דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן כג עריכה

וזאת ועוד אחרת בטח"מ הנ"ל סי' מ"ו סעיף כ"ז בב"י ופי' הרמ"ה וכו' וכתב עוד וכו' ורבינו הבין בדבריו דה"ק וכו' ה"נ איכא למיחש שכיון לחתום כחתימות שני שטרות אבל בשני שטרות יוצאין מתחת ידי שני לקוחות כולי האי ליכא למיחש שראה שני שטרות ביד שני לקוחות וכיון לחתום כחתימות שני שטרות ולפיכך כתב ולא נהירא ע"ש וכו' והנה נפלתי בסבך הקרדומות כתוא מכמר ותיותא קא חזינא הכא דלמא באמת לא ראה רק שטר א' ביד לוקח א' וכיון לחתום העדים כמו שחתומים בו ולא ראה מעולם שטר שני דאינו מן הצורך לראות שניהם דהא שניהם שווין הם ואם רואה א' די ול"ל לראות שנים לזיופא וא"כ מאי איכפת לן בתרין וצ"ע גדול ורב לענ"ד ימחול הוד רום מעלת כבודו על כבודו הרב ויעיין שם וירא' דצריך ביאור ויש כאן מקום להתגדר.

ולענ"ד נראה דכוונתי לאמיתת כוונות הש"פ וכל הפוסקים אשר הוא מנוסה דהפי' אינו ששני עדים אלו חתומים על השני שטרות שמקיימין ממנו על כל שטר שני עדים אלו דא"כ קשיא קושיא הנ"ל שהקשתי דל"ל סגי שטרו' בחדא שני שיראה ויזייף דהא שווין הם השני שטרות בעדים אלא הפי' נלע"ד דעל כל שטר משני שטרות שמקיימין ממנו חתם עד א' על שטר א' עד א' ועל שטר שני עד שני ושניהם אינן חתומים על שטר א' וא"כ אם יזייף הוצרך לראות השני שטרות וכולי האי ליכא למיחש שראה שני שטרות בידי שני לקוחות וכיון לחתום החתימות שני עדיו משני שטרות דלחדא איכא למיחש שרא' וכיון ולא משני לקוחות וכאן הוצרך לראות משני לקוחות אם כיון וזייף דעדים חתומים אשני שטרות והנה עפ"ז מדוקדק לשון הטור והתשובות שמביא הב"י ומיוסדים על אדני פז. עכ"ל השואל:

תשובתי היה באריכות ותמצית דברי היו אלו. על מ"ש דבאמת רב ענן לא היה קרובו של אותו איש וא"כ על חנם לא רצה ר"ע להזדקק לו מ"ש אנא ענן פסילנא ליה לדינא שוא ושקר הוא כל אלו דברי נבואות נגד השכל והסברא ונגד האמת. ומ"ש דאל יודע צד שכנגד הת"ח שזה ת"ח לא מיסתתמי טענתי' מפני דיודע דעשה דכבוד תורה עדיף ג"כ הבל דאטו כ"ע דינא גמירי. ואף אי גמר דינא מתיירא שג"כ יהדרו פני ת"ח וגדול בגוף המשפט לכבוד תורתו. ומ"ש לחלק בין יתום תובע או נתבע גם זה הבל אף דלכאורה מ"ש בפסוק שפטו יתום ריבו אלמנה פשטי' מיירי כשהם תובעים מ"מ כל שבאו לדין ומבקשים משפט גם נתבע כתובע דמי דבכה"ג בעלמא ה"ל עינוי הדין ג"כ לתובע ולנתבע ולכן גם הוכחתו אין בה ממש דמהיכי תיתי נאמר שעשה לכבוד הנתבע בלי טעם וק"ל. גם מ"ש לחלק בין אם היתום בעצמו בב"ד דאז יש לו בקדימה ליתא שסתם דין יתום בכל מקום מיירי כאפטרופס שטוען עבורו דאם כבר הוא גדול לדבר זה אין לו דין יתום. ומ"ש בדין עדות מיושב על מ"ש הרא"ש והר"ן הא דזבחים מה ליושב וכו' היינו לכתחילה קשה א"כ ל"ל למיפרך מיושב ת"ח וכו' הל"ל מיניה וביה מיושב בדיעבד וכו' אין בו ריח קושיא דמ"מ לא נדחה במה דיושב בדיעבד כשר לעדות פרכא דאין ללמוד מיושב דפסול מיהא לכתחילה. ומ"ש דיש לתמוה על הבנת הב"י בדברי הרמ"ה ודאי דבר זר ותמוה הוא וגם מה שביקש ליישבו דמיירי בקיום ב' עדים מב' שטרות ר"ל עד א' משטר זה והשני משטר שני ג"כ לא יתכן וא"א להעמידו להמעיין היטב. ומה שנתקשה במ"ש הב"י בשם הרשב"א שכתב בשם הירושלמי מעידין מיושב ומשמע ליה דקאי על המעיד דיכול להיות יושב וכ' השואל דבירושלמי ר"ל מיושב בדעת.

אין לסמוך כלל על נוסחות הירושלמי שבידינו כי אמת הוא לפי מקומו ואם נלמד מהדבר מענינו הכי הוא אבל כבר ידוע שהנוסחאות מרובים ומופלגים בטעותים חסר יתר וחילוף וסירוס באופן שאין להחליט פירושו ממקומו ולפני הרשב"א היה הלכה פסוקה בפני עצמה ונסמכה לכאן מפני שזכר מקמי הכי אף בעדיות כן ור"ל שיהי' מיושב בדעתו ולכן בודקין אותו לכן אמר דין השייך לטעם זה דיכול אדם להעיד דפשטי' דקרא ועמדו שני אנשים בבעלי דינים מיירי מפני דע"צ הסברא יכול אדם יותר ליישב דעתו ביושבו כדמוכח בגמ' טור וש"ע י"ד סי' רכ"ח ואין ראיה מלשון הירושלמי מיושב דג"כ גבי התרת נדרים אמר לשון זה ור"ל יושב. לכן מצד הסברא אין להקפיד בעדים שיהיו עומדים דאיפכא מיסתברא ומ"ש ואף בנדרים כן ר"ל שהשואל על נדרו יכול להיות יושב והכי ק"ל ומ"מ קמ"ל לאפוקי מי"א דדווקא יהיה השואל על נדרו עומד כבירושלמי קרוב לס"פ נערה המאורסה זכרו הש"כ. כך היה הצעת השמועה לפני הרשב"א. ובאמת לגרסא שלפנינו מי ניחא אחר שכבר אמר שבודקין לעדות איך ומה קמ"ל אח"כ שיהי' מיושב בדעתו ומה אף בנדרים כן גם לא נזכר לפנינו לא ר"ל ולא זאת אומרת שזכר הרשב"א אלא ע"כ נוסחא אחרת היה לו להרשב"א ואין זה דבר זר ופלא בירושלמי. וגם לשון הירושלמי הכי משמע דקמ"ל היתר דמעידין לא קפידה דווקא ודו"ק: