדון דידן שטענו שבא להם מכח המתנה שנתנה להם האלמנה שרה וא"כ כשהאלמנה גופה אין לה שום זכיה בזה אז אף לפי טענתם לא יוכלו לזכות בהם ואז לא יועיל מיגו או מוחזק. נמצא אף דעתי נוחה שבה"ב זכתה בתי"ו זהובים של סך כתובת שרה ולא יצחק וזוג שלו.
ומה שביקש יעקב לזכות בכל נכסי אברהם הלא דין זה מבואר בא"ה סי' קי"ג מי שמת והניח בת אומדין דעת המת. וכ"ש שהתקשר בפי' דא"צ לאומד הדעת. וליכא לאקשויי אף שהתקשר בפי' הא הוי קנין אתן כי הוא סומך על דין המבואר במקומו בח"מ דלא שייך לומר קנין אתן. ומחמת שביקש יצחק דמי מזונות בודאי אין שום ממש בטענתו ומה לנו להביא ראיה על זה כבר הכל גלוי וידוע ובפרט שהתחייבו הזוג יצחק ואשתו ליתן למרת שרה סך ת' זהובים במעות מזומנים בכל עת ובכל שעה שתבקש לגבות כתובתה מחוייבים לפרוע לה ואם היתה מבקשת סך כתובתה והיתה בידה בודאי לאדם יש רשות לעשות עם שלו מה שירצ' הגם שהתקשרה לכשתעדרי שרה אזי יהיה כתובתה הכל להזוג היינו כשלא תוציא שרה סך כתובה מהם אז יהיה להזוג או אף שתוציא ונשאר בידה אבל זאת עכ"פ כשתוציא שרה סך כתוב' מהם ויהיה בידה הרשות לה בחייה לעשות עם מה שבידה מה שתרצה הן לבדבז הן בכל מה שתרצה ואף עפ"כ האכילה וניזונית ממנו אם כן נראה עין לעין שאין דעתו להאכיל אותה מחמת כתובתה ויכול להיות שדעתו היה מחמת שאר מטלטלין וכלי בית שנתנה לו או מי יודע דעתו על פי כן לא מחמת הכתובה לכן הדין עם יעקב.
כלל העולה מדברי בהא נחיתנא ובהא סליקנא שגם אנכי מסכים עם בעל השואל שאלה הזאת עם ענייניו דהיינו בראש שזכה יצחק בנדן מה שפסק לו חמיו ושזכה יצחק בכל הנכסים אף יתר מכדי הנדן מכח פשר. חוץ מתי"ו זהובים סך כתובתה הדין עם יעקב מאחר שלא נשבעה שרה על כתובתה בפרט שיצחק הי' טוען שבא לו במתנה משרה ושרה גופה לא היתה לה שום זכיה בזה כדאמרינן לעיל. ומכ"ש שזאת אין סברא לומר שיצחק יטעון עוד היום שיודע בודאי שנשבעת כי כבר כתבנו לעיל מאחר שאמר מתחילה שבא לו מכח המתנה ולא הזכיר באותו פעם משום שנשבעת סבר הי' שאותה טענה לחוד מועיל כדאית' מפורש בתוס' הנזכר לעיל ואין שייך לומר בזה מיגו דהי' טוען מתחילה שנשבעת כדכתיבנא לעיל. ושהפשר הוא בתוקפו ובגבורתו ושאין שום ממש בטענת כמר יצחק מחמת דמי מזונות האלמנה בכל עניינים האלו אני מסכים עמו הן מטעמיה והן מטעמי.
אך בדבר זה שרוצה בעל השואל לכלול יחד אלו תרי נו"ן זהובים הראשונים הנזכר בפשר והשניים הנז' בתנאים אחרונים שיהי' להם דין אחד. בזה דעתי נוטה לצד אחר ולחלק בזה בשלמא נו"ן זהובי' הראשונים הנזכר בפשר שפיר הוא שיהיה לכמר יעקב כי הפשר נעשה בפירוש באם שתעררי שרה בלי השבעת כתובה שיהיה סך הכתוב לבה"ב ואעפ"כ עשו שיהי' לבה"ב נו"ן זהובים א"כ המה בתוקפו ובגבורתו ששייך לבה"ב. אבל אותן נו"ן זוהבים האחרונים שהתקשרה בתנאים אחרונים כתוב בפירוש גמור לדעתה שהזוג של יצחק יקחו סך הכתובה ושלא יהי' כמעביר נחלה דאורייתא תקחי בה"ב נו"ן זהובים הני מפורש אדעתא דהכי תקחי בה"ב נו"ן זהובים מכח שהזוג של יצחק יקחו סך כתובה משום ירושה דאורייתא אבל עכשיו שאנן פסקינן בדין שסך כתובה תקחי בה"ב א"כ אדעתי' דהכי לא נתנה אלו נ' זהובים לבה"ב.
כל זה נ"ל ברור וצלול ואין להאריך לע"ע וכבר כתבתי בפתיחת דברי על שעכבתי עד היום הזה כאשר ידוע לכל הוא ואצא בחיים ושלום. כ"ד הכותב היום יום ו' פ' ואלה המשפטים אשר תשים:
נאם ישעיה הלוי הורוויץ החונה פה ק"ק ורנקפורט: