פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן העריכה

תשובה מ"ש הרב הגדול וכו' לישב בעוצם חכמתו דברי המאורות הגדולים הסמ"ע והש"ך בשם רש"ל במה שהשגתי על מ"ש דאם באו לדין הוי כאלו קבלוהו עלייהו ולפרש דמ"ש בהג"ה ש"ע סי' ז' שנחלקו הפוסקים אם בדיעבד דינו דין דמיירי באם נגשו למשפט ע"י כפי'. תמה אני מאד וכי אפשר לומר כן והלא הם לד"ה לכתחלה פסולים ומי כפה את המסרב לדון לפני פסול. ועוד דפסק ותנא שם בהג"ה פלוגתת' הנ"ל בדין דיעבד ל"ש תובע מערער ל"ש נתבע. והלא אם ע"י דיין הקרוב נפטר הנתבע ויצא בדימוס ותובע מערער גם כן אין דינו דין ולאידך דס"ל דינו דין דוקא בפסול אוהב. והלא כשבא זה התובע ותבע חבירו לפני דיין זה לדעת הגדולים הנ"ל ה"ל כקבלוהו וא"א בתובע לומר שכפאוהו אם לא שנוסיף טלאי ע"ג טלאי לומר שהנתבע הכריח לתובע שיתבע אותו [ועי' חו"מ סי' ס"א סי"ד] מפני שיצא קול או ברור לו שיש בידו עליו שט"ח שלדעתו פסול או פרוע הוא. ומה שביקש מכ"ת עוד לישב השגתו השני' ולתרץ דמ"ש בסי' כ"ב ואם כופר וכו' בטור וש"ע דלא איירי בבאו כבר לדין וכו' לא יתכן כלל כי המעיין שם בטור ובש"ע לבבו יבין דקאי אשלפניו דמיירי הכל בשכבר באו לדין ולכך כתבו בויו העיטוף ואם כופר וכו' ולכן כתבו הב"י בש"ע בסעיף אחד ואם כדברי מכ"ת היה ראוי לעשותו בבא וסעיף בפני עצמו. ולכן הואיל שכבר נגשו למשפט ויצא הדין הוצרך הסמ"ע ליתן טעם דלא מחויב לישבע שד"א מפני שאין זה כפירת ממון. ומכל מקום ס"ל הואיל דמ"מ יש נפקותא בחיוב ממון נשבע היסת. ומכל מקו' השיג הש"כ עליו. מש"כ אי ס"ד דאיירי בשעדיין לא באו לדין אין אומר ואין דברים ולא ס"ד שיחויב לישבע אפילו היסת ולא יצרך הסמ"ע טעם לשלא ישבע שד"א. שהרי לא נדע מי יתבע זה ומה ישיב זה [עי' חו"מ סימן פ"ז סכ"ה]. ור"ש אם יתחייב כלל והרי כלל בידינו כל שאפילו יודה אינו מתחייב ממון (אפילו יתחייב שבועה כמ"ש הסמ"ע) אם כופר אינו מתחייב אפילו היסת וכמ"ש הש"כ פה. ולפי מה שכתב נ"ל אפילו יצא הדין דוקא כשנתחייב הנתבע והוא טוען שלא קבלו והכי משמע המשך דברי הטור וברור מילולן ובכה"ג מיירי מש"כ באם נפטר הנתבע והתובע רוצה לחזור ולתבעו וטוען שלא קבלו פטור התובע אף מש"ה דלא שייך ביה חיוב ממון אם יודה. ומכל מקום בזה יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר כיון דדעת התובע לתבעו בממון ולדעת הנתבע כבר נפטר ה"ל כפיר' דררא דממונא במה שאלו יודה תובע יפטר נתבע. וראיי' ממ"ש הרמב"ם והוא הבש"ע ס"ס י"ו דהטוען על חבירו טענת ודאי שטר שבידך זכות יש לי בו דחייב הנתבע הזה ש"ה שמעינן דאע"ג דאלו יודה לא מתחייב דבר דאין לו עסק בממון כלל. מ"מ הואיל שיש בזה טובה והנאת ממון לחבירו חייב ש"ה וא"כ צ"ל דמ"ש אלו יודה לא היה מתחייב ממון לאו דוקא רק שלא יהיה שום צד הנאת ממון לחבירו [ע' לקמן מ"ש בתשובה סימן מ"ב] כמו תבעו שאמר ליתן לו דמייתי שם מש"כ אם עדיין לא תבעו פשיטא דאין ענין לומר דה"ל חיוב או פטור ממון. וראיתי שעדיין יש לפקפק ולומר כלך לדרך זו דלאו דוקא נקט אם יודה יתחייב ממון רק המכוון שהוא אם יודה יתחייב מה שבקש ממנו חבירו ולכך אם טען הראיני שטרך או תניח להעתיקו מחויב לישבע ש"ה שהרי אם יודה שיש לזה זכות בו מחויב להעתיקו מש"כ תבעו ממון שאמר ליתן. וא"כ היה מקום לומר דאפילו לא באו לדין רק זה תבעו לפני דיין קרובו ושמחויב להשיב לו מפני שקבלו והלא כופר י"ל דמחויב ש"ה שאלו יודה היה מחויב לדון לפני זה כדברי התובע. ומ"מ אין לסברא זו ידים ורגלים כלל ולא כתבתי' רק משום יגדיל תורה ויאדיר ולהשתעשע בפלפולא בעלמא להראות פנים לקיים דברי מכ"ת לא ע"צ האמת שהרי טרם שישיב הנתבע טענת התובע הוא ממון ואפילו יסרב כלל מלשמוע דבריו או מלבוא לפניו מכל מקום תביעת התובע אינו רק תביעת ממון ושפיר קרינן ביה אם עדיין לא יצא הדין אלו יודה זה לא יתחייב ממון. ויש לסברא זו ראי' מדברי הסמ"ע סי' פ"ז ק"ק ע"ב רק שאין להאריך יותר ודי והותר יש הוכחה דמיירי בשיצא הדין וא"כ אין כאן הצלה לסמ"ע וש"ך. וגם מגמרא דשנים שדנו אין דיניהם דין והוא בטור וש"ע סי' ג' יש השגה על הגדולים הנ"ל ודו"ק. וגם מסוגית הש"ס על משנה דנאמן עלי אבא מדאבעי' להו קנו מידו מאי מכלל דס"ל דעכ"פ באמירה ממש מיירי ואיבעי' ליה בשקנו על דבריו וודאי דהכי משמע לשון האומר נאמן עלי אבא וכו' דאף ר"פ הכותב מוקי הש"ס לפרש לשון אמירה לכתיבה (כמדומה לי) מ"מ לומר בכה"ג דלא בעי אמירה כלל לא מצינו. ועוד דהל"ל כל הפסולין בדיעבד דינם דין ואין לומר דאז ה"א אם הוכרחו ג"כ דמי יכריח לדון לפני פסולין וכמ"ש ואין לדחוק ולומר דאז ה"א דאף אם התובע הכריח לנתבע ע"י גוים או א"י גיזם לדון לפני קרובו בדיעבד כשר דהניחא למ"ד שאפילו באתן לך מחלוקת מש"כ למ"ד דוקא במחול לך מיתוקמא משנתינו ובתובע לא שייך לומר שכפוהו כנ"ל וה"ל לאשמעינן כל שדנו בדיעבד כשר. ואף לשון הרמב"ם וכל הפוסקים שכתבו כל המקבל עליו קרוב וכו' וסיימו נגמר הדין א"י לחזור בו ודאי משמע מצד קבלתו מתחילה וק"ל. מלבד גודל הלחץ זו הדחק לומר שכל גדולי הפוסקים יסתמו דבריהם שאפי' אמוראים דרכן לפרש [עי' בכריתות דמ"ה ע"א וה"ע די"א ע"א וש"י דכ"ה וכ"ז ע"ב] כמבואר בכמה דוכתי. ואמצאתי בנ"י פ' אד"מ דמייתי ירושלמי דאמר רב אבהו כיון דאינון אתון לגבאי הוי כמי שקבלוני עליהם ומ"מ נ"ל דדווקא שם שהשיב כך לתלמידי' על שא"ל מהא דתנן אל תהי דן יחידי שהוא רק מדת חסידות לכן יספיק זה מש"כ בקרוב או פסול או שום דבר שלא נכון ע"פ הדין. א"נ י"ל דודאי כשבאו יחד בלי שליח ב"ד כלל הוי כקבלוהו מש"כ אם התובע הלך לב"ד והם שלחו שליח ב"ד וא אין סברא לומר שזה שלא רצה לסרב הוי קבלה ובאה ל"ק מידי על הש"כ רק על הסמ"ע כששולחין אחריו נשאר קשה דו"ק. ונ"ל שמירושלמי הנ"ל לקח הרע"ב במס' אבות פ"ד מ"ח במ"ש שבקבלוהו אפילו מדת חסידות ליכא והתי"ט תמה עליו וע' בשו"ת של ה"ה בעל ב"ח. ובדבר מה שהפליא מכ"ת לעשות בשמעתתא בסוגיא דדעת אחרת מקנה אחר בקשת המחילה תמה ני מאד על דעתו הרחב' ושמן זית זך שכלו איך נשאו לבו לצאת ממרכז האמת כ"כ ומה גם לבנות ע"מ לסתור דברי התוספות והפוסקים ואף אם אפשר לחדש סברות כאלה פלפולא בעלמא מתוך ההפיכה חילק ובילק לקשור על ידו הבל בהבל לחדודי (לא עליכם אני אומר זה ח"ו כי תורת אמת בפיו) מ"מ לתפוס תמצית ההלכה להלכה כך נגד קדמונינו בעלי תורת אמת אין לנו. והוא כי לפי דעת מכ"ת לפי שנויא דרב פפא דמשני דעת אחרת מקנה שאני תו אין לנו שום צורך בתירוץ ש"ס לעיל לחלק בין חצר המשתמרת וכו' משום דמעתה לר"פ דפסק הרא"ש וסייעתי' כוותי' ל"ק הא דר' יוסי בר חנינא על הא דאמר ר"י אמר שמואל דאמר על משנתינו והוא שעומד בצד שדהו רק ריב"ח מיירי במתנה דדעת אחרת מקנה וכו' איך יעלה זה על דעת דריב"ח הלא סתם חצירו קונה אמר ואנן נטול תנאי בדבר. דלא דמי לחילוק הש"ס בחצר המשתמרת דסתם חצר כך הוא וסתם שדה בהפוך וכ"ש מ"ש ר"פ דעת אחרת מקני שאני דקאי על מעשה דר"ג וזקנים וק"ל. ותדע דאם אפשר בשום ענין לפרש כך דברי ריב"ח קשה דנהי דלא עלה על דעת אר"י א"ש לחלק בין דעת אחרת וכו' מכל מקום סתמא דש"ס דמקשה מהא דריב"ח על אר"י א"ש ה"ל לתרץ כך דריב"ח מיירי בדעת אחרת מקנה ובכה"ג בפ' שור שנגח ופ' השואל ופ' הבית והעליה ה"ל לש"ס לאוקמי ריב"ח בהכי ובפרט לתרץ קושיות ההם. ואין לומר דאין זה הוכחה דנהי דר"פ ס"ל לחלק ולפרש דברי ריב"ח כך מכל מקום הש"ס לא ס"ל לתרץ ולאוקמי ריב"ח בכה"ג דאם כן קשה מה ראה הרא"ש דאליביה כל שקלא וטריא של מכ"ת ושלי לפסוק כאוקמתא דר"ש אחר דבכל מקומות נאדי הש"ס מסברתו (גם לפי דעת מכ"ת דלמסקנא דר"פ תו אין חילוק בין חצר המשתמרת וכו' אין מקום כלל לתימא שכתבו התוס' בד"ה ה"מ בחצר וכו' די"ל דסוגיא פרק שור שנגח אזלא לפי מסקנת הש"ס ואוקמתא דר"פ ודו"ק כי קצרתי מאד. האמנם בלאו הכי תמה מכ"ת על התוס' בד"ה חצר משום יד ונימא בהא נמי תהוי תיובתייהו) וכ"ש במה שהפריז מכ"ת עוד על המדה וכתב וז"ל ואפשר דבמציאה אפי' בחצר המשתמרת בעי ג"כ עומד וכו' ודלא כמשמעות התוס' והפוסקים תמה אני מאד פה קדוש יאמר דבר זה שהרי אר"י א"ש על משנתינו קאי ומשנתינו א"א בשום ענין לפרש רק באינה משומרת ובסתם שדה שבבקעה. הא' מדברי המשנה עצמה דלא זכתה לו שדהו רק בצבי שבור ובגמרא דדוקא ברץ אחריהם ומגיען מכלל דבשדה פרוצה אין חומה ואין גדר מיירי. הב' מוכח ג"כ מלשון הש"ס דמשני על רמיות' דריב"ח ה"מ בחצר המשתמרת וכו' ולא אמר דרך אוקמתי' על הא דאמר ד"י א"ש במשנתינו הב"ע במשנתינו דצריך עומד בצד בחצר שאינה המשתמרת ר"ל השדה בכה"ג מיירי שאינה משומר אלא ע"כ נאמר דהא פשיטא לי' בסתם שדה ולא בא לחדש את זה רק בתירוצו קמ"ל דריב"ח אף בחצירו סתם אמר ולכאורה כולל בין משתמר ובין אינו משתמר כמורגל בש"ס בכל דוכתי' לומר חצר המשתמרת וחצר שאינה משתמרת מ"מ מוקי לה הש"ס דמיירי בחצר המשומרת ולא איצטרך ריב"ח לפרש משום דסתם חצר מוקף ושמור הוא. הג' דממה שאמר ר"י א"ש על משנה והוא שעומד וכו' מכלל דפשיטא ליה דאיירי בשדה פרוץ ופתוח לכל רוח שהרי לאוקמתי' הש"ס בחצר המשומר לא ס"ל דבעי עומד וכו' ואף דרב פפא דבא להוסיף חילוק דדעת אחרת מ"מ לא יצא אליבי' תבנית השדה ופירושה מענינה. ואפשר דדעת מכ"ת (אף שאין לשונו והשגתו על הפוסקים משמע הכי) לומר דמצד סברת רש"י דבמציאה וכה"ג לא שייך זכיה מצד שליחות יש לפסוק דאפילו בחצר המשומרת בעי ג"כ עומד אבל לא עלה על דעתו לומר דמתוקמא משנתינו בשדה משומרת ואף כי ר"י א"ש קאי על משנתינו נ"ל דלאו דווקא בשדה וכמשנתינו רק ס"ל לר"י א"ש דזה תנאי מוחלט בכל חצר נמי בעי עומד לפי המסקנא. ובודאי לסברת רש"י יפה דיבר מכ"ת ומאן לימא לן דהסכימו עמד בזה אף כי דדוחק הוא וכ"ש שאין הוכחה לזה בש"ס. ומ"מ לקיים דברי רש"י אף לדעת הפוסקים אפשר לומר דס"ל דודאי בחצר המשתמרת ובדבר דזכות הוא לו אף במציאה זכה וא"צ לזה לא רבוי דקרא ולא משום יד ומשום שליח רק מפני דכל דאי בפי מצי זכה ביה ה"ל כאלו זכה וכמאן דמונח בביתו ובקופסי' והכי משמע לשון הש"ס בב"ק גבי משכונו של גר וכי איצטריך ריבוי וסברא דשליחות לרשות שאינה משתמרת ועל רשות בכה"ג כ' רש"י דלא שייך ביה שליחות במציאה כי הכל סובב על קושיית רב שימא לר"פ במה שאמר דעת אחרת מקנה שאני דאפילו בחצר שאינה משתמר לא בעי עומד בצד ועל זה משני לו שינוי' דידי' ומ"מ בגט דחובה לא זכתה בע"כ אפילו ברשות שלה המשתמר. ואף כי ידעתי דיש להקשות א"כ אפילו עומדת גבי גט נמי וכן פקפוקים אחרים מ"מ כתבתי בדרך אפשר ואם שגיתי בזה אתי תלין דעכ"פ אין מקום תמיה על התוס' ועל הפוסקים. וטפי הי' נראה לדקדק דר"פ והש"ס לאוקמתי' דר"פ ס"ל דבמציאה לא סגי משומר לחוד ובפי ג"כ עומד מלשון הש"ס א"ל רב שימי לר"פ הרי גט דדעת אחרת מקנה ואמר עולא וכו' מדאיצטרך ר"ש להקדמה והנחה זו מכלל דאם הי' גוונא דאין דעת אחרת מקנה כגון מציאה ל"ק ואתי שפיר מ"ש עולא והרי גבי משנה דגט זכתה ביתה דודאי משתמר וכמ"ש התוס' לעיל בשמעתין גבי משכונו של גר ש"מ דאפילו בחצר המשתמר בעי עומד גבי מציאה. רק דגם בזה יש לדחות ולומר דר"ש בכח גדול וקושיא אלימתא בא להקשות ממשנה והא דאמר עולא עלה דאפילו במשומרת בעי עומדת ור"פ אפילו באינו משומר לא בעי עומד ואה"נ דאפילו בלי הנחה והרי גט דדעת וכו' הי' ג"כ קשה. א"נ בעי להקשות גם מחצר דאפשר לאוקמי' שאינו משתמר. ואפשר דאפילו בית י"ל שאינו משתמר וכמו שכתבו התוס' בב"ק גבי משכונו של גר. ומ"מ נ"ל דאפילו לדעת רש"י דמשתמע מיני' דסי"ל דבמציאה אפילו בחצר המשתמרת בעי עומד מ"מ לא ס"ל היפוכו רק בעומד לחוד סגי. ולולי דמסתפינא אמינא להלכה ולא למעשה דאפילו גבי גט דלכל הפוסקים לא סגי בחצר המשתמרת ובעי עומדת מ"ע בעומדת בצד שדה שלה אפילו אין השדה משומרת ה"ז מגורשת ולכן צ"ע בדברי הטור וש"ע בא"ה סי' קמ"ג והב"י כ' שם על מ"ש הטור המשומר לדעתה ופשוט הוא מצד הסברא יע"ש נקיט מיהא דאין זה מבואר בש"ס ומילתא דפשיטא ליה צל"ע. ולפי דרכנו נפל תנאי משומר בבירא לשיטת הרא"ש דלא יועיל בשום ענין. ונלאתי עוד מלהאריך בשאר קושיות ותמיהות שעלו על לבי בשמעתתא ההוא אמנם בדבר אחד אשר לדעתי הרגישו בו קטני תלמידיו וצ"ע לישבו והוא בתוס' בד"ה ה"מ בחצר דדחו התוס' פי' דמשני בש"ס פרק שור שנגח דליתא שי"מ שר"ל דליתא למלוה מכמה פנים ולא ידעתי איך אפשר לפרש כן מיני' וביה דהא מקשה שם מדריב"ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו והרי שלא מדעתו כולל אעפ"י שאינו שם וכדמקשה בשמעתין על הא דר"י א"ש והוא שעומד וכו' מדריב"ח ואיך אפשר לפרש דליתא למלוה ומטעם זה נ"ל פשוט דהתוס' לא גרסו בש"ס בפרק הנ"ל כל היכא דאיתא לדידי' וכו'. וכבר הזכרתי בכתבי שעכ"פ יחזיר לי מכ"ת העתקת כתבי הראשון וגם דברי אלה ובקשתי שישיבני דבר אפס בדרך קצרה ואזי אעיין בהעתק דברי תשובתי זאת ואודה על האמת כאשר עשיתי ת"ל מנעורי ומה גם עתה אני הולך וקרב לעלמא דקשוט כ"ד הטרוד אוהבו נצח ומשתעשע בדבריו: