חובת התלמידים/פרק ד
מחלת העצלות וההתרפות ותרופתן
עריכההעצלות היא המחלה היותר מזיקה והיותר מצויה בנערים, אבל כמו כל החסרונות כן גם היא שונה בין נער לנער. יש נער שהוא עצל גמור, אוהב לישון הרבה וללכת בטל וכל עבודה עליו למשא, תרוצים שונים לו על כל דבר, כמו שאומר הפסוק: אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחבות (משלי כו, יג). תמיד הוא צדיק בעיניו כיון שמלא תירוצים הוא, ובכל איש גדול ממנו ועובד הוא מוצא תמיד חסרונות, כדי לישר את עצמו בלבו ולא יתביש ולא יתקנא בהם על שאינו עובד כעבודתם. ואף אם מתחזק לפעמים ומתאמץ לעבוד, עד מהרה ילאה, רק שבוע או שבועים מן התחלת הזמן של החורף או הקיץ לומד הוא בהתמדה ולא יותר. ואם ח״ו יש בך מידה רעה זו עקור נא אותה עד מהרה, עקור ושרש אחריה, מאוסה ובזויה היא, וכרקב בעצמות את הכל היא מכלה.
ענה נא לי בחור עצל, במה יפה כחך מכל העולם, השמש והירח עובדים את עבודתם בלי הפסק, אף את הארץ חורשים משדדים וזורעים, והיא את כחה וּלְשַדָּהּ נותנת בעבודתה שפקד ד׳ עליה לצמוח וּלְגָדֵּל. השור, הסוס וכל בהמה, כלם בכל כחותיהם עובדים ורק הבריות המזיקות וחיות הטורפות הן ההולכות בטל, ורק לטרוף ולדרוס זה את זה יתאוו, ולמה זה תהיה אתה כאחד מהם ללכת בטל. ראה נא, חז׳׳ל בכל עבודתם הגדולה שעבדו במסירות נפש, עוד הוסיפו לעורר את עצמם ולקחת מוסר מן העולם, ור׳ אליעזר שמימיו הקדים הוא לבוא לבית המדרש קודם שבאו שאר הרבנן והתלמידים, ואיחר לצאת אחר שכבר יצאו כולם, ומכל מקום פעם אחת ראה בבוקר שמוציאי הזבל והתבן ועובדי השדות השכימו לו לעבודתם, כבר יסר את עצמו לאמר, הם לעבודתם ההדיוטית כל כך משכימים ואני בעבודתי את ד׳ למה זה אחרתי היום (מדרש שה״ש א׳, ט'). והתבונן נא גם אתה, הבנאי עובד בכל היום על גפי מרומי הבנינים במסירות נפש, האכר עובד את אדמתו בזיעת אפו, וכמה זיע וכח מאבד אביך עד שמוצא את פרנסתו גם בשבילך, כל בני האדם עובדים, זה בראשו וזה באבריו וכלם בעבודה את כל גופם מפרכים, ואתה תלך בטל, למה זה יקללוך השמים והארץ וקרא זה אל זה לאמור, ראה נא, אנחנו וכל צאצאינו, כפי אשר הִפְקִדָנוּ אלקינו אדונינו ובראנו לעשות ולעבוד, כלנו עובדים, והבחור הזה מתעצל ועל כלנו מתגאה ללכת בטל.
אבל אף אם לא נלקית במחלה גרועה מחלת העצלות, וגם לא נזהמו גופך ונפשך בזוהם הבטלה, עוד אינך חפשי מלבקש ומלנקות ממך גם את אבק רְקַב העצלות, אשר הִתְרַפּוּת שמו, ואם אינה מסוכנת כעצלות, מכל מקום גם היא אם תאחז באיש, להוציא מקרבו את אשר יכול להוציא תפריעהו, ואת הדרך העולה בית אל מלעלות תעכבהו. זכור נא שהתורה משמים נתנה, ולהיות ישראל לומד התורה ועובד ד׳, עֲלִיָה לצל כנפי ש-ד-י היא, ורק על ידי עבודה התחזקות והתאמצות כל כחי הגוף והנפש יכולים להגיע אליה.
כל עבודה לפי ערך הדבר הנקנה נמדדת, דברים זולים ושטותים כמעט בלי עבודה נקנים, ודברים יקרים מהם, ביותר עבודה קונים אותם, וללמוד תורה ולחסות בצל קדשו רק בעבודה קשה יכולים להגיע. לא בעבודה שהיא קשה וגדולה מן יכולת האדם, כי ד׳ יתברך לא נתן לנו עבודה למעלה מכחותינו ויכלתנו, רק שצריכים להתאמץ ולהתחזק בה, לא לעבוד בלבד בשעה שבאה עבודה לידו, רק להיות איש עובד בעצם ולא מתרפה, ושלמה המלך אומר: גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי י״ח, ט׳). העצל אינו רוצה לעבוד לגמרי והוא הבעל משחית. והמתרפה עושה הוא בשעה שבאה דבר עשיה לפניו, אבל הוא בעצמו אינו איש עובד, נרדם הוא בעבודתו, מאריך בה ללא צורך ורוצה רק בשטחיות, לא יתאמץ ולא יתעמק, והחרוץ שהוא בעצמו איש עובד, מבקש הוא את העבודה מפני שאי אפשר לו ללכת בטל, וכשנאנס ועברו עליו איזה שעות, ומכל שכן יום שלם בלי עבודה, נמאס הוא בעיני עצמו ומביט על עצמו כעל איש מזוהם, העבודה היא חיותו ותענוגו, מעבודה קלה לא ישבע ובשטחיות לא ישקיט את נפשו השואפת לעבוד. זריז ועובד שמח ומעמיק, וכזרם מים אשר בעכובו מתרגז, ובשטן לו, עוד כחו מתגבר לשבור ולשטוף, כן גם הוא על כל מניעה מתחזק, וכל עיכוב רק את שאיפתו מרגיז לשטוף ולעבוד.
והנה אף שמחלת העצלות יותר גרועה היא מן ההִתְרַפּוּת, מכל מקום יקשה יותר לרפא את המתרפה מאשר את העצל. כלומר, נער העצל אם רק ירצה יש לו יותר אמצעים להרחיק מעצמו את מדת העצלות מאשר מדת ההִתְרַפּוּת. כי בעודו בישיבה גם אביו גם המלמד יעמיסו עליו עבודה, מוכרח הוא להשכים בבוקר ולבוא בזמן הקבוע לישיבה, מוכרח הוא ללמוד סכום כזה וכזה בכל שבוע וכדומה, ועל ידי זה יכול הוא להתרגל שלא להתעצל גם כשיגדל. מה שאין כן המתרפה אם הוא בעצם מתרפה, או שהיתה בו מדת העצלות ורחקה ממנו ונשאר בהִתְרַפּוּת, קשה לו להטהר ממנה, כי גם כשמשכים, גם כשעובד, הכל הוא בהתרפות ושטחיות, הן בלמודו והן בכל שאר מיני עבודה. כשבא לגרש איזה מדה רעה מקרבו, לא ידקדק לשרש אחריה ולתקנה בכל תיקוניה, בתפלה לא יתאמץ לכון פירוש המלות, כי רק בשטחיות ובקלות רוצה הוא, ונוח לו יותר להרהר בשטויות מאשר לצמצם את מוחו ולבו לכון את הדברים שמדבר לפני אדון עולם.
לכן בחור ישראל, אם חס אתה על עצמך ועל שנות ימי חייך עד זקנה ושיבה, גרש את העצלות ממך, ושרש אחר רקב ההִתְרַפּוּת להשמידה בקרבך, זרז את עצמך והיה חרוץ, לא שתחפז בכל מעשיך כאותם נמהרי לב, כי גם בכל התחפזותם מתרפים הם, ועל פי רוב כל מעשיהם בשטחיות, בלי עבודה עמוקה שכל הגוף והנפש ישתעבדו לה, היה מתון אבל חרוץ מתאמץ וזריז. וכיון שכבר אמרנו לך שעיקר המחנך אותך - אתה בעצמך הנך, לכן נבאר לך מעט יותר מהו החילוק בגוף ומח בין חרוץ למתרפה, כדי שתשכיל בעצמך לדעת איך ובמה לגרש בכל דבר ובכל פרט את ההִתְרַפּוּת ממך ולהשתנות כולך לחרוץ.
כל ענין עשיה באיש, בין עשית הגוף בפועל בין עשית המח בדעת, הנפש היא העושה על ידי המוח, הלב ושאר חלקי הגוף שמתלבשת בהם, והרבה חלקים ישנם במוח, ובשעה שהנפש מתלבשת בהם כלם מתעוררים ועומדים לעבוד את עבודתם לתכלית אחת, להבין דבר זה שמעמיק בו. וכן אם היא דבר עשי׳ בפועל באברים, כל האברים וכלי המעשה מתעודדים לתכלית אחת, לפעול פעולה זו וזו. והמתרפה נפשו לא קמה בכח רב, רק במצב של מין תרדמה היא נמצאת. כי הנך רואה שגם הישן לא כל מוחו ישן ובטל, וגם אז עובד הוא מעט לדמות את החלומות אשר ראתה נפשו, או אותן החלומות שהם רק מהרהורי לבו של יום העבר, והמתרפה גם בהקיצו הוא כמו שאמרו חז״ל: יושב בטל כישן דמי. לא ישן ממש, ערה נפשו יותר מאשר בישן ממש, אבל לא קמה ולא ערה לגמרי, נים ולא נים תיר ולא תיר, חלקי מוחו ואבריו אינם מתאמצים ומתיחדים יחד לעבוד עבודה, נפשו לא קמה להתלבש ולהחיות את אבריו בחיים חזקים, חיי גבור המתחזק ומנצח בעבודתו, התאמצות וחיים החזקים חסרים לו. וזה שמו מִתְרַפֶּה מלשון רפה וחלש, לא חולשת הגוף רק הנפש, שלא התאמצה לקום לאחוז בכלי המוח והגוף להכריחם להתעמל ולדקדק. גם ציור ודמות מעבודתו אין לו, אף לא עונג, ולא שמחה.
אבל נשאל נא אותך בחור מתרפה, למה זה כשצריך אתה לנסוע איזה נסיעה האהובה לך ושמח אתה בה, תתהפך עד מהרה לחרוץ, משכים אתה לקום בבוקר ובאיזה רגעים אתה מלביש אותך, וכל מעשיך בדיוק ובזריזות. ולמה זה בשבת ערב פסח אתה ממהר לעשות את מעשיך בזריזות אשר תמיד אתה מאחר ומאחר אותם כל כך, עושה ומפהק, פועל ונרדם, ואין קץ ואין טעם ואין ריח להם. זה הוא מפני שאהובה לך העבודה ונפשך שמחה בה, מתעוררת היא בכח ואוחזת בכל חלקי מחך וגופך וכלם חיים, מתאמצים לא מתעלפים, ערים ולא נרדמים. ולמה זה אין עבודתך עבודת הקודש כל כך אהובה לך עד שתקים נפשך בה, תתעורר לחיות חיים חזקים, תתאמץ במוחך וגופך עד שכלם יעבדו בחריצות התחזקות ושמחה.
ישנם הרבה אנשים שלבם שלם עם ד׳ ותמיד משתוקקים לעבדו, ובשעה שמדברים עמהם דומה ששקועים הם מכף רגל ועד ראש בעבודה, ובאמת רק רצון להם ובעצם הם נמוכים וקטנים, כי תמיד כאשר רק ישתוקקו ויקבלו עליהם לעבוד, היצה״ר מזמין להם מניעות והם מתפתים ונדחים מיד, אבל באם היו חזקים ואיתנים זריזים וחרוצים, כי אז לא היו נדחים מכל מניעה גדולה וקטנה, וברוח העבודה עבודת ד׳, אשר בהם, היו מתחזקים על כל ועלו. אבל כיון שהתרפות בקרבם עוד מילדותם, מתרשלים הם מלהתחזק ומלהתגבר על כל מניעה. וגם אתה לא תשמח על הרצון הטוב אשר בך בלבד, כי אם לא תעקר ותשרש ממך את התרפותך, ואם לא תטע בך זריזות וחריצות, ימנעך יצרך וח״ו תכשל.
האם דברינו אשר דברנו אליך עד כה, איך כל עם ישראל, אף קדוש ישראל ממתין עליך, ובידך להיות ישראל לקדש את עם ישראל ולהשכין את אדון עולם בעולמו אשר ברא, עוד אינם מספיקים לך לעורר את נפשך שלא תהי׳ עצל ומתרפה רק זריז וחרוץ, אם כן הוא שמע נא משל ומליצה.
מעשה בסנדלר יהודי עני בארץ ישראל שדר על אם הדרך, כל פרנסתו היתה מן העוברים ושבים, אם יקרע לאחד סנדלו ויתקנהו, אם תפסק לאחד רצועתו וירצענה. פרנסתו היתה מצומצמת אבל שָׁלֵו הי׳ תמיד גם הוא וגם אשתו ובניו, כי הי׳ האיש ירא את ד׳ מאד, וגם את אנשי ביתו למד, שכל חיי האיש עלי אדמות קצרים וארעיים, ועיקר הם החיים הנצחיים אשר בעולם העליון, שתתענג הנפש בהתקרבותה אל תפארת יקר מלכות שמים ותהנה מזיו שכינתו ית׳. ומה יועיל לו לאיש כל הונו אם יתבטל, את אלקיו לא יעבוד ואליו לא יתקרב. למדן לא הי׳ אבל כפי יכולתו גם ביום גם בלילה כל שעה שהי׳ פנוי למד והתפלל לד', ויש אשר תתעורר נפשו ותתלהב מאד,להתפלל ולהשתפך לד׳ באין מפריע ומבלבל, ויצא מביתו הצר ומדירתו בת חדר אחד אל היער, אשר לא רחוק ממנו. העוברים ושבים כאשר ראו מרחוק והנה איש עומד פניו בוערים, משבח, מודה ומתהלל ומדבר לד׳ כאלו גם בעיני הבשר שלו ראה את הוד כסא כבודו לפניו, תמהו ופחדו, אבל מכיריו ידעו כבר, ואמרו בודאי הסנדלר החסיד הוא, כי כן יכנוהו מכיריו מבין הגוים.
ויהי בראשית ימי המלחמה האחרונה כאשר שבת כל עובר אורח, ונפסקה גם פרנסתו הדחוקה, ויעבור יום ואין לחם גם לו גם לאשתו ובניו. והנה גם יום השני כולם רעבים וילדיו הקטנים מתענים ובוכים, הוי אבי תנה לנו לחם ולא נגוע ברעב, והנה גם יום השלישי כולם כבר שוכבים, חלשים והומים כיונים, אבי לחם, רק שפתותיהם נעות וקולם לא ישמע כי חזק עליהם הרעב וכח אין להם לצעוק, וגם הוא גופו נחלש וברכיו כושלות מן הצום ומן גודל שברון לבו על אשתו ובניו ויתחזק ויצא החוצה. אשתו צעקה, הוי בעלי אל תצא מזה, אם נמות ברעב, כלנו יחד נמות, אבל הוא גם אז לא סר בטחונו מד׳, ויאמר לא אל המות אני הולך רק אל אלקים חיים, אל היער להתפלל אל אבי שבשמים אני הולך, שיעשה עמנו נס וחיינו.
וילך הלך ובכה, וישא את עיניו למרום ויאמר, אנא ד׳, עוד קודם שבראת את עולמך בחרת בנו להיות בניך, עבדיך הקרובים אליך. תמיד דרה שכינתך הקדושה עמנו בארץ, ואותנו על כנפי נשרים העלית, אף למרום אל זרועיך ואל חיקך כביכול. ומה טוב היה לנו אז, כאשר הי' לך דבר דברת עמנו, לא מן השמים בלבד השמעת את הוד קולך רק גם בנו דברת, נגלית בנביא ובאיש מבינינו שמענו את קול ה׳ מדבר עמנו, מוכיח ומישר אותנו, גם העולם כלו חל מפניך ומפנינו, כי מי כל בשר אשר לא יחת מפני האנשים אשר אדון העולם שוכן עמהם, מקיף אותם אף דר בקרב גופם ונפשם, ומה מאוד מר לנו עתה שהסתרת את פניך ממנו, הלב מתגעגע אל קדושתך אשר נסתרה והנפש צועקת קרבני אבי, ואין קשב, ואף בשעה שמתעורר הרהור תשובה באיש ישראל, ומתישב הלא על גודל עונותי רחקני ד', נשוב נא אליו ונעבדהו וגם הוא כאב רחמן אלינו ישוב, גם אז מר לנו, כי מאז הסתרת מאתנו תקפו עלינו כל כך צרות רבות, הן בעניני פרנסה והן בשאר ענינים, אשר כל כך מטמטמות את הלב ומטרידות את הנפש עד שמעבירות אותנו על דעת קוננו ח״ו. רבש״ע לא עלי בלבד אני מתפלל רק על כל בניך בני ישראל. אב הרחמן, איך עזבת את בניך בעולם כל כך עצוב ואיום לבדם, ואיך תביט כשהם מתבוססים בדם מכותיהם ותחריש, אבל לא את פרנסתנו בלבד אני מבקש, רק אותך אבי אהובי ואת קדושת מלכי וקדושי אני מבקש, קרב אותנו והתגלה לנו, רחם עלינו, פדה אותנו, ושלח לנו את משיח צדקך עתה ונעבדך ביראה ובאהבה כאשר לבבינו משתוקקים ומיחלים.
ויהי כי הרבה לבכות ולהתפלל וייעף ולא הי׳ לו במה להשיב את רוחו אליו מן הצום ומן הבכי ויתעלף. והנה הריח ריח טוב חזק מאד ותשב אליו רוחו מעט, וירא והנה פרח יפה מאד אשר גדל ביער וממנו נודף ריחו הערב. ויתחזק ויעמוד ויקצור את הפרח ואץ לביתו להשיב מעט גם את נפש אשתו ובניו בזה על כל פנים. ויהי בדרך והנה מרכבה נוסעת ובה יושב אדון אחד, ותעמוד המרכבה ויקרא אליו האדון, שמע לך עני למה לך פרח כזה, תנה אותה לי ואתנה את שכרך כסף. ויען העני, לא אמכרנו בכסף רק אם תתן לי ככר לחם בעד אשתי ובני הגועים ברעב זה שלשה ימים, אתן לך את הפרח ועוד אברכך לפני ד׳. וימכור את פרחו בעד הלחם וירץ אל ביתו שמח.
ויהי בלילה וירא את אביו בחלומו והנה קורע את בגדיו צועק ובוכה ומכה על לבו, ואומר דע לך שתפלתך אשר התפללת היום ביער, עלתה ברעש למרום וכל מלאכי רחמים התעוררו וצעקו אל ד׳ עד מתי לא תרחם על צאניך המדוכאים ועל בניך הטבועים כל כך בצרות, ואת שמך אינם שוכחים ובך כל כך קשורים. מחיצת הברזל אשר בין ישראל לאביהם שבשמים כבר חשבה להשבר, וכל התפלות שהתפללו ישראל מאז ולא עלו, עתה עלו, ועוררו רחמים מבעל הרחמים לגלות את הקץ. ויצא הכרוז כיון שאתה בתפלתך קרבת את הקץ, לכן יתגלה לך הפרח אשר בו להחיות את המתים[1] ואותי שלחו לבוא אליך בחלום הלילה ולהודיעך שתלך למערת המכפילה ושאר קברות הנביאים להחיותם, ויביאו את משיח צדקנו. בכל השמים והיכלי עליון נעשה אורה ושמחה. מלאכי עליון ונשמות הצדיקים שמחו. ורעש גדול ויללה נעשה אצל השטן והכת דילי׳, מה יעשו מעתה. ויתיעצו לרמות אותך וליטל את הפרח הזה מידך, וזה האדון אשר קנה ממך את הפרח שליח השטן הי׳, שהתגנב לחטוף את הפרח של תחיית המתים.
ועתה הוי ואבוי בני, לא לך לבד הרעות, רק גם לכל ישראל, אף לקדוש ישראל. הכל הי׳ בידך, גם האבות גם הנביאים וכל הצדיקים אף המשיח בידך הי׳, ואת הכל בעד ככר לחם אבדת. השטן וכל מלאכי חבלה עתה שמחים ועלינו מצחקים ומהתלים, בושים ובוכים אנחנו כלנו, וכלם צועקים ועליך שואלים, מי הוא האיש אשר את כל אלה החריב ואת אור הקדושה כבה, האם יכול להיות שאיש יהודי הוא ובשם ישראל יכנה.
ועתה בחור ישראל דואג אתה הרבה על העני הזה שאיבד והפסיד את כל הקודש והצדיקים וביאת המשיח בעד דבר של מה בכך. ואם עליו תדאג שלא הי׳ לו לעשות אחרת, כי לא ידע שנסיון לפניו, איך תדאג אף תקצוף עליך, שתדע שתמיד עומד אתה בנסיון ומכל מקום לפני כל דבר קטן תכרע ולא תעמוד בו. בידך להיות גאון וצדיק, להשרות את שכינתו ית׳ בך, שגם אנשים אחרים ממך יתקדשו, ושעל ידך אל ד׳ יתקרבו, את דבר ד׳ תלמד אותם ובדרכיו תדריכם, ואתה וחבריך את הקץ ואת התגלות משיח צדקנו תקרבו, ומה יועיל רצונך לבד שתרצה להיות יהודי אמיתי אם תתעצל תתרפה ולא תעבוד, ומן כל מניעה תדחה ח״ו, ואל כל דבר אשר יראה בעיניך טוב תקפוץ, ובכל נסיון קטן וגדול לא תעמוד. אין כונתנו שתהי׳ זריז ותעשה עבודתך, רק כחרוץ בעל מלאכה של חול להבדיל בלבד, בשעה שרבו ממהר אותו, או שהוא דוחה את עצמו, שעבודתו יבשה עבודת אברי הגוף בלבד, רק עורר את נפשך רוח אלקים ישאך ויתרעשו גלגלי נפשך ואברי גופך, תתאמץ ותתחזק לעבוד את ד׳ בחזקה בהתלהבות אש קודש ושמחה.
- ^ עיין קהלת רבה ה' שיש עשב של תחית המתים ונגלה לאחד.