חות יאיר/סו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סו עריכה
תשובה מהגאון המופלג הרב המפורסם מוהר"ר מאיר שטערין נר"ו על שאלתי ששאלתי אותו. והוא ניכר מתוך התשובה. אנם גו השאלה בשאר שהי' מהדורא קמא וכתבתי להרב נר"ו שיחזרנו אלי ולא עשה נשארה מעל וזהו.
הלכתא כוותי' בכולי תלמוד' וכו'. כל מה דאנא משבח אנא פגים כי לית טימי במרגניתא. ה"ה אהו' הנאמן. צנצנת המן. ויחכם מכל האדם מכלכל דרדע והימן. הרב הגדול. מעוז ומגדול. וכל החושב וסופר מעלתו מבין ידול. נ"י ע"ה פ"ה כבוד מוהר"ר חיים נר"ו יאיר אף יזריח. על אויביו יתגבר יריע אף יצריח. כל צורריו בהם יפיח. ואשוי"ר. אחרי עתירת החיים והשלום על ראשו יחדיו יהי' תמים. עד עמוד כהן לאורים ותומים. באתי להשיב מפני הכבוד באמצע הפרק ובאמצע ברכ' אהבת עולם אהבתיו על כן משכתי בשבט סופר לחוות דעתי הקלושה והנמהרת.
על כתב (ע' לעיל תשובה סי' ט"ז) פחותי חותם קודש בצירוף השאלה מור ולבונה מקוטרת. שקבלתי חוץ לזמנו בסבר פנים יפות מן האלוף ר"מ סופר יצ"ו באונס שכחה הגוברת. ואח"כ על ידי סיבה אחרת. נמשך הזמן ואחר עד עתה. האמנם כי ערוך מאתמול ומשלשום כתבא דנא. כאשר הראיתיו להסופר הר"מ יצ"ו זה ימים רבים. העתק כתב זה. מכאן ואילך כל יומא פרקיה. והנה עתה באתי אשר שאל אדוני בענין הנשים ההולכות לבתי גוים להסתחר ומתייחדים עמהם. והלא יש בהם איסור מוסיף על ייחוד שעם איש ישראל כדתנן בפ' אין מעמידין ולא תתיחד עמהם ואמרו בגמ' לא נצרכה דאפי' אשתו עמו. דבישראל קי"ל אשתו משמרתו ובגוי אסור והנה מחזיקינן טיבות' למעכ"ת דדמי אנפשיה לשקוד על תקנות בנות ישראל. ולעמוד על עיקרא דמילתא למצוא להם פתחי היתר כי היכי דלא ליהוו ח"ו בנות ישראל נוהגים מנהר הפקר. והכזונה יעשה את אחיותינו. וכה עשו אבותינו ורבותינו הקדמונים. כאז"ל קמאי הוו מסרי נפשייהו כו לאפרושי מאסורא. בעובדא דמתון מתון ת' זוזי שויא כו' משא"כ בדורותינו אומרים לרשע צדיק אתה. ומיום שגברה אגרופה של חנופה כו' אין גודר גדר ולא עומד בפרץ. והלואי לא יחזיקו ידי עוברי עבירה.
והן עתה נבא לישא וליתן באותן הטעמים שהזכיר מעכ"ת דאי משום איבה שרינן כה"ג. א"כ נשתה עמהם מכוסם נשתה ומפתם נאכל. ונמצאו בטלו כל ההרחקו' שעשו חז"ל וגזרו גזירה לגזירה ועשו משמרת למשמרת לבל נתערב בגוים ונלמד ממעשיהם וגזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהם. אלא ודאי ברור כשמש דלא שריא משום איבה אלא אקראי בעלמא הנמשך מעסק היתר כגון לקבל דורון מגוי מכירו ביום אידו דכל השנה כולה מותר לו לישא וליתן עמו ולקבל דורון ממנו אי לא שרית ליה לקבל דורון ביום אידו דאקראי בעלמא הוא הנמשך מעסקי היתר שלו איכא איבה. וכן מידלת ישראל שידוע לכל אומנתה וא"א לה לאשתמוטי נפשה מלהיות מילדת לגוי שרי' משום איבה דאקראי הוא הנמשך מאומנות היתר שלא. וכן כה"ג גבי רופא ישראל האיבה נמשך מאומנות היתר שלו.
משא"כ הני נשי דנ"ד אם לא תלכנה לבתי הערלים כלל אין כאן איבה ואיך יעלה על הדעת לומר דשרי לילך לבתיהם בלי שומר. לכן מ"ש שאם תקחנה שומר עמהן תגמרנה להן איבה. א"כ לא תלכנה לבתי הערלים כלל ולא תהי' להן איבה וק"ל. ותו מאן לימא לן דאיכא איבה בזה שלוקחת שומר עמה דלמא ליכא איבבה דמצי לאשתמוטי בכמה גווני.
ובגמ' מוכח דלא שריא משום איבה אלא מאיבה ודאית דליכא לאשתמוטי בשום גוונא כלל. דקאמר התם סבר רב יוסף למימר שרי משום איבה כו' א"ל אביי יכול למימר ברי קאי אאיגרא כו' וכה"ג טובא דאיתא התם פ' אין מעמידין. ולא שייך נמי לדמותו להיתר מכירת בהמה גסה לגוים או להלוותם בריבית שכתבו התוס' לחלק יבן זמן לזמן דהתם אשכחינן בהו טעמא לחלק. כמ"ש התם בגמ' גבי מכירת כלי זיין לגוים והאידנא דמזבנינא לפרסאי דמגנו עלן. לפיכך כתבו התוס' היתר במכירת סוסים לגוים בזמה"ז וצרפו הטעם שאנו מתי מעט במקום א'. וכן גבי הלוואה בריבית לגוים איכא כמה טעמים בלאו הכי דקי"ל התם כלישנא בתרא דאינו אסור כלל. ותו דלא שייך טעם האיסור משום שמא ילמוד ממעשיו בזמה"ז מאחר דישראל מועטים דרים במקום א' וצריך לישא וליתן עם הגוי. אין חששא שמא ילמוד ממעשיו בהלוואה בריבית יותר מבשאר משא ומתן. כמ"ש תוס' שם בהדיא. ואפילו טעמא דהכל מקרי כדי חיותינו התם דווקא דאמרו בגמ' בהדיא דכדי חייו שרי מה שאין שייך בנדון דידן להתיר ייחוד משום כדי חייו דלא אשכחן דשרי חכמים משום כדי חייו.
ולא ידעתי למה הוד מעכ"ת עמד מנגד ולא מחו להו אמוחא ק' עוכלא בעוכלי. גם מה שהזכיר מעכ"ת בדבריו וז"ל שיש להתיר יחוד בזמה"ז לצורך משא ומתן באשר קי"ל דסתם נשי דידן מקרי משאות ונותנות תוך הבית וכמ"ש הרשב"א כו' אני שמעתי ולא אבין מה שייך לכאן דקי"ל סתם נשי דידן מקרי נושאו' כו' דהיינו לענין אונות ושטרות יוצאות על שמה דאתמר ביה האשה הנושאת ונותנת תוך הבית כו' וקי"ל דהכי נשי דידן סתמא נושאו' ונותנו' נינהו אבל אין זה טעם שתהיינה נושאות ונותנות באיסור גם אין הכרח שתהיינה נושאות ונותנות לגרום שום היתר ייחוד עי"ז. רק נשי דידן הן נושאות ונותנות אבל לא באיסור ח"ו דלא שבקינן להו. ודרך הלצה אמינא נושאות ונותנות תוך הבית דייקא אמרו ומטוני' אתינ'.
ואשר בקשה נפשו לדעת הנמצא מזה בתשובות האחרונים חדשים גם ישנים. ואם אסורו מוחלט בלי שום פתח היתר מ"ט שתקו ליה רבנן כי נהגו במקום איסורא מי שבקי' להו. הנה אודיע לאיש אמונים כי בתשובת מהר"מ פדוואה סי' כ"ו כתב תוכחת מגולה לבני ק"ק קזאל על שהיו הנשים שם מקילות בזה. ודחה שם היתירא דאשתו עמו דלא שייך בגוי יע"ש גם בדרישה ופרישה א"ע סי' כ"ב תמה על המנהג שנהגו לצאת לדרך עם עגלן גוי בשומר קטן. ורצה לישב המנהג. והב"ח בקונטרס אחרון שלו השיג עליו שאין היתר לדבר ושהוא מנהג נגד ההלכה והדין אלא שאין בידינו למחות וכה"ג בעו"ה כמה איסורי דאורייתא שנהגו להקל בהם יע"ש.
וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ על שמקילות הנשים בענין זה כמדומה שהוא בסי' כ"ו או כ"ז בסוף התשובה ממש. ואין בידי כעת תשובה זו לעיין אחריו. וחשש מר וימצא אם יש לו תשובה זו, ועם כל זה יגעתי ומצאתי ללמד זכות עליהן מאין יצא ההיתר הזה כי ישראל קודשים הם ואע"פ שאינם נביאים ומצאתי און לי ממ"ש הר"ן וה' המגיד בהיתר העמדות בהמות בפונדקאות של גוים בזמן הזה. משום דגוים בזמנינו לא חשידי על הרביעה אדרבה מכין ועונשים עליו הובאו בית יוסף בי"ד סי' קנ"ג. א"כ זכינו לדין דה"ה בנ"ד דגוים בזמנינו לא חשידי אזנות ישראלית דהא אע"ג דבימיהם הי' חשיב עליהן בהמתן של ישראל. ובזמנינו ס"ל להר"ן והרב המגיד דלא חשידי ה"ה דלא חשידי אישראלית ואדרבא מכין ועונשין עליו ואם הישראלית אשת איש ישראל פשיטא דמכין ועונשין עליו אלא אפילו בפנויה ישראל אם הגוי בעל אשר הוא חייב שריפה בדיניהם ודנין אותו כבוגד באשתו ודין אשת איש כן שמעתי בירור גמור וידוע לי שכן דנין בלי ספק.
ואף גם זה כמשלש חדשים ויותר הייתי על סעודות צפי"ן הול"ץ כמו שרגילים לעשות בליל שבת שלפני החתונה והיו שמה כמה לומדים וחשובים והי' לנו פתחון פה בזה והרציתי לפניהם היתר זה וכולם אמרו יישר והוטב מאד בעיניהם וכולם ידעו שכן דנין בדיניהם ובאמת זה בעיני היתר נכון מאד דמצינו למידין מדבר הר"ן והמגיד דלא מקרי חשידי אלא כשראינו אותם שרגילים בכך ואירע כן הרבה פעמים. וגם שלא יהי' שום סכנה ועונש כלל בדבר אבל בדבר שלא ראינו שרגילים לעשות כך בלי בושה בדבר ולא אירע כן בזמנינו הרבה פעמים לא מקרי חשידי.
וכ"ש כשמכין ועונשין עליו דלא חשידי ובאמת עינינו הרואות שלא אירע מכשול בזמנינו ועי"כ מלאו לבם לעשות כן. שאלו ח"ו היו מכשולות מצוים בודאי היו נמנעות מאליהן או חכמי הדור היו מונעים המנהג הרע הזה. אמנם מאחר שלא נודע שום תקלה דנפקא מזה החזיקו במנהגם וזה עצם ההיתר הזה דבהא חזינן דלא חסידי אישראלית וק"ל.
ובלאו הכי צ"ל ג"כ סברא זו לישב המנהג שנוהגים לייחד עם הערלים בכל עת ורגע והא קי"ל דאסור להתייחד עם הגוי דחשידי אשפיכות דמים וחששא זו שייך ושוה באנשים כנשים. ופלא בעיני שלא התעורר רום מעכ"ת לתמוה על המנהג מטעם זה דש"ד הנוגע לאנשים כנשים ובאנשים אין פוצה פה ומצפצף כלל לאסור להם המשא ומתן שמביא לידי ייחוד עם הערלים ולפמ"ש א"ש כיון דבזמנינו אין רגילין בכך ואדרבא מכין ועונשין חיוב מיתה על הרוצח לא מקרי חשידי אש"ד בזמן הזה.
עם היות שבשנת תי"ח נהרג כהר"מ טריר הי"ד פה בבית הערל כידוע למכ"ת מ"מ אקראי בעלמא הוא ואין רגילים בכך גם הרוצח ההוא הוצרך לברוח מחמת זאת ולהמלט על נפשו זהו אשר העלת' מצודת שכלי הקצר בזה. דל ורזה.
ומ"מ ראיתי ושמעתי ממו"ח הגאון ז"ל שהיה מוחה בידיהם ודרש על כן ברבים בתוכחת מגולה גם אנכי אחריו הזהרתי בני מדינתי מדינת בולדא ע"ז הרבה ומנעתי אותם ע"י חרפות וקנסות ועלתה בידי שהיו נמנעים מלילך שום אשה לבית ערל בלי שומר כדיני. וכן ראוי לכל ירא אלהים לעשות עד מקום שידו מגעת. אך אמנם מ"ש הוא ללמד זכות האיך נתפשט המנהג הרע הזה ושאין לדון את הנשים בזה כעובדי ע"ד משה ויהודי' ועדיין צ"ע על האיסור האחר הנוהג באנשים כבנשים.
וע"כ צריך לישב אותו המנהג ע"כ יגעתי ומצאתי מילתא דשוי לתרוייהו והנה ע"ד הנשים בלבד עוד לאלוה מלין למצוא שריותא ע"פ דברי תוס' שהזכיר מר בפ' אין מעמידין ע"פ הירושלמי שהביאו שם אמנם הוא כמ"ש שנתתי לבי לדעת האיך נתפשט קולא זו בישראל שהיא סיבה ח"ו להרבות ממזרות בישראל אם לא בסוברם שאין חשש כלל בדבר שאל"כ ודאי לא היו מכניסות עצמן בכל יום לספק תקלה וקלון. ולעבור בכל יום על לאו דלא תסור:
וע"ד התוס' בסוכה דכ"ה ע"ב ד"ה משום רש"א חתן פטור כו' דבדיק מר למחותני האלוף כמר"מ בן מהר"ז לעיין עליו ועל דברי הרא"ש שם ולא ידעתי אם השיב הוא למכ"ת או לא הנה נ"ל אף כי לכאורה דבריהם מגומגמים מ"מ אחר העניון קצת דבריהם עולים כהוגן ואבא לפרש בקצרה כי דעת רש"י הו דלת"ק פטורים חתן ושושבינים וכל בה"ח מתפלה ותפילין משום טרדה שמחת נישואין דשכיח שכרות וקלות ראש ואין יכולים לכוין ולא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכן בק"ש חייבים דא"צ כוונה הרבה דאי משום עוסק במצוה כו' גם מק"ש הוו פטירי ורש"א חתן פטור אף מק"ש דטריד טובא וא"א לכוין אפי' בפסוק ראשון ושאר בה"ח חייבים אף בתפלה ותפילין דלא פטירי מחמת עוסק במצוה פטור כו' וגם אין טרודים בשמחה וכשכרו' כו' ויכולים לכוין.
וז"ש רש"י והנה תנאי לא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' ור"ל ת"ק ור"ש וע"ז הקשו תוס' דא"כ יתחייב חתן בסוכה דא"צ כוונה ומשום עוסק במצוה לא פטר ת"ק לפרש"י כ"ת ה"נ הא משמע דר' שילא בא להקל יותר מת"ק גבי חתן מחמיר גבי שאר בני החופה ולפרש"י הא אשכחן נמי חומרא לרש"י גבי חתן בדבר שא"צ כוונה כמו סוכה דחתן חייב בסוכה לכן פי' תוס' דס"ל העוסק במצוה פטור וכפי' הרא"ש דלת"ק כולן פטורים מתפלה ותפילין וחייבים בק"ש אי משום דס"ל לת"ק דגם שושבינין ובה"ח מקרי עוסקים במצוה ולא כר' שילא ופליג גם בהא אר"ש. ולכן פטורים מתפלה ותפילין ובק"ש חייבים אע"ג דהם עוסקים במצוה דלא שייך פטור דעוסק במצוה אלא כשצריך להסיח דעתו ממצוה דעסיק בה ולכוין דעתו למצוה האחרת אז אמרינן העוסק במצוה פטור מלהטריח עצמ להסיח דעתו ממצוה זו ומעסק זה ולכוין דעתו למצוה אחרת אבל כשא"צ להטריח ולהסיח דעתו ממצוה שעוסק בה אם רוצה לקיים אחרת ודאי צריך לקיים גם האחרת כיון שאין עסק מצוה הראשונה מונעו מזה כלל וא"כ למה יפטרהו מצוה הראשונה מלקיים גם שניהם כא' טובים וק"ל וכן פרש"י בהדיא דף הנ"ל ע"א ולכן ס"ל לת"ק דחייבים בק"ש דצריך רק כוונה מעט בפסוק אחד וא"צ לזה להטריח להסיח דעתו ממצות שמחתו.
ולא שייך בזה העוסק במצוה פטור כו' (ואי משום דגם לת"ק לא מקרי בני החופה ושושביני' עוסקים במצוה כלר' שיל אנמי והא דפטורים מתפלה ותפילין משום דשכיח שכרות וקלות ראש בחופה ואין יכולים לכוין. ובק"ש דצריך מעט כוונה פשיטא צריכים להטריח עצמם ולכוין כיון דיכולים לכוון כוונת מועט ואפילו צריכים להסיח דעתם משמחותם לצורך כוונה מועט' זו ואפי' חתן דעוסק במצוה הוא ואין חייב להסיח דעתו משמחתו לצורך מצוה אחרת. מ"מ בק"ש חייב דא"צ היסח הדעת משמחתו כלל לכוונת פסוק א' בלבד) ולר' שילא חתן פטור אפי' מק"ש דא"א לו לכוין כלל אפי' פסוק א' בלבד בלי היסח דעת משמחתו והוא עוסק במצות שמחתו ופטור מלהטריח עצמו להסיח דעתו משמחתו. ושוביני' ושאר בה"ח חייבים בק"ש כיון דלאו עוסקים במצוה נינהו אף דא"א לכוין אפילו בפסוק א' בלי היסח הדעת משמחת'. מ"מ הם חייבים להטריח עצמם להסיח דעתם משמחתם כדי לכוין בפסוק א'. אבל מתפלה ותפילין פטורים אף ע"ג דלאו עוסקים במצוה נינהו. משום דמחמת שכרות וקלות ראש דשכיח בשמחת חופה א"א להם לכוין הרבה אף אם ירצו להטריח עצמם להסיח דעתם משמחה אין ביכולתם לעשות. וק"ל.
ולפ"ז אפשר לומר דבסוכה חתן ושושביניו פטורים. חתן משום דעוסק במצוה פטורים וכו' כשצריך להסיח דעתו אפי' קצת. וה"נ צריך להסיח דעתו קצת אם יתחייב בסוכה כדאמר התם לעיל אין מחה אלא בחופה ובסוכה המקום צר ואין האויר שולט כדפירש רש"י ושושביני' ושאר בה"ח פטורים משום מצטער דקי"ל דפטור מן הסוכה והן מצטרים היו אי לא חדו בהדי חתן ומש"ה ס"ס הרא"ש הך סיומא והא דפטירי מסוכה כו' משום דלרש"י דלא ס"ל להני תנאי העוסק במצוה פטור כו' ולר' שיל פטור חתן מק"ש דמשו' רוב שמחתו אף אם ירצה להסיח דעתו ולטרוח לכוין אפי' בפסוק א' אין ביכולתו לעשות כמו לשאר בה"ח דתפלה ותפילין. א"כ בסוכה דאנן סהדי דלא שייך לומר אין ביכולתו ליכנ ולישב בסוכה מרוב שמחתו היה חתן חייב. וכ"ש שאר בה"ח והוה פליג על סלוגיא דלעיל דאמר רב חתן ושושביניו וכל בה"ח פטורים מסוכה וכ"ת ה"נ קשה קושי' התוס'. אבל לפי תוס' והרא"ש דלר' שילא חתן פטור מק"ש משום עוסק במצוה פטור כו' ואפי' אם יכול לכוין בפסוק א' במעט טורח ומעט היסח הדעת. משום דעוסק במצוה א"צ לבטל שמחתו כלל אפילו מעט א"כ ה"ה בסוכ' פטור משום דאין שמחה אלא בחופה גם המקום צר ולא שליט אוירא והיה שמחתו בטל קצת והעוסק המצוה א"צ לבטל מצותו כלל אפי' מעט ממנו לצורך מצוה אחרת וכיון דהחתן פטור מסוכה משום עוסק במצוה ממילא שאר בה"ח פטורים משום מצטערים אי לא חדו בהדי חתן. ולא פליגי על סוגיא דלעיל דאמר רב חתן ושושביניו וכל בה"ח פטורים מסוכה. ול"ק קו' תוס'.
ובזה אש"נ דתוס' מקשו על רש"י במ"ש דלא ס"ל לר"ש עוסק במצוה פטור כו' וא"כ טעמא דחתן פטור מק"ש ע"כ משום דאין ביכולתו לכוין בפסוק א' כמו לשאר בה"ח בתפלה ותפילין. א"כ יתחייב חתן בסוכה דלא שייך סך טעמא וא"כ מאי מתרצו דר' שילא לא קאי אלא אק"ש ובתפלה ותפילין מודי לת"ק דשארי בני החופה פטורים מה העלו ארוכה בזה דהא מאי דפטירי שאר בה"ח מתפלה ותפילין לר"ש הוא משום דשכיח שכרות וקלות ראש בחופה כמ"ש הרא"ש ולא משום דעוסקים במצוה נינהו אפי' לפי' תוס' א"כ מאי הועילו בזה דהא קושיות' עסוכה אי לא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' בדוכתה קאי ועיקר התי' חסר מן הספר אבל למ"ש א"ש דבמ"ש וז"ל לכך נראה דחתן אין יכול לכוין כלל אפי' בפסוק א' כו' דר"ל אין יכול לכוין כלל בלי היסח הדעת משמחת מצותו (ולא משום דטריד כדפירש"י דר"ל שאף אם רוצה להסיח דעתו משמחתו אין ביכולתו מחמת דטריד) ממילא משמע ובעוסק במצוה פטור מלהסיח דעתו ממצותו וא"כ מתורץ הקושי' מסוכ' כמ"ש לעיל באורך ולהבי סיימו נמי דבאחריני מודי לת"ק ולא קאי אלא אק"ש משום להורות דפטירי מסוכה ג"כ וכמ"ש הרא"ש אבל לפי' רש"י דר' שילא פליג את"ק וס"ל דשאר בה"ח חייבי' גם בתפלה ותפילין פשיטא דחייבים בסוכה ג"כ וע' דמש"ה סיימו התוס' הך סיומא לתרץ מ"ש דמשמע דר"ש בא להקל יותר מת"ק דלדידהו א"ש דבאחריני מודה לת"ק ורק להקל בא לפטור חתן מק"ש.
וסתירות דברי הטור א"ח בסי' ל"ח ובסי' ע' נ"ל מטיבותי' דמר דלק"מ דבסי' ע' מיירי בד' ימים ולילות הראשונים דהטור משום טרד' דמצוה דבעי למיבעל וכדאיתא פ"ק דכתובות וא"א לכוין דעתו ואין ביכולתו אפי' אם ירצה להסיח דעתו כמו שאר בה"ח בתפלה ותפילין כמ"ש לעיל. ומש"ה כתב שם דכונס את האלמנה חייב בק"ש וגם מש"ה כתב שם דאם ירצה להחמיר על עצמו תלוי בפלוגתא אי רשאי ליטול את השם משום דצריך חסידות וזהירות גדול בזה לכוין דעתו מתוך טרדה זו. אבל בסי' ל"ח מיירי אי פטורים חתן וכל בה"ח מחמת שמחת נשואי' וז' ימי המשתה כגון לאסר ד' ימים ימים ולילות או כשבעל לילה הא' דתו ליכא טרדה או שפירסה נדה ופסק הטור כת"ק דר' שילא דאפי' חתן חייב בק"ש ולא מיפטר מחמת מצות שמחתו בז' ימי המשתה כיון דא"צ לטרוח ולהסיח דעתו לבטל אפי' קצת שמחתו לצורך כוונת פסוק א' בלבד וכמ"ש לעיל לדעת ת"ק ומש"ה לא הזכיר שם כונס את האלמנה דהתם לא שייך פטור זה דז' ימי המשתה כלל.
ונ"ל טעמא דלא פסק הטור כר' שילא אף דאביו הרא"ש פסק כר' שילא משום דגבי סוכה דס"ל לר' שילא דחתן פטור מסוכה וכמ"ש הביאו טא"ח סי' תר"ס ס"ל להרא"ש דלא כר' שילא אלא כעובדי דירושל' וכמ"ש הרא"ש גופי' מש"ה פסק הטור גם בהא דלא כוותי':
ותו מדתנן חתן פטורליל א' כו' עד מ"ש ד' לילות אם לא עשה מעשה מוכח דפליג על ר' שילא דלר' שילא אפי' עשה מעשה פטור כל ז' ימי המשתה משום עוסק במצוה פטור כו' ולהרא"ש י"ל דמשום סיפא דפליגי התם רשב"ג ורבנן אי רשאי להחמיר על עצמו וליטול את השם נקט הכי. דדוקא בהני ד' לילות פליגי דצריך חסידות וזהירות גדול לכוין מתוך טרדה זו. אבל בז' ימי המשתה אפי' לר' שילא ספטור משום העוסק במצוה פטור כו' ולא הטריחוהו להסיח דעתו ממצותו בשביל ק"ש מ"מ לכ"ע אי רוצה להחמיר על עצמו ולהסיח דעתו לקרות ק"ש רשאי דאין זה רוצה ליטול את השם ובהיסח דעת מועט סגי לכוון פסוק אחד אלא שלא הטריחוהו חכמים כיון שעוסק במצוה אחרת ול"ד לטרד' הני ד' לילות וק"ל. ומ"ש הטוב בשם הרא"ש בסי' תר"מ וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כ' כו' עד וחתן אע"פ שפטור מכל המצות חייב בסוכה כו' דמשמע לכאורה דפטור גם מק"ש בז' ימי המשתה דמיניה איירי התם כמ"ש ריש דברים בשם הרמב"ם דחתן ושאר בה"ח כל ז' המשתה פטורים מסוכה כו' י"ל דאיירי ממצות דצריכות טורח גדול וצריך להתבטל ממצותו הרבה כדי לקיימה דבזה שושבינין חייבים כיון דלאו עוסקים במצות נינהו בשמחתן ואינם פטורים אלא מתפלה ותפילין משום דשכיח שכרות וקלות ראש ואין ביכולתם לעשותן וע"ז קאמר וחתן אע"פ שפטור מכל המצות שצריך להתבטל ע"י קיומם ממצותו הרבה כיון דעוסק במצוה הוא.
אבל לעולם בק"ש חייב וכת"ק דר' שילא דשם א"צ ביטול מצותו כלל וק"ל ועי"ל דבסי' תר"ס העתיק הטור לשון הרא"ש והוא אזיל לשיטתיה דפסוק כר' שילא ולהטור לא ס"ל כהרא"ש בזה. את זה ראיתי ונתון אל לבי להשיב למעכ"ת אך נשכח מאפיסת הפנאי באפס מוחלט. ואמנם באשר ראיתי יום ו' העבר פ' מצורע הכתב של היקר כהר"מ סופר שעלה זכרוני בו והוסיף להפליא שלא השבתי לו מענה. אמרתי כולי האי ודאי לאו אורח ארעא להשיב ימיני אחור דלא יימא עלי קאסתגרי בקמייתא ואף לא בבתרייתא ומעתה אני כורת ברית אמנה להשיב למר על דבריו קמא קמא דמטי לידי עי"י האפשרי.
ושבוע העבר השבתי לפראג תשובה ארוכה לשואלי מהר"ם חתן הקצין ר' מיכל ווינר ע"ד כבד שנכבשה מעל"ע מה דינה להטעם דקי"ל לאסור בכבד שנתבשל משום דלא בקיאים בשליקה כמ"ש סמ"ק ואו"ה והג"ה מהרא"י בש"ד אבל בכבוש מילתא דפסיקא אמרו כבוש ה"ה כמבושל ולא כשלוק. וכבר נשאלתי בק"ק בולדא שאלה זו בעינה ממחותני האלוף כהר"מ במהר"ד ז"ל זה ג' שנים ולפי הנראה היא כשאלות הצרפתי' בריבוי ומיעוט ובכלל שאחר הפרט דנעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבה הכל א"כ מה צורך לפרט כלל שכ' הריב"ש בתשובה שכל הבחורים הצרפתים יש להם קושיות אלו ושנשאל מכמה בחורים צרפתים ע"ז. וקושיא זו של כלל מוסיף על הפרט וכן ריבוי שאחר המיעוט מה צורך לפרט ולמיעוט מקשי' תוספ' בב"ק בשם רשב"ם פ' הפרה [ד' נ"ד ד"ה שה דאבדה] וכתבו שהיה רגיל רשב"ם לתרץ דשמא יש דבר שלא היינו מרבי' מכללא אי לאו דנעשה כלל מוסיף על הפרט. ובזה אצא בכי טוב. ישיתהו ה' כגן רטוב. ואויביו מפניו לקטוב כ"ע אוהב נאמן בגלוי וטמון זה כל הימים.
בלב תמים נאם הקטן מאיר שטערין.