חבל נחלתו ל נז
סימן נז
סימן יתק"ק
שאלה
מי קבע את המונח 'סימן יתק"ק', מה משמעותו להלכה?
תשובה
א. מופיע במקראות גדולות במסורה שבסוף ספר ישעיהו1 הסימן יתק"ק, (ויש שמוסרים יתק"א) שפירושו: ישעיהו, תרי עשר (=מלאכי), קהלת, קינות (=מגילת איכה)2. סופם של ארבעת הספרים הללו בנביאים ובמגילות הוא רע, ולכן נוהגים לחזור כשקוראים את ארבעתם על הפסוק שלפני האחרון פעם נוספת כדי לסיים בטוב.
הנביאים נקראים בהפטרות. הפרק האחרון בישעיהו בהפטרה של שבת ראש חודש, והפרק האחרון בתרי עשר בשבת הגדול – שבת 'וערבה' (=תחילת הקריאה: "וערבה לה' מנחת יהודה" וכו'). המגילות נקראות איכה בתשעה באב; וקהלת, לפי מנהג האשכנזים, בשבת חוה"מ סוכות או יו"ט (אם חל בשבת).
לכאורה, הסימן ניתן לגבי מקומות שנהגו לקרוא הפטרות ומגילות אלו בציבור, ואין לו קשר עם נוסח הכתיבה והלימוד.
ב. כן פסק הרמ"א (או"ח סי' תקנט ס"א): "ומתפללים בנחת ודרך בכי כאבלים, וכן עושים בקריאת איכה (הגהות מיימוני), ובכל איכה מגביה קולו יותר (מהרי"ל), וכשמגיע החזן לפסוק: השיבנו, אומרים אותו הקהל בקול רם, ואח"כ מסיים החזן וחוזר הקהל ואומרים: השיבנו, בקול רם, וכן החזן (הגהות מיימוני)".
ומדבר בחזרה על פסוק שלפני האחרון, אחרי הפסוק האחרון בקריאת מגילת איכה בליל תשעה באב.
וכך כתב בספר מנהגי ארץ ישראל (גליס, סי' ל סעיף יז):
"האשכנזים הפרושים קורים בשבת בחול המועד סוכות קודם קריאת התורה קוהלת במגילה כשרה כתובה על קלף והקורא מברך תחילה שתי הברכות על מקרא מגילה ו'שהחיינו' (כהגר"א זלה"ה). ואם חל ראשון דסוכות בשבת קורין מגילת קוהלת בראשון דסוכות (הספרדים לא נהיגי כלל לקרוא או לומר קהלת, והחסידים אומרים קהלת בחומש כל אחד ואחד בפני עצמו בלי ברכה)."
ג. המקורות הראשונים המוסרים על סימן יתק"ק מתפרשים על הנאמר בתלמודים.
בברכות (לא ע"א) נאמר: "שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים". ולא נשאו ונתנו בכך.
אמנם בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) נאמר כך:
"שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות. אמר ר' אלעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות. אמר לו רבי יוחנן עוד הוא בדברי נחמות חתם, ואמר ככה תשקע בבל לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש יכול בחורבן בית המקדש חתם ת"ל עד הנה דברי ירמיהו במפולת של מחריביו חתם. (היינו חתימת ירמיהו בעונשי אויבינו). לא חתם בדברי תוכחות? והכתיב והיו דראון לכל בשר (=בסוף ישעיהו) בעכו"ם היא עסיקינן. (היינו התוכחה לעכו"ם ולא לישראל). והכתיב כי מאוס מאסתנו השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו".
הראבי"ה (ח"א, ברכות סי' צא) מסביר את הירושלמי כך: "שכן מצינו בכל הנביאים שחתמו בשבח ובנחמות. ובירושלמי פריך טובא, ומשני שיש מקום שכפלו [בסוף] הספר כדי לחתום בנחמה כגון בסוף איכה ישבה בדד וקהלת וישעיה ותרי עשר". כלומר כפלו את הפסוק שלפני האחרון כדי לחתום בנחמה – ומונה את כל המקורות הכלולים ביתק"ק ככפולים כדי לחתום בנחמה, על אף הדחיות בירושלמי. כלומר בכל יתק"ק חוזרים על הפסוק שלפני האחרון.
אמנם תוספות (ברכות לא ע"א) התייחסו לירושלמי בדרך שונה: "שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין – ומקשה בירושלמי חוץ מירמיה וכו' והא כתיב כי אם מאס מאסתנו (איכה ה) מיהו מההוא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי שחושבו בטוב בדברי תנחומין ולא מיירי בפורענות דישראל".
תוס' מביא את הירושלמי ומבין שרק באיכה היה קשה לירושלמי, וכותב שסוף תרי עשר וקהלת הם דברי שבח ותנחומים (וישעיהו כנראה ביחס לאומות העולם).
העיר המהרש"א (חדושי אגדות, ברכות לא ע"א) על תוס':
"וכתבו התוס' דבירושלמי מקשה מכי מאוס מאסתנו וגו' מיהו אההוא קרא דסוף תרי עשר וקהלת כו' ולא מיירי בפורענות דישראל עכ"ל לא ידענא אמאי לא הזכירו דבירושלמי פריך לעיל מיניה והיו דראון לכל בשר ומשני בעכו"ם עסקינן דהיינו בעצמו תירוצם שכתבו גבי תרי עשר וקהלת דלא מיירי בפורענות ישראל אלא בשל עכו"ם. ודע דאהך דכי מאוס מאסתנו וגו' משני בירושלמי השיבנו תחת כי מאוס וגו' והיינו דהדר קרינן השיבנו וגו' כמו שפירש ביפה מראה ולפי מה דאיתא בכל הספרים דבישעיה נמי הדר קרינן והיה מדי חדש וגו' ובתרי עשר הדר קרינן הנה [אנכי] שולח לכם וגו' ובקהלת הדר קרינן סוף דבר וגו' וסי' יתק"ק ה"מ לשנויי בהו כדמשני התם גבי כי מאוס וגו' אלא דעדיפא משני בהו דלא איירי כלל בפורענות דישראל אלא בפורענות דעכו"ם והוי שפיר שבח ותנחומין של ישראל ועיין בתר"י3 ודו"ק".
וכך כתב בחדושי הרא"ה (ברכות לא ע"א): "דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותחנונים. פי' כלן ואפילו יתק"ק סימן דברי שבח ונחמות הן". (וכן הובא הרא"ה בשטמ"ק ברכות).
היינו לפי הרא"ה כולם, אפילו כל סופי הספרים ביתק"ק דברי שבח, ואעפ"כ כופלים את הפסוק שלפני האחרון.
ד. ביאור לכך שאע"פ שהם דברי שבח בכ"ז כופלים את קריאת הפסוק שלפני האחרון ביתק"ק כתב בעלי תמר (ברכות פ"ה ה"א):
"והכתיב כי אם מאס מאסתנו וכו'. בתוס' דף ל"א כתבו מיהו מהנהו קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי שחושבו בטוב בדברי תנחומים דלא מיירי בפורענות ישראל. אכן במסורה נמסר: ד ספרים נגמרים בפסוק שלמעלן וסימנהון יתק"ק, ישעיה תרי עשר קהלת קינות. והוא כדי לסיים בדברי שבח ונחמות. וכן אנו נוהגים בקריאת ההפטרות ובקריאת איכה בת"ב והוא לכאורה שלא כדעת הירושלמי. וראיתי שהעיר בזה רש"ב בהערות למדרש תהילים ד י"ב וכן תמה המהגיה לספר מנחת שי סוף ישעיה וילנא תר"כ ורמז לזה המנחת שי שם. אולם לפענ"ד אין כאן כל סתירה שוודאי ספרי יתק"ק נגמרים בלי פסוק שלמעלן כי כן סיימו הנביאים דבריהם לפי שהם דברי שבח ונחמות להמבין. ברם אחרי שלדעת הקורא הפשוט נראה כאלו הם דברי תוכחות נהגו לכפול הפסוק שלמעלן ומפני כן נמסר במסרה ד ספרים נגמרים בפסוק שלמעלן וסימנהון יתק"ק והראיה שהם כתובים בספרי תנ"ך באותיות קטנות ובלי ניקוד וישנם כת"י שנכתב רק חלק מהפסוק ע"י הקיצור והא דמסיים ירמיה בחורבן ביהמ"ק אין זה סיום נבואה בדברי תוכחות ופרעניות מפני שאינו דברי נבואה אלא סיפור דברים מה שהיה וסיום דברי הנבואה הוא בפסוק עד הנה דברי ירמיהו כמו שפירש היפ"מ לנכון. שוב ראיתי בשטמ"ק שכתב ואפילו סימן של יתק"ק סימן שבח ונחמה הן וכו' עיין שם ונראה שרמז להמסורה הנ"ל".
וכבר קדמו בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת ואתחנן):
"ומה שסיים [ישעיה] סוף ספרו בפסוק והיו דראון לכל בשר, הוא נחמה גדולה [לנו] כי מדבר באומות העולם שהם הפושעים בשם ית', ובישר אותנו שנרא' בפגריהם, כי תולעתם לא תמות, והיא נחמה גדולה. וכן מה שסיים מלאכי פן אבוא והכיתי את הארץ חרם, היא נחמה שמדבר באומות, וכן כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, כי הוא נקשר למעלה השיבנו יי' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. אף על פי שמאסתנו וקצפת עלינו עד מאד. וכן אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך, אף על פי שחטאתי [לך], וכן ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשי עורף הוא. ומה שנהגו לחזור הפסוקים שלמעלה והסימן יתק"ק ישעיה תרי עשר קינות קהלת, הוא בשביל העם שאינן יודעים כלום פי' הפסוקי', אבל על האמת כולם סיימו בנחמה"...
היינו, חזרת הפסוק שלפני האחרון בארבעה ספרים אלו היא 'בשביל העם שאינן יודעים כלום פי' הפסוקים'.
ביוסף אומץ (ח"ב פרק התורה) ובהגהותיו הסבר מעט שונה:
"[ח]. כתיב מוסר ה' בני אל תמאס, לכן יש ליזהר שלא לדלג בלימוד הלכות אבילות וחורבן וכיוצא. רק שראיתי רבותי מקפידין שכשלמדו אלו העניינים קראו בכל פעם אחר סיום שיעורים שורה אחת מעניין אחר שלא לסיים בדבר רע, שכן מצינו בגמרא בשם נביאים הראשונים, ועל כן נהגו לכפול פסוקי יתק"ק כדי לסיים בדבר טוב".
"[וכן ראיתי כתוב שיש מזיק ממונה על כך, וסומכו מפסוק אל תעמוד בדבר רע, פירוש תעמוד שלא יסיים ויעמוד מלימודו בדבר רע. והממונה שמו ש"ד, ראשי תיבות שומר דפין, ירצה לומר ששמר הדף שסלק ממנו, הן בלימודו הן סופר הכותב ספרים, ומעשה שהיה וכו'. חיים אולמא]".
היינו, כדי לסיים בדבר טוב אפילו נאמרו בנביאים כלפי הגויים.
ה. פרופ' יעקב שמואל שפיגל הי"ו כתב מאמר חשוב לגבי 'מנהג הקריאה המתיחס לסימן יתק"ק'. הוא כתבו בספר שיצא לכבודו של פרופ' משה ארנד ז"ל (בחייו), ואח"כ הוציאו בשנית בספרו 'פתחי תפילה ומועד' (ירושלים תש"ע, עמ' 180-164). והוסיף לו השלמות בספרו (שם עמ' 525).
במאמרו הוא מתחקה אחר קדמות המנהג לחזור על קריאת הפסוק שלפני האחרון בעת הקריאות בציבור, וחקר בהרבה כ"י של התנ"ך ושל המסורה, בפיוטים עתיקים (של ר"א הקליר) ובכתבי הגאונים. בחלק מצא עדות על מנהג הקריאה המיוחד ובחלק לא מצא, והוא עוסק בביאור המקורות ומתרץ את אלה שהסימן אינו מופיע בהם.
כך מסכם פרופ' שפיגל (אות ט):
"לסיכום מנהג החזרה שאנו נוהגים בו היום, אפשר שמקורו כבר בירושלמי, אבל אין הכרח לומר כן. מסתבר שנהגו לחזור בזמנו ובמקומו של הקליר, רב סעדיה גאון ורב האיי גאון אכן סופרי כתבי הקודש באותה העת לא תיעדו זאת בכתב, וזו כנראה הסיבה שבכתבי יד מזרחיים אין מופיע ציון המסורה יתק"ק (או יתק"א) המלמד על חזרה. גם בכתבי יד תימניים שנכתבו טרם המצאת הדפוס אין מופיע ציון המסורה. וגם כאן יתכן שנהגו לחזור על הפסוקים אלא שלא ציינו זאת בכתב, הואיל והסופרים התימניים נהגו כפי שנהגו הסופרים של כתבי יד מזרחיים. באשכנז נהגו לחזור, ועדות על כך שמענו מדברי רש"י והראבי"ה. עפ"י הנמצא בכתבי יד של התנ"ך וגם בדפוסים ראשונים עולה שנהגו כך גם באיטליה, וכנראה גם בפרובנס. ברומי נהגו לחזור ככתוב בשבלי הלקט. דומה שכך היה גם בספרד. עם המצאת הדפוס דומה שמצאנו את הסימן יתק"ק בכל המהדורות, ומסתבר שהמנהג לומר פסוקים אלו מקיף מאז את כולם. לאמור, הדפוס קבע סופית את מנהג החזרה הן ע"י הקורא והן בכתב ע"י הסופרים-המדפיסים".
אע"פ שעפר אני תחת פרופ' שפיגל מעט תמוה, שבספרו של יעקב גליס 'מנהגי א"י' לא נזכרה שום מילה על מנהג יתק"ק בקריאה, אפילו בהפטרות שהזכירן ולא במגילות איכה וקהלת. נראה שלא נהגו לחזור על פסוק שלפני אחרון בכולם, וצ"ע מדוע, אם מנהג זה התפשט ונהג מדוע לא הזכירו?! ועוד בראשוני אשכנז הזכיר רק המהרי"ל (מנהגים, הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב סי' כא) מנהג זה. הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הזכירו מנהג יתק"ק. בעלי התוס', המהר"ם מרוטנברג, האו"ז, הרמב"ן, המאירי ועוד הרבה ראשונים לא הזכירו כלל מנהג זה, הב"י לא מזכירו. ונראה שהוא לא התפשט.
ו. פרופ' שפיגל עסק בקריאה של סיומי ספרים אלו, אעבור מכאן להבנתי את המושג הזה, מתוך המסורה.
במנחת שי (סוף ישעיהו) מביא את המסורה שהיתה לפניו, וכותב: "ד' ספרים נגמרים בפסוק שלמעלן, וסימנהון ית"קק. ועיין בבלי וירושלמי ריש פ' אין עומדין, ויפה מראה שם, ואגדת תילים מזמור ד', וסיפרי ריש פרשת וזאת הברכה". וכן בעלי תמר (שהובא לעיל) שציטט את המסורה וכן פרופ' שפיגל הביא במאמרו כמה מובאות מן המסורה בהן נזכר 'סימן יתק"ק'.
ויש להקשות: מה למסורה לגבי חזרת הקריאה, הרי המסורה עוסקת באיות ובניקוד ובפיסוק, חלוקה לפסוקים ולפרשיות – היינו לשימור מדוקדק של הנוסח הכתוב בתנ"ך. ומדוע למנות ארבעה מקומות שקוראים שוב את הפסוק שלפני האחרון?! וכי שמונה פסוקים בסוף חומש דברים שנאמר בתלמוד (ב"ב טו ע"א) ש'יחיד קורא אותם' – נזכר במסורה?! או סדרי קריאה אחרים?!
לענ"ד, המסורה מעידה כי בכתיבת אותם ספרים, חוזרים בכתיבה על הפסוק שלפני האחרון. ורק אחריו מסתיים הספר.
מנהג הכתיבה הוא הגורם למנהג הקריאה של הפסוק שלפני האחרון – פעם שניה4.
עדות לכך מפירוש רש"י (איכה ה, כב):
"כי אם מאוס מאסתנו – בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת".
"השיבנו ה' – מפני שמסיים בדברי תוכחה הוצרך לכפול מקרא שלפניו פעם אחרת וכן ישעיה ותרי עשר וקהלת".
והרי לפי סדר הפסוקים 'השיבנו' הוא לפני האחרון, ורש"י מפרש פסוק כ, ואחריו פסוק כב וחוזר לפסוק כא.
וכן בקהלת חוזר רש"י על הפסוק שלפני האחרון.
ומעין ראיה מהפטרת 'השמים כסאי' בהפטרת שבת ראש חודש, נאמר במגילה (לא ע"א): "ראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין והיה מדי חדש בחדשו".
ולמה נקטו בגמרא פסוק שאינו התחלה ואינו סיום הפרק? (ואמנם ניתן לומר שפסוק זה הוא הקישור לר"ח), אלא הא קמן שזה סוף הספר.
וכן בפי' ר' יוסף קרא לישעיהו, למלאכי, לאיכה, ולקהלת חוזר על הפסוק שלפני האחרון בסוף פירושו.
וכן באחד הפירושים של ראב"ע על מלאכי (שיטה אחרת) חוזר על הפסוק שלפני האחרון.
ראיה נוספת, מגילת קהלת שנמנית על יתק"ק – עדות ספרד ותימן כלל לא קראו אותה בציבור, אלא כלימוד תורה. ואם כן כיצד 'הוכנס' קהלת ליתק"ק אם לא נקרא בציבור?! על כרחך יש לומר שהוגדר כך בכתיבתו ומתוך כך בקהילות אשכנז שנהגו לקרוא מגילת קהלת בסוכות כפלו את הפסוק שלפני האחרון.
וראיה נוספת ניתן להביא מתיקון יששכר (סמוך לסוף פרק הַפְטריות) שכתב: "מצאתי כתוב שיש מקומות שמפטירין בשבת הגדול בתרי עשר במלאכי וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם עד סוף הספר: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. יהיה זה קרוב בחיינו במהרה בימינו. אמן וכן יהי רצון".
כלומר פסוק זה ('הנה אנכי' וכו') הוא סוף הספר.
ונראה לי שכך אולי רצה לומר בעלי תמר (ברכות פ"ה ה"א):
"והכתיב כי מאוס מאסתנו השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו (=ציטוט הירושלמי בברכות). משמע דעת הירושלמי שרק באיכה יש להכפיל הפסוק שלמעלה כדי לסיים בדברי נחמות אבל לא בישעיה כי בעכו"ם עסקינן וגם לא בתרי עשר וקהלת שאינם מדברים מפורענותם של ישראל אף שמסיימים בפורעניות וכמ"ש התוס'. אבל בראבי"ה סימן צ"א כתב ובירושלמי פריך טובא ומשני שיש מקום שכפלו הפסוק שלמעלה בסוף הספר כדי לחתום בנחמה כגון בסוף איכה וקהלת וישעיה ותרי עשר. וסגנון הלשון נראה דלא היה לפניו כן בירושלמי שאין זה מסגנון הירושלמי אלא שר"ל שלפי מסקנת הירושלמי שבאיכה כפלו הפסוק שלמעלה השיבנו כלול נמי הטעם שחתמו ישעיה תרי עשר וקהלת מפני שבכולם חוזרים וכופלים הפסוק שלמעלה כדי לסיים בדברי נחמות. ונראה שהוצרך לפרש כן מפני שראה לבעלי המסורה שכפלו הפסוק שלמעלה בארבעה ספרים אלו ונתנו סימן על זה יתק"ק ישעיה תרי עשר קהלת קינות עיין שם. אכן יתכן שיש בזה מחלוקת בין בעלי המסורה והירושלמי, שלהירושלמי אין כופלים הפסוק אלא באיכה, ועיין במאה"פ ובהערות להראבי"ה. ודע שיש לפרש הירושלמי השיבנו תחת כי מאס מאסתנו כלומר ששני פסוקים אלו מביעים הרעיון שתחת כי מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד תעשה ברחמיך עכשיו דווקא ההיפך מזה והשיבנו אליך ונשובה כלומר שההתחלה תהיה ממך כי אין בנו העוז לשוב אליך אחרי שקצפת עלינו רק השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. וא"כ הסיום הוא בנחמה. וא"כ יש מחלוקת בין המסורה להירושלמי שלדעת הירושלמי אין כופלים הפסוק שלמעלה בשום ספר ולדעת המסורה כופלים בארבעה ספרים. ויש לבדוק כת"י התנ"ך אם נמצא בכל הכת"י הפסוקים כפולים בארבעה הספרים או רק בחלק מהם. ושו"ר בשטמ"ק שכתב ואפילו סיומין של יתק"ק "סימן" שבח ונחמה הם לישראל5. האיך וכו' עיין שם. משמע שבספרים שהיה לפניו לא היה כתוב כפילת הפסוק ופירש כי אם מאס מאסתנו ע"ד שפירשתי עיין שם".
כלומר היו ספרים שהיו מסיימים את הספר בפסוק שלפני האחרון, כי הוא סיומו. אמנם רוב הפוסקים לא קבלו את הכרעת ספרי המסורה שאלו סופי הספרים, ולכן לא ציינו זאת בספריהם להלכה וכן לא הזכירו את המנהג לחזור בקריאה עה"פ שלפני האחרון.
מסקנות
א) ספרי המסורה שמזכירים 'סימן יתק"ק' כוונתם שכופלים בכתיבה את הפסוק שלפני האחרון בספר. ומתוך כך צמח המנהג לחזור בקריאה בספרים אלו.
ב) רוב הפוסקים לא הזכירו שכך מסתיימים הספרים, ועל כן לא נהגו לחזור בקריאה עה"פ שלפני האחרון.
ג) יש שנהגו לכפול בקריאה בציבור את הפסוק שלפני האחרון כדי לסיים בדבר טוב.
ד) רוב הפוסקים לא הזכירו את מנהג הקריאה של חזרה על יתק"ק, ובכ"ז האשכנזים נוהגים כן בקריאתם בציבור.