חות יאיר/צא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צא עריכה
והנה טרם אבא לעצם השאלה דשאלינא קדמייכו נוראו' נפלאתי על לשון מעשה ב"ד שבא לידי בהעתקה ודקארי לי' מה קארי לי' דלפענ"ד אין בדבר הריצוי של כמר זלמן הלוקח כלום אפילו לו עודנו חי עם היתומה אחר שנכתב במעשה ב"ד וז"ל. אכן לאחר המכירה הנ"ל התרצה כמר זלמן הנ"ל באם שיבא אחד מאפטרופסים או אחים של היתומה הנ"ל לאחר כלות ששה שנים מהיום ויתן לו ק"י ר"ט הנ"ל אזי מחויב כמר זלמן הנ"ל לחזור ולמכור המקום הנ"ל וכו' והנה לא מצאנו לשון תנאי שהי' במכירה גם לא היה בשעת המכירה גם לא היה רק דרך ריצוי לא התחייבות או ק"ס וא"כ לכל פירושי המפורשים והפוסקים בסוגיא דפרק הריבית דף ס"ה בשיטת מכר לו השדה וכו' נעשה כמ"ד ליה מדעתי' ולא הוי רק פיטומי מילי כמבואר בטור וב"י סי' ר"ז רושם ט' וכמ"ש הב"י בשם ריטב"א שם סוף רושם י"ז במחודשים.
ומ"ש אח"כ במעשה ב"ד הנ"ל וז"ל שבאם יבוא וכו' אזי מחויב וכו' ולכן נדחוק ונאמר דמסתמא היה בענין שכמר זלמן מחויב כגון שהתחייב עצמו בשעת המכירה ובכה"ג והרי עדים נאמנים לומר תנאי היה בדבר ה"ה וכ"ש דמצי ב"ד ח"מ לומר שהתחייב בשעת מכירה וע"ד כך מכרו לו (ואין זה סותר למ"ש במעשה ב"ד לאחר מכירה הנ"ל התרצה וכו' די"ל דתכ"ד הוי דק"ל בכל התורה דכדיבור דמי חוץ ממימר ומגדף וכו' והוי כשעת מכירה) א"נ שמ"ש התרצה ר"ל ע"פ בקשת המוכרים שהתנו כך (ונהי דאין ראיי' ממ"ש במעשה ב"ד בכל אופן המועיל דלא קא' רק גוף המכירה כמבואר בהדיא) י"ל אחר שכתוב לשון מחויב מסתמא הוי בענין המועיל לחיוב וכה"ג כתב הטור בשם הראב"ד גם הרא"ש והובא בהג"ה סי' ס' ס"ו).
וי"ל עוד שכל זמן שעסוקים בענין המכירה הוי הריצוי כמו בשעת המכירה אף אח"כ כמו דק"ל קנין מאימתי חוזר וכו' בסי' קצ"ה דא"כ (נהי דל"ק קושיית הטור על הרמב"ם דאחר דמחויב להחזיר המקום ה"ל ישיבתו עליו ריבית דלא הוי למפרע רק הלואה ודאי ליתא דכל דיש זמן לחזר' תו לא הוי ריבית כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ז ס"ק י"א (א"נ כמ"ש הב"ח מפני דלא היה בדרך תנאי בשעת מכירה רק התחייב אח"כ לא הוי ריבית) ועוד דמלשון מחויב לחזור ולמכור גופי' מוכח דלא הוי הלואה רק מכירה גמורה לזמן) מ"מ אחר שמת זלמן שהתחייב עצמו התחייבות דידי' בטל ואין יורשיו צריכי' לקיים אפי' היתומה עודנה חי מפני דלא תלי כלל מכירה ראשונה בתנאי זה רק שהתחייב עצמו בכך ואפי' מכר כבר דשב"ל ונשבע לקיים המקח לא כייפינן ליורשי' כבהג"ה סי' ר"ט ודמי למתחייב עצמו בקנין לחבירו שימכור אחר שנה קרקע פלונית בסך פלוני ומת שבלי ספק לא יעלה על דעת שיוכרחו יורשיו לקיים ולמכור.
וכל זה לו יונח דאם היה זלמן חי וקים היה מחויב להחזיר הקרקע ע"פ שינויא דחיקא שכתבנו להעמיד לשון מ"ש אזי מחויב וכו' שהיה בכא"ה אבל באמת אין זה כדאי להוציא הקרקע מיד המוחזק וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכל כה"ג ליוצא מפשטי' דלשון הכתוב ברויחא ובא לכלל דוחקא אין שלום.
ובכל מה שכתבתי לא פגעתי ולא נגעתי בענין סוגיא דפרק מי שאחזו בפלוגת' דלי ולא ליורשי ומה דאתמר עלה בדיני ממונות מפוסקי הלכות (ובחדושי חדשתי שני דיני' אמיתי' בענין ההוא חדא דדוקא בתנאי שמתנה איש עם רעהו דדרך המתנה תנאי להקפיד על כל היוצא מדקדוק לשונו כמו שמדקדק בגוף התנאי לכן י"ל דדקדק באמרו לי או תתן. מש"כ במוכר לחבירו בית בעד מאתיים שיתן לו מיד או אחר שנה ונגמר המקח בקנין ושטר ומת מוכר או לוקח דהמקח קיים והמעות הם חוב על הלוקח מה לי הם מה לי בניהם ולכך אפי' עבר ז"פ ולא נפרע המקח קיים מש"כ בתנאי ואעפ"י שהדבר פשוט צריכנ' למודעי הציל מטעות הדיוק בזה דתת"ן ול"י. ונ"ל עוד דדוקא בדברי התנאי עצמו מש"כ בדברי המעשה וזה מוכח ממ"ש רשב"א והוא הג"ה שבסי' רמ"א שדה זו נתונה לך וכו' דבניו נותנים ולא דייקינא לך ולא ליורשך מיהא י"ל דהתם מיירי כשכבר החזיק המקבל בשדה דאל"כ ודאי אמרינן לך דוקא כדק"ל בנכסי לך ואחריך לפלוני ומת פלוני בחיי ראשון דזכו יורשי ראשון כבסי' רמ"ח ס"ג וה"ה בנכסי לפלוני ואחריו לך ומת בחיי פלוני ודוק היטב.
והשני דלא דייקינן לי ואתה רק לטובת יורשיו וב"כ של המתנה והאומר כגון בנותן מתנה ע"מ שתתן לי וכו' או הלוה על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא וכו' או במכר ביתו ואמר לוקח ע"פ בקשת המוכר או בשעת המכר או בק"ס אם אתה מביא לי תוך שנה סך המעו' אחזור לך ביתך די"ל דדייק ואמר דדוקא אתה ודוקא לי. מש"כ בהתנה המוכר ואמר אם אני מביא לך וכו' תחזור לי ביתי לא נימא לדייק ל"י ולך נגדו והארכתי בזה מאד רק מפני שאינו נוגע בנדון שלפנינו לא חפצתי להעתיקו). והנה בגוף הדין דדיוקא דל"י ואת"ה מצאנו ג' דעות הא' מ"ש הב"י סי' ר"ז מחודש י"ז בשם הריטב"א בשם הרמ"ה. שכ' על הא דתנן אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים וכו' שאם מת א' מהם מוכר או לוקח שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקעו דאתה ולא יורשיך משמע וסיים שכ"כ ר"י בשם הרשב"א והוא מ"ש הב"י רושם כ"ז במחודשים סכ"ב יע"ש ולא כ' שהריטב"א חולק.
אכן בספר בדק הבת (הביאו הב"ח רושם כ"ז) בדף ס"ב ע"ב העתיק ג"כ מ"ש הריטב"א בשם הרמ"ה וסיים בשם הריטב"א שהשיג על הרמ"ה נראה לו דדוקא גבי גט וכן במתנה דמדעתי' יהיב ומגרש וי"ל דלמא קפיד בלשון תנאי מש"כ במכר ל"ש מוכר ולוקח עצמן או יורשיהם כל שנפרע המעות זכה זה בבית. ולפני רושם במחודשים ז' הביא הב"י מ"ש רשב"א לחלק דודאי לי הוי קפידא משום דמסתמא בדוקא אתני דאיהו צריך להו מש"כ ע"מ שתתן ומה (פי' זה שעליו ליתן) יורשיו נותנים דאין קפידה אחר שהמעות ניתן מש"נ הוא מש"נ יורשיו ודעת זו מייתי רמ"א הג"ה סי' רמ"א ס"ז (ונ"ל דוקא בדירשו כסף או ש"כ מש"כ בדלא הניח רק הבית או השדה כאחרים דמו) והנה בב"י משמע דכלהו בחדא מחתא מחתינהו ודדברי הריטב"א בשם הרמ"ה ודברי הרשב"א הראשונים שזכר עם האחרונים מ"ש ר' ירום בשמו עולים בקנ' אחד.
וכן רמ"א בד"מ שם סי' ר"ז העתיק גם שניהם רצופין ולא הרגיש וזה תמיה גדולה שדברי הרשב"א סותרי' זא"ז בקפידה דאתה תתן וכתבתי בדרך אין לומר ג' דרכים וחלוקי דינים לישב דברי הרשב"א גם שניהם (והמסולת שבהם הוא דס"ל דאין קפידה רק בדיש טעם למה קפיד אע"פ דאין המלה יתיר כגון לי או ע"פ מלה יתירה כגון אתה תתן) ומ"מ הוכחתי הם רק לחדודי חוץ ממרכז האמת למדקדק בלשונו וביסוד הענין בש"ס פ' מי שאחזו ומפני האריכות והטורח אף כי אינו ענין לתכלית המבוקש השמטתיו) ונחזור לנדון שאלת ישראל אלו היו דברי הלוקח כמר זלמן באופן המועיל שיחויב לקיים כגון שהיה תנאי גמור בשעת המכר או בקנין אז הגענו לדברי הפוסקים במלת ל"י ותת"ן גם שניהם. אחר שמת הלוקח ויורשו וגם היתומה.
וגם בזה לענ"ד פשוטו דזכה הלוקח מיורש הלוקח הראשון אפי' מצד דיוקא דתת"ן וכגון אם יורשי היתומה אינם אחיה הנזכרים בריצוי ובאים ליתן המעות דמצי הלוקח השני לומר קים לי כדעת הרמ"ה והר"י בשם הרשב"א דיש קפידא דדוקא אם א' מאפטרופסי היתומה או אחיה באים ובעודנה חי (ובפרט מאחר שנכתב וז"ל כל הנ"ל מכרנו ועשינו לטובת היתומה וכו' דודאי מפי י"ל דהוי קפידא בחייה דוקא) כדק"ל בארעא בספיקא דדינא היכא דקיימא תיקום. וכ"ש מצד דיוקא דל"י דכל אפי שוין דאמרינן לי ולא ליורשי לבד מהשג' הריטב"א על הרמ"ה שמביא בבדק הבית ושום פוסק זולת הב"ח לא זכרו וגם רמ"א בסי' רמ"א לא זכר רק דברי הרשב"א דעכ"פ ל"י הוי דיוקא וכ"ש בנדון דידן דמת גם יורש הלוקח הראשון דנצרך לומר ל"י ואפי' ליורשי ואפי' ללוקחים מיורשי ואפשר דגם הריטב"א לא ס"ל זה ואפי' את"ל דחולק גם בזה דאין חילוק הרי יחיד הוא ולא מצאנו לו חבר. ועוד נ"ל דנדון דידן הוי כמתנה דמדעתי' יהיב כמ"ש התרצה זלמן וכו' א"כ אפי' נאמר דהיה הריצוי באופן דלא מצי למיהדר ביה מ מקפיד ואמר לי ולא ליורשי כמו במתנ' דגם הריטב"א מודה.
ומפני ששמעתי שרבים בתורה חולקים וס"ל דיש לאל ידי יורשי היתומה להוציא המקום מיד לוקח שני אמרתי הלא דבר הוא. וחזרתי על כל צידי צדדים לחקור לדעת זאת דלא קטלי קניא באגמא ננהו אבל יגעתי ולא מצאתי דבר נכון ויתד אשר יתלו בו זייניהם ושלטיהם דא"א לומר דס"ל מפני דלא מצינו שאמר כמר זלמן הלוקח לשון לי רק הב"ד כתבו שהתרצה וכו'. אין בזה כלום דמש"נ דע"כ מריצוי דידי' שאמר כך כתבו הב"ד כך ואם רוצים לפרש ולדקדק לשון ריצוי דר"ל שהמוכר התנה כך או הב"ד בכך היתומה דעלייהו רמי לאתנויי והלוקח נתרצה ולכך ע"כ מ"ש ויתן לו ק"י ר"ט לאו דוקא לו דלא אמרינן דקפיד מוכר בדבריו בענין שהוא נגד יורשיו וב"כ וכמ"ש למעלה דאין זו הסברא הבדויה כדאי להוציא הקרקע מחזקתה לומר שעיקר התנאי התנה המוכר ושהלוקח נתרצה בהרכנ' הראש או באמירת הן נגד לשון הנכתב בפי' במעשה ב"ד שהלוקח נתרצה ומוכר מאן דכר שמיה.
ואם מטעם זה ס"ל להוציא הקרקע מיד הלוקח מפני דקשה בעיניהם לומר דעדיף לוקח שני או יורש לוקח ראשון מגברא דאתו מחמתי' הלא הוא לוקח ראשון ובכה"ג ארז"ל בפ' המפקיד (ואע"ג די"ל שאני הכא דקפיד ואמר מלה יתירה שהרי לא חזינן בלשון מעשה ב"ד שום יתור לשון. ועוד שכבר הוכחנו למעלה בענין דחיות' פירוקא דפרקינן לתירוצי דברי הרשב"א דדיוקי דל"י לאו מצד יתור לשון אתינן עלה) ולכן רוצים כת החולקים לומר דלא עדיפי וכו'. ומצינו בפ"ק דקדושין דט"ו דדחי הש"ס מצד הסברא אפי' ילפותא דבעי למילף שם לו ולא ליורשיו גבי הענקה וה"ה ה"נ ואין ללמוד מתנאי דגט כלל.
ואם זאת דעתם אמינא כמה נפישי חילא דהנך גברי וישר כחם ששיברו דברי כל הפוסקים להוציא מיד הלוקח דא"כ נאמר בנותן מתנה לחבירו ע"מ שיתן לו מנה ומת הנותן דס"ל דלא מצי המקבל ליתן המנה ליורשי הנותן ולא מצי המקבל לומר ליורשי הנותן לא עדיפתו ממורישכם וכן בהלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה נותן לי וכו' הרי הוא שלי ומת המלוה תוך ג' שנים דנחלט הבית ליורשי מלוה אם מת ולא מצי הלוה לומר ליורשי מלוה קחו לכם המעות דלא עדיפתו וכו' אלא ע"כ לא ס"ל לרשב"א וריטב"א ושאר פוסקים סברא זו אם י"ל דקפיד המתנה.
ואם הי' אפשר בשיקול דעתא קלישת' להכריע בין הפוסקים היה אפשר לו' שנלמד לענין קפידה דל"י גבי מכירה והלואה לשון בני אדם מלשון תורה שהרי רז"ל דרשו בפ"ק דמכות בשמעתה' קמייתא גבי עדים זוממין לו ולא לזרעו וכן לו ולא ליורשיו דהענקה הנ"ל ונהי דל"ק אדרשב"ג גגבי גט דס"ל דבלשון בני אדם אין קפידה וכאשר דבר זה ברור לדעתי אין ללמוד מלשון תורה דלשון תורה לחוד וכו' מש"כ בקפידה גבי מיכרה והלואה דנחלקו הפוסקים בדינא אפשר ללמוד מלשון תורה וזה מוכח בשמעתתא קמייתא דמס' פסחים ובתו' בענין מ"ש שם נ"מ לנודר מן האור יע"ש מיהא יש לדחו' ולומר דנהי דגב נדרים בספק הולכים אחר לשון תורה כדמוכח בנדרים דנ"ה גבי נודר מן הדגן ודנ"ו גבי עליה ועיבורו של עיר היינו משום דעני נדרים דברי תורה הם מש"כ דברי בני אדם ממש בענייני משא ומתן הרי בפ' ראשית הגז ואמרו אפי' בלשון חכמים לשון תורה לחוד (מיהו יש לדחות דשם לא מיירי רק בשינוי המלה) ועי"ל דאפי' היינו לומדים דברי ב"א מד"ת היינו בביאור ופי' הדבר מש"כ בדיוק המלה ודאי דברי תורה שאני דאפי' על כל קוץ וקוץ דרשינן תילי תילי' וראי' למ"ש סוגיא דריש פסחים ד"ג ע"א דאיצטרך קרא לד"ת ולדברי חכמים ולמילי דעלמא גבי לשון נקיה והיה אפשר ללמוד ג"כ משם דלא דוקא במלה יתירה דייקינן וכענין דרשות הש"ס על לא יראה לך חמץ. קח לך. והיה לך לאות ולקחתם לכם ביום ראשון. לי ולא לאורו. לו ולא למוכר ולא ליורשיו הנ"ל דהל"ל תעניקנו וכן טובא אלא אפי' בדלא אייתר כגון לו כאשר זמם הנ"ל. לו ולא לשקו דראשית הגז. לו מדעתו דאונס לך ולא לכלבך דשלוח הקן וכה"ג טובא דלא מייתרי דדרשינן רק ממשמעותי' וכה"ג בדרוש דלכ"ם ובכמה דרשות וכבר הוכחנו ג"כ למעלה מלשון הפוסקים דדיוקא דלך לא מצד יתורא אמרינן לא ליורש ששהרי דייקו ג"כ במלת תתן.
עוד הי' נראה לחדש סברא נכונה אלו ניתן רשות להכרע מדוכה קטנה להכריע ולומר דלא אמרינן דדייק וקפיד במשמעות המלה אף בלי יתור רק במלה שאין בו זולת התייחדות הדבר בלי שום פעולה או מעשה או שם כגון לי ולו ולך ולהם מש"כ בשנכלל ג"כ בו שום ענין או מעשה כענין אתן או תתן לא דייקינן כלל [גם לא מצאתי בש"ס שרז"ל למדו דיוק בכה"ג] ולכן אפי' בגט היינו אומרים בנותן גט ע"מ שתתן לי וכו' ומתה היא באים יורשיה אם נסתלק הבעל ונותנים לו והבעל אסור באחות גרושתו. רק דכל זה ג"כ נדחה מדברי הפוסקים הנ"ל דגם כשהתנה ואמר תת"ן דייקינן ש"מ דלא ס"ל לחלק בין מלה למלה ובין יתור מלה או לאו והכי מצינו בקצת דרז"ל ע"צ המיעוט שדרשו ג"כ מעוט' אע"פ דאין המלה כולה מסוגל לכך רק אות האחרון כגון ביתך ולא ביתה דגנך ולא דיגון נכרי ורבים כאלה.
סוף דבר אנ ואין לנו לבדות חלוקי דינים מסברת כריסינו אשר לא שערום קדמונינו ואפי' פוסקים הקדמונים אשר צפורנם טובה מכריסינו נמנעו מזה אם לא מצאו כ' וראי מש"ס אף כי אנחנו יתמי דיתמי נלך בתומינו בעקבי צאן קדשים גדולי הפוסקים אשר לפנינו ומעפריינו נמלא עיינין ולא נטה ימין ושמאל וכ"ש להוציא קרקע מיד המוחזק בה. וכבר כתבנו למבראשונה בפתח דברינו שלא הגענו כלל ועיקר בשאלה זו לפלגות גדולים חקרי לב בענין דיוקא דל"י ואתה תת"ן רק הריצוי של הלוקח זלמן אחר המכר בלי קנין בטל מעיקרו ואינו רק פיטומי מילי ואפי' ימצא החולק על האמת מקום ללין ויתד תלו' מצד לשון חיוב וכח ב"ד יפה מ"מ לא ימצא ידיו ורגליו בבה"מ לחייב היורש וכ"ש ללוקח מן היורש לאשר ולקיים מה שהתחייב עצמו אחר מכירה לוקח ראשון. סוף דבר יאכל הלה וחדי רצוני שזכה לוקח שני במקחו ואפי' כל הרוחות שבעולם באות לא יזוז ממקומו ונחלתו.
וקצרנו מאד במקום שהיה ויש לאל ידינו להביא ראיו' חבילו' ולהראות מקום על כל דבר ודבר רק באשר ידעתי האיש אשר אנכי שולח אליו דברי האגרת הזאת בקי בחדרי תורה חשבתי האריכות אך למותר וכתבתי בקיצור מופלג דעתי הקלושה והחלושה מאד.
נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.