חבל נחלתו ל מא
סימן מא
מחזיר גרושתו וחי עימה חיי אישות
הקדמה
בדורנו שדין המשפחה התערער, עולות שאלות שבדורות אחרים לא עלו כלל.
שאלה
אדם החזיר את גרושתו עם ילדיהם המשותפים לביתו (ביתם המשותף אחרי החתונה), וחי עימה עתה חיי אישות ככל איש ואשתו, הם לא נישאו מחדש ולא כתבו כתובה (אולי עשו הסכם ממון למקרה פטירה או גירושין). מה מעמדה לגבי אישות ומה דינה לגבי כתובה ותנאיה בחייו ולאחר מותו?
תשובה
א. נאמר בגיטין (פ"ח מ"ט וכן בעדויות פ"ד מ"ז): "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, בית שמאי אומרים אינה צריכה הימנו גט שני, ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני. אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה".
באר הרמב"ם (גיטין פ"ח מ"ח):
"משנה זו בנויה על כך שהעידו עליה שני עדים שנתיחדה עמו, בית הלל סוברים הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והרי קדשה בביאה. ובית שמאי אומרין עד שיעידו שני עדים שהיא נבעלה בפניהם". וכ"פ ר' עובדיה מברטנורא.
היינו, אף בית שמאי סוברים שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות – אלא שדורשים כדי לקבוע שהיא מקודשת וצריכה גט שני ממנו – עדי ביאה, לשם וודאות. בעוד שבית הלל, שהלכה כמותם, סוברים שעדי יחוד הם כעדי ביאה במקרה כזה. מחלוקתם היא האם עדי יחוד נחשבים כעדי ביאה.
הוודאות שאשה מקודשת נובעת מהחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם יכול לעשותה לשם נישואין, כדברי הרמב"ם בעדויות: "שאין האדם בועל בפני עדים בעילה לשם זנות והרי אפשר לו שתהיה שלא לשם זנות. והבן זה שהוא נפלא ונפתרים בו סתומות".
ב. הסבר ללשון הרמב"ם כתב בתוספות יום טוב (עדויות פ"ד מ"ז): "ונראה בעיני שנתכוין למה שכתב בחבורו פ"י מהלכות גרושין שלא אמרו חכמים חזקה זו שאין אדם וכו'. אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם [א"נ כההוא שכתבתי ספ"ט דכתובות] שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות או שיפרש כי הוא לשם קדושין ואצ"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. עכ"ל. ואם אי אתה אומר שלכך נתכוין מהו השבח שנשתבח. ואיזה מנעול הוא שנפתח ביתור לשונו שכתב כשיש יכולת בידו וכו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא דבלא עדים אין קדושיו קדושין כלל. כמ"ש בריש מסכת קדושין. אלא דה"ק כשיש יכולת בידו וכו' שהרי היא אשתו אלא שנתגרשה וכיוצא בזה. ואף ע"פ שהלשון אינו מבואר שיורה זה. מ"מ מפני זה שכתב שהוא נפלא וכו' אני סובר שלזה הוא שנתכוין".
וכך באר בתפארת ישראל ([יכין] עדויות פ"ד מ"ז) "(מה) צריכה ממנו גט שני. דמדנתיחדה וודאי בעל. ומשום שאשתו היתה וודאי אינו בועל לשם זנות. דהרי ראו הוא והיא את עידי היחוד. ויכול לבעול אדעתא דהכי לשם קדושין".
ג. יש לעיין, האם לפי החזקה מקודשת מספק בלבד, ואם אַחֵר מקדשה צריכה גט אף ממנו, והבא עליה אינו חייב מיתה שכן היא רק ספק אשת איש, או שלפי החזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות היא נחשבת כודאי, ואינה צריכה גט משני שקידשה, וכן הבא עליה חייב מיתה בחנק.
יש להוסיף שלמדנו בקידושין (פ ע"א): "מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות". ואם היא מוחזקת באשת איש משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הרי נהרגים עליה.
כך פסק הרמב"ם הל' איסורי ביאה (פ"א ה"כ): "מי שהוחזק בשאר בשר דנין בו על פי החזקה, אף ע"פ שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב. ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על חזקה זו. כיצד הרי שהוחזק שזו אחותו, או בתו, או אמו ובא עליה בעדים הרי זה לוקה או נשרף או נסקל ואף על פי שאין שם ראיה ברורה שזו היא אחותו או אמו או בתו אלא בחזקה בלבד, ומעשה באשה אחת שבאת לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו בחזקת שהוא בנה, ובא עליה והביאוה לב"ד וסקלוה, ראיה לדין זה מה שדנה תורה במקלל אביו ומכה אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה".
וא"כ אם החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היא כשאר חזקות – נהרגים עליה, וודאי שהיא אשת איש.
ד. כתב הרא"ש (יבמות פ"ב סי' ג) בהסבר דברי המשנה: "ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים". כלומר בנו מן השפחה ומן העכו"ם אינו פוטר את אשת אביו מן היבום:
"הא דתנן ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן העובדת כוכבים, קאמרי רבוואתא ה"מ שפחה דאחרים דומיא דעובדת כוכבים דלית ליה קנין בגוה, אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואיתמר משמיה דרב נטרונאי גאון הכי. הא דתנן וכל מי שאין לה לא עליו ולא ע"י אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ועובדת כוכבים ה"מ שפחה דאחרים דומיא דעובדת כוכבים דלית ליה קנין בגוה אבל אם בא על שפחה דידיה וילדה הימנו בת אף על גב דלא נקיטא גט חירות בתו היא דהא אמרי רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב עליה משום אחותו. וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מלתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מלתא לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה איתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת האי איתתא ולא מתייבמת. ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית, אבל איהו גופיה לא מזבני לי' ירתאי ואי בעי למינסב בת ישראל מצרכינן ליה גט שחרור. ואי קדיש מקמי גט שחרור מצרכינן לה גט מיניה, ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה ורואה אני דברי רב נטרונאי מהא דאמרינן בפרק השולח (דף לט ב) א"ר זירא א"ר אסי א"ר חנינא א"ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור א"ר יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת כדאמר רבא בר שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשרבו השיא לו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא אמר רב נחמן בר יצחק הב"ע דאמר לה צאי והתקדשי בו, ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שיחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור. אלמא אפילו לרבנן אי לא אמר צאי והתקדשי בו נפקא לחירות משום דלא עביד איסורא הלכך הבא על שפחתו ודאי שיחררה מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב"ם (פ"י מהל' גירושין הי"ט) ז"ל לא נראו לו דברי הגאונים ואין דבריו נראין".
היינו, נחלקו הגאונים האם חזקה זו שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משמעותה שבנו ובתו משפחתו נחשבים לגמרי כבנו ובתו, ויורשים אותו, וקרוביהם נהרגים עליהם. או לדעת הגאון החולק, מתיחסים לחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כספק, וממילא לא פוטרים את אשתו מן היבום אלא צריכה חליצה, וכמובן לא נהרגים עליה. הרא"ש סובר כרב נטרונאי גאון שנהרגים עליה.
ה. הרמב"ם חולק על איזו אשה חלה החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וסובר שרק לגבי אשתו שנתגרשה ממנו חל הכלל שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל לא לגבי שפחתו. ועל כן במקרה של שפחה בכלל אין את החזקה הזאת.
ז"ל הרמב"ם (הל' גירושין פ"י הי"ט):
"הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט, חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואחר כך בא עליה, ויש מי שהורה שודאי שחרר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה, ואין ראוי לסמוך עליהן, שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה".
הרמב"ם סובר שרק באשתו אומרים בעדי יחוד שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, אבל לא בביאה אחרת לא בפנויה ולא בשפחה. ובהם זו ודאי ביאת זנות. ולא נתברר האם חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לרמב"ם היא חזקה שנהרגים עליה – כלומר היא ודאית או מסופקת.
הראב"ד סובר שבשפחה שביכולתו לשחררה נכונים דברי הגאונים.
ו. באר המגיד משנה (הל' גירושין פ"י הי"ט): "הורו מקצת הגאונים ז"ל. דעת רבינו בזה נראה נכון שהפנוי הבא על הפנויה אין חוששין לו משום קדושין בעלמא, וכן הסכים הרשב"א והביא ראיה מנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו לא שנא מפותה בפני אחד [או בפני שנים], ועוד שלא הוזכר בגמרא דין זה אלא בגרושה לבד. ודין השפחה הזכיר הר"א ז"ל בהשגות לדעת הגאונים וכבר כתבתי פ"ד מהל' נחלות בארוכה דעת הגאונים וטעם רבינו וראיותיו ותירצתי מה שאפשר להקשות עליו והכל מבואר שם. ומצאתי בתוספתא בתחלת קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין (הרי זו) מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת ע"כ. וענינה כדברי רבינו שכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת ואין חוששין לקדושין".
והריב"ש (סי' ו) כתב שהרשב"א וראשונים אחרים פסקו כרמב"ם. והרא"ש (יבמות פ"ב סי' ג) סבר כגאונים.
שורש מחלוקתם הוא: האם שביק איסורא ועביד בהיתרא – לפי רב נטרונאי בכל מצב, והוא מכריע את החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בכל מקרה לכך שאין זו זנות אלא פעולה המותרת עפ"י התורה. אבל לפי הרמב"ם רק באשתו לשעבר אומרים כן, אבל בסתמא שביק היתרא ועביד איסורא.
לגבי נישואים אזרחיים או חיי אישות של אנוסים (ריב"ש שם) יש משמעות רבה למחלוקת בין הגאונים והרמב"ם והרא"ש. אולם לגבי שאלה דידן, זו ודאי היתה אשתו, ולכן לכו"ע אינו עושה בעילתו בעילת זנות, והשאלה האם החזקה הזאת במצב הזה עדיין בשאלה, האם היא ודאית והיא כאשתו לכל דבר, או שהיא אשתו מספק לחומרא בכל דיניה. אמנם מהרא"ש לפי רב נטרונאי גאון ודאי שהיא אשתו לכל דבר. לגבי שיטת הרמב"ם לא מצאתי (בינתיים) שדנו בכך.
ז. בשאלה דנן אין עדי יחוד וק"ו שלא עדי ביאה, אלא יש 'אנן סהדי' שהוא חי עימה כבעל באשתו, והשאלה היא האם 'אנן סהדי' נחשב כעדים או אין נחשב כעדים ממש במקרה דנן.
בשו"ת הריב"ש (סי' ו) כתב: "ואף על גב דבקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר אמר רב אינה צריכה גט משני, דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (יבמות קט קי), ואמרו בשם הרא"ה ז"ל דאפי' עידי יחוד אינה צריכה דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה, זהו דעת יחיד שכל הראשונים ז"ל כתבו שצריכה לעידי יחוד".
היינו שחייבים עדי יחוד כדי לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואין די ב'אנן סהדי'.
אבל אפשר לומר שהיינו דוקא בפגישה חד פעמית בפונדק שצריכה ממנו גט שני.
אבל זאת שהיא תחתיו וחיה עמו כפי שהיה לפני גירושיהם, אין הדבר צריך עדות שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולכן היא אשתו לכל דבר – מכח אנן סהדי.
וכ"נ מרש"י (גיטין פא ע"ב ד"ה הן הן) שכתב: "הן הן כו' – כלומר כיון דראו שנתייחדו אין צריך עדות של ביאה גדול מזה ודאי אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פרשו זה מזה".
ח. נראה שכשם שבעדי יחוד נשענים על 'אנן סהדי' שכיון שהתייחד עימה לשם קידושין, מן הסתם בעל ומקודשת, ה"ה בכל מקום שיש אנן סהדי מקודשת. כדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ג ה"ה):
"ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה, והמקדש בביאה [מסתמא] דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת, ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת".
והרי בעדי יחוד אין אדם רואה בביאה, אלא אנן סהדי שזו היתה כוונתו. ואלו קידושי ביאה והרי היא אשתו ולא רק מספק.
וכן נראה מדברי ים של שלמה (קידושין פ"ב סי' יז, מתוך תשובת ר' שמחה בשו"ת ר"ח או"ז סי' כו):
"והכי נמי אית לן למימר השולח סבלונות לאחר שידוכין, הואיל וכן דרך חתנים, ודאי בתורת קידושין שלח, ואנן סהדי, כאלו קדשה בפנינו, ולא בעי עדים על הקידושין, ואף על גב דבעלמא, אפילו פירש להדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני, אפילו שניהם מודים, שאני התם, דליכא [למימר] דאנן סהדי, אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר".
וכן כתב החלקת מחוקק (סי' מה ס"ק ט) בשולח סבלונות אחר ששידך: "ויש מחמירין אם שלח בעדים אף על גב וכו'. הטעם דבשעת חיילות קדושין לא בעי עדים דהא אמרי' בגמ' עידי יחוד הן עידי ביאה, אף על גב דהביאה היא הקדושין והעדים אינם רואין הביאה הואיל ורואים היחוד שמתוך היחוד יבואו לידי ביאה חשוב עדות, ה"ה שליח סבלונות דבודאי עשו השלוחין שליחותן ונתנו לה כאשר צוה המשלח. ועיין שם בת"ה (סי' רז) מבי' דעת הר"י והר"א ממיץ דלא בעי כלל עדים אפילו בשלוח הסבלונות היכא דמנהג פשוט הוא לשלוח סבלונות ושלח לה סבלונות אנן סהדי דשלח לשם קידושין ועדיף סבלונות מקידושין ממש, דק"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין משום דליכא למימר אנן סהדי אבל בסבלונות דאנן סהדי דודאי שלח לשם קידושין הוי כמו המקדש בעדים".
ולכן נראה שאפילו אין עדים בפועל אבל יש 'אנן סהדי' נחשב כאילו יש עדים. וק"ו לגבי מקרה דידן שהיא חיה עמו כמו לאחר חו"ק ראשונים. זהו אנן סהדי חזק שהיא אשתו לכל דבר, וממילא גם הקידושין בביאה (ללא עדי יחוד) הם כקדושין בעדים, שהרי הביאה לביתו וחי עימה.
וכך כתב בקובץ שעורים (כתובות אות רמד): "דבשלמא אם החזקה ודאית שבעל לשם קדושין, איכא עדים, דאנן סהדי הוי כעדים, [וצ"ל דגם לענין אפוקי ממונא מהניא חזקה כזו דהא דבר שבערוה ילפינן מממון] וגדולה מזו כתבו בתוס' יבמות מ"ה גבי מי לא טבלה לנדותה, אף דגר צריך שלשה, דכיון דידוע לכל העולם הוי כאילו עומדין שם".
כלומר: אנן סהדי נחשב כעדי קיום במקום שניתן לומר אנן סהדי. ובמקרה שלנו שהם חזרו לחיות כאיש ואשתו נראה שיועיל אף בלי עדי יחוד.
ועי' מרחשת (ח"ב סי' טו) במה שכתב על שו"ת משכנות יעקב (אה"ע סו"ס לט).
נראה ללמוד מכאן לגבי המקרה שבשאלה שכיון שמתכוין בביאותיו לשם אישות ולא לשם זנות. אף שאין עדי יחוד, אולם אנן סהדי שהוא חי עימה כמקדם בהיותה אשתו בחו"ק. וא"כ היא אשתו לכל דבר, ואדם הבא עליה באונס חייב מיתה בחנק, ככל הבא על אשת איש.
ט. נדון ביחס לדיני ותנאי כתובה.
כיון שהיא אשתו חייב מן התורה ומדרבנן בחיובי כתובה.
ונראה שאם כתבו הסכם ממון, אין הוא מועיל לגבי חייהם המשותפים, אלא מועיל רק לאחר מיתה. מפני שבחייהם אם התנו הוא כמתנה לעקור דבר מן התורה, או שעוקר חיובי כתובה שקבעו חכמים. (הבעל יכול להסיר ממנו כל מיני חיובים, עי' אבן העזר סי' סט אמנם בדר"כ אין כותבי הסכמי ממון מודעים להלכות כתובה ולדרכים להיפטר ממנה, ולכן רוב הסכמי הממון הם לצרכי גירושין או פטירת אחד מן הצדדים).
י. פסק הרמב"ם (הל' אישות פי"ב):
הלכה א
"כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים".
הלכה ב
"והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה, כסותה כמשמעה, עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ: והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם, האחד מהם עיקר כתובה, והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן, לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם".
הלכה ג
"והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן, להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה".
כיון שהסקנו לעיל שהיא אשתו ממילא חיובים אלו של כתובה חלים עליו בצורה מלאה. וכן חיוביה כלפיו חלים בחייהם המשותפים בצורה מלאה.
יא. ועוד שכל שקבע הסכם ממוני וההסכם הסתיים, ושוב חדשו ללא תנאים מחודשים – על דעת ההסכם הראשון חידשו.
כתב הבית יוסף (אה"ע סי' צב אות ז): "וכתב (=הרשב"א) בסימן תתקס"ב על ראובן שכתב שיור לאשתו והערים וגירשה בו ביום והחזירה ואחר כך מתה בלא ולד והוא טוען שכיון שגירשה נתבטלו תנאים הראשונים והשיור. והשיב שאין בדבריו כלום שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה החזירה כדתנן בסוף פרק הכותב (פט:) ואף על גב דאמר רב הונא עלה (צ.) לא שאנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה היינו דוקא במה שהוסיף לה משלו אבל מה ששייר האב ומה ששיירה האשה הרי הוא כעיקר הכתובה שהמכניס על דעת כן הכניס וכשקבל על דעת כן קבל ועוד שזה מערים הוא ושורת הדין בית דין דנין ומחייבין אותו".
וכ"פ הרמ"א (שולחן ערוך אה"ע סי' צב ס"ח): "הגה: סלק עצמו מנכסי אשתו וגירשה, וחזר ונשאה סתם, על תנאי הראשון הוא מחזירה (רשב"א סימן תתקס"ב)".
וכ"פ הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' שלג ס"ח): "הגה: שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו".
ולכן אף כאן אם חזרו לחיים משותפים כיון שהסקנו לעיל שהם נשואים מכח אין אדם עושה בבעילתו בעילת זנות, חזרו כל תנאי הנישואין הקודמים ביניהם.
יב. אם נתגרשה צריכה גט שני. מק"ו – אם לנה עמו בפונדקי צריכה גט שני – ודאי זו שחיה עמו עוד כמה שנים צריכה גט שני אף שלא היו חו"ק שניים.
אם כתבו ביניהם הסכם ממון אם יגרשה או ימות אחד מהם, נראה שההסכם יחול בעת פטירה או בגירושין, בתנאי שכתבו עפ"י האמור באה"ע (סי' סט) ולא עקרו דבר מן התורה וממה שחכמים עשו להם חיזוק יותר מד"ת.
יג. אם לא כתבו הסכם ממון – דיני הכתובה ומה שהוסיף לה בכתובה ראשונה חלים עתה כשיוצאת ממנו.
נאמר בכתובות (פ"ט מ"ט): "שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה מחזירה".
המדובר במחזירה בחו"ק. ונראה שק"ו אם החזירה ללא חו"ק שעל דעת כתובה הראשונה החזירה (כאמור, אם אין ביניהם הסכם ממון).
וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות פט"ז ה"ל): "הוציאה שני גיטין וכתובה אחת אין לה אלא כתובה אחת, שהמגרש את אשתו והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה".
וכ"פ השולחן ערוך (אה"ע סי' ק סט"ו): "הוציאה שני גיטין וכתובה אחת, אין לה אלא כתובה אחת; שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתובתה הראשונה החזירה"1.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
צריך להעיר שמי שעובר עבירות כגון נידה חזקה זו שאאעבבע"ז זו לא חלה עליו. כמש"כ המל"מ בשם הרדב"ז, הביאם האבני מלואים סי' לג. אלא שהוא הוכיח מתשו' הרשב"א שחולק וסובר שחשוד לדבר אחד לא חשוד לדבר אחר. ולפי"ז על מחלל שבת שחשוד לכהת"כ לא תחול חזקה זו לכו"ע. לנושא זה יש השלכות רבות לדורנו...
תשובת המחבר
אף שהקביעה נכונה שבסתם עבריין לא ניתן להגיד אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, נלענ"ד שבמחזיר גרושתו, אף אם הוא עבריין כיון שבעבר נשא אותה בחו"ק, מן הסתם גם עתה ברצונו להמשיך כך.